קטגוריה: ספרים מומלצים

"המפתח" הוא קובץ בן שישה-עשר סיפורים, חמישה-עשר משל יצחק בשביס-זינגר, ואחד משל בנו, ישראל זמיר, שתרגם את מרבית הסיפורים, למעט "הבן" שתורגם על ידי שלמה שנהוד. בהקדמה לספר כותב זמיר: "לתרגם יצירות של אב, אינו מן הדברים המקובלים. נוסף על הקשיים הרגילים, יש ואתה מוצא את עצמך נלכד בדילמות רגשיות שעליך להתמודד איתן". מן הסתם זו הסיבה שנמנע מלתרגם את "הבן", הקרוב אליו אישית מכולם. בשביס-זינגר, שנפרד מאמו של בנו כשהילד היה בן חמש, מתאר בסיפור את פגישתו הראשונה אתו עשרים שנה אחר-כך. הסיפור שכתב הבן, "הפגישה", עוסק באותו הארוע, והקריאה בשניהם בזה אחר זה מיוחדת.

הסיפורים שבקובץ סובבים סביב הנושאים שהעסיקו את בשביס-זינגר במכלול יצירתו – כתיבה, הגירה, אמונה ואפיקורסות, לשון, הקשרים והניכור בין העולם החדש לישן, יחסי גברים-נשים, העולם היהודי על ריבוי גווניו. ברבים מן הסיפורים המספר הוא סופר, שהביוגרפיה שלו שאולה מזו של הכותב, סופר ששפתו יידיש, שהגיע מאירופה הישנה ומנסה למצוא את מקומו באמריקה, שמצליח לעשות לעצמו שם. הכתיבה שלו מדויקת מאוד, בוראת עולם במספר דפים מצומצם, עשירה בתובנות ומעוררת למחשבה.

נגע ללבי יותר מכולם הסיפור שנתן את שמו לקובץ. אשה בודדה, מזדקנת, חיה בגפה בדירה שהפכה למבצר, מתקשה להתמודד עם החוץ, בטוחה ששכניה, כמו העולם כולו, חורשים רעה נגדה. מפתח שבור, שבגינו היא מוצאת עצמה מעבירה לילה מחוץ לדירה, מוליך אותה לגילוי שיש בעולם יופי וטוּב לב.

אהבתי במיוחד גם את "הבן מעבר לים", שמפגיש בן שהיגר לאמריקה עם הוריו שנותרו בעיירה באירופה שכמו קפאה בעבר, ואת "המושבה", המתאר ביקור של סופר במושבה שהקים הברון הירש בדרום-אמריקה, מושבה שחוותה את עידן צבי מגדל, ושלא נותר בה דבר מחזונו של הברון.

אבל אין באמת צורך לבחור מועדפים. כולם כתובים במיטב כשרונו של בשביס-זינגר, וכל אחד מהם מעניין ונכנס ללב בדרכו.

מומלץ, כמובן

The Key – I. Bashevis Singer

ספרית פועלים

1978

תרגום מאנגלית: ישראל זמיר

אילון מאסק עומד היום בראש שש חברות בעלות השפעה עצומה על האנושות. טסלה מובילה את השוק ביצור מכוניות חשמליות (באפריל 2022 היה שווי השוק שלה גדול יותר מזה של תשע חברות הרכב שתחתיה ברשימה גם יחד). ספייס-אקס היא חברת התעבורה החללית הפעילה ביותר (ברבעון הראשון של 2022 המסה ששיגרה למסלול הקפה היתה כפולה מזו ששיגרו כל החברות והמדינות יחד), פאלקון 9 שלה הוא הטיל המסלולי היחיד שנחת וטס מחדש, ופניה למאדים כחלק מחזונו של מאסק. ספייס-אקס כוללת גם את סטארלינק, חברת שירותי אינטרנט לווייני ששיגרה כבר כארבעת-אלפים וחמש-מאות לוויינים, והתפרסמה במיוחד כשסייעה בהתנדבות לאוקראינה מול המתקפה הרוסית. הרשת החברתית טוויטר אמורה לאפשר שיח פתוח של מליוני משתמשיה. חברת החפירה בורינג קומפני נוסדה כדי לפתור את עומס התחבורה. נוירלינק ואקס.אי-איי נועדו לקדם בינה מלאכותית מרוסנת.

אבל נדמה שמאסק מוכר בציבור פחות בזכות חזונו והפעילות הבלתי נלאית שלו להגשמתו, ויותר בשל אישיותו האקסצנטרית, התמהונית לעתים. גם מיקומו בצמרת רשימת עשירי העולם מציב אותו בכותרות, ובתקופה האחרונה משכה את תשומת הלב השתלטותו על טוויטר.

וולטר איזקסון, מי שכתב את הביוגרפיה של סטיב ג'ובס, שמאסק המליץ עליה, קיבל את הסכמתו של האחרון לכתוב את הביוגרפיה שלו. איזקסון מעיד כי במשך שנתיים היה צמוד אל מאסק, השתתף בפגישות שקיים, ניהל אתו שיחות בכתב ובעל-פה, וקיבל גישה חופשית לראיין עובדים, חברים – וגם יריבים – ובני משפחה. מאסק לא קרא את הספר לפני שראה אור, ולא צנזר דבר.

