תגית: ביוגרפיה

חיים סבתו מספר ב"בשפריר חביון" פרקים מחייו לצד פרקים מחיי חבריו ומכריו. הוא פותח בחייו כילד בבית-מזמיל בירושלים, אליה הגיע בהיותו כבן חמש עם משפחתו שעלתה ממצרים (הפרק הראשון זמין באתר עברית); עובר לחוויות שנחרטו בו כלוחם במלחמת יום הכיפורים, שעליהן הרחיב ב"תיאום כוונות"; חוזר לימיו הראשונים כתלמיד ישיבה; מפליג אל סיפור הבריחה מסמר השיער של אחד מתלמידיו מחלבּ שבסוריה, ואל סיפור בריחתה של קרובת משפחה ממצרים בעודה ילדה; משוטט בצפת; מבקר בכפר גלעדי ומתוודע לסיפורו של יעקב אורלנד ולפוגרומים שארעו בטיטייב בה גדל; מתרפק על אוירת העשורים המוקדמים של המדינה, ומתאבל על חבריו שנפלו. כמה חוטים דקים מקשרים בין פרקי הספר, ביניהם דמותה של קריסטינה, האחות הנוצריה שהגיעה מגרמניה, ועברה אפוף סוד; הכמיהה לארץ-ישראל והדרכים-לא-דרכים שבהן פילסו רבים את דרכם אליה (ולכן כל-כך הולמת הכריכה של מהדורת 2014, תמונת עולים על סיפון האניה גלילה); וגם הפיוט "אל מסתתר", ששם הספר נלקח ממנו, פיוט קבלי שנכתב ככל הנראה על ידי אחד ממקובלי צפת, מצא את דרכו אל קהילות ישראל במזרח ובמערב, ונכח בדרך זו או אחרת בארועים המתוארים בספר.

הכתיבה של סבתו נינוחה, והרגש בה מרוסן אך ניכר. כך, לדוגמא, הוא מספר במשפט יחיד את שהותירה בו המלחמה: "שבתי לישיבה, שוקד על תלמודי בימים, ונוראות המלחמה עולים בי בלילות". אין לקוניות בכתיבה, אלא זיקוק של העיקר, לכידה של רגש במלים מדויקות המכיל יותר מכפי היקפן. תיאוריו מפורטים, סבלניים, גולשים לצדדים – לפעמים מילה בתיאור תקופה אחת מוליכה לתיאור תקופה אחרת ודמויות אחרות – והתבוננותו בזולת היא סובלנית, חומלת ומאמצת. "אין לך דבר שאין לו שעה", הוא כותב כשהוא מתאר כיצד מדרש שקרא בספר שרכש באקראי צף ועלה בדברים שנשא עשרים וחמש שנים מאוחר יותר. נדמה שאמירה זו נוכחת גם בכתיבתו, כשפרטים לכאורה בלתי קשורים צצים בפרקים שונים ומקשרים ביניהם.

חיים סבתו הוא רב, אדם ספוג אמונה שהיא בלתי נפרדת מאורח חיים ומאישיותו. כמו בספריו האחרים, גם כאן הוא מתייחס לפן הזה, מתאר את היופי ואת הכוח שהוא שואב מאמונתו, ונמנע לחלוטין מהטפה ומנסיונות שכנוע. הרעיונות שהוא מעלה מעניינים, גם אם לפעמים קשה להסכים איתם (כמו בהסבר שהשואה נחזתה יחד עם הסתר פנים שהתלווה אליה, שאף הוא הוסתר).

אסיים בפסקאות מן הפרק האחרון, המזכירות כמה מן הארועים שבספר:

"שמעתי את יוסף והתמונות התערבבו בראשי. ראיתי מחול בכיכר. חלוצים מרקדי הורה בכותונות פתוחות. רב הלילה, רב שירנו, חסידי צאנז בקפוטות של שבת מנגני אל מסתתר בסעודה שלישית עם האדמו"ר, חבורת הילדים של בית מזמיל עם הרוש וסמאג'ה וקסלסי המפטפטים בקול בשלוליות המעברה, נערי בני עקיבא הרוקדים בערב יום העצמאות בכיכר ציון לנגינת אקורדיאון, ילדים מחלבּ בורחים ברכבת לטורקיה, וזקנים חלבּים מפייטי בקשות של ליל שבת בבית הכנסת עדס בירושלים בשפריר חביון. לרגע אוחזים זה בזה ולרגע מרפים, לרגע פניהם איש אל אחיו ולרגע פניהם אחורנית.

וקריסטינה עומדת בצד מביטה ודמעות בעיניה.

לא שלם היה המחול. חסר. חסר הרבה. איפה שריאל, ושעיה וציון וחקקיאן ובנו של השרברב? איפה כולם?

זכרתי מה שאמר לנו דוד ז'ק במעברה במועדון תקוותנו על ארץ ישראל שנקנית ביסורים, וזכרתי את האנחה ששברה את לב הזקן בצפת".

נכנס אל הלב, מעניין ומומלץ.

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2014

כותרת משנה: חיים של גאונות במאה יצירות

לודוויג ואן בטהובן נולד ב-1770, החל להתחרש בהיותו בן שלושים ואחת, ולמרות מומו השלים עד מותו ב-1827 את כתיבתן של למעלה משבע-מאות יצירות מוזיקליות. "בטהובן מלמד אותנו שמום גופני עשוי להביא עמו פיצוי רוחני", כותב הסופר. בשונה ממוזיקאים רבים מסדר הגודל שלו, שנשכחו למשך שנים ארוכות עד שנגאלו מתהום הנשיה, המוזיקה של בטהובן זכתה לפופולריות בימי חייו, ונוגנה ברצף מאז ועד היום. נורמן לברכט, פרשן לענייני תרבות ומוזיקה, מספר על המלחין באמצעות מאה מיצירותיו, פרק ליצירה, ומרחיב את היריעה אל סיפוריהם של כמה מן המבצעים.

הספר הוא מעין מדריך לבחירת ההקלטה הטובה ביותר של כל אחת מן היצירות. אחרי שלברכט מתאר ארוע או תחושה הקשורים ביצירה, הוא מזכיר כמה מן הביצועים שהשתמרו בהקלטות, וממליץ על הטוב מכולם בעיניו. הניסוחים שלו עשויים לשעשע. הנה לדוגמא בחירת הגרסה המועדפת לסונטות לכינור 3-1, אופוס 12: "יוסף סיגטי, עם קלאודיו אראו ב-1944, חלק ומהיר, להוט לחזור הביתה לשמוע את החדשות על הפלישה לנורמנדי. יאשה חפץ מוחץ את פסנתרניו; הקלטה מ-1947 עם עמנואל ביי מציגה אותו נטול פגמים, קר, מטרונומי. יצחק פרלמן (1977) עם ולדימיר אשכנזי, הוא יאשה חפץ בתוספת הסקה מרכזית. גדעון קרמר ומרתה ארחריץ' (1984) הם ג'ין וטוניק צונן בשש בערב. אן-סופי מוטר (1998) מושלת בלמברט אורקיס. הסובייטים עושים את זה נכון – דוד אויסטרך עם ריכטר וליאוניד קוגן עם אמיל גיללס. אין לכם מה לחפש מעבר לזה".

בראש כל פרק מצורף קוד לסריקה המוביל אל קישור להקלטה ביוטיוב. המעוניינים בהרחבה נוספת מעבר לספר מוזמנים להאזין לפודקאסט עם הסופר ועם העורך שמואל רוזנר באתר סדרת הקיפוד והשועל של ההוצאה.

"למה בטהובן" הוא תערובת מעניינת של ביוגרפיה ושל מדריך מוזיקלי. פרקי הספר עוקבים אחר המלחין בסדר כרונולוגי, פחות או יותר. לברכט מספר על ילדות לא מאושרת תחת אב אלים שהכריח את הילד לנגן. הוא מתאר את אישיותו של בטהובן, שהיה, כך מצטייר, איש של קצוות. פסיכולוגים ופסיכיאטרים ניסו "לפצח" אותו – הפרעה טורדנית כפייתית? אוטיזם? דו-קוטביות? – התיחסו לחוסר היכולת שלו להקשר בזוגיות, להרגלי ההיגיינה הלקויים שלו, לתוקפנות כלפי אנשים שלא אהב, וגם לנדיבותו. מעניין לקרוא על כל אלה, אבל האמת היא שמבחינתי כמאזינה מן השורה אלו אנקדוטות בלבד. בסופו של דבר המוזיקה היא העיקר.

