קטגוריה: ספרים מומלצים

בבוקרו של יום פברואר קר סיפר אמנון גאוכמן לשני ילדיו, אידו ודניאלה, כמסיח לפי תומו, שבדעתו לעזוב את המשפחה. הרעיון הסתובב במוחו כבר מספר חודשים בהשראת "הפרוטה והירח" של סומרסט מוהם, אך הוא לא שיתף בו איש עד שקם ונטש בקור רוח את אשתו ואת ילדיו בו ביום. בשונה מצ'רלס סטריקלנד (ומפול גוגן, שסיפור חייו היווה השראה לספר), אמנון לא חיפש חיים חדשים. בניו-יורק, כמו בבאר-שבע, עסק ברפואה. אותם חיים, רק לבד. אשתו, אחרי משבר ארוך, עברה עם ילדיה לדירה אחרת, וכלפי חוץ מחקה אותו מחייה. אידו קיבל על עצמו בגיל שלוש-עשרה וחצי החלטה שהוא מחוסר אב. ודניאל, הבת הצעירה, מעידה על עצמה כי היא כל הזמן רוצה לסדר הכל מחדש, להדביק, לתפור. בתקופה בה היא מספרת את הסיפור, היא מתקרבת לגיל שלושים, וכששואלים אותה מה היא מבקשת כמתנת יום הולדת, היא מסתירה בלבה את התשוקה לשחזר ארוחה משפחתית במסעדה הבאר-שבעית המועדפת, רק היא ואידו והוריהם.  

"הבארשבעים", שלטעמי הולם אותו יותר השם שנבחר לו באנגלית, "הגאוכמנים", מתאר את חייה של משפחה שנשברה, ואת ההתנהלות השונה של כל אחד ממרכיביה, בעיקר של שני הילדים. אידו נאחז בדברים מוצקים – אשה וילד, עבודה במקצוע סולידי, "מרובע". הוא משדר יציבות, נקיון וסדר. דניאלה הפכה לצלמת, צופה בלתי מעורבת בחייהם של אחרים, קצת בוהמית, מפוזרת ומרושלת. אחיה היה עבורה משען וסלע. "הוא גידל אותי בזהירות, סינן קשיים, גירודים, געגועים. לימד אותי לחיות בתוך השבר, לצעוד הלוך ושוב. להתרגל להריסות. אתו היה מותר לי לדבר; הוא נראה לי יציב מספיק כדי לענות לי. את אמא ואבא לא העזתי לשאול כלום. אמא – חששתי שתקרוס, ואבא, חששתי, לא יכתוב לי יותר". אידו והאם המשיכו לחיות בבאר-שבע, דניאלה בחרה בצפיפות התל-אביבית, שם חשה מוגנת. האב נותר בעיני כולם חידה: "מי האיש הזה בכלל? דבר ממהלכיו לא היה הגיוני. בעיקר הקשר הנונשלנטי שעליו שמר איתי, שעליו שמר עם העולם. הדבר היחיד שהפך את הסאגה סביבו למציאותית היה העובדה שהיא ארעה".

גיא עד מרחיבה את יריעת הסיפור אל דמויות נוספות בחיי גיבוריה, אל וריאציות נוספות של חיים משפחתיים, אך לב הסיפור בעיני הוא הקשר האחאי שבין דניאלה ואידו. העובדה שגם בקשר זה, אמיץ ויציב ככל שיהיה, רוחשים סודות, לא תגרור משבר, כפי שאולי ניתן היה לשער, אלא דווקא תעמיק את קרבת הלבבות, ותאפשר לדניאלה להחלץ מן הדשדוש של חייה.

"הבארשבעים" כתוב בחן, בקלות לכאורה אך בקפדנות ובכושר אבחנה, נוגע ללב ונעים מאוד לקריאה.

כנרת זמורה ביתן דביר

2012

נישואיו של יוגב בן-ארי נהרסו בגלל סוד ששמר מפני אשתו. יוגב, איש המוסד, הבטיח לאורית שתי הבטחות: לא לשקר לה ולא לעסוק בחיסולים. חיסולים – מוצדקים, בבחינת הקם להורגך השכם להורגו – הפכו חלק מעבודתו. מכיוון שלא נשאל על ידה ישירות אם הרג בני אדם במו ידיו, הרגיע את עצמו שאמנם אינו משתף אותה אך גם אינו משקר לה. אבל ההיעדרויות התכופות שלו, העובדה שחלק הארי של חייו היה חסוי מפניה, וגם כשלונם להרות ולהביא ילד לעולם, יצרו מתח וניכור, ואלה רק המתינו לסוף הידוע מראש, שהגיע כשאורית הבינה שיוגב נטל חלק פעיל במבצע חיסול.

יוגב, שהאמין שלעולם לא יזכה שוב לאהבה, קיבל על עצמו שליחות ברוסיה. הקשרים שקשרו אותו לארץ נמוגו – אביו נפטר, אמו שקעה בדמנציה ועברה למוסד, ואת המשק המשפחתי מכר – ובהלך רוח אדיש, כשלבו קפוא, התיישב בסנקט פרטבורג במסווה של איש עסקים קנדי. במפתיע זכה ל"סיבוב שני". במסעדה, שבה הוא סועד בקביעות, הכיר את אנה, בעלת חנות ספרים קטנה, בת גילו, אלמנה מזה מספר חודשים. שלא במפתיע, גם הקשר הזה, שהתפתח לאהבה, סבל מהעמדת פנים, שכן יוגב, שכעת הזדהה בשם פול, נאלץ להסתיר את זהותו האמיתית. לאנה, כך התברר, היו סודות משלה. האם הקשר הזה יזכה לסוף טוב יותר מקודמו?

מישקה בן-דוד, בעצמו איש המוסד, כתב ספר קצבי, החושף מעט מן החיים בעולם הצללים. הוא מספר על האופן בו מתוכננים ומבוצעים מבצעים מורכבים, ונותן לקורא טעימה מן ההכשרה המקצועית וממערך הכוחות הפנימי. הוא מתאר את שעובר בנפשו של אדם שחי בפועל חיים חצויים, שמוצא עצמו מול דילמות מוסריות, ושמבקש למצוא איזון בין השליחות לחיים הפרטיים, ולאלה הוא מצרף את הכמיהה לאהבה ולמשפחה. לטעמי, אפשר היה להפחית מעט את מימון המשגלים המפורטים מאוד, אבל פרט לכך הסיפור כולו קריא מאוד, מעניין ואף מרגש.

