קטגוריה: ספרים מומלצים

יונתן ברנע, שופט מחוזי שבחר להמשיך לכהן גם בבית המשפט הקהילתי מתוך תחושת שליחות, חורג מן הכללים הנוקשים המפרידים בין השופטים לנשפטים, כשרועי דרומי נקלע אל אולמו. בבית המשפט הקהילתי, שמטרתו טיפול ושיקום כחלופה למערכת הענישה, נוצרת קירבה מסוימת בין שני הצדדים, אבל כשרועי נוקש באחד הלילות על דלת דירתו של השופט, ברור לאחרון שגבול ברור ומוגדר נפרץ. למרות זאת הוא מאפשר לרועי להכנס, ואינו משער בנפשו איזה גיהינום מצפה לו. רועי יספר שהותקף מינית על ידי השופט, והמשטרה תעדיף את גרסת הצעיר הפגיע על פני הכחשת המבוגר בעל הסמכות, שיאבד את משרתו ואת כבודו.

"עד מפתח" מסופר בשני קולות בגוף ראשון. האחד הוא קולו של ברנע שעולמו קורס. השני הוא קולה של ענת נחמיאס, חוקרת משטרה, המוכרת לקוראיו של ליעד שהם מספרים אחרים, "עיר מקלט", "אם המושבות" ו"למראית עין". למרות שמדובר בדמות חוזרת, ולמרות כמה אזכורים (מעט מאולצים) של דמויות נוספות, הספר עומד לגמרי בפני עצמו, ואין צורך בידע מוקדם כדי ליהנות ממנו.

אפשר היה לכתוב ספר מספק על סוגית א'-אמר-א' ו-ב'-אמר-ב', ואיך מכריעים בין גרסאות, אבל ליעד שהם, כרגיל, אינו מסתפק בקו עלילה יחיד ומעט שגרתי. העלילה שהוא יוצר מאירה היבטים שונים ומעניינים, שכוחם נובע מכתיבה טובה וגם מהיותם מוכרים עד כאב מכותרות החדשות: העירוב הבלתי נסבל של משפט ופוליטיקה, הזרועות הארוכות ששולחים ארגוני פשע אל מוסדות לגיטימיים, ההיצמדות העיקשת אל החשוד המיידי מבלי לבחון אפשרויות נוספות. לצד הנושאים המוסדיים האלה הוא עוסק גם בתופעות חברתיות, ביניהן החברות האינטרסנטית המתפוגגת בעת מצוקה, הקלות הבלתי נסבלת של איסוף מידע על כל אחד (לא מעט באשמת רמת החשיפה שאנשים מתנדבים לה), ההסתתרות המיתממת מאחורי "רק עשיתי את עבודתי" תוך עצימת עיניים נוכח התוצאות, והתגובות הציבוריות הפבלוביות והאלימות שאינן מוכנות לאפשר חמלה, מחשבה שניה, התבוננות מעיניו של האחר. עוד נמצא בספר דיון ביחסי הורים-ילדים ובתפקיד רב האחריות של היות הורה.

המכלול בספריו של ליעד שהם מורכב, כאמור, משפע נושאים, אך כל אחד מן הספרים ממקד את מרבית תשומת הלב אל נושא מרכזי אחד, כמו היחס אל מבקשי המקלט ב"עיר מקלט" או יחסי הון-שלטון ב"אם המושבות". הפעם המיקוד, בעיני, הוא על אובדן כל פרטיות בעידן הדיגיטלי. איסוף המידע המניע את עלילת הספר נעשה בשתי דרכים – יומינט, כלומר מודיעין אנושי, העושה שימוש בקשרים בינאישיים, ואוסינט, שהוא איסוף מידע ממקורות גלויים. וכמו שאומרת אחת הדמויות על המקורות, "יש המון. הענין הוא לברור את המידע, לנתח אותו ולהגיע למסקנות". מודעה תמימה על העמדת נכס למכירה, דיווח לחברים על נסיעה, פוסט שכתב צד שלישי – כל מקור כזה חושף פרטים שהכותב לא בהכרח התכוון לחשוף, וצירופם יחד עשוי לספר סיפור מלא.

"עד מפתח", כמו ספריו האחרים של ליעד שהם, מותח, נוגע ללב, מעורר מחשבה וברמה מסוימת אפילו מחייב שינוי תפיסה, ומומלץ בהחלט.

כנרת זמורה

2021

בשנת 1988 הקימו הרב אלי סדן והרב יגאל לוינשטיין את מכינת "בני דוד" בעֵלי. מטרת המוסד החדש היתה להכשיר נערים דתיים לשירות מלא בצבא, בדגש על מסלולי לחימה וקצונה, וזאת במקביל לטיפוח זהותם כיראי אלוהים ושומרי מצוות. דעאל שלו, בוגר המחזור השני של "בני דוד", מתאר בספר את החיים במכינה בדיונית, דומה למקור, הממוקמת אף היא ביהודה ושומרון, ומנוהלת על ידי שני רבנים כריזמטיים. האחד, רבי אבי, הוא המורה הרוחני. השני, רבי תומר, מייצג את הצבאיות. שניהם כאחד טורחים על עיצוב חניכיהם ברוח חזונם.

הנערים הצעירים, המצטרפים למכינה ממניעים שונים, נבדלים זה מזה ברקע שממנו הגיעו, בציפיותיהם מן המכינה ומן השירות שיבוא בעקבותיה, ובאופן בו הם נענים לאתגר הרוחני והפיזי המוצב בפניהם. דויד, הדמות הראשית בספר, עובר תהליך של מה שמכונה התחזקות (או שמא היחלשות) דתית, נסחף לפעילות פוליטית בתקופת הבחירות, שואף להתגייס ליחידה לוחמת, ומבקש קדושה בחייו – "עבד לעם קדוש על אדמת הקודש" מכריזה הכתובת על הסווטשרט שהוא לובש. אבל דויד הוא גם נער על סף הגבריות, והוא נותן עינו בנערה, וקושר איתה קשר בידיעה שיגונה על ידי מוריו. ההתבגרות הטבעית, שהיא מבולבלת ממילא, קשה במיוחד תחת מכבש אידיאולוגי ואמוני. גם חבריו האחרים מגששים את דרכם, חלקם נוהים מבלי להקדיש מחשבה שניה אחרי רוח המכינה, חלקם בוחרים למרוד בה בסתר.

