לב בגודל של אגרוף / דורון בראונר

יואב בן השמונה-עשרה להוט להתגייס לשירות קרבי. הימים הם ימי מבצע שלום הגליל, לפני שהשהיה בלבנון הפכה לסיפור רב-שנים, ויואב מקווה להצטרף לכוחות הלוחמים. מי שמסייע לו באימונים המפרכים שהוא מטיל על עצמו הוא אחיו בן השלוש-עשרה נדב. יואב הוא בחור פופולרי, חתיך, נועז, חביבן של בנות הגרעין השוהות בקיבוץ הסמוך לעזה. נדב הוא היפוכו. ילד שמן, דחוי, חולמני במקצת, שמרגיש בלתי רצוי בחברת הילדים, ומוצא שלווה רק בטיפול בסוסים שבאורווה בהשגחת אחיו. הוא נשמה טובה, אינו יכול לעמוד מנגד כשהוא פוגש בעוול, אבל התנהגותו נשפטת כמעט תמיד לחומרה. בין שני האחים, שכמנהג הקיבוץ גדלים בנפרד מהוריהם, שוררת אחווה אמיתית למרות פער הגילים והבדלי האופי.

בעיני הספר הוא מעין איחוד של שני חצאים, שאת כל אחד מהם חוויתי בצורה שונה.

עד בערך מחציתו של הספר נדב מספר על חוויותיו כילד מתבגר בחברת הילדים. הוא מתאר ילד שתמיד נבחר אחרון לכל פעילות, מרגיש כמעט שקוף לחבריו, אינו מוצא שפה משותפת עם המבוגרים בחייו, נטול ידע לגבי ההתבגרות המינית שמעבר לפינה, ונאבק בדימוי גוף שלילי שניזון מגינויים מצד אביו ומעלבונות מצד חבריו. יש ארועים חיוביים בחייו, שבהם הוא זוכה לכבוד, אבל באופן כללי הוא די לבד. ומשום שהוא לבד, הוא שוגה לפעמים, פוגע באחרים, ולא תמיד יודע איך לתקן. כשיואב מתגייס, נדב מקבל את האחריות הבלעדית על הסוסים, מפתח שליטה עצמית על תאוות הזלילה שלו, ומעז לראשונה ליצור קשר עם בת.

לא התרשמתי במיוחד מחציו זה של הספר. אני מניחה שמדובר בחוויות המתבססות על התנסויותיו של הכותב או על דמויות שהוא מכיר, אבל לטעמי הוא לא הצליח באמת להביא את נפשו של הילד בפני הקורא. הסיפור מסופר מפיו של מבוגר שמאוד רוצה להשמע כמו הילד, וכמעט לחלוטין נמנע מזוית הראיה והתובנות של המבוגר, והתוצאה אינה אותנטית.

לעומת זאת, חציו השני של הספר אמין ועוצמתי. כפי שניתן היה לנחש מראש, גם מבלי להכיר את הביוגרפיה של הסופר, שנפצע קשה בהתקלות עם מחבלים ונותר משותק, יואב לא ייצא ללא פגע מן השירות. כשהבשורה הקשה מתקבלת, עולמו של נדב מתהפך, והוא נדרש להתבגרות מואצת. הסופר מתאר בנאמנות את הקשר האחאי שמקבל משנה עומק וחשיבות, את רוחו הבלתי נשברת של יואב, ובעיקר את ההתמודדות של האח הצעיר עם הפציעה של הבכור, משלב הכאב וההכחשה ועד ההשלמה והפניית המבט אל העתיד. כחברה אנו מקדישים תשומת לב לפצועים, מזדהים עם כאבם של הוריהם, של בני זוגם ושל ילדיהם. פחות מתייחסים להשפעה של הפציעה על אחֵיהם. הבחירה לתאר את המשבר מנקודת הראות של האח מעניקה גם להם קול.

בשל חלקו השני של הספר אני ממליצה עליו.

שתים בית הוצאה לאור

2025

החוקים של הבנות/ מיה יסעור

"החוקים של הבנות" מתאר בגוף ראשון את חוויותיה של נערה, שהגיעה מעט אחרי תחילת שנת הלימודים לבית הספר התיכון לחינוך סביבתי במדרשת שדה בוקר, שם בילתה את השנים הבאות בתנאי פנימיה. על מה שהוביל אותה אל המקום היא מספרת בקצרה ובמובלע, ככל הנראה משפחה שאינה נמצאת בארץ ושעברה פעמים רבות ממקום למקום. העבר אינו הענין בספר, אלא ההווה של חבורת בני הנוער, שעל פי המתואר כאן התנהלה כאילו אין כלל מבוגרים בסביבה, או שתפקידם הצטמצם למעמד של ניצבים חסרי השפעה, וגם ההווה של המספרת שהיא כבת ארבעים ואינה מוצאת את מקומה ואת זהותה. "אני לא מצליחה להתבגר, לא מצליחה להפוך להיות אישה בעולם", אמרה הסופרת בראיון עיתונאי, והדהדה את תחושותיה של המספרת שמן הסתם מייצגת אותה (כמו המספרת גם הסופרת התחנכה בשְֹדֵבּוֹ).

הנה מה שהערכתי בספר: תחושת הזרות, היותה של המספרת לנצח ה"חדשה", חוסר היכולת להטמע לחלוטין ולהרגיש שייכת – כל אלה מתוארים ברגישות וברמת אמינות גבוהה היוצרת הזדהות. האבחנה בין סוג הבטחון הטבעי האופף בנים, ואחר כך גברים, מעין הכרה פריווילגית בזכויות מלידה, לסדקים בבטחון ולחששות טבעיים האופפים בנות, היא מעניינת ומעוררת מחשבה (וכבר יצא לי לתהות עליה לא אחת, גם אם היא נכונה בעיקר ברמת הקבוצה, ומתפוגגת חלקית ברמת הפרט). התחבטויותיה של הנערה בנושאי מיניות ואהבה משכנעים אף הם. השפה מדויקת, עשירה, עכשווית אך לא מרודדת – בהחלט נעים לקרוא אותה.

