קטגוריה: ספרים מומלצים

כותרת משנה: הפילוסוף המקראי

"אין קהלת מלמד אותנו לחשוב כמוהו והוא גם אינו מתווה למעננו מסלול הליכה בעקבותיו. קהלת משלח אותנו למסע ניווט יחידים אל תוך עמק השאלות הגדולות. ובכל זאת, מחבר המגילה מפזר בשטח נקודות ציון: הבל, אדם, עולם, עמל, יתרון, שמש, טוב, עת, אור, רעות רוח, חוכמה, אהבה, מוות".

חיים שפירא צולל אל משנתו של קהלת. בדומה לקהלת, שכאמור למעלה לא התווה מסלול, גם שפירא אינו פורש בפני הקורא משנה סדורה, ואינו מבקש לשמש מורה נבוכים. הוא מתעכב במקומות שמעוררים בו ענין, מרבה בציטוטים מפי הוגים ואנשי רוח שסובבים סביב הנושאים שבהם בחר לעסוק, ומזמין את הקוראים לצאת למסע משלהם.

המגילה נכתבה ככל הנראה בתקופת שיבת ציון, במאה הרביעית או השלישית לפני הספירה, מאות שנים אחרי ימי שלמה, ויוחסה לו על ידי המחבר כדי להעניק לה עוצמה. מן הסתם כשמלך אומר שחיינו הם הבל, בין אם כוונתו שהם חולפים מהר ובין אם הם בעיניו חסרי משמעות, יש לאמירה משקל נכבד יותר מאשר לו נאמרו הדברים על ידי אלמוני כלשהו. מכל מקום, בסופו של דבר, גם אם זהות המחבר מעניינת, התוכן עומד בפני עצמו.

רוב זמן הקריאה התווכחתי עם שפירא, ועל הדרך גם עם קביעות שציטט מפיהם של אחרים. ה"ויכוחים" הללו עשו את הקריאה מעניינת במיוחד, ואני מניחה שלכך בעצם כיוון הסופר. לעורר עניין, לזרוע רעיונות, לאתגר את המחשבה, להראות שאפשר להציג אמיתות והיפוכן וכולן תקפות. בנושא זה הוא מצטט את תומס מאן שהבחין בין אמת עמוקה לאמת טריוויאלית ואמר כי "אמת טריוויאלית זו אמת שהיפוכה שקר. אמת עמוקה זו אמת שהיפוכה אמיתי לא פחות". באופן זה מוסברות, בין השאר, סתירות בדברים שכתב קהלת במקומות שונים במגילה, ומנקודת מבט זו הכל פתוח לדיון מעורר.

הנה שתי דוגמאות לאופן בו שפירא יוצר "שיחה" בין קהלת ל"אורחים" שהוא מזמין אל הספר.

בפרק ב, ד-יא, קהלת מונה את השגיו הרבים ברכוש, בחוכמה, בשמחה, ומקנח באמירה שלמרות הכל הוא יודע שהכל הבל ורעות רוח. שפירא מפתח סביב הסתירה הזו דיון בעושר ובאושר, ובין השאר מצטט את מונטסקיה: "אילו חתרו בני האדם רק להיות מאושרים, יתכן שהיה זה אפשרי, אולם הם חותרים להיות מאושרים מאחרים, וזו כבר בעיה גדולה, כי את אושרם של אחרים נוטים בני האדם להעריך יותר מכפי שהוא, ואת אושרם שלהם הם מבינים לרוב רק לאחר שנגוז", דברים המהדהדים את הנאמר בפרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". האם אי היכולת להסתפק במה שיש היא שהובילה למסקנתו של קהלת? לא בהכרח, אבל הדיון סביבה מעניין.

בפרק א, יד-טו, קהלת סבור שלא ניתן לתקן את כל מה שמעוות תחת השמש. לטולסטוי, האורח הראשי בספר, יש עצה: "הפסק לנסות לעשות מהפכות, הפסק לנסות לשנות סדרי עולם, היה אדם טוב – די בכך והותר". האם העצה של טולסטוי תביא לתיקונו של עולם? יחליט הקורא.

הנה דוגמא לסתירות לכאורה (או לא לכאורה) בתוך המגילה: "ומוצא אני מר ממוות את האשה" כותב קהלת במקום אחד, ובמקום אחר "ראה חיים עם האשה אשר אהבת". יתכן שיש לבחון את ההקשר, או לתור אחר פרשנות מתווכת, או לחזור אל דבריו של תומס מאן באשר לאמת עמוקה. בכל אופן, אנשים שונים לאורך השנים בחרו באיזה מהמשפטים להיתלות ואיזה מהם לצטט, וכדאי לזכור ששניהם מתקיימים בקהלת.

"מכיוון שקהלת אמיץ, אין הוא יכול להיות אופטימיסט. מכיוון שקהלת חכם, אין הוא יכול להיות פסימיסט. קהלת רואה ומתאר את החיים ללא כחל וסרק, בכנות רבה ומרגשת", כותב שפירא לקראת סיום, ומצרף את הטקסט המלא של המגילה לקריאה עצמאית.

מי שמבקש פרשנות לקהלת, לא ימצא אותה בספר. מה שכן מצוי פה ובשפע הם זרזים וממריצים למחשבה מעמיקה בנושאים שבבסיס האנושות והאנושיות.

מעורר ומומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2011

עטר מאור, תושבת בארי, מתארת בשורות קצרות, בתמצית מצמררת, את שאינו ניתן לתיאור. כמעט עשרים שעות של שהות בממ"ד עם שני ילדים צעירים, מוכנה למה שיבוא עם סכין מטבח ביד ומחבוא לילדים בארון. בחוץ צעקות, יריות. לא ברור מי חי ומי כבר לא. בפעם האחרונה ששמעה מהוריה הם שכבו בממ"ד בביתם כשסביבם אש ועשן.

ואחרי אותם יום ולילה נוראים של שמחת תורה – יציאה מן הישוב כשבן הזוג נותר להלחם, החיים הרחק מהבית, הרגישות של הילדים, החברים שנחטפו ואלה שאינם.

וגם רגעי חסד. חיילים שנתנו ליבם לפחד של הילד בן השש וחיזקו אותו. ההורים שניצלו. מורות עם לב פתוח בבתי הספר שהוקמו לילדי המפונים. חברים ששוחררו בעסקת החטופים.

