תגית: ישי שריד

שי תמוז, סופר ומחזאי בשאיפה, כתב ספר אחד שנשכח והוא תקוע בכתיבת מחזה. את פרנסתו הצנועה הוא מוצא בכתיבה, בין השאר כמבקר תיאטרון וספרות וכבעל טור לעת מצוא. שי נשוי לאלונה, שבמהלך השנים משגשגת בעבודתה בגלריה, ואב לבן, חייל משוחרר, ולבת בגיל העשרה. הוא אינו מאושר מן הקריירה המקרטעת שלו, ואינו מאושר מן הפער שנפער בינו ובין אשתו, ומן הניכור שבינו ובין ילדיו. יותר מכל הוא שואף לפרסום ולהכרה, אך אלה חומקים ממנו, משום שהוא נטול כריזמה, ומשום שבעצם אינו אומר דבר בעל משמעות. הוא מאמץ את עמדתו של המו"ל של אחד העיתונים שאמר לו, "מנסיוני אמצע הדרך היא כמעט תמיד הנכונה", ונדחק לשוליים כמשעמם. ברור לו שאם היה בוטה וחד-משמעי היה מצליח לצבור עוקבים ותגובות, אבל אופייו אינו מאפשר לו להיות כזה. כשהוא כותב, לדוגמא, ביקורת קשוחה בשובו בערב מהצגת תיאטרון גרועה, הוא מעדן אותה בבוקר בטרם ישלח אותה לפרסום.

את כל מה שנכתב בפיסקה הקודמת ישי שריד מורח על פני כתשעים העמודים הראשונים של הספר בכתיבה דלה ואינפורמטיבית שאינה מתקדמת לשום מקום. המשכתי לקרוא משתי סיבות. האחת היא הידיעה שידובר בספר הזה, בגלל שיוכו הפוליטי הברור, ורציתי להיות מעודכנת. השניה רכילותית: מישהו אמר לשי גולדן שהספר נכתב עליו, הוא הגיב בכעס, ישי שריד הכחיש. סקרנותי התעוררה (תשובה: שי תמוז הוא לא שי גולדן, אבל ההשראה באה ממנו והחצים מכוונים אליו, ואולי גם אל שי גולדשטיין, ובהרחבה אל כל מי שלא היה ימני ושינה את דעותיו, מהפך שישי שריד, על פי הספר הזה, אינו מאמין שהוא אפשרי ללא מניעים נסתרים).

כשהרפורמה המשפטית עולה על סדר היום, וגל המחאות גואה, שי כותב מאמרים מפייסים, אבל מתחיל למאוס בהליכה על ביצים. "תמיד אתה מנסה לצאת בסדר עם כולם ונשאר עם שום דבר. אנשים לא אוהבים רכיכות, חניכים תורנים, ילדים טובים וחנפנים. הגיע הזמן לקחת צד", הוא אומר לעצמו ולוקח צד. מאמר בעד הרפורמה פותח לו את הדלת אל ערוץ 14, מפגיש אותו עם אושיות כמו עירית לינור וגדי טאוב, שמיוצגים בספר באמצעות וריאציה על שמותיהם האמיתיים, ומקנה לו מקום בפאנל. זמן מה הוא נהנה מן הפרסום, וגם מן החרפות והגידופים שהוא סופג, אבל ההופעה החיוורת ונטולת הכריזמה שלו היא שוב בעוכריו. כדי לתדלק מחדש את הענין הציבורי הוא בודה היסטוריה משפחתית של קיפוח עדתי (אביו ממוצא עיראקי, אמו ממוצא פולני, והנושא העדתי מעולם לא שיחק תפקיד בחייהם). השילוב של הסיפור עם דעותיו והבטחון שהוא הולך וצובר, מוליכים אותו אל הפרס הגדול מכולם: הנהון של היכרות מצד הבן של, שמץ של אישור מצד רעייתו של, וחיזוקים מצד ראש הממשלה עצמו.