והנה מה שלא: ההשלכה מן התחושה הפרטית אל המסקנות הכלליות, שהן לעתים מרירות ונוטפות טינה, היא בלתי מוצדקת, גורפת ולכן בהכרח שטחית. "וככה זזנו לנו וככה אנחנו נעות, אחורה וקדימה ובמעגלים על אינספור צירי זמן, שונאות את עצמנו, שונאות את הילדות שהיינו, שונאות את הגופים המתבגרים חסרי החן שלנו, את הגופים המבוגרים למודי הלידות שלנו, שונאות את כל הנשים כולן שמסמנות לנו עתיד נורא, בלתי נתפס, את האימהות שגידלו אותנו, את האימהות שגדלנו להיות". וגם "אנחנו נמשיך להצטדק, להתנצל, לרַצות, לרצות לרזות, לנסות לתפוס פחות מקום, לקנא בחברות שלנו, לא לבקש העלאה, להתבוסס באשמה. אנחנו נלך לפסיכולוגיות ולמכשפות ולאשרמים במדבר ולמעגלי אימהות, אבל לא נמצא את הדרך פשוט להיות". אילו הדברים היו מנוסחים בגוף ראשון יחיד – ניחא, זו חוויה פרטית לגיטימית, שאפשר לנסות להבין אותה, או להזדהות איתה במקרים דומים, או לתהות עליה. אבל השימוש בגוף ראשון רבים שמכניס תחת כנפיו את כל הנשים, ומתיימר לתאר את מה שכונה באחד המאמרים "החוויה הנשית של תחילת שנות האלפיים" פשוט רחוק מן המציאות, מתקרבן, וגם מעליב בחוסר האונים שבו ובציפיה שמישהו (האביר על הסוס הלבן? כוח פלאי? מי?!) יעשה משהו בשבילנו במקום לקחת את הגורל בידים, כפי שרבות פשוט עושות. ולא, אני לא נאיבית. נשים הן עדיין טרף קל יותר, והן צריכות לעבוד קשה יותר כדי להוכיח את עצמן, ושוביניזם בגיל צעיר פוצע, אבל באיזשהו שלב, אם אי אפשר למנוע אותו, צריך להפנות אליו כתף קרה ולפעול במנותק ממנו.

בשוליים, פה ושם הסופרת סותרת את עצמה. לדוגמא, היא קובעת שילדים ללא נוכחות מבוגרים הם טובים מטבעם, אבל מספר עמודים אחר כך או קודם לכן היא מספרת על התעללות של קבוצת תלמידים בתלמיד אחר. ועוד בשוליים, למרות שהספר קצר, יש בו כמה וכמה חזרות שהיו בעיני מעט מעיקות.

כחוויה אישית הספר כתוב היטב. אבל מכיוון שהוא משווק בכוח כמייצג את כלל הנשים, ומכיוון שהוא לא מייצג אותי וגם לא את מרבית הנשים שאני מכירה, אני מעדיפה לא להמליץ עליו.

כנרת זמורה

2025

מותק / קתרין צ'ידג'י

בגיל שתים-עשרה חייה של ג'סטין הניו-זילנדית אינם פשוטים. פחות משנה קודם לכן איבדה את אמה אחרי תקופה ארוכה של התמודדות עם מחלה שנטלה ממנה רבים מכישוריה הפיזיים והמנטליים. אביה, שהוא ביסודו אדם טוב ואב מסור, מתקשה להתמודד עם האבל ומוצא מדי פעם מפלט באלכוהול. היא עצמה סובלת מהתקפי אפילפסיה, שאמנם אינם תכופים, אבל בהחלט מאיימים ומשבשים את שגרת חייה. כמו כל ילדה בגילה היא חווה את המעבר הלא פשוט מילדוּת לנערוּת, וכמו ילדות רבות היא מנסה לתמרן במערכות היחסים הסבוכות של בנות גילה.

לא ייפלא אפוא שג'סטין מוקסמת מגברת פרייס, המורה שלה בבית הספר הקתולי, וכשהיא זוכה מצד המורה ליחס מועדף כאחת מחביבותיה, היא מוכנה לעשות הכל כדי לשמר זאת. הכל, כולל בגידה, התחברות עם חברות בלתי ראויות, ובעיקר עצימת עין והמצאת תירוצים כשמשהו בהתנהלות של גברת פרייס נחשד בעיניה כבלתי תקין. ג'סטין, בשל נסיבות חייה, נוהה אחר המורה, אך היא אינה היחידה. האשה הכריזמטית, הסמכותית והמניפולטיבית שולטת בלבבות מרבית תלמידיה, הלהוטים עד מאוד להרשים אותה ולהשביע את רצונה. הקורא המבוגר מזהה מיד את מה שרע במורה שבעדינות מפעילה שיסוי בלתי מורגש של התלמידים אלה באלה; הילדים, רובם ככולם, אינם מסוגלים לזהות זאת, וג'סטין על קשייה אולי פחות מכולם. וכך הספר נקרא בשתי רמות במקביל – ברמת ההבנה של המבוגר שרואה את העיוות, וברמת הקבלה של הילדה שאין לה די כלים לשפוט, ושאינה מסוגלת להפריד בין הצורך המיידי שלה באהבה לחשדותיה.

הספר נפתח כשג'סטין, כבר אשה בוגרת, מבקרת עם בתה את אביה הדמנטי, ופוגשת במטפלת שלו הדומה להפליא לגברת פרייס. באחת היא מושלכת חזרה אל ילדותה ואל זכרונותיה. אודה שתחילה הייתי קצרת רוח. קצת קצתי בשיטה הסיפורית השחוקה הזו של עתיד-מעורר-עבר, וגם בשיטת הרמזים המטרימים, וקצת סלדתי מהצטברות הרוע בסיפור כמעט ללא נקודת אור: המורה הדומיננטית, המנהל הנוקט בעונשים גופניים, האב שאינו מסוגל להתגבר על חולשתו לטובת בתו, הבנות הסנוביות בכיתה ומשחקי הכבוד והנידוי שלהן. חששתי מקלישאות, מכתיבה שטאנצית ומלחיצה בכוח על כפתור הרחמים.

