קטגוריה: ספרים מומלצים

מַרְיָם, אמו של האמן סעיד אבו שקרה תושב אום אל-פחם, החלה לספר על עברה כילדה ועל עברה של משפחתה רק בגיל מבוגר, כשנה לפני שחלתה במחלה ממנה לא החלימה. סיפוריה הבהירו לבנה כמה מעט הוא יודע על ההיסטוריה של ערביי ישראל, והיתה לו תחושת החמצה על שהחל להעמיק בנושא בשעה שהעדים הולכים ומתמעטים. ספרו, שהוקדש לזכרה של אמו, מספר את הסיפור המשפחתי יחד עם הנרטיב הפלסטיני, תוך מתן דגש לאמנותו של הכותב ולפעילותו הנמרצת להעצמת אמנים פלסטינים.

הספר מוקדש לזכרה ולרוחה: הספר מוקדש לאמי מַרְיָם ז"ל ולכל הנשים אשר עברו בחייהן טלטלה, בין הדרה, כאב ויסורים לתקוה ואהבה, וקולן מעולם לא נשמע. נשים שחלקן עברו מלחמת קיום אמיתית בין להיות או לחדול ובין התרסקות לתקומה, והצליחו להחלץ ולפתוח שער לעצמן ולאחרים אל עולם המבוסס על אמפתיה, אנושיות ואהבת האחר, תוך שהן מצביעות על הדרך.

לסעיד אבו שקרה יש מסרים ברורים, ברוח החינוך שקיבל מאמו, אשה מושתקת ומדוכאת בעולם פטריארכלי, שידעה להעניק לילדיה חיבוק וחיזוק. "במקום להלחם בכוח גדול ממך, תחשוב איך לזרום אתו. במקום לפגוע בו, תהיה חלק ממנו ותוך כדי כך תשפיע". אבו שקרה מתאר חיים על קו התפר, רצופי תהיות על השתייכות. הוא בחר בקריירה כשוטר, למרות שלדבריו ספג אפליה ועלבונות, ובמקביל צעד בעקבות אחיו הבכור שבחר באמנות כדרך חיים (אחיו וליד פנה ללימודי אמנות בעידודם של בני זוג ניצולי שואה, שבביתם שכר חדר). בעקבות החשיפה להיסטוריה של משפחת אמו, ובעקבות החלטתו להתרכז באמנות, החליט להפסיק לחדול להאשים אחרים בהשכחת ההיסטוריה ובמעמד הנחות של אמנות פלסטינית, וליטול את היוזמה לידיו. "הבנתי שאנחנו סובלים מאימפוטנציה תרבותית אמיתית, ושאם לא יתחולל שינוי, נשאר לעד אנשים שתרבותם מרוסקת ואין מי שיחקור ויתעד אותה". פעילותו הציבורית מתמקדת בעיקר בגלריה שהקים באום אל-פחם, למרות התנגדות מקומית, ולמרות שהמציאות הפוליטית מציבה מכשולים בדרך של שיתוף הפעולה עם עולם האמנות הישראלי.

הגלריה מציגה, נוסף לתערוכות, גם את הארכיון הפלשתיני, שאתו יש לעתים לעמיתיו הישראלים בעיה. אבו שקרה אומר: "חשבתי שהארכיון צריך להיות נקודת מפגש דווקא במקום שבו אנחנו לא מסכימים. במקום לטאטא ולהסתיר, החלטתי להציף את הדברים למעלה".

גליה בר אור כתבה אחרית דבר, המספרת על היוצר ועל יצירתו. הספר, הערוך במתכונת אלבום, כולל בסופו כמה מציוריו של אבו שקרה.

ללא קשר לעמדה פוליטית מצד זה או אחר, אם יש רצון לקיים דו-שיח, צריך לפחות להכיר את מי שאתו מדברים. סעיד אבו שקרה פותח עבור הקורא הישראלי חלון אל עולמו.

שוקן

2023

ב-20 באוגוסט 1860 יצאה ממלבורן משלחת מחקר בראשותו של רוברט או'הרה בֶּרְק, כשהיא מלווה קהל נלהב, בדומה לזה המתאסף כיום לצפות בשיגורן של חלליות. המשלחת, שאורגנה על ידי ועדה מטעם מדינת ויקטוריה, נועדה להגיע אל החוף הצפוני של יבשת אוסטרליה, מרחק 3,250 ק"מ מנקודת המוצא, דרך שרגלו של אדם לבן לא גמאה מעולם. למסע היו כמה וכמה מניעים, ביניהם הרצון ליצור קשר עם שאר העולם באמצעות קו טלגרף לחוף הצפוני ומשם להודו ולמזרח אסיה, השאיפה לקצר את דרכי המסחר אל אסיה, הרעב לאדמות, והדחף המחקרי לאמת או להפריך את תיאורית הים הפנימי המפכפך לו בלב היבשת. במישור המדיני והפוליטי, מדינת ויקטוריה קיוותה להיות הראשונה שתביא אנשים מן הדרום אל הצפון דרך המדבר. במישור הפרטי והאישי, סקרנות והרפתקנות היו מאז ומתמיד מניעים רבי עוצמה. תושבי אוסטרליה, שאינם ילידים, אכלסו רק את קו החוף, והמרחבים הנעלמים בלב היבשת גירו את הדמיון.