זהו ספרו הראשון של הסופר שמזדמן לי לקרוא. אשמח לקרוא ספרים נוספים.

כתר

2008

ביום רגיל של מאי 1957 נפל דבר בעיירה סאטון שבדרום ארצות-הברית. טאקר קאליבן, צעיר שחור עור, זרה מלח על אדמות החווה שרכש כחצי שנה קודם לכן, ירה בסוס ובפרה שבבעלותו, העלה את ביתו באש, ועזב את המקום עם אשתו ההרה ועם בנו התינוק. באותו יום, ובימים שאחר-כך, הלכו בעקבותיו אנשי הקהילה השחורה שבעיירה ובמדינה ופניהם צפונה. מספר הסיפורים של המקום מאמין שדמו של אחד מאבותיו של טאקר, גבר בעל כוח אגדי שהובא לארצות-הברית בכפייה ומרד בגורל שנועד לו כעבד, החל לבעבע בצאצאו.

ויליאם מלווין קלי יכול היה לספר את הסיפור מפיו של טאקר, או מפיהם של שחורים אחרים שחוו חיים דומים לאלה שלו, אבל בחר להמחיש את תחושות הקהילה השחורה באמצעות נקודת המבט הלבנה, והתוצאה רבת עוצמה. בני משפחת וילסון, צאצאים למייסד המדינה וגנרל בצבא הפדרציה, הם מעסיקיהם של בני משפחת טאקר לדורותיה. הם מספרים על חייהם שלהם, ולמרות שהם ליברלים בעיני עצמם, הם אומרים משפטים שניחוח גזענות ועליונות עולה מהם. הבת דימפנה, שמחבבת את בתרה, אשתו של טאקר, מתייעצת איתה בנושא המעיק עליה ומעירה כי "נשמע ממש מוזר לשאול מה דעתה של מישהי כהת עור". אביה כתב ביומנו בצעירותו, "אני מנסה להמנע מללטוש עיניים בכל פעם שאדם שחור מתקרב אלי", וזמן מה לפני התרחשות הארועים, כשטאקר דיבר אליו בזעף, הודה כי "אולי אני באמת דרומי למרות הכל, כי הגישה הכמעט זעופה שלו ערערה אותי וגערתי בו". דיואי, בנו של דייויד, זוכר כי ביום הולדתו העשירי, לאחר שהפציר בטאקר שילמד אותו לרכב על אופניים בסיומו של יום עבודה, נענש האחרון בהצלפה משום שהחזיר את הילד הביתה בשעה מאוחרת. טאקר, יש להזכיר, היה שכיר, לא עבד, אבל המעמד הפורמלי נדחק מפני הגזענות המושרשת. הילד הרולד לילנד, שנלווה אל אביו המתבטל עם הגברים סביב מספר הסיפורים, שם לב שהאב פונה אל גבר שחור המבוגר ממנו בשמו הפרטי, בעוד השחור עונה לו ב"אדוני". בשיטת הסיפור של קלי אין לנדכאים צורך להביע במפורש רגשות קיפוח או השפלה, המדכאים עושים זאת עבורם מבלי משים. יש לציין כי בני וילסון ולילנד הם אנשים טובים, נורמטיביים, לא אדומי-צוואר פרימיטיביים, ודווקא משום כך מומחשות במלוא היקפן ועומקן ההפרדה הגזעית והאפליה על רקע צבע עור. קשה לדמיין חיים בצד הסופג את התחושות הללו, קשה לאין ערוך לשאת אותם יום אחר יום, דור אחר דור.

בתרה, אשתו של טאקר, חברה באיגוד הלאומי לענייני שחורים. הכומר בנט ברדשו, ידידו של דייויד וילסון, הוא מן הפעילים בארגון. טאקר, שאינו משכיל ואינו פעיל, אינו מאמין בהתארגנויות מעין אלה, או בלשונו של הנרי דייויד תורו, המצוטט במוטו לספר, "אוזנו כרויה למתופף אחר". ברתה מאמינה כי בניגוד למשכילים שחושבים על לעשות דברים ואינם עושים דבר, טאקר "פשוט יודע מה הוא צריך לעשות". הוא אינו מרבה דיבור, אבל כשהוא מחליט שהגיעה השעה לעשות מעשה, גם אם אינו יודע עדיין מה יהיה מעשה זה, הוא יודע להסביר את כוונותיו בבירור: "אני יכול רק להגיד שהתינוק שעומד להוולד לי לא הולך לעבוד בשבילכם. הוא יהיה הבוס של עצמו. עבדנו בשבילכם מספיק זמן, מר וילסון. ניסיתם לשחרר אותנו פעם אחת, אבל אנחנו לא עזבנו, ועכשו אנחנו צריכים לשחרר את עצמנו". גם אם קלי לא היה שם בפיו אמירה מפורשת כזו, קל להבין, על רקע דברי הלבנים, מדוע פקע בו משהו.

התרוקנותה של העיירה ממחצית תושביה משנה בהכרח את אופי החיים בה. האם תשפיע גם על תפיסת העליונות הלבנה? האם תשנה את המבט שמפנים הגברים הלבנים הבטלים אל עבר השחורים, מבט שעליו כותב קלי כי הוא "סימֵן את כיבוי המתג ששולט במנגנון העושה אדם ליצור אנושי"?

"מתופף אחר", ספר הביכורים של ויליאם מלווין קלי, משמיע קול יחודי ועוצמתי, כשהוא מספר סיפור שיש בו שילוב של קוים פנטסטיים עם ריאליזם חריף. רעות בן יעקב תרגמה היטב, וטוב עשתה ההוצאה שהביאה אל הקורא הישראלי את הספר, שכוחו לא פג למרות כששים שנותיו. מומלץ בהחלט.

A Different Drummer – William Melvin Kelley

הכורסא

2021 (1962)

תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

נסיעה אל מחוזות רחוקים משותפת לחמישה משבעה סיפורי "נוסע מעירו". התקופה המתוארת בסיפורים קודמת לעידן הטיסות השוות לכל נפש, ונסיעה אל מחוץ לגבולות ישראל היא מבצע יקר ומורכב, הכרוך בשיט ממושך ובניתוק קשר עם קרובים ומכרים שנותרו בארץ. מה שקורה למרבית הדמויות אי-שם במרחק הוא לעתים קופסה שחורה, מידע שהן שומרות לעצמן, והקוראים, כמו המקורבים אל דמויות אלה, רואים בדרך כלל רק את תוצאותיהם של המסעות.