טעיתי. ככל שהספר התקדם, ליבי יצא אל ג'סטין, וגם הדמויות האחרות קיבלו חיים ונפח ומורכבות. בשלב מסוים היה קשה להרפות ממנו, והוא הלך ונחווה יותר ויותר כספר אימה. לא אימה מסוג רוחות ועל-טבעי ופושעים קרי-דם, אלא אימה מזדחלת של פסיכופתיה מציאותית מאוד, מבחינתי המפחידה מכולן. זהו בסופו של דבר סיפור על התבגרות בתנאים קשים, במערכת חינוך דוגמטית נוקשה, בחברת ילדים בלתי חומלת, במכאוביה של יתמות מייסרת, ובצלה של דמות דומיננטית שהמלה פסיכופתית יאה לה.

מיכל אלפון העניקה לכתיבה הטובה של קתריך צ'ידג'י תרגום שוטף ונאה, והספר מומלץ מאוד.

Pet – Catherine Chidgey

חרגול

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

סנשירו / נאטסומה סוסקי

"אם כל הפעלתנות האגרסיבית הזו היתה מה שנקרא 'העולם האמיתי', אז לחייו של סנשירו עד לאותה העת לא היה כל קשר קל שבקלים ל'עולם האמיתי'".

סנשירו, גבר צעיר, עוזב את קוממוטו, הכפר הקטן בו נולד וגדל, ועובר ללמוד באוניברסיטה בטוקיו. פעור-עיניים, חששן, ביישן, תמים, הוא חש שנזרק לעולם חדש כבר בנסיעה ברכבת מן הכפר אל העיר, והתחושה הזו מתעצמת כשהוא מגיע ליעדו. הוא אינו בקיא בקודי ההתנהגות, מבולבל משפע האנשים השונים הנקרים בדרכו, אבל הוא רוצה ללמוד, רוצה להפתח לעולמות חדשים. סנשירו ימצא עצמו חי בשלושה עולמות במקביל – האחד, זה שממנו בא, מרוחק ומדיף ניחוח של פעם. הוא יכול לחזור לשם, אך אינו רוצה. השני, האוניברסיטה, מלאה באנשים שאינם מכירים את העולם האמיתי שמחוץ לה. הוא יכול לעזוב אותה, אבל רוצה להשאר ולהכיר טעמים חדשים. השלישי, העולם החברתי שאליו התוודע באמצעות ידידו החדש יוג'ירו, מודרני, סהרורי, חוגג, ובו נשים יפות. הוא רוצה להשתחל לתוכו, אבל יודע שאם יעשה זאת, משהו ממנו יאבד. בתהליך ההתבגרות שלו, שכן מדובר ברומן חניכה והתבגרות, הוא יפתח את עצמו אל כל השלושה ליצירת עולם יחודי משלו.

סנשירו מצוי אפוא על קו התפר בין צעירוּת לבגרות, וגם על זה שבין הכפר הקטן והמנומנם והעיר הגדולה והסואנת. קוי תפר רבים נוספים מצויים בלבו של הספר. בין החינוך הקפדני של פעם, שהתוצר שלו היה התחסדות והעמדת פנים, והחינוך הפתוח של ההווה של העלילה, שתוצאותיו הן כנות ויושרה אבל גם מה שאחד האנשים מכנה "נבלים גלויים"; בין השמרנות של פעם למתירנות יחסית; בין הדיכוי של יפן הישנה לדיכוי של המערב החדש; בין הפרישות וההסתגרות של האקדמאים המבוגרים יותר לפעלתנות התוססת של הצעירים; בין הדבקות הדקדקנית במחקר המדעי לחירות האמנות; ועוד.

נאטסומה סוסקי, שכתב בראשית המאה העשרים, נחשב אחד הסופרים המשפיעים בארצו. כמה מספריו תורגמו בעבר לעברית – אחד מיפנית, שלושה מאנגלית. הרבה דברים הולכים לאיבוד בתרגום, ניואנסים דקים של התנהגות, ריחות וטעמים, היכרות עם מקומות, הקשרים תרבותיים והיסטוריים. כפי שכותב המתרגם אורי קפלן באחרית דבר, "אנו נאלצים להביט אל הזר דרך המוכר, ולשמחתנו או לדאבוננו, יש באפשרותנו לעשות זאת באמצעות הקריאה בספרים". עדיין, למרות התיווך ההכרחי, הספר כובש את הלב, בעיקר בזכות דמותו המלבבת של סנשירו, הוא מספק הצצה אל תקופה בתולדות יפן, עורך לקורא היכרות עם עולם שונה. ובסופו של דבר, כשמקלפים את ההבדלים התרבותיים, הוא מספר סיפור אנושי, ומציק שאלות אוניברסליות, שאפשר להתחבר אליהם גם ללא בקיאות בתולדות יפן ובתרבותה.

הוצאת פרפנצ'ה מתמחה בספרות מזרח אסיה. אמליץ שוב בהזדמנות זו על ספר אחר שיצא בהוצאה זו, "לווייתן" של צ'ון מיונג-גואן הקוריאני. בהזדמנות זו גם אחזור ואבקש יתר תשומת לב להגהה. יותר מדי שגיאות כתיב ותחביר נותרו בספר המוגמר, והגהה קפדנית היתה מנכשת אותן בקלות.

מעניין, מושך ומומלץ.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

三四郎 – 夏目漱石

פרפנצ'ה

2025 (1908)

תרגום מיפנית: אורי קפלן

חנות הצעצועים המכושפת / אנג'לה קרטר

הסקירה כוללת מעט קלקלנים

מלאני בת השש-עשרה, שחיה חיים נוחים של שגרה מבורכת עם הוריה ועם אחיה ואחותה, מצויה בעיצומו של תהליך גילוי עצמי, מודעת לגופה, להתבגרותה, למיניותה. ערב שמתחיל בהסתבכות שלה עם שמלת הכלולות של אמה, ומסתיים בהודעה על אסון שבו נספו הוריה, מסיט את חייה מן המוכר והבטוח. יחד עם אחיה ג'ונתן ואחותה ויקטוריה, היא מופקדת בידיו של הדוד פיליפ, שאותו לא פגשו הילדים מעולם. רמז על אישיותו של פיליפ קבלה כילדה, כששלח לה בובה מעשי ידיו שפניה היו גרסה גרוטסקית של פניה שלה. מאז לא שמעה ממנו.

