קטגוריה: ספרים מומלצים

כותרת משנה: איך נאבקו מאפיונרים יהודים בנאצים באמריקה בזמן מלחמת העולם השניה

השופט היהודי-אמריקאי נתן פרלמן היה מודאג. אל האנטישמיות ה"רגילה" ששררה בחברה האמריקאית, נוספה בשנות ה-30 שנאה מבית מדרשו של היטלר. המנהיג הגרמני דיבר במפורש כבר ב-1933 על ערעור המורל האמריקאי כדי לאפשר השתלטות גרמנית על ארצות הברית, והיו מי ששמעו לו. כפי שמייקל בנסון מציין ביושר, היה מדובר במיעוט מבין הגרמנים-אמריקאים, אך המיעוט הזה היה קולני, קנאי ונוטף שנאה תוך שימוש בטרמינולוגיה נאצית ובהפצת קונספירציות. ברחבי ארצות הברית התקיימו מאז השפל הגדול כמאה ארגונים ברוח זו, ושני הבולטים שבהם, שאליהם מתייחס הספר, היו הבונד הגרמני אמריקאי, שהציג מצג שווא של פטריוטיות אמריקאית ושקד על חינוך דור העתיד, והלגיון הכסוף. הארגונים הללו פעלו באין מפריע, מוגנים על ידי חופש הדיבור.

לשופט פרלמן לא היתה דרך חוקית לבלום את הנאצים הללו, אבל הוא סירב להניח להם לשגשג, ומצא נתיב עוקף חוק. אחת המאפיות החזקות בארצות הברית היתה יהודית, ופרלמן גייס אותה לפעולה. הראשון שאליו פנה היה מאיר לנסקי, שהחל את דרכו בהברחת משקאות בתקופת היובש, והיה בהמשך לאחד מראשי הפשע הדומיננטים. פרלמן ביקש מלנסקי לגייס בריונים לשבש באלימות מפגשים נאצים. "הם צריכים לדעת שלהיות נאצי זה מסוכן", אמר ללנסקי, והציב תנאי אחד – בלי הרוגים. בהתחשב ברוצחים קרי המזג עד פסיכופתים שגויסו למשימה, העובדה שהפעילות של הגנגסטרים של לנסקי בניו-יורק, וגם של קבוצות נוספות שגויסו בהמשך בערים אחרות, הסתכמה בפציעות בלבד, מפתיעה.

לפני שמגנים את השופט על הבחירה לחבור אל המאפיה, כדאי לזכור שעם פרוץ מלחמת העולם פנה אל לנסקי מודיעין הצי בבקשת סיוע, ואחר-כך פנו אליו גם אנשי ההגנה, להם עזר להבריח נשק לארץ ולמנוע משלוחי נשק לארצות ערב.

הגנגסטרים (לנסקי נעלב כשכונה בתואר זה) מכסחי הנאצים פעלו ברחבי ארצות הברית בשיטות שונות. לפעמים פעלו באופן עצמאי, לפעמים שיתפו פעולה עם המנהיגים הלגיטימיים של הקהילות היהודיות. בשיקגו חדר העיתונאי הֶרְבּ ברין, בעל המראה הארי, אל הבונד, והדליף למפעיליו פרטים על אספות מתוכננות. בניו ג'רזי הדליפו את המידע שוטרים, שבאווירת השחיתות הכללית היו נתונים למרותו של המאפיונר אבנר "לונגי" צווילמן, שגם הוא קיבל פניה מפרלמן. בקליבלנד, אוהיו, נכנסו הגנגסטרים לפעולה כשהחרם על עסקים בבעלות נאצים, שארגנה 'הליגה לזכויות אדם נגד נאציזם' בראשות אבא הלל סילבר, כבר היה בעיצומו. בלוס אנג'לס החלו לפעול במקביל לפעילותו של עורך הדין ליאון לורנס לואיס, שהמרגלים שלו הצליחו לסכסך בין שלושת המנהיגים הנאצים המקומיים, וחשפו מזימות לבצע לינץ' ביהודים מרכזיים בהוליווד. הגנגסטרים פעלו גם בסיאטל, במינסוטה, בניוארק ועוד. בכל אחד מהמקומות שיבשו באלימות כנסים נאצים, היכו נמרצות פעילים גרמנים, פגעו בעסקיהם, וזרעו פחד. ב-1939, כשאספות נאציות נתקלו בכל מקום בהפגנות נגד על ידי אזרחים מן השורה, חזרו הגנגסטרים לשגרה.

אין לזלזל בהיקף הפעילות הנמרצת הזו ובהשפעתה על ההתארגנות הנאצית בארצות הברית, אבל היא לא באמת הצליחה לעצור את הארגונים הללו. הסוף לפעילות הנאצית הגיע אחרי פרל הרבור והצטרפותה של ארצות הברית למלחמה. הנאצים אולי לא שינו את דיעותיהם, אבל הפסיקו להשמיע אותן בפומבי. בסופו של דבר, מה שבאמת הרס אותם היו גילויים בדבר פדופיליה ומעילות, והעמדתם לדין של כמה מראשי הארגונים.

מייקל בנסון ביסס את ספרו על מחקר מקיף ועל מספר גדול של מקורות, המצויינים בסיום, אבל הספר אינו נושא אופי דוקומנטרי-עיוני. למעשה, סגנונו הוא כשל קומיקס מילולי. הנה תיאור לדוגמא של מתקפה על אספה נאצית: "עצמות נשברו, קרקפות קולפו. צעקות הכאב של הנאצים נשמעו כמו שירתם מלפני כמה שניות, אם כי כמה מהבריטונים הפכו לסופרן. הנאצים החליקו בדם שנשפך על הרצפה והתגלגלו במדרגות. שורות של יהודים קשוחים נמתחו מחוץ לדלת הקדמית ולאורך הרחוב. חלק מהגרמנים ניסו להשיב מלחמה, אבל הם היו שיכורים, והמתאגרפים היהודים חמקו בקלות מאגרופיהם". לא במקרה הספר נפתח בתיאור תמונת השער של הקומיקס קפטן אמריקה #1, בה נראה גיבור העל חובט באגרופו בפרצופו של היטלר. בנסון מתאר ללא כחל ושרק את אישיותם הבעייתית של הגנגסטרים, ואת פעילותם הפלילית מעוררת החלחלה, אבל בספר הזה, באותו פרק זמן, הם חד-משמעית הטובים, הניצבים כגיבורים מול הרעים האולטימטיביים. בנסון הוגן – הוא מזכיר גם איגודים גרמניים אנטי-נאצים – אבל אין לו שום כוונה להתייפייף, להבין, לחקור מניעים, להיות אובייקטיבי. כך, לדוגמא, הוא מתאר את האנטישמיות שרווחה בשיקגו בסוף שנות השלושים: זו "לא הוגבלה רק לעלבונות ברחוב או להכרזות הגסות של אנשים צרי אופק אכולי שנאה. שיח של שנאה עמד באוויר, נישא על גלי האתר ובקע מכל רדיו בעיר. אחד מפולטי תשפוכת הביבים היה כומר קתולי ושמו האב צ'רלס אדוארד קוגלין". בלי אבל ובלי אולי.

כאמור, אחרי מספר חודשי פעילות שבו המאפיונרים לשגרה. לקראת סיום בנסון מתאר מה עלה בגורלם של האנשים שהוזכרו בספר משני הצדדים. כצפוי, יש שם הרבה מאסרים, הוצאות להורג על כסא חשמלי ועוד מקרי מוות בלתי טבעיים. ויש גם סיפור מפתיע על ג'ק רובי, האיש שרצח את רוצחו של קנדי, ומסתבר שלפני שקיצר את שמו מג'ייקוב רובינשטיין לג'ק רובי היה ידוע כ"ספרקי", אחד מראשי המכסחים בשיקגו.