לפני כחודש קראתי את ספרו האוטוביוגרפי של שמואל בק, "מצויר במלים". מכל פרקי הספר נצרבה במוחי במיוחד תמונת הילד, רק כבן עשר, הנדחק אל מחבוא צר שהכין עבורו אביו, ושוהה בו לבדו בדומיה במשך שעות כדי להנצל מאקציה. "האם הילדים יישארו שקטים בארון כי אמרתי להם שלא משנה מה הם שומעים – הם שקטים ונשארים בו?", חושבת עטר מאור, כשהיא מתכננת עבור בת השמונה ובן השש את מה ששום הורה אינו צריך לתכנן עבור ילדיו. אף פעם.

הספר הצנום הזה נכתב בשתי שפות, עברית ותרגום מלא לאנגלית עבור קוראים זרים, והוא בבחינת מעט המחזיק את המרובה. אפשר לצעוק את הכאב, לתאר כל פרט מזוויע. ואפשר לתת ביטוי לרוע ולאימה, וגם לתקווה, במילים מזוקקות מלאות עוצמה, כפי שעשתה הכותבת.

את העטיפה מעטר ציורה של זיוה ילין, "העץ הגדול ליד חדר האוכל" מסדרת "לילה בבארי".

שובר לב וחשוב.

שתים בית הוצאה לאור

2024

"שעות הרות גורל" (או בשם המקורי הפחות דרמטי "רגעים גדולים של האנושות") מכנס יחדיו שנים-עשר אירועים היסטוריים, שכהגדרתו של צווייג, "הופכים את השעה למכרעת בגורלם של דורו, קובעים את דרג חייהם של יחיד, של עם ואפילו את גורל האנושות כולה". הארועים הללו משתרעים בקשת שבין כתיבת יצירה מוסיקלית להנהגת מהפכה, ומקום התרחשותם הוא במקומות שונים על פני הגלובוס.

אלו הם שנים עשר הרגעים ההיסטוריים שבהם בחר צווייג לעסוק. סיום מסעו של וסקו נוניז דה בלבואה, שהיה האדם האירופי הראשון אשר חצה את אמריקה התיכונה מן האוקינוס האטלנטי עד האוקינוס השקט, בספטמבר 1513; כיבוש ביזנטיון על ידי הטורקים במאי 1453, תוך נקיטת תכסיס מפתיע שבו הועברו כלי שיט דרך היבשה כדי להתייצב מול העיר; כתיבת האורטוריה "משיח" על ידי הנדל באוגוסט 1741, לאחר שהתגבר על שבץ ששיתק מחצית מגופו; כתיבת המרסייז, שהפך להמנון הצרפתי, על ידי רוז'ה דה ליל באפריל 1792; ההחלטה של המרשל גרושי לציית להוראה של נפוליאון לרדוף אחרי הפרוסים ביוני 1815 במקום לבוא לעזרתו כשהותקף, החלטה שככל הנראה תרמה למפלה בווטרלו; כתיבת "האלגיה של מריֶֶנבד" על ידי גיתה בספטמבר 1823; גילוי זהב במערב ארצות הברית בינואר 1848, ובהרחבה תיאור ההיסטוריה של סן פרנסיסקו; ההוצאה להורג שלא התרחשה של דוסטויבסקי בדצמבר 1849; הנחת כבל תקשורת ראשון בין אירופה לאמריקה ביולי 1858; סופו של טולסטוי באוקטובר 1910; הגעתו של סקוט לקוטב הדרומי זמן קצר אחרי אמונדסן בינואר 1912; נסיעתו של לנין משוויץ למוסקבה באפריל 1917.

שנים עשר פרקי הספר כתובים כסיפורים קצרים, למעט הרגע המכונן של דוסטויבסקי שנכתב כפואמה, והאפיזודות האחרונות בחייו של טולסטוי שנכתבו כמחזה, שאותו מגדיר צווייג כהשלמה לאוטוביוגרפיה הלא גמורה שנמצאה בעזבונו של הסופר. לפעמים מתוארים בפרקים השונים רגעים קצרים, לפעמים, כמו בפרק אודות סן פרנסיסקו, מתוארת פרשת חיים שלמה.

שטפן צווייג הוא מספר סיפורים מיומן, ולמדתי מן הספר כמה פרטים היסטוריים שלא הכרתי. יחד עם זאת יש לזכור שצווייג לא היה ביוגרף מהימן. הביוגרפיות שכתב מעשירות ומעניינות, אך חלקן, כמו "מגלן", "בלזק" ו"מרי אנטואנט", נגועות בהערצה ובמסר שצווייג ביקש לקדם ("פושה", לעומתן, כמעט אובייקטיבית). בהקדמה הוא כותב שנתן להיסטוריה לדבר – "לא ניסיתי לגוון או לחזק על ידי המצאתי את האמת הנפשית של מאורעות חיצוניים או פנימיים. כי ברגעיה הנאצלים של ההיסטוריה, כשעיצובה מושלם, אין היא זקוקה ליד מסייעת. כשהיא פועלת כסופרת, כמחזאית, אל ינסה סופר לעלות עליה" – אבל בפועל עירב פה ושם דעות בעובדות, התעלם מניואנסים, והפליג בהגזמות. כך, לדוגמא, הוא כותב בפרק המוקדש לקרב ווטרלו: "העדר האומץ של אדם קטן, חסר חשיבות, הרס כל מה שבנה האמיץ והמרחיק-ראות מכולם בעשרים שנות גבורה". המרשל גרושי לא היה אדם קטן וחסר חשיבות, לא לפני ווטרלו ולא אחר-כך. אולי בכלל עשה טובה לאנושות כשהחליט לדבוק במשימתו המקורית ולא לחוש לעזרת נפוליאון.

חמישה מן הסיפורים ראו אור לראשונה בקובץ אחד ב-1927. התרגום לעברית נעשה מן המהדורה המאוחרת יותר שראתה אור לאחר מותו של צווייג, וכללה שבעה קטעים נוספים. לא ידוע לי מתי נכתב כל אחד מהם, אבל הפיסקה המסיימת של הפרק אודות כבל התקשורת שחצה את האוקינוס נכתבה אולי על רקע החוויות הקשות של שנותיו האחרונות. אחרי תיאור של המאמצים הסיזיפיים ליצור קשר תקשורתי בין-יבשתי, הוא מסיים במלים אלה: "בזכות נצחונה על המרחב והזמן יכלה האנושות להיות מאוחדת לעד. לולא נתפסה כל פעם מחדש ליהירות הרת אסון, ההורסת את האחדות המופלאה, ומשמידה את עצמה דווקא באמצעים המקנים לה שליטה על איתני הטבע".

"שעות הרות גורל" הוא ספר מעשיר, שיגרום הנאה לחובבי היסטוריה ולאוהדי סגנונו של צווייג.