הסופר אינו אומר זאת בספר במפורש, אך התחושה היא שההתנהלות במכינה היא כשל כת, כזו שמבקשת לסחוף נפשות בססמאות מלהיבות, ובלהט האמונה מוחקת את היחוד של היחיד. בראיון שנתן מצאתי חיזוק לתחושה זו: "הרגשנו שהתייחסו אלינו כגוש, ובתוך הגוש היינו פיונים שצריכים לשרת מהלך שחמט גדול. כשמזיזים כלים של מהלך גדול, לפעמים אנשים משלמים מחירים. מחירים שסוחבים עד היום". עיצוב נפשות צעירות אינו יחודי, כמובן, למכינה. הצבא, לדוגמא, מעצב את בני אותו הגיל, ויוצר חיילים מורעלים, מתפקעים מגאוות יחידה. אבל על הצעירים המתוארים בספר מופעל מכבש כפול: לא רק שעליהם לגבש את העצמי שלהם, כך שיחשל יחדיו אמונה ולחימה, עליהם גם לשמש סמן ומופת, להביא אור גדול ותיקון לנפשות תועות. עול כבד על כתפים רכות. אין להבין מכך כי הסופר פוסל את המוסד ואת מייצגיו, בוודאי לא בדברים שאמר באותו ראיון ("אני חושב שעולם המכינות הוא עולם נפלא"), אבל מהספר מצטיירת תמונה של חבורת נערים שבחיפושיהם אחרי הקדושה, ובמאמציהם להגשים את המצופה מהם, הם די הולכים לאיבוד.

מכיוון שכגודל החזון כן עוצמת הכשלון כשהחזון אינו מתממש, עלילת הספר מובלת אל משבר גדול אחרי כשלון הימין בבחירות של 1992. דויד, שקודם לכן היה בטוח בנצחון הגדול של המחנה הלאומי, שכדי לחזקו אף בוטלו שיעורים, חש, וכמוהו חשים חברים, ריקנות ואובדן. הביט סביבו בחדר ולא ראה עוד ממלכת כוהנים וגוי קדוש על אדמת הקודש, אלא בחורים עייפים לפני צבא, שנשרה מהם כל קדושה ונותרו עירומים וחפים מכל גבורה, ומולם יושב הרב והוא נושף עליהם דברי רוח ומנסה למלא את מפרשיהם, אבל הם שטים ומפליגים הלאה ממנו ורוח אַיִן. כשיבקש לצאת מן הדכדוך, לשוב אל היעוד ברוח חדשה, יוביל לטרגדיה.

כפי שאפשר להתרשם מן המשפט שצוטט בפסקה האחרונה, לשון הכתיבה של דעאל שלו יפיפיה. הוא מיטיב לתאר את האוירה במקום, את דמויותיהם של הנערים, ואת ההוויה הישראלית כפי שהיא מצטיירת מן הזוית היחודית שבספר. למרות ששלו פוסע על הגבול שבין ביקורת להערכה, נדמה לי שהראשונה נוכחת יותר. אולי קוראים אחרים, מתוך אמונתם והשקפת עולמם, יקראו את הספר באופן אחר.

מומלץ.

כנרת זמורה דביר

2021

כותרת משנה: להבין את סין ואת עתיד הסדר העולמי

בערך במחצית הספר כותב ניצן דוד פוקס כי הסיבה שאנחנו קוראים אותו היא כדי להבין למה סין חופרת מנהרות בתל אביב. כלומר, מה שאנחנו רוצים לדעת היא מה סין, שבה מתגוררת קרוב לחמישית מאוכלוסית כדור הארץ, רוצה מהעולם בכלל ומאתנו בפרט. אתחיל אם כך מהסוף.

לדברי הסופר, לסין יש שלוש מטרות כשהיא נכנסת לשוק המקומי: ללמוד מישראל, להשיג טכנולוגיות ישראליות, ולצרף את ישראל לדרך המשי החדשה. האם ההשקעה הסינית טובה לנו? אולי, אך נראה שיש בה יותר סיכונים מסיכויים. כדי להבין זאת יש לזכור כי סין, בשונה מהתנהלות רגילה של מעצמות עולות, אינה חותרת ליצור בריתות. היא אינה מבקשת שיאהבו אותה, רק שלא יפריעו לה. התקרבות לסין על חשבון הברית הישראלית עם ארצות-הברית עלולה להשאיר את ישראל ללא בת ברית כלל. עוד יש לזכור כי אי ההתקשרות של סין עלולה להביא לזליגת טכנולוגיות ישראליות למדינות אויב, שגם בהן יש לסינים אינטרסים. וכמובן, יש להשמר מפני תחרות טכנולוגית מצד סין עצמה, שתלמד ותיישם אצלה בעלויות מופחתות. האם יש לבלום את הקשר עם סין כליל? לא, אבל יש להבין את הראש הסיני ולהערך בהתאם.

להבין את הראש הסיני – זה מה שהספר מבקש לעשות. לשם כך הוא סוקר את ההיסטוריה הסינית, בעיקר מאז עלית המפלגה הקומוניסטית, אך גם את "המאה הארוכה", למעלה ממאה שנים המוגדרות כשנות השפלה לאומית, שהחלו במלחמות האופיום. על רקע ההיסטוריה אפשר להבין את העקרונות המרכזיים של מדיניותו של שי ג'ינפינג, המזכיר הכללי הנוכחי של המפלגה הקומוניסטית הסינית, האיש החזק של המדינה: עליתה מחדש של סין כמעצמה היא תיקון עוול היסטורי; מעצמות זרות הן איום פוטנציאלי; סין הושפלה ולכן חייבת לשמור על כבודה. הדרך למימוש העקרונות הללו עוברת בדיכוי בדלנות, ומחיקת כל הזכויות של המיעוט האויגורי בשינג'יאנג מהווה הדגמה מצמררת לכך. יתרה מזו, גם זכויותיו של היחיד הסיני אינן מובנות מאליהן, וסין מטפחת מערכת של אשראי חברתי, שבה אדם מדורג על פי התנהלותו היומיומית – גרימת רעש בלילה, ביקורת על המפלגה וכיוצא באלה מורידים את הדירוג – והשירותים הניתנים לו נקבעים בהתאם, כולל הזכות להתקבל לעבודה או לנסוע ברכבת. ואם נאמר בטעות שמדובר בענין סיני פנימי (כפי שסין באמת רוצה שנאמר), כדאי לדעת שהמערכת הזו חלה גם על גופים זרים שנאלצים לצנזר את עצמם כדי להמשיך לשמור על קשר עם סין.