"גנגסטרים נגד נאצים" מתאר באופן מרתק פרשה כמעט בלתי ידועה. מייקל בנסון בחר במתכוון לספר בסגנון קליל, כשהוא משמר את עגת גיבוריו, שאותה תרגמה היטב דפנה לוי, מבלי לוותר על פרטי הפרטים של ההתרחשויות. מומלץ בהחלט.

לקריאת פרק ראשון

Gangsters vs. Nazis – Michael Benson

מטר

2024 (2022)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

בבנין תל-אביבי ישן מתים דיירים בזה אחר זה. אחת טובעת, אחת נדרסת, אחד מתאבד או מורעל, אחת מתה לכאורה באופן טבעי אבל לאחר שזכתה לביקורים בלתי צפויים של אחד השכנים. האם יש קשר בין המקרים? שכן אחד, שזמנו בידו, ממנה את עצמו לבלש, ומגיע למסקנה שהמוות הסדרתי אינו טבעי, והוא נובע מן המחלוקת המפלגת את הבניין על שתי כניסותיו – האם להכנס לתהליך של תמ"א או לשמור על הבנין כפי שהוא. הוא בטוח שהאשם בתומכי התהליך, אבל מכריו פוטרים אותו כאובססיבי בלתי מזיק. ואנשים ממשיכים למות.

באותו בנין מתגורר פלג דדון, מתרגם ששואף להיות סופר, אבל היצירה המשובחת שלו, בעיניו, "הרוצח האחרון בפתח תקווה", נתקלת בכתף קרה מצד המו"לים. אין לו ספק שהוא סופר גדול, ובכלל ההערכה העצמית שלו מנופחת ללא קשר למציאות, ולכן כשצצה בחייו ההזדמנות לזכות בתהילה, זו שלדעתו הוא ראוי לה, הוא אינו מחמיץ אותה, ולא משנה המחיר.

באותו בנין, בדירת אמה, מנחה הסופרת נויה בליזובסקי סדנאות כתיבה. נויה היא סופרת מצליחה של ספרי מתח, הפונים אל הקהל הרחב. לפעמים היא חשה צורך לכתוב משהו "רוחני" יותר, אישי יותר, ויש לה הכשרון לכך, אבל אחרי ספר אחד מסוג זה, שזכה להצלחה אך שיבש את חייה, היא חוזרת אל הסוגה שפרסמה אותה.

לימור נחמיאס רקחה סיפור מקאברי מהנה, שמעורבים בו פרשת מתח, עולם הספרות, הרחש-בחש של בנין משותף, יחסים בתוך המשפחה ויחסי זוגיות. היא נוגעת בתפקידו של המתרגם, בשיקוליהם של המו"לים, בביקורת, בטעם או בחוסר הטעם שבסדנאות כתיבה, בהוצאות שתמורת תשלום מוכנות לפרסם ספרות גרועה, וביחסים בין סופרים לבין עצמם – נסיון לזוגיות של סופרים מגלה שקנאת סופרים אינה מרבה חוכמה אלא רק מעצימה את עצמה לשלילה. לקינוח היא חובטת מעט גם בקוראים, כשנוֹיה, בהתקף של דכדוך, מציעה לתלמידיה "תהיו נלוזים, הקוראים מתים על זה". היא מציגה כמה דמויות מעניינות, כמו מנהלת בכירה לשעבר בביטוח לאומי שקרסה בגלל התקפי חרדה, צעיר שנתפס לטבעונות לוחמת, אחיות ניצולות מנגלה, ועוד. סיפור המתח, שעוקב אחרי מקרי המוות וחושף חלקית את מבצעם עד לגילוי שבסוף, קושר את מרכיבי העלילה.

מכל הפרטים המרובים המרכיבים את העלילה, אהבתי במיוחד את האופן בו היא מקושרת אל הסדנאות של נויה. הסדנאות שנויה מעבירה לדיירי הבנין מתיחסות לנקודות המבט השונות שדרכן אפשר לכתוב ספר מתח – לכתוב כמו בלש, או כמו פושע, או כמו קורבן – וכולן נוכחות גם בעלילה. היא מדברת עם תלמידיה על אישיות פסיכופתית, ולפחות אחת כזו מככבת בספר. רעיונות לוגיים שהיא מעלה, צצים בוריאציות מוגזמות גם בראשי גיבורי הספר. לימור נחמיאס עושה שימוש בציניות, בהומור שחור ובהרבה הפרזה מכוונת שתורמת למקאבריות ולהנאה מן היצירה.

את העטיפה המושכת עיצב אמרי זרטל.

בלתי שגרתי ומומלץ.

לקריאת פרק ראשון

כנרת זמורה

2024

שלושה גברים סובבים בנגב. אברהם מסילתי, מפעיל ציוד מיכני כבד בחברה הכורה פוספטים, מתמודד יחד עם אשתו עם בעיות פוריות, ואמור להתמודד עם סלע מסיבי שעומד בדרך אל אזור כריה חדש. יצחק (חקה) פריימן, מפיק שזה עתה התגרש מאשתו, ונותר לבדו ללא בת זוג וללא בנו המשוטט במרחבים שבין ברסלב להודו, אינו מוצא מנוחה לנפשו, ובמקום לחזור למשרד שהוא מנהל הוא שם פעמיו דרומה, שם ימצא את חרותות הסלע שיפעימו אותו. יעקב גרינברג (גריני), איש המוסד, קבר את בנו נמרוד שנהרג בתאונת דרכים, והוא יוצא לנגב, האזור האהוב על הבן, כדי למצוא אבן למצבה. אברהם, יצחק ויעקב, ולא במקרה.

איל חלפון מציג שלושה סיפורים, נפרדים אך מסופרים במשולב, אודות אבות ובנים, מן הכמיהה לילד, דרך הזדמנויות מוחמצות לקשר משמעותי, ועד ההבנה שילד הוא ישות עצמאית והחיבור אתו על בסיס חדש. יחד עם אלה הוא מספר על הנגב – הפראים שיובאו אליו מאירן, חרותות הסלע הפזורות בו, הארכיאולוגים והגיאולוגים החוקרים אותו, הסלעים המרכיבים אותו – ויותר מכל, על הקשר הסימביוטי בין האדם לסביבתו.

הספר משלב, באופן סיפורי הנמנע מדידקטיות, עובדות רבות, ששלחו אותי לחפש מידע נוסף. כך לדוגמא, הוא מזכיר כבדרך אגב את גברוש שהשתתף בסלילת דרך זיוה בסיני; מציין שמות של ארכיאולוגים מובילים, ביניהם עוזי אבנר ועמנואל ענתי; מתאר כמה מחרותות הסלע, אחדות מתוך כחצי מליון; מתייחס לתעשית הפוספטים, ועוד.

הרקע עובדתי, אך כל הדמויות, למעט אחת, בדויות. גריני פוגש בשיטוטיו את יוסי שריף, המייסד של אקבן, וקבוצה של מתאמנים בהדרכתו. מצחיק שדווקא המפגש הזה, שנראה לי טיפה תלוש ולא משתלב, הוא היחיד שמשלב סצנה מן המציאות.

מרכז המבקרים החדש בנגב, שבמכרז על הקמתו חקה ירצה להתמודד, עתיד להבנות סביב ה'ממותה', הסלע המסיבי מן הסיפור של מסילתי. עוד בטרם תכנן את פרטיו הוא כבר קובע את שמו, 'סלע קיומנו'. אברהם, שמרבית חייו הוקדשו להכנעת הנוף, יצחק, שלא התעניין במיוחד בטבע, ויעקב, שמשיכתו של בנו אל הנגב נראתה לו משונה, יגלו את עוצמתה של אמא אדמה. כדוגמת הקונגלומרט הגיאולוגי, תלכיד של שותפים גיאולוגיים שונים, גם האדם וסביבתו יצוקים זה בזה. להבנתי, זו הסיבה לבחירה בשמות גיבורי הספר על שם האבות. היסטוריה אנושית וגיאולוגית שלובות יחדיו.