Sternstunden der Menschheit – Stefan Zweig

זמורה ביתן

1985 (1927, 1943)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

הפירמידה הגדולה של גיזה נבנתה באלף השלישי לפני הספירה עבור פרעה ח'ופו, כדי לשמש לו קבר ומשכן לאחר מותו. מה אנחנו יודעים עליה בדרך-כלל? שהיא שריד מפואר של תרבות גדולה, מפעל הנדסי גדול, אחת משבעה פלאי תבל של העולם העתיק והיחידה מהם ששרדה. על מה נותנים פחות את הדעת? על הסבל האינסופי שהיה כרוך בהקמתה (אולי עם חריג אחד הנובע מן המסורת השגויה לפיה העבדים העברים הקימו את הפירמידות). רק בעשורים האחרונים החלו להתגלות המחנות בהם התגוררו הבונים, ותשומת לב הופנתה גם אליהם. איסמעיל קאדרה כותב על המניע האמיתי, לתפיסתו, לבנית הפירמידה של גיזה ואלה שבאו אחריה, ועל האנשים שנשאו בעול.

כשפרעה מחליט משום מה שלא חשקה נפשו בפירמידה, יועציו מזועזעים. לאחר נבירה ממושכת במסמכים ישנים והתיעצויות קדחתניות בינם לבין עצמם, אחד מהם מעז לומר לפרעה שגישתו מוטעית, ושהפירמידה היא כורח שלטוני. "הפירמידה פירושה בראש וראשונה כוח. היא שעבוד, כלא, כסף, אבל במקביל גם שליטה בהמונים, הצרת אופקיהם, ריסון רצונם, שעמום ואובדן". פרעה משתכנע, ואכן מן הרגע שהוכרז על התכנית להקמת הפירמידה, צילה המאיים משתרר על העם. עוד בטרם הוכשר השטח והחלו העבודות במחצבות, עצם הידיעה על הצפוי די בה כדי להשליט דכאון ואובדן תקווה. במקביל, בעלי יוזמה כבר מכינים עצמם, והבולט בהם הוא מפעל ליצור מגלבים.

אבן אחר אבן נגררת אל אזור ההקמה של הפירמידה, גובה חיים, מותירה פצועים ונכים. יום יום, שעה שעה, במשך למעלה מעשרים שנה, המדינה כולה מוכוונת אל הפירמידה. "הזמן והימים נהיו דומים לזמן ולימים הקדומים. המיתות, עקיצות העקרבים, מקרי הטירוף, מכות השמש ואפילו שמות הקורבנות היו למעשה זהים […] איש כבר לא ציפה למאומה". מעטים מבין הבונים ייוותרו בחיים כדי לראות את המבנה מושלם. סיום העבודה לא יביא הקלה. פרעה יאבד את שלוות נפשו נוכח הקבר המצפה לו. קונספירציות משונות ירחפו באויר, ויביאו חקירה ברוטלית אחרי חקירה ברוטלית. הפרעה הבא ירצה פירמידה משלו, וכך גם אחותו. אחיו יחלום על בניית ספינקס, והשעבוד יימשך.

איסמעיל קאדרה כותב לכאורה על ההיסטוריה של הפירמידות המצריות, מדייק בפרטים רבים, משחק עם אחרים. אבל האפילוג מבהיר על מה הוא כותב באמת. ברחבי אלבניה המבודדת, תחת שלטון קומוניסטי מדכא, נבנו משנות השישים ועד שנות השמונים של המאה שעברה מאות אלפי בונקרים בהנחיית השליט שהפך את העם כולו לצבא. קו ישר מחבר בין סבלם של בוני הפירמידות במצרים לפירמידות הגולגולות במונגוליה במאה הארבע-עשרה, ולבונקרים שהורה אנוור הוג'ה לבנות באלבניה. אולי אין זה מקרי שהמוזיאון שנפתח בטירנה ב-1988 ובו הוצגה מורשתו של הוג'ה, נבנה כפירמידת זכוכית.

"היא הוסיפה להפגין את ולדנותה בחום החמה היוקדת, אך הוולדות שיצאו מקרבה היו זערוריות. הן הוקמו בארצות אחרות ובזמנים אחרים, תחת ממשלות שונות ומשונות ובמשטרים שהתבססו על מעמדות שונים ושהתקשו להאמין כי ראשיתם במדבר סהרה. תמיד היו מוגנים בחסות היותם סמויים ורק בשני מקרים טעו והניחו לראותם כמי שמסכות הזוועה נקרעות או נשמטות בשוגג מפניהם. המקרה הראשון היה גלעדי הראשים של טימור הפיסח. השני אירע שש-מאות שנים לאחר מכן בארץ האִילִירִים העתיקה, שכיום מתגוררים בה צאצאיהם, האַלְבָּנִים. כבמשגל העולמות שדמיינו הקדמונים, ששפע הזרע והביציות הניטח בו מביא לעולם המוני יצורים או עצמים שמֵימיים, הפירמידה הזקֵנה הביאה לעולם לא אלפים אלא מאות אלפים מוולדותיה. כינו אותם "בונקרים" ואם כי היו קטנטנים בהשוואה לאִמם הרי כל אחד מהם היה מבעית כמוה ונשָּׂא של טירופה. תיל עבר בתוכם, שבוי בין גושי בטון. כך תוכננו בעבר בידי קָרָה הוּלֶג. המילה "אחדוּת" צוירה עליהם תכופות והורתה, שהבונקרים קיבלו השראה לא רק מהפירמידה, אִמם-הוֹרָתָם, כי אם גם ממגדלי הראשים, ושהחלום הישן לחבר את מוחות כל בני-האדם ברעיון אחד ויחיד יכול להתגשם אך ורק באמצעות תיל המושחל בגולגלות ושומר על אחדותן".

רמי סערי תרגם את הספר מאלבנית, והוסיף אחרית דבר אודות הסופר ויצירתו. האגיפטולוגית אורלי גולדווסר הוסיפה אף היא אחרית דבר, ובה היא כותבת בין השאר על העובדה שההיסטוריה של מצרים העתיקה מתיחסת בעיקר למאיון העליון, בעוד לכל האחרים כמעט לא נותר זכר חומרי. מומלץ לקרוא את שתיהן.

איסמעיל קאדרה, כתמיד, חד, ברור וציני. במפתיע הוא אפילו משעשע לעתים. "הפירמידה" הוא סיפור חי ואמין, הנכנס אל הלב ומעורר מחשבה, ולכן מומלץ.

