מסכת תהום / איל חיות-מן

אלישע בן אבויה היה מגדולי התנאים אחרי חורבן בית שני, עד שהיה לכופר ולבוגד, כזה ששמו כמעט נמחק והוחלף בכינוי "אחר". דמותו יוצאת הדופן ריתקה חוקרים וסופרים (ביניהם מילטון שטיינברג בספרו המצוין "כעלה נידף"). איל חיות-מן מספר מפיו של אלישע על נערותו, מאז שעזב את בית אביו כדי ללמוד בישיבת לוד, ועד שהוסמך לרבנות בהיותו בן שש-עשרה בלבד, כשהוא מסומן, על פי גרסת הספר, כיורשו של רבי אליעזר בן הורקנוס. מכיוון שאלישע המספר כבר מצוי בערוב ימיו, ובדעתו לספר את כל קורותיו, מן הסתם ייכתבו ספרי המשך.

איל חיות-מן הוא חוקר קבלה, ודבר זה ניכר בספר, השזור מעשי פלאים של יודעי ח"ן ואזכורים רבים של תפיסות קבליות. אלישע עצמו, שהיה אחד מארבעה שנכנסו בפרדס (אחד נפגע, אחד מת, אחד – רבי עקיבא – יצא בשלום, ואלישע, האחר, קיצץ בנטיעות), מתנסה בחזיונות, נאבק ב"תהום" ובטומאה, והוא בעל כוחות שלפעמים יוצאים משליטתו. המאבק האינסופי בין טוב לרע, בין טוהרה לטומאה, הוא, בהשראת רבי אליעזר, הכוח המניע בחייו של אלישע. המאמינים כי יש בקבלה ממש ימצאו כאן שפע מידע שעשוי לרתק אותם. עבור אחרים, היבט פנטסטי זה של הספר עשוי להצטייר כמעין הארי פוטר, כולל האנטגוניסט וזה שאין להזכיר את שמו.

מכל מקום, קבלה או קסם בדוי, לספר יש שני היבטים מרכזיים נוספים, שבעיני הם מעניינים יותר. האחד הוא סיפור התקופה בישראל שאחרי חורבן בית שני, ההתארגנות מחדש, כשמנהיגי העם מנסים לגבש את שארית הפליטה. נדמה שאז, כהיום, הם מתקשים למצוא את המכנה המשותף, להסכים על דרך אחידה להתמודד עם בעיות ולהתכונן לקראת העתיד. המחלוקת ביניהם עשויה להרבות חוכמה, אך עלולה להיות הרסנית, כפי שאומר רבן גמליאל: "החורבן הכחיד בית ועיר, ואילו המחלוקת עלולה להכחיד את העם כולו". דמויות היסטוריות מתעוררות לחיים בין דפי הספר, והשילוב של העובדות עם פרי דמיונו של הסופר עובד היטב.

ההיבט הנוסף, הנוגע ללב מכולם, הוא סיפור התבגרותו של אלישע. כבר בברית המילה שלו החליט אביו להקדיש אותו לתורה, ושום דבר לא יכול היה לגרום לאב להתחרט, אפילו לא טקס הנישואין שהצליח הבן לארגן לעצמו ולרות אהובתו רגע לפני שנשלח לישיבת לוד בהיותו בן שלוש-עשרה. בשלב מאוחר יותר בחייו, ברגע נדיר שבו מצא עצמו לבד בחיק הטבע, הבין שמעולם בעצם לא עמד ברשות עצמו. מרשות אביו עבר לרשות רבו, הדרך חזרה הביתה נחסמה בפניו, אהבתו לרות הוקרבה, עתידו נקבע על ידי אחרים, ואם נדמה היה לפרקים שניתנה לו אפשרות לבחור התברר בדיעבד ששימש כפיון במשחק רציני עד אימה ששיחקו אחרים. רות, ההגיונית ורחבת האופקים, הציגה בפניו את חייו ללא כחל וסרק, אך הוא סירב לראות: "דברים שלא נתתי עליהם את דעתי נעשו לפתע גלויים עד גועל: תפלותם של הנעים והנדים ונסיונותיהם המגוחכים של הותיקים להתבלט ולהתחרות ביניהם; הרהב של רבי טרפון, שכיסה על אדם שעתידו מאחוריו; וביחוד רבי אליעזר, שהתהלך כמי שעוסק בעולמות עליונים, ובה בעת איבד את שלוותו על דברים של מה בכך, ולעולם לא היה נכון למחול על כבודו. לא רציתי לראות דבר מן הדברים האלה, אך גם להתעלם מהם לא יכולתי, ומצאתי את עצמי נוטר לרות על כורחי". רות הציעה לו אפשרויות חיים אחרות, נוחות יותר, מסוכנות פחות, אבל היעוד ששטף את מוחו גרם לו להקריב אותה ואת אהבתם על מזבחו. פרק זה בחייו של אלישע מסתיים בספר בעימות דרמטי עם רבי ישמעאל, עוד דמות מרתקת ששמחתי להכיר.