'סלע קיומנו' הוא גם שמו של אחד הפרקים בספר קודם של איל חלפון, "היו פה לפנינו", שנכתב עם רן ברקאי. אנצל את ההזדמנות הזו לשוב ולהמליץ עליו.

ספרים דיגיטלים וספרים מודפסים בכריכה רכה אולי נוחים יותר לקריאה, אבל ספר בכריכה קשה נושא תחושה נעימה של חוויה של פעם. שמחתי על הבחירה של ההוצאה בפורמט זה.

מעניין, כתוב בנעימות ומומלץ.

כנרת זמורה

2024

כותרת משנה: זכרונות וישועה

שבע-עשרה שנים אחרי שכתב את "מחבואים עם אלוהים", שלום אוסלנדר שב לתאר את גיהינום חייו כמי שגדל במשפחה אורתודוקסית בלתי מתפקדת, והיה לאדם חרדתי. הספר הקודם היה זועם, על משפחתו, על המסגרת הכפייתית, על אלוהים. בספר הנוכחי אוסלנדר מרחיב את היריעה, מנסה להבין את תחושת חוסר הערך – ה"פוּי"  – שליוותה אותו לאורך חמשת העשורים הראשונים של חייו, ויוצא מן הסיפור הפרטי אל הסיפור של בני האדם בכלל.

בראיון מן השנה האחרונה, כשנשאל אם הוא מאמין בקיומו של אלוהים, ענה שאינו יודע, ושהוא מרגיש בסדר עם אי הידיעה. לעומת זאת, בתקופות שהוא מתאר בספריו, תשובתו שונה: "אני לא אתאיסט – הרעיון שאין אלוהים קצת אופטימי מבחינתי. אני מיזותאיסט; יש אלוהים, והוא שמוק". הטיעון המרכזי בספר הוא שאנחנו, בני האדם, מספרים לעצמנו סיפור קשה על עצמנו ולפיו כולנו "פוי", והתנ"ך, הברית הישנה והברית החדשה, מגדיל לעשות זאת ומתווה את הדרך לסיפורים שנוצרו אחריו. "אתה על הפנים", זהו המסר, "מרגע היותך, אתה אשם". ובני האדם הפנימו את המסר, ולא חדלו להפיץ אותו. "סיפור אחד המסופר על ידי בני אנוש, לבני אנוש, שנוטל מכולנו צלם אנוש".

מה מייחד את בני האדם לעומת שאר היצורים החיים? על פי אוסלנדר, "האדם הוא היצור היחיד ששונא את עצמו", וגם "המין האנושי הוא היצור היחיד שמספר לעצמו סיפורים […] אנחנו החיה היחידה שלומדת מהסיפורים שאנחנו מספרים, שההשקפות שלה על עצמה מתעצבות על ידי הסיפורים האלה, ושהפעולות הנובעות שלה נקבעות על ידי הסיפורים שאנחנו מספרים […] ועם כל זה, הסיפור שאנחנו מספרים יותר מכל, סיפור כל הסיפורים, המונומיתוס שלנו, הוא זה: פוי".

הפוי הזה נמצא בכל מקום. בפילוסופיה שרואה את הצדדים השליליים של האדם, בחדשות שמדגישות את הרע, בהתמכרות של בני אדם לאפליקציות שמתריעות על כל ארוע מעורר חשד בסביבתם (כדוגמת Citizen שממנה לא הצליח להתנתק), בשטף הדיווחים הזורמים בכל ערוץ. "הם היו בסביבה במשך שנים, אבל עכשו הם הופיעו בטלפון שלי, במחשב הנייד שלי, על שולחן העבודה שלי, כטקסטים, כסרטונים, בכל דקה בכל שעה של כל יום ולילה, קיא של סיפורים שנפלטו על העולם על ידי הזיווג הנבאש של מחזור החדשות בן עשרים וארבע השעות והאינטרנט". כשאשתו מנסה לשכנע אותו פשוט להפסיק להקשיב ולקרוא, והוא טוען כנגדה שהיא טומנת את הראש בחול, היא מגיבה ב"אז במקום לטמון את הראש בחול ולהגיד שהחיים טובים, אתה טומן אותו במדמנה ואומר שהחיים חרא". לוקח לו שנים, חמישים שנה ליתר דיוק, והרבה משברים, לפני שהוא מצליח להחליט לנסות לאמץ את אורח החיים השמח, המתלהב, האופטימי, של אשתו השונה ממנו.

הגישה הזו לחיים לא צמחה יש מאין, אלא על רקע משפחה בלתי מתפקדת – אב אלים, אם שקולה אינו נשמע, אח שאימץ התרסה ואלימות כתגובה, אחות שנמלטה אל אכילת יתר. התוצאה, ילד אכול חרדות, שתכונותיו העיקריות, כפי שהוא מתאר אותן, הן תיעוב עצמי עיקש ולהיטות נואשת לרַצות. הוא אינו מסוגל להאמין שמישהו רוצה בו. ילדיו, פקס (=שלום) ולוקס (=אור) אוהבים אותו, והוא חושב לעצמו שאינו יכול להבין למה, ולכן הוא יכול רק להניח שהם אידיוטים ולחשוש מן הרגע שיתפקחו. אשתו אורלי מחבקת אותו באהבה, והוא יכול רק לדאוג שמא היא חושבת שהוא שמן. הוא סופר מצליח, אבל משכנע את עצמו שלא. אלוהים מתייחס אליו כפי שהתייחס לאיוב, או כמו אל סיטקום קומי, בזה הוא בטוח, ובסגנונו השנון והקפצני הוא מסכם כל ארוע קשה בחייו במשפט "נחזור עם עוד אוסלנדר קורע מצחוק מיד אחרי הפרסומות".

למרות האופן שבו גדל, למרות שהוא זקוק לתמיכה מתמשכת של פסיכיאטר, ולמרות אפס האמון שלו בעצמו, הוא אב טוב. הוא יודע למתן את חרדותיהם של ילדיו, כשאלה מתעוררות, במשפטים נבונים שאותם אינו מסוגל לומר לעצמו. הוא ואשתו, גם היא יוצאת משפחה אורתודוקסית, מקיימים זוגיות איתנה, שמצליחה, בעיקר בזכות אופיה של אורלי, לצלוח את המשברים הקיומיים שאוסלנדר חווה.

תקופת הקורונה, הסגר והבידוד, היתה קשה לו במיוחד, דרדרה אותו במסלול מסוכן, וכמעט הביאה אפילו את אשתו להרים ידים ולוותר עליו. הוא התחיל להכיר בכך שהוא מסתובב בעולם כנביא זועם ושיפוטי, שהוא עלול להפוך את בניו להיות כמוהו, ושהוא בעצם עיוור לאפשרויות אחרות. "התחלתי לתהות אם גם אותי הסיפורים שיגעו – סיפורים מהתנ"ך, סיפורים מההיסטוריה, סיפורים ברשתות החברתיות, סיפורים באתרי חדשות, כל כך הרבה סיפורים, כולם נקראים פוי". מכאן החלה הדרך אל מה שמכונה בכותרת המשנה של הספר "הישועה".