Piramida – Ismail Kadare

כרמל

2000 (1992)

תרגום מאלבנית: רמי סערי

באישון לילה בשנת 1937 עלתה קבוצת צעירים על גבעה בגליל, מגובה בקבוצת מגינים, כדי להקים קיבוץ חדש על אדמה שנרכשה בממון רב. בתוך לילה נבנו מגדל ושני מבנים, הוצבה חומה, ומכורח הנסיבות נחפרו תעלות מגן. מגדל עזרא (שם בדוי) הפכה לעובדה בשטח.

העיתונאי והסופר ארתור קסטלר, שחי בארץ-ישראל בשלהי שנות העשרים, מתאר את מורכבות המצב בארץ בעלילה הנפרשת על פני שנתיים. ברקע מצויה כל העת עלית הנאציזם – אחת המתישבות חוותה מאסר והתעללות במחנה ריכוז – שהופכת את שאלת הבית הלאומי לדחופה; בקרב הציבור היהודי נחלקות הדעות באשר לדרך הפעולה הראויה כדי לממש את הצורך הזה; הציבור הערבי נחלק אף הוא בין רגשות לאומניים להשלמה עם יתרונות החיים המשותפים; ועל כולם מנצחים האנגלים שנוקטים רוב הזמן עמדה חד צדדית המצרה את צעדי היהודים.

דמויות רבות רוחשות בעלילה. הבולטת שבהן היא זו של יוסף, אחד מראשוני הקיבוץ – עשרים ושבעה גברים, שבע עשרה נשים, שלושה תינוקות – אדם שאינו הולך בתלם, אינו מסתפק במה שיש, חסר נחת בחייו הפרטיים, וחסר מנוחה בחייו הלאומיים. "הצרה אתך, יוסף", אומר לו אחד מחבריו, "היא שאתה ציפור ססגונית. בקיבוץ מצליחות הציפורים האפורות על הצד היותר טוב". אחדים מפרקי הספר מסופרים ישירות מפיו. יוסף נולד באנגליה, בן לאם נוצריה ולאב יהודי. הדת והלאום לא שיחקו מבחינתו כל תפקיד, עד שבת זוגו גילתה במיטה את סימן הברית, ואהבתה אליו הפכה לסלידה. יוסף הוא אדם ציני ולגלגני מצד אחד, אך נפשו פתוחה ליופי ולאהבה מצד שני. הוא שואף לשלווה, אך מלא זעם על האלימות סביבו ולכן נמשך אל הפורשים מן ההגנה. רצח אחד יותר מדי יגרום לו לחצות את הקווים, וגם אז עדיין לא יחוש שלם. "יש דרגת עלבון שאין ממנה מוצא אלא מעשי אלימות. אם אינני יכול לנשוך, עתיד הזעם שלי לנשוך את מעי אני. לפיכך ממש מכורסם כל העם שלנו. אלף וחמש מאות שנה של זעם אין אונים כרסמו את קרבינו, חידדו את שרטוטינו ופיתלו כלפי מטה את קצות שפתותינו", הוא מאמין. ובאותה נשימה הוא מהרהר למראה נער צעיר הנושא שבועה כשהוא מצטרף לאצ"ל: "לעולם לא יכופר לנו הדבר, חשב, כי אנחנו יודעים מה שאנחנו עושים. ולעולם לא יכופר לנו, ענה לעצמו, אם נמָנע מלעשות זאת".

הצד הערבי אינו הומוגני בהתיחסותו אל המתישבים. מול מגדל עזרא מצוי כפר בדואי. הקיבוץ מבחינת חלקם הוא קוץ בעין, הפרעה בלתי רצויה. מבחינת אחרים הוא יתרון, הזדמנות לשיתוף פעולה פורה. מי שמנהל את העניינים, כרגיל, הם הקיצוניים. מבחינתם מדובר בפלישה לכל דבר, קניית הקרקעות היא תרמית, היתרונות בלתי רצויים, הארץ היא ארצם ובזה מסתכם הכל. אין מקום לפשרה. המתונים מתקשים לתמרן בין השאיפה לחיים של מנוחה לפחד מהקיצוניים.

דמות בולטת מעניינת היא זו של דיק מתיוס, עיתונאי אמריקאי, תומך ההתישבות היהודית, שאינו בוחל בביטויים ישירים כשהוא מזדמן לחברתם של האנגלים. "הערבים מאמינים שאתם מרוצים מרצח היהודים, מפני שכל עמדתכם מעודדת אותם להאמין בזה. ואתם תמכתם במופתי במשך עשרים שנה, אף על פי שידעתם את מעלליו", הוא אומר לנציב העליון, וחותם את השיחה באומרו "האזנתי לנימוקיך המושכלים, שיגרמו לעולם שואה יותר גדולה מהשתוללות המטורפים". בתוך העלילה הבדויה למחצה קסטלר משלב קטעים דוקומנטריים החשובים להבנת המציאות שבתוכה היא מתרחשת, כמו ועידת השולחן העגול והספר הלבן של 1939, יחד עם התרחשויות כמו סיפורה של ספינת המעפילים אסימי. ארועים חיצוניים אלה מזינים את השיחות הרבות שמנהלים גיבורי הספר בהרכבים שונים, לעתים כל קבוצה לעצמה, לעתים יחדיו. קסטלר, שהיה מתומכי ז'בוטינסקי, אמנם מוביל את יוסף אל ארגונם של דוד רזיאל ואברהם שטרן, אבל נותן פתחון פה, כאמור, לדעות הרבות שפיצלו את כל המעורבים בחברה הארץ-ישראלית באותן שנים. בנוסף לדיונים סוערים באשר להתנהלות הבטחונית והחברתית, מתקיימים דיונים סוערים לא פחות בשאלות של קומוניזם, סוציאליזם ואנטישמיות.

במקביל ובמשולב לשאלות הקיומיות הגדולות, הספר מתאר את היומיום הקיבוצי. בין השאר הוא עוסק באופן החינוך של הילדים – "אנחנו מחנכים את ילדינו כבני מלכים, בעוד שההורים חיים כחזירים […] שורר פולחן הדור החדש, ואילו הדור הישן איננו אלא זבל בשביל העתיד" – ומביע דעתו כי ההפרדה של הילדים מהוריהם למשך רוב שעות היממה דווקא מגבירה את מסירות ההורים. הוא מתאר את הפער (המשונה מנקודת מבט של כמעט מאה שנים אחר כך) בין המתיישבים הראשונים לאלה שבאו שנה אחריהם. הוא מתייחס, מפיו של יוסף, לבעית חוסר השורשים של הדור הצעיר, שלא נהנה מן היתרונות התרבותיים שרכש הדור הקודם. הוא עוסק גם בבדידותם של הרווקים בתוך החברה הקיבוצית, ועוד.