איזקסון מתאר בספר את האבולוציה של עסקיו של מאסק וגם את אישיותו ואת התנהלותו הבעייתית לעתים. למעשה, אין שום אפשרות להפריד בין שני היבטיו של הספר. לולא דבקותו האובססיבית בחזון האנושות הרב-כוכבית, בשחרור מדלק מזהם, בהגנה מאיומי הבינה המלאכותית, לא היתה קמה אף אחת מהחברות, לפחות לא בהיקף הפעילות שאליהן הגיעו בלוח הזמנים הצפוף. לולא היה נטול סנטימנטים (מאסק מייחס לעצמו אספרגר), ולולא היה נתקף בולמוסי פעילות מטורפים (איזקסון מייחס לו אולי דו-קוטביות), לא היה מצליח לסחוף את עובדיו לביצועים שדרש. לולא היותו לא רק איש חזון אלא גם מהנדס מוכשר ובעל מעוף, ומנהל הבקיא בפרטי הפרטים של עסקיו עד לרמת הבורג, לא היו החברות מפתחות מוצרים מתקדמים כל-כך בזמן קצר כל-כך.

בעיני, העיסוק באיש ולא במעשים אמנם מספק את יצר המציצנות, ויוצר סיפור אנושי (להבדיל מן הסיפור העסקי שלדעתי הוא מרתק, אבל אולי יהיה מי שישתעמם ממנו), אבל אני עדיין אוחזת באותה דעה שהבעתי אחרי קריאת "משחקי כוח" שהתמקד בטסלה: "מפתה לדוג מתוך הספר את הפרטים הרכילותיים הנוגעים לאישיותו ולהתנהלותו של אילון מאסק האקסצנטרי והמסקרן, אבל לעשות זאת פירושו להחמיץ את מרביתו של הספר, שליבתו היא רעיון גדול והגשמתו". אז נכון שמדובר בביוגרפיה, ואי אפשר להמנע מן הדיון בגופו של אדם, אבל השאלה שנשאלת על הכריכה – האם השדים שמניעים את מאסק הם מה שנדרש כדי להניע חדשנות וקדמה, ולהיות היזם המצליח והעשיר ביותר בעולם? – נראית לי פחות מעניינת מן החדשנות והקדמה עצמן. יתרה מזו, הקביעה ש"שדים" מניעים אותו – השד הראשי הוא אביו שהפך את ילדותם של ילדיו לבלתי נסבלת – היא גלישה לפסיכולוגיה בלתי מקצועית. אגב, אין לשאלה זו תשובה. יש מי שיוצא מצולק ובלתי מתפקד אחרי שגדל עם אב כזה וסבל גם מבריונות בבית הספר, ויש אילון מאסק, וישנן גם כל אפשרויות הביניים.

למרות ההעדפות שלי, ולמרות שאת קורות עסקי מאסק אפשר למצוא בהרחבה ברשת, הספר ראוי לקריאה. הוא מגולל את הסיפור באופן כרונולוגי ונהיר, כך שגם ההיבטים הטכניים והעסקיים נקראים כפרוזה מעניינת. מנהלים ימצאו כאן עקרונות תפעוליים במה שמכונה "האלגוריתם" – לפי הסדר הזה: הטילו ספק בכל דרישה; בטלו כל חלק או תהליך שביכולתכם לבטל; פשטו ושפרו; האיצו את התהליך; הטמיעו אוטומציה – ובגישת ה"היכשל במהירות" – קח סיכונים. למד באמצעות פיצוץ דברים. הכנס שינויים. חזור שנית. וכן, חובבי רכילות מאחורי הקלעים ימצאו כאן את נשותיו של מאסק ואת אחד-עשר ילדיו, את תחביביו (בעיקר עבודה) ואת מוזרויותיו. ויותר מכל, איזקסון מתאר, למרות הזיגזגים בהתנהגות, נחישות עקבית וחזון ברור מעוררי השראה.

אפשר לצטט מחמאות שמרעיפים עליו אוהדיו, אבל אולי אפשר לסכם את הסיפור דווקא במה שאמרו יריביו.

מקס לבצ'ין, מי שהיה ממקימי פייפאל, ואחד מאלה שדחקו את מאסק החוצה מן החברה: "אילון יגיד דברים משוגעים, אבל מדי פעם הוא מפתיע אותך כשהוא יודע הרבה יותר ממך בתחום ההתמחות שלך. אני חושב שחלק עצום מהדרך שבה הוא מניע אנשים נובע מתצוגות החריפוּת האלה, שאנשים פשוט לא מצפים להן, כי הם טועים לחשוב שהוא מבלבל את המוח או מטופש".

סם אלטמן, מי שהקים עם מאסק את אופֶּן אי-איי, והואשם על ידי האחרון בהפיכת הבינה המלאכותית לעסק ובהפקרת הבטיחות בשימוש בה: "הוא מניאק, יש לו סגנון שלא הייתי מאמץ. אבל אני חושב שבאמת אכפת לו, והוא מרגיש מאוד לחוץ לגבי העתיד".

ביל גייטס, שספג את הלגלוג הצורב ואת חמת הזעם של מאסק בשל החזקותיו במניות טסלה: "אתם יכולים להרגיש איך שתרצו לגבי ההתנהגות של אילון, אבל אין אדם אחד בזמננו שעשה יותר ממנו כדי לדחוף את הגבולות של המדע והחדשנות".

הספר ראה אור במקור ממש לאחרונה (ספטמבר 2023), והוא מעודכן עד ארועי אותם ימים. בעולם של שינויים טוב עשתה ההוצאה שמיהרה להביא אותו אל הקורא הישראלי בתרגומו הבהיר של תום קלנר.

