קטגוריה: ספרים מומלצים בהסתיגות

בכפר קטן ומבודד, נטול הרפתקאות וטלטלות, צץ לו חבל יוצא דופן. תחילה מבחין בו איכר שקט ושקול, ששם לב לאיכותו יוצאת הדופן של החבל המונח, כאילו אבד, על האדמה. אחריו מגלים אותו איכרים נוספים, וכשהם מנסים למשוך אותו, מתברר כי המשימה אינה אפשרית. הם מנסים ללכת לאורכו, כדי לגלות את הקשר ולהתירו, אך נראה כי קצהו השני של החבל מצוי אי שם הרחק בלב היער המקיף את הכפר. למרות שבתוך יום או יומיים יהיה על כל האיכרים להתגייס לקציר השיבולים, מחליטים הגברים להעמיק אל תוך היער כדי להתחקות על טיבו של החבל ועל מוצאו. עם הנשים, הילדים והזקנים נותר רק גבר אחד, שנבחר לכך באמצעות הגרלה. חובר אל מסע הגברים ראוק, נטע זר במקום, שיהפוך למנהיג החבורה.

מכאן מתגלגלת לה עלילה, המוליכה חבורת אנשים נורמטיביים אל קלות דעת, התנערות מאחריות, היגררות אחר מנהיג בלתי ראוי, ביזה, זלזול בכבודם של אחרים, ואף רצח. מה שהתחיל כתשוקה בלתי מודעת לשינוי – "הוא עורר בהם געגוע שהיה חבוי עד כה באזורים בלתי נגישים של הנפש: לברוח פעם אחת מעולמם הקטן והמסורתי, לבתק בהנאה מטורפת את אלף החוטים שבאמצעותם היו קשורים לבית ולכפר" – הפך לשעבוד – "השפעת החבל עליהם היתה חזקה מכוח רצונם […] בימים הראשונים עדיין היה להם כוח להיענות לקולות התבונה ולצאת לדרך בחזרה, אבל לא עוד; בהתחלה הם עדיין היו אדונים להחלטות שלהם, עכשו הם מסרו עצמם בידי הבלתי מובן והוּבלוּ". ובדרך בין שני הקצוות האלה הלכו והפכו לעדר, שליחיד בתוכו אין קול ואין רצון, ושבו כל דאלים גבר. בכפר עצמו מנסות הנשים לעשות את עבודתן וגם את עבודת הגברים, אבל כוחותיהן אינם עומדים להן, וגם הטבע יוצא נגדן, כאילו מעניש אותן על חטאי הגברים. הטבע הבלתי סולח ימיט משום מה חורבן גם על האדם היחיד שיעז לחרוג מן השורה ולפנות באומץ חזרה.   

למען האמת, מדובר בסיפור בנאלי למדי, שרבים כמוהו כבר סופרו, ופה ושם הסופר מאכיל את הקורא בכפית במקום להניח לעלילה לפרש את עצמה. יחד עם זאת, הספר קריא, תיאורי הנוף בו יפים, וכמה מן הדמויות נכנסות אל הלב. כמו כן, אף פעם לא מיותר לשוב ולהזכיר את הסכנות שבהיסחפות אחר ההמון מבלי להפעיל שיקול דעת, ומבלי להרהר אחר ססמאות המנהיג, גם אם הוא הרהוט מכולם.  מסיבה אחרונה זו – מומלץ בהסתיגויות המתבקשות.

Das Seil – Stefan aus dem Siepen

ספרית פועלים

2023 (2012)

תרגום מגרמנית: אברם קנטור

ויליאם קרימסוורת, צעיר אנגלי יתום מהוריו, דוחה בסיום לימודיו את הצעותיהם של דודיו לכהן ככומר ולהנשא למועמדת המקובל עליהם. הוא בוחר להפקיד עצמו בידי אחיו הבכור, איש עסקים ובעליו של מפעל, אך זוכה ליחס מנוכר, ולמה שהוא מכנה חיי עבד. בצר לו הוא מחליט להניח את אנגליה מאחוריו, ובעקבות המלצתו של מכר יוצא לחפש את גורלו כמורה בבריסל. הוא מועסק תחילה כמורה במוסד לבנים, ואחר-כך גם כמורה במוסד קתולי לבנות, שם הוא מתאהב במנהלת ומתאכזב, ואז מתאהב במורה ומופרד ממנה על ידי אשה קנאית. אחרי מספר מהמורות הוא והמורה האבודה פרנסס מוצאים את דרכם זה אל זה ובונים חיים משותפים.

