תגית: ידיעות ספרים

פלורנס היא דיירת בצ'רי טרי, דיור מוגן. פלורנס אסרטיבית, דעתנית, אומרת מה שהיא חושבת, לפעמים בקול רם מדי, וכשמעירים לה היא מתכעסת: "אני רק מבהירה. יש הרבה דברים שאסור לי לעשות בימים אלה, אבל להבהיר עוד מותר לי". היא נמצאת בצ'רי טרי בניגוד לרצונה, ומסרבת להכנע לכללים. טוב לה עם עצמה, בין ארבעה קירות חדרה, והיא נמנעת ככל יכולתה מלקחת חלק בפעילויות חברתיות שגורמות לה אי-נחת. אבל פלורנס, בעלת הנפש העצמאית, פוחדת. היא פוחדת מעוצמתם של לובשי המדים ומקבלי ההחלטות במוסד, המאיימים להעבירה למוסד מגביל יותר, עוד צעד בכיוון המוות, אם לא תנהג כמצופה ממנה. ומה שמצופה ממנה הוא לא לחרוג ממשבצת הזקן הצייתן, משתף הפעולה, שמשתלב בשגרת המוסד ואינו עושה בעיות, שמציית לסטיגמת הזקן הזקוק להכוונה כילד, כאילו אישיותו הבוגרת נמחקה והוא מוגדר על ידי חולשתו הגופנית בלבד.

את מרבית זמנה מבלה פלורנס עם אלזי, חברתה מילדות. כשפלורנס נכנעת לשכחה המשתלטת עליה לפרקים אלזי מכריחה אותה לזכור, אינה מניחה לה לוותר לעצמה. מהם שלושת הדברים שצריך לדעת על אלזי? "הראשון הוא שהיא החברה הכי טובה שלי". השני הוא ש"היא תמיד יודעת מה לומר כדי לשפר לי את מצב הרוח". והשלישי? פלורנס אינה זוכרת מה הוא, ולא בכדי.

כשמגיע למוסד גבר חדש, ופלורנס מזהה אותו כרוני בטלר שמת כשישים שנה קודם לכן, חייה משתבשים. היא משוכנעת שהגבר, המזדהה בשם שונה, נכנס לחדרה בחשאי ושותל בו ראיות שיצביעו עליה כעל מי שדעתה מעורערת. כצפוי, צוות המוסד דוחה את טענותיה מתוך סברה שכישוריה המנטליים אכן הולכים ומידרדרים. לעזרתה נחלצים ג'ק, איש צבא לשעבר, אף הוא דייר בצ'רי טרי, ואלזי הנאמנה כתמיד. בתוך המגבלות המוטלות עליהם הם קצת חורגים מהכללים, קצת מגמישים את המערכת, ומתמרנים את דרכם אל האמת.

אלה שלושת הדברים שצריך לדעת על הספר: הראשון – הוא אנושי וחומל, ודמויותיו הפגומות ("אנחנו זקוקים לפגמים, לשברים, לסדקים… אחרת איך האור יוכל להכנס", כדברי ג'ק) אמינות ומאירות ובלתי נשכחות, ובראשן פלורנס העומדת על שלה, סיימון השרת שנחלץ בהדרגה מצלו של אביו, ומיס אמברוז שהגיעה לתפקידה במוסד עם מוטיבציה גבוהה ונאבקת בשחיקה. פלורנס, המספרת את הסיפור כשהיא שוכבת במשך שעות על רצפת חדרה לאחר שנפלה, אמנם לוקה בזכרון שהוא לפעמים מעורפל ומחורר, אבל אישיותה הבלתי מוכנעת כובשת, ואמינותה אינה מוטלת בספק. השני – הוא כתוב בכשרון גדול. למרות שהספר מחטט בזכרונות כואבים, ועוסק גם במכאובי ההווה, לא נעדר ממנו הומור, מריר ומתוק, והשילוב מרתק. העלילה מתפרסת, במסווה של סיפור מעין בלשי, על טווח מרהיב של נושאים מרתקים ומשמעותיים, ביניהם הצורך בסליחה, חברות וזיקנה, וכמה מן האמירות בו ראויות להחקק ולהזכר כלקח וכנחמה. השלישי – ניכר שהספר נכתב באהבה ותורגם באהבה, וסיפורם של האנשים ה"קטנים" בספר הופך בזכות הכתיבה המוצלחת והתרגום המוצלח לסיפורם של הקוראים.

נמניתי עם המיעוט שלא נסחף בהתלהבות עם ספרה הראשון של ג'ואנה קאנון, "הצרה עם עזים וכבשים", שהיה בעיני חביב בלבד. "שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי" הוא ספר ברמה אחרת: מהוקצע מאוד, מרגש מאוד, חכם ומעמיק מאוד.

אסיים בהמלצה חמה ובציטוט שכבש את לבי:

"אסור לך לתת לרגע אחד להגדיר אותך", ג'ק אחז בידי בחוזקה, הרגשתי שהוא רועד. "הרגע הזה לא הופך אותך למי שאת".

"אז מה כן?" אמרתי.

"אוי, פלורנס. כל השאר", אמר. "כל השאר".

Three Things About Elsie – Joanna Cannon

תמיר // סנדיק

2018 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

המחזה "מדיאה" מגולל את סיפורם של בני הזוג יאסון ומדיאה, שאל קורותיהם התוודענו במחזה "ארגונאוטיקה". יאסון, שיצא במצוות המלך פליאס להביא את גיזת הזהב, נעזר במדיאה כדי להוציאה מידיו של אביה אייאטס. מדיאה יעצה ליאסון כיצד לעמוד במשימה הבלתי אפשרית שהציב בפניו אייאטס, ואחר-כך גנבה את הגיזה בעבורו, ואף רצחה את אחיה כדי למנוע את תפיסתם בידי אייאטס. כשהתגלה שפליאס רצח את הוריו של יאסון, מדיאה שהיא שנקמה את נקמתו כשגרמה לבנותיו של פליאס להרוג אותו. בשל מותו של פליאס נאלצו בני הזוג להמלט לקורינתוס. המחזה שלפנינו נפתח לאחר שיאסון נשא לאשה את בתו של מלך קורינתוס, ומדיאה הנבגדת מבקשת לנקום.