לקינוח, קצת מהפן הקומי של אילון מאסק. כאן הוא נושא את מונולוג הפתיחה ב-SNL, שממנו נלקח הציטוט שבפתח הספר: "לכל מי שנפגע ממני, אני רק רוצה לומר: המצאתי מחדש את המכוניות החשמליות, ואני שולח אנשים למאדים בספינת חלל. מה חשבתם? שאני אהיה גם בחור רגוע ונורמלי?"

Elon Musk – Walter Isaacson

כנרת זמורה דביר

2023 (2023)

תרגום מאנגלית: תום קלנר

ילדה חיפאית בשנות הששים מוקסמת ממלים ומסיפורים. "עברתי ברעבתנות מספר לספר. הייתי יתומה חמת מזג באי הנסיך אדוארד, ואחריה שר האוצר היהודי זיס, ואחריו נמצ'ק הקטן מבודפשט". כשתגדל, כך היא יודעת, תהיה לה מכונת כתיבה, ובינתים היא כותבת את מחשבותיה בעט במחברת חומה. בגיל אחת-עשרה וחצי כבשו את לבה ספריו של יונה מנסבך, הסופר שלהרגשתה כתב בשבילה. כשלוש שנים אחר-כך הוזמן מנסבך להתארח בשיעור ספרות בכתתה, ומכתב ששלחה לו בעקבות המפגש פתח קשר ארוך שנים ביניהם. תחילה היה הוא מורה הדרך, והיא הילדה שמצאה אוזן קשבת וסבלנית. בהמשך היו לידידים, יועצים הדדיים, תומכים ונתמכים.

"מותו של המחבר" הוא ספר על ספרות. שמו של הספר ניתן לו בהשראת "מות המחבר" של רולאן בארת, אך הוא אינו מצטמצם לדיון המוצע במאמר. יונה והמספרת – במכתבה אל הסופר כינתה עצמה ג'ו – מרבים לדבר על כתיבה משלל היבטיה. למה בכלל לכתוב, הקשר בין הספרות למציאות, טכניקות של כתיבה, מסכות שעוטים סופרים, פרשנות הקורא וכוונת הסופר, ביקורת ספרות, ועוד. קו העלילה הראשי, סיפורי משנה המשתרגים ממנו ועליו, חייהם הפרטיים והמקצועיים של יונה ושל ג'ו, והקשר ההדדי של קורא-סופר – כולם מתנקזים אל כוחן של המלים ואל הקסם שבכתיבה.

בחלקו הראשון זהו גם ספר התבגרות. הילדה והנערה, שגדלה בבית שומר מסורת, מגששת את דרכה אל זהותה ואל עצמיותה. השיחות עם יונה, שבהן היא חופשיה לדבר על כל מה שעל לבה, הן גם תוצר של בחירתה באורח חיים משלה וגם זרז לבחירה זו. "זו היתה הנסיעה הראשונה בשבת, זו היתה נקודת המשען שממנה יונף העולם שלי, יתפרק ויורכב מחדש" – לא במקרה נסיעה משמעותית זו היתה אל הסופר.

וזהו גם סיפור על חברות אמיצה, ועל התפתחותה מקשר של סופר מבוגר וילדה מעריצה לקשר איתן של שני אנשים בוגרים.

מצאתי בספר גם מעין מחווה מוסווית חלקית לסופר ראובן קריץ. יונה, בדומה לקריץ, עלה לארץ עם אביו היהודי, בעוד אמו נותרת מאחור, עובדה ביוגרפית שנחרטה בזכרוני בזכות "בוקר חדש", ולמרות שאני מזדהה עם אמירתו של יונה לפיה "אין לי ענין במציצנות שמתחפשת למחקר ספרותי". כמו קריץ גם יונה נדחק אל השכחה ואל התעלמות המבקרים אחרי מספר ספרים שזכו לתהילה, וברמיזה לריבוי שמות העט של קריץ יונה מדבר בזכות כתיבה בשם בדוי, אם כי הוא עונה ב"אין תגובה" לשאלה אם בחר גם הוא לכתוב כך.

השילוב בין סיפור מרגש ברובו לתיאוריה ספרותית ולסיפורי משנה שאינם בהכרח כרונולוגיים, יוצר ספר שפה ושם אינו מתמסר בקלות. במילותיו של יונה, "ספרות היא אמנות של מלים וזמן, היא מקפצת קדימה ואחורה, לפעמים גוררת רגליים ולפעמים גומאת מרחקי שנים ואינה כפופה לכיוונו של זמן רציף". כדאי לקרוא אותו לאט ובתשומת לב, או להקדיש זמן לקריאה חוזרת, כדי לראות כיצד כל מרכיביו מתגבשים באמנות ובאמינות יחדיו.

הכריכה המינימליסטית – צילום מקרוב של גזע אקליפטוס – נאה והולמת.

בהזדמנות זו אשוב ואמליץ על ספריה הנוספים של רות לורנד, "תחרה הונגרית" וקובץ הסיפורים "מועד א'".

פרדס

2023

כותרת משנה: סיפורים אמיתיים על תגליות לא צפויות

ארכיאולוגיה היא תחום מחקר מדעי, מחושב וקפדני. ארכיאולוג לא קם בוקר אחד, מתחיל לחפור סתם כך במקום אקראי, ומגלה תגלית שמשנה את האופן בו אנו מבינים את ההיסטוריה. ובכל זאת, מדי פעם, לגמרי במקרה, ולאו דווקא על ידי חוקר מקצועי, נחשפים ממצאים רבי ערך ורבי משמעות. לפעמים הטבע מסייע, וקרח שנמס או אדמה שזזה מגלים לעין האדם ממצאים שהיו חבויים. לפעמים עבודות בניה או חפירה נתקלות באוצר היסטורי טמון. לפעמים רועה זורק אבן לתוך מערה, כדי לפתות עז אובדת לצאת, ופוגע בכדי חרס שבתוכם מאוחסנת תגלית נדירה. על שבעה-עשר גילויים אקראיים כאלו מספרת שרה אלבי.

הספר מיועד לצעירים, ולמרות שאיני נמנית עם קהל היעד נהניתי ממנו מאוד. מרבית המקרים המתוארים בו היו מוכרים לי, אבל היה נעים להזכר, והיה נעים אף יותר ללמוד דברים חדשים. בסגנון שאינו מתיילד ואינו דידקטי, הסופרת מיטיבה לספר סיפורים, ומעשירה אותם לרוחב ולעומק. כך, לדוגמא, בפרק המספר על גילוי עצמותיו של ביזון שנכחד באתר פולסם על ידי הקאובוי ג'ורג' מקג'נקין, תגלית שהובילה לחשיפת תרבות פולסם, היא מתארת את תולדות הקאובויז, ומתייחסת בהרחבה לקאובויז השחורים (במאה התשע-עשרה הם היו אחד מארבעה בטקסס) ולמחיקתם מן ההיסטוריה; ובפרק המספר על המקדש האצטקי טמפלו מאיור, היא מוצאת מקום להוסיף תיאור קצר של משחק כדור שהיה פופולרי בקרב האצטקים. מצאתי ענין בפרק אודות גילוי גופתו של ריצ'רד השלישי, שכמו הספר המומלץ "בתו של הזמן" עוסק גם בחשיפת אופיו של המלך; בתיאור של האופן בו מחזרו המצרים פפירוסים שהתיישנו, והשתמשו בהם למילוי חיות חנוטות וליצירת סרקופגים; בסיפורה של עיר הנמל האפריקאית קילווה קיסיוואני, שמטבעות ממנה הגיעו בדרך כלשהי לאוסטרליה עוד לפני גילויה הרשמי על ידי האירופים; ועוד. למעשה, בכל פרק, גם באלה שעוסקים בנושאים מוכרים, כמו חורבנה של פומפיי ומגילות ים המלח, מצאתי פרטים מעשירים.

בסיומו של הספר מזכירה הסופרת תעלומות המחכות להחשף, ומתמקדת בקברו האבוד של ג'ינג'ס חאן; מסבירה איך מתארכים את הממצאים; מצרפת מדריך קצר שעניינו איך להיות ארכיאולוגים חובבים; ומציעה מקומות לבקר בהם באינטרנט או באופן פיזי.

את הספר מלווים איוריו הנאים של נתן האקט. אסנת הדר תרגמה בחן.

מומלץ לכל גיל.

Accidental Archaeologists – Sarah Albee

מטר

2023 (2020)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

העיתונאי והסופר רומן פריסטר היה בין החיילים שהגיעו אל מוצב 107, 'פורטוגל', אחרי שבעה ימי לחימה במלחמת יום הכיפורים. הוא שוחח עם חיילי המוצב על שעבר עליהם באותם ימים, והעלה את הדברים על הכתב.

תשעה-עשר חיילי גולני אכלסו את המוצב כשפרצה המלחמה. כמו כולם גם הם חשבו שמדובר בתקרית רגילה, וכמו אצל כולם גם ההיערכות שלהם היתה לקויה. ציוד חיוני היה חסר, כלי הנשק לא היו מספיקים. בימי שגרה המקום לא נועד לנהל קרבות, אלא לשמש עמדת תצפית. מיקומו של המוצב האסטרטגי היה נחות, היחיד מבין המוצבים שלא ניצב על גבעה. ללא כוח שריון קטן שניצב בסמוך נראה היה שאין להם סיכוי לשרוד את גלי המתקפה הסורית, וכשכוח זה נאלץ להתפנות מן המקום אחרי יומיים כדי לתגבר את המתקפה הישראלית שנועדה להפוך את הקערה על פיה, נותרו אנשי המוצב לבדם.

המלחמה נפתחה בצהרי היום בהרעשה בלתי פוסקת. הכוחות הסורים בשעיטתם מערבה לא התעכבו לכבוש את המוצבים, וכך נותר 107 מכותר בעורף האויב. בקשותיהם של החיילים לאספקה ולסיוע נענו בעיקר במילות עידוד. במשך שבעה ימים, חלקם תחת אש, כשהמוצב הרוס כמעט לחלוטין והקשר הפנימי אינו פועל, הצליחו להשמיד טנקים סורים ומשאיות אספקה, הגנו על הצירים באזור, והמשיכו לשמש עיניים ומודיעין עבור הכוחות הלוחמים. כל התשעה-עשר, למעט פצוע אחד, סיימו את הלחימה ללא פגע. המפקד אלימלך אברהם והקשר יעקב הירש עוטרו בצל"ש הרמטכ"ל. יוסף צדוק, שהשמיד מספר טנקים באמצעות בזוקה, עוטר באות המופת. בהמלצת חיילי המוצב עוטר גם שמואל יכין, מפקד כוח החיפוי, בצל"ש הרמטכ"ל.

