קטגוריה: ספרים מומלצים

בסִפריה של משפחת בנטרי, אנשים מכובדים בקהילתם, מתגלה בוקר אחד גופת אשה צעירה. פניה של הצעירה מאופרים בכבדות, שמלתה אינה מעידה על טוב טעם, ונוכחותה האילמת בספריה המכובדת והמרוהטת בטוב טעם היא חריגה, בלשון המעטה. המשטרה נקראת לחקור בפרשה, ובמקביל מזמינה הגברת בנטרי את ידידתה הקשישה, מיס מארפל, לתרום מכשרונותיה לפענוח התעלומה. "אני חושבת שאם כבר יש רצח בבית, עדיף ליהנות ממנו", היא אומרת ברוח טובה. מאוחר יותר תנטוש את קלות הדעת לטובת הדאגה לשמו הטוב של בעלה, כשהלשונות הרעות יתחילו לטעון שאין עשן בלי אש.

בת דודתה של הנרצחת מזהה אותה, משפחה מכובדת נוספת נגררת לחקירה, יחד עם מדריך טניס ומארחת במלון וקולנוען זוטר. גופה נוספת, שרופה כולה, צצה באזור, בלשים רשמיים ושאינם רשמיים מנסים לגלות קצה חוט. ומיס מארפל, כבר בשלבים הראשונים של הפרשה, אינה מאמינה לאיש, יודעת מי הרוצח, ומנסה לבסס את הידיעה כדי שתוכל לחשוף אותה. רמזים לסיבות לחוסר האמון שלה פזורים בעלילה בבירור, לחלקם שמתי לב בעצמי (מבלי להבין את משמעותם, יש להודות), והפיצוח המורכב לגמרי מתקבל על הדעת.

כמו בספריה האחרים, גם בספר הזה, למרות שהפרשה הבלשית היא לבו של הספר, ההנאה נגרמת לא רק ממעקב אחרי החקירה ואחרי האופן בו פועל מוחה של מיס מארפל, אלא גם מאמנות הסיפור של אגתה כריסטי. הספר מציג דמויות שוליות, שמבליחות לרגע ומאופינות במדויק במשפטים ספורים, ויחד הן נשזרות למרקם חי של הקהילה הרכלנית והבוחשת בענייני הזולת. מיס מארפל, שמאמינה שבני אדם דומים בכל מקום, בלי קשר למעמדם, מיטיבה להקיש מן האנשים שבסביבתה המיידית על התנהלותם של אחרים, ומתוך היכרותה את המין האנושי יודעת להבחין בין עיקר וטפל, בין אמת והעמדת פנים, ואינה מניחה להסחות דעת לעמוד בפני ההגיון.

התרגום של מיכל אלפון נוטה אל ביטויי ימינו, אך מצליח בכל זאת לשמר את אוירת אנגליה של מחצית המאה הקודמת, והקריאה בספר נעימה ומושכת.

The Body in the Library – Agatha Christie

עם עובד

2023 (1942)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

כותרת משנה: סיפורה של טסלה – ההימור של המאה

"משחקי כוח" הוא סיפורה של חברת טסלה, החל מימיה כסטארט-אפ בשנת 2003 ועד שנת 2021 שבה שווי החברה היה הגבוה ביותר מבין כל יצרניות הרכב. מדרך הטבע, מכיוון שהחברה מזוהה לגמרי עם האיש שבראשה, זהו במידה רבה גם סיפורו של אילון מאסק.

רעיון המכונית החשמלית לא צץ יש מאין ב-2003. כמה יצרניות רכב ניסו לפתח עוד קודם לכן מכונית שתייתר את השימוש בדלק מזהם. לפעמים זנחו את הרעיון כליל, לפעמים בחרו בדרך ביניים של מכונית היברידית. כשמרטין אברהארד, מארק טרפנינג, איאן רייט, האנשים שהקימו את טסלה, חיפשו ב-2004 משקיע שיאפשר להם להתקדם בתוכניותיהם לייצר מכונית חשמלית, מי שנענה לפנייתם היה אילון מאסק, שמכר באותם ימים את אחזקותיו בפייפאל. מאסק, שחלם בגדול, התכוון לשנות את העולם. מרבית המימון הראשוני הגיע מכיסו, והוא נטל על עצמו את הובלת החברה ברוח חזונו. בהמשך השנה חבר אליהם ג'רמי סטאובלר, שריכז את פיתוח הסוללות.

טים היגינס, עיתונאי בוול סטריט ז'ורנל, מתאר את התפתחותה של החברה יום אחר יום. הוא מספר על המורכבות האינסופית שכרוכה בעיצוב, בתכנון, ביצור ובמכירה, על התנהלות בעולם הקשוח של תעשית הרכב, על הקשיים שבניהול חברה ציבורית, ובעיקר על המאמץ ההרואי ליצור משהו חדש לגמרי, מבנית ורעיונית, מאפס, להאמין שהוא אפשרי ולדבוק בו עד ההצלחה. למרות שהספר תיעודי ועסקי, הוא שומר על מינון נמוך יחסית של הטכני לעומת מינון גבוה יחסית של האנושי, ולכן נקרא בענין רב כספר פרוזה, מותח לעתים.