לצד החיים האישיים של המלחין, הספר שופך אור גם על "שוק" המוזיקה בתקופתו, על העבודה מול מו"לים ובצמוד לפטרונים, על היחסים עם מלחינים אחרים בני זמנו, ועוד. הכותב מצביע על אינספור המופעים של המוזיקה של בטהובן או קטעים ממנה בהקשרים שונים חוצי גבולות ותרבויות, ומתייחס גם לארועים מקורותיהם של מבצעים מאוחרים. כך, לדוגמא, הוא מספר על הפסנתרן הסיני יונדי לי, שקידם רבות את המוזיקה הקלאסית בסין, ושאת הביצוע היפיפה שלו לסונטת אור הירח הוא מעדיף על פני כל ביצוע אחר. יונדי לי, כך על פי לברכט, שילם את מחיר הפופולריות שלו כשהואשם ב-2021 על ידי השלטונות בסין בתשלום עבור שירותי מין, ומאז לא שמעו אודותיו (בינתים, אחרי שהספר ראה אור, יונדי לי חזר להופיע ברחבי העולם).

"אפשר שתסכימו ואפשר שלא, אבל ביקורת היא הכלי היחיד שבאמצעותו יש ביכולתנו להחליט, אילו מאלפי ההקלטות של בטהובן עשויות להיות ראויות לשעה מזמננו ואילו מעניינות פחות", כותב לברכט די בצדק. אבל מוזיקה היא בסופו של דבר ענין אישי מאוד, כפי שגם הוא עצמו מציין בסיומו של הספר. לברכט מרבה לפרש את היצירות, וגם כאן נדמה שבעצם הכל פתוח. הנה, לדוגמא, כמה מהפרשנויות לארבעת התווים המפורסמים הפותחים את הסימפוניה החמישית: הגורל דופק בדלת; שירת הגיבתון הצהוב ביערות וינה; בעלת הבית הבאה לגבות את דמי השכירות; פיצוח אחד מסודות הבריאה. אני מבינה את תפקידן של הפרשנות ושל הביקורת באמנות בכלל וגם במוזיקה, אבל ההנאה מהמוזיקה, כך נדמה לי, נובעת בסופו של דבר מן האופן בו כל מאזין נקשר אליה. אגב, מסתבר שהיצירה של בטהובן שמנוגנת יותר מכולן היא הסימפוניה השביעית, שעליה לברכט אומר שהיא נטולת אג'נדה, מוזיקה נטו.

"למה בטהובן? משום שכמו המון בלאן, הוא שם. קבוע, עשוי לבלי חת, בלתי חדיר אבל תמיד בר-השגה, הוא המלחין שלעולם מביע צרכים אנושיים ומצוקות אנוש. בכל חיים תבוניים צריך להיות קצת בטהובן". לברכט מודאג מן ההשתלחויות האופנתיות בבטהובן: "התרבות המובילה בימינו היא תרבות של ביטול. היו קריאות להחרים את בטהובן בגלל היותו לבן וגבר, להשתיק אותו כדי לפנות מקום לקולות שדוכאו […] באקלים הנוכחי, חרם על בטהובן רחוק רק כרחוק כותרת 'ווק' ב'ניו יורק טיימס'", ומוסיף: "רבים היו רוצים להעניש את בטהובן ודומיו על הזוועות שהמיטו אליטות, בעבר ובהווה, על עמים שסבלו מחוסר זכויות. בטהובן נתון בסכנה, שלא יהיה לכם ספק בזה. כל שיש ביכולתנו לעשות הוא להמחיש את יכולתה של המוזיקה שלו לשפר את החיים בכל מצב חברתי שבו מוזיקה יכולה להביא שינוי".

בילדותי קראתי ספר על חיי מלחינים, שסיפר אודות אנקדוטות מקורותיהם. הפרק שהוקדש לבטהובן התייחס לערב שבו הושמעה לראשונה הסימפוניה התשיעית, פחות משלוש שנים לפני מותו. על פי הסיפור הקהל הנלהב פרץ בתשואות, אך המלחין, שניצח על התזמורת, לא שמע אותן, שכן כבר היה חירש לחלוטין. אחד הנגנים ניגש אליו וסובב אותו אל הקהל המריע. הייתי סקרנית לדעת אם מדובר בארוע אמיתי (ChatGPT אישר), ונהניתי למצוא אותו גם בספר, כולל כל ההכנות לקונצרט, הבחירה להעלות אותו ביום שישי למרות שכל נכבדי העיר יצאו ממנה ונותר רק קהל "פשוט", האתגר של הנגנים מול מנצח חירש, ובסיום המחווה של זמרת המצו-סופרן שהסבה את תשומת לב המלחין אל הקהל.

נורמן לברכט כותב בהתלהבות, בהערצה (גם אם הוא מותח ביקורת שלילית על כמה מן היצירות), ומתוך קשר אישי עמוק אל המלחין ואל יצירתו. הידע שלו רחב, והוא חולק אותו באופן נהיר ומושך. נהניתי לקרוא את הספר ואני ממליצה עליו.

Why Beethoven – Norman Lebrecht

דביר

2023 (2023)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

שלוש דמויות מאכלסות את "ממילא גורלך נחרץ", שונות זו מזו בתקופתן, בעיסוקן, בעצם קיומן, אבל תחת עטה של נורית גרץ הן נרקמות יחדיו עד שלפעמים עולה התהיה על מי בעצם נכתב הספר. התשובה שלי, והיא לא היחידה האפשרית, היא שהסופרת כותבת, באופן מורכב ומרתק ויוצא דופן, בעיקר על עצמה.

הימים הם ימי מגפת הקורונה, ימים של בידוד, של חשש, של אי-ודאות. הסופרת חיה לבדה בביתה, אבל לא באמת לבדה. יחד איתה מצויים זכרונותיה, קולות שהיו ועדיין מהדהדים, חוויות שנחוו עם חבריה ועם משפחתה. מכוח הנסיבות – קבוצת סיכון ושאר מרעין בישין – היא מהרהרת גם בהזדקנות ובזמן שמתמיד בהתקדמותו הקווית, אבל מסרבת להכנע למהלכו זה. כדי לשלוט בו היא מבקשת גיבור לכתוב עליו. "לא לוותר לזמן, להכריח אותו לזרום אחרת, לכל הכיוונים, קדימה ואחורה, לנקוע ממסלולו, להיות וגם לא להיות בבת אחת. לנוע, לא חשוב לאן, רק לא בקו ישר מיום לעוד יום, משעה לעוד שעה, בדרך לא דרך שהולכת ומתקצרת. איך? פשוט לכתוב. להשהות את היום הזה שרק התחיל, לפנות בתוכו מקום לימים אחרים". שני גיבורים נבחרים לעניין זה – אדיפוס יחד עם המחזאי שהנציח אותו, סופוקלס.

שלושה מחזות כתב סופוקלס אודות אדיפוס – אנטיגונה, אדיפוס המלך ואדיפוס בקולונוס. הראשון הוא האחרון כרונולוגית, ובו אנטיגונה, בתו של אדיפוס, ממרה את פיו של דודה וקוברת את אחיה שנהרג בקרב. השני, שהוא הראשון כרונולוגית, מתאר את החיפוש של אדיפוס, מלך תבאי, אחר הסיבה למגפה, ומוצא כי האשם מצוי בו עצמו. השלישי, שמיקומו הוא בין שני האחרים, הוא מסע הגאולה של אדיפוס העיוור, המלווה בבתו. הסופרת קוראת את המחזות כפי שנכתבו, אך מבקשת את האישי. "בדיוק שם ברגעים האלה שסופוקלס דילג עליהם, מסתתר הסיפור האחר, זה שאני רוצה לספר אותו".