נקמתה של מדיאה אכזרית ובלתי נסלחת: לאחר שהיא מרעילה את המלך ואת בתו, היא רוצחת את הילדים שילדה ליאסון. למרות שאין צידוק ואין כפרה למעשה, אֶוּריפּידֶס מצליח להמחיש היטב את כאבה, ואף שם בפיה מונולוג המביע את התלבטויותיה כשהיא נקרעת בין עלבונה לבין אהבתה לילדיה:

אַי, בנות, מה לעשות?

הלב שלי נגמר כשאני רואה

את העינים הנוצצות שלהם.

לא, אני לא יכולה. שלום לתכנית שתכננתי!

[…]

אבל מה קורה לי?

אני רוצה לפטור את האויבים שלי בלי עונש

ולתת להם ככה לדרוך עלי?

לא,

אני חייבת להעז ולעשות את זה!

יאסון מצדו שופך שמן על המדורה, כשהוא מזלזל בעזרה שהושיטה לו כשנזקק לה:

מדיאה, את אשה נבונה,

אז אין טעם לרדת לפרטים איך אֶרוֹס,

השליח של אפרודיטה,

ירה בך את החצים שלו, שמבעירים תשוקה,

וככה אילץ אותך להציל אותי, נכון?

לא נחפור בזה יותר מדי, מה?

ללא היכרות עם ההיסטוריה של בני הזוג הנלבב הזה, היו המונולוגים העצובים של מדיאה מטים את הלב כלפיה, אבל כשהמשפט "אין לי אח" בא מפיה של מי שרצחה את אחיה, ואת "אני לבדי, בלי מדינה" משמיעה מי שבחרה מרצונה לעזוב את ארצה, הצביעות זועקת. וכשיאסון מוותר על ילדיו, ומשלים עם גזירת המלך לשלוח אותם לגלות עם אמם, אי אפשר שלא לתהות על רגשי האבהות הלקויים שלו כשהוא מפקיד את ילדיו בידיה של רוצחת.

הדיאלוג בין השניים לאחר הרצח ממחיש היטב עד כמה היו הילדים כלי משחק בתוך מערכת היחסים המעוותת של הוריהם. "אחח, ילדים, איזו אמא רעה היתה לכם!", אומר יאסון. "אחח, ילדים, איך הלכתם בגלל האבא החולה שלכם!", עונה מדיאה.

המקהלה המלווה את הסיפור מגלמת אדישות ואוזלת יד. מדיאה משתפת את בנות המקהלה בתוכניתה, ואלה מנסות להניא אותה ממנה, אך אינן עושות דבר למנעה, ומסתפקות בצקצוקי לשון. גם כשנשמעות זעקות הילדים לעזרה, המקהלה מציעה שפע מלים ואפס מעשים:

אתן שומעות את הצעקות של הילדים?

איזה לב רשע!

אשה רעה!

[…]

שנכנס לבית?

אנחנו חייבות להציל את הילדים.

הסיפור שמגולל המחזה מצמרר, ולנוכח מקרים דומים במקומותינו, לא ניתן לפטור אותו כמיתוס ארכאי. ואולי מכאן סוד כוחו המתמשך של המחזה, שנכתב לפני 2,449 שנים. למרות שמופיעים בו מלכים ואלים, ולמרות שהוא מתרחש בעולם שאורחות חייו שונים משלנו, ערכי היסוד והאנושיות על חולשותיה נותרו כשהיו, ועל כן המחזה נותר אקטואלי ומטריד כפי שהיה בעת כתיבתו.

שמעון בוזגלו, שצירף מבוא מעניין, העניק למחזה תרגום קולח ועדכני, שבשלו קלות הקריאה הפתיעה אותי. ציפיתי לפיוטיות בדומה לזו שב"ארגונאוטיקה", ובמקומה מצאתי שפה ישירה ובלתי מצועצעת, שאינה מסיחה את הדעת מן התוכן. המחזה ממוקד מאוד, מעורר ומסעיר, וכמובן מומלץ.

Mήδεια – Εὐριπίδης

ידיעות ספרים

2018 (431 לפנה"ס)

תרגום מיוונית עתיקה: שמעון בוזגלו

כשנורמן צווק היה בן שמונה התגלה כשרונו יוצא הדופן ללמוד שפות חדשות. אמו שרה, שעל יחסה אל בנה  נכתב בהמשך כי הוא לא היה אדם בפני עצמו, אלא נספח שלה, ביקשה לשמר אותו כילד פלא. במשך שש השנים הבאות שיקרה באשר לגילו, והציגה אותו כילד כשכבר היה נער. שתי אחיותיו הצעירות אולצו להשאר ילדות אף הן, כדי לא "לעקוף" את האח הבכור בגילן האמיתי. רק בהגיעו לגיל שש-עשרה חגג בר-מצווה. אחותו בלה, שביקשה לרגל הארוע להתהדר בגרבי ניילון, אולצה על ידי אמה לגרוב גרביים לבנים של ילדות כדי לא לחשוף עדיין את היותה נערה.

עלילת "הנבחר" מתרחשת כשנורמן בן ארבעים ואחת. עברו כילד פלא הרחק מאחוריו, וכך גם הקריירה המזהירה וקצרת הימים שלו כעורך-דין. אמו, שכבר הלכה לעולמה, הורישה לו את מיטתה, ואביו, הרב צווק, הוגלה לחדרו של נורמן. בלה עדיין גרה בבית, עדיין בגרבי ילדות, מנהלת את חנות המכולת המשפחתית. הקשר עם האחות הצעירה אסתר נותק עשרים שנה קודם לכן לאחר שנישאה לנוצרי. נורמן מכור לסמים, רדוף על ידי דגיגי כסף שהוא רואה בהזיותיו, מסוגר רוב הזמן בחדרו המואפל. בעקבות התקף ההזיות הפרנואידי, המתואר בפתיחת הספר, הוא מאושפז בכפיה במוסד סגור.

