הספר מוגדר כרומן, אך הוא מורכב למעשה מארבעה סיפורים שיכלו להיות מסופרים בנפרד, ולא מצאתי שום הצדקה לספר אותם לסירוגין. אמנם יש נקודות השקה בין הארבעה, ואמנם כולם עוסקים באמנות, אבל במקום לספר סיפורים קוהרנטים, נוצר מיש-מש של סיפורים קטועים, שהקטיעה לא עושה להם טוב.
"משבר הראי", שעלילתו מתרחשת בהווה, הוא סיפורה של סוזן, ציירת וצלמת, שאיבדה את אחיה התאום בתאונת דרכים. הסיפור מסופר בגוף שני, כאילו מספר חיצוני מתאר לסוזן מה עובר עליה. אני מניחה שהבחירה בסגנון הזה נועדה להדגיש את הנתק שסוזן חשה לגבי עצמה, אבל לא הרגשתי נוח עם הבחירה הזו. היא מלאכותית מדי לטעמי, ולא עובדת לאורך זמן. אהבתי בסיפור הזה את תיאור היחסים הקרובים בין האח והאחות, וגם תיאורי תחושת האובדן עוצמתיים.
"מתורגם מתוך יומני הבקבוק" מסופר בגוף ראשון מפיו של צייר איטלקי לקראת סוף חייו בשנות ה-60 של המאה ה-20. דמותו הבדויה מבוססת על צייר אמיתי, ג'ורג'ו מורנדי (1964-1890), והציור שעל כריכת הספר הוא פרי מכחולו. בין השאר ג'ורג'ו מספר על מכתבים שקיבל בעבר מבחור בשם פיטר. בהמשך מתברר שפיטר הוא אביה של סוזן מן הסיפור הקודם. הסיפור הזה שזור באזכורים אמנותיים ובאזכורים פוליטיים-איטלקים, אבל הם פזורים כאילו באקראי, ואינם מספיק מעמיקים לדעתי. הוא מספר גם על אשתו היהודיה שהועלמה במלחמת העולם, אבל גם האפיזודה הזו שטחית למדי. לעומת זאת אהבתי את תיאורי החיים לבד לקראת הקץ.
"החזיון השמימי של אנט טמברוני" הוא סיפורה של ילדה איטלקיה שהתעוורה בגיל צעיר. קודם לכן הספיקה לקבל מספר שיעורים ברישום ובציור מן הצייר שבסיפור הקודם. זהו, לטעמי, הסיפור המוצלח מבין הארבעה. הוא מסופר בגוף שלישי, ומצליח לשלב היטב את המבט החיצוני של מספר יודע-כל עם המבט הפנימי של העיוורת. כמו בסיפורים האחרים, גם כאן נזרקים במהלך העלילה שברי סיפורים מן העבר שנותרים בלתי ברורים – במקרה הזה הערפל אופף את מותו של אביה. מאוד אהבתי את היכולת לתאר את החיים בתוך העיוורון.
"השוטה על הגבעה", גם הוא בגוף שלישי, הוא סיפורו של פיטר, אביה של סוזן, זה שכתב את המכתבים לג'ורג'ו. פיטר הוא צייר בוהמיין מצליח בן חמישים פלוס, שמרבה לצייר את נופיה הכפריים של סקוטלנד. הסיפור מתרחש ברובו זמן מה לפני מותו של הבן. במרכז הסיפור עומד לילה אחד שבו רגלו של פיטר נלכדת בין סלעים, והוא נותר תקוע. גם בסיפור הזה, כמו בקודם, יש שילוב מוצלח של נקודת הראות של המספר הצופה מן הצד עם תיאור מחשבותיו ותחושותיו של פיטר עצמו.
תוך כדי קריאה לא אהבתי את הספר. כאמור, הטכניקה של שילוב הסיפורים השונים מזיקה לו. לא הספקתי להשאב לתוך עלילה אחת, וכבר באה אחרת ודרשה תשומת לב, והצורך להכנס בכל פעם מחדש לתוך סיפור היה מייגע. אני נוטה לחשוב שהמאמץ לשלב בין הסיפורים בא על חשבון הנפח של העלילות הנפרדות, וכתוצאה מכך לפחות באחד מהם ("מתורגם מתוך יומני הבקבוק") יש תחושה של חפיפיות. גם "משבר הראי" לוקה בכך במידה מסוימת. שני הסיפורים האחרונים (החזיון והשוטה) טובים משני האחרים, ולדעתי הסיבה לכך היא המעבר לגוף שלישי, שמקנה לסופרת חופש גדול יותר לתאר רגשות ותובנות. ועדיין, גם שני אלה מתמסמסים איכשהו משום שהם נקטעים שוב ושוב לטובת סיפורים אחרים.
הטקסט שעל הכריכה קובע כי הספר "עוסק באופן מבריק ונועז באמנות ובמקומה בחיינו, ומפגין הבנה מעמיקה בשגיונות האמנים הגדולים, כמו גם בנצחונות יצירתיים צנועים יותר", וזו למעשה היתה הסיבה שביקשתי לקרוא אותו. אני אוהבת לקרוא על עבודתם של אמנים המסורים ליצירתם ("מיכלאנג'לו ותקרת האפיפיור", "התאווה לחיים", "היצירה", אם להזכיר כמה דוגמאות בולטות). לצערי אני לא יכולה להסכים עם הקביעה הזו, ומבחינה זו הספר הוא אכזבה. יחד עם זאת, כאמור, יש בו כמה אלמנטים יפים, ואם שיטת הסיפורים המסופרים במקביל לא מפריעה לכם, אולי תוכלו למצוא בו ענין ויופי.
How to Paint a Dead Man – Sarah Hall
הוצאת מחברות לספרות
2011 (2009)
תרגום מאנגלית: אביעד שטיר
סקירות ספרים 