תגית: כנרת זמורה ביתן דביר

יונתן ברנע, שופט מחוזי שבחר להמשיך לכהן גם בבית המשפט הקהילתי מתוך תחושת שליחות, חורג מן הכללים הנוקשים המפרידים בין השופטים לנשפטים, כשרועי דרומי נקלע אל אולמו. בבית המשפט הקהילתי, שמטרתו טיפול ושיקום כחלופה למערכת הענישה, נוצרת קירבה מסוימת בין שני הצדדים, אבל כשרועי נוקש באחד הלילות על דלת דירתו של השופט, ברור לאחרון שגבול ברור ומוגדר נפרץ. למרות זאת הוא מאפשר לרועי להכנס, ואינו משער בנפשו איזה גיהינום מצפה לו. רועי יספר שהותקף מינית על ידי השופט, והמשטרה תעדיף את גרסת הצעיר הפגיע על פני הכחשת המבוגר בעל הסמכות, שיאבד את משרתו ואת כבודו.

"עד מפתח" מסופר בשני קולות בגוף ראשון. האחד הוא קולו של ברנע שעולמו קורס. השני הוא קולה של ענת נחמיאס, חוקרת משטרה, המוכרת לקוראיו של ליעד שהם מספרים אחרים, "עיר מקלט", "אם המושבות" ו"למראית עין". למרות שמדובר בדמות חוזרת, ולמרות כמה אזכורים (מעט מאולצים) של דמויות נוספות, הספר עומד לגמרי בפני עצמו, ואין צורך בידע מוקדם כדי ליהנות ממנו.

אפשר היה לכתוב ספר מספק על סוגית א'-אמר-א' ו-ב'-אמר-ב', ואיך מכריעים בין גרסאות, אבל ליעד שהם, כרגיל, אינו מסתפק בקו עלילה יחיד ומעט שגרתי. העלילה שהוא יוצר מאירה היבטים שונים ומעניינים, שכוחם נובע מכתיבה טובה וגם מהיותם מוכרים עד כאב מכותרות החדשות: העירוב הבלתי נסבל של משפט ופוליטיקה, הזרועות הארוכות ששולחים ארגוני פשע אל מוסדות לגיטימיים, ההיצמדות העיקשת אל החשוד המיידי מבלי לבחון אפשרויות נוספות. לצד הנושאים המוסדיים האלה הוא עוסק גם בתופעות חברתיות, ביניהן החברות האינטרסנטית המתפוגגת בעת מצוקה, הקלות הבלתי נסבלת של איסוף מידע על כל אחד (לא מעט באשמת רמת החשיפה שאנשים מתנדבים לה), ההסתתרות המיתממת מאחורי "רק עשיתי את עבודתי" תוך עצימת עיניים נוכח התוצאות, והתגובות הציבוריות הפבלוביות והאלימות שאינן מוכנות לאפשר חמלה, מחשבה שניה, התבוננות מעיניו של האחר. עוד נמצא בספר דיון ביחסי הורים-ילדים ובתפקיד רב האחריות של היות הורה.

המכלול בספריו של ליעד שהם מורכב, כאמור, משפע נושאים, אך כל אחד מן הספרים ממקד את מרבית תשומת הלב אל נושא מרכזי אחד, כמו היחס אל מבקשי המקלט ב"עיר מקלט" או יחסי הון-שלטון ב"אם המושבות". הפעם המיקוד, בעיני, הוא על אובדן כל פרטיות בעידן הדיגיטלי. איסוף המידע המניע את עלילת הספר נעשה בשתי דרכים – יומינט, כלומר מודיעין אנושי, העושה שימוש בקשרים בינאישיים, ואוסינט, שהוא איסוף מידע ממקורות גלויים. וכמו שאומרת אחת הדמויות על המקורות, "יש המון. הענין הוא לברור את המידע, לנתח אותו ולהגיע למסקנות". מודעה תמימה על העמדת נכס למכירה, דיווח לחברים על נסיעה, פוסט שכתב צד שלישי – כל מקור כזה חושף פרטים שהכותב לא בהכרח התכוון לחשוף, וצירופם יחד עשוי לספר סיפור מלא.

"עד מפתח", כמו ספריו האחרים של ליעד שהם, מותח, נוגע ללב, מעורר מחשבה וברמה מסוימת אפילו מחייב שינוי תפיסה, ומומלץ בהחלט.

כנרת זמורה

2021

בשנת 1988 הקימו הרב אלי סדן והרב יגאל לוינשטיין את מכינת "בני דוד" בעֵלי. מטרת המוסד החדש היתה להכשיר נערים דתיים לשירות מלא בצבא, בדגש על מסלולי לחימה וקצונה, וזאת במקביל לטיפוח זהותם כיראי אלוהים ושומרי מצוות. דעאל שלו, בוגר המחזור השני של "בני דוד", מתאר בספר את החיים במכינה בדיונית, דומה למקור, הממוקמת אף היא ביהודה ושומרון, ומנוהלת על ידי שני רבנים כריזמטיים. האחד, רבי אבי, הוא המורה הרוחני. השני, רבי תומר, מייצג את הצבאיות. שניהם כאחד טורחים על עיצוב חניכיהם ברוח חזונם.