פנחס, בסיפור "באניה לונצואלה", הוא אדם בודד, קשה-יום. מכל משפחתו נותרו אחרי מלחמת העולם רק הוא ואחותו שבונצואלה, וחלומותיו מצטמצמים לבית ברחביה, מקום מגוריהם של האמידים, ולביקור אצל אחותו. מחמת הבדידות הוא נישא פעמיים ללא אהבה, ועל הנסיעה לונצואלה, שסוף-סוף הוגשמה, אינו אומר מילה.

ב"אדון קוקיה נושא אשה" חוזר ירושלמי עשיר מאירופה עם אשה צעירה, אחרי שנים ארוכות של אלמנות נינוחה שלא הטרידה אותו. על אשתו הצעירה אינו מרחיב את הדיבור, והשינוי שחולל בחייו הפרטיים יקרין על סביבותיו, לאו דווקא לטובתו.

"ארץ חדשה לגלות" הוא סיפורו של יואל, שמגיל צעיר שאף להיות חוקר ארצות, ובבגרותו ויתר על משפחתו ועל אהבתה של חברתו כדי להגשים את משאת נפשו.

כמו אדון קוקיה גם מנוחה עסיס, ב"מנוחה עסיס נוסעת למונטה-קארלו", יוצאת למסע לאירופה, מונעת מתאוות הימורים, חוזרת עם גבר זר, וחייה מקבלים תפנית שסופה עגום.

ב"חלון מואר בדלפי", בשונה מן הסיפורים האחרים, המסע נחשף לפרטיו, משום שהוא מסופר בגוף ראשון. ספינת השיט, שבה נוסע המספר, עוגנת למשך שלושה ימים באתונה, והוא מבלה אותם בחברת נוסעת ערביה ישראלית. לו היתה יהודיה היה אולי נרקם ביניהם קשר אינטימי, אבל המספר מודע כל העת למטען שבין שני העמים ולתרבויות השונות, והופך משום כך חששן.

ב"מלכת אסתר" המסע אינו מרחיק אל ארצות זרות, אך בעבור שרינה, ילדה דחויה הסובלת מפיגור ומורחקת למוסד, הוא מסע אל מחוזות רחוקים.

"ספרים הרבה" מציג מסע הפוך, לא הרחק החוצה, אלא מסע מתכנס אל תוך חדר יחיד. מורה בדימוס מגשים חלום לפרסם ספר מיצירותיו, וחייו הולכים ומצטמצמים.

יהואש ביבר כתב סיפורים אמינים ומינוריים. דמויותיו, גם אם הן מתרועעות עם אחרים, מקיימות עולם פנימי חסר מנוחה וסמוי מן העין. הסופר אינו נוטל על עצמו את תפקידו של היודע-כל, והסיפורים מזמינים את הקורא אל תוך חיי הדמויות, במגבלות שהללו מטילות על סביבתן. צובט לב.

במאמר מוסגר: יהואש ביבר כתב, בין השאר, את אחד מספרי הילדות הזכורים לי לטובה, "מסעי הטיסן קל-כנף".

הקיבוץ המאוחד

1986

כותרת משנה: איך אנחנו יודעים מה אמיתי ומה לא

הביולוג ריצ'רד דוקינס מוכר כמי שפרסם שורה של ספרי מדע, הפונים אל הקהל הרחב. בספריו הוא עוסק בהרחבה באבולוציה ("הגן האנוכי"), טוען בלהט כנגד תפיסת הבריאתנות והתכנון התבוני ("השען העיוור"), מטיף לאתאיזם ("יש אלוהים?"), ומתייחס באהבה ובחדווה אל השקפת העולם המדעית ואל התגליות שנחשפות בזכותה ("לפרום את הקשת בענן"). ב"קסם המציאות" הוא פונה אל קוראים צעירים.

הספר נפתח בשאלות "מהי מציאות?" ו"מהו קסם?", ועושה הבחנה בין קסם על-טבעי לקסם במה ולקסם פיוטי. הראשון הוא הקסם שאנו מוצאים במיתוסים ובאגדות, למרות שברור לנו, או צריך להיות ברור, שאינם אמיתיים. קסם במה אינו דורש הסבר – ברור לנו שמדובר באחיזת עיניים משעשעת, למרות טענות של כמה מעמידי פנים בדבר כוחות על-טבעיים. הקסם הפיוטי, המרגש ומרומם הרוח, הוא זה שאליו כיוון דוקינס בשמו של הספר, אותו קסם שעליו דיבר גם פיינמן, בין השאר בספר "החדווה שבגילוי דברים". הפרק האחרון חוזר אל אותן שאלות ועוסק ב"ניסים", והוא מסתיים במשפט "האמת יותר קסומה – במובן הכי טוב והכי מרגש של המילה – מכל מיתוס או סיפור מומצא או נס. למדע יש קסם משלו, קסם המציאות".

בין הפרק הראשון לאחרון דוקינס מקדיש כל פרק לנושא נפרד: האדם הראשון, ריבוי המינים, היסודות, עונות השנה ושעות היממה, השמש, הקשת בענן, המפץ הגדול, חיים במקומות אחרים ביקום, נדידת הלוחות הטקטוניים, מזל והסתברות. כל אחד מפרקי הספר נפתח במיתוסים הקשורים לתוכנו, ועובר למציאות הקסומה עוד יותר. הסבריו של דוקינס מוגשים בפשטות, שאינה מרדדת את התוכן, אלא מתמצתת אותו ועושה אותו שווה לכל נפש, ובלבד שתהא זו נפש סקרנית וצמאת ידע. אולי אני קהל שבוי, כי כבר נהניתי מספריו האחרים, אבל אני מאמינה שהספר עונה יפה על כמה שאלות יסוד, ויכול להוות מבוא מעניין לחקירות נוספות. כמו אנציקלופדיות לנוער של פעם הוא מלווה איורים מאירי עיניים, פרי מכחולו של דייב מק'קין, חלקם יפים לכשעצמם, חלקם נועדו להבהיר את התוכן המילולי.

המגרעת היחידה של ריצ'רד דוקינס ככותב היא נטייתו להטיף עוד ועוד, במקום להסתפק באמירות מפורשות בודדות ולתת לתוכן לדבר בשמו. גם בספר הזה הוא חוזר שוב ושוב אל היתרונות של תפיסת העולם המדעית, ושולל שוב ושוב את תקפותם של מיתוסים (אליליים או מונתיאיסטים). אפשר היה לדלל מעט את מספר החזרות על רעיונותיו אלה, והספר לא היה ניזוק כלל. ובכל זאת, לסיום, הנה מבחר מדבריו, וראויים הדברים להשמע:

"אנחנו חייבים לשמור תמיד על ראש פתוח, אבל יש רק סיבה אחת להאמין בקיומו של דבר-מה: ראיה ממשית לקיומו".