העשירי למנין, שעל שמו נקרא הספר, הוא חייל הֶסדר שהועבר למוצב יום לפני המלחמה כדי להצטרף לתפילות. נוכחותו במקום, כך על פי הספר, היוותה זרז לשיחות על עזרה משמים ועזרה מבני אדם, על אמונה ועל ספקנות. החיילים שוחחו ביניהם גם על יחסי ישראל ושכנותיה, על מלחמות ועל סיכוי לשלום, על היחס לאויב (בחלק מהזמן טיפלו בשבוי סורי פצוע), ועוד. פריסטר מתאר חבורה מלוכדת סביב המשימה, למרות הבדלי אופי, ולמרות המודעות לסוף הסוגר עליהם. הוא מספר על פרטים קטנים של יומיום ועל מעשי גבורה, ומשלב ארועים משדות הקרב בסביבה.

גם בספר זה, וגם בספר הקודם שקראתי, "מוצב המזח: סיפור על גבורה וכניעה", מפעמת, למרות סיר הלחץ שאליו הוטלו אנשים השונים במידה רבה זה מזה, רוח של התלכדות. איכשהו, ולוואי שנחזור לדעת איך עושים זאת, הם מתעלים מעל המפריד ונאחזים בנחישות ובסובלנות במשותף.

למרות שסיפורו של המוצב מוכר, הספר נקרא בנשימה עצורה, מעניין, מעשיר ומומלץ.

כמה מן החיילים נפגשו בפברואר 2023 לשיחה על הקרב.

זמורה ביתן

1983

"ראיתי סביבי את הצבא המצרי, ארמיה שלמה, המקיפה אותנו מכל צד, ואנחנו נקודה קטנה בקצה שלוחת אדמה, לפנינו ומשלושת צדדינו רק ים וביצות ותעלה, שמעברה השני מצרים; מאחורינו לאורך שביל המזח מוקשים, ברובם שלנו, וגדרות, גם כן שלנו, ומעבר להם מאות כלי רכב צבאיים מכל הסוגים, ארמיה שלמה. המצרים כבר עזבו אותנו, הפסיקו לתקוף ולספוג אבדות וקורבנות. הם לא טיפשים. לא היינו אז במצב של עצם שאי אפשר לבלוע או להקיא. היינו העצם שנזרקה הצדה למאכל כלבים או תנים, מי שיבוא קודם".

שבוע אחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים נותר מוצב המזח, הדרומי מבין מוצבי התעלה, בודד ומכותר. בזה אחר זה נדמו הקולות מן המוצבים האחרים. נסיונות לחלץ את החיילים המכותרים בדרך הים, האויר והיבשה, נכשלו. חמישה מבין ארבעים ושניים החיילים במקום נהרגו, ורבים אחרים שכבו פצועים בבונקר. בהעדר הנחיות ברורות מן המפקדה, על מפקד המוצב, סגן שלמה ארדינסט בן העשרים, היה לבחור בין שתי אופציות: להמשיך להלחם ולהמתין לנס החילוץ, או לצאת במסע אלונקות, דרך המארבים והמלכודות שהטמינו המצרים, אל העורף. שתי האופציות עתידות היו לגרום לקורבנות בנפש. רופא המוצב, ד"ר נחום ורבין, הציע אופציה שלישית: להכנע בחסות הצלב האדום. משימתו של המפקד, להלחם ללא תנאי, התנגשה עם משימתו של הרופא, להציל חיים. באקט שיש בו מן המרידה, הרופא ושלושה חיילים נוספים, הציעו את האופציה השלישית למפקדה ללא ידיעתו של המפקד. המפקדה, לסירוגין, אישרה וחזרה בה, הורתה למפקד להכנע והותירה את ההחלטה בידיו. בסופו של דבר התקבלה עמדת הרופא. בסיוע הצלב האדום, ומול מצלמות הטלויזיה – מעין ביטוח שהשבויים לא "יועלמו" בידי המצרים – מסרו חיילי המוצב את עצמם.

"הוקל לי", כתב הרופא. "בא סוף להמתנה הזאת, ועם זאת הרגשתי שאנחנו ביזיונרים, שנכנענו לאויב. חששתי שלא אוכל עוד לחזור ולהסתובב בראש זקוף בעיר שלי, אבל ראיתי את הפצועים, ולא יכולתי עוד". התחושה הזו שבין הידיעה שבחרו נכון ובין פצע הכניעה נותרה איתם לאורך שנים.

ארבעים שנה אחרי המלחמה פרסם ד"ר ורבין את סיפורו של המוצב מנקודת מבטו בבלוג תחת השם "האופציה של הדוקטור". כעת, במלאת חמישים שנה למלחמה, רואים הדברים אור כספר. את חוויותיו האישיות העשיר הכותב במחקרים שנכתבו על המלחמה, ולמרות הזמן המתעתע בזכרונות, ולמרות שהוא מודה שלכל אחד מן החיילים שנשבו יש גרסה משלו לארועים, הוא מעמיד תמונה חיה של המוצב באותם ימים נוראים. הוא מספר על הטיפול בפצועים באמצעים המוגבלים שהיו ברשותו, על הקַשר שלא עצם עין, על המפקד והתלבטויותיו, על החיילים שלא הכיר עד יומיים לפני המלחמה (רובם היו חיילים סדירים, והוא היה מילואימניק בן עשרים ותשע), ועל תחושת הבדידות ותחושת הסוף כשהמצרים מטרים מהם והמפקדה שבעורף מצטיירת חסרת אונים. הוא מיטיב לבטא גם את אי הוודאות המייסרת שבשבי, ובוחר בהומור ציני כדי להביע את ההרגשה הקשה של היות כלי משחק בידי כוחות בלתי מוסברים ובלתי צפויים. הוא חס על הקורא, או על עצמו, ואינו נכנס לפרטי הסיוט שבשבי, אבל מאפשר "טעימה" מהם במשפטים קצרים, כמעט מובלעים.

בבית חיכו לו אשתו בתיה, לקראת סוף הריונה, הוריו ואחותו ובני משפחתה. ד"ר ורבין נותן לקורא גם הצצה אל החיים בעורף באמצעות מכתבים ששלחו אליו קרוביו, ובהם נסיון לשמור על אופטימיות ועל שגרה לכאורה.

את הספר פותח אבי שילון במבט היסטורי על המלחמה ועל השלכותיה. ישי שריד, אחיינו של ד"ר ורבין, כתב מבוא מזכרונותיו כילד במלחמה. בצירוף מקרים קראתי לפני מספר ימים את "הוא הלך בשדות" של משה שמיר, ומן הפרק האחרון ב"מוצב המזח" למדתי כי משה ואחיו אליק, שנפל במלחמת העצמאות, הם בני דודתו של ד"ר ורבין, אחותו הבכורה של אביו. המשפחה ידעה שכול גם במלחמת יום הכיפורים, עם נפילתו של בן דודו גיורא שחר, בנה של האחות הצעירה.

"לתפיסתי אין כאן טובים ורעים, אין מנצחים או מנוצחים, מלבד הנצחון הטוב הזה: 37 לוחמים חזרו בחיים מהמלחמה ומהשבי", חותם ד"ר ורבין את דבריו.

"מוצב המזח: סיפור על כניעה וגבורה" הוא מסמך רב עוצמה, המספר אודות קבוצת חיילים אחת, אך ממחיש במידה רבה את הטראומה של המלחמה כולה.

מומלץ.

עם עובד

2023

"קרקס בתל-אביב" הוא קובץ המכיל שבעה מסיפוריו המוקדמים של יעקב שבתאי, שראו אור ב-1972 בספר "הדוד פרץ ממריא". מקום ההתרחשות הוא תל-אביב של פעם, על צריפיה הצנועים, בניניה המשותפים הקטנים, שטחיה הפתוחים והמאובקים, ואנשיה המבקשים להם קיום, וגם חלום, בארץ הקשה.

גברים פנטזיונרים מאכלסים שישה מן הסיפורים. הדוד פינק הראוותני, נוכל חלקלק שכמעט אי אפשר לכעוס עליו משום שברור שהוא מאמין בפנטזיות שלו. חלומו הגדול, אחד מני חלומות רבים, הוא להקים בלב העיר קרקס מפואר וססגוני, ושום נושים נוגשים או נשים תובעניות או קרובים ספקניים לא יערערו את אמונו בעצמו; הדוד שמואל הבלתי נלאה, שמוחו חסר המנוח ממציא לו פטנטים, והוא גורר אחריו את משפחתו אל הרפתקאות חקלאיות ותעשייתיות; הדוד פרץ שדבק בלהט בקומוניזם עד שאשה חדשה נכנסת אל חייו; אלברטו שמחליט להביא לארץ להקה יוונית, ואינו שועה למפקפקים; הרש מוישה, איש חברה קדישא, שנכנס בראשו הרעיון התלוש להציע נישואין לאלמנת חברו חודש אחרי מותו; ועקיבא, חנווני אפור, שמתיר לעצמו בקושי פנטזיה שלא תתממש למראה חברתו של שכן צעיר שנפל.

כל אחד מן הסיפורים הוא דרמה בזעיר-אנפין. למרות קוצר היריעה, יעקב שבתאי מפיח חיים שלמים בגיבוריו, ומיטיב לאפיין אותם ואת רגשותיהם באמצעות מחוות זעירות. בעוד הדוד פינק מתאר "בערגה אמיתית", את נמר החברבורות שיביא אל הקרקס, "את יפי צבעיו, את חלקת עורו המבריק, את הדר גופו הגמיש, ואת הוד זינוקיו הנוראים", אחיו הדוד נוח "המשיך לשתוק את שתיקתו הקודרת וחתך קליפת תפוז לרצועות ולריבועים". אין צורך ביותר מזה כדי לעמוד על הפערים בין האחים השונים כל כך זה מזה, וכדי להבין מה חושב נוח הארצי וההולך בתלם על אחיו הנלהב תמיד. עקיבא החנווני יודע כי כדאי להשקיע בשיפוץ המכולת המתפוררת, או אולי לפתוח עסק יפה יותר, אבל אומר לעצמו "שהדבר כרוך בטרחה רבה ובהוצאות גדולות, שאין בהן כל צורך, וכי ממילא החיים עוברים וסוף האדם למות", וכל חייו המדשדשים במקום ואוזלת ידו ברורים ונהירים. שתי נשים בשני סיפורים שונים מעבירות יד שוב ושוב יד על מפת השולחן, והבעל-ביתיות האחראית, הנותנת דעתה על הפרטים, מקופלת בתנועתן.

אל כל גבר נלווית אשה, בדרך כלל מספר שתים בהיררכיה המשפחתית. ארבע נשותיו של הדוד פינק, שרוב הזמן אינן יודעות דבר זו על זו, והוא אוהב אותן מנצל אותן מבלי לחוש בסתירה; אשתו נטולת השם של הדוד שמואל, שדבקה במכובדוּת, בנקיון ובסדר גם כשבעלה משכן את המשפחה במבנה משותף עם לול תרנגולות; יונה הכנועה, אשתו של הדוד פרץ, "אשה קטנה ושברירית שחוּברה מעצמות דקות וראש ירח נוגה"; דליסיה, אשתו של אלברטו, שחוזה למורת רוחו בכשלונו; הסבתא האלמנה שאינה חפצה בהצעת הנישואים; וציפורה, שותפתו של בעלה עקיבא במכולת, אשה מעשית שחיה את היומיום.

הסיפור האחרון, "מודל", יוצא דופן. הוא נפתח בהתאבדותה של אשה צעירה. מה הוביל אותה לכך? למתה כבר אין יכולת לספר, אבל שבתאי משרטט את קשייה באמצעות האופן שבו התייחסו אליה שכניה. אפשר היה לתת לסיפור שמות שונים, אבל "מודל" הוא הקולע מכולם: האשה שאחרים התבוננו בה, ומה שיש בתוכה איש לא ידע.

כל שבעה הסיפורים נכתבו ביד אמן והם מומלצים בהחלט.

הספריה החדשה

2006 (1972)

ספרים המיועדים לילדים צעירים אינם נכללים (למעט מטעמי נוסטלגיה) ברשימות הקריאה שלי. אבל מכיוון שאני סבורה שיש להנחיל את המדע ואת עקרונותיו כבר בגיל הרך, הייתי סקרנית להציץ בספר הזה, המיועד לבני ארבע עד שמונה.

ד"ר שיני סומרה, מהנדסת, אשת תקשורת וסופרת, עוסקת בקירוב המדע אל הקהל הרחב ובקידום נשים בתחומי המדע, הטכנולוגיה, ההנדסה והמתמטיקה. "מדע זה בדיוק בשבילי" בנוי סביב סיפור מסגרת, הנפתח בעצב של ילד ששבר שלא במתכוון מתנה שהכין ליום הולדתה של אמו, ומסתיים בתובנה בדבר המתנה המועדפת עליה (סליחה על הקלקלן: היא מעדיפה יותר מכל בילוי בחברתו). בין שני אלה מהלכים יחד האם המדענית והבן הסקרן, הוא שואל שאלות חקרניות, והיא מפנה את תשומת לבו אל תופעות מעניינות הנקרות בדרכם. צבע העלים המשתנה, המליחות של הים, הגלידה הנמסה, השימוש במגבת – כל דבר הוא פתח לשאלות וגם פתח לתשובות מעניינות. בין הגילויים השונים האם מספרת על גילוי הפניצילין ועל עבודתן של שתי מדעניות, מארי דיילי וסינתיה קניון, ועוד.

ההסברים כולם הם, כמובן, על קצה המזלג, ופשטניים למדי. לעתים אפילו פשטניים מדי, כמו האמירה על פרפרים שפיתחו עם הזמן צבעים שגורמים לטורפים לחשוב שהם רעילים, אמירה המעלה על הדעת התכנסות של מועצת הפרפרים להחלטה על אסטרטגיה. לא הייתי בוחרת בנוסח כזה המקבע תפיסה שגויה. מכל מקום ניכרת כוונה לעורר סקרנות ורצון לדעת עוד, והדברים כתובים מתוך אותה פליאה שתיאר ריצ'רד פיינמן תחת הכותרת "החדווה שבגילוי דברים".

לסיום מצרפת הסופרת הנחיות ליצירת דיו נסתרת, ומעודדת את קוראיה הצעירים גם לעקוב אחרי הנחיותיה וגם להרחיב את ההתנסות.

הספר מלווה באיוריה הנאים של המאיירת הפינית נדיה סארל.

בארגז הכלים של הנחלת המדע יש בהחלט מקום גם לספר הזה.

A Scientist Like Me – Dr. Shini Somara

מטר

2023 (2021)

תרגום מאנגלית: מיכל לבינסון

מלקולם, עורך-דין המרצה עונש מאסר, מציע עסקה לאף בי איי. הוא יגלה לחוקרים, שהגיעו למבוי סתום, מי הוא האיש שרצח לאחרונה שופט פדרלי. אם לכידתו של הרוצח תבשיל לכדי כתב אישום, הארגון ישחרר את מלקולם מן הכלא, וידאג לשלב אותו בתכנית להגנת עדים. מלקולם, שהיה שותף במשרד עריכת-דין צנוע, הסתבך בתום לב כשטיפל בעסקיו של עסקן פוליטי מושחת, נקלע אל סופת זעמו של האף בי איי, וספג עונש בלתי פרופורציוני של עשר שנות מאסר. אולי שיחקה לרעתו גם עובדת היותו שחור עור. כעת, כשחלפה מחצית התקופה, נפתחת בפניו האפשרות לשוב ולהיות אדם חופשי בזכות העסקה המוצעת.

העלילה מתנהלת לה באופן רציף והגיוני עד למחצית הספר בערך, ומשם והלאה מתבדרת ומסתבכת והופכת מסתורית. דמויות נוספות משתלבות בסיפור; מלקולם, או בשמו החדש מקס, נוקט בצעדים שמטרתם אינה ברורה לקורא; כל פרק מביא אתו תפנית בלתי צפויה. כל הקצוות הפרומים ייקשרו בסיום, וההתרה שגרישם רקח נוחה לעיכול ומשביעת רצון.

