קבר דוהר / רוברט גלבריית

"קבר דוהר", השביעי בסדרת קורותיהם של קורמורן סטרייק ורובין אלקוט, הוא ביקור מצמרר בכנסיה ההומניטרית האוניברסלית, לכאורה קהילה דתית, ולמעשה כת אפלה. לקוח חדש מבקש את עזרת הבלשים בחילוץ בנו שנשבה בקסמי הכנסיה וניתק קשר עם משפחתו. כדי ליצור מגע עם הבן, רובין מתחזה למצטרפת פוטנציאלית, וחווה על בשרה את האופן בו הארגון שובר את רוחם של חבריו, תוך שהוא משכנע אותם שכל הסבל שהם סובלים – ומדובר בהתעללות פיזית ונפשית גם יחד – עתיד להוביל אותם אל הסטטוס הנכסף של נפש טהורה.

כמו ב"תולעת משי", השני בסדרה והיחיד שקראתי עד כה, גם כאן החקירה המרכזית שבלב העלילה מוקפת בחקירות אחרות, שבהן עוסקים הבלשים ואנשיהם, ביניהן מעקב אחרי בני זוג בוגדים ונסיון ללכוד מטרידנים בפעולה. לא נעדרים גם ההיבטים האישיים. סטרייק ואחותו לוסי מנסים לסייע לדוד דמנטי; ארוסתו לשעבר של סטרייק שבה להטריד אותו; רובין שואלת את עצמה אם בן זוגה מפתח תסמיני קנאה ושליטה כמו בעלה לשעבר; ועוד. כמו כן, וזו לטעמי החוליה החלשה בספר, השניים ממשיכים להיות מאוהבים זה בזה אך לא מודים בכך, אפילו לא בפני עצמם.

וכמובן, מכיוון שבסופו של דבר זהו ספר מתח, התעלומות סביב הכנסיה מצטברות, וחשדות חדשים צצים נוסף על העובדה הברורה של ההתעללות בחברים בזמן שראשי הכנסיה נהנים מכל טוב. התעלומה הגדולה מכולן היא זו של הנביאה הטבועה, ילדה שנעלמה וסביבה התפתח פולחן, כולל התגלויות מסתוריות, ולצדה נחקרים מקרי מוות, השתלטויות על נכסים, החזקת נשק, הטרדת עדים, וכיוצא באלה.

לב העלילה, כאמור, הוא האופן שבו הכנסיה ההומניטרית האוניברסלית, או כל כת לעניין זה, בין אם מדובר בכת מקומית קטנה או בסין תחת מאו, שוטפת את מוחם של הנלכדים ברשתה. הסופרת מתארת דמויות רבות של מאמינים, אנשים ריקניים שנסחפו עם הטרנד, אינטלקטואלים שסקרנותם התעוררה, אנשים שחוו משבר וביקשו נחמה. רובם ככולם, מרגע שהחלו בתהליך, פיתחו הערצה כלפי המנהיג וכתוצאה ממנה כניעות אינסופית גם נוכח מעשים שמחוץ לכנסיה היו מוקעים כפשעים. יתרה מזו, גם המעטים שאזרו עוז ונמלטו, לא השתחררו מן הפחד מפני הנביאה הטבועה והוסיפו להאמין בקיומן של הרוחות שהוצגו בפניהם. אפילו רובין, אשה רציונלית, חדורת מטרה, מגובה ברשת בטחון של קשר שבועי עם סטרייק, ומודעת היטב לעוולות הכנסיה, מצאה עצמה נפעמת בטקסי ההתגלות של הנביאים וממלמלת ססמאות חסרות פשר בעיתות מצוקה.

שמו של הספר שאול מפואמה שכתב ג'ורג' ברקר, שמתוכה ניכס לעצמו מנהיג הכנסיה מספר שורות, מבלי לציין את המקור, כמובן.

ג'יי קיי רולינג, תחת שם העט רוברט גלבריית, היא מספרת סבלנית, מרבה בפרטים, נמנעת מקיצורי דרך. דמויותיה, כולל דמויות משנה, משורטטות היטב ומלאות חיים. העלילה מותחת, ותיאור פעילות הכת מטיל אימה ומאיר עיניים. אמיר צוקרמן תרגם יפה, והספר מומלץ.

The Running Grave – Robert Galbraith

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

העיר השחורה / בוריס אקונין

כשנדמה שחייו של הצאר הרוסי בסכנה בעודו נופש עם משפחתו בעיר יאלטה, מזעיק ראש העיר את אראסט פטרוביץ' פנדורין לעזרה. הרוצח הפוטנציאלי, המכונה בפי הבלשים אודיסאוס, אם כי הוא עצמו בוחר בשמות ציפורים כמסווה, הוא טרוריסט חמקמק, אפילו טביעות אצבעותיו אינן מצויות במערכת. פנדורין, שהגיע לעיר בתפקיד רגוע של חבר הוועד המארגן ארוע להנצחתו של צ'כוב, נענה לקריאה. אודיסאוס מצליח לחמוק (לצאר ולמשפחתו שלום), ופנדורין יוצא למרדף, שיוביל אותו אל באקו, העיר השחורה, שכינוייה ניתן לה בשל עסקי הנפט המשגשגים בה ובסביבתה.