"הקשת בענן היא לא רק דבר יפה שנעים לראות אותו. במובן מסוים אפשר לומר שהיא מלמדת אותנו מתי התחילו כל הדברים, כולל המרחב והזמן. אני חושב שבזכות זאת, הקשת בענן יפה עוד יותר".

"אין לנו צורך להמציא סיפורים פרועים במידה בלתי מתקבלת על הדעת: אנחנו נהנים מהחדווה ומההתרגשות שמספקת לנו חקירה מדעית אמיתית, ותגליותיה מרסנות את דמיוננו. ובסופו של דבר, זה הרבה יותר מרגש מסתם פנטסיות".

The Magic of Reality – Richard Dawkins

כנרת זמורה ביתן דביר

2016 (2011)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

איורים: דייב מק'קין

בשלהי המאה התשע-עשרה, בונה אקורדיונים איטלקי מוכשר, שקץ במצוקה שהוא ומשפחתו חווים בכפר סיציליאני, חולם על ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אשתו, המתנגדת לעזיבת המוכר והידוע, לוקה בשיתוק פתאומי, שוקעת בבועה בלתי נגישה. אמה המעשית מציעה לגבר לממש את חלומו, לצאת לעשות חיל בניכר, ולהשאיר את אשתו בחסותה. הוא מוסר את בנותיו לדודותיהן, לוקח אתו את בנו בן האחת-עשרה ואת אקורדיון הכפתורים הירוק שבנה, ומפליג לניו-אורלינס. שם, כך נאמר לו, יש תרבות מוזיקלית מפותחת, ורבים סיכוייו לפתוח חנות כלי נגינה, כפי שתכנן. בתוך שנה ימצא את מותו בלינץ' שיבצע אספסוף מוסת, שונא איטלקים.

בשלהי המאה העשרים, בשוליו של כביש העובר בעיירה אמריקנית מוכת עוני ומצוקה, מוצאים שלושה ילדים מוזנחים חפץ מקומט, ומטילים אותו אל מתחת לגלגליה של משאית חולפת.

בין חלומותיו של בונה האקורדיונים האיטלקי להתנפצותה של יצירתו, מספרת אני פרו את סיפורם של המהגרים לארצות-הברית, אנשים פשוטים שחלמו על רווחה, ומצאו עצמם נאבקים בזרוּת ובדעות קדומות, נשחקים במאבקים יומיומיים. כל אחד מפרקי הספר מתמקד בקבוצת מוצא אחרת, כל אחת חווה את ההגירה באופן שונה, אך למרבית הדמויות מצפים מכאובים ואכזבה. על בונה האקורדיונים היא כותבת כי, "הוא הרהר בחיים חדשים, רעננים ולא משומשים, בכסף שתלוי לו בעתיד לבוא כאגסים המסתתרים בין העלים הגבוהים", ואשליה כזו, או דומה לה, היתה משותפת לכולם – איטלקים, גרמנים, מקסיקנים, צרפתים, צאצאי עבדים, פולנים, אירים, נורבגים – בכל רחבי ארצות הברית – ניו אורלינס, קנזס, טקסס, מיין, שיקגו, מונטנה, מינסוטה. כל אחד מפרקי הספר יכול להקרא כסיפור בודד, ויחד הם מציגים סיפור עצוב של כור היתוך נוקשה. האקורדיון הירוק, שיצא לדרכו אפוף תקוות, צץ בכל אחד מן הפרקים, לעתים מביא אתו שמחה, לעתים בלתי מובן למוצאיו.

מעבר לקשיים האובייקטיבים של הסתגלות כלכלית במקום חדש, שאליו הגיעו גיבורי הספר בדרך-כלל כשהם דלי אמצעים, נראה ששני גורמים חברו להקשות על השתלבותם – השסע שבין התרבות שהותירו מאחור לתרבות שאליה ביקשו להצטרף, ושנאת הזר והשונה שקידמה את פניהם, ושהם בתורם קידמו בה את פני הבאים אחריהם. "האמריקאים אומרים שסיציליאנים ואיטלקים הם היינו-הך ושונאים את שניהם, מקללים אותם וקוראים להם שקים של רשעות. אם תבקשו לכם הצלחה עליכם לרכוש את השפה האמריקאית", כך לומד בונה האקורדיונים. שלושה גרמנים חרוצים, שייסדו במו ידיהם עיירה משגשגת על חורבותיה של עיירה שננטשה, נותרו מבודדים, ושמועות מרושעות אופפות אותם, אולי משום היותם חולי נקיון, אולי משום היותם חילוניים. הירונים, פולני משכיל, "לא ידע לקרוא אנגלית ולא לדבר אמריקנית, ופקחי ההגירה רשמו אפוא שאינו יודע קרוא וכתוב. וכך למד הירונים כי להיות זר, להיות פולני, לא להיות אמריקני – דבר נורא הוא, וכל מה שנותר לאדם הוא לשנות את שמו ולדבר על כדור-בסיס". הוא בתורו מנסה לגרש את השחורים מהשכונה הפולנית, "כשם שבעבר השליכו הילדים אבנים עליו וקראו לו פולני מלוכלך, האנקי מטומטם, תחזור מאיפה שבאת". ילדים יוצאי מקסיקו לומדים בבית ספר נפרד, "ולא חשוב כמה דורות משפחתך כבר גרה בטקסס". יש המנסים להמלט מן הזרות באמצעות שינוי שמם ופניית עורף לתרבות שבה צמחו. אחרים חיים בשני העולמות, או אולי באף אחד מהם, כמו הצרפתים ברנדום, שם "כולם צרפתים, אבל איש אינו צרפתי – הם כלום; הם לכודים בין היותם צרפתים, לבין היותם אמריקנים". ויש כאלה שמתיחסים לחייהם בארצות-הברית כזמניים, כמו מתיישב אכול געגועים שכתב "מדריך למהגר לשימור התרבות הנורווגית", ובו יעץ לקוראיו לצבור הון ולחזור אל הצפון האהוב. גישתם של הותיקים אל החדשים מקרוב באו אינה נחלת העבר בלבד. בפי אחת מדמויות ההווה שמה אני פרו את המשפטים הללו: "זאת הבעיה שלנו, המדינה שוקעת מתחת לאנשים האלה – סינים ומקסיקנים ופאקיסטנים וערבושים מהמזרח התיכון. זה לא כמו שהיה כשסבא וסבתא שלנו באו הנה; הם היו לבנים, היה להם אומץ, מוסר עבודה טוב, לא הלכו לפוצץ בנינים. אלה אינם אנשים לבנים. הם שחורים, הם אספסוף עלוב. הענין פשוט – המדינה כבר מלאה, אין עוד מקום, אין עבודה לכולם".