כרגיל אצל גרישם, הכתיבה בהירה וזורמת, המתח אינו מרפה, ושילוב עובדות אמיתיות בעלילה מעניק לה ערך מוסף משמעותי. באחרית דבר קצרה הוא כותב כי זהו ספרו הבדיוני ביותר, ועדיין מצאתי בו שפע מידע (שמיהרתי לאמת ברשת). כך, לדוגמא, הוא מציין שארצות-הברית מובילה בפער גדול במספר האסירים יחסית לגודל האוכלוסיה, והנתונים אכן מפתיעים: שש-מאות עשרים ותשעה אסירים לכל מאה אלף תושבים (השניה בדירוג היא רואנדה עם חמש-מאות ושמונים). כשהוא מדבר מפיו של מלקולם-מקס על מערכת החוק והסדר בארצות-הברית הוא ביקורתי וציני, וכך גם כשהוא מתייחס לאפליה על רקע צבע עור.  

מותח, מהנה ומומלץ.

The Racketeer – John Grisham

מודן

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי

נוגה חריש איבד את אמו פעמיים. בקיץ 1977 היו הוריו, בת-שבע ואבינועם, מעורבים בתאונת דרכים. בת-שבע, לקראת סוף הריונה, נהרגה, והתינוק נולד יתום. אבינועם, שנפצע קשה, ביקש משכנתו ניבה לטפל בתינוק עד שישוב ויעמוד על רגליו. ב-1985, שמונה שנים אחר-כך, שנים שבמהלכן התנהלו שתי המשפחות כמעט כאחת, ונוגה גדל כמעט כאח לילדיהם של ניבה ושרגא נצר, איבד נוגה גם את ניבה, כשמשפחת נצר עזבה את חולון לטובת בית בכפר נטר. "היה זמן שעוד ניסיתי להבין למה היא עשתה את זה, למה עזבה אותי. הייתי בטוח שזה בגללי, בגלל איזה משהו שעשיתי. הרגשתי אשם במשהו בלי לדעת בכלל במה", נושא נוגה את פצע ילדותו. "בעצם היה לך עוד ילד", מבינה שנים אחר-כך בתה של ניבה. העלילה מלווה את נוגה בכמה תחנות בחייו, וחוזרת אל ניבה בסיומה.

אנו שבים ופוגשים את נוגה בקיץ 2005. נוגה הוא ארכיאולוג שמעדיף את עבודות החפירה על פני המחקר. אולי משום תחושת החֶסֶר שחווה, נישא בחופזה בגיל צעיר יחסית, וכעת הוא עומד בפני פירוד נוסף. את כל מעייניו הוא משקיע באתר החפירה שעליו הוא מופקד. הסופר אינו צריך לומר זאת מפורשות, אך ההקבלה בין עיסוקו לחייו צפה ועולה. "מחר אני חייב להתחיל לסגור ריבועים, להכין את הכל לקראת הקיפול והירידה מהשטח, ואחרי זה הוא יישאר עירום לגמרי, בלי ציוד החפירה, בלי רשתות הצל, בלי המכולה. שטח בור חפור לריבועים, שלא אומר כלום לאף אחד".

שנה אחר-כך נוגה מגויס למילואים בצו שמונה עם תחילת מלחמת לבנון השניה. בשורה קשה ממתינה לו עד שובו מפשיטה בשטח האויב.

התחנה האחרונה היא בקיץ 2008. גפן, בתם של ניבה ושרגא, שהיתה תינוקת כשהמשפחה עזבה את חולון, היא כעת צלמת המחפשת נושא לסרט במסגרת לימודיה. את הסיפור שלה היא מוצאת בתוך המשפחה, ותוך כדי כך מגלה באקראי את נוגה שנשכח ממנה.

כל אחד מפרקי הספר מספר לכאורה סיפור שלם נפרד, וכולם נארגים יחדיו. הראשון סובב סביב אימהותה של ניבה, הקשר אם-בן שנוצר בינה ובין נוגה, למרות היעדרו של קשר ביולוגי. השני מרתק בפרטי הפרטים של עבודות החפירה, בתיאור הגבר כובש הלב שנבנה מן הילד הפגוע, ובקשר הכמו-אבהי בין נוגה ובין נער שמתנדב באתר. השלישי מותח ונוגע ללב בגלל הפשיטה הצבאית ובגלל ההודעה הרודפת אחרי נוגה. הרביעי חוזר אל משפחת נצר ואל היחסים המורכבים בתוכה, אל הסודות, המזיקים והענוגים, ואל שבר 1985 שאף פעם לא אוחה כליל. העלילה כולה מתרחשת על רקע ארועי מפתח בהיסטוריה הישראלית – ההתנתקות ב-2005 והמלחמה ב-2006. השסע וחילוקי הדעות באים לידי ביטוי, אבל ברקע במעודן גם ההכרה שמתרחש פה סיפור משותף אחד, לא סיפורים שבטיים נפרדים כפי שמצטייר בימים אלה. וכל אלה, הסיפור הישראלי והסיפור הפרטי, מתרחשים מקיץ לקיץ, תחת השמש הקופחת, הכל חד וחשוף, ללא מפלט מן המציאות המלובנת.

ערן בר-גיל מפליא לשרטט את דמותו של נוגה, ומתאר בחיות, באמינות, ובחיבה מדבקת, את קורותיו ואת הסיפורים הכרוכים באלה שלו. בכתיבה סבלנית ומדויקת הוא שוזר יחד סיפורי משנה, ואלה מתלכדים למסכת רבת פנים שבמרכזה יחסי הורים-ילדים. זהו הספר הראשון משלו שאני קוראת, ולבטח לא האחרון.

הציור הנאה שעל הכריכה הוא פרי מכחולה של נטע ליבר שיפר.

מומלץ בהחלט.

עם עובד

2023