ביתו של הדוד פיליפ הוא מקום מזרה אימה ורב סודות. הדוד פיליפ, גבר מגודל בעל נוכחות מאיימת, שולט בחיי בני ביתו ביד רמה, תרתי משמע. אשתו מרגרט היא אילמת, אולי מפוחדת מכדי להשמיע קול, ונדמה כי היא נתונה למרותו כליל, להוטה להשביע את רצונו וחלילה לא לאפשר לו למצוא סיבה להתפרצות. יחד אתם מתגוררים בבית שני אחיה של מרגרט, פין ופרנסי, גברים ברוכי כשרונות – האחד אמן רבגוני, השני מוזיקאי – שניהם שונאים את פיליפ בכל לבם, אך מצייתים לחוקיו. פין אף סובל, ללא טרוניה המובעת בקול, מנחת זרועו. למה מסכימים שלושת אלה לחיות בצל קורתו של פיליפ, ולמעשה בצלו? מדוע שני האחים אינם נוטלים עמם את אחותם ומסתלקים? מדוע מרגרט טובת הלב כופפת ראשה בפני רודנות? הסבר בלתי מספק יסופק ממש לקראת סיום, הסבר שאמור, כך נראה לי, להוות גילוי סוד, אך ה"סוד" הזה גלוי לקורא העירני כבר משלב מוקדם.

כל מה שמעניין את הדוד פיליפ הוא עיסוק בבניית צעצועים ומריונטות. את הצעצועים מוכרת מרגרט בחנות הצמודה לדירת המגורים, ועליהם פרנסת המשפחה. המריונטות משמשות להצגות תיאטרון קצרצרות שמציג פיליפ בפני המשפחה, כשמרגרט מוחאת כפיים בהתלהבות ומעודדת את מלאני לעשות כמוה. העיקר שפיליפ יהיה מרוצה.

אל הבית הזה, אפוף הסודות, הסובל מהזנחה ומדלות, ונתון במתח תמידי הנובע מן היחסים שבין דייריו ומן הטרור שמשליט הדוד, מגיעים שלושת הילדים. ג'ונתן, שגם קודם לכן התעניין אך ורק בבנית מודלים של כלי שיט, מוצא כאן כר נרחב לעיסוקו, ובשל כישוריו, כמו גם בשל אופיו המסוגר, הוא זוכה, אם אפשר לכנות זאת זכיה, בחסותו של הדוד. ויקטוריה הילדונת מאומצת בחיבה הולכת וגוברת אל חיקה של מרגרט. מלאני, שמגויסת לסייע בחנות, נותרת להתמודד לבדה עם האימה, עם המסתורין, עם אובדן משפחתה ואורחות חייה, ועם אינספור התהיות והפחדים שמעורר בה ביתה החדש. בתוך אלה היא ממשיכה, מדרך הטבע, לגדול ולהתפתח. נוכחות שני הגברים, ובעיקר פין, מעוררת בה רגשות ויצרים שלא הכירה, והיא מנסה למצוא את זהותה בבית מסוגר ומבודד שבו אין לה אפילו מראה שבה תוכל להתבונן בעצמה.

הספר הוא בעיקרו סיפורה של נערה על קו הגבול שבין ילדות לנשיות, אלא שהנושא הזה שבליבת העלילה אינו זוכה בהזדמנות לבחינה מעמיקה, הולך ונאפף בלבול בשל חריגותם של המעורבים, וגולש עד כדי גרוטסקה של מעין אונס ביזארי אלים. בנוסף, רוב הזמן לא קורה בו בעצם דבר. בין הפרק הדינמי הראשון לפרק הדרמטי האחרון, זהו בעיקר סיפור מונוטוני. הוא הזוי, הוא כואב, הוא מפחיד, אבל במקומות רבים כל מה שחוויתי אתו הסתכם ב"נו, אז?". בעבורי לא די בכתיבה מדויקת ובאוירה אפלה כדי להצדיק את הקריאה.

יותר מדי שאלות נותרות פתוחות. בנוסף לסוד שאינו סוד והוא די תלוש מהעלילה, ולשאלות שהזכרתי בפיסקה השניה, כלומר חידת הכניעות של שני האחים והאחות לשגיונותיו של פיליפ, לא ברור מה הביא את בני המשפחה למצבם, מה עלה בגורלם של ג'ונתן וויקטוריה, מה פשר המשיכה של מלאני לפין פרט לעובדה הפשוטה שהוא נמצא בסביבה, איזה מין בני אדם דואגים קודם לפריטים דוממים ורק אחר כך תוהים לרגע על גורלם של קרוביהם, ועוד. בגלל כל הקצוות הפתוחים והמניעים הלא ברורים, קשה להקשר לדמויות למרות אומללותן ולמרות שהן כולן איכשהו מצטיירות כחיוביות, גם כשהן לא (למעט הדוד, כמובן). אין נקודת אחיזה, רק נזילוּת חמקמקה שיוצרת קושי בפענוחן ומונעת פיתוח רגש של חיבה.

בצד החיוב, אנג'לה קרטר, בקול מקורי, מיטיבה לבנות אווירה, ריבוי האזכורים התרבותיים מעשיר את העלילה, והסיפור הקצרצר המצורף בסיום הוא הברקה. יש לציין לטובה גם את התרגום של מיכל אלפון.

בשל איכות הכתיבה מצד אחד וקלישות העלילה מצד שני, אסכם בהמלצה מסויגת.

The Magic Toyshop – Angela Carter

עם עובד

2025 (1967)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

החצר השלישית / בנימין טנא

"המלחמה ארכה שנים ומשנסתיימה ונתברר לי מעל לכל ספק שמכל עברי נשארו אודים עשנים בלבד, מצאתי את עצמי חוזר אל העבר ומלקט את שבריו, מנסה לצרפם כאבנים קטנות לפסיפס. קיוויתי שבהצילי את זכרונותי אמלט את עולם ילדותי מן ההרס והאובדן" – כך כותב בנימין טנא באחרית דבר לספר.