הנערים הצעירים, המצטרפים למכינה ממניעים שונים, נבדלים זה מזה ברקע שממנו הגיעו, בציפיותיהם מן המכינה ומן השירות שיבוא בעקבותיה, ובאופן בו הם נענים לאתגר הרוחני והפיזי המוצב בפניהם. דויד, הדמות הראשית בספר, עובר תהליך של מה שמכונה התחזקות (או שמא היחלשות) דתית, נסחף לפעילות פוליטית בתקופת הבחירות, שואף להתגייס ליחידה לוחמת, ומבקש קדושה בחייו – "עבד לעם קדוש על אדמת הקודש" מכריזה הכתובת על הסווטשרט שהוא לובש. אבל דויד הוא גם נער על סף הגבריות, והוא נותן עינו בנערה, וקושר איתה קשר בידיעה שיגונה על ידי מוריו. ההתבגרות הטבעית, שהיא מבולבלת ממילא, קשה במיוחד תחת מכבש אידיאולוגי ואמוני. גם חבריו האחרים מגששים את דרכם, חלקם נוהים מבלי להקדיש מחשבה שניה אחרי רוח המכינה, חלקם בוחרים למרוד בה בסתר.

הסופר אינו אומר זאת בספר במפורש, אך התחושה היא שההתנהלות במכינה היא כשל כת, כזו שמבקשת לסחוף נפשות בססמאות מלהיבות, ובלהט האמונה מוחקת את היחוד של היחיד. בראיון שנתן מצאתי חיזוק לתחושה זו: "הרגשנו שהתייחסו אלינו כגוש, ובתוך הגוש היינו פיונים שצריכים לשרת מהלך שחמט גדול. כשמזיזים כלים של מהלך גדול, לפעמים אנשים משלמים מחירים. מחירים שסוחבים עד היום". עיצוב נפשות צעירות אינו יחודי, כמובן, למכינה. הצבא, לדוגמא, מעצב את בני אותו הגיל, ויוצר חיילים מורעלים, מתפקעים מגאוות יחידה. אבל על הצעירים המתוארים בספר מופעל מכבש כפול: לא רק שעליהם לגבש את העצמי שלהם, כך שיחשל יחדיו אמונה ולחימה, עליהם גם לשמש סמן ומופת, להביא אור גדול ותיקון לנפשות תועות. עול כבד על כתפים רכות. אין להבין מכך כי הסופר פוסל את המוסד ואת מייצגיו, בוודאי לא בדברים שאמר באותו ראיון ("אני חושב שעולם המכינות הוא עולם נפלא"), אבל מהספר מצטיירת תמונה של חבורת נערים שבחיפושיהם אחרי הקדושה, ובמאמציהם להגשים את המצופה מהם, הם די הולכים לאיבוד.

מכיוון שכגודל החזון כן עוצמת הכשלון כשהחזון אינו מתממש, עלילת הספר מובלת אל משבר גדול אחרי כשלון הימין בבחירות של 1992. דויד, שקודם לכן היה בטוח בנצחון הגדול של המחנה הלאומי, שכדי לחזקו אף בוטלו שיעורים, חש, וכמוהו חשים חברים, ריקנות ואובדן. הביט סביבו בחדר ולא ראה עוד ממלכת כוהנים וגוי קדוש על אדמת הקודש, אלא בחורים עייפים לפני צבא, שנשרה מהם כל קדושה ונותרו עירומים וחפים מכל גבורה, ומולם יושב הרב והוא נושף עליהם דברי רוח ומנסה למלא את מפרשיהם, אבל הם שטים ומפליגים הלאה ממנו ורוח אַיִן. כשיבקש לצאת מן הדכדוך, לשוב אל היעוד ברוח חדשה, יוביל לטרגדיה.

כפי שאפשר להתרשם מן המשפט שצוטט בפסקה האחרונה, לשון הכתיבה של דעאל שלו יפיפיה. הוא מיטיב לתאר את האוירה במקום, את דמויותיהם של הנערים, ואת ההוויה הישראלית כפי שהיא מצטיירת מן הזוית היחודית שבספר. למרות ששלו פוסע על הגבול שבין ביקורת להערכה, נדמה לי שהראשונה נוכחת יותר. אולי קוראים אחרים, מתוך אמונתם והשקפת עולמם, יקראו את הספר באופן אחר.

מומלץ.

כנרת זמורה דביר

2021

כותרת משנה: הסיפור הסודי של הפרוטוקולים של זקני ציון

הפרוטוקולים של זקני ציון מסרבים למות. "מה שנראה לא ייאמן הוא כיצד הזיוף הזה קם מאפרו בכל פעם שמישהו הוכיח מעל לכל ספק שמדובר בזיוף", כותב אומברטו אקו בהקדמה לספר, ומאמין שהסיפור רחוק מסיום. סטיבן אריק ברונר, שכתב סוף דבר לספר, פסימי אף יותר מאקו. "הפרוטוקולים לא ייעלמו לעולם. הפמפלט ממשיך לחזור כמו חלום רע", הוא מסכם.

ההצהרה בעמוד הראשון של הספר מנסה להסביר בתמציתיות את הופעת הפרוטוקולים: "בכל פעם שמלמדים קבוצת אנשים לשנוא קבוצה אחרת, נוצר שקר שבא ללבות את השנאה ולהצדיק מזימה". הדסה בן-עתו, בספרה המצוין "השקר מסרב למות", מסבירה באופן מלומד מדוע המאבק בזיוף הוא כל-כך סיזיפי: "טיעונים מלומדים לא הצליחו להשמיד את הזיוף. כשהשקרן מצליח למצוא לעצמו במה, כשמשתפים אותו בויכוח לגיטימי, הוא השיג את מטרתו, שכן הוא זקוק להכרה, לא לאשרור. עתה מוטל על ציבור הקוראים לשפוט את השקר. אם הוא קולע לדעות קדומות קיימות, אם הוא נותן לגיטימיות לשנאה עתיקת יומין, אם הוא מספק הסבר לבעיות בוערות וכואבות, אם השקרן הוא בעל מוטיבציה מספיק גבוהה, מובטחת הצלחתו. לציבור אין כלים לשפוט את השקר; כמעט שלא ניתן להוכיח שלילתו של מסמך מודפס. לעתים קרובות זהו מבצע חסר סיכוי".

