קטגוריה: ספרים מומלצים

גאולה ואני היינו ידידות מרחוק. הכרנו לפני שנים רבות בפורום ספרים, והתחברנו בשל תחומי ענין משותפים. שוחחנו מאחורי הקלעים של הקבוצות השונות בהן היינו חברות, ואת חילוקי הדעות, שכן תפיסות העולם שלנו היו שונות, הנחנו בנחת בצד, ולא אפשרנו להן להאפיל על המחבר. חשיפה אישית עמוקה לא היתה חלק מן הקשר בינינו, ודווקא משום כך, כשכתבה לי כשלושה חודשים לפני מותה כי "מותו של אבי שבר את לבי", הבנתי כמה כאב נמצא מאחורי המשפט הצובט הזה. "מינל" הוא הספר האחרון שכתבה אחרי עשרים ספרי שירה, והוא מוקדש לזכרו.

מינָל נכנס לחייה של גאולה, ולחייהם של אמה ושל אחיה, כשהיתה בת-עשרה, למודת סבל אחרי ילדות תחת אב מתעלל. במשך תקופה ארוכה סירבה לקבל אותו, והיחסים ביניהם היו פורמליים וקרים. רק כשחוותה משבר קשה ועברה גיהינום בעשור השלישי לחייה, גילתה את מעלותיו ואת מסירותו, ונוצר ביניהם קשר אמיץ של אב ובת. את הדרך מן הניכור אל האהבה היא מתארת בספר המורכב מקטעי זכרונות. באומץ ובכנות היא חושפת את תלאותיה ואת משבריה, ומעלה על נס את מינל ואת אמה שהושיטו יד והשיבו אותה אל החיים. "על הטוב ועל הרע שבי זכיתי להיעשות בתו, ובזמן שאני כותבת דברים אלה, אני מבינה שלא הייתי רוצה שזה יהיה אחרת", היא מסכמת את התהליך שעברו יחדיו.

גאולה היתה משוררת, ועובדה זו ניכרת בכתיבת הפרוזה שלה. גם בקטעים דיווחיים לכאורה היא פואטית, מדויקת מאוד בבחירת מילותיה, יודעת את סוד הצמצום. גם אם הספר היה לי קשה לעתים לקריאה, משום שהתוודעתי למכאובים שלה שלא הכרתי, הערכתי את עוצמת הרגש, את הכנות, ואת הכשרון להעלות אותם בנאמנות על הכתב.

את ציור העטיפה היפיפה, כמו את הציורים שעיטרו את ספרי השירה של גאולה, ציירה אמה, אינסה הודס.

גל אלגר, שהספר נכתב בהנחייתה, הוסיפה אחרית דבר מעניינת ונוגעת ללב על עבודתה המשותפת עם גאולה.

בת חמישים ושש היתה גאולה הודס-פלחן במותה. יהי זכרה ברוך.

קינמון

2023

רפי, איש עסקים ישראלי, נמצא מת בדירתו בבייג'ינג. מיכאלה, שעבדה אתו, מתקשרת, על פי הנחיות שנתן לה לפני מותו, אל דותן, חברו של רפי ואיש מוסד לשעבר. מתוך רגש נאמנות לחבר המת, וגם משום שליחות שנכפתה עליו על ידי ראש הממשלה, דותן עולה על מטוס לסין, נחוש לגלות את הרוצח, וגם למלא מעין צוואה בעל-פה לפיה עליו לדאוג למורשת של רפי. "אתה מבטיח שתדאג למה שאותיר אחרי", אמר רפי לדותן בפגישתם האחרונה, ולא פירט. לכן אין לדותן מושג מהי מורשת זו, אבל הוא סקרן לגלות.

יגאל צור כתב ספר קצבי, ששומר על רמת מתח גבוהה מתחילתו ועד סיומו. יתרה מזו – ומבחינתי זהו העיקר – הספר מעוגן במציאות מרתקת מאוד, ומטרידה לא פחות, ובכך הוא מציע ערך מוסף שמגביה אותו מעל התבנית ה"אֶקשנית". רובו של הספר מתרחש בסין של ימינו, זו שרומסת את זכויות הפרט, בין אם הוא סיני ובין אם הוא אויגורי או טיבטי, זו שמבקשת להיות מעצמה יחידה. הספר מוליך אותנו אל בתי כלא בלתי רשמיים, אל חדרי חקירות, אל בעלי ההון ואנשי השלטון המושכים בחוטים, ואל הדרכים בהן סין פועלת כדי לצבור עוצמה ולהרחיב את השפעתה. הכוח המניע את ההתרחשויות, פרט לתאוות הממון הבלתי נמנעת, הוא מחקר גנטי, שראשיתו ברצון להציל חיים, והמשכו הצפוי והעצוב הוא בניצולו למטרות דיכוי והשמדה. עוד בעלילה תיאור מפורט ומעורר ענין של פעילות קומנדו ישראלית בסוריה, וכדי להבין כיצד היא נקשרת לסין תצטרכו לקרוא את הספר. ניכר שלסופר היכרות מעמיקה עם הרקע עליו הוא כותב, הן בפרטים היומיומיים כמו תיאורי מאכלים ומקומות, והן בהקשרים החברתיים והפוליטיים, ועובדה זו מעניקה לספר משנה אמינות.