טנא, יליד 1914, מתאר ב"החצר השלישית" ארועים מילדותו ומהתבגרותו ברחוב נאלבקי שבוורשה. אביו, איש חסידות מודז'יץ, ירד מנכסיו כשבמהלך מלחמת העולם הראשונה גורש מעירו על ידי הרוסים, ונאלץ להתגורר עם אשתו וארבעת ילדיה, בצירוף אחת הדודות, בדירת שני חדרים, כשהם סובלים לעתים קרובות מחרפת רעב. בנו פותח את הספר בסיפורי השדים שהיה אביו מספר לו, סיפורים שהפכו אותו חששן וירא מכל דבר, ומסיים בשדים מן המציאות המרה שהביאו על האב את מותו בתאי הגזים באושוויץ. בין הפתיחה לסיום הוא משבץ תמונות, משעשעות לעתים, מרירות לעתים, של חייו כילד ברובע היהודי בין שתי מלחמות העולם. הוא מספר על בגדים ונעליים שעברו בירושה מאב לבן, והגיעו אליו – שלישי בתור אחרי אביו ואחיו – במצב מתפורר; על שוק הפשפשים המקומי, בו ביקר בחברת דודו חובב מעשי הקונדס; על יחסיו עם חבריו לכתה; על אהבתו לבת השכנים, שאולצה להנשא לאלמן מזדקן כדי שיתמוך במשפחתה העניה; על כניעתו לתשוקה לקנות לעצמו פנס, שהביאה אותו לגנוב כסף מאמו, ועל מאמציו לכפר על כך ולהשיב את הגניבה; ועוד. הוא מתאר דמויות שסבבו אותו, רובן ככולן יהודים שהתגוררו בסמיכות, ביניהן הסנדלר שעשה מאמצים לשפץ את נעליו, הפחמי שאצלו עבד זמן מה, הגביר שהשפיל את שמש בית הכנסת, הדודה שהתמחתה בעמידה על המיקח, אחותו שהיתה יריבתו כשהיו ילדים והפכה בת בריתו כשהתבגרו. בגיל חמש-עשרה הסתיימה ילדותו באחת אחרי מותה של אמו, ואחרי שנודע לו סוד העצב שהיה נסוך עליה כל חייה.

מרבית פרקי הספר משמרים את המבט התם של הילד. בחלקו האחרון הוא מרחיב מעט אודות ההיסטוריה היהודית בפולין, ואודות היחסים בין יהודים לנוצרים. הוא מצביע על הפער שבין יחס היהודים לפולין – יחס של גאווה פטריוטית – ליחסם של היהודים אל הפולנים. "אנו פחדנו מהעולם הגויי, וכיוון שעמדנו מול עולם זה חסרי אונים, נמלטנו אל איבה חסרת שחר שהיא נשקם של החלשים", הוא כותב בין השאר. לא פעם היה הוא עצמו עד לאלימות נגד היהודים, שפרצה לה יש מאין. כשבאחת הפעמים ספג יריקה בפרצופו, ידע ש"אני לא אוכל לחיות במקום שיורקים בפני". בשובו ממודז'יץ לורשה אחרי השבעה על אמו, הצטרף אל תנועת נוער ציונית, וב-1937 עלה לארץ.

כשהיה עדיין ילד, אביו, שביקש להנחיל לו כתיבה תמה, נתן לו פנקס חשבונות גדול וריק כדי שיתאמן בו בכתיבה. "הדפים הלבנים הבהיקו באור מנורת הגז שנגהה על החדר. הבטתי בהם ופתאם נשתלטה עלי תחושה מוזרה הפוקדת אותי עד היום כל אימת שאני ניצב מול דפים חלקים, ריקים: ריבונו של עולם! מה רבים הדברים שאפשר לרשום על דפים אלה! שירים וסיפורים, מעשיות ואגדות. הדפים הריקים שותקים ומביטים בי ללא הגה, אולם לאחר שמתכסים בכתב, הם מדברים באלף קולות שמחה או צער, וכל הקולות האלה אני המנצח עליהם, והעט שבידי הוא השרביט!". "החצר השלישית" מדבר בקולות של שמחה ושל צער, ובנימין טנא מפליא לעשות בשרביטו כשהוא מפיח חיים בעולם שהיה ואבד.

באתר ההוצאה הספר מקוטלג כספר נוער. בעיני זהו קיטלוג מגביל ללא הצדקה. קראתי את הספר לראשונה לפני שנים רבות, והוא הילך עלי קסם. בקריאה חוזרת הוקסמתי שוב, ואני ממליצה עליו בחום.

הספר זמין לקריאה בפרויקט בן יהודה.

עם עובד

1982

שמרי נפשך / קמה ורדי טהרלב

תמר בת החמש-עשרה, בת לאב פגוע הלם קרב שהתאבד, שקעה בחודשים של אפתיה אחרי מותו. בסיומם קמה והסתלקה מן הבית, מותירה אחריה את אמה ואת אחיה הצעיר ממנה. אולי היתה חוזרת בתוך זמן קצר, אך מפגש עם הולי, צעירה אנגליה בת גילה, קבע את מסלול חייה לשנה הקרובה. הולי, שנושאת שק טראומות משל עצמה, שאותן תחשוף בהדרגה, כמעט בעל כורחה, היא צעירה כריזמטית, שבכוח אישיותה הדומיננטית, משפיעה על סובביה ומטביעה חותם משמעותי בחייהם. תחת המעטה הבוטח הזה מסתתרת נערה שבורה ומצולקת, לעתים כמעט ילדה בתגובותיה, אבל הקשר שנוצר בין שתי הנערות יגבר על הכאב שתמיט הולי על תמר.

המסע המשותף של השתים מתחיל סמוך לבניאס, שם הן מקימות לעצמן מאחז קטן, וחוברות אל נפשות אבודות אחרות שהתרחקו מן ההמון, ביניהן אשה מתבודדת, גבר מזדקן מקבץ נדבות, צעיר שבולש אחרי האחרים מבעד לשיחים. "בדרכה, אם מתעלמים ממושגים הפכפכים כטוב ורע, הולי באמת האצילה ברכה על ראשינו", אומרת תמר על חברתה. אבל הולי היא גם זו שיוצרת משברים, ומעמידה את תמר, ואת האחרים, בפני טלטלות שמערערות את היציבות שביקשו לעצמם.

