כותרת משנה: תריסר סיפורים שלא נס לחם ולא פג תוקפם
שנים-עשר סיפורים שכתב מארק טוויין בין השנים 1880 ו-1904 נבחרו על יד המתרגמת דליה טסלר להכלל בקובץ זה. טוויין, שנון, ביקורתי, רגיש לפרטים, חבט ביצירותיו בתופעות חברתיות והצביע על חולשות אנוש, וכך גם במרבית הסיפורים שבקובץ.
משלושת הסיפורים הראשונים בקובץ לא התרשמתי, ועד שלא עברתי אל הבאים בתור חשבתי שאולי כותרת המשנה של הספר אינה מדייקת ובכל זאת פג תוקפם. בשלושתם המספר הוא מר מקוויליאמס, בעל הגיוני וכנוע של אשה היסטרית, שלמען שלום בית נכנע לכל פחדיה של רעייתו. פעם היא פוחדת מפורצים, פעם מדיפטריה ופעם מברקים ורעמים. הגבר המסכן נאלץ לעקוב אחר הוראותיה המבולבלות והסותרות את עצמן למען שלום בית. מצחיק במשורה אבל מוגזם ומדיף ריח התנשאות.
הסיפורים האחרים טובים הרבה יותר בעיני. אלה שבהם הוא עוסק בתופעות חברתיות נותרו רלוונטיים. טוויין מפנה את חיציו אל הביורוקרטיה, אל המשטרה, אל העיתונות, ועוד, ומפליג אל מחוזות האבסורד כדי לחדד את מסריו. רלוונטיים עוד יותר הם הסיפורים הנוגעים בתופעות אנושיות. אהבתי במיוחד את "הירושה בסך שלושים אלף דולר", שבה ראשם של בני זוג מסתחרר מן הרווחים המדומיינים שהם מייצרים מירושה עתידית, ואת "סיפור אהבתה של הנערה האסקימואית" שבדרך עקיפה מערער על הערך שבני אדם נותנים לחפצים, ונוגע בפערים בין-תרבותיים.
בלי ציטוטים מפיו של טוויין אי אפשר, אז הנה שניים לטעימה ולקינוח:
"ככל שתתמעטנה ידיעותיו של האדם, כן יגדל הרעש שהן מחוללות ותתעצם המשכורת שהוא תובע. תאמין לי, אילו הייתי בור ועם הארץ ולא איש של תרבות, ואילו הייתי חצוף תחת היותי נחבא אל הכלים, הייתי מוציא לעצמי מוניטין בעולמנו זה, המנוכר והאגואיסטי".
"ניכר היה בשניהם שהממון אכן החל לכרסם בכושר עמידתם בפני הפיתוי, ונדמה שדבר זה רק מוכיח את האמת המעציבה שדורות רבים מספור מעידים עליה: בעוד העיקרון כשלעצמו מהווה מגן נעלה מפני חטאים והבלי שווא המדרדרים את האדם לשפל המדרגה, העוני עולה עליו בעניין זה פי כמה וכמה".
ואי אפשר לחמוק מן הציטוט הזה (אם כי אפשר להתווכח אתו): "מי הם כותבי הביקורות על הספרים היוצאים לאור? אנשים שבחיים שלהם לא התמודדו עם כתיבת כמה שורות".
מומלץ, כמובן
לוקוס
2026 (1880 – 1904)
תרגום מאנגלית: דליה טסלר