סופוקלס, כך אני מבינה זאת, מייצג את פן הכתיבה, את החיים בחברת הגיבורים שיצר ושייצור – "למה אף אחד לא מציל אותו מהגיבורים שלו שכבר מתו פעם אחת במחזה ואי אפשר להמית אותם פעמיים והם עדיין מסתובבים סביבו כרוחות רפאים" – את יסורי הניסוח המדויק, את המעורבות האישית של הסופר בעלילות שהוא בורא. "אם להסתמך על סופוקלס מסתבר שהם הגיעו לקולונוס, פרבר קטן שנמצא בשערי העיר אתונה, אבל לא בטוח שאפשר להסתמך עליו, כי סופוקלס עצמו נולד בקולונוס, ועכשו כשהוא בן תשעים הוא רוצה להוביל את הגיבור שלו לאותו מקום כדי לסיים בו את חייו".

אדיפוס, אם להמשיך באותו קו, מתנהל כל חייו בצל הטראומה שחווה בהיותו בן ימים ספורים בלבד, כשהופקר על ידי הוריו, לפני שניצל ואומץ אל חיקה של משפחת מלוכה. "האם באמת היתה לו ילדות מאושרת? נכון, מהימים שהיה במדבר, תינוק צורח, לוהט מבכי, והרגליים הקשורות שלו מפרפרות באוויר, הוא לא זכר כלום, ובכל זאת, בלילה הוא היה שומע את הבכי הזה מתוך תמונה מטושטשת של הרים, קולות של תנים ושועלים, שמש יוקדת בשמים ואיש זקן שמטפס בחושך, מנסה להגיע", מתארת הסופרת ארוע שמתכתב עם חוויה שחוותה היא עצמה כפעוטה, כזו שאינה יכולה לזכור ובכל זאת היא מהדהדת בה.

אבל החלוקה הזו של תפקיד לכל דמות היא הפשטה. שלושתם, הסופרת בת זמננו, הסופר מן העולם העתיק והמלך המיתולוגי מהווים מרקם ביוגרפי משולב. גם אנטיגונה, הבת האוהבת והאחות המסורה, משתלבת במרקם הזה, כשהסופרת מעניקה לה סיפור אהבה השואב את השראתו הרגשית מן האהבה הראשונה שלה עצמה.

הן סופוקלס והן אדיפוס, כל אחד בתקופתו, נקלע אל תקופה שבה שוררת מגפה ומכתיבה את חייהם. "הוא לא מבין," היא כותבת אודות סופוקלס במלים שיכלו להאמר בעת שנכתב הספר. "אנחנו התקדמנו, אנחנו כבשנו, אנחנו יודעים איך להלחם ולנצח, אז איך אנחנו לא יכולים להתגבר על המגפה הזאת?". סופוקלס ואדיפוס שותפים גם לחווית ההכרה במוות הקרוב, ומבקשים למצות את הזמן שנותר להם ולעבור אל העולם שמעבר בשלוות נפש. "הוא פוחד מכל השנים הבאות שבהן סופוקלס לא יכתוב עליו יותר והוא יהיה לא קיים, לא על הדפים ולא בחיים. הוא עדיין לא מוכן, הוא עדיין מחכה שסופוקלס יתן לו עוד קצת חיים, לא הרבה, לפחות עוד מחזה אחד ודי. אבל סופוקלס כבר בן תשעים, אין לו הרבה זמן, הוא חייב להוביל את הגיבור שלו אל מותו, בשלווה ובהשלמה, להראות לו עד כמה הרגע הזה של המעבר יהיה קל, פשוט צעד אחד, מפה לשם, וזה הכל. הוא חייב להציג את זה במלים הכי יפות שישנן, בליווי מנגינה נפלאה, כך שגם הוא עצמו יוכל להשתכנע".

כמו בספריה הקודמים והמומלצים, גם הפעם נורית גרץ משמיעה קול יחודי, מקורי ומרגש. היא נעה במיומנות רבה ובלי מעקשים בין עבר והווה בחייה ובין העולם של היום לעולם העתיק, וקושרת יחדיו עיון במחזות – שאינו נחווה כעיון – עם פרקים ביוגרפיים, ביצירה עמוקה ונוגעת ללב.

מומלץ עד מאוד.

על הכריכה – ציורו של גוסטב מורו, "אדיפוס והספינקס".

דביר

2023

כשיוסל בירשטיין בן השבע-עשרה יצא ב-1937 למסע הארוך מפולין לאוסטרליה, הוא פגש בדרכו את יוסל ברגנר בן גילו. דרכיהם של השניים לא נפרדו גם בהמשך חייהם. הם שירתו יחדיו בצבא האוסטרלי במהלך מלחמת העולם השניה, וכשברגנר עלה לארץ אחרי נדודים בעולם, התחנה הראשונה שלו ושל אשתו אודרי היתה אצל משפחתו של בירשטיין בקיבוץ גבת. "יוסל הוא טיפוס שגם באמצע המדבר ימצא בשבילך כוס תה", מעיד ברגנר על חברו. ב"סיפורים מאזור השלווה" בירשטיין מספר אנקדוטות משותפות, ונראה לי טבעי לעבור מספרו של האחד אל ספרו של השני.

ברגנר, שהיה צייר ולא סופר, סיפר על חייו לרות בונדי, והיא שהעלתה את הדברים על הכתב. ברגנר, כמו אביו מלך ראוויטש, הוא מספר מעשיות, וככזה הוא מדלג בין זמנים, נע עם אסוציאציות. בונדי, שמעידה על עצמה שהיא נאמנה לסדר ולדיוק, הכניסה מידה של ארגון וכרונולוגיה למעשיות. ברגנר מספר באנגלית – שהיא שפת השיחה ביניהם מכיוון שהיא אינה דוברת יידיש והוא מתקשה בעברית – בונדי כותבת עברית, והתוצאה היא שרשרת סיפורים ביוגרפיים שניחוח יידישאי-עברי-ישראלי-גלובלי דבק בהם.

הסיפורים הנפרדים מתחברים למסכת חיים אינטנסיבית. ברגנר מספר על חייו ועל חיי משפחתו בפולין, ועל החיים בצל הידיעה שהשלווה היחסית שחוו היתה זמנית. "בתוך תוכי היתה תמיד הרגשה עמומה של כליון. אי-שם תמיד כרסם פחד מפני הבאות: הספינה הקטנה הזאת לא תגיע לשום מקום". הוא מספר על אביו המשורר והסופר מלך ראוויטש, שנעדר רוב הזמן מהבית בשל מסעות ושליחויות, ועל דודו הסופר הרץ ברגנר. בהמשך הוא מתאר את הנסיעה הארוכה לאוסטרליה, את החיים ביבשת שהפכה לביתו ושבה הוכר בשנים שאחר-כך כצייר חשוב. יחד עם אשתו הציירת נדד בעולם, עד שקבע את ביתו בצפת ואחר-כך למשך עשרות שנים בתל-אביב. סיפוריו, גם כשהם מתארים מכאובים ועלבונות, מבעבעים הומור, רוח טובה ואופטימיות. הסיפורים שופעים דמויות, חלקן מעמודי התווך של עולם התרבות הישראלי והעולמי, חלקן מן האנשים שסביבו ברחוב ביל"ו בתל אביב, כמו הדוור, הסנדלר ובעל המכולת השכונתית. עם כולם הוא יוצר קשר אינטימי בלתי אמצעי וארוך שנים.

העיירה שבה גדל, כך הוא מעיד, נותרה אתו תמיד. אולי משום כך, למרות שכשהגיע לארץ כבר היה צייר בעל שם, לא התקבל לאגודת הציירים הישראלים בטענה שהוא גלותי. למרבה האירוניה, כפי שהוא נהנה לספר, כשקיבל את פרס ישראל ציינו לזכותו כי הוא בראש וראשונה אמן יהודי ולא רק ישראלי.

"עיקר שכחתי" הוא ספר מהנה, ובשל מקומו המרכזי של המספר בתרבות הישראלית הוא גם מעניין תקופתית והיסטורית. פה ושם רות בונדי משמיעה אף היא קול, תוהה על נקודה מסוימת, מוסיפה חוויה משלה, והדיאלוגים הקצרים הללו מעשירים את הקריאה.

מומלץ.