כמעט שנה אחר-כך, בסוף יוני 1861, סמוך לנחל קופר, מתו בבדידות, כל אחד בנפרד, ראש המשלחת ברק וסגנו וויליאם ג'ון וילס. השניים הגיעו אל יעדם, אם כי לא ירדו אל החוף עצמו, אך בגלל ליקויים ארגוניים ואנושיים, שנחקרו מאוחר יותר, לא נותרו להם משאבים כדי לחזור הביתה. יחד עם חבר משלחת נוסף, ג'ון קינג, התקיימו בקושי במשך זמן מה, עד שנכנעו. קינג העביר את שני החודשים הבאים בחברת ילידים, עד שהתגלה על ידי משלחת הצלה. שרידי גופותיהם של ברק ווילס זכו לקבורת מלכים במלבורן.

אלן מורהד, עיתונאי וסופר אנגלי יליד אוסטרליה, מספר את סיפורה של המשלחת, החל משלבי הארגון, וכלה בהתפתחויות האזוריות שהתרחשו בעקבותיה. סיפורו הוא שילוב של תיעוד עם פרשנות, כשהוא מתייחס במידה שווה של ענין ושל תשומת לב אל ההיבט ההיסטורי ואל אישיותן של הנפשות הפועלות. לאור ההכנות המדוקדקות, שכללו בין השאר יבוא צי של גמלים מהודו, ניתן היה לצפות שלמרות הקשיים הפיזיים המשלחת תגיע ליעדה ותשוב בשלום. צירוף של החלטות, שזכו לביקורת בדיעבד, עם חולשות אנוש ועם נסיבות משתנות, האריך את נדודי האנשים וגרם למקרי המוות הטרגיים. ברק היה אמור לצעוד עם כל אנשיו, אך פיצל את מחנהו לשלושה. האיש שעמד בראש מחנה הבסיס נדרש להשאר במקומו בכל מחיר, ובצירוף מקרים אכזרי נטש את המקום שעות ספורות לפני שברק, וילס וקינג הגיעו אליו אבודים ומותשים (ארוע דרמטי שנחקק כמיתוס בהיסטוריה ובאמנות). האיש שעמד בראש כוח המילואים, והיה אמור לחבור אל המשלחת, בחר בחיי נוחות ומשך זמן. הועדה, שהיתה אמורה לפקח מרחוק, התרשלה. יתרה מזו, היא האיצה בברק, שלא לטובתו, למהר בדרכו, לבל תשיג אותו המשלחת שיצאה מאדלייד.

מורהד מיטיב להמחיש את הסביבה העוינת – את החום והבצורת, וגם את הקור והבוץ – ואת יפי נוף הקדומים רב ההוד. סגנונו דיווחי ואישי גם יחד, ולצד הרחבה היסטורית הוא נוקט גם לשון פרוזה דוגמת זו המתייחסת לגורלם של בקר, וילס וקינג: "גם היום, לאחר מאה שנה, אין אתה יכול שלא להתמרמר. רעה מדי היתה מנת חלקם; הלא היו זכאים, אם לא להצלחה, לפחות להפוגה כלשהי […] איבה אכזרית זו של הארץ עצמה בלתי מהוגנת היתה, כה נלוזה ובלתי טבעית". הוא מקדיש מקום גם ליחסים שבין המתיישבים לילידים, החל מן המשפט המקומם שבפתיחה, המתאר כיצד הצטיירו הילידים בעיני החדשים מקרוב באו – "המפגרים שבבני-האדם על-פני האדמה […] אחוזים היו הללו אפתיה אינסופית שלעולם אין שום תמורה או התקדמות מתחוללות בה" – דרך קשרים שנעו בין איבה ועוינות, שמקורן בעיקר בהתנשאות ובקשיי תקשורת, לשיתוף פעולה. כשקינג סובל מן ההמולה סביבו בשובו למלבורן, ואחד העיתונים קובע נחרצות שהוא שב מן השאול, מורהד מעיר: "הוא לא היה בשאול. הוא ישב בקרב הילידים על גדות נחל קופר, ניזון שם בצמצום, ויתכן שעתה היו רגעים שבהם שאל את נפשו לשוב אליהם".

"נחל קופר" הוא סיפור מרשים של כושר עמידה ודבקות במטרה. בהבדלים המתבקשים, הוא גם סיפורה של כל משימה גדולה שבני האדם כקולקטיב מציבים לעצמם, מן המניעים והתכנון ועד ההגשמה והכשלים, כולל מאבקי הכוח, הטלת האשמה וניכוס ההצלחה.

מרתק ומומלץ.

הטקסט המלא בשפת המקור

Cooper’s Creek – Alan Moorehead

עם עובד

1965 (1963)

תרגום מאנגלית: רחל רביד ושמואל שיחור

יצחק זמיר, מי שהיה, בין שאר תפקידים, היועץ המשפטי לממשלה ושופט בבית המשפט העליון, כתב את הספר בשל הביקורת המוטחת בבית המשפט, בעיקר בתפקודו כבג"ץ הדן בעתירות המוגשות נגד רשויות המדינה ונגד גופים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים במדינה. ביקורת כשלעצמה רצויה ומבורכת, אבל מכיוון שהדרדרה להשמצות, והיא עשויה לערער את המרקם הדמוקרטי, ראה לנכון להתמודד עם הטענות אחת לאחת.