איל חיות-מן הוא סופר מעמיק, עשיר בידע שאותו הוא חולק ביד רחבה, ובעל לשון שיש להתפאר בה וכושר ניסוח מצוין. נהניתי ללמוד, נהניתי מסיפור התקופה ומסיפור ההתבגרות, אבל במקומות רבים לאורכו של הספר חשתי עייפות מחמת הגודש והחזרות. בעיקר ניכר העומס באלמנטים הקבליסטיים, שהם אמנם מרכיב בעל חשיבות מכרעת בסיפורו של אלישע ולכן בספר, אבל מבחינתי העיסוק בהם יכול היה להחתך בחצי ומעלה, והספר רק היה משתבח מכך. במאזן הכללי מדובר בספר שונה, מיוחד ומעשיר, אך בשל תחושת ההתשה הזו אסכם בהמלצה מסויגת.

לקריאת פרק ראשון

כנרת זמורה

2024

למה לא בוכים על חלב שנשפך? / אריה שטרן

כותרת משנה: הסיפורים שמאחורי 120 ביטויים שכולם מכירים

"למה לא בוכים על חלב שנשפך?" מציג מאה ועשרים ביטויים, המצויים בשימוש תדיר, מבלי שרובנו נתעכב לתהות על מקורם. כל מונח מוסבר בקצרה, לא יותר מעמוד צנוע, ומלווה באיור מלבב פרי מכחולו של מאור חתוקה.

כרגיל בספרי מתנה מסוג זה, המידע מצוי כולו ברשת, ובאופן מפורט יותר. אבל מי שאינו מתכוון לפצוח בחקירה עצמאית, ימצא כאן את תמצית ההסברים באופן מרוכז ונהיר. לו היה הדבר בידי, הייתי משמיטה את הפרשנות האישית שהשתרבבה פה ושם אל ההסברים, בעיקר משום שברוב הפעמים היא מצמצמת מדי במקרה הטוב, או לא מדויקת במקרה הפחות טוב. בהתעלם מכך, הספר מהווה מקור טוב למידע ראשוני, ועשוי לעורר תיאבון לחפש הרחבות במקומות אחרים.

אמנם הכרתי את מה שעומד מאחורי כמעט כל המונחים, אך עדיין למדתי פה ושם פרטים חדשים (כמו מיהו האליהו שב"בבוקר טוב, אליהו"). חביבים עלי, בכל מה שקשור לשפה העברית, הסברים מפורטים והצלבת ממצאים ממקורות שונים, ולפיכך איני קהל היעד של הספר. מי שמעדיפים את התמצית ארוזה בצורה נאה ומושכת עין, יוכלו למצוא בו ענין.

על שלושת המונחים הראשונים אפשר לקרוא כאן.

מטר

2024

תמורה נאותה / מאיה ערד

שלוש נובלות מרכיבות את הספר.

"תמורה נאותה" היא סיפורה של מתרגמת מוערכת מעברית לאנגלית, רווקה מבוגרת שאינה יודעת לבקש את התמורה הנאותה, לא בעבודתה ולא בחייה. היא מסוגלת להתעקש רק על ההיבטים המקצועיים (שגודשים את העלילה שלא לצורך), אבל לא על התשלומים המגיעים לה, וגם לא על זכותה ליחס הוגן מגבר שמפר את שגרתה. לטעמי, דמותה נותרת בלתי ברורה, וחבל. למה היא כזו חששנית, כל-כך שונה מאחיותיה האסרטיביות העומדות על שלהן? יש בנובלה שמץ של רמז על איזו טראומה מן העבר, אבל ההשלמה הכנועה עם מה שהחיים מטילים עליה היתה שם עוד קודם. ציפיתי לפענוח, לפיתוח של הדמות, והתאכזבתי.

ב"לימונדה" הדמות הראשית היא לכאורה של גבר, שמבקש לבלות חופשה עם אשתו ושתי בנותיו. אחת הבנות מבריזה, ובמקומה הוא נאלץ לארח בוילה ששכר את גיסתו עם בת זוגה ועם בנה האוטיסט המתבגר, שלא לדבר על הכלב של בת הזוג. אבל הדמות המעניינת כאן היא זו של אשתו, שמבקשת לרַצות הן את בעלה והן את אחותה האגואיסטית. כתוב מדויק מאוד, והאשה כאן, בשונה מזו שבנובלה הקודמת, מובנת (לי) ונוגעת ללב בהשתדלותה וגם בבחירתה.

הנובלה השלישית, "אביב בוונציה", מציגה דמות מסוגה של לאה, גיבורת "שנים טובות". אביבה, אמנית בעיני עצמה, שואפת להכרה. נכדתה בת הארבע-עשרה, שמגלה כשרון ציור, התקבלה לתלמה ילין, וסבתה לוקחת אותה עמה לביקור אמנותי בוונציה. כמו לאה, גם אביבה אינה תופסת את הפער שבין הערכתה את עצמה ובין מי שהיא באמת, וכמוה היא קמה כעוף חול מכל אכזבה, מלאה מעצמה אף יותר. "שנים טובות" היה טרחני בעיני, אולי בגלל אורכו ושפע החזרות שבו, אבל הנובלה הזו מצוינת, קצרה ומהודקת.

"מערכת היחסים" ביני ובין ספריה של מאיה ערד נעה בין התפעלות מ"חשד לשטיון" לאכזבה מ"שנים טובות". "תמורה נאותה" מתמקם אי-שם באמצע עם נטיה לראשון.