ברניס רובנס מפרקת בעדינות את המורכבות של מערכות היחסים בין בני המשפחה לגורמים נפרדים ומדויקים. נדמה לעתים שהיא מבקשת להטיל את מירב האשמה על אומללותה של המשפחה על האם, שאף פעם לא היתה מרוצה, ותמיד הפעילה סחטנות רגשית והתישה את משפחתה. כך מספר בנה לפסיכיאטר על האמהות שלו ושל חברו הקרוב:

היא היתה כמו אמי. תמיד היתה לה עוגמת נפש. ולא רק עוגמת נפש. תמיד היתה להן כזאת עוגמת נפש. אף פעם לא הרגזנו אותן. הן אף פעם לא חשבו שאנחנו עושים להן סתם עוגמת נפש. זה תמיד היה כזאת עוגמת נפש. עשינו להן את זה כשבאנו מאוחר מבית הספר, כשלא רחצנו ידים לפני הארוחה, כששרוכי הנעליים שלנו היו לא רכוסים. במשך כל ילדותנו, נדמה שהדבר היחיד שעשינו לאמהות שלנו היה עוגמת נפש.

לאמהות בכלל יש נוכחות דומיננטית בספר. בנוסף לשרה, האם המניפולטיבית, נפגוש גם את אמו של בילי, מאושפז במוסד שמדחיקה בעליצות את מצבו של בנה, ונחווה את אימתו של מטופל אחר שאמו עומדת לבקר אותו.

אבל שרה היא לא האם הראשונה ולא היחידה שהתנהלה באופן דורסני שכזה, שניסתה לחיות באמצעות ילדיה, והפעילה סחטנות ומניפולציות רגשיות. ילדים רבים לאמהות דומות רבות לא איבדו את דרכם בבגרותם, ואת המשברים של המשפחה אי אפשר לתלות רק בה. נדמה ששורש הרע הוא בשילוב של כוחנות האם עם חולשת האב. הרב צווק, שהגיע לאנגליה מליטא כנער צעיר ובודד, הסתגר בגבולות הצרים של השכונה היהודית, וקשר את חייו עם הנערה הראשונה שחייכה אליו בהגיעו. חטאו בכניעותו ובהעדפתו את בנו – זה היה כל מה שלמענו חי, כך נכתב אודות יחסו לנורמן – שתי תכונות שדנו את בנותיו לגורלן הלא מאושר. את כניעותו הוריש לבנו, ונראה שבעיותיו של הבן נבעו כולן מנסיון לבעוט בירושה זו.

וכפי שנרמז במהלך הספר ונחשף לקראת סיום, ומטעמי ספוילר לא ארחיב, גם ידיו של הקורבן לכאורה אינן נקיות.

לצד הטיפול בדינמיקה המשפחתית ובכל אחת מן הדמויות המרכיבות אותה בנפרד, הסופרת מיטיבה לתאר גם את המוסד הסגור. היא משרטטת מספר דמויות במוסד, מתארת בנאמנות את אוירתו, ומרחיבה לגבי האופן בו מתמודדות משפחותיהם של המטופלים עם אימת מחלת הנפש של יקיריהן.

על הכריכה מצוטט משפט מתוך ביקורת עתונאית על הספר, והוא מתאר יפה את סגנונו ואת איכותו: "קיימת גם המשיכה הפשוטה שיש בכתיבה איכותית, מתמשכת, שהאפקטיביות שלה מצטברת ואינה מתבטאת דווקא בקטע מסוים". הספר כתוב בנימה שהיא כמעט דיווחית-אנליטית, אך אינה יבשה אלא חכמה וחומלת. כמו שצוין נכון בביקורת, האקפטיביות של הסיפור מצטברת: זה אמנם אינו ספר מתח, והקורא אינו מצפה לתפניות מרעישות, אבל הסופרת מוליכה אותו מגילוי לגילוי, מעלה בהדרגה את המסך, וחושפת את פרשת משפחת צווק באמינות משכנעת. הזכיה של הספר בפרס הבוקר (1970) מוצדקת בעיני.

The Elected Member – Bernice Rubens

פן וידיעות ספרים

2018 (1969)

תרגום מאנגלית: רחל פן

הטור דה פראנס, מירוץ האופניים הנערך פעם בשנה בצרפת, הוא מאמץ אדירים הנמשך למעלה מעשרים יום על פני 5,745 קילומטרים. התחרות היא אישית, אך הרוכבים מאורגנים בקבוצות, שחבריהן משתפים פעולה על מנת לקדם את סיכוייו של המוביל מביניהם לזכות באחת החולצות היוקרתיות שלובשים המנצחים. 1928 היתה השנה הראשונה בה השתתפה במירוץ קבוצה אוסטרלית-ניו זילנדית, שהמוביל בה, הוברט אופרמן, דורג בסיום במקום השמונה-עשר. הספר "המייל הבלתי נראה" מתאר את המרוץ מנקודת מבטו של החבר הניו-זילנדי בקבוצה, דמות בדויה.

אני אוהבת ספרים שמתארים את המאמץ והדבקות הכרוכים בספורט אתגרי וכורכים את ההיבט הזה עם הסיפורים האישיים ועם רקע התקופה. "המרוץ של פלאנגן" הוא דוגמא טובה לכך. "המייל הבלתי נראה" הולך באותה דרך. מצד הספורט הוא עוסק בפרטי הפרטים של המרוץ, בקשיים הפיזיים, במזג האויר, בקהל המלווה את הרוכבים, בבדידותו של הרוכב היחיד ובאסטרטגיה הקבוצתית, ותוהה ללא הרף על הדחף להמשיך למרות הכל, כי "לפרוש זה למות". האופניים באותה תקופה היו כבדים, נטולי הילוכים, מועדים לתקלות. חלק מהדרכים היו בלתי סלולות. הרוכבים שתו אלכוהול ללא הגבלה, צרכו קוקאין ואופיום, טיפלו בעצמם בסיומו של כל קטע. למרות שפרישה, כאמור, לא באה בחשבון, רק ארבעים ואחד מתוך מאה וששים הצליחו להגיע אל קו הגמר.