ויליאם, שמתואר על כריכת הספר כאדם רגיש, ובאחרית דבר של המתרגמת כגיבור שקל להזדהות אתו, הוא כנראה אחת הדמויות המעצבנות ביותר שאודותן הזדמן לי לקרוא. הוא מלא מעצמו, מתנשא, שופך קיתונות בוז לכל עבר, ונדמה כי בעולמו מצוי אדם מושלם אחד ויחיד – הוא עצמו. וגרוע מכל, הוא שוביניסט קלישאתי מן הזן הרואה את האשה כנחותה וילדותית, כזו שיש לאלף לטובתה שלה. אם לשפוט על פי להיטותו לקשור את חייו עם פרנסס, הוא כנראה אוהב אותה, אבל זה לא מפריע לו לראות אותה, למרות מעלותיה, כשניה לו ותלויה בו. בעיצומו של וידוי באוזני עצמו אודות אהבתו לפרנסס הוא אומר, "מצאתי לנכון למתן את המורדת, לדכא את להבתה לגחלים". בשיחותיו איתה הוא מעדיף להשתמש "בסגנון ובנימת הסמכותיות שהיו להם תמיד השפעה מרגיעה עליה". וכשהיא, רחמנא ליצלן, מתעקשת או מתווכחת, הוא מעניש אותה באמצעות יצירותיו של וורדסוורת: "לא אחת הלעטתי אותה בצורה כזאת בוורדסוורת. וורדסוורת ייצב אותה חיש מהר. היא התקשתה להבין את עולמו הרוחני העמוק, השלו והמפוכח. גם שפתו לא היתה קלה לה להבנה. היא נאלצה לשאול שאלות, לתבוע הסברים, להיות כמו ילדה ומתלמדת, להכיר בי כבכיר ממנה וממונה עליה". למה כבר אפשר לצפות ממי שרואה באשתו, שהיא מורה מוערכת ואשה עצמאית יחסית לזמנה, "ילדה מתוקה ומחונכת, תערובת מעניינת של צייתנות ותקיפות".

פרנסס היא דמות מעניינת יותר. מכיוון שיש לה כשרון לעבודות תחרה, בחרה לעבוד כמתקנת תחרה, עבודה הנחשבת כנחותה, אך ניצלה את הכנסותיה כדי להעניק לעצמה השכלה שנמנעה ממנה. כשויליאם פוגש בה היא עובדת בבית הספר כמורה לתחרה, ובמקביל יושבת בכתתו כתלמידה מן המנין כדי להרחיב את אופקיה. בשל משלח ידה, ובשל היותה פרוטסטנטית יחידה במוסד קתולי, היא זוכה ליחס מזלזל מתלמידותיה ומעמיתותיה גם יחד, אך דבקה במטרות שהציבה לעצמה – השכלה ומאוחר יותר חיים באנגליה. להפתעתו של ויליאם ולמורת רוחו, היא מבקשת להמשיך לעבוד גם אחרי נישואיהם (הוא מסכים לכך לאחר דין ודברים), ומנמקת זאת לא רק באמירה כי "אני אוהבת חיי רוח, אבל חיי מעשה חביבים עלי יותר", אלא גם בתפיסה שלפיה החיים בזוג עשירים יותר ויציבים יותר כששניהם עובדים וכשיש להם תחומי עיסוק משותפים. יחד עם זאת, לפחות בראיה של ימינו, יש משהו מקומם בקבלה שלה את העליונות הגברית ואת המגבלות המוטלות על נשים. ההתעקשות שלה להוסיף ולקרוא לבן זוגה "מסיה" ולא ויליאם גם כשהם נשואים, היא אחד הסימפטומים לכך.  

"הפרופסור" היה הרומן הראשון ששרלוט ברונטה השלימה, אך הוא פורסם רק אחרי מותה. קוים משותפים מחברים בין פרנסס ובין ג'יין אייר, גיבורת הספר הנושא את שמה – שתיהן חורגות ממוסכמות תקופתן, שתיהן משתוקקות להיות פעילות ובלתי תלויות. אך בעוד ג'יין היא דמות מלאה, על מעלותיה ופגמיה, פרנסס פלקטית יותר. כך גם בהשוואה בין הספרים, "הפרופסור", שהוא קריא ומעורר מחשבה, מחוויר מעט מול הספר המאוחר ממנו, ומדגים פה ושם ליקויים של ספר ביכורים. שני הספרים גם יחד נסמכים במידה מסוימת על התנסויותיה האישיות של שרלוט ברונטה כתלמידה, כמורה, וכמובן כאשה וכצופה חברתית.

צילה אלעזר תרגמה יפה תוך שמירה על רוח התקופה, ואף הוסיפה אחרית דבר מעניינת.

The Professor – Charlotte Brontë

אחוזת בית ומשכל

2022 (1857)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

ישוב בעמק יזרעאל, עטור "ההילה שנקשרת למקום הזה, לעמק הזה, ציונות וערכים ומה לא", משנה את פניו. החקלאות ננטשת, וההרחבה העירונית משתררת עליה. המייסדים הופכים מיעוט, זרים למקום, זרים לילדיהם ולתושבים החדשים, שריד מוזיאוני. "הפולשים, מסתבר, אוהבים נורא את ההווי המיוחד", אומרת המקהלה היוונית הנזעמת והנרגנת המדברת מגרונם של הותיקים ומוליכה את הסיפור, "ואנחנו צריכים לספק את הסחורה. צוות הווי ובידור".