נקודה אחת שהפריעה לי היא האזכור של "קוד הכוהנים" בהקשר של המחקר. מכיוון שלא שמעתי עליו בעבר מיהרתי לחפש, ומצאתי כי הקוד המדובר הוא תוצאת מחקר שנעשה בקרב אנשים הנושאים את שם המשפחה כהן על שלל גרסאותיו, ולפיה לכולם מוצא משותף המיוחס לאהרן הכהן. ההתיחסות בספר אל הקוד מחילה אותו על כלל העם היהודי. מחקר ספרותי יכול להיות בדוי או אמיתי, אבל לטעמי אם משתמשים במונח קיים כדאי לשמור על דיוק לפחות בהתייחס אליו. מכל מקום, היתה לי כאן הזדמנות ללמוד משהו שלא ידעתי.

"סודות קטלניים, שקרים מסוכנים" כתוב היטב, מותח במידה הנכונה, מעשיר בידע ולפיכך מומלץ.

בזלת

2023

להרחבה על סין של ימינו אני ממליצה על שני ספרי עיון: "קיסרות אדומה" ו"מלחמת 100 השנים הבאות".

זיו הוא מגלה חולשות. הוא יודע לאתר את נקודות התורפה במערכות ממוחשבות, ולפצח ססמאות וקודים שנועדו להגן עליהן. בתחומו המקצועי הוא עילוי, חד וממוקד, מרשים ביכולותיו. בקבוצה אנונימית של מגלי חולשות כמוהו הוא מרגיש חשוב ומוערך. "הדמות הבדיונית שלי מצאה במקומות האלה מקלט וכבוד […] הרגשתי שם כמו טורף-על זריז וגמיש, דינוזאור מעופף". מחוץ לתחום זה הוא אאוטסיידר, תמיד היה וככל שהדברים נראים תמיד יהיה. כילד הסתובב בשולי החבורה, וגם כמבוגר הוא מתקשה, בעצם בלתי מסוגל, להיות אחד מהחבר'ה, או ליצור קשר זוגי. אם הוא במקרה במרכז תשומת הלב, הוא נבוך. "פתאם כולם הסתכלו עלי. נתתי להם את החיוך הביישני שאני שונא – אל תכעסו ואל תעליבו אותי בבקשה, אני נפש טובה, הנה אני מכשכש לפניכם בזנב כדי שתבינו שאני לא מזיק. ככה ילד כמוני למד להסתדר בעולם". בארוע נדיר בילדותו זכה לכבוד מצד חבריו בעת משחק כדורגל שעלה יפה, אבל גם הוא וגם משפחתו שילמו ביוקר את מחיר היסחפותו אחרי התהילה הזמנית מאוד. לקשיים החברתיים שלו נוספה אפוא גם החרדה מפני טראומה נוספת.

הספר עוסק בשני נושאים עיקריים השלובים היטב יחדיו. האחד הוא בדידותו הנואשת של זיו, שבשלב מסוים חי חיים שאולים כשהוא חודר אל הטלפונים של כל מי שהוא מכיר ועוקב אחר כל פרט בחייהם. מה שהתחיל כחדירה חד-פעמית במטרה לעזור, הפך לצונאמי שהוא אינו מסוגל לעצור, למרות שהוא מודע לנזק הנפשי שהוא גורם לעצמו. הנושא השני הוא השימוש לרעה שנעשה בטכנולוגיה, והבחירה המודעת של העוסקים במלאכה להמנע משאלות של מוסר ושל צדק. זיו רואה במו עיניו כיצד המערכת שהוא מתפעל עבור שלטון דיקטטורי משמשת לפגיעה בכל היבטי החיים של האזרחים, מסתכל לסובלים ישר בעיניים, ומצפונו אינו מייסר אותו. "אני לא אשם, אמרתי לעצמי, רק שחקן קטן במשחק גדול שאת הכללים שלו קבעו אחרים. לא מעניין אותי מי מנצח ומי מפסיד. אני רק עושה את העבודה המבריקה שלי". משפט קלאסי של משתפי פעולה, נקיים בעיני עצמם. הדהדה בראשי אמירתו של אלברט שפאר, "אירועים פוליטיים לא העסיקו אותי". גם הוא רק רצה שיניחו לו להפגין את כישוריו המקצועיים.

אבל אז מגיעות התוצאות של ההתיחסות המופקרת לפרטיותם של בני האדם ולזכויותיהם הבסיסיות ממש אל סף ביתו של זיו. הוא יכול להמשיך להתעלם, או להשתמש ביכולותיו כדי לסייע, באופן חוקי יותר או (הרבה) פחות, ליקרים ללבו. הוא יכול לומר שזה לא עניינו ורק תנו לו לעבוד בשקט, או להסתכן בעימות ולנסות למזער נזקים. בדרך הראשונה מצפונו אולי ייסר אותו, אך הוא ימשיך להיות מוערך על ידי עמיתיו ועל ידי לקוחותיו. בדרך השניה יפעל על פי מידת הצדק, אך ידון את עצמו לבדידות שממנה הוא כמה להחלץ.