גופי דומם, אני רוכב מהירכיים. הכידון שלי נחבט בגברים שלצדי. ירכיים וגלגלים מתנגשים. אני דומם, אני בשקיעה, בבריזה שנושבת מליבה. אני רק קֶצֶב ולעולם אין שום צליל פרט לשרשרות הנכרכות סביב גלגלי השיניים שלנו.

מצד התקופה הספר עומד בצילה של מלחמת העולם הראשונה שהתרחשה במקומות בהם עובר מסלול המרוץ. טראומת המלחמה נוכחת עמוקות בחייו המספר, שכן אחיו, שהשתתף בה כטייס, שב הביתה מצולק נפשית. היא נוכחת גם בחייהם של המשתתפים האחרים, רובם אירופאים שחוו אותה על בשרם רק עשור קודם לכן.

זה נראה מזמן כל כך, שלא יתכן שרק עשור חלף מאז. אבל זאת העובדה ושם, כהוכחה, עומדים העצים, העצים המתים המזדקרים מהאדמה כמו שלף תירס אחרי הקציר. שורות של עץ מת שטרם נרקב. ואי-שם ניצבים רכס תייפוואל וטירה שהשקיפה פעם על ארץ שלווה בהרבה. אבל אני תר אחר דברים שכבר אין להם התכונות הפיזיות שהעניקו להם את שמותיהם ואני חושש שדעתי תשתבש אם נשאר שם עוד קצת. הליכה בזכרון רפאים של חלומות בהקיץ.

הספר, אם כך, הוא בעל פוטנציאל עוצמתי, אך לטעמי הוא מתמוסס בשל נסיון של הסופר לתפוס יותר משני היבטים אלה, ובעיקר בשל סגנונו הפסיכולוגי-ערפילי, שלמעט בקטעי המרוץ, הוא בא לידי ביטוי בשיחות שמצטלצלות מלאכותיות ובדמויות בלתי ברורות דיין. לאחר קריאת כמחצית מן הספר הרגשתי שאני הולכת לאיבוד בהגיגים, והנחתי אותו בצד בתקווה לשוב אליו במצב רוח סבלני יותר. שבועיים אחר-כך לא הצלחתי להתיר את הפקעת, וסיימתי אותו באותה תחושה של חוסר נחת. הסודות שנחשפים בפרקים האחרונים לא הצליחו לתקן את הרושם. דיוויד קובנטרי ניחן בכשרון תיאורי מצוין, כפי שאפשר אולי להתרשם משני הקטעים שצוטטו למעלה, אבל התיאורים הבודדים אינם מתגבשים לשלם משכנע.

פרק ראשון

The Invisible Mile – David Coventry

ידיעות ספרים

2018 (2015)

תרגום מאנגלית: גיל שמר

 

בימים עברו לא היו נשים, ולכן לא לומדים עליהן בשיעורי היסטוריה בבית הספר. היו רק גברים, ורבים מהגברים היו גאונים.

כך נפתח ספרה של ג'קי פלמינג, קריקטוריסטית פמיניסטית, ובטון ציני נשכני זה הוא נמשך. הספר מציג בתמונות את מעמדן של הנשים לאורך ההיסטוריה, את אורח החיים שצמצם את עולמן לתחומי הבית, את הדרתן מהשכלה, ואת הדעות הקדומות בדבר יכולותיהן הגופניות והשכליות. הספר משובץ באמירות שוביניסטיות שנאמרו מפיהם של אנשים שנודעו בגאונותם, ויחד עם זאת הפגינו צרות אופקים כשדובר בנשים. למען האמת, מבחינה זו אין הרבה חידוש בספר. יחודו הוא בתמציתיות המילולית, בריכוז של צרור אמירות כאלה יחדיו, באיורים הממחישים את האבסורד שבטקסט, ובסרקזם המחדד את המסר.

ג'קי פלמינג מזכירה בספר מספר נשים שחרגו מן התחום הצר שיועד להן, את חלקן לא הכרתי. היה מעניין להתוודע אל פיליס ויטלי, שפחה ומשוררת, אל אנה מריה ון שורמן, מלומדת הולנדית-גרמניה, אל מריאן נורת', בוטניקאית אנגליה, אל אמילי דה שאטלה, מדענית וסופרת צרפתיה, ואל אמי נתר, מתמטיקאית ופיזיקאית יהודיה-גרמניה.

השוביזינם לא עבר מן העולם, והדרת נשים היא עדיין תופעה נפוצה, אבל משמח לראות כמה התקדמנו מאז הימים שבהם, כדבריו של רסקין, תפקידה החשוב ביותר של האשה היה הענקת שבחים לגבר.

יצירות נשיות הושלכו לעתים אל פח האשפה, ונשים – כך כותבת ומאיירת ג'קי פלמינג – מחלצות זו את זו מפח זה. ספר חביב זה תורם את חלקו, ומעניק תיקון קטן להשכחה. לקרוא, לחייך ולהפנים.

האתר של ג'קי פלמינג להנאתכם.

The Trouble with Women – Jacky Fleming

ידיעות ספרים

2018 (2016)

תרגום מאנגלית: גילי בר-הלל סמו

"משפחה גרעינית" משרטט את דיוקנה של משפחה אמריקאית-יהודית משנות התשעים של המאה העשרים ועד ימינו. הספר מורכב כולו ממכתבים שממוענים אל ג'ולי, הבת הבכורה, במשך עשרים שנה מאז היותה בת ארבע-עשרה. במהלך התקופה הזו ג'ולי לומדת בקולג', עוזבת את משפחתה בחוף המזרחי, ועוברת לחוף המערבי בתקווה להתפרסם כסופרת. חלומה יתגשם אחרי שנים רבות, שבמהלכן תתפרנס מכתיבת מחקרים אודות כוכבי הוליווד, מחקרים בנושאים הרי-גורל כמו למי יש עור הפנים הגרוע ביותר, ומי מן הכוכבות הבלונדיניות סובלת מקו שיער נסוג.