חרגול ומודן

2024

רצח במוזיאון / פ.ד. ג'יימס

אדם דלגליש, איש הסקוטלנד יארד, ביקר, כמעט באופן מקרי, במוזיאון דופיין, שבוע לפני שהתרחש בו רצח. המוזיאון, שמתרכז בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, מציג, בין השאר, את מקרי הרצח שאירעו באותן שנים. מכרו של דלגליש, ששוקד על מחקר שמטרתו להציג מקרי רצח כמשקפי התקופות בהן התרחשו, גייס את דלגליש להסיע אותו אל המוזיאון, וסייר אתו בכמה מחדריו. שבוע אחר-כך, כאמור, יירצח אדם במתחם המוזיאון, והמפקח יחזור אל המקום כחוקר.

פ.ד. ג'יימס אינה ממהרת לשום מקום. רבע ספר עובר בין ההכרזה במשפט הפותח אודות הרצח העתידי ועד שהוא מתרחש בפועל. בסבלנות ובפרטנות היא מספרת את סיפורו של המקום, מציגה את הדמויות המעורבות בו, משרטטת אוירה חיה ואמינה, ומניחה את היסודות לחקירה שתפתח בהמשך. בעיני, הסיפוריות הזו היא הצד החזק של הספר. למרות תככים ומכאובים, הקריאה מהנה מאוד, ומאפשרת צלילה אל בריטיוּת בטעם של פעם, גם אם העלילה מתרחשת בזמנים מודרניים. כמו ב"רצח בבית נייטינגייל", גם כאן היא מודיעה לעתים מראש מה עתיד להתרחש, אך אין בכך כדי לפגום בזרימת העלילה ובהפתעה מן התפניות שמתרחשות בה.

אותה סיפוריות נעימה מאפיינת גם את ההמשך, אך כעת משולבת בה חקירת הרצח ומה שמתרחש בעקבותיו. במפתיע, החקירה היא הצד החלש של הספר, בעיני. לדוגמא, דלגליש מפגין אינטואיציה שלא שכנעה אותי, כשהוא חושף פרט ביוגרפי, שבדיעבד מתברר שאינו קשור לפענוח, ובסופו של דבר התעלומה מתפצחת כנראה בזכות היבט טכנולוגי שמשום מה אינו מוזכר כשהפיצוח מוסבר. העובדה שזהות הרוצח או הרוצחת כל כך קלה לניחוש פגמה בעיני במתח המתבקש.

"רצח במוזיאון" הוא הספר השנים-עשר מתוך ארבעה-עשר ספרי דלגליש. אני מניחה שיש טעם בקריאה על פי סדר הכתיבה, אבל הספר עומד לגמרי בפני עצמו.

בשל הכתיבה המהנה, ולמרות הפגמים בהיבט הבלשי, אמשיך לקרוא מספריה של פ.ד. ג'יימס.

The Murder Room – P.D. James

אריה ניר

2004 (2003)

תרגום מאנגלית: נעה בן-פורת

אמסטרדם / איאן מקיואן

שלושה אקסים של מולי מגיעים לטקס שריפת גופתה. קלייב הוא מלחין בעל שם, שטרוד בכתיבת סימפוניה לקראת שנת אלפיים. ורנון הוא עורך עתון, שמנסה לשפר את תפוצתו, ומאמין שישיג זאת באמצעות הפיכתו לצהובון. ג'וליאן, הנתעב בעיני שני האחרים, הוא שר החוץ. מולי היתה כל חייה בעלת רוח חופשיה, שחיה על פי כלליה שלה, אך בתקופה האחרונה לפני מותה, כשלקתה במחלה שנטלה ממנה את כישוריה הגופניים והמנטליים, היתה נתונה בלית ברירה למרותו של בעלה ג'ורג', שמנע ממנה את חברתם של ידידיה, ובהם שלושת האקסים.

תכניותיו של ורנון באשר לתפוצת עתונו מקבלות רוח גבית, כשג'ורג' מוכר לו תמונות מביכות של ג'וליאן, שצילמה מולי. השר, המנפנף בערכי המשפחה ומחזיק בדעות ריאקציונריות, מצולם בהן מאופר ולבוש בבגדי נשים. למרות התנגדותו המובנת מאליה של ג'וליאן, השואף להיות ראש ממשלה, ורנון משיג אישור מטעם בית המשפט לפרסם את התמונות, והוא ערוך ומוכן לתהילה שישיג עם הפרסום. ידידו קלייב שופך מים קרים על התלהבותו, כשהוא טוען כי עצם ההתיחסות לתמונות כשערוריתיות עומדת בניגוד לתפיסת העולם הליברלית לכאורה של ורנון: "אם זה בסדר להיות טרנסווסטיט, מותר גם לגזען להיות כזה. מה שלא בסדר זה להיות גזען".

לרגע מתחשק להריע למוסריות העקבית של קלייב, אלא שהוא עצמו, כך מתברר, אגוצנטרי ומרוכז בעצמו עד כדי אדישות גורפת לגורלם של אחרים. כשהידידות בין שני הגברים מתערערת, הם מטיחים זה בזה את מגרעותיהם, והשנאה שמתפתחת ביניהם מובילה אל רגשי נקמנות שמאיימים לחסל את שניהם. נראה שגם ג'וליאן, שלרגע מצא דרך לחמוק מן המבוכה, לא יצליח לשרוד המערבולת.