אולי כל זה מצטייר ככבד מאוד, ובעצם הסיפור, כשמקלפים אותו מסממנים ספרותיים, הוא באמת כזה. אבל סגנונו של אוסלנדר מאזן, אם כי לא מאיין, את הכובד. במשפטים קצרים, קפיציים, עמוסי שורות מחץ, מדכאות אך מצחיקות, הוא מספר סיפור שהקפיציות ממנו והלאה. הספר נעים ומהנה לקריאה, שופע אזכורים תרבותיים, ונדרש (לי) להגיע לסופו כדי לחוש את מלוא משקלו. התרגום של ארז אשרוב מצוין, והספר, כמו ספריו האחרים, מומלץ בשל סגנונו ובשל תכניו מעוררי המחשבה.

Feh: A Memoir – Shalom Auslander

כנרת זמורה

2024 (2024)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב

כותרת משנה: מסע אל לבה השבור של אפריקה

הנרי מורטון סטנלי נכנס להיסטוריה כשמצא ב-1871 את דייויד ליווינגסטון, חוקר הארצות האבוד, סמוך לאגם טנגניקה, ובירך אותו במשפט שנחקק בזכרון הקולקטיבי, "ד"ר ליווינגסטון, אני מניח?". אבל פועלו של סטנלי לא הסתכם בזאת. שלוש שנים אחר כך, במימונם של שני עיתונים, יצא לחקור לראשונה את נהר קונגו לכל אורכו, ארבעת אלפים ושבע-מאות קילומטרים, מנקודת המוצא שלו ועד שהוא נשפך אל האוקינוס האטלנטי. המסע, שנמשך שלוש שנים בתנאים קשים וגבה את חייהם של רבים ממשתתפיו, היווה נקודת מפנה בגורלם של תושבי האזור. סטנלי יכול היה להזכר כחוקר בעל הישגים, אבל מעורבותו הפעילה, שנתיים אחרי תום המסע, בהכשרת קונגו כנחלה פרטית של המלך הבלגי ליאופולד, סללה את הדרך לשנים של סבל, דיכוי ורצח של המקומיים.

מאה ושלושים שנה אחר-כך יצא העיתונאי הבריטי טים בוצ'ר בעקבותיו של סטנלי. כשמוּנה בוצ'ר לכתב של הטלגרף באפריקה, למד כי העיתון שהעסיק אותו היה אחד המממנים של מסעו של סטנלי, וחווה רגע של התגלות ושל תחושת יעוד. במשך כשלוש שנים חקר לעומק את האפשרויות לעשות את דרכו מלבה של אפריקה ועד האוקינוס, ובכל אשר פנה נתקל בקשת של תגובות שנעו בין ספקנות לאזהרות חמורות. היה אף מי שהתייחס לתכניותיו כאל "משאלת מוות". קונגו שבוצ'ר דמיין לא היתה קונגו שהוא עתיד היה לפגוש. שנתיים לפני שהבלגים הסתלקו מן המדינה, יצאו אמו של העיתונאי וחברתה לסיור אפריקאי, מעין מסע התבגרות, וקונגו שבזכרונותיהן הצטיירה שמדינה רגילה שברגילות, כזו ששתי נערות לבנות צעירות עשויות לטייל בה בבטחה. אבל קונגו של אחרי קבלת העצמאות היא מדינה עניה שבעניות, מוכת מלחמות שבטיות, מדינה שבה למעלה מאלף איש נרצחים בפעילויות מעין מלחמתיות מדי יום, מדינה שעֲברה מחוק, והיא משמשת מגרש משחקים קטלני לכנופיות גרילה. הרעיון שאדם יחיד, ועוד כזה שבולט בעורו הלבן, יוכל לשוט לאורך הנהר או לצעוד לצדו, נראה לכל מי שנשאל מטורף. טים בוצ'ר לא שעה לאיש. תגובות שליליות גרמו לו לשקוע בלימוד מעמיק של האזור. תגובות מעטות ומהוססות של אולי דרבנו אותו לצאת לדרך. ב-2004 נחת בלובומבאשי, העיר שמתחנת הרכבת שלה יצאו אמו וחברתה ברכבת לנסיעה חוצת קונגו ב-1958, ופתח במסע הרה סכנות ויסורים שארך שישה שבועות עד שהשלים את המשימה שבחר לעצמו.

תיאוריו של בוצ'ר את ששת השבועות הם שילוב של היסטוריה, נופים, היכרות עם דמויות, ניתוח פוליטי, ובעיקר קינה. "עשיתי את דרכי במדינה שיש בה יותר עבר מעתיד, מקום שבו מחוגי הזמן אינם נעים קדימה, אלא אחורה", הוא מספר. "החוקים הנורמליים להתפתחות הפוכים כאן בקונגו. היער, לא העיר, מספק את המקלט הבטוח ביותר, וסבים הם אלה שנחשפו לעולם המודרני יותר מנכדיהם". קונגו, שנקרעה בידי קולוניאליסטים אירופים מצד אחד, סוחרי עבדים ערבים מצד שני, וציידי עבדים אפריקנים בתווך, לא הצליחה לשקם את עצמה כשניתנה לה העצמאות. כבר מלכתחילה היתה שסועה בין כוחות מנוגדים מבפנים. מובוטו ססה סקו, ששלט בה במשך שלושים ואחת שנים החל מ-1965, הכריז על עצמו כאל, הלאים הכל לטובת עצמו ולטובת מקורביו, ונהג בקונגו גרוע מכפי שנהג בה ליאופולד הבלגי, כשהוא רודה בעם ומניח לכל סממני הקידמה להחרב. בוצ'ר קושר את מצבה הפוליטי העגום של קונגו לעובדה שהקולוניאליסטים מנעו מן המקומיים להחזיק בכל משרה בכירה שהיא, ולכן כשעזבו את המדינה לנפשה לא היו בה אנשים שהיו מוכשרים דיים לנהל אותה, והיא נפלה בידי דיקטטורים.

למה מדינות אחרות בעולם הצליחו להחלץ ממורשת הקולוניאליזם וקונגו לא? אולי משום שנלקחה ממנה כל תחושה של ריבונות ושליטה, בעיקר אחרי ועידת ברלין שבה חילקו ביניהם מדינות אירופה את אפריקה. בוצ'ר סבור שמה שקונגו (ומדינות אחרות באפריקה) צריכה הוא תחושה של חוק וסדר, הרבה יותר משהיא זקוקה למשלוחי סיוע ותרומות צדקה. יש המון כסף באפריקה, שרק מעטים נהנים ממנו, ולא הוא שיפתור את הבעיות של אפריקה, אלא מערכת צדק מתפקדת ותרבות שלטונית. מונו"ק, כוח השמירה על השלום מטעם האו"ם, אינו יעיל והוא חסר מיקוד, אבל זהו תוצר ישיר של גישת הקהילה הבינלאומית כלפי בעיות סבוכות. מועצת הבטחון אינה עונה לשאלה "מה הדבר הנכון לעשות?", אלא "מה המינימום שביכולתנו לעשות?". "כמו למקומות רבים אחרים באפריקה, גם אל קונגו העולם כבר למד להתייחס כאל עניין אבוד", הוא כותב.

"נהר הדם" הוא תיאור נוקב של מדינה הרוסה ושל חברה מיוסרת. בוצ'ר העמיק לחקור את ההיסטוריה ואת ההווה של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, והשילוב של אלה עם היכרות קרובה עם קונגולזים שפגש ועם תיאורי הנוף ותלאות המסע יוצר ספר מרתק ונוגע ללב.