עוד שתי נקודות שיש לתת עליהן את הדעת כדי להבין את סין: האחת – חברי האוליגרכיה במפלגה הקומוניסטית מנהלים את סין והם רוצים להמשיך לשלוט, לכן המפלגה לא תתפוגג בעתיד הקרוב. השניה – סין פועלת להחליש את האופי הליברלי של הסדר הבינלאומי. היא מבקשת לקדם סדר יום חדש לזכויות אדם בזירה הבינלאומית שבו תהיה קדימות לזכויות כלכליות על פני זכויות פוליטיות, ולגופים בינלאומיים לא תהיה יכולת לבקר או להעניש מדינה בשל הפרת זכויות אדם בתחומה. היא עושה זאת באמצעות החלשת גופים כמו האו"ם, ובאמצעות שורה ארוכה של מבצעי השפעה, כמו חדירה לגופי תקשורת ולאקדמיה. יתכן שהמסקנה מכך היא המסר החשוב ביותר של הספר: המלחמה הקרה בין מערב למזרח בעבר היתה פוליטית בעיקרה, מאבק על השפעה. מול סין אי אפשר להסתפק בכך. אסור לטשטש את קו העימות האידיאולוגי ולאפשר לסין לשנות את העולם.

מה צופן העתיד? תחזיות הן כלי חלש, כפי שיכולות להעיד אלה משנות התשעים של המאה העשרים שקבעו חד-משמעית כי סין עלתה על דרך בלתי הפיכה לליברליות ולדמוקרטיה. ואז הגיע שי ג'ינפינג. צריך להבין את ההיסטוריה ולהתמודד עם ההווה כדי להשפיע על העתיד.

אני מבקשת תמיד לקרוא ספרים מסוג זה קריאה ביקורתית. כדי להיות מסוגלת לכך הפעם יש צורך במחקר מקיף, בידע שאין לי, ובאפשרות להיות זבוב על הקיר בחדר הישיבות של הלשכה הפוליטית והועדה הקבועה של המפלגה. לדוגמא, פוקס קובע נחרצות כי "או שסין תהפוך ליברלית, או שהסדר הבינלאומי יהפוך א-ליברלי. או שסין תפסיק לעלות, או שארה"ב תשקע. פתרון שלישי אין". אין לי כלים להסכים או לא להסכים, ואני מסתפקת בהבאת דברים בשם אומרם.

"קיסרות אדומה" הוא ספר מרתק ממש. הסיכום שלמעלה הוא מעט מאוד מן השפע המקיף שבו. פוקס מנתח כל פרק בהיסטוריה ובהווה, מנפץ מיתוסים, מאיר פרטים מהותיים, ופותח צוהר אל האופן בו סין משפיעה על כולנו. מומלץ בהחלט.

ספרי ניב

2021

אביה של אידי לקה באלצהיימר. אידי ובעלה אורן עברו מבוסטון לסן פרנסיסקו כדי לסייע בטיפול בו, יחד עם אמה של אידי, אחותה הצעירה, עובד לשעבר שהפך מטפל, ושתי אחיות מתחלפות. בחוסר אונים צפתה המשפחה כיצד האב נסחף אל ההכרה וממנה, עד שיום אחד נקטה אידי צעד קיצוני. סמוך לכך קיבל אורן, שלא היה מודע למעשיה של אשתו, הצעת עבודה בפרת' שבאוסטרליה. אם סברה אידי שהמרחק הפיזי ירחיק אותה גם מן המשמעות הרגשית של הצעד שנקטה, נוכחה עד מהרה שטעות בידה.

אפשר להבין את הספר כנסיון להשלים עם תוצאות המעשה, להכיר בהשלכותיו. זה מה שמציע הטקסט שעל הכריכה: נסיון להתחיל מחדש, התמודדות של אשה עם מהותה של האנושיות. על פי גישה זו מדובר בארוע חריג מצדה של אידי, ארוע שנבע מנסיבות קיצוניות, ושאינו מתיישב עם אישיותה.

אני סבורה שהסיפור פה אחר לגמרי. אידי, אשה כמעט בת ארבעים, היא אדם חריג. בגילה המתקדם יש לה פתאם הארה בדבר מורכבות החיים, תובנה שהיתה אמורה להגיע אליה שנים קודם לכן בתהליך ההתבגרות: "חשבתי שהחיים זה לעבור מעניין אחד למשנהו כשכל הדברים הקודמים נשארים מאחוריך, אבל התחלתי להבין שזה בכלל לא כך. שלמעשה כל פעולה, כל מחשבה וכל מילה שמוציאים, נשארות אתך ויוצרות סוג של קולאז' מעורבב. המחשבה הזאת הפחידה אותי". עד אותה "תגלית", ולמען האמת גם אחריה, אידי חיה קרוב מאוד למציאות, אבל לא ממש בתוכה. באופן קבוע היא חווה ניתוק רגשי, לוקה באבחנה בין ראוי ללא ראוי. כשהיא נשאלת על זהותה היא עונה, "את זהותנו, כמו מי אנחנו, מי אנחנו באמת, אף אחד לא יודע". כשהשכנה מפקידה בידה את מפתח ביתה כדי שתאכיל את הדגים באקווריום בהיעדרה, אידי מחטטת בחפצים האישיים של בני הבית, מארגנת מחדש את המזווה, ואין לה מושג שהתנהלותה אינה תקינה. המעשה המייסר אותה רק העצים את השונות שבאישיותה, כמו שבעלה מאבחן: "את לא עצמך. יותר לא עצמך מאשר במצב נורמלי". היא לא באמת עוסקת במעשה עצמו, במה שהוביל אליו ובמשמעויותיו, אלא בעיקר בחיים עם סוד כל כך מהותי.