ספרית מעריב

1996

כותרת משנה: פרקים מחייו של הילד העברי הראשון

בן-ציון בן-יהודה נולד אל תוך יעוד. כבנו של אליעזר בן-יהודה, מחייה השפה העברית, הוטלה עליו המחויבות להיות הילד העברי הראשון, זה ששפת אמו תהיה עברית, ללא השפעות זרות. בצעד דרקוני נגזר עליו בשנותיו הראשונות בידוד, לבל תגונבנה אל אוזניו מלים לועזיות. למרות שכנער מרד פה ושם – קרא בסתר ספרים בצרפתית, כשל להיות ראשון בכתתו בשפה העברית – הוא נשא כל חייו את הלפיד שהועבר לו, נאם בארץ ובתפוצות בזכות השפה, ועשה שימוש נרחב בעיתונים שערך כדי להפיץ את רעיונותיו, בנושא זה ובאחרים. ב-1942, בעודו בארצות-הברית, כתב את קורותיו, והכתיר אותם בכינוי שהדביק לו ראובן בריינין, "החצוף הארצישראלי", כינוי שמגלם את היותו "ילד רע", כזה שאינו מהסס לפרסם דעות מקוממות ובלתי מקובלות ולהשתלח באחרים.  

השתלחות זו מקנה לפרקיו האחרונים של הספר טעם מריר של סגירת חשבונות ושל התקרבנות, אבל ממרחק השנים ובפרספקטיבה היסטורית אין לזה חשיבות. מעלתו העיקרית של הספר היא בהיותו עדות ממקור ראשון על החיים בארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים. איתמר בן אב"י – השם העיתונאי שבחר לעצמו בן ציון, ובו מיצב את עצמו כממשיכו של אביו – מתאר פכים קטנים וארועים היסטוריים גם יחד, מוליך את הקורא ברחובות ירושלים, מאיר מן הזוית האישית שלו את יחסי הכוחות – ובעיקר את הסכסוכים – בין הקבוצות השונות שהרכיבו את האוכלוסיה היהודית, ומפגיש את הקורא עם אישים שהפכו עם השנים לרחובות.

לצד הסיפורים הללו הוא פורש בהרחבה את משנתו, שהיתה במידה רבה מקורית לזמנה, וכך היא מצטיירת גם היום. בן אב"י היה חסיד של שימוש באותיות לטיניות לכתיבת עברית. מבחינה מעשית הוא סבר שהדבר יקל על מי שרק החל ללמוד את השפה, אך הוא מצא לכך גם צידוק היסטורי. גישה זו זכתה לגינוי כמעט מקיר לקיר. בתחום המדיני הציע מבנה דוגמת שווייץ. הווי אומר חלוקה לקנטונים, נוצרי, יהודי ומוסלמי. במוסלמים הכפריים, אגב, ראה את צאצאי העברים הקדמונים, והציע לכנותם יהודאים או פלשתינאים. במדינה העתידה, כך טען, יהיו לא רק יהודים, אלא גם בני אמונות אחרות, וגם יהודים מזרמים שונים, וגם חסרי דת – "ושום ממשלה עברית במדינה העתידה לבוא לא תעז ולא תרצה להגלותם או להחרימם בשל דעותיהם". בתחום העיתונות קידם עיתונאות מודרנית, שאינה עוסקת רק בעניינים שברובו של עולם, אלא גם ביומיום. שערוריה פרצה כשפרסם בדף הראשון, תחת כותרת בולטת, כתבה על שריפה גדולה שפרצה בירושלים. "כיצד יתכן שבעיתון הנושא את שם בן-יהודה נעשתה השערוריה הנוראה הזאת? לתת מקום בעמוד הראשון לידיעה של מה בכך".

בן אב"י מרבה לספר על חילוקי דעות מרים וסוערים בתוך החברה היהודית, שהביאו בין השאר למאסרו של בן-יהודה בעקבות הלשנה כאילו הוא מורד במלכות, לחרם על המשפחה, ולמכות שספגו בן-ציון הילד וכלבו. לעתים מדובר על נושאים שבאמונה, כמו הסירוב לקבור את אחותו, הילדה הרביעית ששכל אליעזר בן-יהודה, משום שאמה פיזרה פרחים על גופתה, ולעתים על נושאים שבאידיאולוגיה, כמו היחס לשלטון, עתיד הארץ, בחירת השפה. לא נעדר, כמובן, הסכסוך הבין-עדתי המוכר מסיפור אהבתם של איתמר בן אב"י ולאה אבושדיד, שבזכות דודו ברק, נורית הירש ומירי אלוני הפך לחלק מן התרבות. הוא מספר גם על הצלחות, שבחלקן היה מעורב, כמו הקמת נתניה ואבן יהודה, יסוד הנמל בתל אביב בתוך לילה, הנחת בסיס לאחיזה לא רק ביבשה אלא גם בים כפי שחלם מנעוריו, התפשטות השפה העברית כשפת דיבור ולימוד ועוד.

אליעזר בן-יהודה כונה אפיקורס, וניהל אורח חיים חילוני. בנו, שמצהיר על עצמו לקראת סיום כאדם מאמין, טוען כי כמוהו היה גם אביו, וכי מילותיו האחרונות לפני מותו היו "מאמין אני". מן הסתם זכותו של הבן לנכס לעצמו את אביו בכל צורה שיבחר. אני מוקסמת מן התיאור של בן-יהודה הצולל אל כארבעים אלף ספרים וכתבי יד כדי לדוג מלים עבור המילון העברי מתוך אמונה חסרת פשרות בתחית השפה.

הספר ראה אור לראשונה ב-1961, כשני עשורים אחרי פטירתו של איתמר בן אב"י. ירון לונדון ומאיר שלו, שניים מאשפי השפה העברית, כתבו הקדמות מעניינות למהדורה חדשה זו.

מעניין ומומלץ

ידיעות ספרים

2016 (1942)

אילון מאסק עומד היום בראש שש חברות בעלות השפעה עצומה על האנושות. טסלה מובילה את השוק ביצור מכוניות חשמליות (באפריל 2022 היה שווי השוק שלה גדול יותר מזה של תשע חברות הרכב שתחתיה ברשימה גם יחד). ספייס-אקס היא חברת התעבורה החללית הפעילה ביותר (ברבעון הראשון של 2022 המסה ששיגרה למסלול הקפה היתה כפולה מזו ששיגרו כל החברות והמדינות יחד), פאלקון 9 שלה הוא הטיל המסלולי היחיד שנחת וטס מחדש, ופניה למאדים כחלק מחזונו של מאסק. ספייס-אקס כוללת גם את סטארלינק, חברת שירותי אינטרנט לווייני ששיגרה כבר כארבעת-אלפים וחמש-מאות לוויינים, והתפרסמה במיוחד כשסייעה בהתנדבות לאוקראינה מול המתקפה הרוסית. הרשת החברתית טוויטר אמורה לאפשר שיח פתוח של מליוני משתמשיה. חברת החפירה בורינג קומפני נוסדה כדי לפתור את עומס התחבורה. נוירלינק ואקס.אי-איי נועדו לקדם בינה מלאכותית מרוסנת.

אבל נדמה שמאסק מוכר בציבור פחות בזכות חזונו והפעילות הבלתי נלאית שלו להגשמתו, ויותר בשל אישיותו האקסצנטרית, התמהונית לעתים. גם מיקומו בצמרת רשימת עשירי העולם מציב אותו בכותרות, ובתקופה האחרונה משכה את תשומת הלב השתלטותו על טוויטר.

וולטר איזקסון, מי שכתב את הביוגרפיה של סטיב ג'ובס, שמאסק המליץ עליה, קיבל את הסכמתו של האחרון לכתוב את הביוגרפיה שלו. איזקסון מעיד כי במשך שנתיים היה צמוד אל מאסק, השתתף בפגישות שקיים, ניהל אתו שיחות בכתב ובעל-פה, וקיבל גישה חופשית לראיין עובדים, חברים – וגם יריבים – ובני משפחה. מאסק לא קרא את הספר לפני שראה אור, ולא צנזר דבר.