Blood River – Tim Butcher

עם עובד

2009 (2007)

תרגום מאנגלית: אורית הראל

שש שנים לפני שפרסם הרצל את "אלטנוילנד", שעל כריכתו כתב את המלים שהפכו לסיסמה, "אם תרצו אין זו אגדה", כתב ופרסם את "מדינת היהודים". רב הדמיון בין שני הספרים: בשניהם מתאר הרצל שלב אחר שלב את התארגנותם של היהודים במקום משלהם, ונכנס לפרטי פרטים חברתיים וכלכליים שזהים ברובם בשני הספרים. ההבדל העיקרי בין שתי היצירות הוא בהגדרת המסגרת החברתית: בעוד "מדינת היהודים", כשמו, מדבר בפירוש על ישות מדינית יהודית (אם כי משאיר את שאלת המיקום פתוחה כשהוא מציע את ארץ-ישראל ואת ארגנטינה כאפשרויות סבירות), "אלטנוילנד" מציג מעין אוטונומיה פלורליסטית בפלשתינה שתחת השלטון העותומאני. מן ההיבט הספרותי הספרים נבדלים בסגנונם: "מדינת היהודים" הוא מסמך עיוני, ואילו ב"אלטנוילנד" המסמך עטוף במסגרת של רומן.

בסקירה על "אלטנוילנד" התייחסתי לכמה מן העקרונות שהרצל הציב כיסודות לחברה שתכנן, ולא אחזור על הדברים כאן. אזכיר כאן כמה נקודות, בעיקר מן הפתיחה ומן הסיום, שמשכו את תשומת לבי.

הרצל הקדיש תשומת לב למה שכינה "השאלה היהודית". ממה נובעת האנטישמיות? האם יש סיכוי שתתפוגג? האם האנטישמיות היא שאלה חברתית ודתית? לדעתו, "תמיד פנינו מועדות אל המקומות, שבהם אינם נרדפים עוד, ובהאחזנו בתוכם תחלנה הרדיפות גם בהם", והבעיה לא תפתר אם לא יימצא לה פתרון מדיני. "שאלת היהודים איננה, לפי דעתי, לא שאלה חברתית ולא שאלה דתית, אף כי הסכינה להתלבש באחת מהצורות האלה. שאלה לאומית היא, אשר תיפטר רק אם נעשה אותה לאחת מן השאלות המדיניות שבעולם". מכיוון שהאנטישמיות הולכת בעקבות היהודים באשר יילכו, גם אם יתבוללו, אין, לדעתו, מנוס מפתרון שיאפשר להם מקום משלהם שבו יהיו רוב, שכן בכל מקום אחר לנצח יהיו מיעוט, ולכן ייחשבו זרים. "מי הוא הזר בארץ, יכריע הרוב; כל דאלים גבר – זאת תורת העמים ביחוסם איש אל רעהו". האם יש סיכוי שבני האדם ישתנו? "כל האומר ליסד את תקון העולם על תקון מדותיהם של כל בני האדם, אינו בפיו אלא אוטופיה!"

אז יש בעיה, ויש הצעה מפורטת לפתרון. אבל איך גורמים להמוני העם להאמין בו ולהסחף אחריו? "הכל תלוי בכוח המעורר והמניע, הכוח הזה הוא – עוני היהודים", כתה הרצל בפתח הספר. המצוקה היא מניע רב כוח. על אותו רעיון חזר גם בהמשך. "הנה לא נעמול הרבה, בבואנו לעורר את התנועה בקרב העם. שונאים עושים זאת גם בלעדינו, ואם יעשו הלאה כמעשיהם עד כה, הנה החפץ לצאת יולד בלב רבים, שטרם ידעוהו עד היום, ובלבות החפצים לצאת עוד תגבר התשוקה", ניבא.

ראוי לציין כי הרצל הכיר במגוון הרחב של האנשים המרכיבים את הלאום היהודי, וסבר כי גם במסגרת של מדינה מתוכננת ומונהגת יש מקום לשמור על יחודו של כל אדם. "תכונת לאומיותנו הן נפלאה ויחידה היא במינה; כי הקשר היחיד המאחד אותנו לעם אחד הנהו עתה: דת אבותינו לבדה", ודי בכך כדי לרקום עתיד משותף. ויחד עם זאת, "לוּ נצא שנית מארץ מצרים, לא נשכח את סיר הבשר. בכל ערי האגודות נמצא איש איש את הדברים שהרגל בהם, אך יותר טובים, יפים ונעימים", או במלים אחרות, אין רצון ואין סיבה למחוק את העבר היחודי לכל קהילה, אלא יש מקום לשלבם יחדיו.

ולקינוח, שלוש אמירות שכוחן יפה היום ממש כמו אז:

"חיל הצבא וכהני הדת שניהם כאחד נכבדים יהיו בעינינו, ככל הכבוד הגדול אשר ירחש לבנו אל משרות כהונתם, אשר עלינו לכבדן. אך בהנהגת עניני המדינה, אשר בכבודה יתימרו, אין להם כל עסק, לבל יביאו בה מבוכה מבית ומחוץ".

"על מנהיג היהודים להיות בעל מוסר ומדות טובות במלא מובן המלה".

"ריב המפלגות בקרב העם פנימה יחליש את ידי העם, לבל תעשינה תושיה נגד הרע מבחוץ" …

הספר זכה לקיתונות של לעג ולדחיה כמעט גורפת, אבל הרצל האמין בכל לבו בחזונו וביכולת של העם להגשים אותו. "בנו בעצמנו תלוי הדבר, אם לעת עתה יֵראה הספר הזה כספור בדוי בעלמא. אם דורנו איננו מוכשר לכך, יבוא דור אחר, נעלה וטוב ממנו".

מיכל (או מיכאל) ברקוביץ, מזכירו העברי של הרצל, תרגם את הספר מגרמנית לעברית כבר בשנה בה ראה אור. מהדורת 1922 של התרגום מצויה בפרויקט בן-יהודה, מקשה על הקורא בהתעקשותה על כתיב חסר ללא ניקוד ובשפע מלים סבוכות, אבל כדאית מאוד לקריאה.

Der Judenstaat – Theodor Herzl

הוצאת תושיה, ורשה

1922 (1896)

תרגום מגרמנית: מיכל ברקוביץ

כותרת משנה: אם תרצו – אין זו אגדה

פרידריך לבנברג, צעיר יהודי וינאי, קץ בחייו. הסביבה שבה חי נראתה לו ריקנית, בלתי הוגנת, נטולת עתיד. הסיבה היחידה להיאחזותו בשגרה היתה אהבתו לנערה מחוג מכריו. כשזו התארסה לאחר היכרות קצרה לגבר אחר, רק משום ממונו וקשריו, המרה השחורה שבה שקע העמיקה. מודעה משונה בעיתון סיפקה לו מוצא. קינגסקורט, גבר פרוסי, מיזנתרופ, שביקש להתנתק מן החברה האנושית, חיפש אדם שיסכים להתלוות אליו אל אי נידח כדי שיהיה לצדו מישהו שיעצום את עיניו כשימות. פרידריך נענה להצעה. מעשהו האחרון בוינה היה העברת סכום כסף גדול, שקיבל מקינגסקורט, לידי משפחת ליטבק העניה, שבנה דוד בן העשר כבש את לבו.

בדרכם אל האי ביקרו פרידריך וקינגסקורט בפלשתינה, ומצאו בה עליבות ועזובה. עשרים שנה אחר כך, בדרכם לאירופה למלא מצברים בטרם ישובו אל האי, עברו שוב בפלשתינה, והמקום שנגלה להם היה שונה לחלוטין. הארץ שקידמה את פניהם הפגינה שגשוג, פריחה, תרבות, מודרנה. אחד מאנשי המפתח בארץ הישנה-חדשה היה דוד ליטבק, אותו ילד עני מוינה, ובחברתו יצאו לתור את המקום.

