כותרת משנה: איך אנחנו מדברים ומה זה אומר עלינו
"כ־2500 שורשים הורישה לנו העברית הקלסית. הם לא נולדו על שולחנם של מדקדקים מלומדים, אלא צמחו מתוך השפה הטבעית במשפחת הלשונות השמיות, בתהליך שעל תיאורו מתכתשים דורות של בלשנים. בעברית הישראלית נוספו לשורשים הקלסיים לפחות 1500 נוספים, ומהם יצאו לעולם פעלים חדשים, שמות עצם ותואר לעשרות אלפים. רבים מהשורשים זכו לתו תקן"
לשפה העברית, כמו לכל שפה, יש כללים ברורים, או בלשונו של רוביק רוזנטל, "הספרים משרטטים ארמון בנוי לתלפיות, ובו אולמות וחדרים, בניינים, זמנים, גזרות ומגדרים". אבל לצד השפה התקנית הזו, מעליה, וגם בחתירה מתחתיה, צומחת שפת הדיבור. יש בלשנים הרואים בה כלי הרס של השפה, ויש הרואים בה התפתחות טבעית, האופן שבו העברית צומחת ומתאימה את עצמה לצרכי היומיום והשעה.
רוזנטל סוקר בספר את ההשפעות החיצוניות על העברית, החל מן השפות העתיקות, דרך הגרמנית והרוסית והערבית ועוד, ועד האנגלית הדומיננטית מאוד כיום. הספר שזור אינספור מלים, שפעם היו זרות, אבל נטמעו בעברית והפכו לתקניות, לצד אינספור ביטויים שהם בעצם תרגום של ביטויים זרים, שגם מקורם, כמו מקור המלים הזרות, נשכח עם השנים, והם נחווים כאינטגרליים ומקוריים. הוא מתאר ומסביר שינויים שחלו באופן ההגיה (כמו בליעת אותיות), במבטא ("לא רק המבטא האשכנזי הובס בדרך למבטא המשותף, אלא גם המבטא הספרדי המקורי"), באופן בניית מלים חדשות (פעם משורש נבנו מילים, היום ממילים נוצרים שורשים), תוהה מי מחליט "מה נכון", מתאר תפיסות בלשניות ("הדילמה של הבלשן העברי בין ה"תיאורי", העוקב וחוקר את התפתחות השפה ללא שיפוט, לבין ה"נורמטיבי" — קובע הנורמות"), ועוסק בכלל ההיבטים של השפה המדוברת.
הנה נקודה מעניינת, אחת מיני רבות: "לכאורה מדובר בבליל השפעות מעורבבות, גבולות מטושטשים בין התקן, הנורמה ונוהגי הדיבור, ובקיצור: בלגן. אבל הבלגן הזה מאורגן בזכות היסוד היציב של העברית לדורותיה: הדקדוק, או תורת הצורות. בעוד השורשים מתרבים, הצורות שלתוכן נוצקים השורשים יציבות וכמעט שלא חל בהן שינוי, הלוא הן הבניין והמשקל". כלומר, גם אם נעשה שימוש במילים זרות, הן נוצקות לתוך מבנים קיימים. לדוגמא, רבים אומרים "לרפרש" כתחליף ל"לרענן", אבל אופן השימוש במילה הזרה נעשה באותה תבנית של המילה העברית: רִפרוש מול רִענון, מרופרש מול מרוענן.
ועוד אחת, על תפקידו של הסלנג: "סלנג נקבע על פי התפקיד החברתי של המילה, או של הביטוי. תפקידו לשבור את חומות הפורמליות, לשחרר את השפה מכבלי התקן הלשוני. דרישת התפקיד המובנית בתוכו היא שלא יינתן למילה או לביטוי הסלנג תו תקן. הסלנג הוא תת־תקני בהגדרה, מרצון, זה סוד חינו ולכן הוא גם תמיד יעצבן ותמיד יהיו לו אויבים מבית. אי אפשר איתו, אבל בהחלט אי אפשר בלעדיו".
השפה חיה, דינמית, משתנה, וטוב שכך. יחד עם זאת, צר לי על העילגות הפושטת ועל מה שאובד בדרך. השימוש בפעלים גנריים מדלל את העברית, וההיכרות עם השפה המקורית היפה הולכת ודועכת. הנה שני קטעים מן הספר שמתייחסים לכך:
"מקרה מיוחד הוא הפועל "רשם", הבולע בהדרגה פועל אחר, "כתב", בעיקר בכל הקשור ליצירה ספרותית או טקסט עיתונאי, כדוגמת אותו נער שכתב (או רשם) בבחינה בספרות: "דוסטוייבסקי רשם את החטא ועונשו." השימוש המתפשט ב"רשם" על פני "כתב" מטשטש היררכיות תרבותיות. אם רישום בתעודה או בפנקס מתלכד עם כתיבה מושקעת, השפה מאבדת ניואנס ונעשית ענייה יותר ושקופה פחות".
"לצד זה מוכרת תופעה מטרידה של היעלמות יסודות רבים במילון מן הידע הלשוני של דוברי העברית. מילים שאופיין ספרותי נותרו במילון אבל אינן בשימוש, וההיכרות איתן הולכת ופוחתת. ביניהן מילים רבות מן המקורות, בעיקר מן הספרות הפוסט־מקראית. באוצר מטבעות הלשון ערכים רבים, בעיקר בעלי אופי ספרותי, שכמעט אינם מוּכרים לקהלים חדשים. בכך משקף המילון הישראלי הפעיל את ההיכרות המתמעטת של דורות חדשים עם המקורות כמו גם עם הספרות החדשה".
רוביק רוזנטל מיטיב לכתוב עבור הקהל הרחב, להנגיש נושא בלשני-מדעי באופן נהיר ומושך. חלק מן המידע שבספר היה מוכר לי, חלקו חדש ומאיר עיניים, ושניהם גם יחד מרתקים.
מומלץ בהחלט.
כתר
2026