איזקסון מתאר בספר את האבולוציה של עסקיו של מאסק וגם את אישיותו ואת התנהלותו הבעייתית לעתים. למעשה, אין שום אפשרות להפריד בין שני היבטיו של הספר. לולא דבקותו האובססיבית בחזון האנושות הרב-כוכבית, בשחרור מדלק מזהם, בהגנה מאיומי הבינה המלאכותית, לא היתה קמה אף אחת מהחברות, לפחות לא בהיקף הפעילות שאליהן הגיעו בלוח הזמנים הצפוף. לולא היה נטול סנטימנטים (מאסק מייחס לעצמו אספרגר), ולולא היה נתקף בולמוסי פעילות מטורפים (איזקסון מייחס לו אולי דו-קוטביות), לא היה מצליח לסחוף את עובדיו לביצועים שדרש. לולא היותו לא רק איש חזון אלא גם מהנדס מוכשר ובעל מעוף, ומנהל הבקיא בפרטי הפרטים של עסקיו עד לרמת הבורג, לא היו החברות מפתחות מוצרים מתקדמים כל-כך בזמן קצר כל-כך.

בעיני, העיסוק באיש ולא במעשים אמנם מספק את יצר המציצנות, ויוצר סיפור אנושי (להבדיל מן הסיפור העסקי שלדעתי הוא מרתק, אבל אולי יהיה מי שישתעמם ממנו), אבל אני עדיין אוחזת באותה דעה שהבעתי אחרי קריאת "משחקי כוח" שהתמקד בטסלה: "מפתה לדוג מתוך הספר את הפרטים הרכילותיים הנוגעים לאישיותו ולהתנהלותו של אילון מאסק האקסצנטרי והמסקרן, אבל לעשות זאת פירושו להחמיץ את מרביתו של הספר, שליבתו היא רעיון גדול והגשמתו". אז נכון שמדובר בביוגרפיה, ואי אפשר להמנע מן הדיון בגופו של אדם, אבל השאלה שנשאלת על הכריכה – האם השדים שמניעים את מאסק הם מה שנדרש כדי להניע חדשנות וקדמה, ולהיות היזם המצליח והעשיר ביותר בעולם? – נראית לי פחות מעניינת מן החדשנות והקדמה עצמן. יתרה מזו, הקביעה ש"שדים" מניעים אותו – השד הראשי הוא אביו שהפך את ילדותם של ילדיו לבלתי נסבלת – היא גלישה לפסיכולוגיה בלתי מקצועית. אגב, אין לשאלה זו תשובה. יש מי שיוצא מצולק ובלתי מתפקד אחרי שגדל עם אב כזה וסבל גם מבריונות בבית הספר, ויש אילון מאסק, וישנן גם כל אפשרויות הביניים.

למרות ההעדפות שלי, ולמרות שאת קורות עסקי מאסק אפשר למצוא בהרחבה ברשת, הספר ראוי לקריאה. הוא מגולל את הסיפור באופן כרונולוגי ונהיר, כך שגם ההיבטים הטכניים והעסקיים נקראים כפרוזה מעניינת. מנהלים ימצאו כאן עקרונות תפעוליים במה שמכונה "האלגוריתם" – לפי הסדר הזה: הטילו ספק בכל דרישה; בטלו כל חלק או תהליך שביכולתכם לבטל; פשטו ושפרו; האיצו את התהליך; הטמיעו אוטומציה – ובגישת ה"היכשל במהירות" – קח סיכונים. למד באמצעות פיצוץ דברים. הכנס שינויים. חזור שנית. וכן, חובבי רכילות מאחורי הקלעים ימצאו כאן את נשותיו של מאסק ואת אחד-עשר ילדיו, את תחביביו (בעיקר עבודה) ואת מוזרויותיו. ויותר מכל, איזקסון מתאר, למרות הזיגזגים בהתנהגות, נחישות עקבית וחזון ברור מעוררי השראה.

אפשר לצטט מחמאות שמרעיפים עליו אוהדיו, אבל אולי אפשר לסכם את הסיפור דווקא במה שאמרו יריביו.

מקס לבצ'ין, מי שהיה ממקימי פייפאל, ואחד מאלה שדחקו את מאסק החוצה מן החברה: "אילון יגיד דברים משוגעים, אבל מדי פעם הוא מפתיע אותך כשהוא יודע הרבה יותר ממך בתחום ההתמחות שלך. אני חושב שחלק עצום מהדרך שבה הוא מניע אנשים נובע מתצוגות החריפוּת האלה, שאנשים פשוט לא מצפים להן, כי הם טועים לחשוב שהוא מבלבל את המוח או מטופש".

סם אלטמן, מי שהקים עם מאסק את אופֶּן אי-איי, והואשם על ידי האחרון בהפיכת הבינה המלאכותית לעסק ובהפקרת הבטיחות בשימוש בה: "הוא מניאק, יש לו סגנון שלא הייתי מאמץ. אבל אני חושב שבאמת אכפת לו, והוא מרגיש מאוד לחוץ לגבי העתיד".

ביל גייטס, שספג את הלגלוג הצורב ואת חמת הזעם של מאסק בשל החזקותיו במניות טסלה: "אתם יכולים להרגיש איך שתרצו לגבי ההתנהגות של אילון, אבל אין אדם אחד בזמננו שעשה יותר ממנו כדי לדחוף את הגבולות של המדע והחדשנות".

הספר ראה אור במקור ממש לאחרונה (ספטמבר 2023), והוא מעודכן עד ארועי אותם ימים. בעולם של שינויים טוב עשתה ההוצאה שמיהרה להביא אותו אל הקורא הישראלי בתרגומו הבהיר של תום קלנר.

לקינוח, קצת מהפן הקומי של אילון מאסק. כאן הוא נושא את מונולוג הפתיחה ב-SNL, שממנו נלקח הציטוט שבפתח הספר: "לכל מי שנפגע ממני, אני רק רוצה לומר: המצאתי מחדש את המכוניות החשמליות, ואני שולח אנשים למאדים בספינת חלל. מה חשבתם? שאני אהיה גם בחור רגוע ונורמלי?"

Elon Musk – Walter Isaacson

כנרת זמורה דביר

2023 (2023)

תרגום מאנגלית: תום קלנר

"ההתחלות שלנו מעצבות אותנו ומן ההכרח שנתייצב מולן"

רולנד, גבר צעיר לקראת סוף העשור השלישי לחייו, נשוי ואב לתינוק, ננטש על ידי אשתו אליסה. "אל תנסה למצוא אותי. זאת לא אשמתך. אני אוהבת אותך אבל זה לתמיד. חייתי את החיים הלא נכונים. נסה בבקשה לסלוח לי", היא כותבת בפתק שהשאירה על הכר במיטתם. בתוך הבית נותרים לבדם אב ובן. בחוץ הולכות ומצטברות אזהרות על התקרבותו של ענן רדיואקטיבי, תוצר של אסון צ'רנוביל.

רולנד מציית, נסחף עם האירועים. הוא אוטם את ביתו, שלא לצורך, בפני הענן, ואינו יוצא לחפש את אשתו. מגלויות מעטות שכתבה לו למד כי חשה מחנק, והבינה שלא תוכל לשלב בין אימהות ובין חלומה להיות סופרת. "ידעתי שהאימ' תטביע אותי", כתבה. שנים רבות אחר-כך ינסח רולנד במחשבותיו את הפסיביות שלו: "כמה קל היה להסחף לאורכם של חיים שלא בחר בהם, ברצף של תגובות למאורעות. הוא מעולם לא קיבל החלטה חשובה […] ואילו אליסה – הוא ראה את היופי שבזה". אם יש בו מרירות על הבחירה שלה שבאה על חשבון האפשרות שלו לפתח את חלומותיו, היא נמוגה מול הישגיה הספרותיים. "איש לא היה יכול להביא לעולם ספר עם שאיפות כאלה וביצוע כזה בבית ההוא. אלא אם כן היא היתה לבדה שם", הוא יודע. ובכל זאת, נותר תמיד הפצע הפתוח של התינוק לורנס שננטש. "מצדי היא יכולה להיות שייקספיר מספר שתים. היא צריכה לכתוב לבן שלה", אומרת בצדק ידידת המשפחה.

למה התכוון רולנד כשהרהר בחיים שלא בחר בהם? כמו מקיואן יוצרו, רולנד היה בנו של איש צבא שהוצב מעבר לים, והעביר את משפחתו אתו. בגיל אחת-עשרה נשלח רולנד הילד ללמוד בפנימיה, שם (ככל הנראה בשונה ממקיואן, כפי שהוא מספר בדברי התודות) חווה הטרדה מינית מצד המורה לפסנתר. שלוש שנים אחר-כך, כשהילד היה בן ארבע-עשרה, הפכה ההטרדה ל"רומן". נקודת המפנה האמיתית בחייו התרחשה ברגע בו עלה על אופניו מתוך החלטה לנסוע אליה ולממש את הפנטזיות שהחלו להנץ בו בהשפעת אותה הטרדה ישנה. בשנות השבעים לחייו, כשהוא מבודד בביתו בשל הקורונה, ויש סיפק בידו לשבת ולהרהר, הוא רואה בבהירות כיצד כל דבר בחייו נבע מאותה פרשה, שהתמשכה בלא מפריע במשך שנתיים. כל החלטה שקיבל, כל החלטה שלא הצליח לקבל והעדיף היסחפות על פניה, כל קשר זוגי שלא האריך ימים, כל חלום שהתפוגג, כולם קשורים בשרשרת סיבתית אל אותה נקודת מפנה. הוא יודע שבסיכומו של דבר חי חיים טובים יחסית, ואין בו כעס, ויחד עם זאת "זה טבעו של הנזק. כמעט בן שבעים ושתים וטרם נרפא. ההתנסות נשארה עמו ואין בכוחו לוותר עליה". האם היה רוצה שהדברים יתרחשו אחרת? אין לו תשובה מוחלטת. הויתור על הניצול הוא גם ויתור על השמחה שחש. ורולנד, כמו רולנד, אינו אוחז בקצה כלשהו. הוא נסחף.

מקיואן מלווה את גיבורו מילדות לזיקנה. במיומנות רבה הוא שומר על עקביותה של האישיות בשינויים שמביאות איתן השנים. רולנד הילד ורולנד הזקן הם שני אנשים שונים – רולנד עצמו מתקשה למצוא את האדם שהיה בתמונות מן העשור השלישי לחייו – ועדיין אותו האיש עצמו. בדומה להשפעה המשולבת של נטישת אשתו ושל אסון צ'רנוביל בפתח העלילה, חייו כולם מושפעים הן מן האישי והן מן הגלובלי. הוא מבריח תקליטים אסורים מן המערב לידידים במזרח ברלין, וכשהוא נוסע לחוות מאוחר יותר את נפילת החומה שוב מצטלבים החוץ והפנים כשהוא פוגש באופן אקראי את אליסה. העבר הקרוב משפיע על חייו בשל הקשר בין הוריה של אליסה לאנשי "הוורד הלבן". משבר קובה משחק תפקיד בחוויותיו, כמו גם נפילת הקומוניזם והתהפוכות הפוליטיות בתוך בריטניה. לפרנסתו הוא עובד כפסנתרן במלון, זכר קלוש לעברו כפסנתרן מבטיח, וכחורז חרוזי ברכה וכותב מאמרים מזדמנים, זכר לחלומו להיות משורר.

למרות צלקת העבר, ולמרות התפוגגות החלומות, מקיואן אינו מתאר אדם שחייו הוחמצו, משום שרולנד משלים, ולא מתוך תבוסתנות, עם המקומות שאליהם התגלגלו חייו, ואינו מרחם על עצמו. אם יש לו הזדמנויות לעימותים, הוא אינו מסתער עליהן. רולנד אינו איש של סערות.

מקיואן אורג אל תוך הסיפור הכרונולוגי סיפורים משתלבים, שיחד מגדירים את רולנד. אולי הבולט שבהם הוא סיפורם של הוריו, האב הקשוח, שתלטני וכוחני, אטום לחברויות, מסור לסדר צבאי, מרבה בשתיה, והאם הכנועה, אולי אשה מוכה, שצייתה לו בכל ולא זכתה לגדל בצל קורתה אף אחד מילדיה (המלצה: סוד מפתיע שנחשף בשלב מאוחר לקוח מחייו של הסופר. כדאי להמנע מלקרוא את הערך אודותיו בויקיפדיה לפני קריאת הספר). המיומנות של הסופר באה לידי ביטוי גם בשילוב של נקודת המבט של רולנד הילד עם זו של המבוגר. כך, לדוגמא, האופן בו המורה לפסנתר נחווית על ידי הקורא משתנה עם השתנות האופן בו רולנד חווה אותה לאורך חייו. ה מקיואן אמנם מספר על אדם "רגיל", אך שום דבר בספר אינו שגרתי או בנאלי.

ה"קשר" שלי עם מקיואן חווה עליות ("על חוף צ'זיל"), מורדות ("נחמת זרים"), וכמה מישורים נעימים ביניהם ("דברי מתיקה"). "שיעורים" הוא ללא ספק שיאה של עליה. הכתיבה המרשימה של הסופר, הדמות הנוגעת ללב של רולנד, החיבור המורכב והמוצלח של סיפור פרטי עם היסטוריה לאורך שנים, כל אלה מתחברים ליצירה מרתקת, נכנסת לנשמה, שעוד אוסיף להרהר בה.

את העטיפה היפה איירה ועיצבה טליה בר. על התרגום המוצלח אמיר צוקרמן.

Lessons – Ian McEwan

עם עובד

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

כותרת משנה: סיפורים משכונת אבו באסל

יצחק ליפקין, סוחר בפירות ובירקות, שעסק בין היתר בסחר בבצל שהקנה לו את הכינוי אבו באסל, הקים ב-1890 שתי שכונות ירושלמיות, אוהל שלמה ושערי ירושלים, שהיו מוכרות יותר בכינויו של מייסדן. פנחס אמִתַּי, אנטומולוג בעל שם עולמי, מחנך וסופר, גדל באוהל שלמה, וב"נדר קטן" סיפר את סיפור חייו ואת סיפורה של השכונה.

אמתי הלך לעולמו לפני מספר שבועות. פטירתו עוררה גל של תגובות הערכה ואהבה, שאת חלקן ניתן לקרוא בכתבה שבקישור. מן התגובות הללו, ומחוויות שהחליפו המגיבים ברשתות החברתיות, מצטייר אדם אוהב טבע, מחנך ומדריך בנשמתו, שהותיר חותם באנשים שחלפו בחייו, והתחבב עליהם מכוח אישיותו ומכוח התלהבותו מעיסוקו. כל אלה באים לידי ביטוי גם בספר. מי שאינו טורח לקרוא את הטקסט שעל הכריכה אולי לא יצליח להבחין שמדובר בביוגרפיה, משום שהמספר אינו שם עצמו במרכז, ותשומת לבו נתונה ברובה לשכונה, לטבע, לחברה ולתקופה. בתוך שפע הדמויות המאכלסות את הספר (הרשימה המלאה תופסת חמישה עמודים), גיבורנו נחבא בקרב משפחת דובק, שרק עיון באותה רשימה מגלה כי אין זה שם של ממש, אלא מדובר בכינוי שהודבק למי שעסק במכירת סיגריות. ששת האחים והאחות – הסופר הוא הבכור שביניהם – הם חבורה מאוחדת, היוצאת בטור לחוות את הטבע, או לעולל תעלולים, תמיד שופעת רעיונות ולהוטה ליישם אותם. הילדים הללו וחבריהם הם אחד המוקדים של הסיפור. המוקד השני הוא סיפור אהבה ענוג בין יוסוף, המכונה אבו יוסוף, רווק בשנות השלושים לחייו, ושכנתו רגינה, אלמנה שאיבדה את בעלה במגפת הטיפוס.

כתיבתו של אמתי איטית, מתונה, עירנית מאוד לפרטים. השכונה ותושביה מתמלאים חיים תוססים, חיים של נחת ושל מכאוב, של סכנה ושל נחישות. הימים ימי המנדט הבריטי, מרבית התושבים התקבצו מכל קצוות תבל ולמדו לחיות יחדיו, לגבש חברה אחת בתוך בליל הדעות והאמונות. "בשכונה שלנו באו והתקבצו כמעט כל העדות: יש מוגרבים וכורדים, עיראקים, ואפילו 'ספרדים טהורים' המתהדרים בראשי תיבות ס"ט. גם אשכנזים יש לנו מכל המינים: יש פולנים, יש רוסים ואחד גרמני שדווקא הכינוי 'יקה' שמכנים את היהודים הגרמנים לא מתאים לו, שהרי הוא איש חכם שרבים משחרים לפתחו. גם מצרים יש לנו, וי דה מי! כמעט שכחתי את הבוכרים, על חטא כזה לא היו סולחים לי". רגינה, שעיתותיה בידיה, ושמאחורי הגדר של חצר ביתה היא שומעת את המתרחש בשכונה, אוהבת את הבטחון שבקִרבה: "הנה, זה מה שטוב בשכונה שלנו, הכל גלוי וידוע, אפילו נדמה לו לבן אדם שאיש אינו מבחין במעשיו, יש מי ששומע ורואה אותו". אבל העובדה שהכל גלוי וידוע מחייבת אותה ואת אבו יוסוף לנקוט משנה זהירות, מחשש "מה יגידו", בעודם מגששים את דרכם זה אל זה. הסופר מיטיב לתאר רגעים של חיבה מרגשת שמתבטאת במגע אצבעות קצר, כשאבו יוסוף מעביר לשכנתו מעל הגדר שבין חצרותיהם כוס תה, וכשהיא משיבה אותה ריקה. לצד הרגעים הענוגים הוא מתאר באותו דיוק ממש רגעים משעשעים בחיי האחים דובק חובבי ההרפתקאות.

הספר חי מאוד, שופע צבעים, משחקי ילדים, ריחות מאכלים, קולות השוק, שריקת הפרימוס. קריאה בספר כמוה כטיול ברחובות שהיו ואינם, הליכה מתונה בין הבתים, הצצה אל תוכם, התוודעות אל אורחות החיים, ומעורבות בשמחות ובעצבונות הפוקדים את התושבים. בחשאי, לצד היומיום, מתנהל המאבק בבריטים, ומתרחשת פעילות חשאית להברחת יהודים מן המדינות השכנות ארצה. פה ושם מוזכרים שמות מוכרים, ביניהם אנה טיכו היושבת ומציירת לא הרחק מן הילדים המחפשים חרדונים, זאב חקלאי ממטולה שסייע בהברחת עולים, ישראל אהרוני, מחלוצי הזואולוגים העבריים שממנו למד הסופר, ואהרן שולוב, מייסד גן החיות התנ"כי בירושלים, שאצלו עבד כנער.

בניגוד להרגלי לקרוא ספרים ברצף, כל אחד בנפרד, את הספר הזה בחרתי לקרוא בהמשכים בין ספרים אחרים. נהניתי לטייל בירושלים של פעם, ולא רציתי להפרד.

לקינוח, הנה קטע מרנין, אחד מרבים: הנה כי כן, חלקת ארץ יפה. ארץ של סלעים ושלוליות, ארץ של ירק ופרחים וילדים צוהלים, מקפצים על הסלעים, מלקטים פרחים או גוהרים אל המים לראות את יצורי החורף המופלאים ואת בבואות פניהם המשתקפות מתוך ראי של מים ושמים […] לפעמים באות לכאן נשים המלקטות צמחי בר שונים שניתן להכין מהם ארוחות ירק לבני ביתן. גם תבלינים יש בזה וצמחי מרפא לכל דורש. מהן למדו האחים כי ניתן לאכול את גבעולי הגדילן והברקן, כאן טעמו לראשונה את עלי החרחבינה ואת זרעי החובזה, היא החלמית. כאן המציאו ולמדו איש מאחיו תעלולים שונים, פעלולים ומשחקי טבע רבים שאינם כתובים בשום ספר ואף מורה אינו מלמד אותם. הכל כאן מעניין ומרגש!

הספר והכריכה מעוטרים בציוריה של ליסה קיין-המרמן.

מהנה, מיוחד ומומלץ.

ספרי עתון 77

2016

אורנה פורת, השחקנית ומייסדת התיאטרון לילדים ולנוער הקרוי על שמה, נולדה בשם אירנה קליין בגרמניה ב-1924 למשפחה נוצרית. כילדה בת עשר הצטרפה לתנועת הנוער של היטלר, ונכבשה לפאתוס שלה, למרות ההסתייגות של הוריה, שבחרו לא להרשם למפלגה למרות הלחץ הסביבתי. ב-1942, כשכבר היתה שחקנית מקצועית, למדה לראשונה על המתרחש במחנות הריכוז, כשבעלה של אחת העובדות בתיאטרון, ששימש כשומר בברגן-בלזן, חזר לביתו שבור וסיפר את שראו עיניו. בראיונות סיפרה כי באותו היום, למרות שהתקשתה להאמין לאשר שמעו אוזניה, החליטה כי מקומה אינו בגרמניה. מפגש עם קצין בריטי יהודי, שחקר אותה אחרי המלחמה, קבע את גורלה. יוסף פרוטר היה יליד קלן כמוה, ותושב ארץ-ישראל. גורלה נקשר בגורלו, השניים עלו ב-1947 לארץ, והשאר היסטוריה.

ליטל פורת, בתם של אורנה ויוסף, מספרת על חייה של אירנה מיום היוולדה ועד תום המלחמה. את הספר הגדירה כבדיונגרפיה, וככזה הוא דבק בעובדות המרכזיות, ומניח לדמיון להפליג לתיאור פרטני של היומיום, לארועים שיכלו לקרות, ואולי גם לדרמטיזציה (מכיוון שהכותבת אינה מצביעה על הגבול בין המציאות לדמיון, אני מניחה שכמה צירופים דרמטיים נועדו להעצים את הסיפור. יכול להיות שאני טועה). מן הספר מצטיירת דמותה של צעירה מוכשרת, סקרנית, תאבת ידע, בעלת לב רחב ורחום, שהולכת אחר רגשותיה גם אם הם חורגים מן התלם. דרך דמותה של אירנה אנו מתוודעים לאווירת התקופה, החל ממעמדה של האשה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בדמות האם שתמרנה בין כניעה למעמדה כמספר שתים במשפחה לשאיפותיה עבור בנותיה, דרך ההתפשטות המהירה של הנאציזם בחברה הגרמנית, ועד גלגוליה של הצעירה במלחמה מן התיאטרון שנסגר למפעל יצרני במחיצתם של עובדי כפייה, ולשירות במחנה צבאי כמפעילת זרקורים לגילוי מטוסי אויב.  

אירנה עוברת במהלך השנים תהליך של התפכחות. הקסם הנלהב של פעילות תנועת הנוער מתפוגג נוכח ארועים שקשה להסביר אותם. חברה לכתה נעלמת עם משפחתה בלי מילת פרידה, ואיש אינו מדבר עליהם שוב. בן פגוע נפש של חברי המשפחה נחטף לאור היום, והוריו עוברים מסע יסורים בנסיון שווא לעלות על עקבותיו. פער נפער בין הנערה ואביה, כשהוא בוחר בשתיקה במקום להביע בקול את הסתייגותו מדרכה, בין אם משום שאין דנים עם ילדים בענייני השעה, ובין אם משום שאין לסמוך על ילדים שלא ישמיעו בפומבי דעות שהם שומעים בבית. ספרי קריאה אהובים הופכים לאסורים. מפגש עם יהודים ועם צוענים מפוגג את תדמית תת-האדם והמפלצות שיוחסה להם. וכאמור, המפגש עם השומר בברגן-בלזן מערער את האמונה התמימה במדינה, בעם ובהנהגה. אירנה מוצאת עצמה מעורבת מעט בפעילות אסורה, פחות מתוך תודעה פוליטית ויותר מתוך רצון לסייע לנרדפים. למרות שהיתה רק ילדה כשהצטרפה לתנועה, אירנה מרגישה שעליה להענש על שהאמינה בטיפשותה לנאצים. את הצעד הדרסטי עשתה אחרי המלחמה, כשהשליכה מאחורי גבה את קריירת המשחק שהחלה לטפח, ועקרה, נטולת שפה, אל ארץ זרה, ארצם של קורבנות התרבות שבה גדלה ושאותה אהבה.

כפי שצוין קודם, אין בספר הבחנה בין קורותיה של אירנה הספרותית ובין אלה של אורנה האמיתית. כמעין תחליף, ומכיוון שהספר מסתיים בסיומו של הפרק הגרמני בחיי אירנה ואינו ממשיך אל הפרק הישראלי, הסופרת צירפה בכמה נקודות בעלילה הערות שוליים שמשקיפות אל העתיד, ולהבנתי לקוחות מן המציאות ומעגנות בה גם את המתואר באותן נקודות. הערות אלה משתלבות היטב בעלילה.

ליטל פורת כתבה ספר סבלני מאוד, גדוש פרטים ופרטי פרטים יפיפיים. הנופים, האנשים, הארועים – כולם משתלבים למסכת חיה ונושמת. על המניע לכתיבה, ועל שביקשה – והצליחה – להביע, אפשר לשמוע מפיה בשיחה עם גואל פינטו.

מומלץ בהחלט.

כנרת זמורה דביר

2023

כותרת משנה: סיפורו של המנהיג ששינה את העולם

"צ'רצ'יל חשוב היום כי הוא הציל את הציוויליזציה שלנו. ולב הענין: הוא היה היחיד שהיה יכול לעשות זאת. דמותו היא ההפרכה המהדהדת לעמדתם של ההיסטוריונים המרקסיסטים הסבורים כי ההיסטוריה היא סיפור של כוחות כלכליים עצומים ולא של אישים"

כשהוצע לבוריס ג'ונסון, אז ראש עירית לונדון ומאוחר יותר ראש ממשלת בריטניה, לכתוב ספר על וינסטון צ'רצ'יל, הוא נענה ברצון. אמנם נכתבו על האיש ספרים רבים, ועדיין נכתבים, אך ג'ונסון, שנחרד מן הפגיעה במוניטין של גיבורו במסגרת התהליך המתמשך של ניתוץ מיתוסים ופרות קדושות, האמין שיש מקום לספר נוסף. זו אינה ביוגרפיה מסורתית, העוקבת אחר האדם מלידה ועד מוות, אם כי פרטים ביוגרפיים רבים, אישיים ופוליטיים, נכללים בספר. זוהי בעיקר הארת דמותו ופעילותו של צ'רצ'יל, והתמודדות עם שפע ההתנגדויות וההשמצות שהוטחו ומוטחות בו. כפי שאפשר להבין מן הציטוט הפותח, ג'ונסון הוא מעריץ נלהב של צ'רצ'יל. "הוא היה יחודי, מוגזם, תיאטרלי […] וגאון של ממש", הוא כותב בעמודים הראשונים. יחד עם זאת, הוא אינו נמנע מלמנות את חסרונותיו ואת שגיאותיו, גם אם במרבית המקרים הוא מצליח למצוא לו צידוק.

צ'רצ'יל מוכר בדרך כלל כמי שהנהיג את בריטניה בתקופת מלחמת העולם השניה, האיש שהבטיח לעמו דם, עמל, יזע ודמעות, והצליח להפיח בו נכונות אמיצה לעמידה איתנה בתקופת הבליץ ולהשתתפות בקרבות מול מדינות הציר. "בזכות צ'רצ'יל – וברגעים מכריעים, אך ורק בזכותו – בריטניה החזיקה מעמד […] הוא גרם לאנשים לחוש תחושת אצילות, התרוממות רוח: לחוש שמה שהם עושים טוב יותר וחשוב יותר מכל דבר שעשו אי-פעם קודם לכן […] הוא נתן לאנשים דרך לראות את עצמם: קבוצה קטנה של גיבורים". ג'ונסון עוסק בהרחבה בהיבטים נוספים של פעילותו של צ'רצ'יל באותם ימים, החל בהתנגדותו הנחרצת לפשרה עם הגרמנים בטרם פרוץ המלחמה, למרות האוירה הכללית בבריטניה שנטתה לפיוס עם היטלר, דרך הלחץ שהפעיל על ארצות-הברית בשלל אמצעים, כולל קסם אישי וחנופה, כדי לגרום לה להצטרף למלחמה, ועד תוכניתו לעלות על אוניה ולצפות מקרוב בפלישה לנורמנדי, תכנית שרק בקושי הצליחו למנוע ממנו לממש.

ג'ונסון מספר גם על פעילותו של צ'רצ'יל במלחמת העולם הראשונה, על התנגדותו לחומרה שבהסכמי ורסאי – "במלחמה – נחישות, בתבוסה – מרי, בניצחון – רוחב לב, בשלום – כוונה טובה" – על מעורבותו הלוחצת בפיתוח הטנק, על חלקו בעיצוב המזרח התיכון, על השקפותיו בנושאים כמו הקומוניזם – הוא צפה את עוולותיו ואת נפילתו – והאיחוד האירופי – הוא היה בעד איחוד וכנראה נגד הצטרפות של בריטניה אליו (ג'ונסון דחף להיפרדות) – על חוקים חברתיים שקידם, ועוד. הוא מתאר גם את פעילותו הספרותית הענפה: שלושים ואחד ספרים, עשרות נאומים וקריאות ביניים ושאילתות בכל חודש, נאומים שמילאו שמונה-עשר כרכים ושמונת אלפים ושבע מאות עמודים, מיליון מזכרים ומכתבים, ובנוסף אליהם ציורים ויצירות בלבנים. הוא קרא אלפי ספרים וניחן בזכרון של פיל, הוקסם מטכנולוגיה, טיפל בפרטים קטנים ובתמונה הגדולה, והיה מסוגל לקבל החלטות גדולות ברגע.

ג'ונסון מונה גם אחד לאחד את כל מה שנחשב לכשלון של צ'רצ'יל, מערכת גליפולי במלחמת העולם הראשונה, יחסו לשאיפות העצמאות של הודו, הטבעת הספינות הצרפתיות במרס אל כביר, זגזוג בין מפלגות, ועוד. כאמור למעלה, במרבית המקרים הוא מוצא לגיבורו צידוק, ומציג כשלון כסוג של הצלחה, או לפחות ככשלון חלקי שאינו בהכרח תלוי בצ'רצ'יל – ואולי הוא צודק בפרשנותו. מכל מקום, כל המקרים יחדיו היו יכולים להכריע כל פוליטיקאי אחר ולסלק אותו מעין הציבור לצמיתות. מדוע צ'רצ'יל שרד ואף התרומם לפסגות חדשות? ג'ונסון סבור כי הסיבה לכך היא ש"מעולם לא דבק בו שמץ קורטוב של שערוריה. אף אחד מהאסונות שלו לא התקרב לקרסולי היושרה שלו".

"כשפוגשים את וינסטון בפעם הראשונה רואים את כל החסרונות שלו, ובשארית חייך אתה מגלה את מעלותיו", כך נאמר עליו בזמנו. הוא היה נהנתן, חובב מותרות עליז (למרות הדכאון שיוחס לו ושאתו ידע להתמודד), ראוותן בעל אגו גדול, גס רוח למדי, ישיר עד בוטות, והשתמש בטרמינולוגיה שהיתה מקובלת בזמנה ונשמעת רע מאוד היום. שפע של ציטוטים מביכים נקשרו בשמו, ביניהם אמירות קשות על מהטמה גנדי והתיחסות מקוממת להשבחת המין האנושי. ג'ונסון מבקש שלא לבודד כל ציטוט, אלא להתבונן בתמונה כולה: "כל הציטוטים המביכים האלה נאספו על יד אנטי-צ'רצ'יליאנים לאורך השנים. עצמותיהם הלבנות המחרידות מונחות בפינת התמונה. אבל הן רק חלק מנוף עצום ומפואר. אף לא אחד מהדברים הללו הרתיעו בזמנם אי-מי מאיזה צד של המפה הפוליטית".

בוריס ג'ונסון הוא כותב רהוט ונלהב, וינסטון צ'רצ'יל היה אישיות דגולה (גם אם מתייחסים בביקורתיות לאופן בו ג'ונסון מנקה אותו מכל פגם), והספר מרתק.

The Churchill Factor – Boris Johnson

שיבולת

2021 (2014)

תרגום מאנגלית: ימימה עברון