זהו סיפור המסגרת שלתוכו רקם הרצל את חזונו על חברה פלורליסטית, מתקדמת, מאושרת, הבנויה על ערכי שוויון ופתוחה לקבל כל אדם. בשונה מהחזון בספרו הקודם, "מדינת היהודים", כאן הוא אינו מציע מדינה עצמאית, אלא מה שמכונה "חברה חדשה". השלטון העותומאני עדיין מחזיק בזכויות על פלשתינה, אבל החברה החדשה מתנהלת כמעט כאוטונומיה. קוי היסוד שלה נשענים על כתפי ההיסטוריה – המבנה הקואופרטיבי, לדוגמא, שואב מחלוצי רוצ'דייל ומקומונת רלהיין. היא מכירה ביתרונותיה של טכנולוגיה מודרנית – "התחלנו ישר מהעידן החדש", אומר דוד – ומאמצת אותה. היא לומדת משגיאות שנעשו בעבר, דוגמת הנסיונות הכושלים של סוחרים קטנים להתמודד עם חנויות ענק, או הבחירה בשיתוף בלבד תוך דיכוי היזמות, ונמנעת מהן. מכיוון שהעליה לארץ מבוקרת ואינה המונית, יש לבוני החברה הזדמנות להקים ישובים מתוכננים היטב. בחברה החדשה הדת מופרדת מן המוסדות, וההתנהלות של חבריה חילונית אך נשענת על המסורת ומשמרת אותה. תושבי הארץ, בני כל הדתות, הם שותפים מלאים בחברה מרצונם החופשי, משום שהם מכירים ביתרונות שיצמחו להם מן הפריחה. "לאלה שהיו חסרי כל לא היה מה להפסיד, כך שהם יכלו רק להרוויח. והם באמת הרוויחו", אומר רשיד ביי הערבי, חברו של דוד. גם הנשים נהנות משוויון, כמעט. מעניין שדווקא בפיו של גבר הרצל שם שאלות ספקניות – "מה בקשר לבנות?" בהקשר של מסעות לימודיים שמיועדים לנערים, ו"מפליא אותי שאשה מסכימה להשאר מאחורי סורגים בלי למחות", כשאשתו של רשיד נשארת בבית מבלי להראות את פניה בעוד החבורה כולה יוצאת לסייר בארץ – ואילו הנשים הן שפוטרות את הספקות כבלתי חשובים.

"כל הסיפור היה קצת ורוד ופוטיומקיני מדי. אבל כשאני רואה במחנה שלכם כל מיני נבלים, זה כבר נראה לי יותר מתקבל על הדעת", אומר קינגסקורט לקראת סיום. "את הטבע האנושי אנחנו לא יכולים לשנות. חולשה, חוסר אחריות, אסונות טבע או טעויות אנוש – כל אלה פוגעים באנשים גם כאן", מודה דוד, אך מאמין בכוחה של החברה להתעלות. הרצל משלב בספר, כנראה כדי למנוע את עודף הוורדרדות, בית סוהר (שמתפקד כמוסד מתקן, לא מעניש); את מפלגתו של דוקטור גאייר, רב אנטי-ציוני לשעבר, המבקש למנוע מאנשים חדשים להצטרף לחברה בניגוד לעקרונותיה; וגם את החבורה שהקיפה את פרידריך בוינה, ועלתה לארץ כשהיא משמרת את ריקנותה ואת אפסותה הערכית ("כלוב הקופים", מכנה אותם קינגסקורט).

העקרונות שהרצל מתווה בחזונו יפים עד מאוד בחברה אידילית. אני תוהה אם הוא עצמו האמין שהחברה החדשה אפשרית, או שבחר להתעלם ביודעין מהטבע האנושי השבטי, הקנאי והאופורטוניסטי. מכל מקום, בשני עקרונות האמין ללא ספק. האחד הוא הצורך הדוחק בהיחלצות מהגלות. השני – היהודים צריכים להפסיק להתבייש ביהדותם ולקחת את גורלם בידיהם. את המסר הזה הוא מפקיד דווקא בידיו של קינגסקורט שונא הבריות. כשהפרוסי מציע ביקור בפלשתינה בדרכם לאי, למורת רוחו של פרידריך שטען כי "אני חושב שרק האנטישמים טוענים שפלשתינה היא ארץ אבותינו", הוא אומר כי "אם הייתי יהודי, הייתי גאה בזה מאוד. אבל אתם מתביישים בעצמכם, ולכן אל תתפלאו שבזים לכם". ואחרי הביקור הראשון בפלשתינה הוא מביע את הרעיון שמי שיכול להפוך את העולם לטוב יותר הם היהודים: "דווקא מפני שמצבכם רע כל כך. אין לכם מה להפסיד. אתם יכולים להקים את הארץ הנסיונית למען האנושות – שם, במקום שביקרנו בו, על האדמה העתיקה תקימו את הארץ החדשה: אלטנוילנד!". פרידריך מהדהד את דבריו אלה בסיומו של הסיור שעורך להם דוד בארץ הפורחת: "כיום נראית היהדות באור אחר, רק משום שהיהודים הפסיקו להתבייש בה. לא רק הקבצנים, מבקשי העזרה והכושלים הכירו בה מתוך רגש של סולידריות חד-צדדית וחשודה במקצת, אלא גם החזקים, החופשיים והמצליחים. גם הם שבו הביתה, אל היהדות, וקיבלו ממנה יותר משנתנו לה".

הספר, בתרגומו הראשון לעברית תחת השם "תל אביב" מאת נחום סוקולוב, מצוי בפרויקט בן-יהודה. תרגומה היפה של מרים קראוס נגיש יותר. ספרותית, למרות סכריניות מסוימת, הספר קריא מאוד, רעיונותיו מעניינים היום כפי שהיו בשעתם, ורוח טובה של חסד מרחפת מעליו. אגדה או לא, אם נרצה או לא, בסופו של דבר, כפי שכותב הרצל באחרית דבר, "כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות", וחלומות כוחם יפה כתמריץ, גם היום.

Altneuland – Theodor Herzl

בבל

1997 (1902)

תרגום מגרמנית: מרים קראוס

כותרת משנה: נשים חרדיות לומדות גמרא

אסתי רידר אינדורסקי, פעילה בארגון נבחרות – נשים חרדיות לייצוג, שוויון וקול – כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על תופעת הנשים החרדיות הלומדות גמרא. הספר הוא הרחבה של עבודתה זו.

בארון הספרים בכל בית חרדי מצויה הגמרא, "אוסף דיוני התנאים והאמוראים על המשנה, המנסים לבסס כל הלכה במשנה – על מה היא נסמכת, מאיזה פסוק היא נלמדת וכו' – באמצעות קבוצת כלים הרמנויטיים שחז"ל עשו בהם שימוש, על מנת להסיק דינים שאינם כתובים במפורש או שביססו את העמדה שהיא ניתנה למשה בסיני והועברה בעל פה כמות שהיא". לכאורה היא נגישה לכל בני הבית. בפועל "הספרים רק נראים גלויים לעין, אבל הם בעצם עטופים בסורגים שקופים". בעוד הגברים במשפחה שוקעים בלימוד מילדות, ומתחנכים להתמיד בו כל חייהם, הסורגים הבלתי נראים הללו חוסמים את דרכן של הנשים. גם בבתים שבהם מתאפשרת לבנות גישה ללימוד תורני, הגמרא היא בבחינת נחלת הגברים בלבד, טאבו לנשים.