כך או אחרת, הקריאה בספר מושכת, בעיקר בזכות סגנונה המינימליסטי של רבקה הנדלר, סגנון ההולם היטב את המינימליזם הרגשי של אידי. אילן פן תרגם יפה, והספר שונה ומומלץ.

Eddie Richter is not Alone – Rebecca Handler

פן וידיעות ספרים

2021 (2021)

תרגום מאנגלית: אילן פן

כותרת משנה: תולדות הכירורגיה ב-28 ניתוחים יוצאי דופן

ארנולד ואן דה לאר, מנתח הולנדי, מספר על עשרים ושמונה ניתוחים שארעו במהלך ההיסטוריה האנושית. כל אחד מן הניתוחים הללו משמש מבוא לדיון נרחב בהיבטים של מאפייניו ובשינויים שחלו בגישה הכירורגית במהלך השנים. בבסיסו, זהו, כמובן, ספר עיון, אבל הוא נקרא כשרשרת של סיפורים מעניינים, והתובנות העולות ממנו עשויות להיות רלוונטיות לכל קורא, בין אם במישור הפילוסופי ובין אם במישור המעשי.

הנה כמה דוגמאות למקרים המתוארים בספר ולדיונים העולים מהם:

הארי הודיני, שהיה ידוע בעיקר כאמן היחלצות, נפטר בהיותו בן חמישים ושתיים כתוצאה מדלקת תוספתן שלא טופלה בזמן. השיח הציבורי באותה תקופה נטה להאשים במותו סטודנט שחבט בבטנו מספר ימים קודם לכן (הודיני הניח לאנשים לחבוט בו כדי להוכיח שהוא יכול לספוג כל מכה, אבל במקרה הזה נתפס כנראה לא לגמרי מוכן). ואן דה לאר קובע כי טראומה אינה גורמת לדלקת התוספתן, תוהה אם הודיני לא פנה לעזרה משום שההצגה חייבת להמשך, ונקבעה לו מראש הופעה, ומתאר את האופן בו טופלה הדלקת אז והיום.

ניתוח ברוטלי שעבר לואי ה-14 לטיפול בפיסטולה גבוהה הוא הבסיס להסבר על הגורמים לתופעה ועל הדרכים לטפל בה. ואן דה לאר מרחיב באופן משעשע על אורחות החיים בתקופתו של המלך, ומציין כי שיטתו של היפוקרטס, בת למעלה מאלפיים שנה, היא אחת היעילות ביותר, והיא נהוגה עד היום, בשינוי המתבקש בחומרים שבהם נעשה שימוש.

לוסי – השם שניתן לשלד בן למעלה משלושה מליון שנה, המעיד על הליכה זקופה – היא גיבורת הפרק הדן בנזקי המעבר מן ההליכה על ארבע להליכה על שתיים. בין השאר מצביע הכותב על "פגמים תכנוניים", שהאבולוציה עדיין לא הספיקה לתקן, ביניהם העיקול בן התשעים מעלות של העורקים העוברים ברגליים, עיקול המתחייב מהליכה על ארבע, אבל גורם טרשת והיצרות אצל בני האדם.

ברית המילה שעבר אברהם, כמו גם סיפור הנקמה בבני שכם, הם חלק מדיון במילה בכלל, ובהיצרות העורלה בפרט, תופעה שגם לואי ה-16 סבל ממנה, ובגינה התמהמהו צאצאיו שלו ושל מרי אנטואנט לבוא לעולם.

חסידי הומיאופתיה ודיקור סיני לא יחבבו את הזכרתם כדוגמאות לפלצבו, תרופות דמה, אבל אולי ימצאו נחמה באזכורם בנשימה אחת עם ניתוחים שאין בהם תועלת רפואית של ממש. הקריירה של אלן שפרד, מחלוצי תכנית החלל האמריקאית, נעצרה משום שסבל ממחלת מנייר. לאחר שבוצע בו הליך הטיה אנדולימפטית – ניקוז הלחץ במבוך – נעלמו כל התסמינים של המחלה, והוא שב להמריא ואף נחת על הירח כמפקד אפולו 14. בדיעבד התברר שההליך הוא פלצבו טהור.

עוד בפרקי הספר, נזקי השמנת יתר שלקו בה כמה וכמה אפיפיורים, סבלות הלידה של המלכה ויקטוריה שבאו לקצם עם התפתחות ההרדמה, השבץ המוחי שחיסל את לנין, אולי בשל כדורי עופרת שנשארו נעוצים בצווארו, חיתוך הקנה של קנדי אחרי ההתנקשות בחייו, ועוד מקרים רבים ומרתקים, כולל ניתוח ביופסיה שבוצע בצלופח חשמלי. הוא מתאר את שיטות הטיפול הישנות, כמו הקזת הדם הזכורה לרע וניתוחים חפוזים כדי למנוע סבל בהעדר הרדמה, מזכיר דמויות מפתח שקידמו את המקצוע, ומרחיב בהסברים רפואיים בלשון השווה לכל נפש.

סוף הדבר מורכב מעשרה קטעים קצרים, הסובבים סביב דמויות עתידניות של רופאים, כפי שהוצגו בספרים ועל המסך. בין הדמויות הלנה ראסל מן הסדרה "חלל: 1999", שלגביה כותב ואן דה לאר כי אין בכירורגיה דבר שעושה אותה מתאימה יותר לגברים, ובכל זאת נשים הן עדיין מיעוט במקצוע; והרופאים של אי.טי, שלא טרחו להקשיב למטופל שלהם ולחבריו, ורק הרעו את מצבו. הפרקטיקה היום לוקחת בחשבון את רצונותיהם של המנותחים לצד הידע המקצועי וההמלצות של המנתחים.

"על הסכין" הוא ספר מהנה מאוד לקריאה, מעשיר ומרחיב דעת, ומומלץ בהחלט.

Under the Knife – Arnold Van De Laar

תכלת

2021 (2014)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

כותרת משנה: הסיפור הסודי של הפרוטוקולים של זקני ציון

הפרוטוקולים של זקני ציון מסרבים למות. "מה שנראה לא ייאמן הוא כיצד הזיוף הזה קם מאפרו בכל פעם שמישהו הוכיח מעל לכל ספק שמדובר בזיוף", כותב אומברטו אקו בהקדמה לספר, ומאמין שהסיפור רחוק מסיום. סטיבן אריק ברונר, שכתב סוף דבר לספר, פסימי אף יותר מאקו. "הפרוטוקולים לא ייעלמו לעולם. הפמפלט ממשיך לחזור כמו חלום רע", הוא מסכם.