איאן מקיואן מספר, רוב הזמן, סיפור שנון ומצליף, הנוגע בחולשות גיבוריו בפרט והחברה בכלל. הנה שני ציטוטים אופייניים, הראשון מתייחס לפוליטיקאים והשני לאנשי רוח המחזיקים מעצמם גאונים. "מזמן לא פגש פוליטיקאי מקרוב, ומה שנשכח ממנו היו העיניים המתרוצצות, המארב חסר המנוח למאזינים חדשים או לעריקים, או לקרבתה של דמות ממעמד גבוה יותר, או לכל הזדמנות פז אחרת שעלולה לחמוק מן היד". "הטיפוסים הללו – הסופרים היו הגרועים שבהם – הצליחו לשכנע חברים וקרובים שלא רק שעות עבודתם, אלא גם כל תנומה ושיטוט ברגל, כל התקף שתיקה, דיכאון או שתיינות, נושאים תוית של זיכוי מאשמה בשם המטרה הנעלה. בינוניות במסכה, לדעתו של קלייב". קלייב, כמובן, אינו מודע לבינוניות של עצמו.

נהניתי לקרוא את רובו של הספר, אבל הסוף החלש אכזב אותי ודי פגם בהנאה הכללית. מקיואן מעמיד בסיום סצנה מופרכת בעליל, מסוג הסצנות שאולי עובדות בסרטים מצוירים פשטניים, אבל לא בספרות שמבקשת להיות בעלת משקל. מעניין לציין בהקשר זה כי אחרי שהספר זכה בפרס בוקר בשנת 1998, מקיואן עצמו, שאולי הופתע מן הבחירה, אמר שהספר מספר "עלילה קומית בלתי סבירה למדי". אין פסול בעלילות מסוג זה, כמובן, אלא שבמקרה הזה הסיום, לטעמי, אינו "נדבק" היטב לכל מה שקדם לו.

"אמסטרדם" היה הספר הראשון של מקיואן שקראתי, ובזמנו לא הערכתי אותו. מאז ידענו עליות ומורדות.

בגלל שפע האבחנות הביקורתיות במהלך העלילה מצד אחד והסיום המופרך מצד שני, אסכם בהמלצה מסויגת.

Amsterdam – Ian Mcewan

עם עובד

2000 (1998)

תרגום מאנגלית: טל ניצן-קרן

הבלדרית מפריז / מג וייט קלייטון

מרי ג'יין גולד חיתה את החיים הטובים. כבת למשפחה אמריקאית עשירה היא יכלה להרשות לעצמה סגנון חיים יוקרתי, כולל מסעות ברחבי אירופה התוססת, חלקם כשהיא מטיסה את מטוסה הפרטי. ב-1940, אחרי כיבוש צרפת, בה התגוררה מספר שנים, הצטרפה אל זרם הפליטים שנהר דרומה אל האזור החופשי לכאורה. הדרכון האמריקאי שלה איפשר לה להפליג אל חוף מבטחים בארץ מולדתה, אבל היא בחרה להשאר במרסיי, ולפעול להצלת הפליטים שביקשו להמלט על נפשם. גולד חברה אל וריאן פריי, שליח הועד האמריקאי לסיוע בשעת חירום, שהיה אמור לחלץ כמאתים אמנים ואנשי רוח על פי רשימה שהוכנה מראש. תחת מעטה הפעילות הפורמלית הזו הקים פריי מערך חילוץ חשאי, שהגיש סיוע לאלפי פונים, כולל הברחתם לספרד. אחרי שפריי גורש מצרפת ב-1941, שבה גם גולד לביתה.

מג וייט קלייטון יצרה דמות בדויה בשם נניי בהתבסס על דמותה של מרי ג'יין גולד. את נניי הבדויה הקיפה בדמויות אמיתיות של פעילי סיוע המופיעים בעלילה בשמם, ביניהם וריאן פריי, הארי בינגהם, דניאל ותיאו בנדיט ועוד. גם דרכי הפעילות של החבורה מתוארות בנאמנות תוך היצמדות למציאות, כולל היומיום בוילה ששכרו יחדיו. היא מיטיבה לתאר את האווירה הכאוטית של מרסיי באותם ימים (לקריאה נוספת ופרטנית יותר אני ממליצה על "טרנזיט" של אנה זגרס), ומפנה זרקור אל פעילויות ההצלה ואל המעטים שעסקו בהן.

לצד התיעוד יצרה הסופרת את דמותו הבדויה של אדוארד מוס, צלם גרמני יהודי, שסולק מגרמניה משום שצילומיו המציאותיים מדי לא נשאו חן בעיני השלטונות. אדוארד, אלמן ואב לבת פעוטה, ונניי נמשכים זה אל זה, ובשל משיכה זו יוצאת נניי למשימות שסיכון רב בצדן. תחילה היא מנסה לחלץ את אדוארד ממחנה מיל, שם נכלא בחברת אנשי רוח גרמנים גולים רבים, ביניהם ליון פויכטוונגר, מקס ארנסט ואחרים. מאוחר יותר היא מסייעת לאתר את בתו שהופרדה ממנו ולהשיבה אליו.