כדי להבין על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מערכת המשפט, הכותב מתייחס להיסטוריה של החוק ושל המשפט בישראל, מתאר את מבנה בתי המשפט, את התנהלותם ואת סמכותם, ועוד. אמנם מדובר במידע "יבש", אך הוא כתוב בבהירות ובפירוט מספק שאינו מכביד, ומצאתי את ההיבט הזה של הספר מעניין ומעשיר.

אבל ההיבט המסקרן יותר נוגע, כמובן, למתקפות על בית המשפט, החל מאיומים לעלות עליו עם טרקטור וכלה בקידום חקיקה שתעקר את תפקידיו. להלן התיחסותו לכמה ממתקפות אלה.

הפרדת רשויות – עולה הטענה כי הביקורת של בג"ץ על החקיקה ועל פעילות הממשלה פוגעת בעקרון הפרדת הרשויות. יש להזכיר כי הפרדת רשויות אין פירושה שכל רשות לעצמה, אלא שלושתן כרוכות זו בזו. הדמוקרטיה היא מערכת של בלמים ואיזונים שלכאורה סותרת את עקרון הפרדת הרשויות, אך בפועל שומרת עליו.

לענין זה יש לציין גם שהשופטים ממונים על ידי ועדה שלפוליטיקאים ולנציגי הציבור יש בה רוב. זאת, אגב, בניגוד למגמה ברוב המדינות הדמוקרטיות, שמבקשות להעניק משקל מהותי יותר למקצועיות השיפוטית. ארצות-הברית היא יוצאת דופן מבחינה זו, והשופטים בה הם מינויים פוליטיים (אבל לארצות-הברית יש, מצד שני, הסדרים מרסנים כמו חוקה קשיחה, ומגילה מלאה של זכויות אדם). אלה שמדברים על הפרדת רשויות בעצם מבקשים להכפיף את הרשות השופטת לשתי הרשויות האחרות.

אפרופו הועדה, החל משנת 2008 נדרש רוב של שבעה חברים בועדה כדי למנות שופט, כלומר חברי ועדה המשתייכים לקואליציה יכלו לעצור כל מינוי. בפועל, כל שופטי העליון כיום, למעט הנשיאה חיות, מונו אחרי 2008. משתמע מכך כי אין מקום לטענה לפיה שופטים מתמנים בשיטת "חבר מביא חבר".

משילות – טענה על פגיעה במשילות מופנית לא רק אל בית המשפט, אלא אל כל שומרי הסף, ביניהם היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה. בהקשר זה יש לזכור כי סמכות הביקורת השיפוטית על ידי בג"ץ מעוגנת ומפורטת בחוק יסוד: השפיטה, וכי בישראל יש לממשלה סמכויות נרחבות הרבה יותר מן המקובל בדמוקרטיות אחרות. "השיטה של בלמים ואיזונים פועלת בעולם הדמוקרטי לא כדי לחזק את המשילות, אלא כדי להגן על ערכי הדמוקרטיה, ובעיקר על זכויות אדם, אפילו על חשבון המשילות. הביקורת השיפוטית היא רכיב מרכזי וחיוני בשיטה זאת, לצד רכיבים אחרים, כמו מבקר המדינה, החשב הכללי והתקשורת הציבורית. כל אלה עשויים לפגוע במשילות, אך הפגיעה, שעל פי רוב היא שולית, היא מחיר סביר וראוי בחברה דמוקרטית".

רצון הרוב – הטענה כי בית המשפט אינו יכול להתנגד לרצון הרוב מצמצמת את הגדרת הדמוקרטיה לשלטון הרוב, בעוד מהותה היא התחשבות גם במיעוט ובזכויותיו.

אקטיביזם שיפוטי – הטענה המושמעת היא כי אקטיביזם שיפוטי פסול מעיקרו. ההקדשה שבפתח הספר משקפת את קביעת הכותב שבעבר בית המשפט היה אקטיבי הרבה יותר, וטוב שכך: "ספר זה מוקדש לאבות המייסדים של בית המשפט העליון, שהאקטיביזם שנקטו בנסיבות הקשות שלאחר קום המדינה ביסס את שלטון החוק וביצר את זכויות האדם בישראל". לדבריו, לא חל שינוי באקטיביזם משנות השמונים, כפי שנהוג לטעון, והשופט ברק לא אמר כי "הכל שפיט". יתרה מזו, בג"ץ דוחה מספר גדול של עתירות משום שעמדתו היא שמדובר בסוגיות שאינן שפיטות.

יצוגיות – בשל המספר הקטן של השופטים לעומת הגיוון והמורכבות של החברה הישראלית, יצוג אמיתי אינו אפשרי. הכותב מעדיף את המונח "שיקוף" של החברה. יש מקום לשיפור בהיבט זה, אבל מעניינת הקביעה שלו שהיצוגיות או השיקוף אינם אמורים להתבטא בהכרעות הדין, ובפועל אכן אינם מתבטאים. לדבריו, ההבחנה בין שופטים הנחשבים ליברלים ללאומיים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפסקי דין, שולית. הוא מביא דוגמאות להכרעות דין שנקבעו לכאורה בניגוד ל"מצופה" משופט ש"צבוע" בהשתייכות כלשהי, ומצביע כראיה על עובדת ההכרעה פה אחד במרבית

יצחק זמיר סבור שלמרות חריקות ואי הסכמות, התקיים עד כה שיווי משקל יעיל ומועיל בין הרשויות, ומציע ש"אם זה עובד, אין סיבה לשבור". הוא מצביע גם על פגמים ועל תחומים המחייבים שינוי, בין השאר בעומס העבודה על בית המשפט העליון, ומציע צעדים לשיפור.

בין אם תומכים במהפכה השיפוטית ובין אם מתנגדים לה, חשוב להכיר את העובדות ולא להיות מונָעים משמועות כזב ומלהט יצרים (מה שנכון, למרות הנאיביות, לכל נושא). יצחק זמיר, החרד לגורלה של הדמוקרטיה בהעדר ביקורת שיפוטית, כתב ספר בהיר, מפורט ומנומק כדבעי, המצביע על חשיבות עצמאותו של בג"ץ. מעניין וחשוב.

שוקן

2022

גיורא אילון, בן המושב בני ציון רוב חייו, מספר על ארועים ועל דמויות מן ההיסטוריה של ההתישבות בלב השרון מנקודת מבטו של הילד שגדל במקום ושל המבוגר שחזר אליו אחרי כמה שנות ניתוק.

"כך הולכים השותלים" הוא שיר מתוק שמתאר רון בלב בעת אחיזת את ביד. הספר אינו מתכחש לרון, אך מתאר את העצב ואת הקשיים שהיו מנת חלקם של אלה שנדחקו לשולי החברה. יש בספר מרירות רבה, ופה ושם נימה של סגירת חשבון, הן ברמה המשפחתית כלפי אביו של הכותב, שרדה באשתו ובילדיו, והן ברמה הישובית כלפי אלה שהשפילו את בני המשפחה בגלל עוניים היחסי ובשל עמדתו האופוזיציונית של האב. יש בו גם קינה על צמצום החקלאות לטובת מיזמי נדל"ן. יחד עם זאת, למרות שהספר נפתח באפליה ונסגר במוות, יש בו חן וחסד, וסיפורים הרואיים על אנשים שהמציאו את עצמם מחדש, ודמויות מרגשות, ותמונות מעניינות מן ההיסטוריה הישראלית.

גיורא אילון מספר על משפחת אמו, שעלתה מפולין בעקבות אחת האחיות שקמה יום אחד והסתלקה. סבו ביקש להקים במושבה רעננה מכולת, והתגלגל להיות זגג. סבתו החליטה לפתוח דף חדש ולעסוק בחקלאות. הוא מספר גם על משפחתו הירושלמית של אביו, ועל תעתועי הגורל שחיבר בין הוריו. הוא מתאר את החיים בהתישבות בבני ציון (המכונה בספר גבעות), את הקשר עם המעברה, שממנה צמח מאוחר יותר הישוב חרוצים, ועם קיבוץ שפיים הסמוך. מדרך הטבע משתלבים בסיפורים איזכורים היסטוריים, כמו הטבח בחברון בפרעות תרפ"ט, חידון התנ"ך הארצי הראשון שבו זכה עמוס חכם, השסע הבין-מפלגתי בין מפא"י למפ"ם. חולפות בסיפורים דמויות ידועות, וכאלה שלא הכרתי ושמחתי להתוודע אליהן.

הספר בנוי מסיפורים נפרדים, שאינם ערוכים בסדר כרונולוגי. חלקם משפחתיים, חלקם סובבים סביב דמויות אחרות בישוב. כמה מהם הם זכרונותיו של הילד, אחרים הם סיפורי מפגשים מאוחרים יותר. לא חדלים להרשים אותי סיפורי החיים של אלה שנטשו חיים עירוניים לטובת אידיאולוגיה חקלאית עתירת קשיים, ושל אלה שנעקרו מארצותיהם ובראו כאן לעצמם חיים חדשים. הספר מיטיב לתאר אותם, בהערכה ובביקורתיות, בחיבה ובטינה, על פי התפקיד ששיחקו בחיי הכותב. ראשית ההתישבות בשרון לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות, קמה כאן לתחיה על פכיה הקטנים, על יופיה ועל מכאוביה.

התעצבתי על ההחמצות ועל הכאבים, התענגתי על היופי וההישגים, ונהניתי מן החיות של הכתיבה. בהחלט מומלץ.

אפרסמון

2023

סטנלי הוא במאי קולנוע הולנדי. את סופיה, בתם של חבריו, פגש מספר פעמים מאז היתה תינוקת, אבל רק כשהיתה כבת שבע-עשרה "גילה" אותה. למרות פער הגילים המשמעותי ביניהם, ולמרות שמן הסתם שום דבר לא עתיד להתרחש ביניהם, הוא מבקש לשמור אותה בסביבתו ובחייו. בו-במקום הוא מציע להוריה לאפשר לה להשתתף בסרט בבימויו, ותוך זמן קצר מאלתר תסריט ובו תפקיד ראשי עבורה. ההורים מהססים, אך סטנלי מבטיח לשים עליה עין במרחקים – הסרט עתיד להיות מצולם בסידני שבאוסטרליה – ולדאוג לשלומה. ובכל זאת, כשהספר נפתח, אחרי שהעבודה על הסרט הושלמה והשניים שבו להולנד, מתברר שמשהו השתבש. אביה של סופיה מתקשר אל סטנלי מודאג, שכן בתו לא שבה הביתה, וזה האחרון אינו טורח לעדכן אותו שהצעירה נמצאת בביתו. כיצד התגלגלו הדברים לידי כך נגלה רק לקראת סיומו של הספר.

כשסטנלי מקבל את שיחת הטלפון הוא בעיצומה של התלבטות. הוא מוזמן למפגש חברים לרגל השנה החדשה, וממש אין לו רצון להשתתף. הוא מנסה להחליט באיזה תירוץ להשתמש, וכיצד לתזמן את ההשתמטות, ומייחל לאפשרות ליישם את "הזכות לאי חשק", כלומר את היכולת להמנע מתירוצים שקריים, ופשוט להכריז שלא מתחשק לו. להיות ישר ובוטה בשיחה אולי קשה לו, אבל אין לו שום בעיה להיות כזה בכתיבה. לכן, מן הדף הראשון ועד האחרון, הספר הוא רצף של ביקורת ותלונות, מונולוג של מיזנתרופ. זה יכול להיות מעייף, אבל למען האמת רוב הזמן ההשתפכויות הזועמות של סטנלי הצחיקו אותי בדיוקן ובלגלגנותן. הוא לועג לצביעות שביחס האירופי אל הפליטים הצובאים על גבולות היבשת – מאות או אלפי אנשים שנִשלים מסירות רעועות בים זה כלום, אבל פליט אחד (ילד!) שנשטף מת אל החוף הוא הסיפור השלם מגולם במקרה אחד; מלגלג על קהל וינאי שמוחא כפיים למשמע מארש ראדצקי – אף אחד מהגברים והנשים שמוחאים עכשו כפיים לא היה מחביא יהודי בעליית הגג שלו, לא בעבר ולא בעתיד; מתעב את התיירות ההמונית – אתה כבר לא לבד באף מקום; שונא את הצנזורה שמפעילים בעלי הממון על תסריטים בשם הפוליטיקלי קורקט; ובעיקר מתעלל בעולם הקולנועי ההולנדי (האם זהו רומן מפתח?) – תשעים אחוז מהבמאים ההולנדים מייצרים כשלון אחרי כשלון. להם עצמם אולי יש מידה של כשרון, אבל למרות הכוונות הטובות שלהם, הם נידונים מראש לכשלון כי יש להם עסק עם שחקנים הולנדים, החלק הכי מפונק ומרוכז בעצמו בחברה ההולנדית, עם הקול התיאטרלי והגבינים המכווצים. אגב, אם מישהו תהה על הנטיה לכתוב ספרים עבי כרס, לסטנלי יש תשובה: מאז הופעת מעבד התמלילים, שייתר את הצורך להדפיס את כל הספר מחדש עם כל שינוי גרסה, נעשו הספרים עבים יותר ויותר.

קל לבטל את סטנלי על נרגנותו, על הערכת עצמו בהשוואה לאחרים, ועל אי שביעות הרצון הפתולוגית שלו. אבל כפי שאומרים על פרנואיד שהעובדה שהוא תמיד מרגיש רדוף אין פירושה שאין מי שרודף אותו, כך גם כאן: העובדה שנקודת המוצא של המיזנתרופ היא שלילה מוחלטת אין פירושה בהכרח טעות מוחלטת. למצער הוא מציע נקודת מבט שונה שמאתגרת את המקובל, וגורם למאזין או לקורא להרהר בתפיסתו שלו את התופעות עליהן הוא מצביע. לעתים הוא קיצוני שלא לצורך – הוא מוטרד, לדוגמא, מקיומן של מסעדות ידידותיות לילדים, ומוביל את העניין הפשוט הזה למקומות קיצוניים – אבל לעתים הוא מצביע על תופעות מהותיות יותר, את חלקן הזכרתי למעלה, שבהחלט מחייבות דיון ומחשבה.

סופיה, אגב, למרות ששמה מופיע בכותרת, די נעדרת מרובה של העלילה. עובדה זו משתלבת יפה בתיאור תהליך העבודה על הסרט, תהליך מעניין לכשעצמו.

הנסיון שלי עם ספריו של הרמן קוך לא היה חד-משמעי. את "ארוחת הערב" הערכתי חלקית, "המעידה" היה בעיני מעידה, את "מר מ' היקר" חיבבתי. מכיוון שהאחרון, כמו "סרט עם סופיה", ספוג ביקורתיות ושליליות, ושניהם נאים בעיני, זהו ככל הנראה הצד החזק מבחינתי בכתיבתו של קוך. שני הספרים משלבים אמירות מעוררות מחשבה עם ציניות מושחזת ומשעשעת, גם כשהסופר אולי לא התכוון לשעשע, ונהניתי לקרוא אותם.

מומלץ.

Een Film met Sophia – Herman Koch

תכלת

2022 (2021)

תרגום מהולנדית: אירית באומן

כותרת משנה: בספרות, בתיאוריה, בחיי היומיום

מקרה, על פי האקדמיה ללשון, הוא דבר שקורה מבלי שנצפָּה מראש ומבלי שתוכנן. בדרך-כלל קשה לזהות את הגורמים הישירים לו, והופעתו הפתאומית עשויה לשנות את מהלך העניינים המתוכנן והסדיר. אייל דותן עוסק בהיבטים הפילוסופיים של המקרה, באמצעות מופעיו בספרות העיונית והבדיונית. "בספר זה ארצה לקדם את ההנחה כי מקריות איננה רק סיבה של אירוע אלא אירוע לכל דבר, חוויה, התרחשות, סטייה, מפגש – דבר חי שאין למצותו בהגדרה כזאת או אחרת […] אני מבקש להראות שלמפגש המקרי נועד תפקיד מכונן בחייו של אדם, על אלף מישורי הווייתו. למרות ההבדלים בהנחות היסוד, במטרות וב״שפה״ של כל יוצר ויוצרת, ניתן לחלץ הסכמה גורפת בדבר יכולתו חסרת התקדים של האירוע המקרי לחשוף בנו ובעולם צדדים לא מוכרים והתנהגויות חדשות". הוא פותח ב"על טבע היקום" מאת לוקרטיוס בן המאה הראשונה לפני הספירה, עובר בסיפורו של הנביא יונה, נדרש לכתביהם של פרויד ויונג, מתבונן במקריות באמנות, ומעיין ביצירות ספרותיות מגוונות מאת יוצרים שונים, ביניהם וולטר, אליס מונרו ובורחס. הוא כותב על מזל ועל גורל, על חופש ועל כפיה, על החמצות ועל הזדמנויות.

כל אחד מפרקי הספר מהווה דיון בפני עצמו, מרחיב מעבר לגבולות המקרה ומתכנס אליו. בין היצירות נמצא את סיפורו המוכר של סומרסט מוהם, "פגישה בסמארה", שבו אדם, הפוגש במקרה במוות, ממהר להמלט ממנו, רק כדי לגלות שהמקרה הוביל אותו ישירות אל גורלו. נמצא כאן גם עיסוק מקיף בהגרלות ובמשמעותן, כמו בספר יונה, שבו ההגרלה כוונה על ידי אלוהים, ובסיפור "ההגרלה" מאת שירלי ג'קסון, שבו ההגרלה, ששורשיה עלומים, היא דרכן של הבריות להתנער מאחריות (פרק זה בספר היה בעבורי המרתק מכולם, והוא כולל, בין השאר, דיון באלימות האנושית ובתפקידו של השעיר לעזאזל).

מהותו של המקרה היתה נושא שהרבו לעסוק בו לאורך הדורות, כשכל גורם פירש אותו על פי תפיסת עולמו. "בין אם הינך אדם מאמין ובין אם הינך חילוני – בשני המקרים האויב היה המקריות. זו הייתה נקודת ההסכמה היחידה בין הכנסייה ובין אנשי המדע החילוניים. האחד חיפש את תהילת האל, השני את תהילת האדם. המקריות סומנה כאויב. היקום מסודר וקוהרנטי; תפקידנו לפענח את הסיבות הפועלות בו, ולהבין את המכלול". הנאורות ראתה במקרה מעין תקלה זמנית שנבעה מבורות. פרויד טען שמה שנראה כמקריות נובע בעצם מן התת-מודע. מקרה יכול להיות "ברבור שחור" משנה סדרי עולם, והוא יכול להיות מקומי, נקודתי.

אפשר לקרוא את הספר כשדיון קוהרנטי אחד, המקיף את הנושא מצדדים שונים. אפשר לקרוא כל פרק בפני עצמו, ואפילו לא להקפיד על הסדר שקבע הסופר, וליהנות מדיונים נפרדים. התחברתי בעיקר לדיונים הספרותיים, פחות לפסיכולוגיים, אבל הספר כמכלול מעניין וקריא ומעורר מחשבה.

רסלינג

2022

גאולה ואני היינו ידידות מרחוק. הכרנו לפני שנים רבות בפורום ספרים, והתחברנו בשל תחומי ענין משותפים. שוחחנו מאחורי הקלעים של הקבוצות השונות בהן היינו חברות, ואת חילוקי הדעות, שכן תפיסות העולם שלנו היו שונות, הנחנו בנחת בצד, ולא אפשרנו להן להאפיל על המחבר. חשיפה אישית עמוקה לא היתה חלק מן הקשר בינינו, ודווקא משום כך, כשכתבה לי כשלושה חודשים לפני מותה כי "מותו של אבי שבר את לבי", הבנתי כמה כאב נמצא מאחורי המשפט הצובט הזה. "מינל" הוא הספר האחרון שכתבה אחרי עשרים ספרי שירה, והוא מוקדש לזכרו.

מינָל נכנס לחייה של גאולה, ולחייהם של אמה ושל אחיה, כשהיתה בת-עשרה, למודת סבל אחרי ילדות תחת אב מתעלל. במשך תקופה ארוכה סירבה לקבל אותו, והיחסים ביניהם היו פורמליים וקרים. רק כשחוותה משבר קשה ועברה גיהינום בעשור השלישי לחייה, גילתה את מעלותיו ואת מסירותו, ונוצר ביניהם קשר אמיץ של אב ובת. את הדרך מן הניכור אל האהבה היא מתארת בספר המורכב מקטעי זכרונות. באומץ ובכנות היא חושפת את תלאותיה ואת משבריה, ומעלה על נס את מינל ואת אמה שהושיטו יד והשיבו אותה אל החיים. "על הטוב ועל הרע שבי זכיתי להיעשות בתו, ובזמן שאני כותבת דברים אלה, אני מבינה שלא הייתי רוצה שזה יהיה אחרת", היא מסכמת את התהליך שעברו יחדיו.

גאולה היתה משוררת, ועובדה זו ניכרת בכתיבת הפרוזה שלה. גם בקטעים דיווחיים לכאורה היא פואטית, מדויקת מאוד בבחירת מילותיה, יודעת את סוד הצמצום. גם אם הספר היה לי קשה לעתים לקריאה, משום שהתוודעתי למכאובים שלה שלא הכרתי, הערכתי את עוצמת הרגש, את הכנות, ואת הכשרון להעלות אותם בנאמנות על הכתב.

את ציור העטיפה היפיפה, כמו את הציורים שעיטרו את ספרי השירה של גאולה, ציירה אמה, אינסה הודס.

גל אלגר, שהספר נכתב בהנחייתה, הוסיפה אחרית דבר מעניינת ונוגעת ללב על עבודתה המשותפת עם גאולה.

בת חמישים ושש היתה גאולה הודס-פלחן במותה. יהי זכרה ברוך.

קינמון

2023

רפי, איש עסקים ישראלי, נמצא מת בדירתו בבייג'ינג. מיכאלה, שעבדה אתו, מתקשרת, על פי הנחיות שנתן לה לפני מותו, אל דותן, חברו של רפי ואיש מוסד לשעבר. מתוך רגש נאמנות לחבר המת, וגם משום שליחות שנכפתה עליו על ידי ראש הממשלה, דותן עולה על מטוס לסין, נחוש לגלות את הרוצח, וגם למלא מעין צוואה בעל-פה לפיה עליו לדאוג למורשת של רפי. "אתה מבטיח שתדאג למה שאותיר אחרי", אמר רפי לדותן בפגישתם האחרונה, ולא פירט. לכן אין לדותן מושג מהי מורשת זו, אבל הוא סקרן לגלות.

יגאל צור כתב ספר קצבי, ששומר על רמת מתח גבוהה מתחילתו ועד סיומו. יתרה מזו – ומבחינתי זהו העיקר – הספר מעוגן במציאות מרתקת מאוד, ומטרידה לא פחות, ובכך הוא מציע ערך מוסף שמגביה אותו מעל התבנית ה"אֶקשנית". רובו של הספר מתרחש בסין של ימינו, זו שרומסת את זכויות הפרט, בין אם הוא סיני ובין אם הוא אויגורי או טיבטי, זו שמבקשת להיות מעצמה יחידה. הספר מוליך אותנו אל בתי כלא בלתי רשמיים, אל חדרי חקירות, אל בעלי ההון ואנשי השלטון המושכים בחוטים, ואל הדרכים בהן סין פועלת כדי לצבור עוצמה ולהרחיב את השפעתה. הכוח המניע את ההתרחשויות, פרט לתאוות הממון הבלתי נמנעת, הוא מחקר גנטי, שראשיתו ברצון להציל חיים, והמשכו הצפוי והעצוב הוא בניצולו למטרות דיכוי והשמדה. עוד בעלילה תיאור מפורט ומעורר ענין של פעילות קומנדו ישראלית בסוריה, וכדי להבין כיצד היא נקשרת לסין תצטרכו לקרוא את הספר. ניכר שלסופר היכרות מעמיקה עם הרקע עליו הוא כותב, הן בפרטים היומיומיים כמו תיאורי מאכלים ומקומות, והן בהקשרים החברתיים והפוליטיים, ועובדה זו מעניקה לספר משנה אמינות.

נקודה אחת שהפריעה לי היא האזכור של "קוד הכוהנים" בהקשר של המחקר. מכיוון שלא שמעתי עליו בעבר מיהרתי לחפש, ומצאתי כי הקוד המדובר הוא תוצאת מחקר שנעשה בקרב אנשים הנושאים את שם המשפחה כהן על שלל גרסאותיו, ולפיה לכולם מוצא משותף המיוחס לאהרן הכהן. ההתיחסות בספר אל הקוד מחילה אותו על כלל העם היהודי. מחקר ספרותי יכול להיות בדוי או אמיתי, אבל לטעמי אם משתמשים במונח קיים כדאי לשמור על דיוק לפחות בהתייחס אליו. מכל מקום, היתה לי כאן הזדמנות ללמוד משהו שלא ידעתי.

"סודות קטלניים, שקרים מסוכנים" כתוב היטב, מותח במידה הנכונה, מעשיר בידע ולפיכך מומלץ.

בזלת

2023

להרחבה על סין של ימינו אני ממליצה על שני ספרי עיון: "קיסרות אדומה" ו"מלחמת 100 השנים הבאות".

זיו הוא מגלה חולשות. הוא יודע לאתר את נקודות התורפה במערכות ממוחשבות, ולפצח ססמאות וקודים שנועדו להגן עליהן. בתחומו המקצועי הוא עילוי, חד וממוקד, מרשים ביכולותיו. בקבוצה אנונימית של מגלי חולשות כמוהו הוא מרגיש חשוב ומוערך. "הדמות הבדיונית שלי מצאה במקומות האלה מקלט וכבוד […] הרגשתי שם כמו טורף-על זריז וגמיש, דינוזאור מעופף". מחוץ לתחום זה הוא אאוטסיידר, תמיד היה וככל שהדברים נראים תמיד יהיה. כילד הסתובב בשולי החבורה, וגם כמבוגר הוא מתקשה, בעצם בלתי מסוגל, להיות אחד מהחבר'ה, או ליצור קשר זוגי. אם הוא במקרה במרכז תשומת הלב, הוא נבוך. "פתאם כולם הסתכלו עלי. נתתי להם את החיוך הביישני שאני שונא – אל תכעסו ואל תעליבו אותי בבקשה, אני נפש טובה, הנה אני מכשכש לפניכם בזנב כדי שתבינו שאני לא מזיק. ככה ילד כמוני למד להסתדר בעולם". בארוע נדיר בילדותו זכה לכבוד מצד חבריו בעת משחק כדורגל שעלה יפה, אבל גם הוא וגם משפחתו שילמו ביוקר את מחיר היסחפותו אחרי התהילה הזמנית מאוד. לקשיים החברתיים שלו נוספה אפוא גם החרדה מפני טראומה נוספת.

הספר עוסק בשני נושאים עיקריים השלובים היטב יחדיו. האחד הוא בדידותו הנואשת של זיו, שבשלב מסוים חי חיים שאולים כשהוא חודר אל הטלפונים של כל מי שהוא מכיר ועוקב אחר כל פרט בחייהם. מה שהתחיל כחדירה חד-פעמית במטרה לעזור, הפך לצונאמי שהוא אינו מסוגל לעצור, למרות שהוא מודע לנזק הנפשי שהוא גורם לעצמו. הנושא השני הוא השימוש לרעה שנעשה בטכנולוגיה, והבחירה המודעת של העוסקים במלאכה להמנע משאלות של מוסר ושל צדק. זיו רואה במו עיניו כיצד המערכת שהוא מתפעל עבור שלטון דיקטטורי משמשת לפגיעה בכל היבטי החיים של האזרחים, מסתכל לסובלים ישר בעיניים, ומצפונו אינו מייסר אותו. "אני לא אשם, אמרתי לעצמי, רק שחקן קטן במשחק גדול שאת הכללים שלו קבעו אחרים. לא מעניין אותי מי מנצח ומי מפסיד. אני רק עושה את העבודה המבריקה שלי". משפט קלאסי של משתפי פעולה, נקיים בעיני עצמם. הדהדה בראשי אמירתו של אלברט שפאר, "אירועים פוליטיים לא העסיקו אותי". גם הוא רק רצה שיניחו לו להפגין את כישוריו המקצועיים.

אבל אז מגיעות התוצאות של ההתיחסות המופקרת לפרטיותם של בני האדם ולזכויותיהם הבסיסיות ממש אל סף ביתו של זיו. הוא יכול להמשיך להתעלם, או להשתמש ביכולותיו כדי לסייע, באופן חוקי יותר או (הרבה) פחות, ליקרים ללבו. הוא יכול לומר שזה לא עניינו ורק תנו לו לעבוד בשקט, או להסתכן בעימות ולנסות למזער נזקים. בדרך הראשונה מצפונו אולי ייסר אותו, אך הוא ימשיך להיות מוערך על ידי עמיתיו ועל ידי לקוחותיו. בדרך השניה יפעל על פי מידת הצדק, אך ידון את עצמו לבדידות שממנה הוא כמה להחלץ.

ישי שריד נטל נושא חדשותי – שימוש ברוגלות למטרות פסולות – ושילב אותו בסיפורו של זיו, בחור כאוב, מעט תמים, להוט להצטיין, כמה להכרה ולאהבה, ומוכן לשקר לעצמו כדי לא להתייסר בדילמות שלא יצליח לפתור. הבחירה בו כמספר בגוף ראשון מעניינת, שכן היא מאפשרת לחוות בו-זמנית את הציניות שבהתעלמות, את שיתוף הפעולה המאפשר את השגת המטרות הפסולות, ואת ההתפכחות המייסרת. בחלקו האמצעי של הספר, כשזיו נשלח לסייע בתפעול המערכת במדינה טוטליטרית, הסופר קצת מאכיל את הקורא בכפית באשר למסרים שהוא מבקש להעביר, אבל החלק הראשון, שבו זיו מתאר את חייו ואת עבודתו החדשה, וביתר שאת החלק האחרון המתחבט והדינמי, מחפים על חולשה זמנית זו.

מעניין, קריא מאוד, מטריד ומומלץ.

עם עובד

2023