תגית: מטר

שחר ונועה עוברים לבית בשכונה חדשה באבן יהודה ופותחים בכך דף חדש בחייהם. נועה היא הנדסאית תוכנה, עובדת הייטק מוערכת ומבוססת. שחר הוא פרסומאי עצמאי, שמוצא את פרנסתו בתחום שהופך, למורת רוחו, לדיגיטלי, אבל בינתים הוא אוהב את עיסוקו. נועה מביאה אל הנישואים שתי תאומות בנות שש, אלה והדר, שנולדו מקשר עם גבר שויתר על אבהותו. יש קצת קשיים של הסתגלות, אבל שחר מתכנן לאמץ רשמית את הבנות, נועה, שסובלת פה ושם מימים דכאוניים, מתמלאת אופטימיות בבית החדש, הבנות מסתגלות אל המסגרת המשפחתית החדשה, יש לזוג הלא כל כך צעיר תכנית ללדת ילד משותף, ונראה שהחיים יחייכו אליהם.

בעוד החיים שכאן נראים מבטיחים, החיים שמעבר אינם רגועים. כשנועה נוסעת לחו"ל למספר ימים במסגרת עבודתה, ושחר נותר לראשונה לבדו עם הבנות, תופעות משונות מתחילות להטריד אותו. בלון הליום יורד מעצמו במדרגות למרות שאין שום משב רוח שיניע אותו, בובות עוברות מן המדפים לרצפה, פעילות בלתי ברורה מתרחשת בלילה בזמן שהוא ישן. שחר, שהוא גבר רציונלי, מוצא עצמו מתמודד עם נוכחות של רוח רפאים, ונעזר במיסטיקנים שבהם זלזל עד כה.

כמעט עד מחציתו, הספר מתאר את התפתחות ה"יחסים" בין שחר לרוח, ברגשות שנעים בין אימה לדאגה, בין אי אמון להיסחפות אל מיסטיקה, בין צורך להשאר במקום ולברר מה פשר התופעה לפחד שמא הרוח תזיק לבנות שבאחריותו. הוא להוט להפטר מן הצרה לפני שובה של נועה, חרד שמא האופטימיות שלה תתפוגג, והימים הדכאוניים, שאת סיבתם אינו מבין, ישובו.

מיהי הרוח? מה גרם להופעתה? התשובה לכך תגיע בהמשך, ותפתח שורה ארוכה של שאלות קשות ומטרידות. מי יקבל את הרוח אל חייו ומי ינסה לשלח אותה אל עולם שכולו טוב? איך תשפיע הנוכחות החריגה על הנישואים החדשים והבלתי יציבים עדיין? מה מבינות הילדות ומה צריך להסביר להן? לצד אלה תעלינה דילמות של אשמה, של טראומה, של סדרי עדיפויות, של אחריות, אך מחשש לקלקלנים אמנע מלהרחיב אודותן.

מחציתו הראשונה של הספר חיננית. קצת התקשיתי להבין אם הסופר ביקש ליצור אימה או לכתוב פרודיה על ספרי אימה (ופה ושם גם על סיפורי אהבה), אולי שילוב מקורי של שניהם. כך או כך האפקט שנוצר מושך לקרוא הלאה, אינו מפחיד (או למצער לא הפחיד אותי ברמה שתגרום לי להתבונן בחשדנות סביבי), די משעשע ומהנה, ובהחלט מעורר סקרנות לגלות מיהי הרוח, מה היא רוצה מהמשפחה הזו, ואיך הסופר יוציא את גיבוריו מן התסבוכת.

כשזהות הרוח נחשפת, הספר נחלש בעיני. כפי שהזכרתי קודם, הגילוי מציף נושאים רגשיים ונפשיים משמעותיים, אבל הטיפול בהם, לדעתי, שטוח מדי. משהו מן האוירה הקלילה של המחצית הראשונה נותר בסביבה גם כשמן הראוי היה שיתפוגג. אם מדובר בספר כיפי קל, כמצטייר לעתים, הנושאים שעולים בו אינם הולמים את האוירה. ואם מדובר בעיסוק עמוק בנושאים הללו, האוירה והסגנון ממסמסים אותם. התקשיתי להאמין לדמויות, בעיקר לזו שנאבקת יותר מכולם עם רגשות מייסרים. בעיני, ואולי זו רק אני, ההתנהלות של הנוגעים בדבר לוקה בחוסר הגיון על סף אי אמינות.