קסטלר מוציא את העלילה אל מחוץ לגדרות הקיבוץ. הוא משוטט עם יוסף בירושלים, מתאר את ההפגנות נגד הספר הלבן, עובר בחיפה, ויורד גם אל תל אביב שמתוארת כך: "זוהי עיר נרגשת, מזעזעת, משגעת, התופסת את הנוסע בחור כפתורו מיד עם כניסתו, סוחבת ומושכת אותו מסביב כמערבולת, ועוזבת אותו לאחר ימים אחדים עיף וחלש, בלי לדעת אם עליו לאהוב אותה או לשנוא אותה, לצחוק לה או לכעוס עליה".

וישנו עמק יזרעאל, שאפילו נפשו הלגלגנית של יוסף מתרחבת למראהו. "בסיבוב מסוים רגעים אחדים אחרי נצרת, שם פותחת הדרך היוצאת מגבעות הגליל התחתון מראה נוף פתאומי, העוצר את הנשימה, על פני עמק יזרעאל. מדרום מתרחב העמק למישור ברוחב כעשרים קילומטר, שטוח ונוצץ בשמש ההשכמה – לוח שחמט מזהיר, ובו ריבועי אדמה מעובדת מגוונים שונים של ירוק וצהוב כלימון. הכביש הראשי עפולה-ירושלים נכנס בקו ישר לתוך המישור, חץ לבן שלוח לקראת גבעות סיד הכסף של שומרון, המקיפות את העמק בחצי גורן עגולה כאמפיתיאטרון. ממערב מסתיימת חומה רחוקה ומעורפלת זאת במדרונות האורן הכהים של הכרמל ויורדות לתוך הים המכסיף. ממזרח הן מתמזגות עם הגוש התוקפני של הר הגלבוע" (השגיאות התחביריות הן מסימני התרגומים הבלתי מוגהים כהלכה של פעם).

כותרת המשנה של הספר במקור היא "רשומותיו של ניסוי". כשקסטלר כתב את הספר ב-1945 לא היתה לו דרך לנבא אם הניסוי יצליח. בתרגום לעברית נשמטה כותרת המשנה.

ארתור קסטלר היה אדם מעניין, רב פעלים, בעל תחומי ענין מרובים ומגוונים, שבאו לידי ביטוי בכתיבתו. בין השאר כתב את "דו-שיח עם המוות" אודות מאה ושניים הימים שישב בכלא בספרד בהמתנה להוצאתו להורג, ואת "יוהאנס קפלר" אודות האסטרונום והמתמטיקאי.

"גנבים בלילה" הוא ספר מרתק, עדות בזמן אמת, רב פנים, מרגש ומעשיר.

Thieves in the Night – Arthur Koestler

אחיאסף

1946 (1947, 1971)

תרגום מאנגלית: ברוך קרוא

"כל דור חייב ללמוד את ספרות הדורות שקדמוהו, אם יחפץ לבו להמשיך את השלשלת, לרשת ולהוריש. מי שלא ילמד, מי שלא ישלח ידו ליטול מן השפע, לא יוכל לפשוט את ידו ולהעניק דבר לבאים אחריו"

כותרת משנה: מהפכת אלוהים

התנ"ך, קובץ ספרי הקודש היסודיים של היהדות, פותח ב"בראשית ברא אלוהים", ומבשר בכך על המהפכה המונותאיסטית, החלפת האמונה באלילים באמונה באל יחיד. יאיר זקוביץ, פרופסור אמריטוס בחוג למקרא באוניברסיטה העברית, מוצא בתנ"ך מהפכות רבות ומשמעותיות נוספות, ומציג אותן כאן. מהפכות אלה ברובן השפיעו לא רק על ההיסטוריה היהודית, אלא על החברה האנושית כולה.

בספר "לא כך כתוב בתנ"ך", שכתב זקוביץ יחד עם אביגדור שנאן, פרופסור אמריטוס בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, הציגו הכותבים מסע ארכיאולוגי בתנ"ך, שביקש לעמוד על מסורות קדומות שהודחקו מפני הקאנון, אך הותירו עקבות בטקסט. שיטת המחקר כאן דומה. בכל אחד מפרקי הספר הכותב מציע פרשנות, מצביע על כוונות המחברים, תוך שהוא עומד בהרחבה על המשמעות העמוקה של כל אחת מן המהפכות ועל אופן התגבשותה.

מלמד המהפכה המונותאיסטית, הספר עוסק בשש-עשרה מהפכות נוספות. יצירת סיפורת רחבת יריעה על רקע מיעוט סיפורים במרחב שסביב ישראל הקדומה; שילוב בין חוק להיסטוריוגרפיה, עירוב חסר תקדים של חוקים וסיפורים היסטוריים; חוק אלוהי ולאומי; יום השבת, יום מנוחה שבועי לכל; גמול אלוהי, חטא ועונש אך גם יחס מיטיב לראויים לחסד; אופוזיציה למוסד המלוכה שהיה סוג השלטון המקובל במרחב; יחוד עיר קודש יחידה לעומת ריבוי מקומות פולחן; הנבואה כביקורת מוסרית ולא רק כחוזה עתידות; יעוד ירושלים כבית תפילה לכל העמים ולא רק כמרכז קודש לעם היהודי בלבד; דמוקרטיזציה של התפילה הבאה לידי ביטוי בריבוי הקולות בתהילים; תפיסה אופטימית של העתיד גם אם תבואנה קודם תלאות; הטמעת ספרות חול בתוך ספרות הקודש תוך התאמת הראשונה לרוחה של השניה; מדרש ופרשנות פנים מקראית; קאנוניזציה, הפיכת ספריה לספר קדוש אחד; הפצת הקאנון לכל העם.

לא אתיימר להקיף את הספר בסקירה. אתייחס לנקודות מעטות ממנו.

זקוביץ סבור כי יש רגלים להנחה שהסיפור המקראי, בטרם הועלה על הכתב, הוצג בפני העם כמחזה, וככזה גם נכתב. הוא מגיע למסקנה זו מאופי הסיפורים, שהם כמעט לחלוטין נטולי תיאורים, דמויותיהם מעטות, העלילה כולה מתרחשת מול עיני הצופה/קורא, ולעתים קרובות היא מסתיימת בפינוי הבמה מן ה"שחקנים".

הנביאים, שרצו למשוך את תשומת לב המאזינים, נקטו תכסיסים שונים, בין השאר רטוריים. דוגמא לכך מצויה בפרק ב' בעמוס. הנביא מונה באוזני מאזיניו ממלכת ישראל את פשעי מואב ואת העונשים שיחולו על ראשם, נושא קל לעיכול. מכאן הוא עובר לפשעי ממלכת יהודה ולעונשים הצפויים, והקהל מן הסתם מרוצה. כעת, כשהקהל שבוי, הוא הנביא יכול להגיע לעיקר, פשעי ישראל.