בהקדמה לספר כותבת פרופ' תמר אלאור בין השאר כי, "בחברה החרדית לא מתחוללים שינויים מאז'וריים, אולם תנועות מינוריות אינן נטולות סיכוי וחשיבות – כלל וכלל לא". מעט מאוד נשים חרדיות בחרו לפרוץ את הסורגים השקופים. אסתי רידר אינדורסקי מתייחסת לסיבות לכך, כפי שיפורט להלן. מכל מקום, אין להתעלם גם מתופעה שכעת נראית שולית, או כפי שהכותבת מתארת זאת בהתייחס לתופעה דומה: ""כשתהיינה חצי מיליון נשים חרדיות מאחוריכן, הבעיה תיפטר מאליה", אמרה לי חברת כנסת בעבר בנוגע להעדר הייצוג של נשים חרדיות בפוליטיקה. חברת כנסת זו ידועה הייתה ועודנה ידועה כאישה פמיניסטית לעילא ולעילא, ואני נותרתי בפה פעור ובלב שבור, תוהה האם היא חיכתה כל חייה להמון הנשים שיצטרפו למאבקים חברתיים שהנהיגה".

"יש הרואות בלימוד הגמרא מאבק אקטיביסטי פמיניסטי, יש הרואות בו אמצעי להתקרב לה', יש הרואות בו צורך קיומי, יש המבקשות ללמוד "לעצמן נטו", יש הרואות בו פעילות פנאי, ויש המבקשות ללמוד ברצינות רבה יותר ומבכות את מוגבלותו של השדה". נשים חרדיות מיועדות לתפקיד התומכות בקיום בית של תורה. מערכת החינוך מוכוונת כולה למטרה זו, וכתוצאה מכך הסמינרים הם "מערכת חינוכית שתפקידה להסליל נשים לצייתנות ולהעדר ביקורתיות […] עיקור כל פתח לביקורת ולחשיבה עצמית". הן מקבלות על עצמן את התפקיד, ואינן מבקשות לפרוץ את המסגרת החרדית, אבל במקביל יש המבקשות דבר רוחני נוסף לעצמן, להיות חלק מן החרדיות במובן עמוק יותר. "זה מדהים איך לומדים כל כך הרבה שנים בסמינר ויוצאים בלי שום חיבור אישי לתורה. הכול של הבעל. ואת כלי שעוזר לו להגיע לתורה. לך עצמך אין חיבור". לא לכולן די בזה.

למה התופעה כל כך שולית? בגלל שומרי הסף, ומשום שצלילה ללימוד מעמיק בגיל מבוגר יחסית היא חוויה מתסכלת. עם שומרי הסף נמנים גישת ה"מה יגידו" –"מנגנון פיקוח חברתי הבא לשמר את המוסכמות הדומיננטיות של החרדיוּת" – בני משפחה, בעיקר אבות ובני זוג, ומערכת החינוך. למרבה הצער, גם הנשים משמשות לעתים קרובות כשומרות סף, בין אם משום שהפנימו את ההפרדה המגדרית והשלימו איתה, ובין אם משום שכאמהות, המבקשות את טובתן של בנותיהן, הן מונעות מהן לפסוע במסלול עתיר קשיים החורג מן הקונצנזוס. גם עצם הלימוד עשוי לרפות את ידי הלומדות. כשהן מגלות שבניהן הרכים יודעים יותר מהן, מתעוררת תחושת עלבון, ו"מופיעה תובנה חדשה, שייתכן שמדובר במעט מדי, מאוחר מדי – שייתכן שהפער לא ייסגר לעולם". לזה יש להוסיף את המפגש המטלטל עם התכנים המפגינים לא אחת זלזול עמוק בנשים. "החוויה של ללמוד גמרא, במיוחד סדר נשים, בעיני, בעיניים פמיניסטיות, זו חוויה שוברת לב. אין דרך אחרת לתאר את זה. זה טקסט שאישה מאמינה רואה בו טקסט קדוש, טקסט חשוב, טקסט מכונן, ואז את מסתכלת איך חז"ל, כמועדון גברים סגור, הסתכלו על נשים באותה תקופה", אומרת אחת הלומדות. "כשמבינים שהכול מובנה, וכשקוראים את היחס לנשים מתוך הגמרא עצמה, זו חוויה שוברת לב. פשוט שוברת לב. אז עזבתי את זה. מעדיפה ללמוד מורה נבוכים",אומרת לומדת אחרת.

אסתי רידר אינדורסקי היא, כאמור, פעילה חברתית ופוליטית. את הספר בחרה לפתוח בתיאור עימות בהובלתה בבית הכנסת ההולך ומקצין שבו היא מתפללת. "יש שמקדימות את המאבק על הלימוד ורואות בו חשוב יותר, יש שחושבות שפתרון בעיית הייצוג קודמת, ויש שרואות אותם כמאבקים משלימים". בעיני, כמתבוננת מן החוץ, הם מאבק אחד. הכותבת מפנה אצבע מאשימה על הדרת הנשים לא רק כלפי פנים, אלא גם כלפי המדינה, המסייעת, לדבריה להנציח הפרדה מגדרית והדרה כשהיא מממנת מסלולי לימוד ותכני לימוד ממגדרים, ומסכימה כי המפלגות החרדיות ידירו נשים מתוכן. ברמת העיקרון היא צודקת, אבל אפשר לראות זאת גם להפך, כמתן אפשרות לכל אוכלוסיה להתנהל על פי אמונתה, ואפשר להיות ריאליים ולפקפק ביכולת של המדינה לכפות ערכים חברתיים על החרדים (מי אמר גיוס?).

"מבעד לסורגים שקופים" פותח צוהר מעניין אל עולם סגור, שאינו מרבה להחשף לעיניים חיצוניות, ומאבק הנשים לקול משלהן, גם אם הוא בחיתוליו, ראוי להערכה.

רסלינג

2024

גאי האוורד, במאי טלויזיה, היה בן עשר כשאביו החורג נרצח בחצר ביתם. הרוצח לא נתפס מעולם. כעת, אחרי עשרים שנה, הוא מביים סדרת טלויזיה, חקירה מול עיני המצלמות, שמטרתה לפתור את התעלומה. המפיק ניק וינסנט מכנס צוות מומחים, ביניהם בלשים, פסיכולוגית, עיתונאי חוקר, עורך-דין ועוד, ומספק להם את הכלים לפתוח בחקירה ממש מהתחלה. גאי עצמו מבטיח לא להתערב כלל, ולהופיע בפני המצלמות כעד בלבד על פי הצורך.

קארה האנטר כתבה את הספר במתכונת של שידור טלויזיוני. את חלקו הגדול של הספר תופסים תמלילי השיחות בין המשתתפים מול המצלמות, כשמשולבים בהם ראיונות שערכו עם עדים רלוונטים, תיאורים ממצים של האולפן בו הם יושבים, צילומים המופיעים ברקע דבריהם, כותרות פתיחה וסיום, וכיוצא באלה, היוצרים תחושה חיה מאוד של סדרת טלויזיה משודרת. בסיומו של כל פרק מופיעים מאמר ביקורת מאת עיתונאי המסקר את הסדרה, וקשקשת ברשת של צופים, שכל אחד מהם הוא בלש מטעם עצמו או סתם הולך רכיל. הקוראים מקבלים גם הצצה אל כמה התכתבויות פרטיות שמנהלים המשתתפים וכמה מן העדים, שכן, כפי שנכתב על הכריכה, כל קורא מוזמן להיות בלש: "גופה אחת. שישה מומחים. האם תצליחו לפתור את התעלומה לפניהם?"

כן, הצלחתי. בערך החל מאמצעו של הספר היתה לי תחושה ברורה שיש רק פתרון אפשרי אחד, וקצת התאכזבתי כשהתברר שצדקתי, כי העדפתי להיות מופתעת, כפי שהופתע העיתונאי המבקר, שלדבריו חש צורך לצפות שוב בסדרה מתחילתה כדי להבין איך החמיץ את הפיצוח. יחד עם זאת, לא היה בכך משום פגיעה במתח שחשתי לאורכה של הקריאה. למען האמת, מדובר בספר ממכר שקשה להניח בצד להפוגות. אולי דווקא בגלל דרך הכתיבה הבלתי שגרתית, אולי משום שכמעט כל פרק מסתיים בגילוי שממריץ לקרוא הלאה (כדרכן של סדרות מתח), אולי משום התפניות הבלתי צפויות בדרך לפתרון הצפוי. מבחינתי, לצד המתח ולצד התעלומה, הספר מרתק בעיקר באופן בו הוא מתאר תכנית ריאליטי, סוגה שאני מתעבת, ושאינה חדלה לעורר בי תמיהה על נכונותם של הצופים להאמין שהם חוזים במציאות בזמן שהכל מבוים, אפילו כשהארועים המתוארים אמיתיים.

תומר בן אהרון תרגם, כרגיל, מצוין, והספר המקורי והכתוב היטב מומלץ.

Murder in the Family – Cara Hunter

הכורסא

2024 (2023)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

כשלביא, השלישי מבין שישה ילדי המשפחה, מאובחן כחולה איידס, חיי המשפחה כולה משתנים, כשכל אחד מוצא את הדרך להתמודד עם הבשורה הקשה ועם השלכותיה, וכולם יחד מתארגנים סביב הבן החולה והסיטואציה שהופכת מרכזית. אחרי שש שנות התמודדות לביא עתיד למות, כך מספר לנו אחיו מיכאל כבר בתחילה, אבל ידיעת הסוף אינה גורעת מעוצמת ההזדהות עם המאבקים שבדרך, ויחד עם כל אחד מבני המשפחה נחווית התוחלת של התקווה. ינץ לוי כותב על אהבה, על יחד, על סוד, על זכרון ושכחה, על ריחוק וקירבה, אבל בעיקר על תקווה. "וכך אנו, בני האדם, נעים במעגלים עיקשים של תקווה. זאת, התקווה, מתגנבת  לכל פעולה קטנה או גדולה שלנו. היא מסתננת לכל שאיפה ונשיפה שלנו. לכל מבט עיניים, לכל צליל. וכשהיא מתרחקת ונסוגה, אנחנו ממציאים אותה, מדמיינים אותה, מייחלים לה, לתקווה", הוא כותב בסיומו של הספר.

נבו, האח הבכור, בוחר להסתכל על היום שאחרי. הוא מוותר על קריירה צבאית, עובד בעבודה רווחית יותר כדי לתמוך במשפחה, וסבור שלצד התמיכה בלביא יש להקדיש תשומת לב לכל בני המשפחה האחרים, בעיקר הצעירים, כי הם אלה שיצטרכו להמשיך לחיות אחרי מותו של אחיהם. גלעד, הבן השני, מקדיש את עצמו לרווחתו של לביא, גם על חשבון חייו האישיים. מיכאל, המספר, שמבין אחיו היה המרוחק ביותר מלביא, נרתם גם הוא למשימה, וכשגלעד עושה סוף סוף לביתו ונישא לחברתו, מיכאל הופך לאח הקרוב ביותר ללביא. גם גלעד וגם מיכאל אינם מסוגלים לאמץ את הגישה השכלתנית של נבו, ודבקים בתקוות ההחלמה. קשה לעמוד על טיבה של סמדר, הסגורה מבין ילדי המשפחה, ורק שנים אחר-כך מיכאל שומע ממנה כיצד התמודדה. אילאיל הצעירה מתקשה לספוג את כל מה שהחיים הפילו עליה – כבר כשהיתה בת חמש החל אביהם של השישה להתפוגג אל תוך דמנציה – והיא בוחרת לאשפז את עצמה מרצון במחלקה סגורה, אולי כדי להתרחק, אולי כדי לקבל כלים להתמודדות. אבי המשפחה, כאמור, מנותק מסביבתו, הופך מסוכן לעצמו ולאחרים, ובשלב כלשהו במהלך שש השנים המייסרות תיאלץ המשפחה לשכן אותו במוסד סיעודי. אם המשפחה היא אולי הדמות המורכבת מכולם. היא אמו המיוסרת, המסורה והאופטימית עד אין קץ של לביא, אבל היא גם אמם של חמישה ילדים נוספים שנזקקים לה, והיא גם אשה בפני עצמה שכמהה לאהבה ולזוגיות. כולם יחד וכל אחד לחוד עומדים בפני בחירות קטנות וגדולות שמשקפות את התוחלת של התקווה.

לביא עצמו, שהיה גבר כריזמטי, חייל מוערך, דעתן ועצמאי, שוחרר מיידית מן הצבא, ונשלח הביתה כאדם תלותי כדי לבקש מרפא או לגסוס, תלוי את מי שואלים. וכאילו לא די בקשיים הפיזיים, מדובר באיידס בתקופה שבה המחלה היתה נחלתם של "מצורעי" החברה, הומואים ונרקומנים. לביא לא נמנה איתם (ואותיר את סוד הידבקותו כסוד, משום הגילוי הדרמטי הכרוך בו), אבל כדי לא להתמודד עם הסטיגמה בחר שלא להחשף. ספור הכיסוי שאימצה המשפחה היה בעיות בכבד. לביא, שלא איבד את חינו ואת כוח המשיכה שלו, נאלץ להתמודד גם עם הבדידות, ואחיו לא יכול היה שלא לתהות "מה עושה הידיעה שהמחלה הממיתה המקננת בגופך עלולה לעבור אל אנשים אחרים דווקא בלב לבן של האינטימיות, של הקרבה, של התשוקה, של האהבה, של הרומנטיקה ושל חשיפה גופנית ורגשית? מה זה עושה לנפש ומה זה מעולל לגוף?"

ינץ לוי, בכתיבה חשופה, כנה וישירה, מספר על משפחתו שאיבדה את הבן רגב. "החלטתי לכתוב. לא ספרות ולא המצאות, לא תחבולות וערמות מלל", הוא מצהיר בתחילת הספר, ונראה שלמרות כמה נגיעות ספרותיות, שאליהן הוא מתייחס בפודקאסט של דפנה לוי על החיים ועל המוות, עמד בדיבורו. מספר פעמים במהלך הספר מגיחה דמותה של סופרת מפורסמת, שכתבה ספר על מוות במשפחה, אולי בהתבסס חלקית על משפחתו שלו, והסופר, מפיו של מיכאל בן דמותו, משתלח בספרותיות שבה עטפה את החוויה. "בני אדם תמיד יקחו את הכאב והיאוש העמוקים ביותר ויטגנו אותם לכדי "ספרות", "טיעון", "אידיאולוגיה", "אישיות", "קישוט", מלל מלל מלל – רק לא חיים", הוא מתבטא באחת הפעמים. למרות שנדמה שהוא מכוון אל דמות של סופרת אמיתית, בשיחה אתו הסביר שמדובר בדיון פנימי בינו לבין עצמו על האופן שבו יש לספר את החיים. בפודקאסט האמור הוא אומר גם כי אנחנו חיים לא רק את מה שקרה אלא גם את מה שיכול היה להיות, וכשדמויותיו ניצבו בפני מספר אפשרויות, חלקן, גם אלה שלא נבחרו, תוארו בספר כאילו כן, כי היו להן חיים משלהן. כך או כך, זהה לחלוטין למציאות או רק צמוד אליה, סיפורן של אותן שש שנים חי ונושם ובועט בין דפי הספר, ותובנותיו של הכותב מעניינות ומרגשות גם יחד.

"תוחלת החיים של אהבה" הוא ספר מיוחד באופן כתיבתו, מרתק בכושר ההתבוננות שלו, ונכנס עמוק אל הלב. מומלץ מאוד.

זמורה ביתן

2015