המוזיקה המלווה את הספר משתלבת אף היא בדילמות שהן חלק מחיי הדמויות. כמה מהאנשים מבקשים להנחיל לארצם החדשה את המסורת המוזיקלית שעליה גדלו, אחרים קשובים להתפתחויות, פתוחים לשילוב של המסורות שהביאו איתם המהגרים מארצותיהם. באחד הפרקים נוצר קרע של ממש במשפחה בגלל ההעדפות השונות שבין ישן לחדש. בפרק אחר מתבקשים נגנים לא להפריז במוזיקה מסורתית, שכן "שיר אחד נותן טעם אתני נחמד […] לא רוצים יותר שירי-עם בכייניים". שלא במפתיע, לנוכח הראיה הפסימית של הסופרת את החברה האמריקאית, המוזיקה, שהיתה חלק בלתי נפרד מחיי הדמויות בפרקים הראשונים, הולכת ומתפוגגת לקראת סיומו של הספר.

כפי שאני פרו מציינת בתחילת הספר, העלילה היא עירוב של בדיון ומציאות. ניכר שהסופרת ערכה תחקיר מדוקדק בכל היבטי החיים של מאה השנים שהיא מתארת, והיא משלבת בספר, ללא תפרים, דמויות היסטוריות, קטעי עיתונים, היסטוריה מוזיקלית, ואירועים שאירעו בפועל. שפע הטרגדיות שבו מהווה בעיני כמה מבקרים נקודת חולשה, אבל מראיון איתה עולה כי במתכוון ביקשה להפנות את תשומת הלב אל אלה שנפגעו בתהליך ההתכה של החברה, כמו גם אל המצב העגום של החברה האמריקאית האלימה כיום. לכל דמות בכל פרק קול יחודי משלה, היקף הפרטים מרשים, והספר כולו הוא הישג ספרותי מומלץ לקריאה.

Accordion Crimes – E. Annie Proulx

זמורה ביתן

1999 (1996)

תרגום מאנגלית: שרה פ' פרידמן

"אהבה בימי כולרה" הוא סיפור רב פנים. האהבה הדומיננטית בעלילה היא זו של פלורנטינו אריסה לפרמינה דאסה. הצצה מקרית שהציץ נער מברקה בנערה צעירה היתה ראשיתה של רעידת אדמה של אהבה, שיובל שנים לאחר-כך עדיין לא פסקה. אהבת בוסר עיקשת, מכתבים שהוחלפו בחשאי, הבטחת אירוסין – כל אלה נקטעו באחת כששני הצעירים שהופרדו בכפייה שבו ונפגשו. עבור פלורנטינו פגישה זו היתה המשך ישיר וטבעי של חלומותיו. פרמינה, לעומתו, חשה אחרת: לא את רגשות האהבה ידעה הפעם אלא את תהום ההתפכחות של האכזבה. בן רגע עמדה על כל גודל טעותה, ושאלה את עצמה בבעתה איך זה יכלה לטפח לה בלבה פרק זמן ארוך כל כך ובדבקות פראית כל כך רעיון רוח שכזה. בן עשרים ושתיים היה פלורנטינו כשנדחה, ורק כעבור חמישים ואחת שנים ותשעה חודשים וארבעה ימים יכול היה לשוב ולהצהיר על אהבתו, שלא חדלה מעולם, באוזני פרמינה שהתאלמנה. בין הדחיה להצהרה לא חדל מלהגות בה, וכל מהלך חייו היה מכוון כלפיה, כשניסה להתעשר ולעשות לעצמו שם כדי להיות ראוי לה, כשהזה על שליית אוצר טבוע, וכשמילא עשרים וחמש מחברות ובהן שש מאות עשרים ושניים רישומים של אהבות לאורך זמן, אהבות חשאיות ללא התקשרות רגשית, כאילו היה מאורס לפרמינה ומחויב לא לפגוע בה.

לצד סיפורו של פלורנטינו, סיפור של אהבה הזויה מעט, על קו הגבול של אובססיה, מארקס מספר סיפור מעניין עוד יותר על חיי הנישואים של פרמינה ושל ד"ר חובנאל אורבינו. הרופא, שהשלים את לימודיו באירופה, שב לארצו אכול געגועים, וגילה עד כמה המציאות שונה מזכרונותיו. מכיוון שאביו מת מכולרה, ומכיוון שידע כיצד ניתן להשתלט על מגפות, הפכה הכולרה עבורו לשגיון דיבוקי. בהדרגה הפך לאחד האזרחים המכובדים בעירו, בזכות מעשיו לטובת הכלל, והבריות האמינו כי נישואיו לפרמינה הם נישואי אושר. בפועל, אופיו המרוכז בעצמו, מודעותו לחוסר ההגיון המדעי בנישואים, ואופיה העיקש, הובילו למאבקים ביניהם, והם ידעו עליות ומורדות. הוא אהב אותה, היא לא ידעה לפענח את רגשותיה, ובדיעבד אחרי מותו אמרה כי, "לא ייאמן איך אדם יכול להיות מאושר כל כך שנים רבות כל כך מתוך מריבות רבות כל כך וסיבוכים רבים כל כך, לכל הרוחות, ולא לדעת בעצם אם אהבה היא או לא". אולי משפט המפתח להבנת יחסו אליה הוא הדברים שאמר לה, "זכרי תמיד שלא האושר הוא הדבר החשוב ביותר בחיי הנישואין, אלא היציבות", אמירה שנראתה לה קטנונית ואף מאיימת בשעתה, אבל במבט לאחור היא רואה בה אבן יקרה, שנתנה לשניהם שעות כה רבות של אושר. מארקס מיטיב לעמוד על תפיסתה של פרמינה את עצמה במסגרת זוגית שלמרכיביה אין משקל זהה: לעולם הרגישה כאילו חייה שאולים בידיה מידי בעלה. הריהי שליטה גמורה על ממלכה רחבת ידים של אושר, שבנה הוא לעצמו בלבד. היא ידעה שהוא אוהב אותה יותר מכל, יותר משהוא אוהב כל אדם אחר, אבל למען עצמו בלבד – על מנת שתשרת אותו כמשרתת בקודש. כשאנו פוגשים את בני הזוג, הם כבר מבוגרים – פרמינה בת שבעים ושתים, והרופא המבוגר ממנה עתיד למות במהרה – חיים יחדיו בשגרה נוחה שיש בה הרבה מן ההרגל ואין בה התמרמרות, ובכל זאת אחרי מותו לשוב אל עצמיותה ביקשה.