ההצהרה בעמוד הראשון של הספר מנסה להסביר בתמציתיות את הופעת הפרוטוקולים: "בכל פעם שמלמדים קבוצת אנשים לשנוא קבוצה אחרת, נוצר שקר שבא ללבות את השנאה ולהצדיק מזימה". הדסה בן-עתו, בספרה המצוין "השקר מסרב למות", מסבירה באופן מלומד מדוע המאבק בזיוף הוא כל-כך סיזיפי: "טיעונים מלומדים לא הצליחו להשמיד את הזיוף. כשהשקרן מצליח למצוא לעצמו במה, כשמשתפים אותו בויכוח לגיטימי, הוא השיג את מטרתו, שכן הוא זקוק להכרה, לא לאשרור. עתה מוטל על ציבור הקוראים לשפוט את השקר. אם הוא קולע לדעות קדומות קיימות, אם הוא נותן לגיטימיות לשנאה עתיקת יומין, אם הוא מספק הסבר לבעיות בוערות וכואבות, אם השקרן הוא בעל מוטיבציה מספיק גבוהה, מובטחת הצלחתו. לציבור אין כלים לשפוט את השקר; כמעט שלא ניתן להוכיח שלילתו של מסמך מודפס. לעתים קרובות זהו מבצע חסר סיכוי".

ויל אייזנר, סופר ואמן קומיקס בעל מוניטין, שהיה גם מאבותיו של הרומן הגרפי, נרתם למאבק בכליו שלו. הוא מתאר בתמונות ובמלל מינימלי את השתלשלות יצירת הפרוטוקולים, החל בספרו של מוריס ז'ולי "דיאלוגים מהגיהינום בין מקיאוולי למונטסקיה", שנועד להעביר ביקורת על נפוליאון השלישי, דרך מטווי גולובינסקי, שהעתיק ושכתב קטעים מן הספר ויצר את הפרוטוקולים עבור האוכרנה במטרה להשפיע על עמדותיו של הצאר, עבור בחשיפת הזיוף ב-1921 על ידי פיליפ גרייבס, כתב הטיימס הלונדוני, וכלה בתפוצת הפרוטוקולים כיום. אייזנר מתעכב על ארועים ועל אישים בדרך, ביניהם משפט ברן ב-1935, שבעקבותיו נאסרה הדפסת הפרוטוקולים בשווייץ, פעילותו של  הנרי פורד להפצתם בארצות הברית, האזכור של הפרוטוקולים ב"מיין קאמפף" כאמת לאמיתה, והגרסאות השונות שצצו ועדיין צצות ברחבי העולם.

מכיוון שבתוך ספר מסוג זה אין מקום להערות שוליים, הוסיף אייזנר באופן מועיל מעט הרחבות על הדמויות בהערות בסופו של הספר. אני עצמי מעדיפה את ספרה המקיף של הדסה בן-עתו, שספרו של אייזנר הוא מעין תמצית בתמונות שלו, אבל גם ליצירה הזו יש כוח רב. בעיני עוצמתו מתרכזת בעיקר באופטימיות ובשִברה הבאים לידי ביטוי חוזר ונשנה בתמונות המסיימות את הפרקים בהם מסופר על הוכחה שמדובר בזיוף. התמונה שלמטה לקוחה מסיומו של פרק חשיפת השקר על ידי גרייבס.

המאבק בעלילת הפרוטוקולים אמנם סיזיפי, אבל מחויב המציאות, וויל אייזנר יצר עוד כלי שעשוי לסייע. מעבר לנושא החשוב, הספר הוא יצירה אמנותית נאה ומהנה, וגם מסיבה זו הוא מומלץ.

The Plot – Will Eisner

כנרת זמורה ביתן

2007 (2005)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

כותרת משנה: מאחורי הקלעים של פסקי הדין ששינו את פני החברה הישראלית

עורכי "סיפורי משפט", איסי רוזן-צבי, הילה שמיר ושי אספריל, כינסו יחדיו אחד-עשר פסקי דין שניתנו בבית המשפט העליון בין השנים 1965 ו-2017. מטרתו של הספר, כפי שנכתב במבוא, היא להסיר את המחיצה בין הציבורי לפרטי, בין הכללי לאישי, ולספק הצצה לסיפורים ולאנשים שביסוד פסקי הדין, וכל אחד מפרקי הספר אכן משלב בין סיפוריהם הפרטיים של העותרים, ולעתים גם של באי-כוחם, ובין ההלכה שנקבעה בפסק הדין. משותפת לכולם היא האמירה שיש בהם על החברה הישראלית, בין אם מדובר במקרה שחשיבותו היתה ברורה כבר בעת שנדון, ובין אם חשיבותו והשפעתו נגלו בשנים שאחר כך.

שניים מן המקרים מוכרים (לי) יותר מהאחרים. בפרשת דנילוביץ משנות התשעים הכריע בית המשפט לטובתו של דייל אל על, שביקש לקבל כרטיס חינם עבור בן זוגו, ולהשוות בכך את תנאיו לאלה של דיילים הטרוסקסואלים. פסק הדין תרם תרומה רבת משמעות לעיקרון איסור ההפליה לרעה על רקע מיני, ויותר מכך להכרה בבני זוג מאותו מין. אייל גרוס, שכתב את הפרק הזה בספר, עוקב אחר התהליך המשפטי כולו, ועומד על חשיבות הגורמים החוקתיים והפרסונליים שהשפיעו על תוצאתו. בפרשת אליס מילר, שנה אחר-כך, קיבל בית המשפט את עמדת העותרת, ופתח את קורס הטיס הצבאי בפני נשים. פרק זה נכתב על ידי נטע זיו, שהיתה מעורבת בתיק מטעם האגודה לזכויות האזרח. היא מתארת את המורכבות העצומה של העתירה, ואת הדילמות שעמדו בפני המעורבים בה, בין השאר ההתחבטות אם תיק אליטיסטי שכזה הוא שיוביל את המהפכה הפמיניסטית בישראל.