המסע יימשך בדורסט שבאנגליה, וככל שיתמשך תלמד תמר, וילמדו הקוראים, על הקווים המשותפים המקשרים בין הבנות, בעיקר על הקושי להתמודד עם קשרי משפחה סבוכים. תמר נושאת רגשי אשמה על מותו של אביה, מרגישה חסרת ערך בשל התאבדותו – "הוא לא אהב אותך כי אי אפשר לאהוב אותך, אף אחד אף פעם לא הצליח ואף אחד אף פעם לא יצליח. כי את דפוקה מהיסוד, תמיד היית ותמיד תהיי" – ומתקשה לתקשר עם אמה. הולי מחפשת כל חייה את אביה הבלתי ידוע, ואינה מסוגלת לעכל את נטישתה על ידי אמה.

הולי הדומיננטית מחליטה שתמר צריכה להתרכז בכתיבה. במהלך השנה תמר מצליחה לכתוב סיפורים ללא סיום, כי "התחלות זה קל", אבל לאן הולכים משם, בסיפורים ובחיים, לא ברור. הולי, הזועמת, הנסערת, חסרת המנוח, היא זו שבסופו של דבר מנסחת את משפט הסיום המיוחל: "כולם סלחו לכולם והכל נפתר, והם חיו את החיים שלהם בלי שקרה להם משהו ששווה לכתוב עליו הספר, וכולם היו מאושרים מאוד".

לא אספר כאן, כמובן, כיצד הסתיימה השנה יוצאת הדופן הזו עבור הבנות. אומר רק שקמה ורדי טהרלב הוליכה את הסיפור אולי לא אל קתרזיס, אבל בהחלט אל מעין אנחת רווחה.

אם פה ושם במהלך הקריאה חוויתי אי אמון בגלגוליהן של הצעירות, עיון בקורותיה של הסופרת העלה שהעלילה שאבה מארועים שארעו לה עצמה, וספקותי התפוגגו. ואם בפרטים ביוגרפיים עסקינן, הסופרת משתייכת לשושלת של כותבים, ביניהם סבה יורם טהרלב, סבתה נורית זרחי, ואחיה יונתן ורדי.

"שמרי נפשך" הוא ספר ביכורים שאינו נחווה ככזה. קמה ורדי טהרלב מפגינה כתיבה מעודנת ויכולת ביטוי מרשימה, והספר הנוגע ללב מומלץ.

עם עובד

2025

הסטודנט הזר / פיליפ לברו

בשנת 1956, כשהיה בן שמונה-עשרה, זכה פיליפ לברו הצרפתי במלגת לימודים לשנה אחת באוניברסיטה בוירג'יניה. את חוויותיו מאותה שנה העלה על הכתב בספר הזה.

מפאת גילו, הוא טרוד מאוד בעניינים שבינו לבינה, בחיי הקמפוס, בארועים חברתיים. מה שמעניין בספר זו נקודת המבט החיצונית של הסטודנט הזר, המשלב את הרצון להיות חלק מן החברה עם מבט ביקורתי של מי שלא צמח באותה תרבות. הוא מודע לכך שבזמנו לא היה בכוחו "לעשות רגע חָווי, צְפיה סוביקטיבית, למושג כללי שכוחו יפה לתרבות שלמה", כלומר להסיק מן הפרט אל הכלל, אבל ככותב בוגר מבטו מכיל יותר. עוד מגבלה מצמצמת את תיאוריו ואת תובנותיו, היותו מצוי מרבית הזמן בקרב אוכלוסיה הומוגנית למדי. "הנה כי כן גוננה עלינו המכללה היקרה שלנו כקליפת הגולם מפני הכניסה לעולם המקביל לעולמנו, עולם שמאכלס אותו מי שקרוי בפי הסטטיסטיקנים האמריקאי הממוצע", ולא נותרו לו אלא הצצות אל אותה חוויה שונה.

עולם מקביל כזה הוא היקום הנפרד של השחורים. אלה האחרונים מתגוררים בשכונה נפרדת, לומדים במוסדות שונים. נקודות ההשקה בין הלבנים לשחורים מתקיימות באמצעות עבודות שירות, ובנסיעות ליליות נדירות של הסטודנטים לחפש הרפתקאות מיניות עם נשים שחורות. המספר, שצמח על רקע שונה, מנהל בסתר רומן נטול עתיד עם נערה שחורה, ועומד על הדקויות של העליונות הלבנה ועל בושת ההפרדה והגזענות. רשמית אין איסור על מגע בין שתי האוכלוסיות, אבל כפי שאומר לו שריף, שמצא אותו חונה בלילה בשכונה שחורה וביקש להפחיד אותו: "זה לא החוק, אבל זה המנהג".

לברו מתאר את הווי הסטודנטים, וגם כמה מדמויות המרצים. הוא מקדיש חלק נכבד מן הסיפור לתיאור היחסים בין הנערים במוסד שבו הוא לומד לנערות במכללות בסביבה, על כל טקסי ההיכרויות והפגישות. הוא מספר על השינויים במוזיקה – הימים ימי אלביס הראשונים, על משפחה של חבר בדאלאס, על קודי התנהגות שהוא מנסה לאמץ, על היחס אליו כזר – תחילה הזרות מבודדת אותה, ואחר כך הופכת אותו דווקא יחודי ומקובל, ועוד.

שתי נשים בחייו זוכות לתשומת לב מיוחדת, ומאירות תופעות חברתיות. האחת היא אייפריל, הנערה השחורה שאיתה הוא נפגש בסתר. השניה היא אליזבת, סטודנטית באחת המכללות, שיועדה על ידי אמה, ועל ידי החברה כולה, להיות נערה כל-אמריקאית – מטופחת, פלרטטנית, עתידה להנשא לגברים הנכונים – אבל מאסה ביעוד הזה, ובחרה בקיצוניות הפוכה.

"הסטודנט הזר" הוא ספר מעניין, המאיר היבטים בחברה האמריקאית של שנות החמישים מנקודת מבט יחודית, נעים לקריאה.

