"יהיה טוב" היה שמו של טור עיתונאי סאטירי שכתבה רות בונדי החל משנות החמישים של המאה הקודמת. הטור ראה אור במשך למעלה משלושה עשורים. בספר זה רוכזו הדברים שכתבה עד 1968.
אני אוהבת את הכתיבה של רות בונדי, החל מספרים עיוניים כמו "לא רק קפקא והגולם" ו"השליח", דרך סאטירה כמו בספר הזה, וכלה בספרים ביוגרפיים כמו "שברים שלמים" (ולא נשכח את התרגומים הרבים, בעיקר לספרות הצ'כית). היא ניחנה בעין חדה לפרטים, ביכולת לברור את העיקר, בחוש הומור ובצניעות. גם הטורים שבספר זה כתובים באותה גישה ובאותו כשרון.
כמה מן הטורים מתארים תופעות שעברו מן העולם, ביניהן תווי מגן דוד אדום, ששימשו, מסתבר, כעודף שייצג מחצית הפרוטה, והיוו בעצם תרומה לארגון. הבושה מהימצאותם של מקקים בבית גם היא כבר אינה נחלתנו. אבל מרבית הטורים, למרות השתנות הזמנים והאמצעים והטכנולוגיה, נוגעים בתופעות שלא פסו מן העולם. מה שהיה הוא שיהיה?
הנה, לדוגמא, מה שהיא כותבת על הסיכון שבכתיבת מכתבים. מדובר, כמובן, במכתבי נייר כתובים בעט ולא במדיה הדיגיטלית שאינה שוכחת דבר, ובתקופה שבה לפעמים קימצו במילים כדי שמחיר הבולים לא ירקיע שחקים, אבל אויה, סכנת הביוש העתידי היתה ועודנה:
"תמיד קיימת סכנה, שאחרי הסתלקותך לעולם טוב יותר עלול מישהו, מתוך חוסר עבודה פרודוקטיבית יותר, לכתוב ביוגרפיה שלך, או לאסוף את כל מכתביך כדי לפרסם אותם ברבים תמורת שכר־סופרים הגון. ואז כל פתק טפשי למס הכנסה עלול לסלף את דמותך הנערצת.
[…]
וחשוב מכל: אל תנער את דעותיך הפוליטיות במכתבים פרטיים. לכתוב עליהן בעתון, זה משהו אחר. כל אחד יודע, ששם זה לא רציני ולא מחייב. אבל מכתב פרטי בעל תוכן פוליטי עלול להעיד נגדך בדיוק בשעה שאתה מנסה להשיג משרה מרופדת, בה דרושות דעות מנוגדות לחלוטין. ואחר כך לבוא ולהסביר ולהכחיש, זה כבר מסובך. כל אחד יאמר: אם הוא מכחיש, סימן שזה אמת".
בעיתונות של ימינו, ובמדיה בכלל, המליצה וההגזמה שולטות ברמה. מסתבר שזו אינה תופעה חדשה, ויש לה גם הסבר:
"המליצה מכפרת תמיד על חוסר ידיעה. אם לא ידוע לך, מהיכן באו משתתפי הכינוס לספרי נשים, תמיד תוכל לכתוב ”מכל קצווי תבל“. זה לא יאמר מאומה ואיש לא יוכל להאשים אותך שאינך נאמן לאמת. אמיתותה של מליצה, פשוט, אין בודקים. אם תכתוב ”המונים נהרו לאסיפה“, לא יטריח את עצמו איש לבדוק, אם אמנם נהרו ומה זה בעצם המונים, אבל אם תכתוב ”לאסיפה באו חמש מאות איש“ יש תמיד סכנה שיימצא מישהו שיעמיד את הדברים על דיוקם ויציין, כי היו שם שש מאות לפחות".
יקום מי שאינו סבור שמרבית הישיבות בעבודה הן בזבוז זמן. החליפו את פולין הקונגרסאית בתכניות ריאליטי ואת בריז'יט ברדו בכוכבת עכשווית, וכאילו נכתבו הדברים היום:
"מה אפשר לעשות, אם לא הזדמן לי מעולם להשתתף בישיבה – והיתה ארוכה כיום של צום – שבה סודר יותר מאשר אפשר היה לסדר תוך עשר דקות של שיחה אנושית. כל ישיבה נפתחת בחילופי בדיחות, זכרונות מפולין הקונגרסאית ודברי שבח ליתרונותיה הבולטים של בריז‘יט ברדו. עד שמגיעים לתכלית, מתחילים מרבית המסובים להביט בשעון: סליחה, אבל אצטרך ללכת. יש לי עוד ישיבה. את הדברים המעשיים בין כה וכה מבצעים אותם המעטים העוסקים בעבודה תכליתית. אילו לא היתה מתקיימת הישיבה, לא היה הדבר משנה לגביהם מאומה. אבל האשליה טובה לחיזוק הרגשת הקולקטיב".
החרדים יוצאים להפגנות נזעמות? לא חדש:
"סימטה אפלולית במאה שערים. תקיעת שופר. מפתח הבתים מתחילים לנהור המוני חרדים, שטריימל על הראש ואבן ביד, העיניים זועמות והאגרופים קמוצים. נשמעות צעקות, פריצעס, זוינעס, שאבעס, קנישעס, דאלעס". בשלשות צועדים נטורי קרתא בכיוון העיר החדשה – אל הבריכה. בריכת השחיה".
מדי פעם מלגלגים על אנשים שקונים ספרים במבצעים כדי להגדיל את הספריה הביתית עבור הרושם שבכך:
"הרוב קונים ספרים, אך לא קוראים אותם. יש שטח ריק במזנון המורכב החדש, ובמקום־העבודה אפשר להשיג ספרים בחצי מחיר ובתשלומים נוחים, ובכלל, יש ספרים חשובים שכל איש המטפח את השכלתו חייב להחזיקם בספריה שלו.
[…]
השיטה היעילה ביותר היא לקרוא ספרים, אך לא לקנות אותם. מבחינה זו הדבר הטוב ביותר הוא להיות מבקר ספרותי: שולחים לך את הספרים חינם. מפעם לפעם אתה מעתיק קטע מהעטיפה, כדי להצדיק את קיומך, והספריה גדלה ללא מאמץ".
ולסיום, מתוך הטור שנכתב לרגל חגיגות יום העצמאות העשירי:
"רק אתמול העלתה לנו עצם המלה ”מדינה יהודית“ סמק בלחיים, והיום אנו אומרים כלאחר־יד: לא נותנים לחיות במדינה הזאת".
"יהיה טוב", בקריאה עכשווית, הוא מבט נוסטלגי על הווי שהיה כאן ואיננו, וגם מבט מפוכח על מה שהיה ועודנו. כתוב בחן בנועם ומומלץ.
יבנה
1968