"דרכם של מחוללי מהפכות בשדה הדת להציג את פועלם כגילוי של שמרנות ושיבה אל המקורות, אל העבר". סיפורי עבר נערכו בהתאם, והדוגמאות רבות, ביניהן יצירת זיקה בין סיפורו של אברהם לירושלים כדי לשכנע בקדושתה ובמרכזיותה.

"ספר התנ"ך הוא מערכת דרכים מסועפת המחברת רחוקים וקושרת אותם זה לזה. משוררים מפרשים כתובי סיפור, מספרים מפרשים כתובי שירה, נביאים מפרשים את התורה, ולא נגזים אם נקבע כי אין יחידה ספרותית במקרא הניצבת לעצמה, מנותקת ועצמאית, שאין שואבים מבארהּ ואין מטילים עליה אור חדש, וכל יחידה עשויה לזכות לפירושים הרבה". אין ספק שקריאת התנ"ך באופן זה מרתקת, והספר שופע הדגמות מעניינות.

בין אם ניגשים לספר מנקודת מוצא של אמונה, ובין אם מנקודת מוצא של ענין היסטורי, הוא מרתק. אין לבקש בתנ"ך את הדיוק ההיסטורי העובדתי, אלא את המרחב הרעיוני, ויאיר זקוביץ מיטיב לנווט בו ולהסביר אותו.

מומלץ בהחלט

מאגנס

2019

כותרת משנה: ההיסטוריה של גני החיות בישראל

שי בן עמי, שעבד שנים רבות בתפקידים שונים בגני חיות, כתב את עבודת הדוקטורט שלו על התפתחות גני החיות בפלשתינה המנדטורית ובמדינת ישראל. הספר "גן החיות הציוני" מבוסס על עבודה זו. ההנחה שביסוד הספר היא שגני החיות הם השתקפות ייחודית ונאמנה של החברה והתרבות שבה הם מתפתחים. אחת הדרכים בהן הגשמת הרעיון הלאומי הציוני באה לידי ביטוי היתה ביצירת מוסדות תרבותיים שהם מעין "תו תקן" להתפתחות של היישוב היהודי בדרכו להקמת המדינה, וגן החיות נמנה עם מוסדות אלה. במהלך המאה התשע-עשרה גני חיות הפכו להיות מוסד נדרש בכל עיר אירופית מתקדמת, ומודל זה הועתק אל ההתישבות הציונית המתפתחת בארץ.

הספר נפתח בסקירה היסטורית של האבולוציה של גני החיות, החל מן האוספים הפרטיים של השליטים, שהפגינו באמצעותם עושר ועוצמה, ועד גני החיות של היום הפתוחים לציבור הרחב, ומשמשים למטרות שונות, ביניהן שימור וחינוך, וכמובן בידור. ככל שההתישבות העירונית הלכה והתפתחה, הצורך בטבע ובפעילות פנאי הלך וגבר, וגני החיות ענו ועונים על צורך זה. גני החיות פונים אל ציבור רחב, ומספקים חוויה תרבותית שאינה נתפסת כ"מחנכת", אלא כבידור ערכי לאוכלוסיה כולה על כל גווניה.

בפרקים הבאים אחרי הסקירה ההיסטורית מתוארים בפירוט רב כמה מגני החיות הבולטים בארץ, ביניהם גן החיות התנ"כי בירושלים, הגן המיתולוגי שהיה צמוד לעירית תל אביב עד שמוזג לתוך הספארי, גן החיות הלימודי בחיפה, גן הקופים ברמת גן, והחי-בר ביוטבתה. סיפורו של הראשון מעניין במיוחד בעיני, משום היותו משולב לבלי הפרד בהתפתחותה של ירושלים העברית. לא אציג פה את ההיסטוריה של כל אחד מהם, רק אזכיר כמה נקודות מעניינות משותפות.

מעבר לרצון להקים בארץ-ישראל מוסדות דוגמת אלה שבמדינות מחוץ לה, מנהלי גני החיות התיחסו לפעילותם כהגשמה של אידיאלים כמו ציונות ובניית אומה. ראו לדוגמא את הכרזה (מצורפת למטה) המודיעה על הצטרפותם של אריות לגן החיות התל אביבי: "בואם הוא סימן טוב לעתידות ולתקומתה של המדינה היהודית". אגב, שמותיהם של המצטרפים החדשים היו גיבור ותמר. אוסף בעלי החיים של גן החיות התנ"כי התבסס על בעלי חיים שהוזכרו בתנ"ך וחיו במרחב הישראלי בהווה או בעבר, כמשקף את חזרתו ושיקומו של העם. צירוף בעלי חיים "זרים" נועד לעיבוי האוסף ולמשיכת מבקרים.

עוד מצד האידיאלים – גני החיות לקחו חלק בהחיאת השפה העברית, הן בצורך לתרגם את שמות החיות והן בהקפדה על שילוט בעברית.

לצד אלה היו לנגד עיניהם של מנהלי הגנים ערכים של שמירת טבע וחינוך. גן החיות התנ"כי, לדוגמא, הנחיל למבקרים ידע בזואולוגיה, ובפרט בזו של התנ"ך. עמוס חכם, חתן פרס התנ"ך הראשון, ישב בחדר בגן וענה על שאלות המתעניינים.

העוסקים במלאכה הגיעו מתחום שונים. אהרן שולוב, מייסד גן החיות התנ"כי, היה בעל הכשרה מדעית, ואת הגן התחיל לפתח מאוסף קטן בחסות המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטה העברית שבה למד והרצה. מרדכי שורנשטיין, מייסד גן החיות התל-אביבי, עלה לארץ אחרי שהיה רב הקהילה היהודית בקופנהגן, וכאן פתח תחילה חנות חיות. תחילתו של הגן בפתח תקווה בפינת חי בביתו של מהנדס העיר בן ציון השמשוני.

בתהליך התפתחותם של הגנים הונהגה האכלתם במזון ברמה גבוהה שיהודים לא יכלו לצרוך – פסולי שחיטה ובשר פיגולים, מעשרות של ירקות פירות וחלב והפרשת לחם. גם היום חלק ניכר מתזונת בעלי החיים מקורו זהה.

מכיוון שגני החיות נתפסו כאקס-טריטוריה, תושבי הארץ הערבים יכלו ליהנות מן הפעילויות בהם ולהתעלם מן ההיבטים הלאומיים. אוכלוסיה נוספת שנהנתה מן הגנים היא החרדית, שנמנעה מטעמים דתיים לבקר במוסדות תרבות אחרים.