ויל אייזנר, סופר ואמן קומיקס בעל מוניטין, שהיה גם מאבותיו של הרומן הגרפי, נרתם למאבק בכליו שלו. הוא מתאר בתמונות ובמלל מינימלי את השתלשלות יצירת הפרוטוקולים, החל בספרו של מוריס ז'ולי "דיאלוגים מהגיהינום בין מקיאוולי למונטסקיה", שנועד להעביר ביקורת על נפוליאון השלישי, דרך מטווי גולובינסקי, שהעתיק ושכתב קטעים מן הספר ויצר את הפרוטוקולים עבור האוכרנה במטרה להשפיע על עמדותיו של הצאר, עבור בחשיפת הזיוף ב-1921 על ידי פיליפ גרייבס, כתב הטיימס הלונדוני, וכלה בתפוצת הפרוטוקולים כיום. אייזנר מתעכב על ארועים ועל אישים בדרך, ביניהם משפט ברן ב-1935, שבעקבותיו נאסרה הדפסת הפרוטוקולים בשווייץ, פעילותו של  הנרי פורד להפצתם בארצות הברית, האזכור של הפרוטוקולים ב"מיין קאמפף" כאמת לאמיתה, והגרסאות השונות שצצו ועדיין צצות ברחבי העולם.

מכיוון שבתוך ספר מסוג זה אין מקום להערות שוליים, הוסיף אייזנר באופן מועיל מעט הרחבות על הדמויות בהערות בסופו של הספר. אני עצמי מעדיפה את ספרה המקיף של הדסה בן-עתו, שספרו של אייזנר הוא מעין תמצית בתמונות שלו, אבל גם ליצירה הזו יש כוח רב. בעיני עוצמתו מתרכזת בעיקר באופטימיות ובשִברה הבאים לידי ביטוי חוזר ונשנה בתמונות המסיימות את הפרקים בהם מסופר על הוכחה שמדובר בזיוף. התמונה שלמטה לקוחה מסיומו של פרק חשיפת השקר על ידי גרייבס.

המאבק בעלילת הפרוטוקולים אמנם סיזיפי, אבל מחויב המציאות, וויל אייזנר יצר עוד כלי שעשוי לסייע. מעבר לנושא החשוב, הספר הוא יצירה אמנותית נאה ומהנה, וגם מסיבה זו הוא מומלץ.

The Plot – Will Eisner

כנרת זמורה ביתן

2007 (2005)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

שלושה סיפורים מרכיבים את ספרו של אשכול נבו. דמויות ראשיות מסיפור אחד מבליחות להופעת אורח בסיפורים האחרים, אבל אין קשר עלילתי בין השלושה. יחד עם זאת, למרות שמדובר בעלילות נבדלות, משותף להן המוטיב של המתח שבין גרסת המספרים למציאות.

הסיפור הראשון, "דרך המוות", שהוא בעיני הטוב מביניהם, הוא גרסתו של עומרי לפרשה של ספק-תאונה-ספק-התאבדות-ספק-רצח, שהתרחשה בדרך המוות בבוליביה. עומרי, בשנות השלושים לחייו, יצא לדרום-אמריקה למה שהוא מכנה "הטיול שאחרי גירושים". בדרכו נקרו מור ורונן, זוג צעיר בירח דבש, האשה תוססת וחברותית, הגבר קודר ומסוגר. עומרי מצא עצמו נמשך אל מור, ונגרר כמעט בעל כורחו אל מלכודת הדבש המניפולטיבית שלה, שסבכה אותו בצרות. אשכול נבו מיטיב לתאר את הדואליות של הדמויות, מתנהל במיומנות על הקו שבין אמונה לחשד, ומצליח להסביר את התנהגותו הבלתי רציונלית של עומרי, שחושיו הורו לו להמלט ולבו הורה לו להשאר.

את "היסטוריה משפחתית" מספר רופא אלמן, המתקרב לגיל שבעים. מתמחה צעירה מושכת את תשומת לבו, מתברר שיש להם כמה העדפות משותפות, והוא מרמה את עצמו כשהוא מאמין כי המשיכה שלו אליה נובעת מן הצורך לגונן ולא ממשיכה שבין גבר לאשה. תנועה שלא במקומה מתפרשת על ידה כתקיפה, והעניינים מסתבכים. למרות תיאור נוגע ללב ואמין של בדידותו של המספר ושל הצורך שלו בנפש קרובה, צירוף המקרים המניע את העלילה היה בעיני מופרך מדי וצפוי מדי. לכן הסיפור הזה הוא הפחות חביב עלי.  

"גבר נכנס בפרדס" הוא סיפורו של גבר, עופר, שבעת ההליכה השבועית המשותפת עם אשתו חלי, נכנס לבדו לפרדס ונעלם. בימים הבאים נמצאו בגדיו של עופר, אבל הוא עצמו כאילו התנדף. חלי נדונה לחיים של חוסר ודאות ושל תהיות, ונדרשת לספר לעצמה ולאחרים את גרסתה על חייהם המשותפים, בנסיון למצוא הסבר לתעלומה. בסיפור זה, כמו בראשון, הסופר מתמרן היטב בסבך ההשערות וההתלבטויות והרגשות הסותרים, ומציג דמויות משורטטות היטב ומשכנעות, בעיקר אלה של חלי ושל בתה.