אין לי חיבה יתרה לחיבור של מציאות כמעט תיעודית עם בדיה, ועוד פחות מזה לרומנטיזציה של ההיסטוריה. המציאות במקרה זה עוצמתית, והסיפור המסופח אליה מרדד אותה במידה מסוימת. בספר זה ניכר גם הפער בין התיאורים המוצלחים של ארועים שקרו לתיאורים מומצאים הסובלים מפרטנות יתר ומחזרות מעייפות. יחד עם זאת, אני מכירה בחשיבותם של ספרים מסוג זה. כמה אנשים יגשו לגוגל או לאחד הצ'טים ויבקשו סתם כך מידע על אנשים טובים שסיכנו את עצמם כדי לעזור לפליטים יהודים ואחרים בעת צרה? העטיפה הסיפורית היא דרך יעילה להביא את המידע אל קוראים שלא יגיעו אליו ביוזמתם. באחרית דבר מציינת הסופרת כי היא מקווה לעורר ענין ולעודד קריאה נוספת בנושא. אני סבורה שיש לתקוותה על מה להסתמך.

כנדרש, לדעתי, מספר מבוסס מציאות, הסופרת מצביעה על אמיתות מרכיבי העלילה. בתחילת הספר היא מציגה את הדמויות האמיתיות העיקריות המופיעות בו, ובאחרית דבר בסיום היא מרחיבה באשר למקורות ההשראה שלה.

למרות חולשות ספרותיות אני ממליצה עליו.

The Postmistress of Paris – Meg Waite Clayton

מטר

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

כמעט אולימפוס / שושי בריינר

כשאנה היתה תינוקת נרצח דימה, אביה היהודי, בבאבי יאר. אמה הנוצריה לודה, שניסתה להציל אותו מבורות ההריגה, נרצחה יחד אתו, ואנה גדלה אצל סבתה. כשהרתה בהיותה בשנות הארבעים לחייה, ונותרה אם יחידנית ללא בעלה שנטש, גילתה שבהעדר מודל אימהי אין לה מושג איך לגדל את ויטה התינוקת. לתובנה הזו הגיעה שנים אחר-כך, כשויטה המבוגרת כבר היתה מכורה לאלכוהול, לגברים מזדמנים ולטלנובלות, ובתורה לא היה לה מושג איך לגדל את בתה קטיה. אנה, שכאמור לא הצטיינה כאם, נטלה על עצמה את האחריות על נכדתה קטיה, נחושה לא לטעות הפעם.

שלוש הנשים מתגוררות יחדיו בדירה מוזנחת באוקראינה. אנה, שהיתה קופאית בסופר, היא כעת גמלאית. באיחור רב גילתה את הספריה המקומית, ובחירות הספרים האקראיות שלה הובילו אותה אל העולם המורכב והקסום של המיתולוגיה היוונית, ממנה היא שואבת רוגע ותובנות (ומכאן שם הספר). ויטה מטפלת בדיירי בית אבות, מתקשרת עם גברים לא מתאימים, ומעדיפה את השתיה ואת הטלויזיה על פני כל דבר אחר. קטיה, עדיין בת עשרה, מחונכת על ידי סבתה לעצמאות יחסית. היא מתקשה בלימודים, ומתקשה ביצירת קשרים עם בנות גילה, אבל כשבזכות יופייה היא זוכה בחוזה דוגמנות, היא צוברת בטחון. אנה עדיין מאמינה במרקסיזם, ויטה מאמינה באהבה שמתמהמהת, וקטיה, בשל גילה הצעיר ולמרות קשייה, מאמינה שהכל אפשרי ופתוח.

השלישיה מתפרקת כשקטיה פוגשת את ואדים, אוליגרך יהודי שמתאהב בה, ולוקח אותה אתו לתל-אביב. קטיה הופכת לאשה מוחזקת, כזו שיש לשמור בסוד, בעוד ואדים חי עם אשתו ובתו בירושלים. הוא נדיב, תומך בה וגם בבנות משפחתה שנותרו באוקראינה, אבל ברור ששום דבר טוב לא יכול לצאת מן הסידור הזה.

דמות נשית נוספת היא זו של אקסנה, אשתו של ואדים, שנחושה להשאר צעירה ומושכת, ותעשה הרבה כדי לשמר את אהבתו של בעלה ואת מעמדה כאשתו, למרות ההתנהלות העסקית האפלה שלו, שלה היא מודעת היטב.

למרות כתיבה יפה ומדויקת, נותרתי עם תחושה של אכזבה. הסיפור בסופו של דבר די סתמי, ולא לגמרי נהיר. בראש ובראשונה לא ברור כיצד אנה, שלחמה כל חייה למען רווחתה של נכדתה, אפשרה את החיבור שלה עם ואדים. ההשלמה של ויטה עם המצב, למרות אהבתה לבתה, אולי יכולה להיות מוסברת בחולשת האופי שלה, אבל ההשלמה של אנה אינה מתקבלת על הדעת. היתכן שהמירה את נכדתה ברווחה חומרית? השערה זו אינה מתיישבת עם דמותה כפי שתוארה עד אז. מבלי לחטוא בקלקלנים אומר שגם מה שקרה לקטיה בסיום אינו משכנע. היו לה אפשרויות אחרות. די חיבבתי את אנה, קצת ריחמתי על ויטה ויותר על קטיה, אבל איכשהו הן נותרו מרוחקות על הנייר ולא נכנסו לי אל הלב על מנת להשאר.

