"הוא לא הצליח לזכור מאין בא, ובסופו של דבר לא ידע לאן ילך. אבל הוא יכול היה להביט לאחור, ללא חרטה, על הזמן שביניהם, על חייו, בצחוק מתגלגל ובפליאה גמורה"
אנדריאס אֶגֶר ידע קשיים גדולים בחייו, שאת רובם בילה בכפר שבתוך עמק באלפים האוסטרים. יתמות, ילדות תחת משטר אלים, עבודה קשה עבור חקלאים ועבור החברה שהביאה אל העמק את הרכבל הראשון, כניעה לטבע שלקח ממנו את כל מה שהיה לו, מלחמה ושבי, הסתגלות למודרנה שפלשה אל ההרים, זיקנה ובדידות. הוא חווה כאב עמוק ויסורי גוף ונפש, ועדיין, מתוך שלמות פנימית כלשהי, הצליח לגייס את השלווה להתבונן בחייו ולא להתחרט על דבר. "בבקרים, לאחר הפשרת השלג הראשונה, כשהיה חוצה את האחו הספוג טל שמחוץ לבקתה שלו ונשכב על אחד הסלעים השטוחים שהיו פזורים שם, האבן הצוננת בגבו וקרני השמש החמימות הראשונות על פניו, היה חש שדברים רבים לא התנהלו, אחרי הכול, בצורה כה גרועה".
רוברט זטהאלר מספר על אדם שחייו התנהלו בשתיקה, אדם של חברים מזדמנים בודדים, של אהבה אחת, של ציפיות צנועות, של סתגלנות. באנדריאס, בדומה לפרנץ מספר אחר של זטהאלר, “The Tobacconist”, יש מעט נאיביות, שנובעת בחלקה מהעדר מודעות למה שמתרחש סביבו, ומאפשרת לו להתנהל מתוך מניעים פנימיים ולנטרל חלקית ובמידת האפשר את מה שקורה באמת. כך, כשאנדריאס שומע שפרצה מלחמה, הוא פונה ללשכת הגיוס. "החלטתו לא נבעה משיקולים מיוחדים: היא פשוט הייתה שם, פתאום, כמו קריאה ממרחק רב, ואגר ידע שעליו לפעול לפיה". למזלו, בגלל צליעה מילדות לא גויס, אבל מספר שנים אחר-כך, כשנפתחה החזית מול ברית המועצות, גם צולעים נקראו לשמש בשר תותחים. אולי היתה זו פשוט הזדמנות לצאת מן העמק, להתרחק מן המוכר וגם מן הכואב, צורך שהוא עצמו לא היה מודע לו. אותה התנהלות רגשית שמוּנעת מתוך עצמו הודגמה גם כשהוצב בעמדה בחזית ופגש חייל רוסי: "הוא הבין שעמד פנים אל פנים עם אויבו המושבע, אך כעת, לאחר שהחייל נעלם, חש את בדידותו עמוק יותר מאי פעם".
גם בחייו שמחוץ למלחמה התנהל באותן השלמה וסתגלנות. הוא ידע, מכיוון שכבר חזה במפולת שלגים הרסנית, שהחברה שמקימה את הרכבל מתגרה בטבע. הוא ידע שהחברה מפרה את שלוות העמק ושבעקבותיה יגיעו תייירים, אבל זו היתה המציאות החדשה והוא השתלב בה וחש חלק ממנה: "הוא ראה את עצמו כגלגל שיניים קטן, אך לא חסר חשיבות, במכונה עצומה שנקראה קִדמה, ולפעמים, לפני שהיה נרדם, היה מדמיין את עצמו יושב בקרביה של המכונה הזאת, כשהיא מפלסת את דרכה ללא לאות דרך יערות והרים, ותורם, בחומו ובזיעת אפו, להמשך התקדמותה".
אפשר בקלות לטעות ולחשוב שאנדריאס הוא אדם שמתגלגל עם הארועים, אבל זטהאלר ברא דמות מורכבת יותר. כשזה חשוב לו, מהותי לעצם קיומו, אנדריאס פועל, יוזם, בתוך עולמו המצומצם הוא משנה את גורלו במו ידיו.
השתיקה של אנדריאס נבעה בחלקה מאופיו המתבדל, ובחלקה מנסיון חייו. "דיבור פירושו משיכת תשומת לב, וזה אף פעם לא היה דבר טוב", ידע כילד. "כשמישהו פותח את הפה הוא סוגר את האוזניים", אמר לו חבר בבגרותו, ואנדריאס ידע להקשיב, לטבע, לדברי אנשים – גם כשבחר להתעלם מהם, ולנפשו. ההתבדלות והבדידות שלו צובטות לב, אבל הסופר, שכמו הקוראים חס על גיבורו וצר לו עליו, מבקש בכל זאת להמנע מרחמים, משום שאנדריאס עצמו אינו רואה בהם צורך. "לפעמים היה קצת בודד שם למעלה, אבל הוא לא ראה בבדידותו חסרון. לא היה לו אף אחד, אבל היה לו כל מה שהיה צריך, וזה הספיק לו". את הספר בחר הסופר לסיים בפרק – מעולה במיוחד – שממחיש את הקשר הבל ינותק בין האיש ומקומו, ואת תחושת הבית שחווה למרות הקשיים והאסונות שחווה שם.
רוברט זטהאלר מצטיין בכתיבה מעודנת, על סף מינימליסטית, נותן לארועים לדבר ולחשוף את נפשו הרגישה והקשיחה גם יחד של גיבורו. הספר כולו הוא שזירה עדינה של אדם וטבע וחברה, ושיר הלל לאדם הפשוט, זה שאולי לא נעיף בו מבט נוסף, שהוא עולם ומלואו. מלאכת מחשבת. בצדק נכלל ברשימה הקצרה לפרס בוקר הבינלאומי ב-2016.
קראתי את הספר באנגלית, והציטוטים שהובאו כאן הם תרגום שלי. הספר תורגם לעברית על ידי דפנה עמית ב-2017 וראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד תחת השם "חיים שלמים".
מומלץ מאוד
House of Anansi Press
2015 (2014)
Translation from German: Charlotte Collins