העלילה עוסקת בנושאים מהותיים נוספים ומעניינים לא פחות, הבולט שבהם הוא ההתמודדות עם הזיקנה ועם היותנו בני תמותה. פלורנטינו מייחל למותו של אורבינו, וחרד מפני מותו שלו בטרם עת. בקטע הומוריסטי למדי הסופר מתאר את מלחמתו בקרחת מבשרת הזיקנה. אולי משום חרדות אלה יצר הסופר עבור פלורנטינו, שכבר חצה את גיל שבעים, קשר עם ילדונת בת פחות מארבע עשרה, שללא "צידוק" זה הוא מהווה חריקה עלילתית (אם כי מארקס כבר ברא אהבה פדופילית במקומות אחרים, כמו "על אהבה ושדים אחרים"). גם פרמינה מוטרדת מן השַמות שעושות השנים החולפות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעת שהיא ודודניתה מתבוננות בצילום ישן מנעוריהן, ושתיהן הכירו את עצמן בעד ערפילי האכזבה, בכל יופיין ועלומיהן שלא ישובו עוד. נושא בולט נוסף הוא השילוב של זכרון-חלום-מציאות, והוא בא לידי ביטוי פעמים רבות בספר. כך, לדוגמא, כשהרופא שב לארצו הוא מבין למראה עליבותה איזה טרף קל היה למלכודות הרחומות של הגעגועים. ופרמינה, שעזבה יום אחד בחמת זעם את הבית, נסעה חסרת מנוחה לשוטט  במקומות בהם ביקרה כנערה צעירה, רק כדי לגלות שהעבר לא קפא בהמתנה שתשוב. מאוחר יותר היא מכרה את בית אביה, כי לא יכלה לעמוד עוד בכאב על נעוריה. וכמובן, משמר הזכרונות האולטימטיבי הוא פלורנטינו, וגם הוא נאלץ להכיר בשינויים.

העלילה מתרחשת ברובה בשלהי המאה התשע-עשרה על רקע מלחמות אזרחים, שלטון נוקשה, פערים חברתיים ודעות קדומות, וגם על הרקע הססגוני של התרבות המקומית. מארקס אינו מזכיר את קולומביה בשמה, אבל אזכורים שונים ממקמים בה את הסיפור.

אחד ההיבטים המרשימים בספר הוא האופן בו הדמויות מתפתחות. אנו מתלווים אל שלושת הגיבורים הראשיים מגיל צעיר ועד זיקנה, ולמרות שכולם משמרים קוי אופי יחודיים, הם משתנים ומתפתחים לאורך השנים, והגיל והנסיון נותנים בהם את אותותיהם. הספר נפתח כמעט בסיומו – אורבינו הולך לעולמו, ופלורנטינו מצהיר את הצהרתו. פרק הפתיחה כאילו אינו שייך לסיפור המרכזי, אבל למעשה מוצגים בו כל הנושאים שבהם יעסוק הספר כולו – אדם קרוב נפטר, סודות אפלים מתגלים, מחשבות על זיקנה ומוות עולות ומטרידות, נישואין מתגלגלים דרך שיגרה, ואדם אחד, הנאחז בזכרון ובאהבה, מחכה לבוא זמנו. השאלה שנותרת פתוחה כמעט עד הסיום היא האם צפוי עתיד משותף לפלורנטינו ולפרמינה, האם תוכל אהבת הנעורים לזכות בהזדמנות שניה. הכתיבה של מארקס מפורטת, סבלנית, חדת אבחנה ומשכנעת, יש להזכיר לטובה את התרגום הנאה של ריטה מלצר ואמציה פורת, והספר כמובן מומלץ מאוד.

פרק ראשון

El Amor en los Tiempos del Cólera – Gabriel García Márquez

עם עובד

1989 (1985)

תרגום מספרדית: ריטה מלצר ואמציה פורת

"האשה שחכתה" הוא שיעור בענווה. המספר, גבר צעיר כבן עשרים ושש, מְגוּבֶּה בזוהר האינטלקט של לנינגרד, נשלח למחוז ארכנגלסק שבצפון, לכתוב סדרה של כתבות על אורחות החיים ומנהגי המקום. בכפר הנידח שבו הוא משתכן הוא פוגש את ורה, המבוגרת ממנו בכשלושים שנה. דמותה מהלכת עליו קסם, והוא מנסה לפענח אותה. ביהירותו הוא בטוח בכל רגע ורגע שהוא מבין מי היא ומה מניע אותה, ופעם אחר פעם מגלה עד כמה שגה. בתקופה המתוארת הוא צועד בבטחה מטעות לטעות, אבל במבט לאחור, כשהוא נזכר באותם ימים, הוא מסוגל להודות בעיוורונו.

"האשה שחכתה" הוא גם מבט על ברית-המועצות של שנות השבעים. בחוגי האמנים בלנינגרד רוחשת במחתרת התנגדות למשטר, למרות הסכנות המרחפות מעל ראשיהם. האוירה, כפי שהמספר מתאר אותה, היא של שנות הששים במערב שהגיעו לברית-המועצות בעיכוב של עשור. בכפרים הנידחים, שגם בהם מבצבצים ניצני התנגדות, החיים עדיין מתנהלים בצלה של המלחמה. רבים מבני הכפר לא שבו מן הקרבות, והאוכלוסיה המזדקנת מורכבת בעיקר מנשים ומילדים מעטים. הטבע המרהיב והנוקשה מכתיב את קצב החיים, והכפרים מידלדלים, לעתים נכנעים להתפוררות.

ורה היתה בת שש-עשרה כשבן זוגה בן השמונה-עשרה יצא להלחם. הצעיר, שנמנה עם השנתון האחרון של החיילים באפריל 1945, לא שב, וההכרזה עליו כנעדר הכניסה את חייה של ורה למצב של המתנה. המספר מנסה להבין מדוע בחרה בחיים שקפאו. הנחה אחת שלו היא שורה לא בחרה לחכות, אלא נלכדה בכפר בגלל הקושי להשיג אישור מעבר ליעד אחר, ועד שיכלה לעזוב כבר חשה מחויבות לנשים הזקנות. הנחה אחרת היא שחיים אלה בעצם נכפו עליה, משום שהאחרים גזרו עליה להיות "מצבה ניידת". כשהוא רואה אותה לבושה כמו לפגישה, הוא סבור שהיא מקיימת קשר עם גבר אחר. למראה הספרים בחדרה הוא חושב לעצמו שהם נועדו רק להשרות הלך רוח אינטלקטואלי. כשנדמה לו שנוצר בינו ובין ורה קשר אינטימי, הוא מאמין שהיא תנסה לכבול אותו אליה. טעות אחרי טעות.

אישיותה של ורה, תחושותיה ואמונותיה, מתוארות בעדינות, חושפות אשה שבחרה בתקווה, בנאמנות ובהשלמה כדרך חיים. לעתים היא מצטיירת מנותקת מן ההווה, אך היא מחוברת בכל נימיה אל מציאות חייה. יש בה משהו גדול מהחיים, ויחד עם זאת בפעמים המועטות שבהן היא פותחת את סגור לבה נחשפת אנושיות פשוטה וכובשת.

לטבע תפקיד גדול בעלילה, ואנדריי מאקין מצטיין בתיאורו, ממש כמו שהוא מיטיב לתאר את נפשות גיבוריו. הנה תיאור אחד מני רבים, שבו המספר שואב מים מבאר קפואה יחד עם ורה: "הקרח נשבר בצליל של צ'מבלו. הבטנו זה בזה. כל אחד מאתנו התכוון לבטא את היופי שבצלצול הזה, ואז שינה את דעתו. הד הצ'מבלו התפוגג בזוהר שעמד באוויר, התערבב בקינתו החוזרת ונשנית של הזַהבן, בניחוח האש והעצים שעלה מן הבקתה הסמוכה. יופיו של אותו רגע עתיד היה להיעשות, בפשטות גמורה, החיים שלנו".

אנדריי מאקין הוא סופר צרפתי יליד רוסיה. הכפילות הזו באה לידי ביטוי באחדים מספריו, וזו הזדמנות טובה להמליץ גם על "צוואה צרפתית" המצוין שלו. "האשה שחכתה" הוא ספר חכם ורגיש, חגית בן-עדה תרגמה אותו יפה לעברית, וקריאתו מהנה ומומלצת.

La Femme qui Attendait – Andreï Makine

מטר

2006 (2004)

תרגום מצרפתית: חגית בת-עדה

קווייל, גבר בשנות השלושים לחייו, אלמן ואב לשתי בנות, התבקש על ידי מעסיקו, עורך עתון בניופאונדלנד שבקנדה, לכתוב כתבה על תאונת דרכים. במקומה כתב מיוזמתו על יכטה מיוחדת שהגיעה אל הנמל המקומי, ולהפתעת העובדים האחרים העורך לא הגיב כצפוי בנוקשות. יתרה מזו, הוא החמיא לכתב. עבור קווייל הארוע הצנוע הזה היה אבן דרך משמעותית: הרי הוא בן שלושים ושש וזאת היתה הפעם הראשונה בחיים שמישהו אומר לו שעשה את זה כמו שצריך.

עד אותה מחמאה ראשונה היה קווייל ילד דחוי וגבר חסר תחושת ערך עצמי. כבר מילדות היה גדל גוף, וחש עצמו מכוער, מכסה בידו את סנטרו הבולט כדי לא לדחות את הבריות. אביו ואחיו השפילו אותו תדיר, האשה שנישא לה בגדה בו בגלוי והמעיטה בערכו באוזני בנותיהם. הוא התקשה להחזיק מעמד בעבודות, עד שחברו היחיד כיוון אותו לכתיבה בעתון. מהלך חייו השתנה כליל כתוצאה משני מקרי מוות שארעו בסמיכות זמנים. אביו מת, ואשתו נהרגה בתאונת דרכים. דודתו, אחות האב, שהגיעה ללוויה, שכנעה אותו לעזוב את מגוריו בארצות-הברית לטובת מגורים איתה בניופאונדלנד, המקום בו נעוצים שורשי המשפחה. אחרי שהצליח למצוא עבודה בעתון מקומי, העמיס את רכושו על הרכב, ויחד עם הדודה ועם הילדות, בנות ארבע ושש, יצא לדרך צפונה.

בניואפונדלנד ילמד קווייל על ההיסטוריה של משפחתו – "משוגעים. הם היו פראים והתחתנו בתוך המשפחה. מופרעים ורוצחים. חצי מהם היו מפגרים בכלל", כך יספרו לו מכריו החדשים. הוא יבין שבני האדם אינם בהכרח כפי שהם מציגים עצמם על פני השטח. יחד עם ההיסטוריה הפרטית ילמד גם על ההיסטוריה המקומית, על היחסים הטעונים של הפרובינציה עם קנדה, ועל הדילמות של ההווה בין אורח החיים הפשוט, נחלת הדורות הקודמים, למודרניזציה. וחשוב מכל, הוא ילמד להכיר בערך עצמו, יחשוב על העצמי המטופש שלו במוקינגברג [מקום מגוריו הקודם], כשספג את כל מה שנחת עליו, ויצליח להפנים שמנת חלקו אינה חייבת להיות אומללות וקבלה נכנעת.

סיפורו של קווייל מתרחש על רקע הטבע הנוקשה של הצפון, על האי סחוף הרוחות ומכוסה הערפל, השוקע אל תוך חורף אכזר. "בפברואר", כך מתאר זאת אחד מעמיתיו, "רק דבר אחד מאפשר לך להחזיק מעמד – כרטיס הטיסה לפלורידה על השידה בחדר השינה שלך. אם אתה מצליח להגיע עד מרס, אז תצליח להגיע גם עד גן עדן". סגנונה של אני פרו, משפטים קצרים, חלקי משפטים קטועים, משתלב לבלי הפרד בקיפאון המצמית המאפיין את האזור במשך חודשים ארוכים. הסגנון הזה, מצד שני, הולם גם את אופיו של קווייל, תמים משהו, בלתי מתפלסף ובלתי מתחכם, תכליתי ומכוון לטוב.