בתלמוד בבלי מסופר על ארבעה שנכנסו בפרדס, כלומר ביקשו לעסוק בתורת הסוד. אחד הציץ ומת, שני הציץ ונפגע, שלישי הפך לכופר, ורק הרביעי יצא בשלום. גם גיבורי שלושת הסיפורים נכנסים אל אזורים עתירי סכנה רגשית ונפשית, ומשלמים מחיר כבד על פזיזותם או על תעוזתם.

אני לא בטוחה אם הסיפורים יישארו איתי לאורך זמן, אני חושדת שלא, אבל נהניתי לקרוא אותם, ובעיקר בזכותו של הראשון אני ממליצה על הספר. מילה טובה מגיעה גם לגדי צדר שעיצב כריכה נאה והולמת.

כנרת זמורה

2021

כותרת משנה: סיפור משפחתי

כפי שמצהירה כותרת המשנה של הספר, זהו "סיפור משפחתי", סיפורה של משפחת פדני, בעלת רשת התכשיטים המוכרת. הספר מתמקד בחייו של אורי פדני, מייסד הרשת, ומתלווה אליו החל בבריחתם של הוריו מאודסה מחמת האנטישמיות, וכלה במותו בארץ כאיש עסקים מצליח וכאיש משפחה אהוב.

אורי, שנולד בשם גניה-גנזל, ונשא את השם הנרי לאחר שהמשפחה הגיעה לבלגיה, עבר כתינוק את הגבול בדרך לחיי חופש באמריקה. משום שתכשיטי המשפחה נגזלו מהם, לאחר שנחשפו בשל בכיו של התינוק, לא עלה בידם לממש את תכניתם לרכוש כרטיסים למסע אל מעבר לאוקינוס. אחרי כחצי שנה בדרכים הגיעו סוף סוף לאנטוורפן, כאן נולד בנם השני. פרנסת המשפחה לא היתה קלה, והמצב הוחמר כשהאב נפטר ממחלת ריאות, שנגרמה בקרבות מלחמת העולם הראשונה והוחמרה בשל עבודתו כמלטש יהלומים. הנרי נשלח לבית יתומים, אחיו הצעיר פול הועבר למשפחת אומנה, והאם שכרה חדר צר ויצאה לעבוד. התמזל מזלו של הנרי, ובבית יתומים אחר, אליו עבר כעבור כשלוש שנים, נקרה על דרכו מורה שהבחין בכשרונו האמנותי, ודאג לטפח אותו. כעבור שלוש שנים נוספות, לאחר לימודים והכשרה, היה בכוחו של הנער לתרום תרומה משמעותית לרווחת המשפחה.

הימים הטובים לא ארכו. מלחמת העולם השניה טרפה את הקלפים, המשפחה נאלצה לנדוד בין מקומות מחבוא, וכעברו זמן הנרי נלכד ונשלח לעבודת פרך. הספר מוסיף ומלווה אותו עם תום המלחמה, שמח אתו בנישואיו ובהולדת ילדיו, עולה אתו לארץ, ומתאר את המעבר מעבודות מזדמנות לחזרה ליצור תכשיטים. והשאר היסטוריה.

אנשים מרבים לכתוב ספרי זכרונות, להנציח בני משפחה אהובים. בני פדני, בנו של אורי, גייס לענין זה את שפרה הורן, סופרת מצליחה ומוערכת. למרות זאת, הספר אינו מתעלה מעל לרמת ספר משפחתי גרידא. רוב הזמן היתה לי הרגשה שהוא יתאים – מעבר לחוג המשפחתי – לבני נוער. קורות חייו של אורי פדני מסופרים בשטחיות, מדלגים כרונולוגית בין אירועים מבלי להעמיק היסטורית או רגשית. לטובת מי שלא יטרחו לחפש תוספת פרטים מחוץ לספר, משובצים בו קטעי מידע ויקיפדיים, במעין מתכונת של ספר לימוד. חייו של פדני היו מעניינים, לא שגרתיים, ראויים להיות מסופרים, אבל האופן בו הספר כתוב אינו מוסיף דבר שאי-אפשר למצוא בקלות בראיונות שפורסמו. שלושת הפרקים הקצרים האחרונים הם פרסומת לעסק. לא שיש בכך משהו רע, ולבני המשפחה בהחלט יש במה להתגאות, אבל פרקים אלה תורמים אף הם לתחושה שהספר מיועד בעיקר לחוג מכרים מצומצם. כמוטו לספר נבחר קטע ממכתב שכתב ביאליק, ובו הוא מתייחס לביוגרפיות ואומר בין השאר, "ובכלל אין לדעתי מקום בספרות לביוגרפיה סתם פרוטוקולית ופספורטית אלא לביוגרפיה של הרוח והתפתחותו, וזה הוא חוכמה בפני עצמה, חוכמה הקרובה יותר לאמנות". חבל שהביוגרפיה הזו היא "פרוטוקולית ופספורטית", אבל, כאמור, כמצבת זכרון לאורי פדני אולי די בה.

כנרת זמורה

2021

פרי הוא מרצה לספרות בעל מוניטין באוניברסיטה יוקרתית. גייל היא עורכת-דין מוערכת במשרד גדול. השניים, בני זוג מזה תקופה ארוכה, יוצאים לנופש באי אנטיגואה, שם הם מתכננים לשחק טניס ולנוח. סמוך לאתר הנופש מתגורר דימה, אוליגרך רוסי, עם אשתו ועם חמישה ילדים, מוקף שומרי ראש ואמצעי אבטחה. דימה, טיפוס אגרסיבי בעל נוכחות דומיננטית, משתלט על זמנם של פרי וגייל, ולאחר שנכבשו, ללא התנגדות, בקוריו, הוא מבקש מהם לתווך בינו ובין ממשלת בריטניה. בתמורה לאזרחות בריטית לו ולמשפחתו הוא מוכן למסור מידע בעל חשיבות עליונה. השניים מצליחים ליצור קשר עם הביון הבריטי, ומגויסים כמרגלים אד-הוק כדי לסייע לדימה להשיג את מבוקשו.