הנה בקצרה פרטים שמשכו את תשומת לבי בסיפורים האחרים. על הפרשות במלואן ניתן לקרוא ברחבי הרשת, או לבחור במבט האינטימי המעניין המוצע בספר.

נעמי לבנקרון מספרת על פרשת מרים תורג'מן, זונה שקיבלה לקוחות בביתה, והורשעה בהחזקת נכס לצרכי זנות. עמדתה הברורה של הכותבת היא שהמבקשים להגן על הנשים שבשולי החברה באמצעות חקיקה ואכיפה טועים. כדי שיתרחש שינוי, נדרשת פעילות חברתית ומחקרית, וקשה עד מאוד להאבק בזנות מבלי למגר פערים חברתיים קודם לכן.

בפרשת אתא נגד שוורץ עמד אדם יחיד על זכותו לא לסבול מן הרעש שנגרם מפעילות המפעל. דוד שור מצביע על פרשה לכאורה פשוטה זו כעל ציון דרך בפריצת הליברליזם הכלכלי למשפט הישראלי. העובדה שאדם אחד הרהיב עוד לצאת נגד מפעל הסתדרותי היתה יוצאת דופן בשנות הששים, ואתא אכן נאחזה בשאננות באמונה שהנזק הכלכלי שייגרם לה, בהשוואה לאי הנוחות של היחיד, יכריע את הכף.

איסי רוזן-צבי, שכתב על פרשת שילה נגד רצקובסקי, ביקש לבדוק את הסיבה להערת אגב שכתב השופט ברק בתיק. ההערה מתייחסת לחובת תום הלב בסדר הדין האזרחי, ולכאורה אינה קשורה ממש למקרה הנדון. בירוריו וממצאיו מצביעים על האופן בו מתרחשים שינויים טקטוניים במערכת המשפט. בשולי הדברים למדתי כי השיטה האדוורסרית, שכבר אינה מקובלת, אפשרה העלאת כל טענה, אפילו שקרית, בנוסח: "לא לוויתי מן התובע דבר, ואם לוויתי השבתי לו את ההלוואה, ואם לא השבתי התובע מחל לי". בדיחות רבות על עורכי דין נסמכות על השיטה הזו.

נילי כהן כותבת על הפרשה הטרגית של קניג נגד כהן. אשה התאבדה בקפיצה מחלון יחד עם בתה בת השלוש. לפני מותה שרבטה על פתקים את רצונותיה האחרונים, ובכך נפתח דיון בשאלה מהי צוואה.

שרון אברהם-ויס ואבישי בניש מספרים על בג"ץ הקיום בכבוד, שדן בכוונת הממשלה לקצץ בגמלת הבטחת הכנסה. הם כותבים באכזבה על תחושת הפער שלא נסגר בין השופטים לבין השוליים העניים של החברה בישראל, אך מצד שני מצביעים על חשיבותו של המשפט שהעלה את שאלת הקיום בכבוד אל הדיון הציבורי.

בפרק על הדיון בהפרטת בתי הסוהר מצביע אפי מיכאלי על הריסון השיפוטי. במקרה הנדון נוצל הריסון על ידי המדינה לסחבת, שבסופו של דבר עלתה הון למשלם המסים.

אריאן רנן-ברזילי וורדית אבידן כותבים על בג"ץ גורן נגד הום סנטר. עובדת גילתה ששכרה נמוך משמעותית מזה של גבר באותו תפקיד ובאותו ותק. פסק הדין העביר את נטל ההוכחה, שמדובר או שלא מדובר באפליה על רקע מיני, מן העובד אל המעסיק.

הפרק שכתבו ענת בן דור ואפרת בן-זאב אודות החוק למניעת הסתננות הוא מעט יוצא דופן. הן מתארות את השתלשלות החקיקה ואת ההתדינויות המשפטיות, אך עיקר הפרק מוקדש למסתננים עצמם, להתארגנות העצמית שלהם, ובעיקר לפערים הכמעט בלתי ניתנים לגישור ביניהם ובין עורכי הדין המבקשים לסייע להם.

הפרק האחרון הוא אולי החשוב מכולם, מפני שהוא עוסק בתופעה ההולכת ומתרחבת של הפרדה בין המינים, תופעה שמתרחשת ממש כעת. יופי תירוש כותבת על ההפרדה באקדמיה, על ההתנהלות הבלתי שקופה במתכוון של המל"ג, וקובעת בצדק כי הפרדה מאששת סטיגמות ותפיסות סטראוטיפיות כלפי בני הקבוצה שממנה הקבוצה החזקה מפרידה את עצמה… נשים הן הקורבנות האמיתיים פה… המחיר יהיה אנוש.

"סיפורי משפט" הוא ספר מעניין, המצביע על האופן שבו עתירות של יחידים מניעות קביעת הלכות רבות חשיבות, המשפיעות על התודעה החברתית. בהחלט מומלץ.

עם עובד

2021

ביום אביבי שטוף אור, אי-אז במחצית השניה של המאה התשע-עשרה, הונח תינוק על סף דלתה של אשת רועה הפרות בכפר אנגלי. התמזל מזלו של התינוק, והאשה הטובה, שהיו לה כבר שישה ילדים משלה, אספה אותו אל ביתה, והעניקה לו את שם משפחתה פינגאר. שתי נשים טובות נוספות תיקרנה בדרכו של הרברט בהמשך חייו: המורה מרי בריין, שתנחיל לו את המומחיות לפרחי בר, וגברת צ'רטריס שתהיה מעסיקתו ואשת חסדו. בתקופה בה אדם אסופי, בן להורים לא ידועים, היה מושא לגינוי, הילד חש שונה ויוצא דופן, תחושה שיכלה להיות לו לרועץ, או לחילופין לייצר עבורו אפשרויות. גיבורנו "לקח מה שזימנו לו האלים, וניסה להכיר טובה על כך". בזקנתו הוא חי בנחת בבקתה, משקיף על הגן שטיפח במשך מרבית חייו, וזמנו בידו להזכר בעברו.

רג'ינלד ארקל, שהיה גנן נלהב בעצמו, מלווה את זכרונותיו של פינגאר מילדותו ועד פרישתו. הוא מספר על הרברט הילד, שנקשרה נפשו בפרחי הבר עד שגמר אומר לפרוש מחיי החווה שיועדו לו ולהפוך לגנן. הוא ממשיך ומספר על ברט הנער שקיבל משרת עוזר גנן באחוזתה של גברת צ'רטריס. ברט יהפוך למר פינגאר כשימונה לגנן ראשי, ומר פינגאר יהפוך ל"פֶּרַח-תֶּרַח" (גרסתה של המתרגמת ל-Old Herbaceous, שמו של הספר במקור), כשצעירים יתפסו את מקומו.

דרך סיפורו של פינגאר הסופר שוטח אמירות חברתיות, משגר עקיצות מעודנות אל החברה האנגלית המעמדית, מתייחס ליחסים בין-דוריים וליחסי גברים-נשים, מבקר בחביבות את מוסדות הדת, וכמובן מתאר את חווית הגננות. "אולי גינון הוא העיסוק המתסכל ביותר תחת השמש, אבל הוא מעניק לא פחות מכפי שהוא גוזל – לא יותר ולא פחות".

ארקל אוהב את גיבורו, ומאהיב אותו על הקוראים. יש בפינגאר משהו תמים אך נחוש, אמונה בטוב והכרה במעוות, ערכים מוסריים פשוטים ואומץ להתנסות. הוא מתרפק על העבר, אך מכיר גם ביתרונות ההווה, ומוכן לשנות את דעתו כשהמציאות מוכיחה שהוא טועה. העולם הגדול ותהפוכותיו, בהם שתי מלחמות עולם, אינם חולפים לידו מבלי שירגיש, ויחד עם זאת עולמו הפרטי הוא העולם הסיזיפי והמספק של עבודת הגננות. זוהי מהותו, כפי שמתארת אותו בעלת האחוזה בערוב ימיה: "רגע אחד הוא היה מורט את עצבייך, כי הוא התעקש לעשות הכל בדרך שלו, וברגע הבא הוא היה מתוק כל כך עד שכמעט התחשק לך לבכות […] כאלה הם הגננים".

"זכרונותיו של גנן אנגלי" כתוב בחן ובנעימות, ואלה נשמרו היטב גם בתרגומה המצוין של לי עברון. ספר מקסים, מהנה מאוד לקריאה ומומלץ.

הטקסט המלא באנגלית, מעוטר באיוריו של ג'ון מינטון, מצוי ברשת.

Old Herbaceous – Reginald Arkel

תשע נשמות

2021 (1950)

תרגום מאנגלית: לי עברון

כותרת משנה: המרגלת הנועזת של המלחמה הקרה

אורסולה קוצ'ינסקי, יהודיה ילידת גרמניה, בת למשפחה מבוססת, נטתה מגיל צעיר אל הקומוניזם, ואחזה באידיאולוגיה זו כל חייה. עלית הנאציזם והפשיזם העניקו דחיפה נוספת לנטיותיה. בשנות השלושים של המאה העשרים, כששהתה עם בעלה בשנחאי, לשם הוזמן כאדריכל בעל שם, גויסה לשירותי הריגול הסובייטים. מה שהחל כמעין הרפתקה, הפוגה מן השיממון החברתי שנכפה עליה הרחק מביתה, הפך לדרך חיים ולקריירה עתירת הישגים. כשיא פעילותה מזכירים את הפעלתו של קלאוס פוקס, מדען הגרעין, שהשתתף בפרויקט מנהטן, והעביר דוחות יקרים מפז ליד הרוסים. בן מקנטייר, שבאמתחתו ספרים מרתקים אודות מרגלים מכל צדי המתרס, עוקב בספר זה אחר קורותיה של אורסולה, ואחר פעילותה ופעילותם של סוכנים שחייהם הצטלבו בחייה.

אי אפשר להצביע על אב-טיפוס של מרגל. לפעמים מדובר בהרפתקן חסר מצפון, שמשגשג על הריגוש שבריגול, כמו אדי צ'פמן; לפעמים מדובר באידיאליסט כמו אולג גורדייבסקי, שפרש מן הקג"ב ופנה נגדו בשל הדיכוי בפראג; לעתים המניע הוא תאוות בצע, כמו אצל מרבית המרגלים שתיאר מקנטייר ב"בגידה כפולה"; ופעמים רבות המניעים מעורבים ולא בהכרח מפוענחים, בדומה למקרה של קים פילבי.

אצל אורסולה המניע הראשוני היה ללא ספק אידיאולוגי. היא האמינה בעקרונות הקומוניזם, האמינה בכוחו להביס את הפשיזם, וראתה בברית המועצות דגם של העולם העתידי שיקום מהריסות המלחמה. אמונתה ספגה מכות קשות פעמיים – בעת הטיהורים של סטלין, שבמהלכם נרצחו רבים מעמיתיה, ובעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב – אך היא עשתה הפרדה בין מהמורות זמניות לאיתנות האידיאולוגיה. אל המניע הראשוני הזה הצטרפו שאפתנות, צורך להוכיח את עצמה כשוות ערך לאחיה ולאביה שהיו בעלי שם בתחומם, התמכרות ליעוד, ומן הסתם גם תחושת ריגוש והשתייכות לאליטה סודית, ובתקופות מסוימות גם צורך בהכנסה שתאפשר קיום.

ממעמד של סייעת פשוטה לרב המרגלים ריכרד זורגה, שגייס אותה בשנחאי והיה מאהבה (ואולי גם אהובה האמיתי היחיד), הלכה אורסולה והתפתחה עד שרכשה שם ומעמד ויוקרה. היא עברה תקופות ארוכות של הכשרה בברית המועצות, והוצבה בסין, בשווייץ ובבריטניה, עד שהאדמה החלה לרעוד תחת רגליה והיא השתקעה בגרמניה המזרחית. על יוקרתה תעיד העובדה שבהגיעה לברלין הצהירה שלא תעבוד עוד עבור שרותי הבטחון, והצליחה באורח יוצא דופן לפרוש ללא עונש וללא גינוי. במהלך פעילותה זכתה אורסולה לדרגת קולונל ולעיטור הדגל האדום. לאחר פרישתה המציאה את עצמה מחדש כסופרת, תחת השם רות ורנר, וכתבה ספרי ריגול שהסתמכו על חוויותיה וכן אוטוביוגרפיה.

מקנטייר מתעכב לא אחת על היותה של אורסולה מרגלת אשה ואם. שלושה ילדים נולדו לאורסולה משלושה גברים שונים – מיכאל מבעלה רודי, שהיה מרגל לא מוצלח במיוחד וסופו שנשלח לגולאג על לא עוול בכפו; נינה מסוכן שאתו עבדה בסין; ופיטר מבעלה השני לן ברטון, שאותו גייסה לשירות בשווייץ. השניוּת שבאחריות לילדים ובדרישות העבודה העסיקה אותה שוב ושוב. כשמיכאל היה בן שנתיים הפקידה אותו בידי הורי בעלה בצ'כוסלובקיה, שם מצאו מקלט מרדיפות הנאצים, ויצאה לשבעה חודשי הכשרה בברית המועצות. היא חזרה על כך, מספר שנים מאוחר יותר, הפעם גם עם נינה. בהזדמנויות שונות, כדי להבטיח את שלום הילדים, שלחה אותם לפנימיה או לבית ילדים. המאבק הפנימי בין האם למרגלת ייסר אותה גם שנים אחר כך.

היותה אשה שיחק לא פעם לטובתה. בעולם השוביניסטי, ועולם הריגול היה לא פחות שוביניסטי מסביבתו, קל יותר היה לאשה להסתיר את פעילותה, משום שמראש לא נחשדה כמי שתעסוק בה. כך, לדוגמא, גם בשווייץ וגם בבריטניה נחשד לן ברטון, בעלה שהיה מרגל זוטר ממנה, בעוד היא חמקה רוב הזמן מן הרדאר. ריכרד זורגה, שנחקר ועונה על ידי היפנים, הסיר ממנה כל חשד באומרו: "נשים אינן מתאימות כלל למלאכת הריגול. אין להן הבנה בענינים פוליטיים ואחרים, והן מקור עלוב למידע". חוקריו האמינו לטיעון הזה.

ראויה לציון העובדה שאיש מעולם לא הסגיר אותה ולא הלשין עליה. היחידה שאיימה לעשות זאת, ולמזלה של אורסולה ללא הצלחה, היתה דווקא האומנת שגידלה אותה כשהיתה ילדה. אורסולה העסיקה אותה כאומנת לילדיה שלה, ונפשה של האשה נקשרה בנפשה של נינה הקטנה. היו לה חשדות משלה לגבי פעילותם של בני הזוג, וכדי להבטיח שלעולם לא תופרד מעל התינוקת היתה מוכנה להסגיר אותם ולאמץ את הילדה שתינטש מכוח הנסיבות. המשפחה נאלצה להמלט בחסות החשכה, להרחיק את הילדים מהישג ידה של האומנת, ואת ההורים מהישג ידם של שלטונות שווייץ שאסרו פעילות ריגול מכל סוג שהוא.

בן מקנטייר, כמו בספריו האחרים, משלב את קורותיה של המרגלת בתולדות התקופה, מרחיב בסיפורן של דמויות נוספות, ומאפשר הצצה מרגשת אל עולם הביון. ספר מרתק ומומלץ.

Agent Sonya – Ben Macintyre

תכלת

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

ג'ורג' סילברמן כותב הסבר. "הדבר קרה כך", הוא כותב ועוצר. מנסה שוב ועוצר. בנסיון שלישי הוא צולל אל זכרונותיו, פותח בילדותו וממשיך משם. מהו הדבר שקרה כך, ושאותו הוא מנסה להסביר, יתברר רק בסיומו של הספר.

מסר חד וברור עולה מסיפור חייו של ג'ורג': הורים, הזהרו בדבריכם! ג'ורג' הפעוט היה סגור רוב שנות ילדותו בדירת מרתף אפלה, ויחד עם הוריו סבל מצוקה וחרפת רעב. אמו, הנרגנת מחמת המחסור, כעסה כשהילד התלונן על קור או על רעב, או כשנדחק אל האש כשזו דלקה כדי להתחמם, או כשאכל ברעבתנות כשהאב הצליח להביא קצת כסף. "אח, אתה שטן קטן וחמדן!", אמרה לו אמו תדיר, ותחושת היותו כזה השפיעה על כל חייו.

דיקנס שם קץ באחת לסבלותיו של הילד, ואינו מעביר אותו במסלול היסורים של גיבוריו – ניצול על ידי מבוגרים, פיתויי פשע, מניעת מזון והשכלה. נהפוך הוא, הוא מפקיד אותו בידי פטרונים, שדואגים שיבריא ויתגורר בבית אנושי וילמד. אמנם הפטרונים הללו הם אנשי אחווה דתית פנאטית, ורחוקים מלהיות דמויות מופת – "מחוץ למקומות המפגש שלהם האחים והאחיות הללו אינם טובים יותר משאר בני משפחת האדם, אלא בסך הכל, בלשון המעטה, הם רעים לא פחות מרוב האחרים", מספר ג'ורג'– אבל לנער המתבגר מזומנות אפשרויות לפרוח.

ג'ורג' יודע לנצל את ההזדמנויות שניתנות לו, אך דרכו אל האושר חסומה בשל מאבקו המתמיד להכניע את תדמיתו בעיני עצמו, זו שחרטה בו אמו. האיסור שהטיל על עצמו להיות חמדן מאפשר לאחרים לנצל אותו, ומונע ממנו להשלים עם זכויותיו הטבעיות לרווחה ולאהבה. התמימות של הילד הרעב מתחלפת במבט המפוכח של המלומד המתבודד; הצלקת הרגשית היא אותה אחת.

זהו הספר השני של דיקנס שמתורגם על ידי הוצאת תשע נשמות. קדם לו "דוקטור מריגולד", אף הוא סיפור כן ונטול יומרנות בגוף ראשון. "ההסבר של ג'ורג' סילברמן" הוא ספר ממוקד, בהיר עד מאוד, שלמרות היקפו הצנוע הוא מכיל גם סיפור אינטימי נוגע ללב וגם ביקורת חברתית נוקבת. לי עברון תרגמה יפה, והספר מומלץ מאוד.

George Silverman’s Explanation – Charles Dickens

תשע נשמות

2021 (1868)

תרגום מאנגלית: לי עברון