בני משפחתה הגרעינית של ג'ולי (במובן המסורתי של המונח, לא בהיבט הנפיץ שהסופרת התכוונה לו) – אביה, אמה ואחותה המאומצת ג'יין – כותבים אליה בקביעות, משתפים במה שעובר עליהם, מרעיפים עצות, מבקשים תמיכה. כל אחד מהם מאכלס משבצת סטראוטיפית: האם, פסיכואנליסטית, מתפקדת על תקן האמא היהודיה, כולל רגשות האשמה הבלתי נמנעים: "מובן שמפני שאני אוכלת את רוב הארוחות שלי לבד, אחד מקצות המפה נשחק הרבה יותר מהשני, אבל זה בסדר גמור! לא אכפת לי לאכול לבד. אני לא חוששת שאחנק". אביה, שסבל שנים מדכאון, מעביר ביקורת על כל דבר שהיא עושה, מרגיש כמו מחנך מושלם, וסובל מחוסר מודעות עצמית. האב נשוי בשנית לאשה סינית, ויחד הם כותבים שירי הייקו. כך נראה שיר שכתב ליום הולדתה השלושים: "ילדה לא עוד, רוח רפאים מחיי הקודמים, עדיין, היא לעתים מקסימה". ג'יין היא בת-עשרה סטראוטיפית גם כשהיא מתקרבת לגיל שלושים, עם הרבה "כזה, כאילו" ו"או מיי גוד או מיי גוד או מיי גוד" צווחני בשפע. בין הכותבים גם סבתה של ג'ולי, דודה ההומוסקסואל, הרב בבית הכנסת של אמה השואף לקריירה הוליוודית, חברו של אביה שמעמיד פני דוד תומך אבל כוונותיו ברורות, ואחרים. לא רק לבני אדם ניתן כאן קול, אלא גם לבעלי חיים ולדוממים, ביניהם ההתקן התוך-רחמי של ג'ולי, האייפון שנוזף בה על שהתמכרה לו, הביצית שהקפיאה, והגרביל שהטביעה באמבטיה כשהיתה בת שמונה.

הספר שג'ולי תכתוב יתבסס לגמרי על משפחתה, אבל כצפוי הוריה לא יזהו את עצמם, אביה ישלח הערות, ואחותה תשמח למצוא את עצמה בין הדפים.

"משפחה גרעינית" סובל מחד-גוניות ומחוסר מקוריות. אם מעולם לא קראתם ספר – קומי או טרגי – על משפחה שכזו, אולי תחושו הערכה מסוימת לסאטיריות שבו, אבל די מהר היא מתחילה לחזור על עצמה ולייגע. הסטראוטיפים והציניות שבספר לא רק מוגזמים, אלא גם נדחפים בכוח. כך, לדוגמא, כשקרובי משפחה שולחים הנחיות כיצד להתנהג בעת ביקור בביתם (לחלוץ נעליים בכניסה, לא להשתמש במגבות שמיועדות לבני הבית), הם מסיימים את המכתב במשפט: "דף הוראות ההפעלה של שלטי הטלוויזיה נמצא בתיקיה הכחולה מתחת לעותק של הספר 'גרמניה: אומה אידיאלית'". הבנו, קשיחות וסדר, גרמניה. למרות המסגרת הספרותית הפחות שגרתית, יש בספר תחושה מאוד שבלונית, והקלילות הטרגית-קומית שלו מאולצת.

ייאמר לזכות הסופרת שהיא מצליחה לתת לכל דמות קול משלה, ופה ושם הדמויות מקבלות מעט נפח וגיוון בהתאם לנסיבות. אין בזה די כדי לחבב עלי את הספר.

Nuclear Family – Susanna Fogel

פן וידיעות ספרים

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: אילן פן

זוהרה, בת לעולים מתימן, גדלה בצל היעלמותה של אחותה התאומה בתיה. כשלושים שנה אחרי ההיעלמות, אחרי המוות לכאורה של הפעוטה, מגייסים זוהרה ואחיה חוקר כדי לעשות מאמץ אחרון לאתר את האחות האבודה, ולאפשר לאמם נחמה וסגירת מעגל לפני מותה. בפרק הפותח נפגשים יגאל החוקר וזוהרה עם משפחה שאיבדה את בנה באותה תקופה ובאותה מעברה בהן אבדה בתיה. החקירה היא הציר המוביל של הספר, וסביבו נשזרים סיפורי חייהן של זוהרה ושל חברתה אדיבה, בת לניצולי שואה ששכלה את אחיה במלחמת יום הכיפורים. טראומת השואה, מבוכת הדור השני, העוינות והחשדנות שבין יוצאי אירופה ליוצאי תימן, וכמובן תעלומת הילדים שנעלמו, הם נושאיו של הספר.

איריס אליה כהן ניחנה באבחנה דקה בפרטים, וביכולת מרשימה להעלות סצנות אמינות על הכתב. הפרק השמיני, לדוגמא, שבו מתוארת ארוחת ערב בבית משפחתה של אדיבה, הוא מדויק וחי, ומעביר את הקורא אל חדר האוכל ואל המרפסת של משפחת כרמלי, ושל משפחות דומות לה, בישראל של 1960. לצערי, הקטעים הטובים אינם מתחברים לכלל ספר מושך. החקירה מתנהלת באופן בלתי משכנע, רמזים נזרקים לאוויר במשורה כדי ליצור מתח, אבל הסיפור עצמו תקוע עם אינספור חזרות לאירועים חסרי משמעות בעבר. כך, לדוגמא, מסופר בפרטי-פרטים על ביקורן של זוהרה ואדיבה הילדות בקולנוע ארמון, סיפור שתוקע את העלילה ואינו מוביל לשום מקום, פרט לגילוי בלתי חשוב בעליל בסיום העלילה (יגאל היה סדרן באותו קולנוע, ולכן נראה לזוהרה מוכר). תאמרו שכך זה בחיים – מאורע בהווה מעיר זכרון מן העבר, והעבר מסביר את ההווה. נכון, אבל החיים אינם עלילה ספרותית, ומעלילה ספרותית אני מצפה לזרימה ולהתקדמות, ובעיקר לסינון הפרטים שאינם רלוונטים לה. כשיגאל מתחיל סוף סוף לשחרר פרטים על ממצאי החקירה, אבל סיפורו מתפתל מדי, זוהרה מפטירה, "ריבונו של עולם, אתה מוכן להגיע לשורה התחתונה". כך בערך הרגשתי במהלך קריאת הספר.