שני נושאים מעניינים בספר. האחד הוא אחורי הקלעים של הביון, שבא לידי ביטוי בעיקר באישיותם של הקטור ולוק, שני העובדים הכמעט יחידים ביחידה עצמאית למחצה. השני הוא העולם של מלביני הכספים ושל המאפיה הרוסית, שדימה הוא אחד ממייצגיו וגם אחד מקורבנותיו. למרות זאת, הספר הוא בעיני אחד החלשים של לה-קארה, בגלל הדמויות המעורפלות של פרי וגייל, שמניעיהם מטושטשים במקרה הטוב ובלתי משכנעים במקרה הטוב פחות.

מה גורם לשני אנשים צעירים, כבני שלושים, להמשך אל אדם מטיל אימה, שלפחות אחד משומרי ראשו חמוש בגלוי, ושאשתו מצטיירת כמטורפת? הספר פותח בהתלבטויותיו של פרי לגבי עתידו המקצועי, אבל מכאן ועד למעורבות מרצון בענייניו המסוכנים של דימה הדרך רחוקה. לגייל אין התלבטויות מעין אלה של פרי, ולה-קארה מייחס לה מניע בלתי משכנע בצורת החסות שהיא פורשת על נטשה, בתו המתבגרת של דימה, והאחריות שהיא מפתחת כלפי שתי האחייניות הצעירות של דימה, שהוריהן נרצחו, וכל זה אחרי מפגש בודד. במהלך התחקיר הממושך שפרי וגייל עוברים בשובם ללונדון, לה-קארה מציין שוב ושוב שגייל נסגרת בחשש כשעולה שמה של נטשה, כאילו היא מסתירה סוד בטחוני שעלול לפגוע בה ובפרי ובבריטניה בכלל, רק שמסתבר שהסוד הגדול הוא שנטשה בהריון. ונניח שיש משהו כובש במשפחה הזו. עדיין אין בכך הסבר להתגייסות מרצון של חובבנים למשימת ביון מול ארגון חסר רחמים. בקצרה, יותר מדי חורים באישיות של שתי הדמויות הראשיות, מה שהופך את העלילה למופרכת.

על הכריכה מצוטטת ביקורת שקובעת כי זהו "מותחן שמזכיר חלקית את ג'ון לה-קארה הישן והטוב, וחלקית את אלפרד היצ'קוק". לא מצאתי כאן את היצ'קוק, ו"חלקית" מג'ון לה-קארה אינו מספק בעיני.

Our Kind of Traitor – John le Carré

כנרת

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: מרינה גרוסלרנר

ב-1948 שהו בביירות כמה מאנשי המחלקה הערבית של הפלמ"ח. הימים ימי קרבות יום העצמאות, התקשורת עם הארץ מקוטעת. ללא ארגון מבוסס שיכול לגבות אותם במקרה שייחשפו, ללא מידע מלא על הכרזת המדינה ועל מהלך הקרבות, ללא תורת ביון מסודרת וברורה, בקרב ציבור חשדן – הסוכנים עסקו באיסוף מידע, בתכנון פעולות ובסיוע לביצוען. מתי פרידמן אינו מתיימר לכתוב את ההיסטוריה של המחלקה. הוא מספר עליה דרך קורותיהם של ארבעה מן האנשים באותן שנים, ומציב את הסיפור בהקשר של התהוות החברה הישראלית. שלושה מגיבורי הספר – גמליאל כהן, יעקובה כהן ויצחק שושן – האריכו ימים ושירתו בזרועות המודיעין לאורך שנים, אך עלילותיהם נותרו עלומות מן הסיבה הפשוטה, והמשמחת, שלא נתפסו. הרביעי – חבקוק כהן – נהרג ב-1951 כשהלך לפגוש סוכן ירדני ונקלע למארב.

ראשיתה של המחלקה ב-1943 בצורך להחדיר סוכנים אל הציבור הערבי בארץ-ישראלי, כדי לחשוף את תכניותיו כלפי האוכלוסיה היהודית. לא ניתן היה להסתפק בסממנים החיצוניים כמו לבוש ושפה. נדרשה היכולת להשתלב ממש, להפגין את כל הניואנסים הדקים המבחינים בין יהודי למוסלמי, בין ערבי ארץ-ישראלי לערבי ממוצא אחר. עולים מארצות ערב, או בנים למשפחות שמוצאן משם, התאימו למשימה. לכל אחד מן הארבעה, ולמעשה לכל אחד מאנשי המחלקה החדשה, היה סיפור חיים מורכב משלו. חלקם ביקשו להשתלב בפלמ"ח האגדי, חלקם נענו לקריאה למרות ששאפו להבליע את יחודם על רקע החברה האשכנזית ברובה, ולא ששו לשוב ולהבלע בזהות הערבית. אנשי הפלמ"ח כינו את המחלקה "השחורים", השם הרשמי שונה ל"השחר". המתגייסים עצמם בחרו במונח "מסתערבים", כשמו של הכינוי "מוּסְתערבּים" שהעניקו מגורשי ספרד, שהשתקעו בארצות ערב, ליהודים המקוריים שנדמו ביניהם לערבים.