ישי שריד נטל נושא חדשותי – שימוש ברוגלות למטרות פסולות – ושילב אותו בסיפורו של זיו, בחור כאוב, מעט תמים, להוט להצטיין, כמה להכרה ולאהבה, ומוכן לשקר לעצמו כדי לא להתייסר בדילמות שלא יצליח לפתור. הבחירה בו כמספר בגוף ראשון מעניינת, שכן היא מאפשרת לחוות בו-זמנית את הציניות שבהתעלמות, את שיתוף הפעולה המאפשר את השגת המטרות הפסולות, ואת ההתפכחות המייסרת. בחלקו האמצעי של הספר, כשזיו נשלח לסייע בתפעול המערכת במדינה טוטליטרית, הסופר קצת מאכיל את הקורא בכפית באשר למסרים שהוא מבקש להעביר, אבל החלק הראשון, שבו זיו מתאר את חייו ואת עבודתו החדשה, וביתר שאת החלק האחרון המתחבט והדינמי, מחפים על חולשה זמנית זו.

מעניין, קריא מאוד, מטריד ומומלץ.

עם עובד

2023

כותרת משנה: איך המתמטיקה מקילה את התנהלותנו בעולם

סטפן בויסמן, פילוסוף של המתמטיקה, מסביר ב"פלוסים ומינוסים" עד כמה המתמטיקה, שזכורה לרבים מאתנו כמטלה מתישה וסתומה-משהו מן השיעורים בתיכון, היא שימושית, וכמה חשוב להבין את ההגיון שלה ואת עקרונותיה. מטרתו אינה להפוך את הקוראים למתמטיקאים נלהבים, אלא להראות כיצד התחום הזה, שמצטייר לעתים מנותק ובלתי רלוונטי, מניע את חיינו באינספור היבטים. מכיוון שנוכחותו בחיינו כל כך דומיננטית, הדעת נותנת שהיכרות מסוימת אתו רצויה וחיונית.

בעולם של היום עדיין מצויות חברות המתנהלות ללא מספרים, ומבססות את קיומן על מיומנויות מולדות. מן הסתם די היה בכך בעולם של פעם, שבו הניהול החברתי היה פשוט ואינטואיטיבי משום שהיחידות החברתיות היו קטנות ופשוטות אף הן. המספרים והמתמטיקה הופיעו כשבני האדם החלו להתקבץ בחבורות גדולות, והתנהלות מסודרת היתה בלתי אפשרית בלעדיהם, בין אם מדובר בצרכי המסחר ובין אם בגביית מסים. בויסמן מתאר את ההתפתחויות במסופוטמיה, שהותירה אחריה עדויות רבות חרוטות על חרסים, במצרים, שהשתמשה בפפירוסים מתכלים ולכן היא דלה יותר בעדויות, ביוון, שהעדיפה את התיאוריה על פני היישום והניחה את היסודות לחשיבה מתמטית, ובסין שהעדיפה את היישום ולא עסקה בתיאוריה.

מכאן עובר הכותב להתפתחותם של תחומים מורכבים יותר. הוא מסביר את תמצית מהותם של אינטגרלים ודיפרנציאלים, ואת נוכחותם בכל מה שמקיף אותנו, מבנית גשרים ועד תחזית מזג האויר. הוא מתאר את התפתחות הסטטיסטיקה, שמופיעה בין השאר בכל סקר שאנו קוראים, וטוען כי "אם אתם מבינים איך המידע מחושב ואיך הוא יכול להיות שגוי, אתם יכולים להתבונן בו בעין ביקורתית יותר". לבסוף הוא כותב על תורת הגרפים שבבסיס האלגוריתמים של פייסבוק וגוגל, ועל השפעתם של אלה כל מה שמעסיק אותנו ללא הרף, כגון חדשות כזב, פרטיות, בינה מלאכותית.

המספרים, אומר בויסמן, "עוזרים לנו להקנות מבנה לכל מה שאנו פוגשים סביבנו. הם מועילים וקלים ליישום מפני הם ממקדים את תשומת לבנו במבנה, ומתעלמים מכל הפרטים שאינם חשובים באותו רגע". קלים לישום? תלוי למי, אני מניחה. מועילים? ללא עוררין. מכל מקום, אין ספק שהבנה כיצד פועלים הדברים "מאחורי הקלעים" מרחיבה את הבנת הדברים הנראים, ומאפשרת יתר שיקול דעת במקומות בהם הוא נדרש.

מן הספר נעדרות כליל נוסחאות. לעומת זאת יש בו אנקדוטות רבות המסופרות בחן, ביניהן תיאורים מן העולם העתיק וסכסוכי אגו וכבוד בין דמויות שנחקקו בהיסטוריה. אחד מן הקטעים החביבים בעיני הוא מובאה מתוך טקסט משנת 1740 לפני הספירה שנמצא בבית ספר במסופוטמיה. בטקסט מתוארת שיחה בין שני סופרים, כלומר מתמטיקאים, מנהלי חשבונות, יודעי קרוא וכתוב. הגבר הזקן מן השניים מתלונן כי "הצעירים של היום כבר לא יודעים לעשות שום דבר, אפילו לא לחלק כברת אדמה בין שני אנשים", ומאשים את רמת ההוראה שהידרדרה מאוד. נשמע עכשווי בכל דור.