העיר רוחשת מאבקים, גלויים וסמויים. דם רע זורם בין הארמנים לאזארים, בין הבולשביקים לתעשיינים ולבעלי ההון. היצרים גועשים סביב העסקים המניבים עושר אגדי. שוחד ודמי חסות הם נוהג נפוץ, אף פעם לא ברור מי אויב ומי ידיד. שביתה מאיימת לשתק את שדות הנפט, ולא תמיד ניתן לדעת מי מלבה אותה. השנה היא 1914, ונדמה שהעולם יושב על חבית אבק שריפה בעקבות רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד. פנדורין מנסה למצוא את אודיסאוס, המכונה גם נקר, בתוך הסבך הבלתי אפשרי של התככים והשנאות. עוזרו היפני המסור מאסה אינו יכול לעמוד לצדו הפעם, ואת מקומו תופס קארה-גאסים האזארי, שודד המקושר היטב בעיר. אשתו של פנדורין שוהה בעיר עם צוות הסרטה; אלמנה מוסלמית מכובדת נותנת בו עינה; אנשי משטרה, אנשי עסקים ודיפלומטים מעורבים בדרכים מפותלות בתסבוכת המקומית. פנדורין נעזר בכישורי הדדוקציה שלו כדי לפלס את דרכו בין כל אלה ולצוד את הנקר בטרם ימיט חורבן על העיר, וכתוצאה מכך על כל מי שתלוי בנפט שהיא מייצרת. הוא נעזר גם בכישורים הפיזיים והמנטליים הפנטסטיים שרכש בשנים של אימון על פי שיטות יפניות, תוצר של התמדה ושל משמעת ברזל (על היכרותו עם השיטות האלה הרחיב אקונין ב"מרכבת יהלום"). אולי נדמה שפנדורין הוא כל יכול, אבל הוא טועה לעתים ונדרש לתקן מסלול, והוא בוחר בחירות שאינן תמיד שקולות אלא מושפעות מן הרגש. בשלב מסוים גורלם של מיליוני בני אדם נתון בידיו, פשוטו כמשמעו, אבל במקום לחוש אל המשימה הוא הולך אחרי משימות שמכתיב לו לבו, מאמין בטעות שיוכל לעמוד בכולן כאחת (או אולי לא ממש מבין את גודל השעה, הבנה שהקורא מבין בחוכמה שלאחר מעשה).

בוריס אקונין מחבר בין סיפור מתח בדוי לרקע היסטורי ולארועים שארעו בפועל. את הטעם המיוחד של הספר מעניקות הדמויות היחודיות שבו, המתוארות ביד אמן, כמו גם ההיבטים היפניים שבהתנהלותו של פנדורין, ועובדת היותו בן אנוש על חולשותיו למרות מעלותיו וכישוריו. הכתיבה של אקונין מפורטת, מלאת חיים, שופעת ידע ומידע, ובחלק גדול מן הזמן שנונה ומצחיקה. סיפור המתח רב תהפוכות, מתקבל על הדעת, ומפתיע עד הרגע האחרון ממש. זהו הספר הארבע-עשר בסדרה, שתחילתה ב"עזאזל", אך ניתן לקרוא אותו כעומד בפני עצמו. יגאל ליברנט העניק לספר תרגום זורם וטבעי.

מהנה מאוד לקריאה ומומלץ בהחלט.

Чёрный город – Борис Акунин

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2025 (2012)

תרגום מרוסית: יגאל ליברנט

בלב היער / טאנה פרנץ'

כשגופתה של קתי, ילדה בת שתים-עשרה, נמצאת באתר ארכיאולוגי בנוקנארי שבאירלנד, הבלשים רוב ראיין וקאסי מאדוקס מתמנים לחקור את הארוע. הארכיאולוגים, העוסקים במרץ בחפירת הצלה לפני סלילת כביש שימחה את האתר, נמנים עם החשודים. כך גם בני משפחתה של קתי, אביה המעורב במאבק נגד סלילת הכביש, אשתו השותקת ובנותיו הנראות מדוכאות ושומרות סוד. גם פוליטיקאים ואנשי עסקים נחקרים בשל עסקאות מפוקפקות הקשורות בכביש המיועד. כיוון נוסף שעליהם לבדוק הוא קשר אפשרי עם היעלמותם של שני ילדים באותו מקום עשרים שנה קודם לכן.

אנשים בודדים יודעים שרוב ראיין הוא אדם ראיין, חברם של שני הילדים שנעלמו. ג'יימי ופיטר, חבריו של רוב, הם בגדר נעדרים מאז אותו יום בו יצאו לשחק ביער ולא שבו. את רוב, אז אדם, מצאו המחפשים צמוד לעץ ביער, מבועת, חולצתו שסועה, ונעלי הספורט שלו מלאות דם. הוריו, שרצו להרחיק אותו מן הטראומה, שלחו אותו להתחנך בפנימיה באנגליה, ממנה שב עם מבטא בריטי ועם החלטה להסתיר את זהותו באמצעות מחיקת שמו הראשון. יחד עם השם נמחקו גם שתים-עשרה שנות חייו הראשונות. את שארע ביער לא זכר כשנמצא וגם לא בחלוף השנים. אילו ידעו מפקדיו על הקשר הרגשי שלו לנוקנארי, לא היה מתמנה לחקור את פרשת הירצחה של קתי. אבל רוב שותק, וגם קאסי, שהיא לא רק שותפה אלא גם חברה קרובה ואחת הבודדות שמודעת לזהותו, שותקת.