אני פרו מספרת על דמויות מרתקות, המתמודדות כל אחת בדרכה עם קשיי החיים ועם קשיי המקום. ג'ק, עורך העתון, עושה כל שביכולתו כדי להרחיק את בניו מסכנות הים, ונכשל. נטבים, אחד הכתבים, שהגיע לניופאונדלנד במקרה, מבקש לעזוב ונאלץ להשאר. בילי, כתב נוסף, חי את עברו של אביו, שהיה אחד מילדי המוסדות שנשלחו לעבוד אצל החוואים באונטריו. "אף פעם לא הצביע מישהו מגייז-איילנד למען קונפדרציה עם קנדה!", אומר בילי. הדודה מסתירה סודות בקנאות. באני, הבת הבכורה, מתמודדת עם פחדים שמקורם אולי באמה. ווייבי, אשה מקומית, מתרפקת כלפי חוץ על זכרו של בעלה, ונאבקת על חיים נורמליים עבור בנה בעל תסמונת דאון. אלה ואחרים משתלבים יחדיו למרקם החברתי של ניופאונדלנד, ובתוך החבורה הקשה הזו ימצא קווייל גאולה צנועה.

"חדשות הספנות" הוא ספר מחמם לב ורגיש, ובסגנונו המיוחד הוא משלב מצוין את סיפורם של האנשים היחידים עם סיפורו של המקום. הספר זכה בפרס פוליצר ובפרס הספר הלאומי האמריקאי, והוא אכן ראוי להם.

The Shipping News – E. Annie Proulx

זמורה ביתן

1997 (1993)

תרגום מאנגלית: חנה לבנת

חזי בן ששים ואחת, חייו מתנהלים בשגרה שקטה כבעליה של חנות ספרים יד שניה, אותה ירש מבעליה הקודם. על עצמו הוא אומר בפרפרזה על רחל, "רק על עצמי לספר לא ידעתי… צר עולמי כעולמו של זבוב". למרות זאת, בעקבות מפגש עם אשה שאהב כשהיו ילדים, ושהסבה לו כאב לב שעדיין צורב בו, הוא יושב לכתוב על שנה בחייו, שנת אלף תשע מאות ששים ושמונה, עת היה בן עשרים ושש. בסיומו של הספר, בחזרה אל ההווה, הוא מציין כי הינו בן ששים ושלוש. שנתיים ארכה מלאכת הסיפור, בניחותא, בהתאם לאורח חייו כעת.

הזבובים שבשם הספר מתלווים אל חזי מאז היה ילד, לובשים פנים מאיימים, רודפים אותו. הוא מתאר כיצד, כשהיה בן שש, ברח מנחיל זבובים שהתנשא מפגר של תן. אימה תקפה אותו, כאילו שד משחת שילח אותם בו. כשאביו התלונן שהילד אינו עוזר לו ברפת, תלה חזי את האשם בזבובים אויביו: "זה בגלל הזבובים, הם רודפים אחרי, מציקים לי ולא שובקים אותי גם כשאני בורח מהם". באותו גיל החל לסבול מטינטון, כאילו זמזמו הזבובים במוחו. אבל כשתרופות – כנראה כדורי הרגעה – הרגיעו את זמזומי הטינטון, תפסו את מקומם זמזומים אחרים, רחשים שהשמיעו ביטויים בארמית, שבהם הרבה להשתמש, לצד ביטויים בלטינית ומבחר נאה של מובאות מן המקורות. כשהיה בן ארבע-עשרה חווה טראומה, כשהג'יפ של הוריו נפגע ממטען סמוך לעזה, והוא נותר יתום. תחילה עבר לרשות דודתו ודודו, אחר-כך עבר לגור עם סבתו. כשהיה בן שש, כל סובביו היו בטוחים כי יצמח להיות מדען, שכן היה מעין ילד פלא, שלמד ספרים בעל-פה, היה מסוגל לבצע תרגילי חשבון מסובכים בראשו, וניצח מבוגרים ממנו במשחק שח. אבל בגיל עשרים ושש, בתקופה אותה הוא מתאר בסיפורו, הוא גר בדירה קטנה ומוזנחת, שנרכשה בכספי העזבון, אינו עובד בנימוק שעבודה מפריעה לו לחשוב, ומתקיים בקושי מקצבה חודשית דלה.

על מה הוא חושב? מאז ומתמיד היה מוטרד עד אימה מעתידו של כדור הארץ, ועלה במוחו הרעיון לנצל את הכוח שמפעילות כנפי הזבובים כדי להפיק אנרגיה. יש לו הסבר פיזיקלי מוצק, לדעתו, כיצד הדבר יתאפשר, אבל שום אמצעים להגשים אותו. הוא מבלה שעות בחנות הספרים, שבעוד כמה עשורים יהפוך לבעליה, בקריאה על זבובים, ומדבר על הרעיון עם האנשים המעטים שאיתם יש לו קשר. לא ברור אם הוא גאון שהגה רעיון מופלא, או אויל שראשו בעננים. כפי שאני מבינה זאת, חזי, באופן שאינו מודע לעצמו, מבקש להכניע באובססיביות את פחדו הבלתי הגיוני מזבובים. בילדותו פחד מהם פחד מעורפל, בבגרותו אמר עליהם במפורש כי "יש בהם גם משהו אפל […] מפחיד. דמוני". את הזמזום שהתנחל באוזניו, את זמזום המחשבות, את זמזום היתמות, את כולם אולי ירגיע כשילכוד מליוני זבובים בתוך מיכל, ויפיק מהם אנרגיה. אי שם במעמקי תודעתו הוא אולי יודע שאם יוגשם הרעיון יצטרך להתחיל לחיות באמת, ולא רק להתקיים קיום מרושל, ולכן גם כשנדמה שמזדמנת לו אפשרות לקדם את תכנית הזבובים מן המחשבה אל המעשה, הוא מוצא סיבות להמנע מכך. תידרש טראומה נוספת כדי שיתבצע המעבר מחיים תחת זמזום טורדני לחיים שקטים בחנות הספרים.

אהרן מגד הרבה לכתוב על דמויות אפורות, קצת אבודות, מתמזגות ברקע כלפי חוץ ושופעות חיים פנימיים סמויים מן העין. גיבוריו מתייסרים בחיבוטי נפש, בדרך כלל בינם לבין עצמם, מבקשים שלווה. חזי משתלב בין דמויות אלו, אולי שרוט יותר, קיצוני יותר בחריגותו, ומשום כך קשה מעט להתחבר אליו ולפתח אמפתיה בקלות. נדמה שהבטלנות וחוסר המעש הן תכונותיו העיקריות והבלתי מרשימות, אבל אהרן מגד, כצפוי, מוביל בסופו של דבר אל ההבנה ואל החמלה. כמו ספריו האחרים של מגד, ביניהם ""עשהאל" ו"עד הערב", החביבים עלי במיוחד, גם "זבובים" כתוב בכשרון ומומלץ.

אחוזת בית

2008