"פלוסים ומינוסים" הוא ספר מעשיר, נעים לקריאה ומומלץ.

Pluses and Minuses – Stefan Buijsman

מטר

2022 (2018)

תרגום מאנגלית: עדי מרקוזה הס

"חיי יהודים אינם נחשבים, הם שווים פחות מחיי סוס, פרה או חזיר במשק. אתה מבין את דבריי? למטה מסוס, למטה מפרה! הסיכויים שלך להישאר בחיים נמוכים משלהם!", כך נאמר ליוסף מורילס, יהודי תושב העיירה פרושוביץ בפולין הכבושה על ידי הגרמנים. יוסף, מומחה בקר מוכר באיזורו, מצא מפלט לו ולילדיו, ברוניה ומוניאק, בבור שנחפר תחת רפת. במשך חודשים נחבא שם יחד עם בני משפחה נוספים, בצפיפות ובמחסור. מדי פעם, כשמלאי המזון הצטמצם, יצא לרכוש מוצרים ולהשיג כסף לאנשים שבמחבוא ולמשפחה העניה שסיכנה עצמה כדי להסתיר אותם. העובדה שהיה מוכר שיחקה לטובתו, אך גם לרעתו. חברים משכבר נחלצו לעזרתו, אחרים עלולים היו לזהות אותו ולהלשין עליו. פעם שלח את דוד, אחד מילדי המשפחה, אל הפריץ כדי להביא כסף, בפעמים אחרות יצאה בתו ברוניה בת העשר להביא מזון. הסיכון היה גבוה, הסיכוי קלוש, אבל האנשים בבור שלמטה מהפרה שרדו.

ערן מורילס הוא בנו של מוניאק, הילד שחי חודשים ארוכים בבור וכמעט איבד משום כך את יכולת ההליכה. אביו, דודתו וסבו לא נמנו עם אלה שנמנעו בקנאות מלדבר על שעבר עליהם, אבל סיפורם במלואו סופר לבני משפחתם רק שנים רבות אחרי שארע. ערן הקדיש שנים לחשיפת מקום המחבוא ולמציאת צאצאיהם של המצילים. יוסף, נאמן למציליו כפי שהיו הם נאמנים לו, לא חשף את זהותם בזמן המלחמה ולא אחריה. אלה שמכרו לו מזון או תרמו לו כסף לא ידעו היכן הוא מסתתר, ואלה שאצלם הסתתר לא ידעו מי הם המסייעים לו. בראיה מפוכחת האמין יוסף שכמה שפחות יידעו כך ייטב לכולם.

חלקו הראשון של הספר מספר את סיפורם של יהודי פרושוביץ וסביבתה, ואת סיפורם של בני מורילס וקרוביהם, החל בגירוש הראשון של יהודי המקום באוגוסט 1942, דרך גלגוליהם במקומות מסתור לפני שהגיעו לרפת, ועד השחרור. חלקו השני מתרחש אחרי השואה בפולין שעדיין רדפה את היהודים, ובארץ-ישראל, אליה התעקשה ברוניה לעלות לבדה בעודה ילדה, ואליה עלתה אחריה המשפחה כולה. חלקו השלישי הוא תיעוד מסעו של ערן בעקבות הסיפור המשפחתי, שכלל חפירה במסמכים, נסיונות לדובב בני משפחה, ומסעות לפולין בנסיון לעורר את זכרונם של אביו ושל דודתו ולמצוא עדים לעברם.

ספרי זכרונות מסוג זה מבורכים, ושיפוט ספרותי אולי אינו במקומו. בכל זאת לא אוכל להמנע מלומר שהבחירה לכתוב את שני החלקים הראשונים במשפטים שמרובם נעדר נושא, הפריעה מבחינתי לקריאה. החלק השלישי, לעומת זאת, נכתב כדרך שאדם מדבר עם חברו, במשפטים שלמים בלתי מאולצים, כך שמעבר להיותו של חלק זה מעניין לא פחות מקודמיו, הקריאה בו זרמה והיתה נעימה הרבה יותר. אני מניחה שהכותב ביקש לשוות לסיפורי העבר נופך ספרותי יותר, ומכאן הבחירה הסגנונית שלא נעמה לי.

ערן מורילס מספר סיפור מרתק על דבקות בחיים, על תושיה ועל אופטימיות מעשית, וכמובן גם על מזל. יפה עשה שלצד בני משפחתו נתן את הכבוד הראוי לאנשים הטובים ששמו נפשם בכפם וסייעו לחבריהם בעת צרתם, וראויים השמות להזכר. יבואו על הברכה יוזף קלשצ'ינסקי, משפחת סקוורצ'ינסקי, ולאדיסלאב והלנה קוטיזה.