ארועי השבעה באוקטובר אינם משנים את העמדות ששי מביע. שריד ממיט עליו עונש בדמות פציעתו הקשה של בנו בעזה, ועדיין כל מה שחשוב לשי הוא לשוב אל אור הזרקורים.

חלקו הראשון של הספר היה, כאמור, משמים. חלקו השני הוא כתב שטנה כנגד מחנה הימין. דיון בעמדות הפוליטיות יכול היה להיות מעורר ומעניין, ולהעניק לספר תוכן, אבל שריד בוחר בכתיבה ברמה של העלבות בגן. התכניות בערוץ המשוקץ מתאפיינות "בהתרסה חצופה ובמוקיונות", בארוע חברתי-פוליטי הגברים עסוקים בניקוי שיירי בשר מהשיניים, ולשר יש שיניים עקומות. כי מן הסתם במחנה השני (ואני מתעבת את הביטוי המפלג הזה) תכניות הטלויזיה מתאפיינות בדיאלוגים אפלטוניים, הארועים החברתיים-פוליטיים מתנהלים בסגנון מועדון חברים בריטי אריסטוקרטי, ואישי הציבור כולם יפי בלורית ותואר. שמישהו יספר לשריד שיש אנשים בשני הצדדים, ושיש גם אמצע. סביר שלא ישתכנע. כי בעולם של שריד יכול להתקיים מצב שבו כששי, שאמור להחליט מי יקבל פרס ספרותי ממלכתי, מעיין ביצירות שהוגשו, הוא מגלה שבכל פעם שהיצירה ראויה מסתבר שהיא נכתבה על ידי האליטה הישנה. כל השאר אינו שווה את הנייר שעליו הודפס. אז כן, זה רע מאוד ושגוי ומקומם להחליט למי להעניק פרס ספרותי על פי השתייכות עדתית או מפלגתית. זה רע ושגוי ומקומם לא פחות לקבוע שכל הכותבים הטובים מצויים בצד אחד של המפה הפוליטית-חברתית.

ועוד לא דברנו על כתיבה עצלה ורשלנית שמזניחה פרטים ועמוסה סתירות. אם שי לא כתב מעולם דעה לכאן או לכאן, מה בדיוק מגדיר אותו כ"עיתונאי שמאלני" שחצה את הקוים? למה יש יחסים כל כך משונים בין שי ואלונה לילדיהם? אין לנו שמץ מושג למה שי הוא מי שהוא, נעבעך כזה שלהוט להכרה, למעט רמז חפוז לקראת סיום על איזה חרם בכיתה ה', נסיון מאוחר להעניק איזו תובנה. הכל מאוד שטחי, מאוד מוכוון אג'נדה. קצתי לגמרי ב"הם" ו"אנחנו", אבל הספר הילדותי הזה הוא כולו כזה.

כשישי שריד כותב על נושאים שאינם פוליטיים, הוא סופר מעניין. כך היה ב"מגלה החולשות" וב"מפלצת הזכרון". כשהוא מניח לאג'נדה להשתלט, יוצאות לו יצירות, שבעיני אינן ספרותיות אלא פמפלטיות ושטחיות, כמו "מנצחת", וביתר שאת כמו הספר הזה.

אפשר לוותר.

עם עובד

2024

"ראיתי סביבי את הצבא המצרי, ארמיה שלמה, המקיפה אותנו מכל צד, ואנחנו נקודה קטנה בקצה שלוחת אדמה, לפנינו ומשלושת צדדינו רק ים וביצות ותעלה, שמעברה השני מצרים; מאחורינו לאורך שביל המזח מוקשים, ברובם שלנו, וגדרות, גם כן שלנו, ומעבר להם מאות כלי רכב צבאיים מכל הסוגים, ארמיה שלמה. המצרים כבר עזבו אותנו, הפסיקו לתקוף ולספוג אבדות וקורבנות. הם לא טיפשים. לא היינו אז במצב של עצם שאי אפשר לבלוע או להקיא. היינו העצם שנזרקה הצדה למאכל כלבים או תנים, מי שיבוא קודם".

שבוע אחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים נותר מוצב המזח, הדרומי מבין מוצבי התעלה, בודד ומכותר. בזה אחר זה נדמו הקולות מן המוצבים האחרים. נסיונות לחלץ את החיילים המכותרים בדרך הים, האויר והיבשה, נכשלו. חמישה מבין ארבעים ושניים החיילים במקום נהרגו, ורבים אחרים שכבו פצועים בבונקר. בהעדר הנחיות ברורות מן המפקדה, על מפקד המוצב, סגן שלמה ארדינסט בן העשרים, היה לבחור בין שתי אופציות: להמשיך להלחם ולהמתין לנס החילוץ, או לצאת במסע אלונקות, דרך המארבים והמלכודות שהטמינו המצרים, אל העורף. שתי האופציות עתידות היו לגרום לקורבנות בנפש. רופא המוצב, ד"ר נחום ורבין, הציע אופציה שלישית: להכנע בחסות הצלב האדום. משימתו של המפקד, להלחם ללא תנאי, התנגשה עם משימתו של הרופא, להציל חיים. באקט שיש בו מן המרידה, הרופא ושלושה חיילים נוספים, הציעו את האופציה השלישית למפקדה ללא ידיעתו של המפקד. המפקדה, לסירוגין, אישרה וחזרה בה, הורתה למפקד להכנע והותירה את ההחלטה בידיו. בסופו של דבר התקבלה עמדת הרופא. בסיוע הצלב האדום, ומול מצלמות הטלויזיה – מעין ביטוח שהשבויים לא "יועלמו" בידי המצרים – מסרו חיילי המוצב את עצמם.

"הוקל לי", כתב הרופא. "בא סוף להמתנה הזאת, ועם זאת הרגשתי שאנחנו ביזיונרים, שנכנענו לאויב. חששתי שלא אוכל עוד לחזור ולהסתובב בראש זקוף בעיר שלי, אבל ראיתי את הפצועים, ולא יכולתי עוד". התחושה הזו שבין הידיעה שבחרו נכון ובין פצע הכניעה נותרה איתם לאורך שנים.

ארבעים שנה אחרי המלחמה פרסם ד"ר ורבין את סיפורו של המוצב מנקודת מבטו בבלוג תחת השם "האופציה של הדוקטור". כעת, במלאת חמישים שנה למלחמה, רואים הדברים אור כספר. את חוויותיו האישיות העשיר הכותב במחקרים שנכתבו על המלחמה, ולמרות הזמן המתעתע בזכרונות, ולמרות שהוא מודה שלכל אחד מן החיילים שנשבו יש גרסה משלו לארועים, הוא מעמיד תמונה חיה של המוצב באותם ימים נוראים. הוא מספר על הטיפול בפצועים באמצעים המוגבלים שהיו ברשותו, על הקַשר שלא עצם עין, על המפקד והתלבטויותיו, על החיילים שלא הכיר עד יומיים לפני המלחמה (רובם היו חיילים סדירים, והוא היה מילואימניק בן עשרים ותשע), ועל תחושת הבדידות ותחושת הסוף כשהמצרים מטרים מהם והמפקדה שבעורף מצטיירת חסרת אונים. הוא מיטיב לבטא גם את אי הוודאות המייסרת שבשבי, ובוחר בהומור ציני כדי להביע את ההרגשה הקשה של היות כלי משחק בידי כוחות בלתי מוסברים ובלתי צפויים. הוא חס על הקורא, או על עצמו, ואינו נכנס לפרטי הסיוט שבשבי, אבל מאפשר "טעימה" מהם במשפטים קצרים, כמעט מובלעים.

בבית חיכו לו אשתו בתיה, לקראת סוף הריונה, הוריו ואחותו ובני משפחתה. ד"ר ורבין נותן לקורא גם הצצה אל החיים בעורף באמצעות מכתבים ששלחו אליו קרוביו, ובהם נסיון לשמור על אופטימיות ועל שגרה לכאורה.

את הספר פותח אבי שילון במבט היסטורי על המלחמה ועל השלכותיה. ישי שריד, אחיינו של ד"ר ורבין, כתב מבוא מזכרונותיו כילד במלחמה. בצירוף מקרים קראתי לפני מספר ימים את "הוא הלך בשדות" של משה שמיר, ומן הפרק האחרון ב"מוצב המזח" למדתי כי משה ואחיו אליק, שנפל במלחמת העצמאות, הם בני דודתו של ד"ר ורבין, אחותו הבכורה של אביו. המשפחה ידעה שכול גם במלחמת יום הכיפורים, עם נפילתו של בן דודו גיורא שחר, בנה של האחות הצעירה.

"לתפיסתי אין כאן טובים ורעים, אין מנצחים או מנוצחים, מלבד הנצחון הטוב הזה: 37 לוחמים חזרו בחיים מהמלחמה ומהשבי", חותם ד"ר ורבין את דבריו.

"מוצב המזח: סיפור על כניעה וגבורה" הוא מסמך רב עוצמה, המספר אודות קבוצת חיילים אחת, אך ממחיש במידה רבה את הטראומה של המלחמה כולה.

מומלץ.

עם עובד

2023

זיו הוא מגלה חולשות. הוא יודע לאתר את נקודות התורפה במערכות ממוחשבות, ולפצח ססמאות וקודים שנועדו להגן עליהן. בתחומו המקצועי הוא עילוי, חד וממוקד, מרשים ביכולותיו. בקבוצה אנונימית של מגלי חולשות כמוהו הוא מרגיש חשוב ומוערך. "הדמות הבדיונית שלי מצאה במקומות האלה מקלט וכבוד […] הרגשתי שם כמו טורף-על זריז וגמיש, דינוזאור מעופף". מחוץ לתחום זה הוא אאוטסיידר, תמיד היה וככל שהדברים נראים תמיד יהיה. כילד הסתובב בשולי החבורה, וגם כמבוגר הוא מתקשה, בעצם בלתי מסוגל, להיות אחד מהחבר'ה, או ליצור קשר זוגי. אם הוא במקרה במרכז תשומת הלב, הוא נבוך. "פתאם כולם הסתכלו עלי. נתתי להם את החיוך הביישני שאני שונא – אל תכעסו ואל תעליבו אותי בבקשה, אני נפש טובה, הנה אני מכשכש לפניכם בזנב כדי שתבינו שאני לא מזיק. ככה ילד כמוני למד להסתדר בעולם". בארוע נדיר בילדותו זכה לכבוד מצד חבריו בעת משחק כדורגל שעלה יפה, אבל גם הוא וגם משפחתו שילמו ביוקר את מחיר היסחפותו אחרי התהילה הזמנית מאוד. לקשיים החברתיים שלו נוספה אפוא גם החרדה מפני טראומה נוספת.

הספר עוסק בשני נושאים עיקריים השלובים היטב יחדיו. האחד הוא בדידותו הנואשת של זיו, שבשלב מסוים חי חיים שאולים כשהוא חודר אל הטלפונים של כל מי שהוא מכיר ועוקב אחר כל פרט בחייהם. מה שהתחיל כחדירה חד-פעמית במטרה לעזור, הפך לצונאמי שהוא אינו מסוגל לעצור, למרות שהוא מודע לנזק הנפשי שהוא גורם לעצמו. הנושא השני הוא השימוש לרעה שנעשה בטכנולוגיה, והבחירה המודעת של העוסקים במלאכה להמנע משאלות של מוסר ושל צדק. זיו רואה במו עיניו כיצד המערכת שהוא מתפעל עבור שלטון דיקטטורי משמשת לפגיעה בכל היבטי החיים של האזרחים, מסתכל לסובלים ישר בעיניים, ומצפונו אינו מייסר אותו. "אני לא אשם, אמרתי לעצמי, רק שחקן קטן במשחק גדול שאת הכללים שלו קבעו אחרים. לא מעניין אותי מי מנצח ומי מפסיד. אני רק עושה את העבודה המבריקה שלי". משפט קלאסי של משתפי פעולה, נקיים בעיני עצמם. הדהדה בראשי אמירתו של אלברט שפאר, "אירועים פוליטיים לא העסיקו אותי". גם הוא רק רצה שיניחו לו להפגין את כישוריו המקצועיים.

אבל אז מגיעות התוצאות של ההתיחסות המופקרת לפרטיותם של בני האדם ולזכויותיהם הבסיסיות ממש אל סף ביתו של זיו. הוא יכול להמשיך להתעלם, או להשתמש ביכולותיו כדי לסייע, באופן חוקי יותר או (הרבה) פחות, ליקרים ללבו. הוא יכול לומר שזה לא עניינו ורק תנו לו לעבוד בשקט, או להסתכן בעימות ולנסות למזער נזקים. בדרך הראשונה מצפונו אולי ייסר אותו, אך הוא ימשיך להיות מוערך על ידי עמיתיו ועל ידי לקוחותיו. בדרך השניה יפעל על פי מידת הצדק, אך ידון את עצמו לבדידות שממנה הוא כמה להחלץ.

ישי שריד נטל נושא חדשותי – שימוש ברוגלות למטרות פסולות – ושילב אותו בסיפורו של זיו, בחור כאוב, מעט תמים, להוט להצטיין, כמה להכרה ולאהבה, ומוכן לשקר לעצמו כדי לא להתייסר בדילמות שלא יצליח לפתור. הבחירה בו כמספר בגוף ראשון מעניינת, שכן היא מאפשרת לחוות בו-זמנית את הציניות שבהתעלמות, את שיתוף הפעולה המאפשר את השגת המטרות הפסולות, ואת ההתפכחות המייסרת. בחלקו האמצעי של הספר, כשזיו נשלח לסייע בתפעול המערכת במדינה טוטליטרית, הסופר קצת מאכיל את הקורא בכפית באשר למסרים שהוא מבקש להעביר, אבל החלק הראשון, שבו זיו מתאר את חייו ואת עבודתו החדשה, וביתר שאת החלק האחרון המתחבט והדינמי, מחפים על חולשה זמנית זו.

מעניין, קריא מאוד, מטריד ומומלץ.

עם עובד

2023

אביגיל, שלמדה פסיכולוגיה כעתודאית, פיתחה בעת שירותה הצבאי מיומנות בהכשרת חיילים לתפקידי לחימה, וטיפלה בנפגעי הלם קרב. גם לאחר שחרורה היא מוסיפה להעביר סדנאות לקצינים. את דרכה המקצועית החלה בגדוד שעליו פיקד רוזוליו, שהפך ברבות הימים לרמטכ"ל, וכעת הוא מבקש את סיועה של אביגיל ביצירת צבא מנצח, חדור רוח לחימה.

ישי שריד יצר דמות דמונית, המצטיירת תחילה כמקצוענית גרידא, ומתגלה כמניפולטיבית ופסיכופתית. אם נדמה שהיא נענית ליוזמתו של הרמטכ"ל, זוהי התרשמות מוטעית. הגבר הקרבי היה ונותר הססן וחרד, והאשה קרת המזג מושכת בחוטיו, "מיישרת" אותו כשהוא חורג מן המסגרת המאצ'ואיסטית, ואף מגייסת אותו לתפקיד אביו של הילד שהיא מבקשת ללדת. בניגוד לכל כללי המקצוע, היא קושרת קשרים אישיים עם מטופליה, ומודה במשיכה שהיא חשה כלפי מי שאוהבים להרוג: "בגלל הרצחנות שבתוכם אני נמשכת למפלצות האלה". באצבעותיה המושלמות, שעליהן גאוותה, משחקת אביגיל בחימר האנושי שהופקד בידיה, שוברת ומנסה לתקן, "כמו אספנית צעצועים פסיכופתית", כפי שהיא עצמה מהרהרת, מתוך מודעות ולא מתוך ביקורת.

אבל אביגיל כאשה אינה נושאו של הספר. בלב העלילה עומדת הכשרתם של נערים צעירים לחיילים היורים כדי להרוג, הפיכתם לבשר תותחים צייתני. לקצינים נאמר כי "לא מספיק שתתנו לחייל שלכם פקודה להרוג: אתם צריכים לשחרר אותו מיסורי המצפון. רק אחר כך באים המדינה והדגל וההמנון וכל האביזרים שמצדיקים את ההרג. אתם חגורות ההצלה של החיילים שלכם. בלעדיה הם סתם רוצחים". החיילים מושווים ל"חיות מאולפות שעוד מעט ישוחררו לטרף, כמו גייסות של מצביא רומאי". מי שמסוגל להרוג, מתוך הכרה שזהו תפקידו וזהו כורח המציאות, נחשב – כמחמאה – "פסיכופת חיובי" או "רוצח מלידה". את מי שאינו מסוגל לכך יש לתקן, וכך נוהגים אביגיל ורוזוליו גם כלפי בנם, בצעד המעלה על הדעת העלאת קורבן למולך.

כשישי שריד מפקיד את רוחו של הצבא בידיה של אשה, שלאחר שירתה והרגה במו ידיה מתחה את איבריה, חייכה אל עצמה והרגישה שלמה, הוא בעצם מגדיר אותו כחבר רוצחים ממושמע, המוּנָע על ידי הורמונים ושטיפת מוח. במנותק מכל אילוצי המציאות, ובהתעלם ממניעים ערכיים, הוא משגר את המסר – המובן מאליו והפשטני עד מאוד – שהרג, וחינוך להרג לשמו, הוא רע. כשאביה של אביגיל אומר לה, "את הרי יעצת לקולונלים ולגנרלים איך להוציא מהחיילים הפשוטים את המקסימום. העברת את השיטות של הקפיטליזם לצבא, כמו שעושים פסיכולוגים שעובדים בשביל בעלי מפעלים. אבל בצבא אין אפילו ועד עובדים, אז אפשר לעשות איתם מה שרוצים, גם לשלוח אותם למות", הוא אינו אומר דבר שיש בו חידוש. הלוואי שהאנושות היתה שוחרת שלום, הלוואי שכ-ו-ל-ם, ללא יוצא מן הכלל, היו פציפיסטים. אבל לא זה המצב. ומכיוון שכך, להכליל ולהתייחס לכל לוחם כאל רוצח, זו פרובוקציה ילדותית למדי. אין צורך להיות לאומני שש אלי מלחמת מצווה כדי לחוש חוסר מנוחה וחוסר נחת מן המניפולציות של הספר הזה, מספיק להיות מודע למציאות.

עם עובד

2020

"לימסול" הוא סיפור בגוף ראשון של חוקר בשב"כ. המספר, איש מחנה השלום לשעבר, מופקד על חקירת חשודים כדי להוציא מהם מידע שיסייע במניעת פיגועים עתידיים. עבודתו שואבת אותו כליל, הוא מקדיש לה ימים ולילות על חשבון חייו הפרטיים, על חשבון אשתו ובנו, ובעיקר על חשבון שלוות נפשו. אחרי שנחקר מת תחת ידיו, והוא נשלח בעל-כורחו לשיחה עם פסיכולוג, הוא נשאל מה בעצם הוא רוצה, ותשובתו פשוטה: "אני רוצה שלא יהרגו אותנו".

הספר כולו מקופל למעשה בתשובה הזו ובדילמות הנובעות ממנה. מול תופעת המחבלים המתאבדים, וכדי למנוע את המראות הנוראים של איסוף חלקי גופות של עוברי אורח תמימים, איפה עובר הגבול בין מותר לאסור. באותה שיחה נסערת עם הפסיכולוג, החוקר מביע כמעט קנאה באינקויזיציה, שידעה לחלץ סודות ביעילות. מצד שני, כשהוא עומד מול נחקר הוא מוצא עצמו מול אויב ובן-אדם בו זמנית, ומטבעו הוא אינו סדיסט החי על הכאב ועל הדם. הוא יודע כי לו היה הוא הנחקר, מן הסתם היה מגלה אותה נאמנות שבטית. מפקדו מתמצת כך את המהפך שעבר מיום גיוסו ועד התקופה המתוארת בספר: "תראה מה קרה לך. לעולם לא תסלח להם [לערבים] שדפקו את האשליה של השלום. כשהגעת לעבוד פה, היתה לך על האוטו המדבקה עם העננים הלבנים בשמים הכחולים ומלאכי מרום מרחפים ביניהם. כל בוקר הייתי בודק במגרש החניה אם כבר הורדת אותה. תאמין לי, כשראיתי בוקר אחד את המדבקה מקולפת הצטערתי נורא בשבילך".

עלילת "לימסול" נפתחת בפגישה של החוקר עם סופרת ועורכת, שממנה הוא מבקש סיוע בכתיבת ספר. הוא אינו מזדהה כאיש שב"כ, ומגשש את דרכו אל לבה כדי להעזר בה בהשגת מטרה מבצעית. בתמורה היא מבקשת ממנו שני דברים: להביא לבית חולים בארץ חבר עזתי חולה סרטן, ולהציל את בנה הנרקומן מציפורני עבריינים העלולים לפגוע בו. לא אכנס לפרטי העלילה, אומר רק שאותן דילמות מלוות אותו בכל התפתחויותיה. הוא צריך לנצל זקן חביב וחולה כדי להציל חיים רבים, והוא נאלץ להכריע בין שליחותו לבין המשיכה שהוא חש אל הסופרת ואל האפשרות של חיים רגועים מחוץ למעגלי החקירות.

בכתיבה רזה ומדויקת ישי שריד יצר ספר קצבי ומותח העשוי לעורר למחשבה. מצד שני, המסרים שלו אינם מחדשים דבר, והם די שטוחים וחוזרים על עצמם. למרות המהלך (הצפוי למעשה) רווי האקשן שהחוקר נוקט בסיומו של הספר, הדמות שלו אינה דמות מתפתחת. על הכריכה נכתב כי "הוא מקבל הזדמנות למצוא מחדש את נשמתו", אבל לא זה מה שקורה בעצם. ההזדמנות שהוא מקבל היא רק לפעול בדרך שונה מזו שבחר בה עד כה. גם אם ישנה את בחירתו, נשמתו תוותר מסוכסכת, כי אין באמת פתרונות של שחור ולבן לדילמות המעיקות עליו ועלינו. ציפיתי למורכבות דוגמת זו שב"מפלצת הזכרון", וכאן, לצערי, לא מצאתי אותה.

עם עובד

2009

ככל שזכרוני מגיע, לא קראתי מעולם ספר פרוזה העוסק במי שעוסק בשואה, הווה אומר בהיסטוריונים, באנשי יד-ושם ובמדריכי קבוצות בפולין. "מפלצת הזיכרון" הוא סיפורו של אדם כזה, היסטוריון שעבודת הדוקטורט שלו השוותה בין טכניקות ההשמדה במחנות השונים, שהסב את המחקר לספר, שהדריך ביד-ושם, ושעבר לגור בפולין משום שממילא בילה שם את רוב זמנו בהדרכת סיורים במחנות.

הספר הוא מכתב שכותב ההיסטוריון ליושב ראש יד-ושם, כדי להסביר ארוע חריג שיסופר בסיומו של הספר. המספר מתאר כיצד הגיע לעסוק בנושא השואה, למעשה התגלגל לשם משום שאפשרויות אחרות לא התאימו לו או נחסמו בפניו. תחילה טיפל בנושא בענייניות מחקרית מתוך ניתוק רגשי. בהמשך, לאחר השלמת הדוקטורט, הפך למדריך הן משיקולי פרנסה והן מתוך תחושת שליחות. בעבודתו עם בני הנוער במסעות לפולין נחשף לאדישות מצד אחד ולהתיחסות שטחית מצד שני, והחל להתמרמר על גישתם אל הקורבנות ואל הרוצחים:

הם לא שנאו את הגרמנים, הילדים בקבוצות שלי, כלל וכלל לא, אפילו לא התקרבו לכך. הרוצחים כמעט לא היו קיימים בסיפור שיצרו לעצמם. הם שרו שירים נוגים, התעטפו בדגלים והתפללו לנשמות הנרצחים, כאילו זו היתה גזירה משמים, ואל הרוצחים לא הפנו אצבע מאשימה.

בהדרגה החל המספר לאמץ עמדות נחרצות בשאלת משמעות השואה והיחס אליה מצד קבוצות ישראליות שונות – בני נוער, אנשי צבא, תיירים, פוליטיקאים. הטקסטים השגורים בפי מדריכי הקבוצות לא סיפקו אותו עוד, והוא החל לסטות מהם, לפעמים באופן מתוכנן, לרוב מתוך דחף. השואה השתלטה על חייו, עד כדי הזיות שגרמו לו לראות ולשמוע את קולות ההיסטוריה בבירקנאו, את בכים של הילדים, את הבלבול ואת האימה. גם בחיי היומיום החל לאבד בלמים: כשאשתו, שנותרה בישראל, סיפרה לו שבנו מוכה בגן על ידי ילדים אחרים, ליווה את הילד לגן ואיים בבריונות על אחד הילדים המכים. כשאחד הנערים המבקרים בפולין אמר שהמסקנה שלו מהשואה היא שמותר להרוג בלי רחמים, היה כמעט מרוצה, אולי משום שהוא עצמו נסחף למסקנה זו, אולי דווקא משום שהתנגד לה, אבל שמח שסוף סוף קם נער ואמר בפומבי את מה שהנערים אומרים בינם לבין עצמם. את תגובתו לדברי הנער סיכם באמירה הפרובוקטיבית, "צריך להיות קצת נאצים".

שני הנושאים המרכזיים בספר, נושאים הכרוכים זה בזה, הם זכרון השואה והתפרקותו של המספר, שמודה כי "במקום שאתרגל, נחשפו העצבים שלי בשנים האלה ועתה נותרו כמעט ללא מגן". למען האמת, אם אי פעם הרהרתי באפשרות להפוך את הענין שלי בשואה לעיסוק קבוע, הידיעה שאי אפשר להתרגל עצרה אותי. הזכרון הוא מפלצת, כך עולה מן הספר, אך אולי לא בעצם הזכרון מדובר, אלא באובססית ההתמכרות לו. המספר, שמבין איזה נזק נגרם לו עצמו, אינו מסוגל להתנתק. שוב ושוב הוא נשאב אל משימות חדשות, גם כאשר הוא מתנגד להן, כמו המשימה לייעץ למפתחי מציאות מדומה המבקשים לשחזר את מחנות הריכוז, כאשר ברור שמה שהם מפתחים באמת הוא משחק מחשב המדמה את השואה.

למרות שהספר קצר, קשה לסכם אותו בסקירה, מפני שהוא כולל אינספור פרטים, ומפני שלמספר יש דעה ועמדה בכל היבט של העיסוק בזכרון, ובדברים שכתבתי עד כה נגעתי רק בשמץ מהם. היה לי מעניין לקרוא אותו, הן משום שלמדתי דברים שלא ידעתי, והן משום נקודת המבט השונה. אני מודה שלא תמיד הבנתי מה המסרים של הספר. הסיפור הפרטי של הכותב משמש רק פלטפורמה לרעיונות, אבל לא תמיד ברור אם ואיפה הוא מבקר את "תעשית הזכרון", והמשמעויות שהסופר עצמו מעונין למצוא ולקדם לפעמים גלויות לפעמים חבויות. אולי לא באמת משנה "למה התכוון המשורר". מכל מקום, גם אם לא קלטתי את כל כוונותיו, וגם אם לא תמיד הסכמתי עם העמדות שכן הבנתי, כמעט בכל עמוד מצאתי רעיון ששווה הרהור. אין ספק שהספר מעורר מחשבה ואי אפשר להשאר אדישים כלפיו.

עם עובד

2017