פרידמן מתאר את הווי המחלקה, את ההכשרה המקיפה שהעניק למתגייסים המורה סמעאן (שמעון סומך), את המבצעים בהם השתתפו, כמו פיצוץ משאית תופת שתוכננה לבצע פיגוע בחיפה היהודית וההתנקשות בשייח' נימר אל-ח'טיב, ואת פעילותם היומיומית לאיסוף מידע. לקראת סיום המנדט הבריטי, כשעיקר הסכנה נבע מצבאות ערב המתכננים לפלוש, נדרשו אנשי המחלקה להישתל במדינות שסביב ישראל. התחנה בביירות אספה מידע על תכניותיה של לבנון, על הלכי הרוח של המנהיגים ושל העם, ועל תנועות הצבא, והשתתפה במבצעים כמו הנסיון להטביע את היאכטה "איגריס", שהיתה בעבר ספינתו של היטלר, וכעת היתה מיועדת להפוך לספינת קרב.

על פעילותה של המחלקה, ועל פעילותם של הארבעה, אפשר לקרוא רבות ברשת. מעלתו של הספר היא בהיבט האנושי. פרידמן נכנס לראשם של אנשים שחוו מהפכים בחייהם, הגיעו לחברה שראתה בהם חריגים, וסיכנו את חייהם על בסיס יומי. לצד ההרואיות והמסירות הוא מספר על רגעי שבירה ועל התנהלות בלתי מקצועית, אם משום העדר תורת ביון מסודרת, ואם משום היותם בני אדם על קשייהם ומכאוביהם. כך, לדוגמא, אחד מן הארבעה קם יום אחד ובלי להודיע נסע לחלב, עיר הולדתו. אמו נפטרה בעודו ילד, אביו נפטר שנים אחרי שהבן גנב את הגבול לישראל, ובחלב נותרה רק אמו החורגת, אבל הדחף לשוב את מחוזות ילדותו, אולי לאשר את זהותו, כפי שפרידמן מציע, היה חזק ממנו. פעמים אינספור התעוררו כלפיהם חשדות, הם נדרשו לאלתר, להציל את עורם בהבזק של תושיה, לעזוב בתוך רגע את מקומם ולמצוא מקלט בטוח יותר. שישה מאנשי המחלקה נתפסו במהלך פעילותם, מקום הקבורה של ארבעה מהם אינו ידוע. הסוכנים ומפעיליהם למדו את התורה תוך כדי תנועה, משכללים את אופן הפעולה, מנסחים כללים. כל מה שנלמד שם הפך לגרעין של הביון הישראלי בשנים הבאות.

בזכות הדיווחים של אחד המושתלים בקרב הציבור הערבי בחיפה, הספר מספק גם מבט מן הצד של החברה הערבית על הארועים שהובילו לבריחה ההמונית מן העיר. המחלקה, מצדה, החליטה לנצל את זרם הפליטים כדי להעביר סוכנים למדינות ערב. גמליאל, חבקוק ויצחק הגיעו באופן זה ללבנון.

בספר משולבות תמונות רבות, וטוב שכך. הן מעניקות פנים לסיפור וממחישות את הטקסט.

הספר מרתק ומחייה יפה את התקופה ואת אירועיה. פחות התלהבתי מן הנסיון של פרידמן לייצר אמירה סוציולוגית על פניה של החברה הישראלית אז והיום ועל השתלבותה במרחב המזרח-תיכוני. הוא שב ועוסק ביוצאי אירופה מול יוצאי מדינות ערב, ואם כי אין להכחיש את קיומו של הקונפליקט, הטיפול שלו בו הוא שטחי למדי בעיני. מכל מקום, היבט זה של הספר אין בו כדי לגרוע מעוצמתן של הדמויות ומן ההרואיות המרשימה של מעשיהן. זו, אגב, היתה גם התרשמותי מספר קודם שלו, "תעלומת הכתר" – תחקיר מעמיק וסיפור מעניין ומאיר עיניים, אבל מסקנות פרטיות לא משכנעות.

השיר "מעבר לנהר" היה אחד החביבים על החבורה בעת הקומזיצים המפורסמים. להקת הנח"ל שחזרה אותו ברוחה של החבורה – שיר רוסי בן המאה התשע-עשרה, למלים עבריות של שאול טשרניחובסקי, ובעיבוד מזרחי שהעניקו לו אנשי המחלקה.

ספר מרתק ומומלץ.

Spies of no Country – Matti Friedman

דביר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

כותרת משנה: מדריך למשתמשים

"ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל", אחד מספריו הקודמים של ביל ברייסון, החל בהיווצרותו של היקום והסתיים בהופעתו של האדם. "הגוף", כשמו, יורד לחקר גופו של האדם. מאפייניו של ספר זה דומים לאלה שעשו את הספר הקודם מוצלח כל כך: כתיבה בהירה, זרימה לוגית מנושא לנושא, שילוב בין מידע רב למעט פיסות רכילות אודות המדענים, המסייעות "לקבע" את הידע, הצגת האופן בו המדע מתקדם, ותחושה מתמדת של סקרנות ושל היקסמות. בכל הקשור לגוף, ממש כמו בכל הקשור ליקום, עדיין רב הלא ידוע, ונותר לנו עוד הרבה ללמוד. המורכבות המדהימה של הגוף בכל אחד ממרכיביו, העובדה שהוא פועל עשרות שנים, ובדרך כלל בלי צורך בתחזוקה שוטפת או בהתקנת חלקי חילוף, הנפש הנוצרת מן התרכובות האורגניות – כל אלה, כפי שברייסון כותב, עושים את האדם "פלא אמיתי" (ובענווה הוא מוסיף, "אך יש להודות, כזו היא גם התולעת הנוברת באדמה").