אתר הספר הכולל מסמכים, תמונות וראיונות

הוצאה עצמית

2022

תופעת כוחו של מנהיג לסחוף המונים מרתקת. כיצד מצליח אדם יחיד להפנט את הרבים אליו, להטות אותם לדעתו? כיצד קורה שקבוצת אנשים בוחרת לשאת עיניה אל היחיד שינהיג אותה? "מנהיגות וכריזמה" עוסק בפענוח חידות אלה.

נקודת המוצא של הדיון היא שהמנהיג והמנהיגות אינם יכולים להבחן במבודד מן המונהגים ומן ההקשר שבו הם פועלים. אם להשתמש באש כדימוי, הרי שהיא תוצר של שלושה גורמים: המנהיג שהוא הניצוץ המצית חומרי בעירה, המונהגים שהם חומרי הבעירה, והנסיבות המייצגות את החמצן המזין אותה. הספר דן בשלושתם. בתמצית על קצה המזלג, המוּנהגוּת היא תופעה אבולוציונית-ביולוגית, הנובעת מצרכים בסיסיים של ביטחון, כיוון, חזון, תחושה שיש על מי לסמוך. המנהיגות מסקרנת, מפני שהיא מציגה אדם החורג מן הצורך הציבורי בהנהגה ומציב עצמו בראש. כריזמה, כפי שהיא נתפסת בדרך-כלל, אינה יכולה להסביר זאת. הנסיבות הן המשתנה המגוון מכולם, תלויות תרבות, ארועים גיאו-פוליטיים, תהליכים חברתיים ועוד.

הספר מציע מבט משולב ביולוגי-סוציולוגי-אנתרופולוגי-היסטורי, הנתמך במחקרים מרתקים רבים, וחותר עמוק אל לב התופעה. בשורה התחתונה, אם לדלג ישירות לשם, המונהגות היא הדורשת את מירב תשומת הלב. אדם יחיד, מוכשר ומושך לב ככל שיהיה, הוא בסופו של דבר מנהיג רק אם יש ציבור שמוכן לקבל את הנהגתו. "הנטייה "לצרוך מנהיגים" (מכל סוג – מדריכים רוחניים, מנהיגים פוליטיים) היא ברירת מחדל, שמקורה הראשוני הוא קדום. טענה זו אין משמעה שלא ניתן להיאבק בנטייה (התלותית) הזו, לצמצמה ולהרחיב את טווח הבחירה והאוטונומיה. זאת למעשה הנגזרת של ההבנה שמדובר בגומחה אבולוציונית ביולוגית‐תרבותית, שבתוכה אינטראקציה מתמדת בין דטרמיניזם ביולוגי לבין מרחב בחירה […] שיפורנו כמונהגים, הגברת מודעותנו ויכולת ההיקש שלנו והקניית פרמטרים לבחינת מקורות האמון שלנו במנהיגים – יכולים לשפר מהותית את המנהיגים עצמם. לפיכך, פיתוח מונהגים הוא במידה רבה פיתוח מנהיגות איכותית יותר".

באופן טבעי, כשתוהים על כוחו של מנהיג ועל עדריותו של הציבור הנוהה אחריו, הדיון מגיע אל היטלר. גם בספר זה להיטלריזם מיוחד מקום, בין דיונים בדמויות אחרות. העיסוק בו "פוגש" כמה אזכורים והתיחסויות לתופעה שמשכו את תשומת לבי במקורות נוספים. קרל אובה קנאוסגורד, במסה על היטלר שכתב בכרך האחרון של "המאבק שלי", נגע אף הוא בסימביוזה בן המנהיג למונהגים: "בלעדי ההמון הוא היה אף אחד, גבר בודד וכושל בעל דעה חיובית ביותר על עצמו, ללא כל צידוק […] הוא נתן להמון מה שההמון רצה, את ה-אני הבלתי תלוי ב-אנחנו, וההמון נתן לו מה שהוא רצה, את ה-אנחנו התלוי ב-אני". איאן קרשו התייחס לכך ב"המיתוס של היטלר", בדגש על המונח "מיתוס", שמצביע על הפער בין מי שהיטלר היה לבין מי שמונהגיו בחרו לראות. יואכים פסט בביוגרפיה על היטלר כתב על תופעת "לכוון לדעתו של הפיהרר", שמשמעותה שהמנהיג לא היה חייב להיות ברור וחד-משמעי בכל פרט – מונהגיו בחרו להבין אותו כרצונם. אין בכך, כמובן, משום הפחתה באחריותו, אבל בלי אלה שאפשרו אותו הוא פשוט לא היה עולה על במת ההיסטוריה.

הנה כמה אמירות מעניינות שמשכו את תשומת לבי:

מחקרים עדכניים הצביעו על כך שלא רק שלבני אדם יש ככל הנראה נטייה מולדת לקבוצתיות, הם גם רגישים מאוד, מגיל מוקדם מאוד, להבחנה בין הקבוצה "שלי" לקבוצה של "אחרים".

הצורך בסמלים עצמם כיוצרי ומחזקי סולידריות קבוצתית הוא אוניברסלי. […] גם מנהיגים או מועמדים לתפקידי מנהיגות הם בחזקת אותות עבור המונהגים. מידת הכריזמטיות המיוחסת להם,  הנכונות להיות מובלים על ידם, ניתנות להבנה ולפירוש במסגרת ניתוחם כאותות.

כוחו המפתיע של המנהיג הכריזמטי מושג מתוך הכמיהה ליכולתו (גם אם היא מדומיינת) לתווך לנו, באמצעות רגישותנו, הבטחה הטבועה בנו. מורכב ככל שיהיה המסר הכריזמטי, יש לו איכות חווייתית פשוטה אך על‐זמנית הדומה לזו של תינוק הנלקח בזרועות אמו – תחושה של "הגעה אל הנחלה".

ההיבט המוטיבציוני הזה הוא ככל הנראה אחת ההבחנות החשובות בין מנהיגים כריזמטיים כדוגמת לינקולן, רוזוולט, בן‐גוריון, גנדי ומנדלה הנחשבים ל"כריזמטיים חיוביים", לבין מנהיגים כהיטלר וג'ים ג'ונס, הנחשבים ל"כריזמטיים שליליים". הראשונים היו בעלי דימוי עצמי חיובי. רובם, כפי שצוין, ראו עצמם כמי שמיועדים להנהגה ומתאימים לה מרגע שעמדו על דעתם. האחרונים גילו את יכולתם להשפיע באקראי בנסיבות של עלייה על בימה כלשהי.

הכריזמה, כפי שתואר, היא מופע של המונהגים יותר מאשר מאפיין של המנהיג.

ואמירה אחת שהפתיעה אותי: הביוגרפיה היא הסוגה הנחותה ביותר של מחקר היסטורי. למה? האם המדד אינו איכות המחקר אלא הסוגה?

"מנהיגות וכריזמה" הוא ספר מעמיק, מעורר מחשבה ומומלץ.

רסלינג

2022

שתי יצירות של ז'ורז' סימנון נכללות ב"מכתב לשופט". האחת, ששמה כשם הספר, נכתבה ב-1947, השניה, "הילד שבחלון", ב-1941. כמו בכל סדרת התרגומים הזו, גם הפעם אין קשר עלילתי בין היצירות, אבל אולי במקרה ואולי בכוונה צורפו יחדיו שתים שבהן המספרים מתבוננים אל עברם, מחלצים תובנות מזכרונות שמתערבבים זה בזה.

"מכתב לשופט" נכתב על ידי שארל, רוצח מורשע. את המכתב הוא מפנה אל מי שהיה השופט החוקר שלו, והוא מבקש לשכנע אותו כי טעה כשסבר כי הפשע בוצע מתוך דחף ולא בכוונה תחילה. שום דבר לא ישנה את גזר דינו, אבל חשוב לו להסביר את עצמו, להעמיד דברים על דיוקם. זהו סיפורו של רופא שבמרבית שנות חייו הניח לעצמו להסחף עם הנסיבות. הוא למד רפואה כי זה מה שאמו רצתה. נישא לאשה כי זה מה שצריך לעשות. נישא שוב לאחר שהתאלמן לאששה שהתאלמנה אף היא, והניח לה לנהל את ביתו ואת חייו ואת חיי אמו ובנותיו. הכל השתנה כשהתאהב פתאם. הוא הפך מוכה אמוק, קנאי, שתלטן, אלים כלפי אהובתו. סימנון מצליח לתעתע, ליצור אשליה של אדם המתנסח בתבונה ומודע לעצמו, עד שלרגע נשכח כי הוא כותב מתא הכלא. כששארל מגיע לספר על הפרשה שהביאה אותו לשם, מתברר בדיעבד עד כמה הוא מנותק מן המציאות. "כל מה שעשתה ארמאנד", הוא מספר על אשתו המושלמת באמת, "כל מה שהיא עושה וכל מה שתעשה הוא בסדר גמור. האם אתה מבין כמה זה יכול לייאש?". "אושר שלא ביקש לו, שניתן לו חינם ואסור היה לו לאבדו", הוא אומר על פרשת האהבים שלו, שאושר אין בה.

"הילד שבחלון" מסופר על ידי גבר מבוגר, המשחזר את נקודת המבט של ילד בן שבע. ז'רום, ילד חולני במקצת, מבלה את מרבית ימיו בחלון דירת משפחתו, מעל החנות שמנהלים הוריו. ה"חבר" שלו הוא ילד בדירה ממול, שאתו אין לו בעצם שום קשר. שגרת המשפחה מתערערת מבחוץ, כשהמשטרה אורבת לטרוריסט, בן משפחה של הילד ממול, ומתערערת מבפנים כשדודתו של אביו עוברת לגור איתם. הדודה, אשה ארסית, קטנונית, מרושעת, שמשתמשת ברכושה כדי לשלוט בקרוביה, נקלעת למאבקי כוחות עם הילד. "מבחינות ידועות היתה הדודה ואלרי בת גילי. במריבות, למשל. היא לא רבה אתי כאדם מבוגר הרב עם ילד, אלא כילד עם ילד אחר. וכך גם ליד השולחן, כשבדקה את הצלחת שלי לוודא שאמי לא נתנה לי נתח טוב יותר משנתנה לה". כשנדמה לו שהוא יודע היכן הטרוריסט מסתתר, וכשהיא קולטת שהוא מסתיר סוד, המתח ביניהם מגיע לשיאו. סימנון מתאר להפליא את דמותה, ואת תחושותיו העזות והמבולבלות של הילד נוכח פלישתה והטרדותיה.

כמו ביצירות האחרות שתורגמו בסדרה זו, סימנון טווה את הפרטים בסבלנות, חוקר את נפשות גיבוריו, ובורא באמינות דמויות רב-מימדיות.

מומלץ.

Lettre à mon juge

Il pleut bergère

עם עובד

2005 (1941, 1947)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז

בשנות ה-80 בהונגריה, בעת שהשפעתה של ברית-המועצות הלכה ונחלשה, הרשה לעצמו נער צעיר במחנה מוזיקלי לארגן את חבריו לנגן את יצירתו של מלחין שנאסר להשמעה. כעונש הורחק מן הפעילות של כלל המחנה, אך מעז יצא מתוק. יחד עם שלושה חברים הקים רביעיה, שברבות הימים הפכה בעלת-שם והוליכה את חייהם למקומות שלא שיערו כי הינם בגדר האפשר.

השפעתה של ברית-המועצות אמנם היתה בשלבי התפוגגות, אך חוליי הקומוניזם עדיין הכתיבו את חייהם של ההונגרים. השלטון משקר לאזרחים ומרדים אותם, האמת מוסתרת ומטויחת, מניפולציות וסחיטות הן מהלכים מקובלים לשליטה בהמון, ופגיעה בפרטיות ובגידה הן מטבע עובר לסוחר בנסיון להשיג יתרונות ולשפר את תנאי החיים של היחיד. למרבה העצב, המעבר לדמוקרטיה אינו משנה הרבה, והרגלי העבר מחלחלים עשרות שנים אל תוך העתיד.

דוד טרבאי מספר סיפור אינטימי על צעירים, שהמוזיקה היא חייהם, ושלוּ ניתן להם היו עוסקים בה בלבד. אבל במקום בו הם חיים לא ניתן להם החופש הזה. לא תמיד הם מודעים לאופן בו הפוליטיקה והחברה משפיעות עליהם, אבל הסופר, שמשלב בין האינטימי לציבורי, מיטיב לקשור את החוטים הכורכים הכל בכל. לפעמים זוהי השפעה רחוקה של התמודדות עם קבוצת מורדים בעיר הבירה על ההתמודדות עם הצעירים העצמאיים במחנה; לפעמים זוהי סחטנות שמופעלת עליהם ישירות; לפעמים נדרשים בני משפחותיהם לבחירות בלתי אפשריות. זהו, אם כך, ספר אינטימי ופוליטי גם יחד, והשילוב בין השניים עשוי היטב ומעניין.

מומלץ.

עם עובד

2019

שלושה סיפורים על אהבה פרי עטו של אמיל זולא נכללים בקובץ ישן זה של ספרית תרמיל הזכורה לטוב. שני הראשונים תורגמו על ידי יוסף כרוסט, השלישי על ידי יעקב בן-ציון.

"למען ליל אהבה" הוא סיפורו של צעיר בודד שמתאהב בשכנתו, שאותה הוא מכיר רק מצפיה בחלונה. מה יהיה מוכן לעשות אם תינתן לו ההזדמנות לממש את אהבתו? גיבורת "סמי אהבה" היא אשה צעירה הנשואה לגבר שגילו כפול משלה. בשל גילו וחוסר יכולתו להעניק לה ילד, ומכיוון שנראה שאין ביניהם שום דבר משותף, היא נמשכת לגבר אחר. ב"ההתקפה על הטחנה" מגיעה המלחמה בין הפרוסים לצרפתים אל סף ביתם של צעירים ביום בו הם אמורים להנשא.

אמיל זולא מיטיב לתאר את דמויותיו, את כאבן, את חריגותן ואת כמיהתן לאהבה, ומשלב בחוכמה וברגישות תיאורי טבע ונסיבות היוצרים אוירה מובחנת ומדויקת. סיפוריו וספריו מומלצים תמיד.

לעומת זאת, התרגום לוקה בחסר. לא מבחינת השפה, שהיא נאה וקריאה למרות היותה פה ושם מיושנת. הבעיה היא בהשמטות שמשום מה הרשו לעצמם מתרגמים בעבר. את הסיפור הראשון קראתי לפני מספר שנים בקובץ "חמישיה צרפתית" תחת השם "בעבור לילה אחד של אהבה" בתרגומה של אחינעם ברגר. הנה דוגמא להשוואה משני התרגומים.

תרגומה של אחינעם ברגר: "הגבר הצעיר איבד את אביו ואת אמו כשהיה רך בשנים. לפנים היו בני מישו משפחה של רצענים מאלוּאֶה שבקרבת העיירה מאנט. כשמתו הוריו שלח אחד הדודים את הילד לפנימיה. אחר כך עזב גם הדוד את העולם, וזה חמש שנים מועסק ז'וליאן במשרה צנועה כמעתיק במשרד הדואר של פ.".

תרגומו של יוסף כרוסט: "הצעיר נתייתם מאביו ואמו בעודו ילד. אחד מדודיו שלח אותו לפנימיה. אחר כך מת הדוד וז'יליין מילא תפקיד של פקיד במשרד הדואר במשך חמש השנים האחרונות".

למרות ההשמטות – מומלץ.

ספרית תרמיל

1973

Pour Une Nuit d’Amour (1883)

Les coquillages de Monsieur Chabre (1984)

l'attaque du moulin (1892)

כותרת משנה: רשלנות רפואית ותוצאותיה

ד"ר אבי רובינשטיין הוא נוירוכירורג שעסק במשך שנים במקצועו, עד שחש כי אינו מוצא את מקומו בסבך הפוליטיקה הרפואית ומלחמות האגו המתנהלות גם על גבו של החולה. הוא החליט לא להשלים עם המצב, פנה ללימודי משפטים, וכיום הוא שותף במשרד רובינשטיין-יקירביץ המתמחה ברשלנות רפואית. בספרו הוא מתאר כמה מן המקרים שבהם טיפל כתובע. פרטיהם של לקוחותיו שונו כדי לשמור על פרטיותם, וכן מרבית פרטיהם של המוסדות הרפואיים ושל הרופאים המעורבים, שכן אין המדובר בהפניית אצבע מאשימה אל מוסד זה או אחר, אלא בהפניית תשומת הלב אל התופעה. כל אחד מן המקרים מתואר תחילה כסיפור, עם פה ושם קישוטים פרוזאיים, ועובר אל פירוט ההליך המשפטי עד לקבלת פסק דין או עד להשגת פשרה.

המקרים המובאים בספר מצויים בתמצית גם באתר המשרד, ביניהם המקרה הקשה של צעירה שסובלת מנזק מוחי בגלל כשל באבחון חסר בויטמין B1, והמקרה הטרגי של גבר שמת מדלקת ריאות בלתי מאובחנת בעת שהיה כפות שלא כדין במוסד פסיכיאטרי. בכמה מן המקרים הרשלנות פושעת, באחרים מדובר בשיקול דעת לקוי או ביהירות מזלזלת, והתוצאות תמיד קורעות לב.

סיבת המוות השלישית בארצות הברית היא רשלנות רפואית – שלוש מאות וחמישים אלף מקרים בשנה. לאלה יש להוסיף את הסובלים מנכויות קשות שמספרם אינו ידוע (אין נתונים על מוות מרשלנות רפואית בארץ). הסיבות לכך רבות: רופאים שאינם טורחים לרענן את הידע שלהם, ולכן מחמיצים מקרים בלתי שגרתיים; הפקדת הטיפול בידי רופא זוטר או מתמחה, שאינו מוצא לנכון להתייעץ עם בכירים ממנו; התעלמות של רופאים מן הנסיון והידע של אחיות ותיקות; יהירות אנושית ועיגול פינות; בישראל, בשונה מהמערכת הפרטית, במערכת הרפואה הציבורית אין לחולה רופא בכיר אחד שאחראי עליו, וכך הוא נופל לעתים בין הכסאות; ועוד.

תביעות בגין רשלנות רפואית, ככל שתהיינה מטרידות, צריכות להוות הזדמנות למערכת לתקן את עצמה. כל מקרה שנדון ומציף פגם בתהליכים, צריך להוות בסיס לשינוי. הכותב מזכיר מקרים שבהם אכן הופקו לקחים ויושמו תיקונים, אך אלה, לדבריו, בגדר מיעוט. כפי שקשה למצוא רופאים שיסכימו לצאת נגד עמיתיהם ולהעיד לטובת התובעים, כך קשה למצוא רופאים ומוסדות רפואיים שיביעו נכונות להודות באשמה גם אם פסק הדין הוקיע אותם.

הכותב מציע לחולים כמה טיפים שיכולים למזער נזקים: לא להתבייש לבקש מהרופא המטפל להתייעץ עם האחראי עליו, לעמוד על הזכות לחוות דעת נוספת, לוודא שטיפול שהומלץ אכן ניתן במלואו. מוטב להיות מסומנים כטרדנים, הוא אומר, מלהתחרט מאוחר יותר.

למען ההגינות יש לציין שהספר נכתב אך ורק מזוית הראיה של התובעים. הכותב חווה אמנם את שני הצדדים כרופא וכעורך-דין, אבל הוא אינו מקבל אף אחד מן התירוצים של הנתבעים. אולי במקרים שהכותב נטל על עצמו האשמה היתה ברורה, אולי מקצוע הרפואה, שהחיים והמוות בידיו, צריך להיות חף מטעויות (זה בכלל אפשרי?), אבל כדאי לזכור שקולם של הרופאים, כשהוא נקי מפרשנות הכותב, לא נשמע כאן.

בשורה התחתונה: ספר חשוב שעוסק בתופעה קשה שיש לצמצם ככל האפשר. ובינתים, יש לשמור על עירנות מירבית ולנסות לוודא קבלת טיפול מיטבי.

בריאות טובה לכל.

מטר

2022