מפתה לדוג מתוך הספר את הפרטים הרכילותיים הנוגעים לאישיותו ולהתנהלותו של אילון מאסק האקסצנטרי והמסקרן, אבל לעשות זאת פירושו להחמיץ את מרביתו של הספר, שליבתו היא רעיון גדול והגשמתו. מאסק הפרפקציוניסט הוביל את טסלה ברמת המאקרו והמיקרו, חסר סבלנות לחלוטין למי שניסה לפקפק ביעדיו. בנחישות, וגם בברוטליות, הוא ניווט את החברה בין משברים, שאת חלקם הוא עצמו גרם, הציל אותה כשחברות גדולות וותיקות ממנו הגיעו לפשיטת רגל, ודרש מכל עובד ועובד את אותה התמסרות שהוא עצמו הפגין. היגינס מגדיר את התנהלותו כזו של מייסד סאטרט-אפ ולא של מנהל בכיר בחברה נסחרת בבורסה, התנהלות שסיבכה אותו, ואת טסלה, שוב ושוב. המשקיעים חששו מההפתעות שהוא ייצר ללא הרף, אבל מכיוון שנסיונם לימד אותם שלמרבית הצהרותיו יש בסופו של דבר כיסוי, המשיכו לתמוך בו. לקוחותיו הראשונים הפכו מעריצים שלו ושל המותג, והיו מוכנים להתגייס לכל מאמץ למען החברה. "האיש הזה הוא ממש מטיף כריזמטי. הוא הקים אוהל התעוררות והאנשים האלה ממלאים אותו", נכתב עליו בבלוג שסיקר את פעילותה של טסלה. כך או כך, למאסק יש קבלות מוצקות כאיש חזון ומימוש, וטסלה, תחת ניהולו, שינתה את עולם הרכב.

מרתק ומומלץ

Power Play – Tim Higgins

מטר

2023 (2021)

תרגום מאנגלית: עפר קובר

מכונית הרודסטר של אילון מאסק ששוגרה לחלל באמצעות טיל פלקון של SpaceX

מיקי האמינה שהיא יודעת כל מה שיש לדעת על בעלה ועל שני בניה. מתן, אותו הכירה כשהיה המפקד שלה בגולני, היה ברוב שנותיהם המשותפות איש קבע, נוכח-נעדר בחיי משפחתו, מורעל על הצבא, מסור לחייליו. יואב, הבן הבכור, משרת ביחידה מובחרת. אוריה, אותו היא מכנה אור, אמנם היה מעדיף להיות צייר, אבל יחד עם שני חבריו הקרובים הוא מכשיר את עצמו להיות לוחם בגדס"ר גולני, כמו אביו בשעתו. המשפחה מתנהלת פחות או יותר על מי מנוחות, עם מינון נורמטיבי של חיכוכים ושל מחשבות על חיים אלטרנטיביים לצד אהבה ושגרה.

אבל יום אחד יורה אור בשוגג באחד משני חבריו והורג אותו. מה גרם לו לאחוז באקדח, שהיה טמון במגירה בחדרם של הוריו? מדוע לא היתה המגירה נעולה? למה בכלל הוחזק אקדח בבית? ותמוה מכל, כיצד בבית שהקפיד על בטיחות ועל אחריות, היה האקדח טעון למרות שהמחסנית הוחזקה בנפרד ממנו?

חיי המשפחה משתנים באחת. חברים נעלמים, עיתונאים מחטטים ומפיצים מידע שגוי, פרשיות עבר צפות. מיקי ומתן למודי שכול – הוא כמפקד, היא כבת לאב שנהרג בעודה צעירה – אבל ההתמודדות עם אבלם של הורי הנער ההרוג, שהיו עד אתמול חבריהם הטובים, שונה וקשה במיוחד. ובתוך המשפחה פנימה מיקי מוצאת עצמה לא מוכנה לנוכחותו של אור המסתגר ואולי מאבד טעם לחייו, ולאי-נוכחותו של יואב, המעדיף לסגור סופי שבוע בקורס קצינים ולא להגיע הביתה ולהיות חלק מן הבושה. גם בקשר עם מתן, שאת סמכותו היא בדרך-כלל מקבלת, חל שינוי, כשהיא נוקטת מדי פעם צעדים בניגוד לרצונו. כל אלה מערערים מאוד, אבל מה שאולי מטריד אותה יותר מכל היא התהיה אם היא לוקה בעיוורון כלפי אהוביה: "יכול להיות שהאנשים סביבי רואים משהו שאני מתעקשת לא לראות. אולי בתוך המוח והלב והמחשב שלו קיימים דברים שנעלמו ממני? יתכן שלבן שקראתי בשם המואר בעולם יש סדר יום אפל?", היא תוהה כשהיא קוראת בלי רשותו דברים שכתבו חברים לשעבר בדף הפייסבוק שלו. שוב ושוב תיחשף להתנהגויות בלתי צפויות של קרובים ושל מכרים, תופתע לטובה וגם תתאכזב, ותיווכח לדעת עד כמה אסון משנה עובדות חיים שנחשבו מוצקות.