ברייסון אינו מדען, ואינו מבקש להציג תגליות חדשות, אבל בדרכו היעילה והמושכת הוא מסכם את הידע הקיים, שרובנו איננו שואלים עליו, או שאיננו טורחים לחפש תשובות. אם בבדיקת שמיעה נתבשר על ירידה בשמיעת התדרים הגבוהים, נקבל זאת כאקסיומה. ככה זה, אלה התדרים שנעלמים ראשונים. ברייסון שואל למה וגם עונה (בגלל האופן בו ממוקמות נימות השיער השונות בשבלול שבאוזן). באופן זה הוא מכסה מגוון עצום של פרטי מידע, ומלמד אותנו על עצמנו את כל מה שאפילו לא ידענו שאנחנו לא יודעים. הוא מטפל בכל אחת ממערכות הגוף בנפרד, בודק מדוע אנו חולים ומה עושה הרפואה בנידון, וחותם בהזדקנות ובמוות.

הנה מדגם אקראי של ארבעה נושאים מעניינים העולים מן הספר:

קיימת תיאוריה לפיה המוח יכול היה לגדול למימדיו וליכולותיו בזכות הבישול. האנתרופולוגית נינה יבלונסקי מייחסת זאת גם לזיעה: "'איבוד רובו הגדול של שיער הגוף, ורכישת היכולת לאבד חום גוף עודף באמצעות הזעה, סייעו ליכולת להגדיל באופן דרמטי את האיבר בגופנו הרגיש ביותר לטמפרטורה, את המוח'. כך, היא טוענת, סייעה הזיעה להפוך אתכם ליצורים הפיקחים שהנכם".

המוח היום קטן משמעותית מכפי שהיה לפני עשרת אלפים שנה. "ההשערה המקובלת היא שהמוחות שלנו פשוט נעשו יעילים יותר". אבל, מוסיף ברייסון בסקפטיות, "איש אינו יכול להוכיח שלא נעשינו פשוט טיפשים יותר".

משבר האנטיביוטיקה צריך להדאיג מאוד את כולנו. תרופות ניתנות שלא לצורך, חיידקים מפתחים עמידות, ו"שיעור מקרי המוות ממחלות זיהומיות מטפס ועולה וחזר לרמתו מלפני ארבעים שנה". התחזית לעתיד הקרוב מטרידה מאוד, כדבריו של אחד הרופאים שאיתם שוחח ברייסון: "אנו ניצבים בפני האפשרות שלא נוכל עוד לבצע החלפה של מפרק הירך או הליכים שגרתיים אחרים מפני שהחשש מזיהום יהיה גדול מדי".

ד"ר בנימין מוזס, בספרו "להיות רופא בעידן הבערות מרצון", הצביע על הכשלים בבדיקות ממוגרפיה, ועל הנזק הנגרם כתוצאה ממצאיהן ("בשלושים השנים האחרונות תויגו כ-1.3 מליון נשים כחולות בסרטן השד, אף שסבלו מסרטן עצל שאינו מזיק"). ברייסון עוסק אף הוא בנושא זה, ומרחיב גם אל בדיקות PSA לגילוי סרטן הערמונית. הוא אינו שולל את שתי הבדיקות, אבל לאור הממצאים ממליץ על זהירות בהתיחסות אליהן.

הספר אינו נעדר מסר. כפי שנרמז בכותרת המשנה, "מדריך למשתמשים", משתמשים רבים נזקקים להדרכה. ברייסון מרבה בדוגמאות מן האומה האמריקאית, שבגלל אורח חיים הרסני ניצבת במדדים רבים במקום נמוך יחסית למדינות העולם המפותח. השמנת יתר וחוסר פעילות גופנית הן בעיות מוכרות. בעיה נוספת לדוגמא, האמריקאים, המהווים  ארבעה אחוזים מאוכלוסית העולם, צורכים שמונים אחוז מהאופיואידים, משכך כאבים ממכר. הגוף אמנם בנוי לתקן נזקים ולשמור על איזון, אבל כידוע הוא אינו עמיד בפני מתקפות שמשבשות באורח חמור את תפקודו.

יכין אונא תרגם יפה, והוסיף הערות מועילות, בעיקר בהשוואת הנתונים שברייסון מציג למצב בישראל. חבל שההוצאה לא הקפידה על הגהה, כראוי לספר מושקע שכזה. "הגוף" הוא ספר קריא מאוד, מרתק ומפליא, ומומלץ בהחלט.

The Body – Bill Bryson

דביר

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: יכין אונא

אפרים גורסקי נולד באנגליה למשפחה עניה. את דרכו אל הרווחה היחסית פילס באמצעות מעשי נוכלות מתוחכמים, עד שנתפס, נכלא בניוגייט והצליח להמלט. כשנתפס שנית הוגלה לארץ ואן דימן, היום טסמניה. גם משם הצליח להציל את עצמו, כשעלה במרמה על ספינתו של ג'ון פרנקלין, קצין הצי הבריטי וסגן מושל ואן דימן. בסופו של דבר התגלגל לקנדה עם משלחתו של פרנקלין, שאבדה כולה ב-1845. אפרים היה הניצול היחיד.

מוזס ברגר היה צעיר מבטיח, זוכה מלגת רודס היוקרתית, בעל שאיפות ספרותיות. הבעיה של מוזס היתה צלו הגדול של אביו, ל.ב. ברגר, משורר בעל שם ובעל אגו גדול אך שברירי. המלגה לא עשתה עליו רושם, את נסיונות הכתיבה של בנו פירש כהתגרות ולמעשה ייחל לכשלונו. ל.ב. רדף כבוד וחי בחשש מתמיד מכשלון, אבל מחל על כבודו כשהוצע לו לשמש, תמורת הכנסה שנתית נכבדת, ככותב נאומים ויועץ תרבותי של ברנרד גורסקי, נכדו של אפרים. מאז ביקורו הראשון של מוזס באחוזת שלושת האחים לבית גורסקי, שם התחבר דווקא עם הילדים המנודים של המשפחה, צאצאיו של סולומון שנעלם בתאונת מטוס, היה מוזס אחוז דיבוק לעלות עם עקבותיו של האח הנעלם. המניע הראשוני שלו, כפי שהודה מאוחר יותר, היה נסיון להכפיש את שמם של בני גורסקי, כדי שיוכל להטיח את הרפש שימצא בפניו של אביו. המשפחה האמידה והמכובדת הפכה עבורו לדיבוק.

"סולומון גורסקי היה כאן" מספר את סיפורם של ארבעה דורות לבית גורסקי, ואת סיפורו של מוזס הכרוך בהם לבלי הפרד. זהו גם סיפורה של החברה הקנדית במאה התשע-עשרה והעשרים, ובעיקר יחסה המתנשא והמנוכר כלפי זרים. מכיוון שהסופר ודמויותיו יהודים כולם, לאנטישמיות יש נוכחות משמעותית בספר, אך הוא מטפל גם בהתיחסות לאינואיטים ולמהגרי עבודה. עד 1969, כדוגמא, האסקימוסים של קיוואטין היו ידועים לאנשי אוטאווה רק לפי המספרים על דיסקיות זיהוי שנשאו על צווארם. מאמר של עיתונאי בכיר מ-1907 הבטיח לאמריקאים, בנסיון לפתות אותם להגר, שבני תערובת לא יוכלו להשתרש במערב קנדה. כשמעסיקים הציעו עבודה למהגרים סינים בעת שהעובדים הקנדים שבתו, ביצעו האחרונים מעשי לינץ' במהגרים. כשסולומון מנסה לשכנע פוליטיקאים מקומיים לקלוט יהודים נרדפים בשנות השלושים, הוא נתקל, כמובן, בדחיה.

דמותו של ברנרד גורסקי מועתקת מדמותו האמיתית של סמואל ברונפמן, מייסד חברת סיגראם. ריצ'לר הכחיש משום מה כל קשר בין השניים, אבל קוי הדמיון מרובים מכדי שהדבר יהיה מקרי. גורסקי, כמו ברונפמן, החל את דרכו אל העושר בתקופת היובש בארצות-הברית. תחילה ניצל פרצה בחוק, וייצר ומכר תרופות שהכילו אלכוהול ("היי-לי-לול תרופת שיעול" נקרא אחד המוצרים שלו, "Rock-A-Bye Cough Cure" הוא שם אחד המוצרים של ברונפמן). מאוחר יותר העסיק רשת של מבריחים, בשיתוף פעולה עם המאפיה האמריקאית, כדי להעביר מקנדה לארצות-הברית משקאות חריפים. ריצ'לר מכנה את גורסקי מר ברנרד, כינויו של ברונפמן היה Mr. Sam. החברה הקנדית הקימה שלוחה בארצות-הברית, בספר ובמציאות, כולל בנין סיגראם האיקוני במנהטן. על ברונפמן אמר אחד ממקורביו שיותר מששאף לעושר שאף להכרה, וכך גם בן דמותו בספר. תיאור ההלוויה של השניים זהה. ואלה רק כמה דוגמאות להעתקה מן המציאות. שאר הדמויות במשפחה בדויות, ככל שידיעתי מגעת, וריצ'לר רקח סיפור מדמיונו הפורה אך עיגן אותו עמוק ברקע ההיסטורי. השקעתי זמן וחיפושים בנסיון להבחין בין בדיה לעובדות, נהניתי מן היצירה ולמדתי רבות מן החיפוש.   

סיפורו של אפרים מתנהל רובו ככולו בקרב האינואיטים, שם הוא מייסד כת לנוחותו, ומותיר אחריו תערובת יוצאת דופן של אמונות מקומיות ויהדות. בנו היחיד מתואר כ"מקף" בין אביו הססגוני לשלושת בניו העתידים להתעשר עושר אגדי. ברנרד הוא הבכור, אך סולומון הוא המבריק והדומיננטי שבהם. מוריי, הבן השלישי, משתרך מאחוריהם, מתרפס וירא מהצל של עצמו. האם ברנרד, שקצה נפשו בצלו של סולומון ובתעלוליו, הורה להתנקש בחייו? מוזס משתוקק לדעת. המאבק בין שלושת האחים על השליטה בעסקיהם מחלחל באופן הרסני אל הדור הבא, וכל אחד מן הצאצאים מגיב באופן אחר, בדרך כלל קיצוני. אחד מבניו של סולומון עובר צפונה והופך לחרדי פנאטי. אחד מבניו של ברנרד מפתח תאוות שליטה משלו. מוזס עצמו, נתון עדיין להשפעתו המסרסת של אביו, ואחוז דיבוק גורסקי, נע בין שתיינות כבדה לגמילה, ורודף אחר כל רמז בנסיונו לחשוף את סודות המשפחה בכלל, ואת תעלומת סולומון בפרט.

מרדכי ריצ'לר, המוכר בעיקר בזכות "חניכותו של דודי קרביץ", הספר והסרט, כתב ספר רב-נושאי מורכב, שעובר תכופות בין זמנים, משלב בעלילה דמויות רבות, ואינו עושה לקורא חיים קלים. אינספור הפרטים הבונים את העלילה מתלכדים בהדרגה לסיפור מלא, אך נדרש אורך נשימה כדי ללקט אותם בזה אחר זה. הסבלנות בהחלט משתלמת. משה זינגר העניק ליצירה תרגום מוצלח, והספר הססגוני והמרתק מומלץ בהחלט.

Solomon Gursky Was Here – Mordecai Richler

זמורה ביתן

1994 (1989)

תרגום מאנגלית: משה זינגר