L’Etudiant Etranger – Philippe Labro

עם עובד

1991 (1986)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

הטירה היא שלי / דודי סמית

"הטירה היא שלי", שראה אור בעברית בעבר באותו תרגום תחת השם "רשימות קסנדרה", נכתב כיומנה של קסנדרה בת השש-עשרה. קסנדרה מתגוררת בטירה בריטית מתפוררת יחד עם אחותה הבכורה רוז, עם אחיה הצעיר תומס, ועם אביה ג'יימס ואשתו השניה טופז. יש מן ההפרזה בהתיחסות לאביה כאל מי שמתגורר עם משפחתו. למעלה מעשור קודם לכן הוא ריצה עונש מאסר של שלושה חודשים בעקבות מעשה אלימות, ונדמה כי המאסר שינה אותו כליל. קודם לכן היה סופר מוערך בזכות ספרו פורץ הדרך "יעקב נאבק", וכעת הוא סובל ממחסום כתיבה. לפני המאסר הוא היה איש רעים להתרועע, וכעת הוא מעדיף להתרחק מן הבריות, ולכן בחר להתקשר בחוזה שכירות למשך ארבעים שנה בטירה המבודדת. מאב מעורב יחסית הוא הפך לאדם שקוע לגמרי בעצמו, ובעוד המשפחה חולקת חדרים בטירה הוא מבלה את רוב שעותיו לבדו בבית השער. כשמונה שנים קודם לכן נפטרה אשתו, אם ילדיו, מי שלדברי בתה "גידלה אותנו באמונה שהוא גאון, ובגאונים אסור להאיץ". טופז, אשתו השניה, נכנסה לאותה משבצת מעריצה.

המשפחה חיה בעוני על סף רעב. בזה אחר זה מכרו את מרבית נכסיהם, ולא נותר דבר שיכול להכניס להם כסף. אף אחד מבני המשפחה אינו מסוגל להשתכר למחיתו, למעט סטיבן, בנה של עובדת לשעבר בטירה, שנותר לגור בה אחרי מות אמו. סטיבן, נשמה טובה, אינו מושך משכורת, ומרגיש מחויב לתמוך במשפחה בתמורה למגוריו במקום. הוא למעשה היחיד שמתחזק את הטירה, והוא מוכן ליטול על עצמו עבודות נוספות לרווחת תושביה. במהלך השנה המתוארת בספר, אי-אז בשנות השלושים של המאה הקודמת, קסנדרה תבין שהוא מאוהב בה.

חיי המשפחה מתהפכים כששני אחים אמריקאים צעירים מקבלים לידיהם את האחוזה שבה נכללת הטירה. נוכח הסיכון שהבעלים החדשים יתחילו לגבות את שכר הדירה, שהבעלים הקודם כבר מזמן ויתר עליו, המשפחה מתכננת להשיא את רוז לסיימון, העשיר מבין האחים. דוֹדי סמית רוקמת עלילה, הקורצת שוב ושוב אל עלילות ג'יין אוסטן ושרלוט ברונטה, בעטיפה מודרנית (לזמנה), מפוכחת, מבדרת ורבת תהפוכות. מובלעות בעלילה גם התיחסויות ל"נשים קטנות" – תאוות הכתיבה של קסנדרה, הריקוד עם ניל במסדרון צדדי, הספר המזכיר את "ספר הצליינים" של הבנות – ונהניתי לגלות אותן.

קסנדרה היא דמות כובשת לב. היא צעירה חושבת, מתלבטת, קשובה לרחשי לבה ולצרכיהם של אחרים, בעלת תושיה, ויחד עם זאת עדיין נערה בלתי מגובשת, רומנטית ואינה בוחלת בתעלולים. סיימון ואחיו ניל מתארים אותה כמי שהיא "קצת מודעת מדי לתמימותה". הכומר אומר לה כי "את מים שקטים חודרים עמוק – ג'יין אייר עם קורט בקי שארפ. נערה מסוכנת לפני ולפנים".

קסנדרה מנסה לעזור לרוז להגיע להחלטה הנכונה באשר לנישואים, גם כשהיא נתקלת בתגובתה הנחרצת לפיה "הייתי מתחתנת אתו גם אילו שנאתי אותו", כי בהתייחס לעוני "אני לא מוכנה לחיות ככה. לא מוכנה, לא מוכנה!". היא מנסה לפתור את תסבוכת ההתאהבות של סטיבן, ולאפשר לאחיה לממש את מלגת הלימודים שקיבל. חידת התנהלותו של אביה מטרידה אותה, והיא מנסה למצוא דרך להחזיר אותו אל הכתיבה היוצרת. היא מנסה לגבש תשובות לשאלות שמטרידות אותה, ומאמינה כי "אולי אם אכריח את עצמי לכתוב, אגלה מה מציק לי". היא תוהה על עתידה ועל האפשרות שהיא עצמה תינשא בשלב כלשהו, וחוששת כי "מה שבאמת יפריע לי זו התחושה שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה, שהאושר יהיה מצב קבוע ולא יהיה לי למה לצפות". היא מגלה את חולשתה של הפשרה כשהיא מבינה כי "משחק הפשרות שכולנו שיחקנו […] זה משחק מאוד לא מוצלח, וחלק מהמשתתפים עלולים להפגע". בכתיבתה שלה קסנדרה מנסה להיות מאוד מדויקת, לא לרמות את עצמה, להתבונן בסביבתה במבט נקי מהטיות, והתוצאה היא שנה של צמיחה.

כוחו של הספר נובע מאישיותה של קסנדרה, מההומור המיוחד של הסופרת, ומן הניווט החינני והחכם של העלילה בתוך תפניות שיכלו ליפול בקלות אל הרומן-רומנטיות המתקתקה. עידית שורר עשתה עבודה טובה בהמרת הבריטיוּת אל העברית.

להדגמת רוחו של הספר ואישיותה של קסנדרה, הנה הפיסקה הפותחת:

"אני כותבת בישיבה בתוך כיור המטבח. ליתר דיוק, כפות רגלי בתוך הכיור, והיתר על קרש שמניחים עליו כלים ליבוש, שריפדתי אותו בשמיכה של הכלבה ובכיסוי של הקומקום. אי אפשר לומר שממש נוח לי, ויש פה גם ריח מדכא של סבון קרבולי, אבל זה המקום היחיד במטבח שנשאר בו קצת אור יום. וגם גיליתי שהישיבה במקום שאף פעם שאף פעם לא ישבתי בו מעוררת השראה – את השיר הכי טוב שלי כתבתי בישיבה על לול התרנגולות. אם כי גם זה לא שיר טוב במיוחד. החלטתי שהשירים שלי איומים ושאסור לי להמשיך לכתוב שירים".