אל הישוב שבות שתי אחיות לבית שטיינמן, משפחה שכבר שלושה דורות מסוכסכת עם מרבית התושבים, כל דור מסיבות שונות. יעל נשבעה לנתק כל קשר עם המקום, אבל היא מבליגה על הטינה כשהיא יורשת את ביתה של ציפה, אחות סבתה. יעל בהריון עם תינוקת שבשל מורשת גנטית עלולה להוולד עם לקויות קשות, היא פרודה מבעלה, ותכניותיה להפוך את הבית לבית הארחה תקועות בגרונם של עסקנים למען עצמם המבקשים להרוס אותו. גלי, שהתגוררה מספר שנים בקנדה, חוזרת לישוב כדי להנשא לבן-זוגה, שבגד בה כבר פעמיים, ומן הסתם לא יטרח להגיע לחתונה.

מה מקור הסכסוך בין המשפחה לישוב? מה גרם לקֶצֶר בין בני המשפחה עצמם? מיהו איש העגורים שהטריד את לילותיה של יעל כשהיתה ילדה? סלעית שחף פולג חושפת בזה אחר זה את כל קוי השבר שפיצלו את הישוב, ממש מראשיתו, ושפיזרו את המשפחה לארבע רוחות השמים.

האם מעמדה של משפחת שטיינמן נקבע כבר ביום השני להתישבות, משום ש"אלה שהגיעו למחרת כבר לא היו באותה דרגה של התישבות, ולא קבלו את אותו המעמד גם אם חיו כאן כל החיים"? מתי התחילו אנשים לדאוג לעצמם על חשבונם של אחרים? איזה סיכוי היה ליוצאי הדופן לשרוד בכבוד בחברה שהתיימרה להיות הומוגנית? האם היו חיי הבנות נראים אחרת לולא יצאה אמם חוצץ כנגד מי שהיטיבו עם עצמם תוך שהם מרמים את שכניהם? איך קרה שהצאצאיות של הסבא והסבתא הקשוחים, אנשי האדמה והעמל, קרסו בזו אחר זו, הסתבכו במערכות יחסים גרועות, ברחו הרחק, עד שבסופו של דבר זחלו חזרה? ואולי בסופו של דבר השבר המשפחתי כולו, בשונה מן השבר הקהילתי, מתכנס אל הסוד הגדול שהסתירו בבושה ובמצפון מיוסר שאף פעם לא החלים?

נהניתי מאוד לקרוא את הספר, בגלל הסגנון המיוחד (המושפע, ואני אומרת זאת בחיוב, ממאיר שלו), ההומור הקודר, המשחק בין הקולות השונים, האחיזה בהיסטוריה ובהווה, הנגיעות האל-טבעיות המשתלבות היטב בעלילה, ריבוי הנושאים המעוררים מחשבה ואריגתם יחד למסכת סיפורית מושכת. למרות זאת, לא הצלחתי לכתוב מיד סקירה מתפעמת ללא סייגים, וממרחק של מספר ימים הבנתי כי עומס האומללות חרק לי. אין אנשים מאושרים בספר, או לפחות שמחים מדי פעם, או קצת מרוצים, או מסוגלים פה ושם להיות שלמים עם עצמם. יש הרבה מרמור, יותר מדי מרמור, בכל אחד מהדורות, ויד איש באחיו, ואכזבות ושברון לב מתמשך ומתגלגל מדור לדור. אז נכון שלא היה פה רק שמח לפני שנולדתי וגם אחר-כך, ושלא הכל היה ועודנו פשוט נפלא, אבל נראה לי שגם לא לגמרי להפך.

לכן, בשורה התחתונה, המלצה עם הסתיגות.

שתים הוצאה לאור

2021

מיקרו-קוסמוס ישראלי, מורכב מתמונות נפרדות ונארג לפסיפס אחד, מסופר ב"מרחב מוגן". מבנה הספר הוא לכאורה של סיפורים שיכולים לעמוד בפני עצמם, אך נראה לי נכון יותר לתאר אותו כסיפור שלם הנפרט לפרקים המשתרגים זה בזה.

מאחורי דלתות סגורות בבנין אחד ברחוב שלומציון בתל-אביב מתנהלים ספורי חיים מגוונים. בין הדיירים אם צעירה ומותשת מתקשה להתרגל לסדר היום החדש שלאחר לידה; סבתא אבלה על נכדה הטייס שנפל; הורים משתרכים בסופו של יום עבודה עם ילדיהם למופע בחוג בלט; גבר מתקשה ליצור קשרים חברתיים, ומטמין צרור שירים שכתב בסל על סף ביתה של שכנה. יחסים של "שלום, שלום" שוררים בין השכנים, ורק אזעקה המזהירה מפני נפילת טילים מוציאה אותם, חשופים ופגיעים, אל המרחב המוגן המשותף.

אל דמויותיהם של הדיירים מצטרפות דמויות חיצוניות, ביניהן הגנן המסור; המטפלת שפעם היתה דיירת בבנין עד שהסתבכה עם בעלה בשערוריה כלשהי; המנקה של חדר המדרגות, עולה מאתיופיה; אחותה של אחת הדיירות המתגוררת עם משפחתה בשומרון, ומעלימה עין מבגידותיו של בעלה, הקצין המהולל; צעירה שהיתה מאוהבת בטייס שנפל; ואחרות.

הסיפורים נובעים מן הבית בשלומציון ומתכנסים אליו, אך מתרחשים גם מחוץ לו. חלקו הלפני אחרון של הספר, לטעמי החוליה החלשה שבו, מפגיש בניו-יורק שתים מן הילדות שגדלו בבנין, האחת אמנית והשניה סופרת, כשזו האחרונה אמנם מוצאת חיים ושלווה הרחק, אך מתגעגעת עד כלות לנוף ילדותה ולישראליות החמה, הדחוסה, המוכרת.

שם הספר רומז למרחב המוגן בהקשר מלחמות ואיומים, אבל נראה לי שהוא מתייחס יותר אל החיפוש של כל אדם אחרי יציבות, נקודת אחיזה, השתייכות והקשר, שיוצרים מרחב מוגן לנפש.

נהניתי לקרוא את מרבית פרקי הספר, כל אחד בנפרד. לסופרת יש עין בוחנת, רגישות לפרטים, ויכולת ללכוד אותם במלים מדויקות. התרשמתי גם ממגוון הדרכים בהן היא מבטאת כל דמות באופן יחודי לה. הבעיה במכלול, בעיני, היא בגודש. למרות שמדובר בספר קצר יחסית, הוא מבקש להתפרס על קשת רחבה של דמויות, ולשלוח זרועות אל מחוץ ליקום המצומצם של הבנין. לטעמי הוא היה מרוויח מהתמקדות ומהצטמצמות.

זהו ספרה הראשון של עדי זליכוב-רלוי למבוגרים. אשמח לקרוא את הבאים ולגלות אם ההבטחה המגולמת ב"מרחב מוגן" תתממש בהם.

הדברים נכתבים באוקטובר 2023, כשגל התנדבות שוטף את רובנו, וסופרים ומו"לים רבים מעמידים את ספריהם חינם לרשות מבקשי המפלט בקריאה. ספר זה נמנה עם המוצעים לכל דורש. תודה ל"עברית", להוצאה ולסופרת על נדיבותם.

ידיעות ספרים

2019

"מבחינה סטטיסטית, זה שיום אחד מגדל הבבל המדעי-טכנולוגי שהקמנו יקרוס על עצמו ויקבור את כולנו – מבחינה סטטיסטית אני יכול לומר לכם שזה נראה לי ודאי. השאלה היחידה שנותרה לנו היא: כיצד ניתן לצמצם את הסיכון על מנת לדחות את הקץ"

בשנת 2037 נשלח מסר מאחד מכוכבי הלכת של פרוקסימה קנטאורי לכדור הארץ. במהרה מתגלה כי המסר מכיל תכנית לבניית מאיץ חלקיקים רב עוצמה. ווגמן, מנהל מרכז המחקר בסרן, שחזה כי תקשורת בין-פלנטרית תתנהל באמצעות מאיצי חלקיקים, מתמנה לעמוד בראש משלחת שתצא אל הכוכב המרוחק מכדור הארץ מרחק כארבע שנות אור. מכיוון שהטכנולוגיה כבר מאפשרת מסעות במהירות הקרובה למהירות האור, המשלחת, שמתכננת לשהות שבועיים ביעד, עתידה לשוב כעבור מעט יותר משמונה שנים על פי מנין כדור הארץ. אנשי המשלחת, בשל מהירותם הגבוהה, יחוו למעשה מסע של מספר חודשים בלבד. בזמן היעדרותם ייבנה ליד סרן מאיץ חדש על פי ההנחיות החוצניות, במטרה לפתוח בתקשורת יעילה עם עולמות חדשים.

ההתרחשויות האלה מציבות בפני האנושות שורה של שאלות קיומיות. האם ניתן לסמוך על מסר חוצני? כיצד ניתן לדעת אם פני הזרים לשלום, או שמא לחילופין הם חורשים רע? האם יש להשיב למסר או להתעלם ולבחור בהסתגרות? מה עדיף, לפגוש את החוצנים על הכוכב שלהם או להמתין שיפתחו טכנולוגיה של מסעות בחלל ויגיעו לכאן? כל הפחדים שליוו את הקמת המאיץ בסרן קמים לתחיה נוכח התכנית להקים מאיץ שאפתני הרבה יותר. האלימות משתוללת, פיזית וסייברית, תיאוריות קונספירציה נרקמות, והמדע הופך לשק חבטות שנוא.

כל זה נשמע מעניין, ועשוי, כפי שהטקסט על הכריכה מצהיר, לעורר מחשבה עמוקה. הבעיה היא שכל מה שחשוב ומעניין חבוי בתוך סיפור שמובילות דמויות פלקטיות, שטחיות למרות המומחיות שלהן, בסגנון שמנסה לשלב קמצוץ מדע וחופן פילוסופיה עם הומור שלא ממש עובד. הדיון המשמעותי היחיד מופיע רק לקראת הסיום, אחרי הבלחים קצרים מדי לאורך העלילה. הפריעה לי במיוחד אי סבירות קיצונית בעלילה, שלפיה הפעלת המאיץ החדש נקבעה להתרחש שבוע לפני שובה המיועד של המשלחת. אף אחד, טיפש ככל שיהיה – וכאן אנו מדברים על אנשים בלתי טפשים בעליל – לא יעלה על דעתו שלא להמתין שבוע נוסף כדי לשמוע את רשמיה של המשלחת לפני הפעלת טכנולוגיה חוצנית. מיובל שטייניץ, שכתב את "הזמנה לפילוסופיה" הזכור לטוב, ציפיתי ליותר, להרבה יותר.

בהמשך לציטטה שבפתיחה, חברי המשלחת מנסים לגבש המלצות לגבי אמנות בינלאומיות שתטפלנה בהערכת סיכויים וסיכונים של מחקרים חדשים. הדיון בנושא זה הוא, בעיני, החשוב והמעניין ביותר בספר. בשלו, למרות כל ההסתייגויות הספרותיות, אסיים בהמלצה מסויגת.

כנרת זמורה

2023

בעיירה הנידחת סטיי מור שבהרי האוזרק בארקנסו מלחמת העולם השניה מתחוללת במלוא עוזה. ילדי העיירה נחלקים לבעלות הברית ולציר, כשאלה האחרונים נחלקים ליפנואידים ולנאצים, ואיבת עולם שוררת ביניהם. רק על דבר אחד הם מסכימים: אסור לספר למבוגרים על המתרחש ביניהם (אם כי אלה מודעים למתרחש ורוב הזמן מעלימים עין). דוני, המספר בגוף ראשון, היה כבן שתים-עשרה באותה תקופה, ילד סקרן, אינטליגנטי, עצמאי, שהקדיש את רוב זמנו לכתיבת עתון מקומי ולהפצתו, וקיווה להיות עתונאי כגיבורו ארני פייל. דוני נמנה עם היפנואידים. "לא שמישהו מאתנו בציר נולד יפנואיד או נאצי, אבל נולדנו אאוטסיידרים, נולדנו חברים בקבוצה-של-אתם בניגוד למתנשאים מהקבוצה-של-אנחנו".

בניגוד למצופה מילדים אמריקאים, בוודאי בתקופת המלחמה שבה בעלות הברית ייצגו את כל מה שטוב ומדינות הציר את כל מה שמרושע, ילדי בעלות הברית הם הצד הרע בסיפור. המלחמה בעיירה היא בין קבוצה מיוחסת יחסית, בטוחה בזכויותיה, נוטלת אותן באלימות ומידרדרת לאכזריות נטולת טעם ופשר, ובין קבוצה נחותה יחסית שכוחה בחוכמתם של חבריה ובאחדותם. "כשהמלאכים נחים" הוא אמנם עוד ספר בשרשרת יצירותיו של דונלד הרינגטון, שתיעד את חיי העיירה הדמיונית המשקפת את נוף ילדותו, אבל נדמה שלמרות שהיומיום הוא לב הספר, לבו האמיתי הוא המסר האנטי-מלחמתי. "אנחנו הכלים האנונימיים של המוות", אומר לדוני מפקדם של חיילים שהשתכנו ליד העיירה במסגרת תרגיל לקראת קרבות הכרעה ביפן. לא במקרה, חיילים אלה, שנפשם של הילדים נקשרה בהם, מייצגים אף הם את הצד היפני בקרב.

לצד המלחמה, זהו גם סיפור על אהבה. אהבתו של דוני לאלה ג'ין, אהבתו של נער מהעיירה שנפל בקרב לנערה שהותיר מאחור, אהבתו של מפקדם של החיילים ליפיפיה מקומית מסתורית, אהבתה של המורה לאחד החיילים. "אבל מה, בסופו של דבר, יותר מרגש, אהבה או מלחמה?" תוהה דוני. "האם מלחמה היא תחליף לאהבה? או תשובה כנגדה? או תרופה בשבילה? או מה?".

הרינגטון מיטיב לתאר את פרטי הפרטים המרכיבים את היקום הסגור של סטיי מור, ודוני, כמו מספר דמויות בחייו, הוא דמות כובשת שהלב יוצא אליה. למרות הזאת הספר מעט מתמסמס בנסיון לשלב בין סיפור לאמירות, סובל מחזרות מרובות, ואינו מתעלה לרמתו של "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו".

קשה לתרגם ניב אמריקאי מקומי, אבל אסף גברון עשה, לטעמי, עבודה מוצלחת.

דוני מפנה את דבריו אל "הקורא", אותה דמות אנונימית ש"התגלתה" לו כשבעלות הברית שברו את זרועו. אסיים באחת הפניות של הילד אליו: "קורא שלי, דבר אחד שאני יודע עליך, אולי היחיד, זה שאתה מחזיק בכוחות מסוימים, אפילו בסוג של קסם: אתה יכול לסגור את הספר הזה בהרף-עין ולמחוק אותי, בדיוק כפי שפתחת אותו בהתחלה כדי ליצור אותי".

When Angles Rest – Donald Harington

טובי הוצאה לאור

2008 (1998)

תרגום מאנגלית: אסף גברון

"האשה בעלת הרגליים הארוכות והצורך הבלתי פוסק שישימו לב אליה. הילדה עם התלתלים הפרועים והמבטא הפראי. והגבר הגדול והידידותי, שהלך בעקבותיהן כמו כלב ציד מכוער, נאמן ואופטימי ללא תקנה, שנחוש כל הזמן לראות את הטוב בכל דבר", כך מתאר מכר את משפחת סקאלי. ג'ניפר ופרד סקאלי האוסטרלים, היא בת למשפחה בורגנית מבוססת והוא עובד צווארון כחול, נישאו למורת רוחם של הוריה, ילדו את בילי, כעת בת שבע וחצי, ויצאו לשוטט באירופה. הם שנאו את פריז, אהבו את יוון, ואחרי שהות בלונדון החליטו לחזור הביתה. מכיוון שהזדמנו להם כמה ימים פנויים לפני הטיסה, נסעו לטייל באירלנד. שם, בצפון הכפרי הקפוא, ביקשה ג'ניפר בגחמה של רגע לרכוש בית נטוש, ולהמיר את השיבה הביתה בהשתקעות במקום חדש. סקאלי, שהיה תמיד מוכן לזוז הצדה למענה, לחכות שתמצא את אותו דבר שיניח לה סוף סוף להרגע ולהיות היא-עצמה, נענה בחיוב. ג'ניפר ובילי טסו לפרת' למכור את ביתם ולארוז את חפציהם, וסקאלי התגייס להפוך במו ידיו חורבה עבשה לקן משפחתי. כשהגיע לאסוף את אשתו ואת בתו משדה התעופה גילה שרק בילי הגיעה. השתיים טסו יחד מפרת' להית'רו, אבל בילי לבדה עלתה על טיסת ההמשך לאירלנד. ג'ניפר, שהיתה בהריון מתקדם, נעלמה ללא מילת הסבר. בילי, שללא ספק חוותה טראומה, הפכה לילדה עצובה ואילמת.

"הרוכבים" הוא סיפור מסעו של סקאלי בעקבות אשתו האבודה. הוא מנסה להכנס לתוך ראשה, לנסות לנחש לאן יכלה לפנות ומדוע. הוא מוכן לקבל כל הסבר, החל ממתיחה וכלה בבגידה, ולשכוח את מסע העינויים שנכפה עליו, ובלבד שיוכל לרַצות אותה ולזכות להגשים את חלום המשפחה הקטנה והמאושרת, ולא משנה היכן. בכל מקום שאליו הוא מגיע, ובילי הקטנה נגררת אתו, נדמה שכולם יודעים משהו הוא אינו יודע ומסרבים לשתף אותו. אין ספק שהוא אוהב את בילי אהבה עזה, אבל ככל שהוא הולך ונסחף אל מסעו ההזוי, הוא הולך ויורד מהפסים, עד שהילדה, שיוצאת מן הארועים בשן ועין, נאלצת ליטול על עצמה את תפקיד המבוגר האחראי. אי-שם במעמקי תודעתו הוא אולי יודע שעליו לוותר, להרים ידים, אבל הוא עייף מדי, מפוחד מדי ומעוצבן מדי מכדי להכנע.

טים ווינטון, סופר מוכשר שאת ספרו "נשימה" אהבתי, בורא דמות נאהבת בקלות. אי אפשר שלא לחבב את סקאלי, את מסירותו ואת תמימותו, ואי אפשר שלא להזדהות עם כאבו, עם יסורי חוסר הוודאות.

אבל… (ומכאן קלקלנים):

מה קרה לג'ניפר? סקאלי אינו יודע, וגם אנחנו לעולם לא נדע. למה בילי טראומטית כל-כך? טיסה קצרה ללא אמה ובליווי דיילת אין בה כדי להסביר זאת. מה ארע בטיסה להית'רו? לא ידוע. הספר, שהתנהל באופן משכנע ומותח כל כך, נופח בסופו של דבר את נשמתו ללא פתרון. סיפור של אהבה בלתי מאוזנת עד כדי התעללות, על מה ולמה? חבל שהסופר בחר להותיר את קוראיו ללא תשובות.

לא ברור גם מה תפקידם של הרוכבים. סקאלי רואה את רוחותיהם של הציידים רוכבי הסוסים בטירה החרבה שליד ביתו. בילי רואה אותם רוכבים רכיבה מאומצת לצדה של הרכבת באיטליה. מן הסתם הם מייצגים את מאמציהם של האב ובתו "לצוד" את האם החמקמקה, אבל שילובם ההזוי בספר ריאליסטי אינו עולה יפה, לטעמי.

בשל הכתיבה היפה והאפיון של דמותו של סקאלי, שבשלהם מן הסתם נכלל הספר ברשימה הקצרה לפרס בוקר 1995, אני ממליצה על הספר. בשל הסיום הבלתי מספק אני נוטה להסתייג ממנו.

The Riders – Tim Winton

עם עובד

1999 (1994)

תרגום מאנגלית: איילת גורנר

"התשוקה שיבינו אותנו היא קמאית. אנחנו מסמנים סימנים על הדף, מברברים רצפים של צלילים, ואז, באורח פלא, מסכימים בינינו שלשרבוטים ולהברות האלה יש משמעות, וכל זאת כדי שנוכל לגעת זה בזה באופן מדויק"

ואל, חוקרת ומרצה בתחום הבלשנות, חיה לבדה במסצ'וסטס, אחרי שבעלה עזב אותה, אביה עבר לבית אבות, ואחיה התאום אנדי התאבד בזמן ששהה בתחנת מחקר בגרינלנד. ואל סובלת מאגורפוביה, או במילותיה "חרדה: מהזן המשתק. אני כבולה לַמוּכר, לַבטוח, למה שנתפס בעיני כבטוח. אני מתפקדת כמו אדם נורמלי רק בקומץ מקומות: בדירה שלי, ברוב אתרי הקמפוס – חוץ מאצטדיון הפוטבול, יותר מדי שטח פתוח – במכולת, בבית האבות של אבי", ומייצבת את עצמה בקושי באמצעות כדורים ואלכוהול. מייל מווייאט, המנחה ושותף המחקר של אנדי, מספק לה את ההזדמנות, שבה היא מעוניינת בסתר לבה, וממנה היא חרדה עד כדי שיתוק, לחרוג מן המחנק של חייה. וייאט מספר לה סיפור בלתי ייאמן על ילדה שנמצאה קפואה בתוך קרחון, הופשרה ושבה לחיים, אבל לא ניתן לתקשר איתה משום ששפתה אינה מוכרת. כישורי הבלשנות של ואל נדרשים כדי להבין מיהי הילדה, ומבחינתו של ווייאט גם ובעיקר כדי להבין כיצד הפשרתה הפלאית עשויה לתרום לחקר האקלים שלו. אביה של ואל, שמשוכנע שווייאט אשם במותו של אנדי, וחושד אפילו שמדובר ברצח ולא בהתאבדות, דוחף בכל זאת את הבת היחידה שנותרה לו לצאת אל תחנת המחקר המבודדת, אולי מתוך תקווה שיעלה בידה לגלות מה באמת ארע שם. וואל, שחיה בצילם של האב המדען בעל השם, ושל אחיה המאני-דפרסיבי התוסס והמועדף, נענית.

אריקה פרנזיק מבקשת מהקורא להאמין שאשה עכברית, שמעולם לא עזבה את מסצ'וסטס, ושניחנה באפס כישורי הישרדות, מסוגלת למעשי הגבורה וההקרבה שאליהן מתגלגלת העלילה. בכך היא אינה חורגת בהרבה מן המתכונת של ספרי האדם האפור שנקלע לנסיבות קיצוניות ומתגלה כווריאציה של סופרמן. אני מאמינה שהיא לא מבקשת מהקורא להאמין שניתן להשיב לחיים אדם שקפא בקרח לאורך ימים ושנים, אלא בוחרת להשתמש בסיפור הפנטסטי הזה כדי להניע את העלילה. בהתעלם מאי הסבירויות הללו ומכמה קצוות פרומים לקראת הסיום, הספר סביר לסוגו. יש בו כמה אלמנטים מדעיים (כמו רוחות קטבטיות ופיטראקים שמניעים את המחקר של ווייאט), הווי דחוס ויוצא דופן של תחנת מחקר מבודדת, תיאורי נוף יפיפיים, מידע מעניין על שפות, מעט מידע על גרינלנד (למרות הבחירה של הסופרת בתיאוריה ספקולטיבית לשם המקום על פני תיאוריה מבוססת יותר), ילדה נוגעת ללב, מדען מרושע או שלא, התגברות על מגבלות של האישיות, וקצת מתח. תערובת נוחה לקריאה נטולת מאמץ.

Girl in Ice – Erica Ferencik

הכורסא

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

כיצד יגיבו בני האדם אם השמש תכבה במפתיע? אור שהם מציג את תגובותיהם של אנשים שונים במקומות שונים לתרחיש הבלתי סביר הזה. יש לציין שאין המדובר בספר מד"ב, המבקש לשכנע שארוע כזה עשוי לקרות לפני שתחלופנה השנים, מיליארדי השנים, שבמהלכן השמש אמורה להמשיך לבעור. זהו בפירוש מקרה קצה המייצג אסון גלובלי המתרחש ללא התראה, ובעצם כל התרחשות דרמטית השומטת מידי האדם את השליטה.

הארוע מתניע תהליכים ברמה הגלובלית, נסיונות השתקה והדחקה, שנועדו להסתיר את העובדה שלאיש אין מושג מה קרה. התהליכים הללו כוללים, בין השאר, גמגומים של נאס"א, ושינוי האלגוריתם של גוגל שמונע הצגת תוצאות חיפוש "שמש". עיתונאים מנסים לנכס את הסיפור, פרשנים מגמגמים, מדענים מנסים להסביר מה ארע ומה עתיד לקרות. הבלבול גדול.

בין האנשים המתוארים בספר נמצא עיוור המתכונן לפגישה עיוורת, רוצח שכיר השוכב במארב, חולה סופני המבלה עם אחיו בהרי שווייץ, אסטרופיזיקאי שמחפש הסבר הגיוני, שדרן טלויזיה שמנסה לארגן משדר קוהרנטי, אם שמנסה להרדים את בנה, חמור שמחפש את הירח, וארבעה צעירים ישראלים שנוסעים להופעת זריחה על מצדה.

למען האמת, למעט הקטע הישראלי, אין לי מלים טובות לומר על הספר. הקטעים תלושים למדי, מרחפים בחוסר משמעות, לא משכנעים בהיתכנותם, ונשכחים בקלות. הנגיעה שלהם לשמש הכבויה שולית, והנסיון לדחוס סיפורים משמעותיים לסד הצר של החשכה אינו עולה יפה. הקטע הישראלי הוא האמין היחיד, אולי מפני שאין בו יומרה לספר סיפור חיים מקוצר, או להציג מהפך מהותי פתאומי. נמצא פה את חסיד הקונספירציות המוכר כל-כך מכל משבר או שמץ של משבר, את היפוכו, הבחור החרד מן השינוי ומאובדן השליטה, ובאופן כללי את התחושה של "זה מה יש, אז בואו ניהנה מההופעה ולא נשבור את הראש". כמו בחיים.

לאור שהם יש כושר ביטוי, אבל אין בו די כדי שאוכל להמליץ על הספר.

שתים בית הוצאה לאור

2023

רוני אף פעם לא מרוצה. היא מוצאת שלווה רק בעבודתה כצורפת, מבצעת עבודות הלחמה עדינות וסבוכות, אבל בכל מקום אחר ובכל סיטואציה אחרת היא עצובה, לא מסופקת, נטולת אנרגיה. היא נשואה, מהסיבות הלא נכונות, לעופר שאוהב אותה באמת, ואֵם לשקד המקסים, אבל את שניהם היא מאמללת ברמה כזו או אחרת. היא לא אדם רע: היא משתדלת להעמיד פנים של אם טובה, היא נכדה מסורה לסבה. אבל היא כנראה לא מסוגלת לאושר.

למה? לא ברור, וזהו בעיני אחד מליקויי הספר. גם אחרי שסיימתי אותו אין לי יכולת לומר שאני מכירה את רוני. ונניח שהלמה אינו חשוב. נניח שהדכאון של רוני הוא פשוט נתון. אז מה עושים אתו? לאן הוא הולך? מה נבין ממנו? הספר, שלא סיפק את נקודת ההתחלה, אינו מספק גם איזשהו סיום – לא, הרגע היחיד של ספק אושר בסוף אינו משכנע – משהו שאפשר לקחת ממנו ולהרהר בו. רק עוד ועוד מאותו הדבר. שוב העיניים הגדולות של שקד, שוב ליטוף היד של הסבא. נכון, דכאון הוא כזה, בור שחור של שגרה מייאשת, עם אפשרויות למוצא אך בלי יכולת לנצל אותן. אבל בספר צריך להיות יותר מזה.

בצד החיוב, בשונה מדמות בלתי מוסברת, מתקרבנת ותלושה כמו גיבורת "מחר ניסע ללונה פארק", הגיבורה שבראה ציפי בן שלום מודעת לעצמה. אם במהלך יותר מדי זמן נוצר הרושם שהסופרת מבקשת להצביע על הטרגדיה שארעה לרוני ולעופר כעל נקודת שבר שהרסה אותם, רוני עצמה מבינה שהיא לא יכולה להטיל את האשמה על הטרגדיה, ששורשי הבעיות שלה מצויים הרבה מעבר לאותו ארוע נורא. "אבל זה היה ככה גם קודם, רוני, בואי נהיה כנים, זה היה ככה גם קודם", היא אומרת לעצמה ברגע קשה של כנות, והקטע הזה, שבו היא מודה שהיא לא מסוגלת לחוש דבר מבלי לסובב אותו סביב הרחמים העצמיים שלה הוא החזק ביותר בספר. לטעמי, הוא יכול היה להגיע מוקדם הרבה יותר, והספר היה יוצא נשכר מצמצום החזרתיות.

לציפי בן שלום יש כושר ביטוי ויכולת לתאר דמויות ומצבים, אבל כושר ביטוי בלי סיפור אין בו די מבחינתי.

שתים בית הוצאה לאור

2023