יעל טבת קלגסבלד מתארת באמינות וברגישות את שעובר על מיקי ועל בני משפחתה. אמנם נקודת המבט היא של מיקי, אבל היא עצמה רואה נכוחה את שלושת הגברים ולכן צמצום נקודת המבט אינו פוגם בשלמות של דמויותיהם. מדובר כאן באנשים ערכיים, מצפוניים, שנקלעו לסיטואציה קשה, והם מתמודדים איתה כל אחד על פי יכולתו ועל פי אופיו. המצב טעון מאוד, והתלקחויות אכן פורצות ביניהם, שגיאות נעשות, משהו חבוי באופיו של כל אחד מהם נחשף, אבל היסודות האיתנים יחזיקו אותם בדרך החתחתים המחכה להם.

קל היה לגלוש לכתיבה סטראוטיפית, אבל הסופרת נמנעת מכך לחלוטין. מתן הוא, כאמור, מורעל צבא, וגם בבית הוא בעמדת הפיקוד, אבל הוא גם אוהב וקשוב, וגם סוטה מן השלמות שהיא נר לרגליו. מיקי, שרוב השנים ניהלה את משפחתה בלעדיו, מרגישה לעתים מנוצלת, נדחקת מעט לשוליים, אבל היא בשום אופן אינה קורבן. גם הם וגם הבנים יגלו, אחרי ההלם הראשון, כל אחד בהתאם לאישיותו, שאחיזה במשבצת הקבועה לכל איש כבר אינה אפשרית, והדינמיקה ביניהם בהכרח תשתנה. הסופרת משכנעת בתיאור התהליכים שהם עוברים ביחד ולחוד.

למרות עוצמת הטראומה ועומס הרגש, הכתיבה של יעל טבת קלגסבלד מדודה ומתונה, אינה נסחפת להפרזות, ומחוברת למציאות. היא אמנם מוליכה את גיבוריה ממשבר אל משבר, אבל גם מעניקה להם רגעים של הומור, של עיסוק בקטנות ושל נורמליות למרות הכל.

מומלץ מאוד.

איור הכריכה הוא בהשראת ציורו של גיל מרקו שני, "איש עם נמר"

כנרת זמורה דביר

2013

גיל וסול היו חברות מילדות. בפרק הפותח את הספר גיל מרותקת לספה בביתה בשל שמירת הריון. סול, שנעלמה מחייה ללא הסבר שנים קודם לכן, מחדשת במפתיע את הקשר. סודות מן העבר, שאולי מוטב היה לו נשארו חבויים, פוקחים את עיניה של גיל להבנה שונה של החברות הארוכה והקטועה, ובספר היא מספרת אודותיה.

הקשר בין שתי הבנות הדהד לי את זה שבין גיבורות "החברה הגאונה". סול, כמו לילה, היא הכוח הדומיננטי, האגוצנטרי. גברים נמשכים אליה, בנות מקנאות בה. היא בלתי צפויה, אפילו לחברתה, קשובה בעיקר לעצמה, ורואה את החברוּת מבעד למשקפיים של תועלת. היא זקוקה לחברה כמו גיל, חברה שחלשה ממנה, מוקסמת ממנה, נכנעת לשגיונותיה, מוכנה לקבל אותה שוב ושוב למרות שהיא חוזרת ונפגעת. גיל, גרסה קיצונית של אלנה, היא ה"מרובעת", האפורה. היא חסרת בטחון ביכולתה ליצור קשרים בין-אישיים, ולכן, כעדותה, היא כמו ברווז מוחתמת על הראשון ששם לבו אליה, על סול כחברה ועל נדב כבן זוג. היא תניח את רצונותיה בצד כשתיקרא להשביע את רצונותיה של סול, ותנשך שפתיים כשתיפגע.

כשסול שבה ומופיעה בחייה של גיל, אחרי שנים של שתיקה ושל התעלמות מתחינותיה של חברתה לקשר, מסתבר שהיא זקוקה לה. כדי לשכנע את גיל להיענות לה, היא מסבירה את סיבת היעלמותה, מתעלמת – שוב – מן הכאב שההסבר גורם. אמנם נרמזתי מספר פעמים באשר לסוד שעומד להיחשף, כך שהייתי מוכנה ולא מופתעת, אבל ההבנה של גיל עד כמה היתה עיוורת הכאיבה כאילו הגעתי אליה יחד איתה.

מורן פרידמן, בספר ביכורים כתוב היטב וצובט לב, מיטיבה לתאר את הקשר הא-סימטרי בין שתי הנשים. למרות שמתעורר הרצון לנער את גיל ולשחרר אותה, הסופרת מצליחה להמחיש את חולשתה ולהבהיר עד כמה היא נעדרת יכולת למחוק את סול מחייה. ויחד עם זאת, היא מצליחה גם לעורר רגשות חמלה מסוימים כלפי סול, ולרגעים לגרום לקורא למתן את השיפוטיות כלפיה.

"סולו", שם החיבה של סול בפי גיל, משקף גם את בדידותה של האחרונה שנותרה בסופו של דבר מרוקנת מחברוּת ומאהבה.

מומלץ בהחלט.

שתים הוצאה לאור

2023

שלוש משפחות מפורקות, כל אחת מהן אומללה בדרכה, מאכלסות את שלוש הנובלות שבספר. כל אחת מהנובלות מסופרת מנקודת המבט של בן המשפחה, שכילד חווה את התפוררותה, וכמבוגר נותר באופן כזה או אחר מצולק.

את הנובלה הראשונה, "האצבעות על הגבעה", מספר בנו של פגוע הלם קרב, שהשאיר על הגבעה לא רק את אצבעותיו אלא גם את חברו הטוב. הסיוטים שמהם הוא סובל וחוסר יכולתו להתנתק מזכרון חברו, גרמו לאשתו להסתלק הרחק, אל מעבר לים, יחד עם שלושת ילדיהם.

"העונש של חנוך" הוא סיפור השפעתה של בגידת הבעל על חיי המשפחה. אשתו קבלה את הסבריו שמדובר היה במעידה חד פעמית, ובחרה להשאר אתו, אך בפועל לא חדלה להעניש אותו, וגם את עצמה. שני בניהם שילמו אף הם את המחיר.

את "כיכר היונים" מספר גבר, בנם של אשה שהשתגעה ושל גבר סנילי, שאיבד, כך נראה, את היכולת ליצור קשר בר קיימא עם בני אדם אחרים, והוא בוחר בפתרון קיצוני.

כל אחד מן הסיפורים עומד בפני עצמו, אך הסופר קושר ביניהן בעדינות באמצעות מתן שמות זהים לדמויות שונות בנובלות. ה"טריק" הזה, יחד עם הדמיון שבאופי העלילות, מגבשים את היצירות הנפרדות ליצירה מאוגדת.

כל אחת מן הנובלות יכלה להוות בסיס לספר עלילתי רחב יריעה. איתן דרור-פריאר מפגין בספר הביכורים שלו את כשרון הצמצום וההתמקדות. הוא לוכד רגשות עזים בתיאורים דקים ומדויקים, בורא עולמות שלמים מקרעי תמונות, ובאופן מוצדק זכה בפרס ספיר לספר ביכורים. נהניתי לקרוא את הספר, ונהניתי אף יותר מזה שבא אחריו, "ומי גר במגדל".

נוגע ללב ומומלץ.

עם עובד

2015

רב-פקד ענת נחמיאס, המוכרת מספרים קודמים של ליעד שהם (ביניהם "אם המושבות", "למראית עין" ו"עד מפתח") חוקרת פרשה שתחילתה באצבע קטועה, והמשכה בשתי גופות. במקביל היא מתמודדת עם תחושה של משבר בלתי נמנע בנישואיה, ומשתדלת, ולא תמיד מצליחה, לא ליישם את שיטות עבודתה בנסיון לפענח את סודותיו של בן זוגה.

עלילותיו של שהם מעוגנות תמיד במציאות, זו שקוראים עליה בכותרות העתונים ודנים בה בבתי המשפט. הפעם במוקד חברה שעוסקת במחקר רפואי, וקיצורי הדרך שעושים מייסדיה בלהיטותם לרווח ולכבוד. הספר עוסק בין השאר בנסיונות לגייס משקיעים, בעבודה הסיזיפית במטרה להגשים רעיונות, בהנפקת חברות, בעבודתם של עורכי הדין המסייעים, והיבטים נוספים שעלולים להצטייר כמשעממים או כאפורים, אבל תחת ידיו האמונות של שהם הופכים נהירים ומעניינים, ומשתלבים בסיפור מבלי להעיק.

למרות שבערך בשני-שליש הספר כבר היה לי ברור מי הרוצח (ולמען האמת, למרות שאני אוהבת להיות צודקת קצת התאכזבתי כשהתברר שההבנה שלי התבררה כנכונה, כי אני מעדיפה בלשים מתעתעים יותר), המשכתי לקרוא את הספר במתח, סקרנית לעקוב אחרי ענת ושיטות הפעולה שלה.

הספר מציג כמה נושאי משנה, ביניהם הקושי להיות אשה בעמדת הנהלה, איזון או חוסר איזון בין עבודה לחיים פרטיים, כוחו של הכסף להשחית אנשים ישרים, חשיבותה של תקשורת פתוחה בין בני זוג, ועוד. בשולי הדברים הוא מתייחס גם למלאכת הכתיבה, בעיקר של יצירות בלשיות. כל הנושאים כולם "גולשים" אל תוך העלילה בטבעיות. עוד יש להזכיר את השימוש המדויק של הסופר בשפה, שבשלו הדמויות זוכות לנפח ולאמינות.

ענת נחמיאס, כאמור, כיכבה בספרים קודמים יחד עם כמה מסובביה, אבל למרות אזכור פרשות עבר הספר עומד לחלוטין בפני עצמו, ואין צורך בהיכרות קודמת עם ענת ועם קורותיה כדי ליהנות ממנו.

נעים לקריאה, מותח במידה, וטוב לסוגו.

כנרת

2023

כותרת משנה: פרשת תל חי אחרי יותר ממאה שנה

אצבע הגליל שאחרי מלחמת העולם השניה היתה שטח הפקר. לכאורה היה האזור תחת המנדט הצרפתי, אך בפועל שלט בו טרור בדואי. שמונה מאנשי תל חי, שנוסד ב-1918 אחרי נסיונות התיישבות קודמים במקום, נהרגו כשהתעקשו להאחז במקום ולהגן עליו. זכרם הונצח בשמה של קרית-שמונה. שישה מהם נהרגו ביום י"א באדר תר"ף, ה-1 במרס 1920, בקרב תל חי המפורסם, שנחקק בזכרון המשותף בזכות מילותיו המיתיות של טרומפלדור לפני מותו, "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו". אל נופלי תל חי מתייחסים בדרך-כלל כאל "טרומפלדור וחבריו". הספר, המורכב ממאמרים נפרדים, מספר את הסיפור של הקבוצה כולה, החל מחיי היומיום במקום, דרך הדיונים הפוליטיים בסוגיית ההיאחזות בכל מחיר, עבור ביום הקרב, וכלה במורשת שהנחילו. הוא מבוסס על מחקרים, על עיתוני התקופה, ועל עדויות שנמסרו בזמן אמת.

מאמרו של ארי שביט מסביר מדוע דווקא לקרב הזה, בתקופה שהיתה רצופת קשיים וקורבנות, יוחסה חשיבות מיוחדת. "מדוע התהודה היתה חזקה כל כך? מפני שבתל חי התרחש מהפך היסטורי. עד תל חי התנועה הציונית היתה תנועה אוטופית ותמימה אשר האמינה כי תוכל לרשת את הארץ בדרכי שלום. מתל חי ואילך התנועה הציונית הבינה שהיא עומדת בפני מזרח תיכון אכזרי וברוטלי, אשר מחייב אותה להגן על עצמה בכוח הזרוע, באומץ לב, בעמידות ובנחישות ובהקרבה. כי לא רק המחרשה תגאל את הארץ ותבנה את הבית הלאומי, אלא גם החרב […] טרומפלדור ואנשיו הגדירו את האתוס של מעטים-מול-רבים. טרומפלדור ואנשיו יצקו את המושג של מולדת אשר ממנה לא נסוגים […] תל חי בישרה גם את האתגר של מלחמת מאה השנה וגם את היכולת להתמודד מולו. היא ציוותה לנו את המאבק, והיא הבטיחה לנו כי יכול נוכל […] אין זה מקרי ששלושה חודשים וחצי אחרי קרב תל חי הוקם ארגון ההגנה, ואין זה מקרי שגם תנועת העבודה וגם בית"ר אימצו את אתוס תל חי והפכו אותו לאתוס מכונן, כיוון שמה שהתרחש באדר תר"ף בין מטולה לכפר גלעדי, לא היה רק תקרית גבול בחבל ארץ מרוחק. מה שהתרחש בתל חי היה הגדרה-מחדש של עם, ולידה-מחדש של עם, והפיכתו של העם היהודי-ישראלי הבא לעולם לעם לוחם".

בין שאר נושאים מעניינים בספר, אזכיר את ישיבת הועד הזמני ליהודי ארץ ישראל בפברואר 1920, ימים ספורים לפני הקרב, שבו נדונה בקשת הישוב לשלוח מגינים נוספים, והדעות נחלקו באשר להתעקשות על ההישארות במקום. במפתיע, דווקא ז'בוטינסקי, שהשתתף בישיבה כאורח, היה בעד נסיגה מן המקום הבעייתי והתרכזות בהגנה על הקיים. המשתתפים האחרים – בן גוריון, שוחט, שיינקין ועוד – אחזו ברוב דעות בדעה המקבילה לנוסח של "שטח משוחרר לא יוחזר". מכל מקום, הישיבה הסתיימה בהחלטה להקים ועדה, אך זו התמהמהה, ואיש לא נשלח לסייע לתל חי.

אזכיר גם את הדיון בשאלה אם טרומפלדור אמר או לא אמר את המיוחס לו. בהתבסס על עדויות של האנשים שהיו אתו בשעותיו האחרונות, ושנמסרו מיד אחרי מותו, אפשר לקבוע במידה גבוהה של ודאות שאכן אמר את הדברים, אולי בנוסח שונה מעט בשל העברית הבלתי מושלמת שלו. מכל מקום, גם אם בוחרים לפקפק בכך, אין ספק שאמר וכתב דברים ברוח זו פעמים רבות במהלך חייו. בן גוריון, שאולי חשש מקידושו של המוות, התייחס לכך באחד מטקסי הזכרון: "לא למות באנו הנה. לא טוב למות. טוב לחיות […] הוא אמר זאת מתוך אהבת החיים. מפני שכדאי לחיות. אבל החיים שאהב היו חיים של בני-חורין".

הספר מוקדש לזכרו של זלמן בלחובסקי, שהיה צעיר החברים בקבוצה, לאחר שעזב את לימודיו בגימנסיה לטובת סיוע לחלוצים. הוא האיש שחבש את טרומפלדור הפצוע, ושהה לצדו עד שפונה לכפר גלעדי ונפטר בדרך. צאצאיו של בלחובסקי פועלים להנצחת קרב תל חי ומורשתו באמצעות עמותת נאמני תל חי.

אחזור ואמליץ בהזדמנות זו על ספרה של גבריאלה אביגור-רותם, "אדום עתיק", המספר בין השאר את סיפורה של דבורה דרכלר שנהרגה בקרב. אגב, על תקפותה של מורשת הנופלים תעיד גם העובדה שיחידה, המורכבת מיוצאי יחידות מפתח, שהוקמה ב-2021 לחיזוק ההגנה על ישובי הצפון, נושאת את שמה של דבורה.

למדתי רבות ואני ממליצה על הספר.

מטר

2023

שתי שגיאות שמבצע לבלר עייף ולחוץ בפקודה הגדודית בוראות חיים ומבטלות אותם. סגן נים נברא יש מאין בשל רווח מיותר במילה 'סגנים', שהופכת ל'סגנ נים'. לעומת זאת איתרע מזלו של הסגן המתקדם סינוּחָאיֵב, וליד שמו נכתב כי נפטר. פאבל הראשון, קיסר רוסיה, שחתם על הפקודה, ראה לנכון לתקן את השגיאה הראשונה, ולהפוך את ה'סגנ' ל'סגן', ואף הוסיף בכתב ידו כי יש לשבץ אותו לחיל המשמר. העובדה שהאיש אינו קיים לא הפריעה לאנשי הגדוד להודיע על שיבוצו החדש, ממש כמו שהעובדה שסינוחאיב עמד חי וקיים מול עיני מפקדו לא הפריעה לזה האחרון להכריז כי בשל מותו יש לראותו כמי שהשתחרר מן השרות.

יורי טיניאנוב כתב את סיפורו ב-1928, וביסס אותו על שתי אנקדוטות שנקשרו בתקופת שלטונו של פאבל הראשון, בנה של קתרינה הגדולה. פאבל שלו הוא רודן שפוחד מעמו, והעם הוא המון מדוכא, או אדיש, שנכנע לכל קפריזה אבסורדית של הקיסר ושל עושי דברו. טיניאנוב אמנם הרחיק את סיפורו אל המאה השמונה-עשרה, אך מן הסתם כיוון אל ארצו שאחרי המהפכה.

מקובל לראות את הסיפור כפרודיה על ביורוקרטיה, אבל בעיני הוא מכוון יותר אל העדריות, אל הקלות שבה בני אדם מאמצים את מה שנראה כמקובל והופכים אותו, מבלי לחשוב כלל, לחלק מעצמם. טיניאנוב מתייחס לעדריות הזו ולכוחו של ההמון לא רק בהקשר של החי-המת והמת-החי, אלא גם בהקשרים אחרים, קלילים ומהותיים כאחד. כשהוא מספר על נשות הארמון, הוא מתייחס לאחידות שבאופנה – "כעת הנשים הפכו לרועות צאן עם ראשים מתולתלים". וכשהוא מתאר את תחושותיו של הקיסר כלפי העם, הוא מציין כי "הוא לא פחד מאף אחד מהם בנפרד. אולם יחדיו, הם היו ים והוא טבע בו". בנפרד הם בידיו, אבל אם יחליטו לפנות נגדו, וכמו הים אי אפשר לצפות אם ומתי ולמה יעשו זאת, הוא אבוד.

"הסגן נים" הוא סיפור קצר ומהודק. המתרגם דוד ישראל ארונשטם, שכתב מבוא לספר, מציין בצדק כי למרות האבסורד שבעלילה, ולמרות ההקצנה של דמות הקיסר, הסופר הצליח לא ליצור קריקטורה, והסיפור יכול להקרא כ"פיסת היסטוריה, אזהרה או ביטוי משעשע לאבסורד האנושי".

הסיפור מלווה בהערות שוליים רבות. בחלקן, לטעמי, אין צורך כלל, ורובן צריכות היו להיות מרוכזות בסופו של הסיפור, כדי לאפשר הנאה מקריאה שוטפת. פרט להערה טכנית זו נהניתי מן הסיפור, שליחו לא נס עם השנים.

Подпоручик Киже – Ю́рий Никола́евич (Насо́нович) Тыня́нов

קתרזיס

2022 (1928)

תרגום מרוסית: דוד ישראל ארונשטם

כותרת משנה: רומן על היום שאחרי מחר

הוגו בטאואר, סופר ועיתונאי יהודי אוסטרי, כתב את "עיר בלי יהודים" ב-1922 על רקע האנטישמיות הגואה בארצו. הספר, שנתפס שנים אחר-כך כמנבא את גורלם של יהודי אירופה, אכן מתאר בדיוק מצמרר כמה מן ההתרחשויות בשנים שתבואנה אחרי פרסומו. העלילה מתרחשת באוסטריה שאחרי מלחמת העולם הראשונה, כשהמדינה סובלת ממשבר כלכלי שהולך ומחריף. כשהתסיסה בציבור מובילה למהומות, מתקבלת בלית ברירה החלטה ללכת לבחירות חדשות. למירב הפופולריות זוכים הנוצרים-סוציאלים, שססמת הבחירות של מנהיגם היא "יהודים – החוצה מאוסטריה!". כשמסתמן כי גורלם של היהודים נחרץ, מתברר עד כמה קל להפוך מידיד ליריב. היהודים, שהיו מעורבים לבלי הפרד בחיי הנוצרים ובמרקם החיים האוסטרי, הופכים מוקצים, מבודדים, יעד ללעג ולשנאה. חוק היהודים החדש מחייב אותם, ללא יוצא מן הכלל, לעזוב את אוסטריה תוך מספר חודשים, ועושק מהם את מרבית רכושם.

בשונה מהיטלר, הקנצלר האוסטרי שוורטפגר אינו שונא יהודים, או כך לפחות הוא אומר. אבל הוא רוצה את ארצו תמימה, בלתי מתחכמת, ללא הנטע הזר של היהודים הזריזים, הקשוחים, הנמרצים והמוכשרים. במהרה מתברר שללא הנטע הזר הזה וינה המשגשגת הופכת לכפר. אין מי שיפַתח עסקים, אין מי שישלם עבור מותרות, אין מי שיטפח את התרבות. אוסטריה כולה שוקעת בעוני מתסכל. עד שבא יהודי אמיץ אחד, שחוזר לאוסטריה במסווה, והופך את הקערה על פיה. אוסטריה, שלמדה את הלקח, מקבלת בהתלהבות את היהודים השבים אליה, באותה התלהבות שבה חגגה את שילוחם ממנה.

"עיר בלי יהודים" נכתב כסאטירה על האנטישמיות. הוא זכה להצלחה בזמנו, למרות איכותו הספרותית הבלתי מרשימה, ואף הפך לסרט. יש לעלילה על מה להשען: מנהיגים אנטישמיים לאורך הדורות התלבטו בין הסתמכות על היהודים לבין סלידה מהם, הגו פתרונות יצירתיים כדי לרדוף ולאמץ בו-זמנית, ולפעמים הניחו לסלידתם לגבור על האינטרסים שלהם. מצד שני, הסופר, ככל הנראה מבלי שהתכוון לכך, מנציח סטראוטיפים ומזין פחדים אנטישמיים. יש משהו יהיר ומעורר אנטגוניזם בגישה של "אני ואפסי עוד" שהוא משדר, והוא כמו יוצר את הרושם שהעולם נשען על כשרונותיהם של היהודים ועל מעלותיהם. בשולי הדברים, ההבחנה שהוא עושה בין יהודי אוסטריה ויהודי המזרח אולי מצביעה גם על אנטישמיות פנימית. מצד שני, זו סאטירה, אולי אין צורך לקחת ברצינות את האלמנטים הקיצוניים שלה.

הספר היה חשוב בזמנו, בעיקר כשאנו יודעים עד כמה דייק בתחזיותיו ועד כמה היו מתונות לעומת מה שארע באותו מקום עצמו בעשרו העוקב. המתרגם, שכתב גם אחרית דבר לספר, מצביע על הרלוונטיות שלו לימינו, כשהוא קושר בין החקיקה שבספר לחקיקה המתוכננת בישראל 2023. אפשר, כמובן, לראות זאת גם אחרת, לא כאזהרה אלא כהבטחה: חקיקה, אם היא אמנם שגויה, סופה להתהפך, כפי שמציע הסיום האופטימי של העלילה.

על הסופר ועל הספר קראתי לראשונה בספרה של אורה אחימאיר, "בסלון של ברטה", שם מתוארים הדיונים שהתעוררו בחוגי היהודים בעקבות הצפיה בסרט, כשניסו לנחש אם מדובר בחיזוי גורל היהודים או ביצירה בדיונית חסרת חשיבות. סקרנותי התעוררה, ושמחתי כשהספר תורגם. גם אם העלילה פשטנית, הספר בהחלט מספק זוית ראיה נוספת, בזמן אמת, על האופן בו התמודדו יהודי מרכז אירופה עם מצבם המחמיר בין שתי מלחמות העולם.

הוגו בטאואר, שהיה סופר פורה ופרובוקטיבי, נרצח ב-1925. הרוצח טען שפעל ממניעים מוסריים, אך ככל הנראה היו לו גם מניעים אנטישמיים. מכל מקום, הוא זכה להגנתם של פרקליטים אוהדי נאצים.

בשל חשיבותו ההיסטורית הספר מומלץ לקריאה.

להרחבה: מאמר אודות הסרט שהוקרן בארץ ב-2018

Die Stadt ohne Juden – Hugo Bettauer

אפרסמון

2023 (1922)

תרגום מגרמנית: חנן אלשטיין

עולמו של הארכיאולוג ארי גוטמן מתערער, כשהוא חושד שספר, שעוסק בפרשה שארעה בחוג לארכיאולוגיה שבו  הוא מרצה, מפנה אצבע מאשימה נגדו. עשרים שנה קודם לכן, בעת סיור לימודי, נקשרה ידידות בלתי מחייבת בינו, שהיה אז מסטרנט ועוזר הוראה, ובין אחת הסטודנטיות. אחד הערבים הסתיים במפגש מיני ביניהם, שאותו ארי זוכר במטושטש. הסטודנטית, שנטשה בינתים את לימודי הארכיאולוגיה והפכה לפסיכולוגית, היא שכתבה את הספר, ובראיון טלויזיוני בטרם פרסומו סיפרה על מעשה אונס שארע באותו סיור. כמה מן הפרטים שסיפקה הבהירו לארי שהמדובר בו. הוא משוכנע שאינו אשם, אבל יודע שפרסום הספר יסתום את הגולל על הקריירה שלו ויחריב כליל את משפחתו. העובדה שאשתו היא עורכת דין המגינה על קורבנות של הטרדה מינית, ומאמינה באופן אוטומטי לנשים המתלוננות, רק מחמירה את מצוקתו.

היה אונס או לא היה? ארי המיוסר מִפחד, והסופר לאחור את הימים שנותרו עד שספר הבלהות יהפוך נחלת הכלל, אינו זוכר דבר בתחילה. אולם ככל שהימים עוברים, הוא הופך רדוף יותר ומַפנים רגשות אשם, עד שבסופו של דבר הוא ממש זוכר כיצד כפה את עצמו על הצעירה. האם מדובר בזכרון של ממש או בהיזכרות הנוצרת בתוכו כתוצאתו של סיפור המסופר סביבו? לא לגמרי ברור. למען האמת זה גם לא לגמרי משנה, כי ארי ופחדיו ותחושת האשמה שלו הם רק הציר הסיפורי המשמש מבוא לתוקפנות גברית.

ארי הוא גבר מודרני, שוויוני, פועל למניעת הדרת נשים, שותף מלא – מרצונו – במטלות הבית והמשפחה. סביבו מוצגות בספר דמויות גבריות אחרות, כמו ראש החוג השוביניסט והמטרידן, ואביו שסבור שמקומה של האשה במטבח ופחיתות כבוד היא לגבר להמצא שם איתה או במקומה.  האם כולם כאחד תוקפנים בפוטנציה? ארי מסרב לראות בעצמו אנס, בוודאי לא כזה שנופל להגדרתה של אשתו "פעם אנס – תמיד אנס", אבל הוא חי בחרדה מתמדת לשלומן של בנותיו, שחוו וחוות מפגשים בלתי נעימים עם גברים שהיו אמורים לדאוג לרווחתן. ומשום החרדה הזו, שבגינה כל גבר מצטייר כאִיּוּם, הוא מחטט בתוך נפשו ובתוך עברו, ומוכן בסופו של דבר לחוש אשמה.

מיכל שטייניץ מיטיבה לתאר את תהליך התפוררותו של ארי הרדוף, ויוצרת עלילה מותחת שמושכת לגלות את סופה. גם אם נדמה שהספר מכוון להרהוריו של ארי – "האם לא כולנו בעצם אותו דבר, זאבים שוחרים לטרף? חיות בר דברים במדבר בציפוי דקיק של תרבות ונימוסים […] מה אני יודע, כל גבר עלול ברגע אחד של חוסר שיקול דעת…" – שהם גורפים מדי לטעמי, הנושא שהוא מאיר חשוב, ומן הראוי שיעורר מודעות ומחשבה.

לא אספר, מחמת קלקלנים, מה עלה בגורלו של ארי. אומר רק שהסיום היה בהחלט לטעמי.

שתים בית הוצאה לאור

2023