טאנה פרנץ' מתארת לפרטי פרטים את מהלך החקירה ואת הדינמיקה בין רוב וקאסי ובינם ובין סם, בלש נוסף שמצטרף לחקירה. בערך עד מחצית הספר הייתי מרותקת. לצערי, בשלב מסוים הסיפור מתחיל להתמשך ללא צורך, ומאבד אמינות כשהוא מוצף באלכוהול ובהיסטריה. רוב, שמספר את הסיפור בגוף ראשון, מקבל החלטות תמוהות, שאותן הוא מנסה בפסיכולוגיה לא משכנעת לייחס לזכרונות מקוטעים מעברו שמתחילים לצוף, והספר מאבד מיקוד ועניין. ההבטחה הסמויה לספק פענוח כפול, לרצח של קתי ולהיעלמות של ג'יימי ופיטר, אינה מתממשת, ואני תוהה למה אם כך טרחה הסופרת לבנות את העלילה בכיוון הזה. אולי התשובה לתהיה מצויה במשפט מן הקדמה שהקדים רוב לסיפור: "אני מנסה לומר לכם שני דברים לפני שתתחילו לשמוע את הסיפור שלי: אני משתוקק לגלות את האמת. ואני משקר"

למרות כשרון הכתיבה של הסופרת שבא לידי ביטוי בעיקר במחצית הראשונה, מכיוון שהספר מתברבר בהמשכו, מייגע בחלקו וקורס בסופו, לא אוכל להמליץ עליו.

In the Woods – Tana French

מודן

2008 (2007)

תרגום מאנגלית: מתי בן יעקב

אקסלרוד / שחר אריאל

בלש בגיל העמידה, שהודח לפני עשור מתפקידי בילוש, ובלשית טירונית שזו לה החקירה הראשונה, מצוותים יחדיו כשרוצחים סדרתיים עושים דרכם מצפון הארץ למרכזה ומותירים שובל של גופות מדממות. התאריך הוא 21 בדצמבר, אי-שם בעתיד הנראה לעין, היום הקצר בשנה, לא במקרה כפי שיתברר בהמשך, והעלילה כולה מתרחשת במהלך היום הזה. שני הרוצחים, שאינם טורחים יתר על המידה להסוות את עצמם, הם צעירים מרשימים, בחור ובחורה, שבכוחם להופיע יש מאין במקומות נעולים, ולחמוק משם באותה דרך פלאית שבה הגיעו. אקסלרוד, הבלש המודח שנקרא אל הדגל, ומרים, הטירונית המסייעת לו, אינם יכולים שלא לשים לב לדמיון הפיזי המדהים שבין אקסלרוד לרוצחים שנקלטו במצלמות באחת מזירות הרצח, ותמיהתם על שדווקא הם נבחרו לטפל בארוע המתגלגל הסבוך הזה מקבלת משנה תוקף.

הקורא היודע-כל לומד כבר בתחילה שהצעירים, שנותרים נטולי שם, הם מלאכים שנשלחו להעניש פושעים בזויים. בין קורבנותיהם מצויים שני פדופילים, אשה שהרעילה את שני בעליה, גזבר שמעל בכספים, וכיוצא באלה. הם אינם בוחרים את הקורבנות, אלא פועלים לפי רשימה שמוכתבת להם מלמעלה. למה נבחרו במשימה הנוכחית שלהם פושעים זוטרים יחסית, כשהם רגילים לקליברים מסוג המן, נבוכדנצר וקליגולה? אין להם מושג. כוחות גדולים מהם מפעילים אותם, והם מתמרנים בין החובה לבצע, כי למלאכים אין רצון חופשי, ובין מעט מן החרויות האנושיות שהם זוכים להן כשהם נשלחים למשימותיהם בין בני האדם.

גם אקסלרוד ומרים יגלו עד מהרה שנועד להם תפקיד של פיונים בתכנית שפרטיה נסתרים מהם, והם ייאלצו להתמודד הן עם מי שמבקש להכשילם על פני האדמה, והן עם ה"הוא" שמתכנן הכל ומציב כל דמות, מלאך או אדם, במקום המשתלב בתכניותיו.