בשל כתיבה יפה מצד אחד (תיאור דרכה של אנה אל הספרים, לדוגמא, הוא מלאכת מחשבת), ומה שבעיני הוא חולשה סיפורית מצד שני, אסכם בהמלצה מסויגת.

עם עובד

2024

תנינים הימורים וימי הולדת / חיים שפירא

כותרת משנה: על סטטיסטיקה והסתברות בחיי היום-יום

הסטטיסטיקה וההסתברות נוכחות בחיינו בכל תחום, וחיים שפירא פותח את הספר ברשימה ארוכה של דוגמאות אקראיות שממחישות זאת. קל מאוד לשחק במספרים כדי להציג על בסיסם מסקנות שגויות: לפעמים המחקר שמאחורי המספרים לוקה בתכנון, בהשמטת גורמים משמעותיים, בבלבול בין מתאם וסיבתיות. לפעמים די בקביעת נקודת התחלה ומרווח על גרף כדי להגיע לכמה תובנות שונות לחלוטין מאותם המספרים בדיוק. במקרים רבים מציגי המספרים וקוראיהם פשוט אינם מבינים אותם. שפירא מנסה לעשות סדר בים הסטטיסטיקה.

בשונה מספרים אחרים שלו שקראתי, כאן הצד המקצועי והמעשי של התחום בא לידי ביטוי נרחב, מעין מבוא לסטטיסטיקה כולל הסברת מונחים מקצועיים, שימוש בנוסחאות, תרגילים ועוד. אודה (ולא באמת אבוש) שלמרות שאני דוברת בשפת המספרים רפרפתי מעליהם, לא משום שאינם מועילים או מעניינים, אלא משום שעניין אותי יותר הפלט מאשר הקלט. תוך כדי התקדמות בהסברים שפירא מרבה לומר, "את זה אנחנו כבר יודעים" או "זה כבר קל לנו". כדי להרגיש כמוהו כדאי להתאים ציפיות לפני הקריאה. מי שמספרים עוברים לו מעל הראש, יתכן שהספר הזה אינו בשבילו. החלקים התיאורטיים, לעומת זאת, חשובים מאוד, אם כי יש להודות שהוא אינו מחדש הרבה, אם בכלל. יחודו בבהירות הדוגמאות התיאורטיות, בהומור ובחן הכתיבה.

הנה כמה נקודות שליקטתי מן הספר.

דוגמא למסקנה שגויה על בסיס נתון לכאורה נכון: מהירות מופרזת אינה גורמת לתאונות, שהרי רק אחוז קטן מן התאונות נגרם כתוצאה ממהירות מעל מאה ועשרים קמ"ש. הליקוי הלוגי: התעלמות מן העבודה שאחוז קטן מן הנסיעות מתרחש במהירות זו. המספר היחסי הקטן של התאונות קשור מן הסתם למספר הקטן יחסית של הנסיעות. על פי אותה לוגיקה ניתן להמליץ על נהיגה במהירות מעל שלוש מאות קמ"ש. על פי ה"סטטיסטיקה", לא נרשמו כלל תאונות במהירות זו.

אפקט דאנינג-קרוגר הוא התופעה שבה בני אדם נוטים להפגין בטחון מופרז בתחומים שבהם אין להם ידע, ולעומת זאת המומחים, שיודעים כמה הם לא יודעים, נוטים להערכת חסר של מומחיותם. תופעה קשורה היא האולטרקרפידריאניזם, הנטיה של אנשים להביע דעות ולתת עצות בעניינים שבהם אין להם הבנה מספקת. שתי אלה יחד חוברות לקביעות בלתי מבוססות, ולהאחזות במסקנות שגויות על סמך נתונים בלתי מספקים ובלתי ברורים.

שפירא מצטט מאמר הטוען, שהחברה נסוגה אחורה בזמן לעידן שבו תחושתם של אנשים רבים לגבי מה נכון ומה לא נכון נשלטת על ידי האמונות שלהם ושל האנשים סביבם יותר מאשר על ידי ראיות מדעיות. יתכן שהדבר נובע מתופעה ששפינוזה אבחן מזמן: ההגיון אינו יכול לנצח את הרגש. נראה לי שבעולם שבו הידע כל כך נגיש בהיקפים נרחבים ובלי סינון, ושבו הולך ונעשה קשה להבחין בין אמת לכזב, יש מי שפשוט מרימים ידים. אם כל כך קשה לברור את העובדות מתוך השפע, קל יותר (וגם מייאש יותר) לעקוב אחרי הרגש והאמונה. וחבל.

הנה כמה שגיאות שנעשות בעת איסוף נתונים והצגתם. "קטיף דובדבנים" הוא מונח המציין בחירה סלקטיבית, שבתורה מובילה, כמובן, למסקנות בלתי מדויקות. קטיף הדובדבנים הוא מסימני ההיכר של פסאודו-מדע, ושל כל מידע אנקדוטלי. שגיאה נפוצה אחרת היא לחשוב שאם יש שתי אפשרויות אז הסיכויים לכל אחת מהן זהים לזו של השניה ושווים לחצי. הטית השרידות, או עקרון החורים/הנתונים החסרים, משמעותה שלא בכל מקרה אנחנו רואים את כל הנתונים החשובים למחקר ויתכן שדווקא הנתונים החשובים ביותר חמקו מאתנו (שפירא מביא כדוגמא את הקביעה שפעם השירים היו טובים לעין ערוך מאשר בזמננו. עיון במצעדי הפזמונים הישנים מגלה בראשם שירים גרועים רבים שנשכחו. הקביעה הנ"ל נובעת מן הטובים הבודדים ששרדו). ועוד שגיאה נפוצה מאוד היא חוסר האבחנה בין מתאם לסיבתיות. דוגמאות משעשעות רבות ניתן למצוא באתר spurious correlations (ראו לדוגמא את המתאם בין צריכת מרגרינה לשיעור הגירושין במיין בשנים 2000 עד 2009. ממש מתאם אחד לאחד. אבל סיבתיות? לא).

משפע הסיפורים והאנקדוטות בספר חביב עלי במיוחד סיפורו של דיאגורס, הפילוסוף בן המאה החמישית לפני הספירה, הממחיש פעמיים את חשיבות ההתיחסות לנתונים החסרים. כשטענו באוזניו כי תפילות לאלים סייעו לאנשים להנצל מסערות בים, הזכיר למספרים את כל אלה שטבעו למרות שנשאו תפילות, ומכיוון שלא שרדו כדי לספר הם אינם נכנסים לסיפור הסטטיסטי. כשנקלע בעצמו לסערה, ושותפיו למסע התלוננו שזו ארעה באשמתו ובאשמת האתאיזם שלו, הזכיר להם את כל הסערות שהתרחשו בעת שהוא עצמו לא היה על סיפונה של סירה כלשהי. קל לקפוץ למסקנות מבוססות אמונה. מסקנות מבוססות עובדות דורשות עבודה קפדנית יותר.

אפרופו עובדות, שפירא מזכיר בהערכה רבה את הנס רוסלינג, וזו הזדמנות לשוב ולהמליץ על ספרו "עובדתיות".

"תנינים הימורים וימי הולדת" הוא ספר מעניין, נוטה מדי לטכני, לטעמי (אך אני בטוחה שיהיו מי שייהנו גם מן הפן הזה), מושך לקריאה בקטעים התיאורטיים, ומנגיש בחן מונחי יסוד לחשיבה לוגית וביקורתית.

כנרת זמורה

2023

אופי חזק / רוברט קאסלן ומייקל מתיוז

כותרת משנה: אמון, יושרה, אומץ וכבוד – הערכים ההכרחיים להצלחתם של מנהיגים

רוברט קאסלן, איש צבא במשך למעלה מארבעה עשורים, ומייקל מתיוז, חוקר ומרצה לפסיכולוגיה, חברו יחד לכתיבת הספר. הטיעון שאותו הם מעלים, ומגבים בדוגמאות, וגם בעצות ליישום, הוא שאופי הוא המרכיב החיוני ביותר באישיותו של מנהיג מוצלח ומצליח.

אופי, שהגדרתו חמקמקה מעט, הוא אוסף הערכים המוסריים המכתיבים את התנהגותו הכללית של האדם. הוא נבנה מחוזקותיו של האדם, וגם מחינוכו ומן הסביבה בה גדל. הוא אולי מובנה באישיות מלידה, אבל ניתן לבנות אותו ולחזק אותו. קאסלן, שחייו היו כרוכים בווסט פוינט, האקדמיה הצבאית של ארצות הברית, מציין כי מטרתה היא "להעניק חינוך, הכשרה והשראה למנהיגים בעלי אופי". אין די בכישורים טקטיים וכיוצא באלה כדי להנהיג חיילים. יש צורך באופי, והאקדמיה שוקדת על טיפוחו.

הכותבים מצביעים על עשרים וארבע חוזקות, המסווגות תחת שישה ערכים (טבלה למטה). הם מחלקים אותן לשלוש קטגוריות – חוזקות של הבטן, שנותנות כוח להתמודדות, של הראש, שמורות כיצד לעשות זאת בדרכים חכמות ויעילות, ושל הלב, שהופכות את החיים לראויים לחיות – ועוברים בזו אחר זו על כולן. לכל אדם יש חמש או שש חוזקות מאפיינות, אלה שקל לו במיוחד להשתמש בהן להשגת מטרות ולהתמודדות עם קשיים. בקישור הזה יכול כל אחד להרשם ולבדוק מהן חוזקותיו, וכיצד הן מפוזרות בין הערכים השונים. הם מתייחסים גם לחשיבות של האמון, שהוא הכוח המניע אנשים לפעולה, ומתעכבים על מרכיביו – יכולת, אופי ערכי, אכפתיות ותקשורת. בימים אלה של קיטוב, של עליית חשיבות הנראוּת על פני האמת, האמון נפגע קשות. הכותבים מאמינים שניתן לשקם אותו.

בשולי הדברים: כמו בספרי עיון אחרים, העוסקים בחברה של ימינו, גם כאן הכותבים מזהירים מפני ראית עולם חד צדדית, המושפעת מן העובדה שאתרי חדשות וגם בני אדם פרטיים נוטים יותר להפיץ את הרע ואת הסנסציוני, וארועים חיוביים, שמתרחשים ללא הרף, נדחקים הצדה ומוזכרים פחות. כדאי לזכור זאת.