אולי כל העיכובים היו מפריעים לי פחות לולא עודף הדימויים. הנה מקבץ אקראי: "את פרקי אצבעותיו מכסה פלומה לבנה, כשכבת קרח דקיקה שנקרשת על מעקה המדרגות", "דוק של מועקה מעיב על ליבה, כמו קרום על פני כוס חלב חם", "הסבריו של הכרוז נופלים על אוזני הקהל כמים להלך במדבר". יש טעם בדימויים, לדעתי, כשהם מעשירים את האוירה, מוסיפים נדבך לתחושה המתוארת. כאן רוב הדימויים הם בגדר קישוט ספרותי נאה אך בלתי נדרש.

(הערת שוליים: זוהרה מסתמכת על ההשוואה בין לינקולן לקנדי, שצצה חדשות לבקרים ברשת, כדי לבסס קיום של צירופי מקרים מכוונים, אבל ההשוואה הזו רצופה טעויות)

נושאי הספר חשובים, אבל צירופם יחדיו ליצירה ספרותית לא צלח, לדעתי. יחד עם זאת, בשל כשרון הכתיבה של איריס אליה כהן הייתי שמחה לקרוא סיפורים פרי עטה.

ידיעות ספרים

2016

נעמי גדלה בעולם חרדי, נישאה וילדה ילדים כמצופה ממנה, עד שבשלב מסוים לא יכלה לשאת עוד את מגבלות חינוכה וחייה ופירקה את משפחתה. בתה עזבה יחד אתה, אך שני בניה נותרו עם בעלה, מאשימים ומנוכרים. במערבולת מציאות חייה החדשה, כשהיא מסובכת בפרשת אהבים בלתי מספקת עם גבר נשוי, היא נזכרת בדמות ססגונית מילדותה, דודתה גבי. גבי, אחותו של אביה המחמיר מישי, היתה חריגה באורח חייה החופשי, והקשר בינה ובין משפחתו של אחיה היה קלוש עד שניתק לגמרי. לנעמי יש תחושה שבאמצעות סיפורה של גבי תצליח להגיע לתובנות לגבי חייה שלה, ואולי למצוא התרה לסיבוכים ולתהיות המייסרים אותה. היא מאתרת את גבי בבית אבות בברלין, ובמהלך השבועיים הבאים שומעת את סיפורה האישי ואת תולדות משפחתה.

דברים רבים משותפים לשתי הנשים: ילדות ללא אהבה, יחסים מסובכים עם אב קשוח, תהיות לגבי הסביבה אליה נולדו, בחירות כושלות של בני זוג, ניתוק כואב מילדיהן. גבי מספרת, ונעמי בעיקר מהווה אוזן קשבת, אך דבריה של דודתה אינם חולפים מבלי להשאיר חותם. הכנות החושפנית של גבי דוחפת את נעמי לחשבון נפש. כך, לדוגמא, בעקבות התיחסותה של גבי אל מניעי בחירתה בשני בעליה, בחירות שדנו אותה לחיי נישואים נטולי אהבה שהסתיימו בנטישה, נעמי מוצאת עצמה נאלצת לחשוב בבהירות על יחסיה הבלתי מספקים עם בן זוגה הנשוי לאחרת: כל-כך קשה לראות את עצמי כגורמת אי-צדק, גזל, התאכזרות. אבל לנפש דרכים משלה להכשיר את השרצים המתועבים ביותר: המחשבות על אחריותי לעצמי, והטלת האשמה עליו, והצורך הנואש עד ריסוק הנפש באהבה, באהבתו. אבל עכשו, הדוגמה של דודתי מחזירה את הדברים למקומם הנכון, המבעית. עלי לחשוב על כך הלילה. אסור לי להרתע מהבהירות הכי אכזרית.

כתיבתה של יהודית רותם עדינה וסבלנית, ודמויות שתי הנשים נחשפות בכנות וברגישות. בשולי סיפוריהן ניתן מקום גם לשירה, בתה של נעמי, שאמנם בחרה ללכת עם אמה אך גם היא מיוסרת בשאלות של זהות ושל דרך, וגם לבובי, בנה של גבי, שנקרע ממנה כילד, ומצא בה חברה בבגרותו. סיפורה של גבי מתרחש ברובו בהונגריה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, והוא במידה לא מבוטלת סיפורו של דור וסיפורה של תקופה. חלק מן העובדות ההיסטוריות מוסוות מעט – ספינת המעפילים ליברטאד הופכת בספר לבת-דרור – אבל עלילת הספר נאמנה בפרטים רבים למציאות ההיסטורית.

הבעיות היחידות בספר, בעיני, הן פירוט היתר של סיפורים צדדיים והאפילוג. יהודית רותם, באמצעות גבי, גולשת לקורות חבריה ומכריה של המספרת, בעיקר בשליש האחרון של הספר, ומעכבת את זרימת העלילה. הפרולוג, שהוא מכתב מבובי לנעמי, מהווה ברובו הגדול חזרה על דברים שכבר סופרו, והכותב אינו מוסיף הרבה מנקודת ראותו של הילד שטולטל בין מוסדות. מכתבו כאילו מכוון אל סוד שהוא חושף, והבחירה דווקא בסוד זה כנקודת סיום, ולפיכך כמעין נקודת שיא, נוטלת מכוחם של מסריו האחרים, המעניינים יותר, של הספר.