העלילה פרועה למדי, לא מתקבלת על הדעת, בעיקר עבור מי שאינו מאמין בכוחות עליונים בכלל ובמלאכים בפרט, אבל היא כתובה היטב, מעוררת סקרנות, אמנם לוקחת את עצמה ברצינות אבל שזורה הומור (כך, לדוגמא, מציג מיכאל ללוציפר את העדפות השתיה שלו: "קפה טורקי של עלית. ישראלי. שותה רק את זה. לא משנה איפה בעולם. תבדוק אותו. עושה את העבודה"), ובהחלט בלתי שגרתית. על הכריכה נכתב כי העלילה עוסקת ב"ערכים, סדרי עדיפויות וסדר חברתי". לדעתי, אפשר למצוא בדוחק נקודות למחשבה בספר, אבל מבחינתי הוא בעיקר קצבי ושונה, ונהניתי להכיר אותו. היה לי די בזה.

האמירה המשמעותית, ואולי הקודרת ביותר בספר, נאמרת מפיו של מיכאל ללוציפר: "זה תמיד אותו סיפור אתך. מה שאתה מקבל, לא מספיק לך, ואתה רוצה עוד. תמיד רוצה עוד. ועכשו, מה נראה לך שאתה עושה? לא מספיק לך הכיבוש הזוחל שאתה עושה בבני האדם. כמעט בלי מאמץ, יש להודות. מרדים אותם. מפתה אותם. לוחש להם על תהילת עולם ועושר. מבטיח להם כוח ושלטון, והם הולכים אתך. את המאה העשרים לקחת. המאה העשרים ואחת לא נראית מבטיחה לאף אחד מהצדדים, שזה טוב בשבילך, ועדיין, לא מספיק לך. תמיד רוצה עוד. תמיד רוצה יותר".

מרבית התעלומות בעלילה באות בסופו של דבר על פתרונן. אחת מהותית נותרת עלומה. יתכן שהסופר מתכנן ספר המשך.

שחר אריאל הוא, בין השאר, במאי, ויש בסגנונו של הספר משהו מן הבימוי. הדבר בולט במיוחד בסופם של כמה מן הפרקים במילה "קאט", שפרט להיותה סמן לסיום היא גם מעניקה לספר תוספת של דינמיות, ובפתיחת כל פרק בציון שעה ומקום. אזכיר כאן גם את הפונט יוצא הדופן שנבחר לספר, ואת צביעתם של השעה והמקום באדום. עיצוב נאה לעין.

מקורי וחביב.

מ. מזרחי

2025

תולעת משי / רוברט גלבריית

ג'יי קיי רולינג, תחת שם העט רוברט גלבריית, כתבה שישה ספרי מתח, ובהם פרשות פשע שעל פיצוחן שוקדים קורמורן סטרייק ועוזרתו רובין אלקוט. "תולעת משי" הוא השני שבהם. לא קראתי את הראשון בסדרה, "קריאת הקוקיה", אך נראה לי שהקריאה לא נפגעה מכך, והספר השני עומד לגמרי בפני עצמו.

אשה אפורה למראה, תמהונית משהו, מופיעה במשרדו של סטרייק, ומבקשת שיאתר עבורה את בעלה, הסופר אואן קוויין, שעזב את ביתם אחרי מריבה ימים אחדים קודם לכן, ומאז לא יצר קשר. מכיוון שלקוויין יש היסטוריה של היעלמויות, היא אינה מודאגת, אבל היא רוצה אותו בחזרה בבית. סטרייק, שמשום מה מחבב את האשה המשונה למדי הזו, מקבל עליו את הטיפול בבקשתה. הוא מחפש במספר מקומות פוטנציאלים, מתוודע אל עמיתיו של הסופר הנעדר, ובסופו של דבר מוצא את גופתו שמצבה מעיד על רצח טקסי וברוטלי, פרי רוחו של אדם מופרע אך מתוכנן ומחושב. קוויין הוא טיפוס חמום מוח, יהיר ובעל הערכה עצמית גבוהה מסוג 'אני ואפסי עוד'. הספרים שפרסם מעוררי מחלוקת, והספר האחרון שכתב, וטרם ראה אור, שערורייתי במיוחד, ומציג את מכריו, כולל אשתו, המאהבת שלו, המוציא לאור, העורך, סופר מתחרה ועוד, באופן אכזרי ומלעיג. נדמה שיותר מאדם אחד יכול היה לרצות במותו. המשטרה, בניצוחו של ידידו של סטרייק, סבורה שאשתו של קוויין היא הרוצחת. סטרייק סבור אחרת.

מיוסר מתוצאות פציעה קשה בשירות הצבאי, שהותירה אותו קטוע רגל, סטרייק מקרטע בקושי ברחובות הקפואים מכוסי השלג והקרח של לונדון, מנסה למצוא את דרכו בסבך הקשרים המסועפים סביב קוויין, ובו זמנית גם לטפל בתיקים אחר המונחים על שולחנו ללא עיגול פינות. "זה היה חלק מקוד אתי אישי, קצר אך בלתי גמיש, שליווה אותו כל חייו הבוגרים: לעשות את העבודה ולעשות אותה טוב". הוא מסתייע ברובין, שמתפקדת כמזכירה וכיועצת, ומטפחת חלומות על קריירה כבלשית, למורת רוחו של ארוסה מתיו.

כמו הספרי הארי פוטר, וכמו בספריה האחרים כמו "כיסא פנוי", הסופרת היא כותבת סבלנית, נותנת דעתה על פרטי הפרטים הבונים את העלילה, ואינה נרתעת מסיפורי משנה שהעלילה אולי יכולה בלעדיהם, אך הם ההופכים עלילה בלשית לסיפור תוסס ומהנה. הספר, כאמור, בוחש בעולם הספרות, אך עוסק פחות בהיבטים היצירתיים ויותר בהיבטים האישיים והעסקיים, באגו, באינטריגות, ביחסי סופרים-סוכנים, סוכנים-מו"לים וכיוצא באלה. הסופר, הנחשב למתחרה ויריב של קוויין, אם כי הוא מצליח ומפורסם ממנו, מביע את דעתו הצינית על העולם הזה: "סופרים הם גזע פראי. מי שרוצה חברוּת לכל החיים ורֵעוּת שאין בה אנוכיות, שיתגייס לצבא וילמד להרוג. מי שרוצה חיים שלמים של בריתות זמניות עם עמיתים למקצוע שיצהלו על כל כשלון שלו, שיכתוב רומנים". שמו של הסופר שאול מדבריו של קוויין, כפי שציטט אותם העורך של ספריו: "תולעת המשי היא מטאפורה לסופר, שצריך לעבור יסורים כדי להגיע לחומר הטוב".

"תולעת משי" הוא ספר קריא מאוד, מותח במידה, מציג שני גיבורים אנושיים מאוד על מעלותיהם ועל חולשותיהם, מאפיין היטב את דמויות המשנה, גם הגרוטסקיות שבהן, ובתרגומו הנאה של אמיר צוקרמן מהווה חווית קריאה מהנה.

The Silkworm – Robert Glabraith

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

רצח במוזיאון / פ.ד. ג'יימס

אדם דלגליש, איש הסקוטלנד יארד, ביקר, כמעט באופן מקרי, במוזיאון דופיין, שבוע לפני שהתרחש בו רצח. המוזיאון, שמתרכז בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, מציג, בין השאר, את מקרי הרצח שאירעו באותן שנים. מכרו של דלגליש, ששוקד על מחקר שמטרתו להציג מקרי רצח כמשקפי התקופות בהן התרחשו, גייס את דלגליש להסיע אותו אל המוזיאון, וסייר אתו בכמה מחדריו. שבוע אחר-כך, כאמור, יירצח אדם במתחם המוזיאון, והמפקח יחזור אל המקום כחוקר.

פ.ד. ג'יימס אינה ממהרת לשום מקום. רבע ספר עובר בין ההכרזה במשפט הפותח אודות הרצח העתידי ועד שהוא מתרחש בפועל. בסבלנות ובפרטנות היא מספרת את סיפורו של המקום, מציגה את הדמויות המעורבות בו, משרטטת אוירה חיה ואמינה, ומניחה את היסודות לחקירה שתפתח בהמשך. בעיני, הסיפוריות הזו היא הצד החזק של הספר. למרות תככים ומכאובים, הקריאה מהנה מאוד, ומאפשרת צלילה אל בריטיוּת בטעם של פעם, גם אם העלילה מתרחשת בזמנים מודרניים. כמו ב"רצח בבית נייטינגייל", גם כאן היא מודיעה לעתים מראש מה עתיד להתרחש, אך אין בכך כדי לפגום בזרימת העלילה ובהפתעה מן התפניות שמתרחשות בה.

אותה סיפוריות נעימה מאפיינת גם את ההמשך, אך כעת משולבת בה חקירת הרצח ומה שמתרחש בעקבותיו. במפתיע, החקירה היא הצד החלש של הספר, בעיני. לדוגמא, דלגליש מפגין אינטואיציה שלא שכנעה אותי, כשהוא חושף פרט ביוגרפי, שבדיעבד מתברר שאינו קשור לפענוח, ובסופו של דבר התעלומה מתפצחת כנראה בזכות היבט טכנולוגי שמשום מה אינו מוזכר כשהפיצוח מוסבר. העובדה שזהות הרוצח או הרוצחת כל כך קלה לניחוש פגמה בעיני במתח המתבקש.

"רצח במוזיאון" הוא הספר השנים-עשר מתוך ארבעה-עשר ספרי דלגליש. אני מניחה שיש טעם בקריאה על פי סדר הכתיבה, אבל הספר עומד לגמרי בפני עצמו.

בשל הכתיבה המהנה, ולמרות הפגמים בהיבט הבלשי, אמשיך לקרוא מספריה של פ.ד. ג'יימס.

The Murder Room – P.D. James

אריה ניר

2004 (2003)

תרגום מאנגלית: נעה בן-פורת

אחרי ההלוויה / אגתה כריסטי

הרקול פוארו מתבקש לעזור לפצח פרשית רצח, או שמא שתי פרשיות. ריצ'רד אברנתי נפטר חולה ושבור לב במה שנראה כמוות טבעי, וזמן קצר אחר כך נרצחה קורה, אחותו הצעירה, שלאחר הלווית אחיה הכריזה בבטחון, "הוא הרי נרצח, לא?". מה ידעה קורה ששאר בני המשפחה לא ידעו? האם איבדה את חייה רק בשל ההכרזה הזו, או אולי מדובר בכלל בשוד שהשתבש?

מי שיוצא תחילה לרחרח הוא עורך הדין של ריצ'רד, שמקווה להוכיח כי מרשו וידידו מת בנסיבות מצערות אך טבעיות. כמו כמה מבאי ההלוויה, גם הוא חש תחושה מעורפלת שמשהו "לא בסדר", מבלי שיוכל לשים את האצבע על הסיבה לתחושתו. לא מסייעת לו גם החמקמקות של בני המשפחה, שנראה כי כולם מסתירים סודות וטינות הדדיות. אחרי שקורה נרצחת משתף עורך הדין פעולה עם המשטרה במקום מגוריה, וכשנראה שהדברים מובילים למבוי סתום הוא מגייס את פוארו.

פוארו מוצא לעצמו סיפור כיסוי כדי לכנס סביבו את כל המעורבים, עושה שימוש במוצאו הזר כדי להעמיד פנים שהאנגלית אינה נהירה לו די הצורך, ושם לב לפרטים שוליים לכאורה שעולים תוך כדי שיחה. בערך לקראת השליש האחרון של הספר היתה לי תחושה שאני יודעת מן הרוצח או הרוצחת, והסתבר שצדקתי, אלא שתחושה אין בה כדי לספק פיצוח משכנע, ומסתבר שההוכחה המכרעת, שהיתה שם גלויה לכל קורא, חמקה ממני. היא, כמובן, לא חמקה מפוארו שחושף אותה בדפים האחרונים.

אגתה כריסטי, שוב וכרגיל, היא מספרת סיפורים משובחת. ריבוי הדמויות בספר גרם להצגת אילן יוחסין בתחילתו, אבל אין בו צורך. אפיון הדמויות שלה כל כך ברור ומדויק, שהן הופכות מוכרות חיש קל והאילן מתייתר. היא שוזרת פרטים לכלל סיפור מותח, נותנת תשומת לב לארועי מפתח ולארועים שוליים, לדמויות הראשיות ולאלה שסובבות אותן, מפזרת רמזים מטעים לכל עבר, ונוטעת ביניהם את זה שיוביל אל הגילוי. לא נעדר מקומו של הומור דק, והקריאה בספר היא בשל כל אלה מושכת ומהנה.

הוצאת "עם עובד" ומיכל אלפון הוסיפו עוד ספר מוצלח לסדרת התרגומים החדשה של ספרי אגתה כריסטי, וכמו קודמיו גם הוא מומלץ בהחלט.

After the Funeral – Agatha Christie

עם עובד

2024 (1953)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

מר מרצדס / סטיבן קינג

הבלש ביל הודג'ס פרש מן המשטרה ב-2010, כשארבע חקירות שניהל נותרו בלתי מפוענחות. שותפו לשעבר ממשיך לטפל בהן, בעוד הודג'ס שוקע בחיים בטלים שסובבים סביב אוכל ותכניות טלויזיה ירודות. מכתב שהוא מקבל ממי שמזדהה כמבצע אחד מאותם פשעים משיב אותו לפעילות. שנה קודם לכן נהג אדם את המכונית שגנב, מרצדס מסיבית, היישר אל תוך קהל של מובטלים שהמתינו לפתיחת שערי יריד תעסוקה. שמונה אנשים נהרגו, שלושה נותרו משותקים. הרוצח הצליח להמלט ולטשטש את עקבותיו. בעלת המרצדס הגנובה הכחישה בתוקף ששכחה לקחת איתה את המפתח כשהחנתה את המכונית, אבל מספר חודשים אחר כך התאבדה, אולי חשה יסורי מצפון על חלקה העקיף בפשע. מן המכתב שקיבל הודג'ס עולה שהרוצח, המכונה מר מרצדס, מקווה שהבלש בדימוס יילך בעקבותיה.

מר מרצדס הוא בריידי הרטספילד, כלפי חוץ טכנאי מחשבים יעיל ונהג אוטו גלידה חביב, אבל בבית פסיכופט שמטפל באם אלכוהוליסטית ופסיכופטית לא פחות ממנו. בהנחה שהודג'ס ירצה ליצור אתו קשר, הוא מזמין אותו לתקשר דרך אתר מאובטח בשם תחת המטריה הכחולה של דבי. להודג'ס אין שמץ של ידיעה באשר לזהותו של מר מרצדס, והריגוש שבחקירה גורם לו להיענות. הוא פוצח במה שנראה תחילה כמשחק מוחות פסיכולוגי מול רוצח שכנראה פרש ממעשי רצח המוניים, ומתפתח למשחק דמים עד השיא הדרמטי. ברור לו כל הזמן שהוא חייב לדווח על המתרחש לשותפו לשעבר, אבל הוא משכנע את עצמו לדחות זאת עד שכבר מאוחר מדי.

הודג'ס חמוש בשכל ישר, בכושר אנליטי ובנסיון של שנים רבות. לעומת זאת, הוא אבוד למדי בשדה הטכנולוגיה. מי שמסייעים לו הם ג'רום, בחור צעיר ומבריק, שעובד אצלו כמכסח דשא עד שיתקבל לאוניברסיטה, ג'ייני, אחותה של בעלת המרצדס, והולי, אחייניתה עמוסת הבעיות הנפשיות.

סטיבן קינג הוא מספר סיפורים מעולה. לכאורה העלילה מתנהלת בתבנית סטנדרטית – בלש בדימוס שפועל באופן פרטי מחוץ למסגרת, מרדף אחר רמזים, פיתולים שמשנים את התמונה, עוזרים בלתי צפויים, שובל של גופות, ונצחון הטוב. מה שמחריג את העלילה מן השגרתיות הוא האופן בו קינג מפיח חיים בדמויות, הראשיות והמשניות, גם אם הן חולפות בה לרגע קצר, חודר אל נפשם ואל מוחם של הרודף ושל הנרדף גם יחד, משלב הומור שחור וגם הומור עדין, ומחבר פחד מצמרר ורגשות חיבה לסיפור מותח. בשונה מרבים מספריו האחרים, בספר זה אין אלמנטים אל-טבעיים מעוררי חלחלה, אבל קינג עדיין נותר סופר אימה באמצעות מוחו המיוסר והחולני של בריידי, המותיר את העלילה דרוכה לקראת כל דרמה אפשרית.

אינגה מיכאלי תרגמה היטב, והספר מומלץ לקריאה מותחת.

Mr. Mercedes – Stephen King

מודן

2016 (2014)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

מחמישה יוצא אחד / אגתה כריסטי

קרוליין קרייל הורשעה ברצח בעלה אמיאס, ונשלחה למאסר עולם. שנה אחרי המשפט, על ערש דווי, שלחה מכתב לבתה הפעוטה קרלה, שנשלחה לגדול אצל קרובי משפחה מעבר לים, ובו הצהירה על חפותה. חלפו חמש-עשרה שנים נוספות לפני שהמכתב נמסר לבת כשהגיעה לבגרות. לקרלה יש זכרון מעורפל בלבד מילדותה, אך היא משוכנעת שאמה היתה אשה ישרה, ואין לה ספק שלא היתה משקרת לפני מותה. כדי להפוך את תחושותיה לעובדות היא מגייסת את הרקול פוארו. הנטיה שלו לא להיות מושפע מראיות פיזיות אלא להפעיל תהליכי חשיבה והגיון נראית לה מתאימה במיוחד לחקירת תעלומה מן העבר, שכל סימניה נמחו ורק זכרונותיהם של בני האדם נותרו לספר את הסיפור.

פוארו מתחיל את התחקיר בשיחות עם התובע, עם פרקליט ההגנה ועם השוטר החוקר, אבל את עיקר תשומת לבו מושכים חמישה אנשים ששהו בבית הזוג קרייל בעת הרצח. פיליפ, חברו הטוב ביותר של אמיאס, איש כספים יהיר; מרדית', אחיו של פיליפ, בוטניקאי ורוקח שקט ומסוגר; אלזה, פילגשו של אמיאס, ששימשה גם דוגמנית למה שהיה בעיניו הציור הטוב ביותר שלו; אנג'לה, אחותה למחצה של קרוליין, שחיתה בביתם של בני הזוג; ומיס ויליאמס, האומנת של אנג'לה, וגם של קרלה הקטנה, אשה ויקטוריאנית בעלת ערכים שמרניים ודעות מוצקות.

כיצד חוקרים תעלומה מן העבר, המסתמכת על זכרונות קטועים של עדים לא בהכרח מהימנים? שהרי אם קרוליין אכן חפה מפשע, אחד מן החמישה הוא הרוצח, ולכן הוא משקר, וזכרונותיהם של כל האחרים התעמעמו עם השנים או שהתקבעו על הדעה המשותפת לכולם, למעט אנג'לה, שקרוליין הורשעה בצדק. פוארו אינו מבקש את העובדות העיקריות, אלא דווקא את השוליות, את מה שאולי הדחיקו, או שחשבו בזמנו שאינו רלוונטי. כדי לגרום להם לשתף פעולה, הוא מתאים את עצמו לכל אחד מהם, לפעמים הוא זר פותה, לפעמים ישר כסרגל, לפעמים בודה סיפור רקע, לפעמים מחניף. עם כל אחד מהחמישה הוא מנהל שיחה, ולאחריה מבקש שיעלו על הכתב את זכרונותיהם ואת מחשבותיהם. בסופו של דבר, כיאה וכיאות, הוא מכנס אותם יחדיו ומציג את מסקנותיו.

והמסקנות? בדיוק מה שחשבתי בערך ממחצית הספר, ולרגע הייתי מאוכזבת שהפתרון היה לי כל-כך קל. אבל אפשר לסמוך על פוארו, כלומר על אגתה כריסטי, שיבינו שהמובן מאליו אינו בהכרח כזה, יציגו מסקנות מוטעות במתכוון, ויעשו ממש ברגע האחרון את הקפיצה המחשבתית הנדרשת אל פיצוח הגיוני הרבה יותר.

כרגיל אצל אגתה כריסטי, הקסם הוא ביכולת שלה לספר סיפור, להציג דמויות מלאות חיים, לשלב הומור מעודן, וכמובן להפעיל שכל ישר. מיכל אלפון ממשיכה במלאכת התרגום המוצלחת של הסדרה, ודורית שרפשטיין איירה בחן את הכריכה.

נעים מאוד לקריאה ומומלץ.

Five Little Pigs – Agatha Christie

עם עובד

2024 (1942)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

לינה משותפת / בתיה גור

בעיצומו של טקס הביכורים בקיבוץ מתגלה גופתו של שרולקה, אחד התושבים הותיקים, שככל הנראה נפטר בשל התקף לב. ימים אחדים מאוחר יותר מורעלת למוות אסנת, מזכירת הקיבוץ. כשמתברר שאסנת ניהלה רומן חשאי עם חבר כנסת, נכנסת לתמונה היחידה לחקירת פשעים חמורים, וחקירת מקרה הרצח – או אולי היה אלה שני מקרים – מופקדת בידיו של מיכאל אוחיון, בלש מנוסה שהצטרף לאחרונה ליחידה.

שני פנים לספר – חקירה בלשית והתבוננות בחברה הקיבוצית בשלהי המאה העשרים. סיפור החקירה לא משכנע, בעיני, לא ההתנהלות שלו ולא הפתרון בסיום. אוחיון פועל תחת דחף כמעט היסטרי, מייחס דמוניות מופרזת לאנשים שהוא פוגש, משליך מהרהורי לבו על סביבתו, ומנהל בתוך היחידה מאבקים מאבקים סטראוטיפיים למדי ולכן משמימים.

לעומת זאת, הפן הקיבוצי מעורר ענין. זה מול זה ניצבים מקימי הקיבוץ, הכמהים לשמר את אורחותיו ואת ערכיו הראשונים, ובני דור ההמשך החפצים בשינויים. את מגמת השינוי מגלמת אסנת שכותבת, "על הקיבוץ לבנות את עצמו כחברה בה הפרט הוא המטרה והעיקר, והחברה השיתופית-שוויונית אינה אלא מכשיר (טוב יותר מאחרים) להתפתחותו והגשמת מאוויו. קיבוץ כזה יהיה בעל כושר תחרות ועמידה בתחרות המתרחשת על מגרש 'החיים הטובים', שנותר למעשה רלוונטי יותר לאחר ירידת האטרקטיביות של האידיאולוגיה והעשיה ההתישבותית-ציונית-לאומית". אסנת מבקשת לקדם שני מפעלים מרכזיים – לשים קץ ללינה המשותפת ולהקים בית לתושבים ותיקים, שבו יוכלו לחיות יחד בערוב ימיהם. דבורקה, אחת הותיקות, הניצבת בחזית המאבק נגד המגמות הללו, סבורה כי דור ההמשך נהנה מחיי נוחות, אך גם סובל בגינם – "קשה לחיות בלי אתגר, וצריך לעזור להם למצוא אותו" – ולכן מושך לתהליךש"הוא האלהת הפרט לעומת החברה, העמדת טובת היחיד לפני טובת הכלל".

הקיבוץ, כך על פי המצטייר מן הספר, הוא מקום אומלל למדי, והרצח מציף ביתר שאת את בעיותיו. הוא מטופח, שלוו, מספק רווחה, אבל האנשים בודדים. מויש, בן דורה של אסנת, טוען שהחברים מאוגדים בקבוצות קטנות, קליקות, אך גם בתוכן לא מתקיימות  שיחות אינטימיות בין האנשים, ולמרות זאת אין פרטיות וכולם יודעים הכל על כולם. הקיבוץ, כך על פי מויש, אינו מאפשר השתלבות אמיתית של חריגים: "בעיקרון לא מקבלים את החריגוּת […] אבל את האדם עצמו, אם הוא תורם לחברה, אם הוא עובד כמו שצריך, מקבלים ודואגים לו, וגם משאירים אותו מבודד". קיימת הבחנה ברורה בין מקימי הקיבוץ וצאצאיהם, ובין אנשים שהצטרפו מאוחר יותר, גם אם התקבלו לחברות לפני עשורים. אסנת עצמה היתה ילדת חוץ, אבל למרות שהתקבלה לחברות מלאה, נישאה לאחד הבנים המועדפים, בנה של דבורקה, ילדה ארבעה ילדים והתאלמנה באחת המלחמות, עדיין זוכרים לה את חטאי הוריה, וחמותה עדיין אומרת עליה, "זה מתחיל בכך שאסנת לא נולדה כאן, לא זכתה ליתרונות החינוך המשותף, לא ישנה עם התינוקות בבית הילדים, וכיוון שלא קיבלה יסודות חזקים…"

בתיה גור ניחנה בכשרון להעמיד תמונות חיות, אמינות ומשכנעות. באורח משונה דווקא מיכאל אוחיון, שכיכב גם בספרים אחרים שלה, הוא המקלקל את השורה. אם לסכם, כספר מתח אפשר לוותר, כספר חברתי – מעניין.

כתר

1991