הספר מעניין ושופע פרטים המשרטטים תמונה היסטורית שלמה, אך יש להודות שקראתי אותו באי נוחות. התפיסה שבבסיס גני החיות נראית לי אכזרית ובלתי הוגנת. הפרדת פילים מן העדר שבו נולדו כדי להציג אותם לקהל במקומות שאינם בית הגידול הטבעי, צמצום שטח המחיה של אריות לכלוב או לרחבה מגודרת – אלה ועוד הם בבחינת התעללות בעיני. אני מקבלת את ההיבטים של השימור ושל החינוך. ההיבט הבידורי הטהור הוא שגורם לי לתהות על זכות הקיום של המוסד.

מכל מקום, שי בן עמי אינו עוסק בשאלה זו. נקודת המוצא שלו היא היסטורית. ניכר שערך תחקיר מדוקדק, ומתוך ההתמקדות בתחום הספציפי עולה תמונת ההתישבות על האידיאלים ועל הקשיים שבה.

מעניין ומומלץ.

רסלינג

2024

"אלפי עולמות מקבילים מתקיימים בכל רגע נתון. כל מה שאת צריכה לעשות הוא למצמץ שלוש פעמים", אומר החתול קינמון לקירה. קירה היא אשה מבוגרת, ההולכת ושוקעת בתוך ערפילי הדמנציה, משרבטת מילים על פתקים לבל יאבדו לה רמזים שהיא מצליחה לשלות מזכרונה המתפורר. קינמון, חתול שמבטו נפרש על עשרות שנים וזכרונו חד, מספר את שקירה כבר אינה זוכרת או מעולם לא ידעה. ובין קרעי הזכרונות, ענת, נכדתה של קירה, מנסה להבין במדויק מי היא ומה רצונותיה, וכורכת יחדיו עבר והווה, העולמות המקבילים המתקיימים יחדיו, לזהות אחת. מתוך אלה נרקם סיפורה השלם של המשפחה, שהוא גם סיפור יהדות האזור שעל גבולות רומניה-אוקראינה-מולדובה במאה העשרים.

"הרצון להמלט מן הזכרונות, הרצון להזכר, להחזיר לחיים את מה שהיה, עצימת העיניים או התשוקה המרה – מה מהם הרעל ומה התרופה?", תוהה ענת כשהיא מוצאת עצמה במסע בעקבותיו של סבה תיאו, בעלה של קירה. ענת היא עורכת דין לענייני משפחה, אשה בגיל המעבר, אם לשלושה, שבשל צירוף נסיבות מבינה שבעצם אינה אוהבת את עבודתה, ושאינה מוכנה להמשיך במאבק להכחיש את נזקי הגיל. צללי העבר, הסיפורים שלא סופרו במלואם, רוחות הרפאים שנוכחות במשפחה – היא חשה שכל אלה הם חלק ממנה, ובנקודה זו בחייה, כשהיא נואשת להבין בשלמות מי היא, היא מנסה ללקט פרטים, ויוצאת אל המקומות מהם הגיעו סביה. שיאו של התהליך יהיה מסע בהרים שתיאו אהב, בחברתו של האיש שפיזר שם את אפרו אחרי מותו. לכאורה טיול שורשים, אבל כפי שבתה הבכורה של ענת מבינה, מדובר ביותר ממסע של היכרות עם ההיסטוריה.  

הספר, למרות האוירה המעט פנטסטית הנובעת מן האופן בו הוא מסופר, נטוע עמוק במציאות. הוא נוקב בשמות מקומות אמיתיים, ביניהם יאשי, קישינב, טרנסניסטריה ומוגילב, בציון ארועים היסטוריים שארעו בהם. הוא מזכיר דמויות שפעלו במציאות, ביניהן הרב מתתיהו פרידמן. ענת מגיעה לכתובת ספציפית – רחוב קוזה וודה 38 ביאשי – ולמנזר גוליה הסמוך – תמונות של שניהם, ושל מקומות נוספים, מצאתי ברשת, וחשתי שאני משוטטת בתוך הסיפור. אגדות עם רומניות שלובות בעלילה. דמותו של אנצ'ל, אחיו של תיאו, היא למעשה זו של המשורר ליוויו דליאנו, כפי שמתארת הסופרת בבלוג שלה.

דינה עזריאל, בספר ראשון מורכב ומיומן, יוצרת מרקם רציף שבו הווה ועבר כרוכים יחדיו באלפי נימים נסתרות, ומה שנדמה כמת מוסיף להתקיים בשלל מופעים בתוך זהות הדורות הבאים. מקורי, מעניין, נוגע ללב ומומלץ.

ידיעות ספרים

2024

באוקטובר 1973, לקראת סיומה של מלחמת יום הכיפורים, השתתף שלומי פרטוש, חייל בגדוד 51 של חטיבת גולני, במבצע קינוח, שהביא לכיבושו מחדש של מוצב החרמון (בעקבותיו טבע בני מסס, אחד מחיילי הגדוד, את המונח "העיניים של המדינה"). המבצע גבה את חייהם של חמישים וחמישה חיילים, ורבים אחרים נפצעו. שלומי חזר ללא פגע. לכאורה. גופו לא נפגע, אך נפשו צולקה לתמיד. הוא סבל מסיוטים, מהתקפי כעס ומחילופי מצב רוח, ונאבק כל חייו להסתיר את קשייו לבל יפגעו בילדיו.

ארבעים שנה אחר כך התגלה בגופו סרטן, בפעם השניה. בתו הבכורה ענבל, רופאה ואם שלושת נכדיו, מספרת על חודשי ההתמודדות עם המחלה, על התקווה ועל היאוש. ההתמסרות שלה אל אביה החולה, לצד אמה ואחיה, גובה מחיר מבן זוגה ומילדיה, ומציבה אותה לראשונה מן הצד השני של יחסי רופא-חולה. רק אחרי מותו היא תלמד על הלם הקרב שהתלווה אליו כצל, שכן בזכות הקשר המיוחד ביניהם הדחיקה כל זכרון על רגעים שבהם לא היה האדם השקט והשקול שהיווה עוגן יציב בחייה מאז ילדותה.