מהנה, מקורי ומומלץ.

I Capture the Castle – Dodie Smith

כתר

2018 (1948)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

עשיר כמו המלך / אביגיל אסור

שרה ואמה מוניק הן צרפתיות שחיות בקזבלנקה. לשרה אין מושג מיהו אביה. הגבר היחיד ששימש עבורה כדמות אב, החל לנעוץ בה מבטי זימה כשהיתה בת עשר, ואמה עשתה את המעשה הנכון ונטשה אותו. נוכל אחר פיתה אותן לעבור מצרפת למרוקו כדי לפתוח חנות, והותיר אותן בחוסר כל. מבחינתה של מוניק, כל עוד היא חיה בצד הנכון של הגדר, הווה אומר בשכונה עניה אבל לא העניה ביותר, היא מרוצה, גם אם היא חיה מחסדיהם של גברים מזדמנים. השקפתה של שרה שונה לחלוטין. אמנם כבר מגיל צעיר היא מוכנה לעשות הרבה עבור הבנים כדי שיקנו לה כל מה שלבה חפץ, אבל כעת בגיל שש-עשרה היא נחושה להיות עשירה. על הכוונת שלה נמצא דריס, מי שהוגדר באוזניה כ"עשיר יותר מן המלך".

דריס מכוער, מוזר, נדמה שהוא צר אופקים וכל מעייניו באופנועים, והוא בפירוש אינו מתעניין בבנות. אם שרה היתה כנה עם עצמה היא היתה מודה שהוא דוחה אותה. אבל הוא, כאמור, עשיר. מאוד. בסולם ההיררכי של קזבלנקה הוא נמנה עם המעמד השולט. שרה רוצה עושר, רוצה שליטה, ויותר מכל היא רוצה את השלווה ששורה, כך נראה לה, בבתיהם של העשירים. "כל עוד יהיו שטרות בארנק של דריס, אותם שטרות בלתי נדלים של בחור עשיר כמו המלך, כי אז בבית שלו, ושלה, תשרור שלווה אמיתית: הקץ לעוול, לשליטה, לאלימות; השלווה תשרור בבית החנון בכל הזכויות".

שרה טוותה מערכת מסועפת של כזבים, שנועדו להסתיר את בושת העוני, ונדמה לה שהצליחה בכך. "הם חשבו שהיא בודדה, מסתורית, מרושעת. אבל אף אחד לא ניחש שהיא עניה. זה לא היה אפשרי". אבל דריס יודע. ובמפתיע, זה לא אכפת לו. כי דריס, כמו שחשבו מכריו בסתר לבם, "מסובב על כל הראש, הוא אף פעם לא מבין איך הדברים עובדים. הוא היה האחרון שעדיין לא שקע בטירוף הדעת של המקום הזה". וזהו עיקרו של הסיפור – טירוף הדעת של המקום הזה, קזבלנקה בשנות התשעים.

שרה אוחזת מצד אחד בתחושת העליונות של צרפתיה במרוקו – "ברור שאני יותר טובה מכם. אני צרפתיה. אנחנו לא שייכים לאותו גזע, אדיוט", היא מטיחה בשכן שלה – ומצד שני בתחושת הבושה של העוני ושל התלות הנובעת ממנו. היא מתמודדת גם עם מעמדה כאשה צעירה בעולם שבו לגברים מעמד איתן יותר, ועם תחושת הזרות כלא-מסולמית במדינה שאורחותיה נקבעות על ידי הדת. מתוקף הצרפתיות שלה היא זוכה ללימודים חינם, אך מכוח הזרות והעוני נשללות ממנה זכויות והנאות. גם בתוך החברה המרוקאית מתנהלים החיים תחת סולם היררכי ברור, המבדיל בין בעלי הון ושליטה לאחרים, בין גברים לנשים, בין אדונים כל-יכולים ומשרתים נטולי אפשרויות. ומעל כולם "היתה קבוצה ששלטה בכולם – בגברים, בעשירים, בבעלים, במנהלי העסקים: הפאסים", יוצאי פס. משפחתו של דריס נמנית איתם. גם אם דריס אינו מבין "איך הדברים עובדים", ובינו ובין שרה נרקם קשר, מה הסיכויים שאלה שכן מבינים יאפשרו להם לממש את הקשר הזה?  

במפתיע, בתוך המבנה החברתי הסבוך והנוקשה שוררת גם סובלנות בלתי צפויה. חוקי האיסלם הנכפים בכוח על המוסלמים אינם נכפים כלל על הזרים. היהודי שבחבורה אינו יוצא דופן או דחוי. יש כבוד כלפי נשים, כלומר כלפי אלה שאינן נחשבות רכוש משפחתן. ובכל זאת, "ככה זה כאן, כמו בכל מקום אחר בארץ הזאת. תמיד יהיה מי שישלוט בך. פה השליטה באחר היא כמו השפה הלאומית. אם הייתי במקומך והיה לי דרכון, הייתי עולה על מטוס ועוברת לחיות בצרפת. אומרים ששם כל בני האדם שווים. את קולטת דבר כזה? כל בני האדם שווים", כך אומרת לשרה משרתת בבית משפחתו של דריס.

"עשיר כמו המלך" הוא ספרה הראשון של אביגיל אסור, סופרת צרפתיה ילידת קזבלנקה, אך לא ניכרים בו סממנים בוסריים של ספר ביכורים. הוא הרשים אותי משום היותו ססגוני, תוסס, מדויק, אמין, נוגע ללב, והכללתו ברשימה הקצרה לפרס גונקור לספרי ביכורים מוצדקת בעיני. התרגום של רמה איילון עשיר וזורם, והספר מומלץ בהחלט.

Aussi Riche que le Roi – Abigail Assor

עם עובד

2024 (2021)

תרגום מצרפתית: רמה איילון