רובו של הספר מוקדש לדוגמאות צבאיות, הן מחיי הצוערים בווסט פוינט והן משדה הקרב, בעיקר בעירק. ביניהן משובצות גם דילמות אזרחיות, כמו תרבות ארגונית, תהליך בחירת עובדים ועוד. לטעמי, הספר היה יוצא נשכר מתמהיל מאוזן יותר, שכן יש להניח שמרבית הקוראים אינם עתידים לבחור בקריירה צבאית, ולכן היו מעדיפים דוגמאות ועצות בנושאים שאיתם יש סיכוי שיתבקשו להתמודד. נדמה כי הכותבים שכחו כי אינם מרצים לצוערי ווסט פוינט, ואודה כי מכיוון שאיני קהל שבוי כמו הצוערים, דילגתי פה ושם על התיאורים הצבאיים הארוכים מאוד, וליקטתי טיפים שעניינו אותי יותר.

לקריאת פרק ראשון

The Character Edge – Robert L. Caslen and Michael D. Matthews

מטר

2024 (2020)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

מוות לסירוגין / ז'וזה סאראמאגו

איך ייראו החיים אם המוות יבוטל? איך הם ייראו אם תינתן למתים העתידיים התראה של שמונה ימים לפני יומם האחרון? סאראמאגו בוחן את שתי האפשרויות האלה ואת השלכותיהן ב"מוות לסרוגין", שבו מככבת המוות, אלת הגורל, הסבורה אולי שהיא עושה טובה לאנושות, אבל טעותה מתבררת חיש קל.

יום אחד מפסיקים אנשים למות במדינה ששמה אינו מוזכר (סאראמאגו נמנע מזיהויה כפורטוגל כשהוא מעניק לה מספר מדינות שכנות ומונע ממנה גישה לים). מה שמצטייר לרגע כברכה מתברר כקללה, סיוט לוגיסטי, כלכלי ומוסרי. בתי החולים ובתי גיל הזהב יגיעו מהר לצפיפות בלתי נסבלת; חברות הביטוח תאבדנה את סיבת קיומן; אנשים ימצאו עצמם מטופלים בבני משפחה במצב קשה, ללא סיכוי להחלמה או למוות משחרר; המדינה תצטרך להתמודד עם תשלומי קצבאות; והכנסיה תאבד את כוחה, שכן "הדתות, כולן כאחת, ככל שנהפוך בהן, הדבר היחיד שמצדיק את קיומן הוא המוות", וכפי שמודה בכיר בכנסיה בהתייחסו לעולם הבא, "בשביל זה אנחנו קיימים, כדי שהאנשים יבלו את כל חייהם כשהפחד מעיק על צווארם".

ההדרדרות המוסרית לא תאחר להגיע. זקן חולה, שביקש את נפשו למות, מציע לבני משפחתו להעביר אותו את הגבול אל מדינה שבה אנשים מתים כתמיד, ופותח בכך את הפתח להיפטר מחולים בלתי רצויים. המאפיה תשתלט על עסקי ההובלה הללו, המדינה תיכנע לה, ויסתבר כי "כשמגששים כסומא בארובה בביצה הטובענית של הריאל-פוליטיק, כשהפרגמטיזם אוחז בשרביט ומנצח על התזמורת בלי להתחשב במה שכתוב בתווים, אין שום ספק ששורת ההגיון של ההתבזות תוכיח בסופו של דבר כי עוד נותרו כמה מדרגות במורד המדרון". גם הלאומנות זוקפת ראש כשאשה אלמונית מחליטה לנוכח המצב להניף דגל בחלון ביתה, ועד מהרה צצות להן "הצהרות מדאיגות, שלא לומר ממש מאיימות, שאיש לא ידע מה מקורן, כגון, שמי שלא יניף את דגל המולדת האלמותי בחלון ביתו אינו ראוי לחיות".

כשהמוות חוזרת לבצע את תפקידה, וברוב טובה מחליטה לתת לעומדים למות התראה כדי שיוכלו להסדיר את ענייניהם ולהפרד כראוי, מתברר כי טעתה שוב. יוזמתה רק זורעת מבוכה וכעס ואיבוד עשתונות. מבחינתה האישית תגובותיהן של הבריות אינן משנות דבר, אבל כשאדם אחד אינו מת כמתוכנן, היא יוצאת לברר מה קורה.

למרות הסגנון המוכר והאהוב (עלי) של סאראמאגו, למרות הרעיון המקורי, ולמרות הברקות פה ושם, בעיני זהו אחד הספרים החלשים שלו. בשונה ממרבית ספריו האחרים (את אחד מהם, "כל השמות", הוא מזכיר בעלילה), הוא אינו מבעבע משפע רעיונות השזורים יחד, אלא משחק פחות או יותר על רעיון אחד שנשחק מהר, והעלילה נותרת עם קצוות פרומים ללא הצדקה. מרים טבעון תרגמה להפליא, כרגיל, אך לא הייתי ממליצה על הספר כבסיס להיכרות ראשונה עם הסופר.

As Intermitências da Morto – José Saramago

הספריה החדשה

2005 (2008)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון