קטגוריה: ספרים מומלצים במיוחד

אידה פינק היתה בת עשרים כשגרמנים הגיעו לעירה זברז' במזרח פולין. לאחר גירוש היהודים הזקנים והחולים מן העיר, רוכזו היהודים הנותרים, כארבעת אלפים וחמש-מאות, בגטו מקומי. אידה, אחותה הלנה ואביהן נמנו עימם. בהדרגה הלך מספר יושבי הגטו והידלדל בעקבות גלי גירושים ותנאי מחיה קשים. אביהן של האחיות, שהוזהר כי אם בנותיו תברחנה הוא יוצא להורג, הצליח לארגן מקום מסתור לעצמו ואפשרות בריחה לבנות. השתים צוידו בתעודות מזויפות והעמידו פנים כאילו התנדבו לעבודה בגרמניה. האב המתין עד שקיבל אישור כי השלב הראשון בבריחה עלה יפה, וירד למחתרת במרתפו של כוורן.

הסיפורים שכתבה אידה פינק אחרי השואה מעודנים, מינוריים, נוגעים באסון בעקיפין. "נלך בלילות נישן בימים", המתאר את מאבק ההישרדות של האחיות בין 1942 ל-1945, שונה. יש בו אמנם מיופיים הלירי של הסיפורים, אך הוא דיווחי וענייני, תוך שהוא מותיר מקום לרגש. כמו מרבית סיפורי ההישרדות של התקופה, הוא מוּנע על ידי שילוב של צירופי מקרים, לעתים כמעט על סף נס, עם תושיה אמיצה ונחישות. יותר מפעם אחת חשדו בהן שהן יהודיות. הן היו קורבן להלשנות ולסחיטה ועברו חקירות. נוכחותן נסבלה על ידי מעסיקיהן למרות יהדותן, שאותה הכחישו, משום שהיו כוח עבודה זול, עד שנמצא להן תחליף. ללא הרף נאלצו לעמוד על המשמר, ולהחליט החלטות חורצות גורלות, עד מתי ניתן לקחת את הסיכון ולהשאר למרות החשדות, ומתי יש להחליף זהות ולחפש מקום אחר. ניקרו בדרכן מבקשי רעתן, וגם אנשים שהושיטו יד עוזרת, ולא תמיד היה ברור מי אויב ומי ידיד, ומי מסוגל להיות גם וגם. אחת ההחלטות הנועזות שקבלו, בחוסר ברירה, היתה להסגיר את עצמן למשטרה הגרמנית, בהעמידן פנים שהן פולניות שתעודותיהן אבדו. שניות ספורות הפרידו בין האפשרות הכמעט וודאית של העברתן לגסטפו על ידי שוטר אחד, להחלטה של המפקד המקומי לאפשר להן לעבוד אצל כפריים מקומיים ששיוועו לידים עובדות.

מיד עם הגעת חיילי בעלות הברית אל הכפר שבו שהו בחודשים האחרונים של המלחמה, יצאו האחיות חזרה הביתה. אביהן שרד גם הוא.

 "הן חזרו. חזרו והריהן כבר בעיר שבה גר עכשו אביהן, הן חוזרות יחד כשם שיצאו פעם יחד, הן יצאו בחשכה והן חוזרות בחשכה, אז ברדת הלילה כעת בסוף הלילה, בעוד שעה קלה יפציע השחר.

אח, אל תהיי פאתטית, מה אתך? היציאה ברדת הלילה היתה מטעמי בטיחות, והשיבה עם שחר היא בגלל לוח זמני הרכבות. רק בלי סמלים, בלי סנטימנטים.

אח, ברגע זה הכל מותר, הרי זה רגע מיוחד במינו, ברגע כזה הפאתוס איננו פאתוס ואפילו הדמעות מותרות, אלא שדווקא הן לא באות, כי עדיין אין היא יודעת לבכות".

במהלך שנות המלחמה כתבה אידה פינק, בעיקר לעצמה, אך עם כל מעבר נאלצה להשמיד את ניירותיה. אחרי המלחמה חזרה לכתוב. סיפוריה, שאותם כתבה בפולנית, החלו להתפרסם בארץ בשנות השבעים, וזיכו אותה בפרסים כאן ובעולם, כולל פרס ישראל לספרות. בהזדמנות זו אחזור ואמליץ עליהם.

האחיות, שגדלו בבית בורגני נינוח, מצאו עצמן שחקניות על במה שלא ביקשו לעצמן, לפעמים מעמידות פני בורות, לפעמים "מומחיות" לחליבת פרות ולפעמים נערות ריקניות, לפעמים דוברות פולנית בלבד ולפעמים גרמנית צחה. אידה פינק מתארת באמינות נוגעת ללב את החיים בזהות שאולה, את הכפילות שבדבקות בזהות הבדויה תוך שמירה על נאמנות לזהות האמיתית, את הערנות הדרוכה תמידית לדעת מי את באמת ומי את כלפי כל העולם. באותה אמינות היא מתארת את החיים כבני אדם רדופים, את החברויות שנקשרו ואת אלה שנפרמו, ואת הקשיים הפיזיים והמנטליים שאיתם נאלצו להתמודד.

ספר מרשים של אשה מרשימה וסופרת מוכשרת. מומלץ מאוד.

Podróż – Ida Fink

ספרית פועלים

1993 (1990)

תרגום מפולנית: דוד ויינפלד

ז'ואַו החמישי, מלך פורטוגל, נשא אשה בשנת 1708. משלא זכה תוך פרק זמן קצר ביורש עצר, נדר לבנות מנזר במאפרה, צפונית לליסבון, אם תתממש תשוקתו לילד. ב-1711 נולדה בתו הבכורה, והוא עמד בדבורו. הבניה החלה בפועל בנובמבר 1717, חנוכת הבזיליקה והמנזר נערכה באוקטובר 1730, אך העבודה הושלמה רק ב-1755. משלא נמצאו די פועלים שהתיצבו מרצונם לעבודה, הונהג גיוס בכפיה, ועשרות אלפי איש השתתפו במאמץ הכביר הכרוך בהקמת במבנה המונומנטלי.

סאראמאגו, שעסק רבות בפערים מעמדיים, מתאר לפרטים היבטים שונים בעבודת הבניה, ומתרכז תוך כדי כך בדמויות שוליות לכאורה של העושים במלאכה, נותן קול לאנשים שההיסטוריה המתועדת פסחה עליהם. כך, לדוגמא, אחד הפרקים הבלתי נשכחים בספר עוסק בהובלתה של אבן כבדה אחת מן המחצבה אל האתר, כשמאות צמדי שוורים ומאות פועלים גוררים אותה צעד אחד צעד בשבילים צרים, בעליות ובמורדות. בתוך ההמון הזה סאראמאגו מפנה את תשומת הלב אל חבורה קטנה של אנשים, שעבור המשגיחים הם בגדר דמויות אפורות הנבלעות בהמון, אך כל אחד מהם הוא עולם שלם לעצמו.

"והכל בגלל אבן שלא היה שום צורך שתהיה גדולה כל כך, כי בשלוש או בעשר קטנות יותר אפשר היה לבנות אותה גזוזטרה, רק שאז לא היינו יכולים להתגאות באוזני הוד מלכותו ולומר, זו אבן אחת בלבד, ובגלל גאוות-סרק אלה ואחרות מתפשט הגיחוך בכל, בדמותו הלאומית והפרטית, כמו הרישום בספרי הלימוד וההיסטוריה, המנזר במאפרה נבנה בזכות המלך דון ז'ואו החמישי, שנדר לבנות אותו אם ייוולד לו ילד, והנה הולכים עכשו שש מאות אנשים שלא עשו שום ילד למלכה והם-הם המשלמים את הנדר, הם הנדפקים שם, במחילה על הביטוי האנאכרוני".

כניגוד למסע המפרך הזה, אך מבלי להציב את השניים זה מול זה במפורש, הסופר מתאר את ההיערכות המופרזת והשקועה עד צוואר במותרות של התניידות המשפחה המלכותית ואנשי החצר ממקום למקום, את שפע הגינונים האבסורדים האופפים כל צעד שלהם, את החנפנות והנהנתנות, וגם את הניתוק מחיי העם הנתון לשליטתם.

סאראמאגו, כרגיל, שולח חיצים ארסיים בדת הממוסדת, בפער שבין עקרונותיה לישומם, בפאר מנקר העיניים של ראשיה, ובצביעות שבטקסיה. הבישופים שלו דואגים רק לרווחתם ולמעמדם, הנזירות שלו שטופות זימה. איש אינו יוצא נקי, גם לא המאמינים המקיימים בדבקות לכאורה את המנהגים, אך מניעיהם האמיתיים אינם אמוניים כלל.

על הרקע הזה הוא מציב שתי דמויות היסטוריות. המרכזית שביניהן היא זו של האב ברתולומאו לורנסו, איש רב אשכולות שנותר חקוק בזכרון בעיקר כממציא שהאמין ביכולת התעופה, ותכנן כלי טיס דמוי ציפור גדולה (שדה תעופה בברזיל קרוי על שמו). מאימת האינקויזיציה, שהיתה עשויה לראות בשאיפות התעופה שלו כוח שטני, נאלץ ללכת בין הטיפות, עד שברח לספרד ומת שם. השניה היא של המלחין סקארלטי, שבתקופה האמורה היה בין השאר המורה למוזיקה של הנסיכה.

ובחזית העלילה, בלתאזאר ובלימונדה, הוא חייל ששב משדה הקרב ללא כף ידו שמאלית, היא בעלת יכולת לראות מתחת לעורו של כל אדם, בתה של אם שהוגלתה על ידי האינקויזיציה בגלל חזיונות. השניים נפגשים בצפיפות הקהל שבא לצפות בהעלאת כופרים על המוקד, ונפשותיהם נקשרות יחדיו. הם נושאים חן בעיני ברתולומאו, והוא מגייס אותם בסודיות לסייע לו בעבודה על הפאסארולה – הציפור הגדולה. בלתאזאר מקים נפחיה ועוסק בבניית הציפור שלב אחר שלב, לעתים בליווי נגינתו של סקרלטי. בלימונדה תופרת מפרשים הנחוצים לתעופה ולתמרון, ובזכות יכולתה להציץ אל פנימיותן של הבריות היא מגויסת לאסוף רצונות, כי רק כוחם של מאות רצונות מאוחדים יוכל להרים את ספינת האויר מעלה. מאוחר יותר, אחרי שהעבודה תסתיים, יעברו בני הזוג למאפרה, מקום הולדתו של בלתאזאר ומקום מגורי משפחתו, והגבר ישתלב, כמו מרבית דרי המקום, בעבודה באתר הבניה, גורר מריצה בעזרת הקרס המחובר לגדם ידו השמאלית.

בתרגום לאנגלית נקרא הספר "בלתאזאר ובלימונדה", ולא בכדי. סיפור אהבתם הוא מהיפים בסיפורי האהבה שנכתבו אי פעם. לא משום יופיים של הגבר והאשה – הם אינם יפים, ולא משום מעשיהם – הם עוסקים בסתר בעבודה על כלי התעופה ובתחזוקתו, ואין איש מלבד ברתולומאו שישבח אותם, אלא משום השלמות הזוגית שביניהם מן הרגע הראשון ועד שהמוות מפריד ביניהם. סאראמאגו אמנם מאמין באהבה, אבל לא בסופים טובים.

הנה אחד הקטעים האהובים עלי במיוחד בספר, ובו רק אהבה תמימה, ללא קריצה של דו-משמעות, ללא אירוניה, ללא דברי שנינות הגודשים את הספר:

"לבאלתאזאר אין ראי, אלא עינינו שלנו הרואות אותו יורד בדרך הבוצית אל העיירה, והן האומרות לו, הזקן שלך זרוע שיבה, באלתאזאר, המצח שלך מלא קמטים, באלתאזאר, הצוואר שלך התעבה, באלתאזאר, הכתפיים שלך כבר שמוטות, באלתאזאר, אינך נראה האיש שהיית, באלתאזאר, אבל הסיבה לכך היא לבטח פגם בעיניים שאנחנו משתמשים בהן, כי הנה בדיוק באה לקראתו אשה, ובמקום שאנחנו ראינו גבר זקן, היא רואה איש צעיר, את החייל ששאלה יום אחד, מה השם שלך, או אפילו לא את זה היא רואה, רק את הגבר היורד, מלוכלך, יגע וגידם, שבע-שמשות כינויו, אם הלאות הזאת עדיין ראויה לכינוי, אבל בשביל האשה הזאת הוא שמש קבועה ועומדת, לא מפני שהיא זורחת תמיד, אלא מפני שהיא קיימת, חבויה מאחורי עננים, מוסתרת בליקויים, אבל חיה, אלוהים הקדוש, והיא פורשת לקראתו זרועות, מי, הוא לקראתה, היא לקראתו, שניהם, הם, השערוריה של העיירה מאפרה, והם נצמדים זה לזו בפרהסיה, על אף גילם המתקדם, אולי מפני שאף פעם לא היו להם ילדים, אולי מפני שבעיניהם הם צעירים יותר משהם, עיוורים מסכנים, או אולי הם יצורי האנוש היחידים הרואים זה את זה כמו שהם, וזו דרך הראיה הקשה ביותר, ועכשו, כשהם יחד, אפילו עינינו שלנו מסוגלות לראות שהם יפים פתאום".

סאראמאגו, בסגנונו ה"פטפטני" והמפותל, מספר סיפור פשוט ומורכב כאחד, על חברה שסועת מעמדות, על כוחו של הרצון, ועל אהבה. בתוך אחד הקטעים הארוכים, מרובי הפסיקים ומעוטי הנקודות, הוא מגניב הערה על הפרטנות של דבריו: "ושלא יהיו ההסברים האלה לצנינים בעיניכם, מי הוא חושב שאנחנו, איזה בורים ועמי-ארצות, פרטי הפרטים רשומים פה פשוט מפני שאחרי כל תקופה של מדע ואמונה באים תמיד זמנים של קטני אמונה ומדעים אחרים, ומי יודע מי יקרא את הדברים האלה".

מרים טבעון תרגמה להפליא, והספר מומלץ עד מאוד.

Memorial do Convento – José Saramago

הספריה החדשה

1990 (1982)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

נד קלי היה בן עשרים וחמש כשנגזר דינו למוות בתליה בשנת 1880 בגין רצח שוטרים. שלושים ושנים אלף איש חתמו על בקשת חנינה עבורו. בפיו של תומס קרנאו, האיש שהביא למעצרו, שם פיטר קרי את התהיה: "מה יש לנו, האוסטרלים, הא? […] מה לא בסדר אצלנו? האם אין לנו איזה ג'פרסון? איזה ד'יזרעאלי? כלום איננו יכולים למצוא מישהו טוב יותר להעריץ מאשר גנב סוסים ורוצח? מדוע אנו מוכרחים תמיד להביך את עצמנו עד כדי כך?". קרי מספק לא רק את התהיה, אלא גם את התשובה לנהירתם של בני האדם אל מה שנודע ככנופיה של קלי: "האימפריה הבריטית סיפקה לי מספר נאה של מועמדים גברים שחוזי החכירה שלהם בוטלו בגלל פשע יחיד, העובדה שהם חברים שלנו, גברים שנאלצו לזרוע חיטה והוכו בחילדון, גברים שהושחתה להם הצורה בואן דימנ'ז לנד, גברים עם בנים בבית סוהר, גברים שראו איך האדמה שרכשו בעבודה קשה נלקחת על ידי מתיישבים, גברים שהואשמו על סמך עדויות שקר ונכלאו לא בצדק, גברים שנמאס להם מהחרמות קבועות עוד ועוד כל יום בלי הפוגה".

נד קלי נולד בדצמבר 1854 (או ביוני 1855) במדינת ויקטוריה שבאוסטרליה, בן שלישי לאב אירי שהוגלה כאסיר, בגין גניבת שני חזירים, לטזמניה (אז ואן דימנ'ז לנד), וריצה שם שש שנות עבודת פרך, ולאם, אירית אף היא, שהיגרה עם משפחתה לאוסטרליה מרצון. ויקטוריה היתה אז מושבה בריטית, ויחסים מתוחים שררו בין מתיישבים לאסירים לשעבר, בין קתולים לפרוטסטנטים, בין אירים לאנגלים, בין עשירים מעטים לעניים רבים. על פי המתואר בספר, לנד לא היה סיכוי להמלט מחיים של עבריינות. החוקים המקומיים פעלו נגד הקהילה אליה השתייך, זו של האירים העניים צאצאי האסירים, והוא היה במידה רבה קורבן של המאבקים הפנימיים במושבה ושל שרירות לב השלטון ועושי דברו.

האם היה קלי פושע או קורבן? יש הרואים בו רובין הוד – הוא הציל ילד מטביעה כשהיה בן עשר בלבד (עד סוף חייו כרך סביב גופו אבנט שניתן לו לציון גבורתו), חילק כספי שוד בנק לנזקקים, נתפס כמורד נגד הבריטים, חשף שחיתויות במשטרה, יצא למאבק כדי לטהר את שמה של אמו שהושלכה לכלא. ויש הרואים בו עבריין – הוא גנב סוסים עוד כילד, החזיק כנופיה שפגעה גם בחפים מפשע, רצח שוטרים, ומעשיו הגבירו את הלחץ על שכניו ומכריו. האמת, מן הסתם, מצויה אי שם בין הקצוות.

מיתוסים רבים אופפים את סיפור חייו של קלי. פיטר קרי מספר בספר זה את גרסתו. פרטים רבים בעלילה שאובים מן ההיסטוריה הידועה, והיא משובצת בדמויות אמיתיות משני צידי המתרס. לצד אלה, הסופר נטל לעצמו חירות להוסיף מדמיונו, בעיקר בדמותה של מרי הירן, בת זוגו ואם שני ילדיו של קלי, דמות השאובה משמועות, וככל הנראה לא התקיימה במציאות. מכיוון שקרי מפקיד את הסיפור בידיו של קלי – העלילה כולה היא תיעוד שקלי כותב עבור בתו, שאותה לא זכה להכיר – ומכיוון שקלי הוא הסנגור הטוב ביותר של עצמו, הנופך המשפחתי-רומנטי תורם לתפיסתו כאדם מורכב, לא כפושע חד-ממדי.

"הסיפור האמיתי של כנופיית קלי" הוא ספר מרתק, כתוב מצוין ומתורגם היטב, מספר על ההיסטוריה האוסטרלית דרך סיפורן של הדמויות שפעלו בה, ולמרות ההטיה הברורה לזכותו של קלי הוא מציף את הדילמה של עבריין מול קורבן. הספר זיכה את הסופר בפרס בוקר שני, אחרי שכבר זכה בו בשל "אוסקר ולוסינדה" המצוין.

מומלץ מאוד.

The History of the Kelly Gang – Peter Carey

עם עובד

2005 (2000)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

אדית וורטון מתארת בארבע נובלות את ניו יורק בשנות הארבעים עד השבעים של המאה התשע-עשרה. יש לדייק ולומר כי לא את ניו יורק כולה היא מתארת, אלא את החברה הגבוהה המבוססת כלכלית והסגורה בעולם משלה. גם אם כל אחת מן הנובלות מתרחשת בעשור אחר, והערכים משתנים קמעא עם חלוף השנים, קוים רבים משותפים לישות הניו יורקית בכולן: אותה סגירות מפני מי שאינו משתייך לחוג האקסקלוסיבי בעיני עצמו, אותה היטפלות לפרטים שוליים והתעלמות ממה שחשוב ומשמעותי, אותה דבקות עיקשת במוסכמות ודחיית מי שחורג מהן ולו במעט, אותה ראיה צרת אופקים של העולם וזלזול במה שמעבר ליומיומי. במידה רבה הנובלות מזכירות בהיבט זה את "עידן התמימות", שהתרחש בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה באותו מקום ובאותה חברה. כמו ב"עידן התמימות", שדמויות ממנו מבליחות בנובלות, גם כאן הסופרת מפליאה לרדת לנפשות גיבוריה, ובסכין מנתחים חד לעמוד על צפונותיהם.

"שחר כוזב" הוא סיפורו של צעיר שגדל בצלו של אב דומיננטי, שמבקש להכתיב את עתידו האישי והמקצועי. הצעיר, המאוהב בצעירה "בלתי ראויה" על פי הקריטריונים הנוקשים, נשלח לשנתים לאירופה לטיול ההתבגרות הגדול, או כך נדמה לו. בפועל, כך הוא לומד ממש לפני הנסיעה, הוא אמור לבחור תמונות לפתיחת גלריה שתישא את שמה של המשפחה. במפתיע הוא חורג מן ההנחיות הנוקשות לגבי הקריטריונים לבחירת תמונות, וחוזר עם יצירות מודרניות ששמות אותו לקלס.

"רווקה זקנה", שנגע ללבי במיוחד, הוא סיפורן של שתי דודניות. אחת מהן הולכת בתלם, נישאת ויולדת ילדים. השניה נאלצת להסתיר את הילדה הבלתי חוקית שילדה, ונדונה לחיי רווקה זקנה. שתיהן יחד, בשיתוף פעולה אך גם בעוינות, כפי שהסופרת מיטיבה לתאר, מתמסרות לטובתה של הילדה. האבחנה הפסיכולוגית החדה של הסופרת, שבזכותה היא בראה דמויות אנושיות מורכבות ואמינות, באה כאן לכלל ביטוי מושלם.

"הניצוץ" עוקב אחר אדם שדבק בבחירותיו המוסריות היחודיות, גם כשהוא מתמרן את עצמו בין פנימיותו ובין האהבה לאשתו וההתחשבות ההכרחית בחברה שבקרבה הוא חי. הוא אינו טורח להסביר את עצמו ל"ניו יורק", ומשלם את המחיר.

"יום השנה החדשה" הוא סיפורה של אשה שבחרה בדרך יוצאת דופן לשמר ולתחזק את אהבתה לבעלה ואת נישואיה, ורכשה לעצמה תוך כדי כך מוניטין פגום שליווה אותה עד סוף חייה. ניו יורק הישנה אינה שוכחת ואינה סולחת, ויותר מכל אינה יכולה להכיל את השונה.

כל אחת מן הנובלות הללו מכילה הרבה יותר מן התמצית שלמעלה, וראויה לעיון מעמיק. לצורך הסקירה אסתפק בכמה ציטוטים מייצגים.

על האופי של ניו יורק הישנה:

"זאת הייתה התקופה האפלה של אדישותנו הלאומית, לפני ההתעוררות. המלחמה נראתה לנו רחוקה, לא שייכת לנו, הרבה יותר מכפי שהיא בוודאי נראית לצעירים כיום. כך על כל פנים היה בניו יורק הישנה, ואולי בייחוד בגבולות השבט הקטן של בניה האמידים והעצלים שביניהם גדלתי".

"לגנרל סקול ולמייג'ור דטרנסי הייתה תכונה משותפת אחת – הזהירות המופלגת האופיינית לניו יורק הישנה. מטבע ברייתם התייחסו בחשדנות לכל דבר העלול לשבש את הרגליהם, לגרוע מנוחיותם או להטיל עליהם איזו אחריות חריגה, חברתית או אזרחית; וגם אם בשאר העניינים הייתה מחשבתם איטית, התגלתה בהם מהירות מחשבה על־טבעית כל אימת ששיחה תמימה כביכול הייתה עלולה למשוך אותם להוסיף את חתימתם, לתמוך בכל ניסיון, ולו הקל שבקלים, לחולל רפורמה מוניציפלית או לחייבם לתרום, ולו מעט שבמעט, לכל מטרה חדשה ולא מוכרת".

"אשתו של צ'רלי המסכן משלמת סוף כל סוף על יופייה, על הפופולריות שלה ובעיקר על כך שלמרות מוצאה צ'רלי המסכן מתייחס אליה כאילו הייתה אחת מהם!"

על עולמן של הנשים, שהוא נושא חוזר בנובלות:

"ואחר כך התינוקות, הילדים שאמורים "לפצות על הכול" אבל לא פיצו — אף על פי שהם חמודים כל כך, ובעצם אין לך מושג ברור מה הדבר שחסר לך ועל מה בדיוק הם אמורים לפצות".

"בדעתה של דיליה עלה שבמרוצת חייו הקלים והחביבים הוא לא נדרש מעולם — בדיוק כמו ג'ים שלה — לוותר על דבר שליבו חשק בו. אפילו אוצר המילים של הוויתור והמחוות המקושרות עימו אינם מוכרים לו".

"כל חייה עוצבו ונצבעו באורו הקלוש של עתיד מאושר שהפנתה לו עורף".

"ליזי הייזלדין התרגלה זה כבר לראות ברוב בנות גילה תינוקות שטרם למדו את אמנות החיים. בגלל דחף התגוננות קדמוני, שניסיון חייה שִכלל וחידד אותו, מאז ומתמיד הייתה דרוכה ומפוכחת יותר מאותן בריות מלבבות שהמירו את חדר הילדים בחיי הנישואים כמי שהעבירו אותן מעריסה לעריסה, ושתיהן סוגות בשושנים".

ציטוט אחד להדגמת כושר התיאור היחודי של הסופרת:

בקולה של צ'טי התרונן משהו שדיליה לא שמעה עד אותו רגע, לא אצלה ולא בשום קול אנושי אחר. הד קולה כמו טלטל את העולם המוכר, והשטיח מתוצרת אקסמינסטר געש תחת נעלי הבית המבוהלות של דיליה.

ואחד אחרון על קריאת ספרים:

"היא לא יכלה להאמין שמישהו באמת "אוהב לקרוא". מראשית מגוריהם המשותפים ועד היום נותרה אהבה זאת של בעלה חידה בעיניה כמו בפעם הראשונה שמצאה אותו פתאום שקוע בשתיקה במה שהאנשים שביניהם גדלה היו מכנים "ספר כבד". זה היה המפגש הראשון שלה עם קורא מבטן ומלידה […] ואף על פי כן בסתר ליבה עדיין ראתה בספרים לא יותר מאמצעי עזר, והייתה בטוחה שאין הם מועילים אלא כדי להפיג שעמום, כמו משחק דוּקים או פסיאנס, אף שלדאבון הלב הם מצריכים מאמץ שכלי גדול יותר".

מן הציטוטים הללו אפשר, כך נראה לי, להתרשם, הן מכושר הביטוי והאבחנה של הסופרת, והן מן התרגום הנאה עד מאוד של מיכל אלפון.

ספר מרשים ומומלץ מאוד.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Old New York – Edith Wharton

עם עובד

2025 (1924)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

סקירה מספר אלפיים (גרפומניה? אובססיה? התמכרות? אני מעדיפה אהבה, לספרים ולמילה הכתובה) אינה יכולה להיות מוקדשת לספר אקראי. בחרתי ב"מחניים" (המוכר גם כ"הנערים מרחוב פאל", תרגום מאוחר ומדויק יותר). בשנות הילדות, וגם קצת אחר כך, קראתי אותו פעמים אינספור, התרגשתי באותם מקומות, צחקתי באותם מקומות, הזלתי דמעה לפחות פעמיים למרות שהצער לא בא בהפתעה (מה שמעיד אולי על חשיבות היתר שמייחסים לקלקלנים), והתאהבתי בכל פעם מחדש. עברו מאז שנים רבות, ובכל פעם שדיללתי את הספריה הביתית, הוא שרד על המדף. סקירה מספר אלפיים היא הזדמנות מצוינת לשלוף אותו משם ולגלות אם הקסם שרד אף הוא.

הנה גילוי בלתי מפתיע: שרד בהחלט.

שתי חבורות של ילדים, תלמידי בתי ספר שונים, מתמקמות בשני אתרים פתוחים בבודפשט. חבורה אחת, בראשותו של פרנץ אטש הסמכותי, מקימה את המטה שלה בגן הבוטני. החבורה השניה, בראשותו של ינוש בוקה הרציני, בוחרת במגרש עצים. החבורה הראשונה כוללת את האחים פסטור המטילים את חיתתם על החלשים מהם, אבל פרט לכך אין חיכוכים משמעותיים בין החבורות. אלא שחשקה נפשה של הראשונה במגרש של השניה, ומלחמה עתידה לפרוץ, כשחבורת המגרש תתגייס להגן על המולדת. יהיו כאן בגידה וגבורה, ריגול וריגול נגדי, ויכוחים על כבוד וחברוּת, שיקוף של עולם המבוגרים בעולם התמים יחסית והבלתי ציני של הילדים. ותהיה גם טרגדיה, ואחריה אחת נוספת שתעקר את כל הטעם מן המלחמה ומקורבנותיה.

מלבד כתיבה טובה וסיפור מושך, נדמה לי שעיקר כוחו של הספר בדמויותיו. גיבוריו של מולנר הם ילדים שעסוקים במידה שווה בהבלים ובשאלות של ערכים ומוסר. בוקה בן הארבע-עשרה, לדוגמא, הוא ה"מבוגר האחראי" במגרש, ובו זמנית הוא שוגה בחלומות שבהם הוא משווה את עצמו לנפוליאון. אטש, מן הצד השני, שמנהיג בקשיחות את חבורתו, מתגלה כמי שיכול להיות נבוך בקלות וכאדם הוגן. כשחבורת המגרש מתגייסת בהתלהבות להגנה על שלה, הסכסוכים הפעוטים בין חבריה אינם נמוגים, ושניים מהם, המתמודדים על תפקיד באגודה שהקימו, משתפים פעולה וחותרים זה תחת זה בו זמנית. קל להתפתות לראות בספר משל על אוילותם של המבוגרים, אבל חינו דווקא בילדותיות של גיבוריו, שמחקים את שהם רואים וחווים ומשמרים עדיין את התום ואת התמימות. ונמצ'ק, כמובן, הגיבור הצנוע והבלתי נשכח, זה שמקומו ה"טבעי" בשל מימדיו, אופיו הנוח ונאמנותו מצוי בתחתית הסולם. מצד אחד הוא להוט לרַצות, ומצד שני נואש עד דמעות לזכות במעמד שווה לחבריו. הוא זה שיודע מה נכון ומה טוב, ובהתמסרות ללא סייג יפעל להשיג אותם.

הספר תורגם לראשונה ב-1940, והמתרגמים, רות כץ (ליבנית) ושאול קנצלר, חילקו אותו לשני חלקים – "מחניים" ו"איזהו גיבור". איוריה היפים של בינה גבירץ מעטרים אותו. ב-1984 תרגם אותו מרדכי ברקאי תחת השם הנאמן למקור, "הנערים מרחוב פאל", בליווי איוריו של דני קרמן. מכיוון ש"הוחתמתי" מילדות על התרגום הראשון, שהופיע במספר מהדורות, אני שומרת לו אמונים, למרות שאני מודעת לאי דיוקים (וגם למרות שגיליתי בקריאה הנוכחית שלאורכו של הספר כולו הניקוד שגוי באופן כמעט מביש).

כשקראתי כעת על הספר ברשת מצאתי כי בארצות שונות ברחבי הגלובוס הוא מצוין כספר ילדות בלתי נשכח. למרות שהוא מעוגן ברחובות בודפשט, ואולי יש בו ניואנסים שקוראים הונגריים מיטיבים להבין מאחרים, הוא בפשטות ספר חוצה גבולות וגם חוצה זמנים.

נהדר.

A Pál utcai fiúk – Molnár Ferenc

יזרעאל

תרגום: רות כץ ושאול קנצלר

1968 (1906)

"העבר אינו מוזר ומקסים כשאתה נמצא בתוכו. רק ממרחק בטוח, כעבור זמן, כשאתה יכול לראותו כתפאורה, לא כתבנית שחייך נדחסו לתוכה"

לאיליין ריזלי היתה ילדות בלתי שגרתית. שנותיה הראשונות, בשנות הארבעים של המאה העשרים, עברו עליה בנדודים עם משפחתה – אב, אם ואח בכור – בטבע בצפון קנדה בשל עבודתו של האב כאנטומולוג, חוקר חרקים ופרוקי רגליים. כשהיתה כבת שבע התיישבה המשפחה בטורונטו, אבל במשך חצי מהשנה שהתה בצפון בשל אותה סיבה. בטורונטו, באזור הלא נכון של העיר באותה תקופה, חוותה אילין לראשונה מסגרת לימודים מסודרת, לפחות באותם חודשים בהם המשפחה שהתה שם, ומצאה עצמה בחברתן של בנות.

"אני מכירה את הכללים הלא-כתובים של הבנים, אבל עם בנות יש לי תחושה שאני תמיד עומדת על סף שגיאה לא צפויה, אשר תמיט אסון". בחבורה הקטנה שאליה היא משתייכת, איליין היא זו ששוגה, לכאורה. מנהיגת הקבוצה, קורדיליה, מזהה את חולשתה של איליין ואת כוחה שלה, ומשיתה עליה, בשיתוף פעולה מרצון או מכניעה של שתי האחרות, עונשים. שנים רבות מאוחר יותר תצליח איליין להבין את פחדיה של קורדיליה, את המצוקות שלה, את הצורך להטיל שררה על חלשות ממנה. כילדה יש לה אולי בדל תחושה שמשהו אינו תקין, אבל היא משכנעת את עצמה כי "כל זה לטובתי, כי הן החברות הכי טובות שלי והן רוצות לעזור לי להשתפר". בארנק ילדוּת אדום היא שומרת מכל משמר גולת עין חתול כחולה שמעניקה לה כוח. "לפעמים כשעין החתול אצלי אני יכולה לראות כמו שהיא רואה. אני יכולה לראות אנשים נעים כמו בובות עליזות שהפיחו בהן רוח-חיים, פיותיהם נפתחים ונסגרים אבל שום מלים של ממש אינן יוצאות מהם. אני יכולה להסתכל בצורותיהם, בגודלם, בצבעיהם, ולא לחוש כלפיהם מאומה".

עונש אחד יותר מדי, כזה שנוגע בכל הפחדים העמוקים של איליין, משליך אותה אל אדישות כלפי חברותיה, ויותר מזה – אל שכחה כמעט מוחלטת. אפילו גולת עין החתול נשכחת. כשתמצא אותה אחרי עשרות שנים ישובו הזכרונות. אבל זכרונות, גם אם נדמה שנשכחו, נותרים חיים במקום בו הוטמנו ומשפיעים באופנים בלתי מודעים. יצירותיה של איליין, שהפכה ציירת נודעת, משקפות שוב ושוב את שעבר עליה. ההורות שלה לשתי בנות מושפעת עמוקות מחוויותיה שלה כילדה. החל מן הפחד ללדת בנות – "לא חשבתי שאני מתאימה לגדל בנות, לא ידעתי איך הן פועלות. בודאי פחדתי שאשנא אותן" – ועד ההקלה אחרי שנחלצו בשלום מן הילדוּת. "רוב האמהות דואגות כשבנותיהן מגיעות לגיל ההתבגרות, אבל אצלי זה היה הפוך. נרגעתי, נאנחתי בהקלה. ילדות קטנות הן חמודות וקטנות רק בעיני מבוגרים. ביחסיהן זו לזו הן אינן חמודות קטנות. הן בגודל טבעי". האופן בו מתפתחים יחסיה עם נשים וגברים בבגרותה משקפים אף הם את ילדותה.

אזכור כמעט מפורש של הקשר בין עברה להווה שלה מצוי בתיאור יחסיה עם קבוצות נשים פמיניסטיות אקטיביסטיות. למרות שהיא מזדהה עם המאבק, ולמרות שהיא שואבת כוח מן האחווה הנשית, היא מסרבת להיות מקוטלגת כאחת מהן ולשנן את המסרים הקבוצתיים. "הן עושות אותי עצבנית יותר מתמיד, כי הן רוצות שאנהג בדרך מסוימת, ואיני בנויה לכך. הן רוצות לשפר אותי. לפעמים אני חשה צורך להתריס: איזו זכות יש להן לומר לי מה לחשוב? איני "האשה", ושיילכו לעזאזל, אותי לא ידחפו לתוך זה". האשה, שמסרבת שיכתיבו לה, כבר אינה אותה הילדה, שהאמינה שחברותיה מבקשות לשפר אותה לטובתה. ובכלל, איליין (כמו הסופרת שבראה אותה) מסרבת להכנס למשבצות המיועדות לה. לקראת תערוכת רטרוספקטיבה היא מתראיינת לעיתון, ומאכזבת את המראיינת: "לאנשים בגילי אמורים להיות סיפורים על עלבונות; לפחות פגיעה, לפחות דיכוי […] היא היתה רוצה שאהיה זועמת ומיושנת". לא היא.

ילדים אינם גדלים בחלל ריק. איפה היו המבוגרים? אמה של איליין חשה שמשהו אינו כשורה אצל בתה. "את לא מוכרחה לשחק אתן", היא אומרת. "את צריכה ללמוד לעמוד על שלך […] אל תתני להן להציק לך. אל תהיי רכרוכית. את צריכה שיהיה לך עמוד שדרה". איליין שותקת ומעמידה פנים, בפני אמה ובפני עצמה, שאינה מבינה במה מדובר. גם שנים אחר כך היא בוחרת לא להרגיש שנבגדה על ידי אמה. "מה הייתי עושה אילו אני הייתי אמא שלי? הרי ודאי הרגישה מה קורה לי, או שמשהו קורה לי […] אילו זה היה קורה עכשו, לילדה שלי, הייתי יודעת מה לעשות. אבל אז? היו פחות אפשרויות, ועוד פחות מזה נאמר". את טינתה ושנאתה כלפי המבוגרים שלא הגנו עליה היא מפנה אל מרת סמית, אמה של אחת הבנות, שאותה שמעה באקראי אומרת כי איליין סופגת יחס משפיל מחברותיה כעונש מאלוהים. "אני שונאת את מרת סמית, מפני שמה שחשבתי שהוא סוד, משהו שמתרחש בין בנות, בין ילדים, אינו סוד. כבר דנו בזה קודם לכן וקבלו את זה בסובלנות. מרת סמית ידעה והסכימה לזה. היא לא עשתה מאומה כדי להפסיק זאת. היא חושבת שזה מגיע לי". רבות מהתמונות שאיליין מציירת כבוגרת מציגות את מרת סמית ומשקפות את תחושותיה כלפיה. איליין המבוגרת יותר, זו שנזכרת בכל מה ששכחה ועומדת בפני תערוכה שמסכמת את יצירתה, מרשה לעצמה לנסות לראות את איליין הילדה, שהיתה יוצאת דופן וחסרת אמונה, בעיניה של מרת סמית האדוקה, השמרנית. ה"נקמה" שבתמונות נראית לה כעת עקרה. "עין תחת עין רק מוביל לעיוורון".

העלילה מתרחשת בין שנות הארבעים לשנות התשעים, והסופרת מיטיבה לתאר כל תקופה לפרטיה. היא עושה זאת באמצעות אינספור פרטים קטנים, משחקי ילדות, מוסיקה, אופנות לבוש, ערכים שמתחלפים. הדמויות שלה אינן מתקבעות בתבנית אחת, אלא מתפתחות, משתנות, מתאימות את עצמן (או שלא). הספר מרבה לקפוץ בין זמנים, וגם אם יש בכך כדי לבלבל מעט, העירוב הזה של עבר רחוק, עבר קרוב והווה, מהדק את הזיקה ביניהם. טורונטו תופסת מקום נכבד בעלילה, כמעט אישיות בפני עצמה. האנשים השלובים בחייה של איליין מלאי חיים משל עצמם, ביניהם אחיה, שהוא דמות דומיננטית, מורים לטוב ולרע, אמניות שאתן היא מציגה בתערוכה משותפת כשהיא בתחילת דרכה, קורדיליה, שהיתה לה השפעה כל כך משמעותית על כל מהלך חייה של איליין, ועוד.

מרגרט אטווד, סופרת מחוננת ואשה חכמה ומקורית, מגישה סיפור אנושי ומורכב, נכנס אל הלב ומעורר מחשבות. קראתי אותו בתרגומה הטוב של שלומית אביאסף משנת 1996. ב-2011 הספר זכה לתרגום עדכני של יעל אכמון. כששמו של הספר עולה בין אנשים שקראו אותו, הנושא שכולם זוכרים היטב הוא האכזריות של חבורת הילדות. יש בו כל-כך הרבה יותר. ולכן, למרות שזוהי הקריאה השניה שלי בו, לבטח אקרא אותו שוב, לגלות עוד.

Cat’s Eye – Margaret Atwood

כנרת

1996 (1988)

תרגום מאנגלית: שלומית אביאסף

המוטו שבחר דונלד הרינגטון לספר הוא ציטוט מדבריו של האדריכל פרנק לויד רייט, המתייחס למבנים המקומיים הצנועים המצויים בכל מקום: "אותם מבנים עממיים רבים באים מן האדמה, הם טבעיים. גם אם לעתים קרובות הם שבריריים, ערכם האמיתי קשור באופן אינטימי לסביבה וללב חייהם של האנשים. פעולות בדרך כלל נהגות בכנות ומתבצעות כמעט תמיד מתוך תחושה טבעית. התוצאות הן לעתים קרובות יפות, ותמיד מאלפות". כפרופסור לאמנות של ההיסטוריה, וכיליד מחוז ניוטון בחבל האוזרק שבארקנסו, הרינגטון מתאר את קורותיו של הישוב הקטן, הבדוי אך המציאותי, סטיי מור, לאורך שישה דורות, וקושר בין ההיסטוריה המקומית של הישוב ושל תושביו למבנים שנבנו בו במהלך השנים. זה אולי נשמע עיוני וכבד ודידקטי, אבל הספר רחוק מכך: הוא סיפורי, אוהב, ציני, מצחיק, פנטזיונרי, מעשיר ומאוד מהנה.

שני אחים, ג'ייקוב ונוח אינגלדיו, בוחרים, מסיבות שיתבררו בהמשך העלילה, לעזוב את טנסי, ולנדוד למעלה מאלף קילומטרים מערבה בחיפוש אחר מקום חדש לגור בו. במקום בו יחיו מעתה ואילך הם פוגשים את פנשואו האינדיאני, היחיד שנותר, יחד עם אשתו, בכפר קטן שננטש. נוח החששן והמסתגר יתפוס מרחק, ג'ייקוב, למרות ביישנותו, יצור חברות קרובה עם פנשואו, וינהל אתו דיונים מעמיקים בנושאים שיעסיקו גם את הדורות הבאים, ביניהם בריאה, העולם הבא, אמונה, יחסים בין המינים ועוד. ביתו המעוגל והנייד של פנשואו הוא הראשון המוצג בספר. פנשואו הוא גם זה שיתן לישוב החדש של שני האחים את שמו, סטֵיי מור, על שם המנהג להפציר באורחים להשאר.

המשפחה הבאה שתגיע למקום, אם אלמנה וילדיה הרבים, תאפשר את ההתבססות בישוב ואת העמדת הדור הבא, כשהבת הבכורה תציע לג'ייקוב לחם תירס, ובכך למעשה תציע לו את עצמה כרעיה. ששת הדורות הבאים יראו את השגשוג היחסי של סטיי מור וגם את ההתדרדרות. האחרון בשושלת אינגלדיו ינבור במבנים שהוקמו עם השנים וננטשו כדי ללמוד על קורות אבותיו ואבות-אבותיו.

הרינגטון מתאר ברוח טובה חברה קטנה שדבקה בתמימות, בבערות, באורחות החיים של פעם ("כמו-פעמי" הוא ביטוי חביב עליהם). קידמה, או כמו שהם מכנים אותה "קיד מה", פסולה מעיקרה ונדחית. "כל דבר חדש, כל דבר מתקדם ועתידני, היה תועבה עבור האנשים האלה, ומי אנחנו שנשפוט אותם? 'סטיי מור' היא מילה נרדפת ל'סטטוס קוו'; למעשה, יש אנשים שמאמינים, או שהיו רוצים להאמין, ששמה של העיירה נועד לסמל הפצרה, תחינה, שהעבר יישאר הווה". יעבור זמן רבלפני שחשמל יגיע לישוב, רכב ממונע יצור בהלה ויידחה, לימוד קריאה וכתיבה יהיה נחלת מעטים. הבחירה הזו לדבוק במוכר תהיה אחד הגורמים לנידָחות של המקום, עד כדי כך שכעבור עשרות שנים כשמושל ארקנסו מתבקש לטפל בענין כלשהו בסטיי מור, הוא עונה "שהצוות שלו חוקר את הענין, והבעיה העיקרית היא לאתר את מחוז ניוטון בכלל ואת סטיי מור בפרט".

עלילת הספר שלובה במקומות אמיתיים ובארועים היסטוריים. מחוז ניוטון קיים, וכן הישובים ג'ספר ופרתנון המצויים במרחק כמאה קילומטרים מדרייקס קריק, הישוב עליו ביסס הרינגטון חלקית את סטיי מור. ג'ייקוב משתתף בדיונים על פרישה מהאיחוד, והוא היחיד המצביע נגד (בדומה למושל אייזק מרפי, שפרטים מפעילותו הפוליטית הושאלו לג'ייקוב); ג'ייקוב ונוח מוצאים עצמם נלחמים במלחמת האזרחים האמריקאית; כמה עשורים אחר כך אחד הצאצאים מבקר בתערוכה העולמית בסנט לואיס (אך איש אינו מאמין לתיאוריו); צאצא אחר, שמבקש להיות מיוחד, מקים סניף של הבונים החופשיים (שהחברים בו בבורותם אינם מבינים דבר מן החומר הנשלח אליהם, ומעדיפים לפרש את א.ג.ש.י, הארכיטקט הגדול של היקום, כארגון ג'ינג'ים שיכורים יהירים); בשנים מאוחרות נוצר טרנד של חזרה לאדמה, וכמה עירונים מנסים את מזלם בהשתלבות במקום; ועוד.

הבורות הנאיבית של תושבי סטיי מור משמשת את הסופר ככלי לתיאור ציני של תופעות שונות, ולהבעת עמדה ברורה בנושאים שעסק בהם גם בספרים אחרים. כך, לדוגמא, אנשי המחוז, שאינם מוצאים טעם במלחמה בכלל, ובכזו שמציבה אלה מול אלה אחים וחברים בפרט, נמנעים במכוון מלירות כדי לפגוע. רב-סרן, שבא לבדוק את מהלך הקרבות, טוען כנגד ג'ייקוב: "החשש שלי הוא שאתה ואנשיך, כמו האויב, בסופו של דבר תשכנעו את עצמכם שהמאבק הזה הוא בעצם טיפשות גמורה, ופשוט תבטלו אותו מבלי להתייעץ בדרגים הבכירים". "זה החשש שלך", אמר ג'ייקוב, "והתקווה שלי". בפרק משעשע מגיעים לישוב מטיפים מזרמים שונים, ומנסים, ללא הצלחה, לכבוש את לבבות התושבים, אך אלה מבקשים ענין והגיון, לא רוחניות. הרינגטון מונה בסדר עולה את המניעים ללכת לכנסיה: סקרנות, להתבייש לסרב, תחושת שליחות, רצון להתמזג עם האחרים, תשוקה ללמוד את אמצעי הישועה, תשוקה להיגאל, תשוקה לחיות בגן עדן בעולם הבא, הזדקקות סכיזופרנית להזדקקות, אי-שפיות, קדושה. כשמטיף כשרוני מצליח לכבוש לבבות עם תיאורים חיים מאוד של אהבה וארוטיקה המבוססים על ספרי התנ"ך, אנשי הפינה, שומרי המוסר, אוסרים "לצפות" בהם מטעמי מוסר. המטיף מבטיח לא להראות בכנסיה סרטים לא הגונים, ובמקומם מראה את "סיפורי הקרבות הגדולים בתנ"ך, סצנות של דם ומוות, חרבות מנצנצות ועריפות ראשים, עינויים וביזה ומלקות וקטיעות איברים. האנשים באו בהמוניהם, ואפילו יושבי הפינה בעצמם חזרו לחזות בסיפוריו, וישבו על ספסלם המיוחד בעיניים בוהקות, ואחד מהם נהג לשבח את האקשן עם 'ברכו את האל' ו'אמן' ו"לוהים תפוס 'תם!'". סרקזם במיטבו.

לא רק בענינים שברוח עוסק הספר, אלא גם ביומיום, במנהגים שנוצרו עם השנים והתקבעו גם כשמוצאם והסיבה להם נשכחו מזמן; בשפה היחודית למקום, האופן בו מלים מבוטאות, ומונחים שמובנים רק לבני המקום (וזו הזדמנות לשבח את עבודת התרגום של אסף גברון שהתמודד עם עיברות הניב האוזרקי); ביחסים בין בני זוג, שמפאת ביישנותם הכרונית של בני אינגלדיו זכו לניואנסים מעניינים; כמובן במבנים שנבנו במקום, החל מן הבית הנייד של פנשואו, דרך הבית הקטן והכמעט אטום לאור שבנו האחים ג'ייקוב ונוח, האסם שנבנה בהמשך, חנות הסחורות, ואחרים; ועוד שלל פרטים ופרטי פרטים המרכיבים יחד תמונה תוססת של סטיי מור, של תושביה ושל התקופה בה חיו ששת הדורות.

חלק מן הקסם של הספר נובע מן ההפרזות שבו. אייזק אינגלדיו, לדוגמא, הוא שתקן כרוני. לא אילם, רק אחד שאינו מרבה במלים. הרינגטון נוטל את השתקנות הזו אל הקצה, כשהוא מביא את אייזק כעד במשפט, והשופט מאפשר לעורכי הדין לשאול אותו אך ורק שאלות של כן ולא, שעליהן הוא יכול לענות בנדנוד ראשו מבלי שיצטרך לדבר. לבייויס, בן דור אחר, ביישן כרוני בחברת נשים, הוא בורא מערכת יחסים טלפתית עם אשתו. השניים אינם מחליפים מילה בקול כל ימי חייהם, ואף ישנים בנפרד, עד כדי כך שבניהם סובלים מתחושה שהם עצמם אינם קיימים כלל, שכן אם לא מתקיים כל קשר בין ההורים המסקנה ההכרחית היא שהילדים לא נוצרו. אז כן, ההפרזות אולי חורגות מן ההגיון, אבל החן בהן רב ומהנה עד מאוד.

עוד תרומה לקסם מעניקה המעורבות האישית של המספר בעלילה. הוא אינו מתעד חסר פניות, כפי שהוא עצמו מעיד בהערות כגון זו: "הבית שג'ון גר בו, ובו גידל את משפחתו הגדולה, אפילו לא מאויר במחקר הזה, לא בהכרח בגלל נטית הלב שלי נגד ג'ון, אלא בגלל שהבית לא ראוי לציון משום בחינה, לפחות לדעתי". וגם כגון זו לקראת סיומו של הספר: "סופים מלחיצים אותי, לא בגלל שאני לא יודע למה לצפות, אלא פשוט בגלל שהם סופים, ואין כלום מעבר להם, כמו שאין דבר מעבר למוות ודבר מעבר ליקום".

סופם של המקום, של שושלת אינגלדיו ושל הספר מגיע יחדיו, כשוורנון, האחרון בשושלת, נובר בכל מקום אפשרי בסטיי מור המתפוררת כדי ללמוד על הדורות שקדמו לו, וחושף כל בדל מידע שיש בכוחו להשיג. "הכל שם; תיעוד הולדתה, צמיחתה ונפילתה של סטיי מור בשלמותה. הסיפור שלנו, לכל דעה ומטרה, מסתיים".

ספר מקסים, יוצא דופן ומומלץ מאוד.

The Architecture of the Arkansas Ozarks – Donald Harington

טובי

2007 (1975)

תרגום מאנגלית: אסף גברון

הסקירה כוללת פרטים מרכזיים בעלילה

מסלול חייו של ויליאם סטונר נקבע מלידה. הוריו היו חקלאים שעבדו בפרך על אדמתם, ויליאם סייע להם מאז היה ילד, ועם סיום התיכון היה ברור שיישאר במקום וימשיך בדרכם. אבל אביו חשב אחרת. האיש, שכמו אשתו ובנו, שתק רוב חייו, הפתיע כשנשא באוזני הבן דברים אודות חשיבותה של ההשכלה, ושלח אותו ללמוד חקלאות באוניברסיטה, מוותר לארבע שנים על עזרתו. ב-1910 הרחיק סטונר בן התשע-עשרה לראשונה מביתו, והחל ללמוד באוניברסיטת מיזורי. בשנה השניה, כשהשתתף בקורס חובה מבוא לספרות אנגלית, שהיה עבורו עולם חדש, בלתי מוכר ומטיל מורא, השתנה מסלול חייו כליל. הוא נטש את לימודי החקלאות, ובחר בלימודי ספרות. בשנתיים האחרונות ללימודיו "הוא נעשה מודע לעצמו כפי שלא היה מעולם". עם סיום התואר החליט להשאר באקדמיה. לבם של הוריו אמנם נשבר, אך הם בחרו לקבל את בחירתו ושחררו אותו לדרכו החדשה.

"סמוך לסף תודעתו קיננה תמיד מורשתו הקדומה, אותו ידע עמוק שהנחילו לו אבות אבותיו, שחייהם היו קשים, מסוגפים וחסרי ודאות, ושיטת הפעולה המקובלת עליהם היתה להפנות לעולם האכזר פנים חסרי הבעה, נוקשים וקודרים". ג'ון ויליאמס מתאר בספר את חייו של סטונר, שנתקלו במהמורות בכל תחום, ועם כולן התמודד באותן קבלה והשלמה, ללא הפגנת רגש סוער, על פי אותה מורשת קדומה. הוא שאף לחברוּת, וזכה בשני חברים שאחד מהם נהרג במלחמת העולם הראשונה והשני נדחק מתוקף תפקידו לעימות אתו. הוא רצה בדבקוּת שבנישואין, אך "כעבור חודש ידע שנישואיו נכשלו; כעבור שנה הפסיק לקוות שהמצב ישתפר. הוא למד לשתוק ולא להתעקש על אהבתו". בתו היחידה נסחפה על ידי אשתו הנוירוטית לחיים של סבל. כשזכה באהבה נאלץ לוותר עליה בגלל לחצים ומוסכמות. הוא רצה להיות מורה, ונקלע שלא בטובתו לסכסוך עם ראש החוג שהצר את צעדיו. בגיל ארבעים ושתים "מצא את עצמו תוהה אם חייו ראויים שיחיה אותם". על סף מותו בשנות הששים לחייו "הרהר בכישלון המשתמע מן הסתם מחייו". ג'ון ויליאמס, במפתיע, אמר על גיבורו שהיו לו חיים טובים מאוד. וסטונר, אכן, לא מת אומלל. ביומו האחרון חזר ושאל את עצמו "למה ציפית?", ואולי הגיע למסקנה שכל זה, כשלון או הצלחה, אינו חשוב.

"סטונר" הוא ספר שמתנהל לאט, בטון רגוע לכאורה, מתאר חיים שגרתיים למדי. אבל השגרה הזו מכילה זרמים שוצפים, גלובליים ופרטיים. שתי מלחמות עולם, השפל הגדול, וגם אשה שהוסללה לתפקיד יחיד בלתי מספק, מיניות מודחקת מתסכלת, הורות מסרסת, משחקי כבוד ותככים באקדמיה, תשוקה לידע ולהנחלתו, ועוד.

אדית, אשתו של סטונר, שנלחמת בו על לא עוול בכפו, היא דמות מעניינת בפני עצמה. "החינוך שהוענק לה התבסס על ההנחה שכל חייה יגוננו עליה מפני המאורעות הדוחים שעלולים להיקרות בדרכה, וחובתה היחידה היא להיות בת זוג חיננית ומושלמת למי שיגן עליה – היא השתיכה למעמד חברתי וכלכלי שבו נחשבה ההגנה הזאת למחויבות כמעט קדושה", והיא הגיעה אל הנישואין נטולת כל יכולת לפתח אישיות משל עצמה ולראות את האדם שבבן זוגה. את כל המשאבים המודחקים שבה היא פורקת באופן שמאמלל את סטונר, את בתם גרייס, וגם אותה עצמה. החיבה (של הסופר ושל הקוראים) אמנם שמורה לסטונר, אך אדית ראויה לחמלה. בכל כוחה נסתה לשחק את התפקיד היחיד שהוטל עליה ולהשתחרר ממנו בו זמנית, והתוצאה היתה הרסנית.

סטונר, למעט שינוי מסלול לימודיו, ולמעט תרגיל שעשה בשלב מאוחר בחייו כדי להשיב לעצמו קורסים שנלקחו ממנו, מניח לעצמו להסחף אל ארועים בחייו ולהשלים עם המקומות שאליהם הוא מגיע. כך הוא גם נסחף אל פרשת אהבים עם קתרין, וכך הוא גם מסיים את הפרשה. קתרין, בשונה מאדית, אולי משום שלא הגיעה מרקע בורגני שמרני, בחרה בחיים של לימוד ושל הגשמה עצמית, והאהבה בינה ובין סטונר צמחה על הרקע הפורה הזה. לראשונה בחייו גילה שחיי הרגש וחיי הרוח מעצימים זה את זה.

האקדמיה תופסת מקום נרחב בעלילה, כפי שתפסה בחייו של סטונר. אחד משני חבריו של סטונר מימי הלימודים אבחן כי האקדמיה מיועדת לאנשים שלא יכולים להסתדר בעולם, מקום מפלט שכל מה שרע בעולם החיצוני אינו יכול להכנס אליו. בשנים מאוחרות יותר סטונר נלחם, בפעם היחידה בחייו, כדי למנוע שילוב של סטודנט שמערער את ערכי האקדמיה, כדי שלא ייפגע המקום היחיד שאליו הוא מרגיש שייך ושבו הוא מוגן. המאבק נכשל. "הוא חלם על סוג של יושרה, על סוג של טוהר שלם; ונתקל בפשרה ובמתקפת זוטות מסיחות דעת".

מעבר לסיפור כתוב כהלכה, דמות מתחבבת וצובטת לב, ורבדים מעניינים, נדמה לי שהספר עוסק בדרכו במשמעות החיים. האם היו לסטונר חיים טובים, כפי שטוען הסופר? משעה שמצא את הטון הנכון בשיעוריו, הוא היה מרצה פופולרי שהצליח להדביק את תלמידיו בהתלהבותו, וזה בעצם מה שרצה יותר מכל. מצד שני, הוא, כאמור, מנה על ערש דווי את כשלונותיו. ויחד עם זאת, אולי די בנחמות זוטא, בהישארות דבר מה ממנו בספר שכתב גם אם איש כבר אינו קורא אותו. ואולי אין משמעות לחיפוש אחר משמעות.

שרון פרמינגר העניקה לספר תרגום מצוין, נטע גורביץ הוסיפה אחרית דבר מעניינת, והספר מומלץ מאוד.

Stoner – John Williams

ידיעות ספרים

2011 (1965)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

"בחורים כמונו, שעובדים בחוות, הם הבחורים הכי בודדים בעולם", כך אומר ג'ורג', עובד חווה נודד ללני, המתלווה אליו לכל מקום שאליו ילך. "אבל לא אנחנו! ולמה? כי… כי אני – אתה דואג לי, ואתה – אני דואג לך, בגלל זה", משלים לני את דבריו של ג'ורג', כשהוא מתלהב לשמוע – שוב ושוב – את סיפור החלום המשותף לשניהם, חווה קטנה משלהם.

לני הוא גבר גדל מידות בעל מנטליות של ילד ורמת קשב ירודה. הוא להוט ללטף – עכבר מת, שמלת אשה, בד קטיפה, גור כלבים – אבל בגלל כוחו הפיסי, שהוא אינו מודע לו, הוא זורע הרס וגורם נזק, שג'ורג' נאלץ לתקן. חיין של ג'ורג', כפי שהוא עצמו אומר, היו קלים יותר ללא לני, אבל הוא אינו מוותר על הקשר הבלתי ניתק ביניהם. בחלקו בשל תחושת אחריות והרגל אחרי שנות היכרות רבות, אבל בעיקר, כך נראה לי, בשל אותה הבדידות המפחידה. כפי שמציין אחד מעובדי החווה, אליה מועדות פניהם אחרי שלני הסתבך בצרה בחווה אחרת, המראה של זוג עובדים הנודד בצוותא הוא נדיר. בניגוד לעובדים מסוגו, ג'ורג' להוט לחסוך את כספו, ולא לבזבז כל משכורת על משקאות ועל זונות, כדי להגשים את חלומו. לני, מצדו, להוט לדבר אחד בלבד – להיות אחראי על הטיפול בארנבים בחווה שירכשו, שם יחיו על משמני הארץ, ושם ייצא מדי יום לאסוף אספסת עבור הארנבים.

הבדידות, כך נראה, היא מנת חלקן של הבריות בשנות השלושים, אותן שנות שפל קשות בארצות הברית. עובד גידם מזדקן בחווה נאחז ככל יכולתו בקשר עם כלבו החולה, עד שעובד אחר משכנע אותו לאפשר לו להמית את הכלב המתת חסד. הוא מציע לג'ורג' את כל חסכונותיו, ומוכן לעשות כל עבודה שתוטל עליו, ובלבד שיוכל להצטרף לחווה הפרטית העתידית, להיות חלק ממנה. עובד אורווה שחור, שגופו מעוות בשל בעיטת סוס בילדותו, סובל מבדידות איומה בגלל צבע עורו. "הבנאדם צריך מישהו – שיהיה על ידו […] הבנאדם משתגע אם אין לו אף אחד. לא משנה מי, העיקר שיהיה אתך […] אני אומר לך שאם הבנאדם יותר מדי בודד הוא נהיה חולה", הוא אומר ללני על סף בכי. אשתו של אחד מבעלי החווה מסתובבת ללא הרף בין העובדים, לכאורה מחפשת את בעלה ולמעשה מחפשת חברה ואוזן קשבת. בעוד העובדים האחרים נמנעים מלהתייחס אליה כדי לא להסתבך עם הבעלים, לני, למרות אזהרותיו של ג'ורג', נסחף להאזין לה כשהיא מתלוננת: "למה אני לא יכולה לדבר אתך? אף פעם לא יוצא לי לדבר עם אף אחד. אני נורא בודדה".

שירו של רוברט ברנס, "לעכברה", שממנו לקוח שם הספר, כולל את השורות הללו: "המשובחות בתכניות של עכברים ואנשים דרכן תדיר כה הפכפכך, ואין הן מותירות אלא יגון וכאב במקום האושר המובטח". גם תכניותיהם של ג'ורג' ולני תסתיימנה ביגון.

במאמר מוסגר: תפקידו של לני כמאזין לכאורה לאנשים שאין להם מישהו אחר לדבר אתו, הזכיר לי את זה של סינגר, החרש-אילם מ"צייד בודד הוא הלב", שהיווה כותל מערבי עבור אנשים בודדים שרק רצו לדבר אל אדם אחר, גם אם אדם זה לא שמע ולא הבין.

ג'ון סטיינבק, שנתן קול בספריו לאנשים שנפגעו בשנות השפל, עושה זאת גם כאן בספר צנום, המתאר ימים ספורים אך מחזיק עולם ומלואו. טל ניצן, שתרגמה יפה, הוסיפה מאמר אודות האופן בו העלילה נרקמת, ומעניין לקרוא אותו.

מומלץ מאוד.

Of Mice and Men – John Steinbeck

הספריה החדשה

2011 (1937)

תרגום מאנגלית: טל ניצן

כותרת משנה: סיפורו של הנער איוון פולק שערך עיתון ילדים בגטו טרזין

איוון פולק, שנולד ב-14 באוגוסט 1929 בנאחוד שבצ'כוסלובקיה, נשלח עם הוריו לגטו טרזין ב-1942, אחד מלמעלה משנים-עשר אלף ילדים שנכלאו שם במהלך המלחמה. בטרזין הופרדו הילדים הבוגרים מהוריהם ורוכזו במגורים נפרדים. איוון, ששלח ידו בכתיבה ובאיור עוד לפני המלחמה, ערך בחדר Q609 עיתון שקיבל את השם "קמרד", "חבר". בגליון הראשון כתב, "אני מקווה שהעיתון יהיה לנו בעתיד לחבר אמיתי", וקבע את הלוגו שילווה את עשרים ושניים הגליונות שיראו אור עד ספטמבר 1944 – לב אדום גדול. הכותבים בעיתון היו הוא עצמו וחבריו לחדר, והם גם היו הקוראים של העותק היחיד. אחרי ששמו של איוון נכלל ברשימת הטרנספורטים למזרח, חדל העיתון להתקיים. באורח נס שרדו כל הגליונות, והם מצויים היום בארכיון בית טרזין. רות בונדי תרגמה אותם ב-1997, ואיגדה אותם לספר בשם "קראו לו חבר".

מאיה פולק פותחת את הספר באוירה המזכירה ספרי נוער המתרחשים במחנות קיץ או בפנימיות. לנערים יש כינויים משעשעים שמעידים על הומור פנימי; בחדר, שהוא צפוף ומזוהם למרות מאמצי המדריכים, מתנהלים יחסים שגרתיים בין הדיירים, כאלה שניתן לצפות להם כשקבוצת נערים חולקת חלל אחד; איוון עובר בקפדנות על הגליון האחרון שהושלם, בודק שלא נפלו שגיאות, שהצבעים משביעים את רצונו, שאמו כרכה את הדפים כהלכה, וכבר מתחיל להמריץ את הנערים לספק חומר לגליון הבא. יש תחושה של חבורה מגובשת, עם מריבות וחברויות כמו בכל חברת בני נוער. "מחניים" של פרנץ מולנר עלה בדעתי, ולרגע היה מפתה לשכוח שמדובר באסירים, שחייהם מוכתבים על ידי שוביהם, שהם נאלצים ללמוד בסתר, שהשגת נייר ועפרון היא בשבילם משימה מסובכת, שבטנם הומה מרעב תמידי, ושסכנת מוות מרחפת מעליהם בכל רגע. אבל השִכחה בלתי אפשרית. הסופרת אמנם מגניבה נימה קלילה לתיאורי היומיום, אבל נימה זו דווקא מעצימה את הפער שבין הנסיונות לקיים שגרה מועילה למציאות הבלתי נסבלת שבה חיו הנערים. כחרב מעל ראשם מתנופפות רשימות המיועדים לטרנספורטים, וההמתנה לגלות מי עלה בגורל הפעם מורטת עצבים. על פני השטח הם מתקוטטים בגלל שמיכה שנשמטה מדרגש עליון במיטת שלוש קומות על ראשו של נער בדרגש שמתחת. מתחת לפני השטח שוכנות חרדה מתמדת וציפיה דרוכה לדעת אם זכו בעוד יום עם חבריהם בטרזין.

גליונות ה"קמרד" היו תערובת של ספרות עם תיעוד. איוון שקד על קומיקס בהמשכים שעניינו מירוץ מכוניות. חברו מישה קראוס כתב סיפור בהמשכים ברוח קרל מאי. לצד יצירות דמיון אלה הופיע גם טור קבוע של "תולדות החדר", ולצדו מאמרים המתארים את היומיום של החבורה. ביניהם, לדוגמא, מאמר המפגין הומור שחור ועוסק בהליכה לשירותים (הפישקולונה שאותו פירשו כ"רץ במכנסיים רטובים") בשעות בהן הורשו הנערים לעשות זאת; וגם מאמרים שהופיעו בשני הגליונות שראו אור אחרי טרנספורט שנטל שניים מחבריהם ותיארו את השבר הנורא, לצד דברי תקווה לעתיד. הסופרת הסתמכה רבות על תיאורי הכותבים בבואה לתאר את החיים בחדר ובגטו, ובראה גם תמונות מדמיונה המשתלבות בטבעיות במרקם הכולל.

פרטים קטנים מביעים יגון שקשה לבטא במילים. פרטים כגון זה: "גם את הכרית והשמיכה כל אחד סחב איתו בדרך הארוכה שהשתרעה מהבית לגטו. ראיתם פעם ילד שהוא כמעט בן 14 שקשור לכרית שלו כמו תינוק ואפילו קורא לה בשם חיבה?" הנערים, שנאלצו להתבגר מהר, עדיין היו בכל זאת ילדים על פחדיהם ומריבותיהם וחסרונותיהם, חלקם אהודים יותר, חלקם אהודים פחות, אבל משותף להם הצורך למלא את החיים בתוכן כלשהו שאולי יאפיל על זוועת חייהם. "קמרד", כמו גם השיעורים בסתר עם המדריכים, סיפקו להם מפלט שכזה.

ב-12 באוקטובר 1944 נשלח איוון עם הוריו למזרח. הוא הגיע אל אחד ממחנות קָאוּפֶרינג, מחנה משנה של דכאו, צורף לאסירים שהועבדו בפרך בבניית מפעלים תת-קרקעיים, ולא שרד. ב-19 בינואר 1945 נספה. מן החברים בחדר שרדו רק ארבעה נערים ומדריך אחד. מישה קראוס, אחד מהארבעה, כתב אחרי המלחמה על שעבר עליו באושוויץ לאחר ששולח מטרזין.

איוון פולק לא היה האסיר הצעיר היחיד במחנות ובגטאות שמצא מפלט ביצירה. בחדר אחר בטרזין חי פטר גינז הצעיר בכשנה מאיוון, שערך אף הוא כתב עת, ושהיומן שכתב לפני שנכלא בגטו פורסם אחרי שציור שלו נלקח לחלל על ידי אילן רמון. בגטו וילנה שמואל בק בן התשע לא חדל לרגע לצייר. לעולם כנראה לא נכיר את כל הנערים והנערות שנאחזו בחיים ובתקווה, שבחרו לוגו של אהבה. יבורך כל מי שמציב להם יד זכרון רגישה ומכבדת, כפי שעשתה מאיה פולק בספר זה.

הקומיקס של איוון והסיפור של מישה מצורפים בשלמותם לספר, יחד עם מספר מאמרים. אסיים את הסקירה בקולו של איוון המתאר את העבודה על העיתון, ובהמלצה חמה על קריאת הספר.

איך נוצר "קמרד"

מתקבל על הדעת שבבית קראתם בכתבי עת שונים מדורים על עשייתם ולכן החלטתי, לפי עצת מישקוס, שגם אני אכתוב מאמר כזה. בשעה שבבית עבר כתב העת דרך כל מיני משרדים, בתי דפוס ואולמות, העיתון ’קמרד‘ נוצר בדרך הפשוטה ביותר אצלי על המיטה.

בשעה שבבית היו דרושים לייצור ניירות רבים, צבעי דפוס ומכונות שונות, ללידת ’קמרד‘ דרושים לי שני גיליונות נייר, דיו, עט, עיפרון, מחק וצבעי מים. אך עתה נעזוב סופית את כתב העת בבית ונקדיש את עצמנו בלעדית לעשיית ’קמרד'.

 גלינג-גלינג – אני מתחיל:

השגת החומרים היא אחד משלבי הייצור הקשים ביותר. המצרך החיוני ביותר לכתיבה הוא נייר. לשני הגיליונות הראשונים תרם שולקה את הנייר, לגיליון 3 כבר הייתי צריך לתבוע אותו ממנו, ולגיליון 4 נתן לי אותו רק ברגע האחרון. עבור גיליון 5 מצאתי נייר טוב למדי בתיק שלי. לגיליון 6 כבר לא היה לי נייר. על אף הכול השגתי סוף סוף נייר, אבל הוא צמא נורא והכול נספג בו כמו בנייר סופג.

לגיליונות 7 ו-8 תרם האן את הנייר, וזהו נייר טוב מאוד. נותר לי עוד נייר לארבעה גיליונות ואחר-כך – נראה. את העט הלווה לי שולינה, אבל יש בו פגם אחד – הוא משאיר סימנים בולטים על האצבע והאמה שלי, מפני שהוא סדוק והדיו צובעת נהדר את אצבעותיי. קאמצ‘וס הלווה את המחק, אבל יש לו תכונה מעניינת. כל רגע הוא נעלם לי ואחרי כמה זמן מוצאים אותו או על הריצפה או אצל גרוטה.

את צבעי המים נתן לי בק, את המכחול מישקוס, סרגל מצאתי לא מזמן אצל אבא ומייד החרמתי אותו. עפרונות יש לי מספיק, מפני שמי שמוצא איזשהו עיפרון נותן לי אותו ואומר: "אני תורם אותו ל‘קמרד‘". לייצור אני לא זקוק ליותר, אלא לכמה ניירות משומשים לטיוטות הציורים, וכן, שלא אשכח, לעפרונות צבעוניים שקיבלתי מלקנר. נוסף על כך אני זקוק למנוחה לשם כתיבה, אבל על כך במדור ”כתיבה“. כאן אני מסיים את הקטע הזה.

 על החתום,

זגובנינה (איוון פולק)

בית טרזין

2023

תרגום מצ'כית: ד"ר תרזה מייזלס