למרות ההסתיגות, הספר מעניין ומרגש, ולפיכך מומלץ.

ידיעות ספרים

2000

שמו של הספר גרם לי לחשוב שזה יהיה עוד סיפור אודות אשה הודית הנחנקת תחת עול המסורת, נתונה תחת שלטון בעלה והוריו האדישים לחיים הפרטיים הפועמים בקרבה. טעיתי. "חייה הפרטיים של גברת שארמה" הוא ספר מקורי, אותו אפשר לקרוא ולפרש בדרכים שונות, כולן לגיטימיות.

רֶנוּקה שארמה, תושבת דלהי, נשואה לגבר האוהב אותה ומסור לה. היא אינה חשה בדידות בנישואיה, למרות שהוסדרו על ידי ההורים. היא ובעלה מנהלים חיי שותפות, ונהנים מקשר חברי ומיני מספק. בשל חוסר יכולתם להבטיח השכלה גבוהה יקרה לבנם, שכנעה שארמה את בעלה לצאת לכמה שנים לעבודה בדובאי. חמה וחמותה עברו לגור איתה, והם מתיחסים אליה כאל בת. רנוקה עובדת כפקידת קבלה אצל רופא גניקולוג, היא עצמאית למדי בכל מה שקשור להוצאת כספים, אוהבת לבקר במרכזי קניות מודרנים, מתלבשת כרצונה, לפעמים בסארי, לפעמים בלבוש מערבי. הפסיעה הזו על קו הגבול בין המסורת למודרנה היא אחד הנושאים המרכזיים בספר, גם אם רנוקה עצמה אינה מאבחנת כך את אורח חייה. היא אמנם עובדת, אבל רק חצאי ימים, כדי שעבודת הבית לא תופרע, וכדי שתגיש ארוחת צהרים למשפחתה. בעצה אחת עם בעלה החליטו לא ללדת ילדים נוספים, חורגים מן המסורת של משפחה מרובת ילדים, והיא חשה שונה בשל כך. למרות היותה אשה עצמאית יחסית, היא מייחדת לעצמה תפקידים נשיים, סבורה, לדוגמא, שחינוך למשמעת הוא תפקיד הגבר.

עול המחויבות לתפקידים המסורתיים על חשבון האפשרות להגשמה עצמית הוא נושא מרכזי נוסף. בעלה מלגלג ברוח טובה על דאגנות היתר שלה, וממשיל אותה ללטאה שבסיפור החביב עליו: שתי לטאות חברות עמדו יום אחד על תקרת החדר ואחת מהן הציעה שהן יצאו לטיול קצר. "בשום פנים ואופן!" אמרה החברה. "מי יחזיק את התקרה?". אבל דאגנותה של רנוקה לא נובעת מתחושת אחריות מובהקת, אלא מתוך פחד להרפות מן הקיים, כי הקיים בטוח ומקובל ומעוגן במסורות ישנות, והבלתי ידוע מעורר אימה. תחושת הדיכוי אינה מודעת אצלה, אלא נמצאת סנטימטר מתחת לפני השטח, ואם תנסה לפרוץ את המסגרת ולהשתחרר, התקרה המגוננת, שאיש לא יחזיק בה עוד, תקרוס עליה.

רנוקה היא אמנית ההסתרה והמופנמות, אפילו לעצמה היא לא חושפת את סודותיה, ואם היא כבר מגלה בחייה ובאישיותה פרטים בלתי מחמיאים, היא משקרת לעצמה שקרים מנחמים, וחוזרת ואומרת "אני לא חושבת שזה לא בסדר". כך היא נוהגת כשהיא גובה שוחד מסוחרים שמספקים סחורה למרפאה, וכשהיא רוצה לגנוב תיק עניבות שמצא חן בעיניה, וגם כשהיא משכנעת את גיסתה להתחתן כרצון הוריה למרות שהגיסה שואפת להמשיך ללמוד וחוששת שבעלה ימנע זאת ממנה, מה שאכן קורה.

נושא מרתק נוסף הוא יחסיה עם בנה. רנוקה היא אם מסורה לבובי בן העשרה, אבל היא נתקלת בקשיים מרובים. היא רוצה שילמד בעתיד מינהל עסקים לתואר שני ויעבוד במשרד מודרני. הוא רוצה להיות שף. היא מנסה להלביש אותו חליפות, הוא מסרב. היא מחנכת אותו ברוח המסורת, הוא מורעל מאלכוהול באיכות ירודה שהתפתה לשתות עם חבריו. רנוקה, שהיא בעצם אשה בודדה, מבקשת למצוא בבובי גם חבר, ויחסי השניים נעים בין אהבה לדחיה. בעבודתה היא פוגשת נשים שלא ילדו, ולעצמה, בשקט, היא מרשה לתהות על האפשרות הזו לא להיות אם: לפעמים אני שואלת את עצמי מה זה אומר לא להיות אמא. אני תוהה איך מרגישים כשלא צריכים לשאת את עול החיים האחרים בכל רגע ורגע שאלוהים מעניק לך עלי אדמות? זה טוב או רע? […] מדי פעם גם אני מקנאה. גם אם את רק מרחפת לפה ולשם בלי שום מטרה, את לא נגררת למטה תחת עול הילד.

הסדקים בעולמה של רנוקה מתרחבים כשהיא פוגשת את ויניט, רווק צעיר ממנה בשבע שנים. היא לא מספרת לו שהיא רעיה ואם, ומתרצת זאת לעצמה לא כשקר אלא כהשמטה באשמתו של הבחור שלא שאל. האם יש עתיד לקשר? ומה יקרה כשבעלה של רנוקה יגיע לביקור מולדת? ראטיקה קאפור בחרה לגיבוריה סיום דרמטי, שכמו הספר כולו מעורר רגשות מעורבים – הזדהות עם קשייה של רנוקה, ביקורת על כמה מהחלטותיה, והסתיגות מהתפתלויותיה ומהצטדקויותיה.

כמשתמע משמו של הספר, הוא עוסק בחיים הפרטיים של אשה אחת, ואפשר לקרוא אותו כך. אפשר גם לראות ברנוקה מייצגת של הודו שבין העולם החדש לעולם המסורתי. אבל למה לבחור? אפשר לקרוא אותו בשתי הדרכים גם יחד.

ראטיקה קאפור יצרה מונולוג משכנע באנושיותו, ודחסה אל ספר קצר ופשוט לכאורה שורה ארוכה של נושאים מעניינים ושל תובנות מפוכחות ששווה להרהר בהן. ספר בלתי שגרתי ומומלץ.

The Private Life of Mrs. Sharma – Ratika Kapur

פֶּן וידיעות ספרים

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

אֵלה פיי, אשה צעירה, עבדה מאז היותה ילדה בת שמונה במטוויה. במשך שתים-עשרה שנים שהתה שעות ארוכות באולם רועש, חם ומחניק, תחת פיקוחו של משגיח אוחז רצועה, עיניה צרובות והיא מתקשה לנשום. יום אחד לא יכלה לשאת עוד את המחנק, ושברה את אחד החלונות העכורים שלא נפתחו מעולם. בעוון מעשה זה נשלחה אל מוסד שרסטון, המוסד למשוגעים עניים, שעליו שמעה בטון של אזהרה מאז ילדותה, "הם ישלחו אותך לשרסטון ואף פעם לא תצא משם". לאחר נסיון בריחה כושל החליטה להפסיק להתקומם, לנהוג על פי המצופה ממנה, ולחכות להזדמנות הבאה.

ג'ון מליגן, אירי שילדתו הקטנה נפטרה, נותר ללא משפחה לאחר שאשתו עזבה אותו. הוא אושפז במוסד בשל מלנכוליה, ומכיוון שהיה מודע לקשיי החיים מחוץ למוסד, לא חשב על בריחה, למרות שרוב הזמן עבד מחוץ לחומותיו. כשאֵלה ניסתה לברוח, עסק ג'ון בחפירת קברים, ואֵלה שרצה לכיוונו ונלכדה לידו, עוררה בו רגש שלא חווה מזמן, ושעדיין לא כינה בשם אהבה.

במוסד היתה נהוגה הפרדה קפדנית בין גברים לנשים, אך פעם בשבוע נערך נשף ריקודים משותף לצלילי תזמורת שניהל הרופא ד"ר צ'רלס פולר. הצוות בחר מי זכאי להשתתף בארוע, והמשתתפים הוכרחו לרקוד. הקשר בין אֵלה לג'ון יתחיל להרקם בנשף, יימשך במכתבים שיועברו בסתר, וישאף למימוש למרות המגבלות.

הספר מתמקד בשלוש דמויות מרכזיות – אֵלה, ג'ון וצ'רלס. מבין אלה ריתקה אותי במיוחד דמותו של צ'רלס. בעוד אֵלה וג'ון הם אנשים פשוטים מעוררי אמפתיה, קורבנות של שיטת ענישה וטיפול מעוותת, צ'רלס הוא דמות מורכבת ומתפתחת, שטן הרואה עצמו מלאך, נתון להשפעת תיאוריה חולנית, מדגים את השפעתו המשכרת והמשחיתה של הכוח. בפעמים הראשונות שאנו פוגשים אותו בספר, הוא מצטייר כאדם מצפוני, רואה במטופלים פרוייקטים אישיים, חוקר את השפעת המוסיקה על הריפוי, סבור שהמוסד נועד לטיפול ולא לענישה. הפגם היחיד בו הוא אמונתו הבלתי מעורערת באאוגניקה, פילוסופיה גזענית פופולרית באותה תקופה (ראשית המאה העשרים) שתמציתה שאיפה להשביח את המין האנושי על ידי הגבלת התרבותם של בעלי התורשה השלילית, וגם בהקשר הזה הוא בוחר בפתרונות מתונים, כמו הפרדה בין גברים ונשים "פגומים" – עניים ומשוגעים – על פני עיקורם. בהדרגה ישתלטו על רוחו תסכוליו, משבריו, ההומוסקסואליות המודחקת שלו ושאיפתו להכרה ולמוניטין, והוא ינצל את השררה שבידיו כדי "לטהר" את נפשו ואת סביבתו על חשבון המאושפזים שתחת שליטתו.

דמות מעניינת נוספת היא זו של קלם צ'רץ', מאושפזת המתחברת עם אֵלה. קלם נמשכת אל הרופא, משיכה ללא סיכויי מימוש, וכתחליף היא חיה באמצעות הקשר שבין אֵלה וג'ון. תחילה היא רק מסייעת בקריאת מכתביו של ג'ון ובכתיבת תשובות, מכיוון שאֵלה שאינה יודעת קרוא וכתוב, אבל כמיהתה שלה לאהבה ולחופש תתפתח לאובססיה שרק תחכה למשבר כדי להביא לקריסתה.

מכיוון שעל הכריכה הוכתר הספר כ"קן הקוקיה" הבריטי, ציפיתי כל הזמן לרע מכל. לא אחשוף כאן אם הציפיה התממשה, אומר רק שאנה הופ הצליחה להפתיע אותי בבחירת גורלם של גיבוריה.

"הנשף" הוא סיפור מרגש על אהבה ועל שאיפה לחופש, וגם על שכרון הכוח, ועל הגבול הדק שבין טירוף לשפיות. סגנונה של הופ מתון אך חודר עמוק, משלב היטב בדיה עם עובדות היסטוריות, עושה שימוש מושכל בנוף ובמזג-האויר, ולמרות העומס הנפשי שהוא כופה על הקוראים הוא קריא וזורם. בהחלט מומלץ.

The Ballroom – Anna Hope

תמיר // סנדיק

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק