קטגוריה: ספרים מומלצים

שרמן אלקסי, אינדיאני-אמריקאי, עוסק בכתיבתו בנושאים שבלב ההוויה האינדיאנית. גיבורי תשעה הסיפורים שבקובץ הם, כמו הסופר, בנים לשבט ספוקן – "ילדי השמש" בשפת הסייליש – ילידי השמורה שביקשו לעצמם חיים חדשים בסיאטל (הקרויה, אגב, על שמו של צ'יף אינדיאני). אלקסי נוגע בגזענות, בסטראוטיפים, אינו עושה הנחות לבורים ולצרי אופקים ללא קשר לצבע עורם, ובתערובת של חמלה-כאב-שנינות-פרובוקציה מתאר דמויות המבקשות זהות ברורה, וככל הנראה נידונות לחיות בין שתי תרבויות.

מן הסיפורים שבספר, שכולם טובים, אהבתי במיוחד שניים. "חייה ומעלליה של אסטל-העוברת-מעל" מתאר את אמו של המספר בגוף ראשון, את הקשר בינו ובינה, ואת אופן השתלבותה בחברה הלבנה. "אמא שלי, כמו רבים מהמהגרים לארצות-הברית (ויציאה מהשמורה לסיאטל היא אכן הגירה), המציאה את עצמה מחדש כשנחתה על חופינו הדמוקרטים", הוא כותב, אבל המכרות הלבנות שלה קיבעו אותה במה שהן תיארו לעצמן כ"אינדיאניוּת". "מה יש באינדיאנים שהופך אנשים שככלל הם מוכשרים, מעניינים ואינטליגנטים, לאדיוטים מטופשים? אני לא חושב שכל לבן שאני פוגש ניחן בכשרון רוחני ותודעת שירות של נזיר ישועי, אבל הלבנים חושבים לעתים קרובות שאנחנו, האינדיאנים, שאמאנים גאונים. רוב האינדיאנים הם בסך-הכל אנשים עניים שלא יודעים מאיפה לשלם שכר-דירה וחשבון חשמל, ובדרך-כלל הם מתפללים לזכות בלוטו המזוין". על עצמו הוא כותב כי הוא מנסה לשמר את מה שטוב באינדיאניות – גישה פתוחה ולבבית לתמהונות, יחס אוהד ואוהב לביטוי היצירתי, ותפיסה שיתופית של הקהילה, וגם מנסה להפרד מכל מה שרע באינדיאניות – הערכה עצמית נמוכה, אלכוהוליזם, שנאת נשים ושנאה עצמית.

אלכוהוליזם והערכה עצמית נמוכה הם מנת חלקו של גיבור הסיפור השני שאהבתי ביותר, "אתה תמשכן – אני אפדה". אינדיאני חסר בית אלכוהוליסט מנסה לגייס כסף לפדות חליפת הפאו-וואו של סבתא שלו מבית עבוט, אבל מטביע כל דולר שהוא מגייס באלכוהול. הוא רחב-לב, אהוב על חבריו, אפילו השוטרים אוהבים אותו וגם בעל בית העבוט מתקשה לעמוד בפניו. אבל הוא חסר כל יכולת לקבוע משימה ולהתמיד בה, והאלכוהול שולט בו. אלקסי מצליח להעביר את הקסם של האיש, ולרמוז על מצוקה עתיקת יומין שהביאה אותו למצבו. כששוטר, שהציל אותו אחרי שקרס על פסי רכבת, שואל אותו כיצד הוא מסוגל לצחוק אחרי שכמעט מת, הוא עונה, "שני השבטים הכי מצחיקים שיצא לי להכיר הם אינדיאנים ויהודים, אז אני מניח שזה אומר משהו על ההומור האופייני לרצח-עם".

עוד בסיפורים סטודנטית אינדיאנית לספרות, שבגלל לימודיה חשה יוצאת דופן בשמורה, ובגלל המוצא שלה חשה יוצאת דופן באוניברסיטה; אינדיאני-אפריקני ששואף להיות סנטור מצטיין כשלב בדרך לבית הלבן; אשה אינדיאנית שרואה בארוע טרור קטלני הזדמנות לחיים חדשים; הורים המתמודדים עם מחלה קשה ואשפוז של בנם התינוק; ועוד.

למרות הקוים המשותפים בין הסיפורים, כל אחד מהם עומד בפני עצמו, וכל אחד מהם מתאפיין באופן מרשים בסגנון שונה. כולם נוקבים, כתובים בחיות ובבהירות, והקובץ כולו מומלץ.

The Little Indians – Sherman Alexie

חרגול

2005 (2003)

תרגום מאנגלית: ליה נירגד

תוך כדי קריאת "היקשרויות עזות" סימנתי כמה עשרות משפטים שמשכו את תשומת לבי, חלקם על שום תיאור מדויק וחד שנלכד בהם, אחרים על שום תובנות מעניינות. כשעברתי על הספר בשנית כדי ללקט את המובאות אל תוך הסקירה, מצאתי שאני קוראת ביניהן ומצרפת כאלה שלא סומנו קודם לכן. חבל שלא אוכל לצטט כאן את כולן.

הספר הוא שלם הגדול מסך חלקיו. ויוויאן גורניק כתבה ממואר שליבתו היא מערכת היחסים הסימביוטית העוינת-אוהבת-נלחמת-נקשרת בינה ובין אמה. במשולב עם הליבה הזו היא מספרת על ילדות בברונקס, שם התקבצו מהגרים ובני מהגרים על פי מדינות מוצאם, על חייהן של נשים אז והיום, על יחסים בתוך המשפחה, על התבגרות, על פערי דורות ועוד. המספרת ואמה משוטטות בהווה ברחובות ניו-יורק בדרכן למסעדה או לארוע כלשהו, משוחחות, ובדרך כלל מתעמתות, על כל נושא, ועל רקע השיחות הללו היא מספרת על העבר, פורשת את הרקע שהוביל למי שהן כיום. ההווה של הספר מתמשך על פני שנים רבות, שבסיומן רגיעה כלשהי: "שתינו מתעניינות כיום בצדק פחות מבעבר. העוינות בינינו כבר איננה כה נחושה. שרדנו בחיינו המשותפים, אם לא יחד אזי לכל הפחות זו בנוכחותה של זו, ויש בינינו עכשיו אחוות לוחמות משונה. אך ההרגל של האשמה ונקמה הוא חזק, לכן השיחה שלנו מעט מטורפת בימים אלה […] אנחנו כבר לא בעימות חזיתי, היא ואני. יש דרגה קבועה של ריחוק. אני מגניבה מבט בהנאות הניתוק. המרחק הקטן הזה מספק לי את ההתרגשות המקוטעת אך המועילה הנובעת מהאמונה שאני מתחילה בי עצמי ושם אני גם נגמרת".

בס גורניק היתה אשה דומיננטית ביקום של הבנין ושל השכונה. היא התבלטה בשל היותה אחת הבודדות בסביבה דוברת היידיש שדברה אנגלית ללא מבטא. היו לה סטנדרטים ברורים של נכון ולא נכון, של מוסרי ומופקר, והיא לא הססה להביע אותם בקול ולהתערב בחיי שכנותיה. אבל היא היתה גם אשה מושתקת, נתונה בעל כורחה למוסכמות תקופתה, שמנעו ממנה להתפתח מחוץ לבית. "מה אני יכולה להגיד?" היא אומרת לי. "יכולת לבחור אם יהיה גיהנום בבית או להיות מאושרת. אני רציתי להיות מאושרת. הוא לא רצה שאני אלך לעבוד. הפסקתי לעבוד." אבל התובנה הזו, או ההכרה בה, הגיעו שנים אחרי מעשה. כתחליף להגשמה עצמית, כך מאבחנת בתה, בחרה לקדש את הנישואים ואת האהבה. "ההורים שלי, כך נראה, היו מאושרים יחד, יחסם זה אל זו היה מנומס וחמים — אך האוויר שאמי ואני חלקנו היה אפוף באידיאל של אושר בחיי הנישואין, שלעומתו המציאות הפשוטה לא הייתה ראויה לשום כבוד, ובוודאי שלא יכלה להיות עמוד התווך שהכול סובב סביבו. והדבר שהכול סבב סביבו היה סגידתה של מאמא לטיבם המעולה של נישואיה, בלוויית עקימת חוטם מבטלת כלפי כל יחסי הזוגות שלא דמו בכול לשלה, ובנחרצותה המוחלטת של ההנחיה האחת והיחידה כלפיי, במאות דרכים, באלפי ימים, שהאהבה היא הדבר החשוב ביותר בחיי אישה". כתוצאה מכך, כשאביה של הכותבת נפטר בהיותה ילדה, אמה שקעה בדכאון שנמשך עשרות שנים.

מן הצד השני היתה נטי. יוצאת דופן בבנין בגילה, בהיותה לא יהודיה, בחוסר הישע שלה בכל מה שקשור לניהול בית ולגידול ילד, ובעיקר ביחסה למין ולגברים. בקטע יפה בעיני, הסופרת, מעיניה של הילדה, לוכדת את ההבדל בין נטי ובין הנשים האחרות באמצעות תיאור הליכתן: "הילוכה של אישה היה יכול להיות זריז או עצל, אבל הוא תמיד היה הילוכה הטרוד של עקרת בית; כזו שרגליה מחוברות לפלג גופה העליון מתוך מטרה ברורה לנוע ממקום למקום, כזו שאינה הולכת כדי לחוש את גופה בשעת תנועתו או כדי שתנועותיה ייראו או כדי שיזכו לתגובות. אך לא כן נטי. הילוכה היה איטי ומחושב. היא הזיזה קודם ירך אחת, אחר כך את השנייה, וגרמה לאגן שלה להתנודד. כולם ידעו שהאישה הזאת לא הולכת לשום מקום, שהיא הולכת כדי ללכת, הולכת כדי לראות איזה רושם היא עושה ברחוב. הילוכה הדגיש את הגוף שמתחת לבגדים". בתווך, בין הדומיננטיות של אמה ובין כוח המשיכה של נטי, "אני — הילדה שגדלה שם ביניהן, המתהווה בצלמן ובדמותן — אני נשמתי אותן לקרבי כמו כלורופורם ספוג בפיסת בד המוצמדת אל פניי".

ויויאן גורניק, שמוגדרת בויקיפדיה כפמיניסטית רדיקלית, כותבת על השנים שבהן "נשים כמוני נקראו נשים "חדשות", "משוחררות", "מוזרות"". היא מספרת על ההשכלה שרכשה בעידודה של אמה, השכלה שדווקא העצימה את הפער ביניהן: "האם אינה מרוצה שאני יכולה לומר דברים שהיא לא מבינה? האם לא זאת הייתה המטרה? אני חיל החלוץ. אני זאת שתביא אותה אל העולם החדש. כל תפקידה הוא להעריץ את מי שאני מתעתדת להיות. אבל היא פשוט מסרבת. אני אומרת את המשפטים החדשים שלי, והיא מתייצבת מולי כאילו ביצעתי פשע נתעב ממש כאן על שולחן המטבח". היא מתארת לפרטיהן את מערכות היחסים שלה, שהתנפצו בסופו של דבר בשל פטרונות גברית. ובהיותה ערה ומודעת כל העת למה שהוטבע בה, היא מיטיבה להסביר ולפרש את המאבק המתמיד להשתחרר מן התבניות ולמצוא את קולה ואת מקומה.

אם כל זה נשמע כבד, זו אינה טעות, אבל כוחה של הסופרת יפה גם בתיאורים הומוריסטיים שגרמו לי לצחוק בקול במקומות בלתי צפויים. בכל מקרה, אין לערבב בין כבד למכביד, והקריאה בספר מושכת ומעניינת.

אני מרגישה שאני עושה עוול לכל השפע שנותר מחוץ לסקירה, אבל אסתפק בזה ואסכם בהמלצה חמה לקרוא את הספר כולו, שתורגם באמנות ובנאמנות על ידי רעות בן יעקב.

"היקשרויות עזות" נמנה עם חמישים הממוארים הטובים ביותר בחמישים השנים האחרונות, על פי בחירת הניו-יורק טיימס, ברשימה שמצויים בה בין השאר "נחלת אבות" של פיליפ רות ו"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז.

Fierce Attachments – Vivian Gornick

תשע נשמות

2022 (1987)

תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

כותרת משנה: התקוממות הזונדרקומנדו בתאי הגזים, 7 באוקטובר 1944

ב-7 באוקטובר 1944 התרחש מרד בלב לבה של תעשיית ההשמדה. עובדי הזונדרקומנדו בתאי הגזים העלו באש והוציאו מכלל פעולה את אחד התאים, והרגו שלושה אנשי אס-אס. ארבע-מאות חמישים ושניים עובדים נטבחו בתוך שעות מרגע שהחלה ההתקוממות. ההשמדה עוכבה למספר שעות, ושבה מיידית לפעולה. היה זה ארוע קצר, חריג, ובתוך מכלול המלחמה והשואה נטול השפעה. אבל כפי שמצוטט ממכתבו של ניצול אושוויץ בסיומו של הספר, "הבחורים היהודיים הראו שהם לא יישרפו באש, לא הגז יהרוג אותם. זאת נחמה קלה מאוד, אך מי שיכתוב את קורות אושוויץ לא ישכח להזכיר אותם". איתמר לוין וגדעון גרייף מספרים את סיפורם, נותנים קול ושם לכמה עשרות מתוכם. לאחרים אף לא נותר עד שמכיר את שמם.

חלקו הראשון של הספר מספר על תולדותיו של הזונדרקומנדו, ועל תפקידיו, אולי האיומים מכל אלה שהוכרחו היהודים לבצע. הם אלה ששהו לצד הנידונים למוות ב"מקלחות". הם אלה שניצבו מול גוש הגופות הדבוקות זו לזו בתאים שנפתחו אחרי ההמתה, אלה שגררו אותן החוצה והפרידו ביניהן, ואלה שטיפלו בפירוקן, החל מעקירת שיני זהב וכלה בריסוק העצמות אחרי שריפת הנרצחים. לא אחת מצאו ביניהם קרובים ומכרים. גורלם שלהם היה תלוי על בלימה, והם היו מודעים לכך שהגרמנים לא יותירו עדים למעשיהם. מתוך כשלושת אלפים איש שעבדו בזונדרקומנדו לאורך השנים – בשיאו עבדו בו תשע-מאות איש במקביל – לא יותר ממאה נותרו בחיים. האחרים הוצאו להורג כדי לוודא שלא יאמרו דבר.

יחד עם העובדות המתוארות בחלק הראשון, הכותבים מעלים את שאלת ההסתגלות של העובדים למצבם, ואת יכולתם לא לקרוס נפשית. "חייבים להתהפך לאוטומט, שלא רואה, לא חש ולא מבין", אמר אחד מהם. "עבדנו שם כמו רובוטים. הייתי חייב להשאר חזק כדי לשרוד ולספר את כל מה שקרה בגיהינום הזה", הוסיף חברו. הכותבים דנים גם בטענות שהושמעו כלפי אנשי הזונדרקומנדו על שלא התקוממו קודם לכן, ומתייחסים הן להיבט הנפשי של הכניעוּת – פחד, חוסר וודאות וחוסר תוחלת – והן להיבטים המעשיים שנבעו מן הקשר הבעייתי עם המחתרת הכללית במחנה. מנהיגי המחתרת הכללית, שהיו ברובם לא יהודים, ביקשו לדחות את ההתקוממות עד שהצבא האדום יהיה קרוב מספיק כדי לסייע. אנשי המחתרת היהודים, ובכללם אנשי הזונדרקומנדו, שהחלו להתארגן זמן ממושך לפני שהתקוממו בפועל, ידעו שבניגוד ללא-יהודים גורלם שלהם נחרץ למוות, ולכן ביקשו למרוד מוקדם ככל האפשר, אך נזקקו לעזרת המחתרת שבוששה לשתף פעולה. פרימו לוי סיכם זאת ברורות: "אני חוזר ואומר: לדעתי אין אדם שמוסמך לדון אותם; לא מי שהתנסה בחווית המחנה, ועל אחת כמה וכמה מי שלא יְדעה".

המשכו של הספר עוסק בהתארגנות המחתרתית בכלל, ובזו של הזונדרקומנדו בפרט. קבוצות מחתרתיות התקבצו על פי מוצא, כמו ההתארגנות של יוצאי צ'כנוב וזו של יוצאות בלגיה, או על פי עיסוק, כמו זו של האופים. קבוצת המאבק אושוויץ תיאמה בין הקבוצות, היהודיות והלא-יהודיות, אך לא היתה לה השפעה מוחלטת. אנשי הזונדרקומנדו הצליחו להשיג מעט כלי נשק, ואספו אבק שריפה בעזרתן של נשים שעבדו במפעל הנפצים. ארבע מנשים אלה – רוז'ה רובוטה, אסתר וייסבלום, אלה גרטנר ורגינה ספירשטיין – עונו קשות אחרי המרד, אך לא הסגירו את שמותיהם של אלה שלידיהם מסרו את אבק השריפה. ארבעתן הוצאו להורג בתליה פומבית.

תכנית ההתקוממות היתה סדורה לפרטיה, אך נדחתה שוב ושוב. בסופו של דבר התלקחה כמעט באופן ספונטני, כשקבוצת עובדים יוצאי יוון, שהיתה מיועדת לגירוש שמשמעותו מוות, התמרדה. משום הספונטניות לא כל מה שתוכנן בוצע, אבל, כאמור למעלה, חשיבותה של ההתקוממות בעצם קיומה ולא בתוצאותיה שהיו ידועות מראש.

בשוליים אציין כי חלקו הראשון של הספר שזור אמירות שמקומן אינו בספר היסטורי-תיעודי, מעין מאמץ שאין בו צורך לרומם את דמותם של אנשי הזונדרקומנדו. העובדות עושות זאת טוב יותר. אילו היה תחת ידי מקור מידע מקיף אחר יתכן שהייתי בוחרת לעבור אליו. מכל מקום, בהתעלם מפגם זה, הספר חשוב מאוד ומעשיר, ואני ממליצה על קריאתו כדי להעמיק את הידע וכמחווה של כבוד לגיבוריו.

ידיעות ספרים

2017

שישה סיפורים מרכיבים את "הפיקניק ומהומות אחרות". כמו בקובץ "לחתן את אמא", המאוחר יותר, גם כאן משולבים יחדיו סיפורים מן הסוג של "משפחתי וחיות אחרות" וסיפורים חוץ-משפחתיים. כל השישה מסופרים בגוף ראשון.

הסיפורים המשפחתיים – "הפיקניק" ו"הפלגת הבכורה" – הם המוצלחים ביותר בספר. לארי, מרגו, לזלי וג'רי מככבים בו, כבר כאנשים בוגרים, יחד עם אמם, שלמרות נסיונה רב השנים והאכזבות עדיין מנסה לייצר עבור משפחתה הכאוטית מסגרת כלשהי ומצפה מצאצאיה להתנהגות נאותה. בסיפור הראשון היא מארגנת פיקניק קבלת פנים ללארי, ששב לאנגליה אחרי עשור של היעדרות, ומגייסת את בעלה של מרגו כנהג. בשני, המתרחש מאוחר יותר, והיא כבר בשנות השבעים לחייה, היא מצליחה לגרום לילדיה להצטרף אליה להפלגה מאיטליה ליוון. כרגיל, בשני המקרים כל מה שיכול להשתבש משתבש, והאחים אינם חדלים להקניט זה את זה, להתלונן, ולהשמיע שורות מחץ. שני הסיפורים מצחיקים עד דמעות.

ארבעה הסיפורים האחרים נחמדים, כתובים בחן, ומשעשעים למדי, למעט האחרון שהוא סיפור אימה. ב"חינוך יוקרתי" המספר מסתבך בעל כורחו בקנוניות של חברה ותיקה, בעודו מבקש לנפוש בשלווה בונציה. ב"האבלוק הזורע הרס" נוצר לו מוניטין שלילי בגלל השתקעותו בסדרת ספרים על הפסיכולוגיה של המין, אך במקביל פונים אליו אנשים נבוכים המבקשים להעזר בספרים. "איש מישלן" מתרחש בצרפת על רקע התשוקה לזכות בכוכב מישלן היוקרתי. "הכניסה" הוא, כאמור, סיפור אימה, ומסתבר שדארל החביב יודע להפחיד.

דארל מתאר יפה דמויות ונופים, מיטיב לברוא חיים במלים. בעיני הוא במיטבו כשהוא מספר על משפחתו ועל חוויותיו כזואולוג, או כשהוא מבקש להעביר מסר, כמו ב"ציפור הלעג".

מהנה.

The Picnic and Suchlike Pandemonium – Gerald Durrell

ספרית מעריב

1989 (1979)

תרגום מאנגלית: איילה בלאנדר

חיים וייס, ראש המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון, מספר ב"ספרים מחוקים" פרקים ביוגרפיים של ילדות והתבגרות בירושלים בשנות השבעים. ב"ערפל", הסיפור הפותח את הספר, הוא מסייג את הדיוק העובדתי, כמוהו כאמו: "אני יודע שכוחם של אירועים שלא התרחשו משתווה, ולעיתים אף עולה, על כוחם של אלו שהתרחשו, וכאימי איני מבקש ואף איני יכול להפריד ביניהם". בין אם קרו הדברים המתוארים בהמשך בדיוק כפי שהם מובאים בפני הקורא ובין אם מעורבת בדיה בעובדות, הם מיטיבים לתאר אוירה והלך-רוח ורעיונות.

מרבית הסיפורים ממוקמים על קו התפר שבין חרדיות לדתיות מן הסוג של בני עקיבא. המספר, שמשפחתו היתה קרובה יותר לשניה, התחנך אצל הראשונה, וסופו שמצא עצמו מחוץ לשתיהן. הוא מתאר חינוך נוקשה, מאיים, שאינו רואה את היחיד אלא את היעוד. ב"יפוי כוח" הוא מספר על תקופה קצרה של נסיון להאמין בכוח, כדי לזכות בהקלה ובתחושת השתייכות, אבל מרבית הזמן היו הוא וחבריו יושבי הספסלים האחוריים, "ילדיו הדחויים של בית המדרש ובניה המובסים של הישיבה: בטלנים, חולמים, חובבי כדורגל, קוראי ספרות אסורה בגניבה והוזי הזיות על בנות בית הספר "פלך" היפות שלמדו במרחק שכונה אחת ושנות אור מאיתנו".

וייס אינו הראשון, ומן הסתם גם אינו האחרון, שכותב על חוויות ילדות של מי שנולד אל הדת ובחר לעצמו נתיב חיים אחר. כתיבתו יפה ומדויקת, אך בנושא זה אינה מחדשת, למעט חריג יחיד בסיפור "ספרים מחוקים", שבו הוא מספר כיצד אירע שהופקד בידיו תפקיד הצנזור, שתפקידו למחוק מספרי החול הבודדים בספרית הישיבה קטעים בלתי צנועים. בנימה כמעט הומוריסטית הוא מתאר את שנותר מן הספרים לאחר עבודתו השקדנית – "מפגשיו התכופים והמתסכלים של ד"ר מנפרד הרבסט עם האחות שירה נראו לאחר מעשה העריכה כתמליל חקירה של השב"כ שנמסר לעיונו של הציבור" – ומודה בכנות (פרופסור לספרות או לא?) כי "הצנזורה אינה נחלתו הבלעדית של העולם הדתי שממנו ביקשתי בכל כוחי לברוח. הספרות העברית עצמה, שראשיתה והורתה בישיבות מזרח ומרכז אירופה, נתגלתה כצנזורית אכזרית. הקטעים שצבעתי בשחור היו רובם מהוססים, מגומגמים ועומדים לפני הקוראים כנערים מתבגרים שאינם יודעים מה לעשות עם עצמם וידיהם תחובות להם בכיסיהם מרוב מבוכה".

מן הסיפורים שבספר אהבתי במיוחד שלושה, שבמקרה או לא במקרה, אינם, או כמעט אינם, דתל"שיים: ב"כיכר השבת" ניצולת שואה, שילדיה נרצחו, מקללת את אלוהים בכיכר השבת, מול עוברי אורח חרדים ברובם, והציבור כולו דומם בחמלה ובכאב; ב"מתי מדבר" הוא מספר על ההתמודדות עם עובדת הנכות של ידו הימנית שנפגעה בלידה, על הבושה והכאב והעלבון והזעם; הדמות המרכזית ב"נחשים" היא של אילן סוויסה, ילד חריג בבית הספר בשל היותו מזרחי ובן לאב עשיר, שסולק מן המוסד אחרי מסיבת בר המצווה שלו שכללה, מול עיניהם הנדהמות של חבריו לכתה, ריקודי בטן. הילד יצא מחייהם אבל "את נוכחותם הממיתה והמחיה של נחשי הכסף והזהב שגלשו במורד כיפתו הכחולה של אילן סוויסה לא היה ניתן להעלים יותר, והם ארבו בשקט ובסבלנות מחוץ למחנה למי מאיתנו שיהיה נכון, ביום מן הימים, לפיתויָם".

בסיפור הראשון מוזכרת המכולת של רכלבסקי, מן הסתם זו של משפחתו של הסופר חיים באר, יליד ירושלים, שערך את הספר.

חיים וייס מיטיב להעמיד זכרונות מלאי חיים, סיפוריו מעניינים ונכנסים אל הלב, והספר מומלץ.

אפרסמון

2022

כותרת משנה: מכתב מחייל אל בניו

ביום 24 ביוני 1940, היום בו חתמה צרפת על הסכם שביתת נשק שמסר אותה בידי גרמניה הנאצית, כתב סטיבן האגרד מכתב לבניו. האגרד, שחקן, סופר ומשורר בן עשרים ותשע, פציפיסט שהתרחק מן הפוליטיקה, גילה, כך הוא כותב, שאינו יכול להחזיק בעמדה מתבדלת נוכח הרֶשע המאיים על העולם. "אני מאמין שאין בעיה דוחקת יותר לתרבות בת זמננו מאשר בעיית ה"בלתי נלחם" – ויהא זה מתוך שכנוע פנימי, מתוך פחדנות או מתוך בוגדנות – שכל מדינה מאמצת אל חיקה באמון שכזה כיום", כתב וקיים בגופו. אשתו ושני בניו הפעוטים הורחקו מאנגליה לארצות-הברית, והוא עצמו נותר בלונדון, ממתין להצבה בשורות הצבא.

"אשכב לישון בצהרים" הוא משפט מתוך "המלך ליר" של שייקספיר, שבו שיחק האגרד את תפקיד השוטה, התפקיד האחרון לפני שבחר להתגייס. "איני יכול שלא לחשוב על המשמעות הרת האסון של השורה כשאני חושב על ירידתו חסרת הדרמה של השוטה מהבמה ברגע שבוודאי היה הצהריים של חייו, גם אם לא של גורלו. זו הסיבה שבחרתי בשורה ככותרת לספר זה".

האגרד, שחושש שלא ייצא חי מן המלחמה, מציג בפני בניו את עצמו, את התלבטויותיו, את תפיסת עולמו. הוא תוהה באיזה עולם יחיו השניים כשיקראו את דבריו. בעת הכתיבה הוא פסימי – "אני מתוודה שאינני רואה דבר מעבר לקדרות" – אבל מכיוון שיש לו "אמון בטוב המולד של האדם וביכולתו של האדם להגיע למעלת אלוהות", הוא מבקש להאמין שבניו יחיו בעולם טוב יותר.

האגרד כותב על האמנות, על האופן בו גידלו אותו ועל האופן בו ביקש לגדל את ילדיו. הוא מיצר על כל שהוא עתיד להפסיד בשני התחומים, על כל מה שלא הספיק לעשות. הוא חרד מפני ההיטלריזם, ובז לעצמו על שלא נקט צעדים אקטיביים לעצור אותו. לבניו הוא מנחיל ספקנות, ומציע להם "אל תקבלו דבר, אל תאמינו בדבר עד שהאמונה תכפה את עצמה עליכם, תדחק את שורשיה לכל נבכי תודעתכם ותיעשה לחלק מהותי מדרך המחשבה שלכם". הוא יוצא למלחמה לא מתוך תחושת התעלות, אלא מתוך תחושת כורח, ומעיד על עצמו כי הצעד שבחר הוא "העלאת קורבן מרצון, אפילו בחדווה".

אחרי כשנה וחצי של שירות, האגרד הלך לעולמו. כריסטופר האסל, חברו של האגרד, כתב מבוא ביוגרפי לספר, ובו התייחס גם לאובדן: "חודשים מעטים אחרי שהחל לעבוד במחלקת הלוחמה הפוליטית מצא את מותו, ב־25 בפברואר, 1943. בן שלושים ואחת היה במותו. האויב שקיווה שהנה ינצח במלחמה הרוויח מכך מעט מאוד, אני משער. ימי השלום שיבואו הם שיספגו את המכה".

התרשמתי מדמותו של האגרד, כפי שהצטיירה מדבריו ומדברי חברו. הוא הצטייר כאדם מצפוני, נחוש, כן ודבק במטרה. ההתרשמות הזו התערערה במידה מסוימת כשהתברר שהאיש שביקש להתנקש בהיטלר, או לפחות לתרום למפלה הגרמנית באמצעות התגייסות לצבא, התאבד בעיצומה של המלחמה בשל אהבה נכזבת לאשה מצרית נשואה. אין שופטים אדם במשבר, ואיש אינו יודע אם ועד כמה ערער אותו השירות, אבל סופו עומד בסתירה צורמת לכתיבתו. למרות זאת, מעניין לקרוא את המכתב, לקבל עדות בגוף ראשון בזמן אמת על אוירת התקופה, על הפחד ועל הבלבול, וגם על התקווה.

למכתב צורפו מספר שירים שכתב האגרד, חלקם נבחרו לספר על ידי אלמנתו ואם בניו. ארז וולק תרגם היטב, והצילום שצילם יואב רייס לעטיפה נאה והולם.

I’ll Go to Bed at Noon – Stephen Haggard

אפרסמון

2022 (1944)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

כותרת משנה: דני רוכב אל הים הדרומי

בכל יום חמישי בתום יום הלימודים אוסף הדוד סבוני את אחיינו דני, ומבלה עמו את אחר הצהרים. סבוני הוא רוקח רווק, בעל דמיון עשיר ויותר משמץ של ילדותיות, והשניים נהנים מן הבילוי בצוותא. ביום חמישי מיוחד זה, שחל בתאריך שלושים וחמישה במאי, יום שבו חייב האדם להיות מוכן לדברים המופלאים ביותר, נכונו להם הרפתקאות יוצאות דופן. המורה של דני הטיל על התלמידים הטובים בחשבון, שלפי תפיסתו הם חסרי דמיון, לכתוב חיבור על מסע אל הים הדרומי. דודו, בסיועו של סוס קרקס מדבר, מסייע לו להגיע לשם ולשוב משם בתוך פרק זמן קצוב לפני שיהיה עליו לשוב אל הוריו.

אריך קסטנר כתב סיפור שופע דמיון יוצר. הוא מעביר את גיבוריו במקומות כמו ממלכת העצלנים, מפגיש אותם עם מצביאים היסטוריים, מספק להם הצצה אל עיר עתידנית, ובסופו של דבר מביא אותם אל היעד. למרות שהעלילה נקראת כהרפתקה מהנה, אי אפשר להחמיץ את ההיבטים הביקורתיים שהסופר שילב בה. בעיר העתידנית, שבה מנבא בין השאר את הטלפון הנייד ואת החקלאות הממוכנת, הוא מזהיר מפני סכנות ההסתמכות המופרזת על הטכנולוגיה. במקום אחר הוא מחווה דעה שלילית על הורות קלוקלת המתבטאת בעונשים גופניים ובהזנחה. את המצביאים והמנהיגים מן העבר, כמו נפוליאון, חניבעל ויוליוס קיסר, הוא מציג בצורה נלעגת, ומביע ברורות את תפיסתו הפציפיסטית. אין בהיבטים אלה כדי לפגום בהנאה. נהפוך הוא, הם מעמיקים אותה.

הגרסה העברית שקראתי היא בתרגומה של אלישבע קפלן משנת 1947. ברוח התקופה, שמות הדמויות עוברתו, בארועים ההיסטוריים המוזכרים בו שולבו ארועים מן ההיסטוריה היהודית שלא נכללו במקור, ולפחות קטע אחד עבר ריכוך כדי שיתאים לילדים ישראלים. עדיין, חינו של הספר ואיכותו השתמרו יפה בתרגום. ב-1999 תורגם הספר על ידי מיכאל דק, הפעם ללא עריכה.

אחדים מספריו של קסטנר קראתי כילדה שוב ושוב, בעיקר את "הכתה המעופפת" החביב עלי מכולם. את "שלושים וחמישה במאי" קראתי כנראה רק פעם אחת ודי שכחתי אותו. היה נעים להפגש אתו בקריאה כמו ראשונה.

Der 35. Mai – Erich Kästner

אחיאסף

1947 (1931)

תרגום מגרמנית: אלישבע קפלן