הספר מסופר לסרוגין מפי האב ומפי הבת. הפרקים שבהם שלומי הוא המספר עוסקים רובם ככולם במלחמה, משלב ההתארגנות ועד הקרב עצמו, ומעט גם על הנסיון לבנות חיים נורמליים תוך הדחקת הטראומה. פרקים אלה מבוססים על תחקיר ועל ראיונות, וגם על יומן שנכתב בתוך אותם ימים על קרעי נייר בידי משה פרנקל, חייל בגדוד שנפל בקרב. הפרקים שבהם ענבל היא המספרת מתארים את התפתחותה של המחלה ואת הקשיים שהיא ומשפחתה חווים.

יחסים בין הורים לילדים שזורים בספר. מצד אחד הקשר המיוחד בין שלומי ובתו. מצד שני האופן בו ילדיה של הבת חווים את הדרמה שפלשה אל חייהם. בעיצומה של ההתמודדות עם מחלת האב, ענבל צריכה להכיר בנטל המוטל על ילדיה מעצם נוכחותה המופחתת בחייהם וממודעותם הרגישה לקשייה. מה קודם למה? אחריותה לרווחת האב ולבריאותו או אחריותה ליציבות הרגשית של הילדים?

גם היחסים בין רופאים לחולים נוכחים בסיפור. ענבל, שמסוגלת מתוקף עבודתה להבחין היטב בין סיכויים לתקוות שווא, מאבדת את היכולת הזו כשהיא בצד של משפחת החולה. היא מוצאת עצמה מערערת על קביעותיהם הנכונות של הרופאים, נאחזת בכוח בכל שביב תקווה מטעה, ומטפחת ציפיות בלתי מציאותיות. שוב ושוב הבת שבה גוברת על הרופאה שבה. היא, שיודעת איך לבשר בשורות קשות במלים ברורות, מגלה שהדברים נראים אחרת כשהיא זו שמקבלת את הבשורה. "עכשו, אחרי שחשבתי שאני מבינה מה המטופלים שלי הרגישו מול המלים החותכות שלי, הבנתי שלא הבנתי שום דבר", היא כותבת.

ומעל הכל, זהו הסיפור של חיים עם הלם קרב. לא רק חייו של שלומי, שנאחז בכל כוחו בשגרה ובשפיות, אלא גם חייהם של בני משפחתו, אשתו שחוותה את מצבי הרוח המתהפכים שלו, את הכעס, את הכמעט-אלימות שריסן בכוח רצונו, וילדיו שידעו שלפעמים אבא מתכנס בתוך עצמו, מנותק מהמתרחש סביבו. במהלך חודשי המחלה שלומי תוהה אם קיבל את העונש המגיע לו, עונש על שניצל בעוד אחרים נהרגו, עונש על ההדחקה של מה שעבר עליו, על ששמר הכל בפנים עד שהכאב פרץ בדמות הסרטן.

איילת פרטוש עבו, שבחרה לעשות שימוש בשמות בדויים בפרקים שמסופרים מפי הבת (פרקי האב נצמדים למציאות, כולל שמות), מספרת ברגישות, בכאב ובאהבה, את סיפור שתי המלחמות, זו שהתרחשה על החרמון וזו שהתרחשה בשדה הקרב הרפואי. הספר מהווה מצבת זכרון לאביה, חכם, מרגש עד דמעות, רלוונטי עד כאב ומומלץ בהחלט.

שתים בית הוצאה לאור

2024

יהודה ושלומי הם אחים. פער הגילים ביניהם הוא שתים-עשרה שנים, אבל פער זה אינו היחיד המבדיל ביניהם. למרות שהם חולקים את אותם ההורים, נדמה שגדלו במשפחות שונות לגמרי. יהודה היה בן רצוי להוריו ניצולי השואה; שלומי היה "פנצ'ר" בלתי מתוכנן. יהודה היה עתיר הישגים וזכה לחיזוקים ולמחמאות, גאוות אביו; שלומי היה ילד דחוי, מוכה, לוקה בדיסלקציה ומתקשה בכל. כשהיו צעירים יהודה נטל על עצמו, לעתים ברצון לעתים מתוך כורח, את האחריות על אחיו הצעיר, הגן עליו מהתנכלויות, ואף עמד בינו ובין אביו. בהמשך חייהם שמרו על קשר רופף בלבד, ובכך התקבעו זה בעיני זה בתדמיתם הצעירה – שלומי נראה ליהודה כילד בעייתי, ויהודה נראה לשלומי כמי שזכה בכל – מבלי להכיר את מי שהפכו להיות בבגרותם. אשתו של יהודה, זיוה, שלה הוא נשוי כבר עשרים וחמש שנים, הפכה אשת סודו של שלומי, קצת למורת רוחו של יהודה, שאולי ביקש להתנער מן האחריות שנכפתה עליו, ואולי חש מעט מחוץ למעגל.

איך מתאוששים מילדות רצופת התעללות והשפלות? שלומי מצא את יעודו כמדריך במוסד לילדים שהורחקו ממשפחותיהם. את כל החום והתמיכה שלא זכה לקבל, הוא מעניק לילדים שבחסותו, לא מוותר על אף ילד. אבל נדמה שעל עצמו הוא כן ויתר. הוא מאוהב, או נדמה לו שהוא מאוהב, באשה שלעולם לא תהיה שלו, וסוגר בפני עצמו את האפשרות לקיים קשר אוהב ולהקים משפחה משלו. מבחוץ הוא נראה יציב ומהימן, אבל בפנים הוא עדיין הילד שאביו הטיח בו שהוא אפס ואידיוט.

היציבות ששלומי מפגין כלפי חוץ מתערערת כשאחד מחניכיו, מגובה באמו, מאשים אותו במעשה נורא. הילד הפנימי שבו מבקש להרים ידים. הגבר שהוא רוצה להיות חייב להתעשת ולהאבק על שמו. המשבר הזה יטלטל לא רק אותו, אלא גם את המוסד, ויותר מזה את יהודה. המשבר של שלומי, והחולשה הגופנית הקשה שמערערת בו זמנית את יהודה, גורמים לשניהם לחרוג מן התגובות האוטומטיות, לבדוק את גבולות האמון ההדדי ולכונן קשר אחאי חדש ובוגר.

קראתי שניים מספריה הקודמים של רינה גרינולד. היו לי הסתיגויות מאחד, הערכתי את השני. הספר הזה, לטעמי, משתווה לשני. הוא סוחף ממש מתחילתו, מציף במינימליזם מספק נושאים כבדי משקל כמו הורות מרעילה ויחסי מדריך-חניך, משלב מתח קל, ומספק התרה שהיא אמנם מעט חפוזה אך בהחלט מחממת לב ומתקבלת על הדעת. חווית קריאה נוגעת ללב ומעוררת מחשבה.

את הציור הנאה שעל הכריכה ציירה אורלי מיברג.

שתים בית הוצאה לאור

2024