בזכות המקוריות והחינניות מצד אחד ובגלל החולשה בטיפול בנושאים הכבדים מצד שני, אסכם בהמלצה מסויגת.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

מטר

2025

ילדותה של גוון עברה עליה בידיעה שמותה של אמה כריסטינה קרוב. כשהילדה היתה רק בת שלוש, אובחן אצל אמה סרטן שד. בשמונה השנים הבאות היא נלחמה במחלה, אך זו התפשטה לעצמות ולמוח. גוון ואחיה ג'יימי, המבוגר ממנה בארבע שנים נותרו יתומים. בשנים האחרונות לחייה, כשהרופאים נתנו לה רק שנה, ואחר-כך שנה נוספת, עסקה כריסטינה באינטנסיביות, כפי שעסקה בכל דבר בחייה, בהכנת ארגזים עמוסי קופסאות קטנות ומעטפות לילדיה. בקלטת שמצאו השניים אחרי מותה אמרה בין השאר: "הרעיון הזה צץ לי כשחשבתי על האגדה הרוסית על ואסיליסה, כשהאמא גוססת והיא נותנת לבת שלה בובה קטנה שהיא שמרה בכיס. ואז, בזמנים קשים, כשהיא מתמודדת עם אתגרים גדולים שהיא עדיין קטנה מדי וחסרת ניסיון בשבילם, היא מוציאה את הבובה מהכיס והבובה אומרת לה מה הם הסימנים שיעזרו לה לדעת באיזו דרך לבחור. הבובה מייצגת את האינטואיציה של הילדה, את החוכמה הפנימית שלה ואת האהבה של אמא שלה כלפיה. והבנתי עד כמה הייתי רוצה לתת לכל אחד מכם בובה כזאת שתוכל לעזור לכם כשהבעיות יהיו גדולות מדי, או מורכבות מדי, או כשלא יהיה לכם מספיק ניסיון בחיים כדי לדעת באיזו דרך לבחור". הארגזים מכילים מתנות לימי ההולדת, בצירוף ברכה והסבר על הבחירה, וכן מכתבים לאבני דרך בחייהם העתידיים של ילדיה: המחזור הראשון, קבלת רשיון נהיגה, סיום לימודים, אירוסים, לידת ילד ראשון.

ז'נביב קינגסטון היא גוון, שם שנתן לה אחיה ואומץ על ידי כל מכריה. בממואר רגיש, נוגע ללב וחכם, היא מתארת את משפחתה, את הילדות היחודית שלה ושל אחיה בחברתו של המוות, ואת ההתמודדות המייסרת עם האובדן, ובעצם האובדנים, שחוו. היא מספרת על הרע ועל הטוב, על המריבות התכופות בין ההורים, וגם על הרוך ששרר ביניהם; על חיכוכים בינה, המוחצנת והתזזיתית, ובין אחיה המופנם, וגם על הקשר האמיץ שקשר אותם כל חייהם; על רופאים שהכזיבו ועל רופאים שסייעו; על הרפתקאות ושמחות, וגם על דכאונות וקשיים נפשיים. נוכחת מאוד, וחשובה מאוד, התמיכה השופעת שבני המשפחה זכו לה, מחברים, מקבוצות רוחניות שהאם פנתה אליהן, מאנשי מקצוע שגויסו להכין את הילדים למה שמצפה להם.  

"בכל השנים שבהן היה לי הארגז, מעולם לא התפתיתי לפתוח חבילה לפני הזמן", כותבת גוון, ובכך אפשרה לאמה ללוות אותה בכל תחנות חייה. נדמה שכריסטינה חשבה על הכל. היא לא הסתפקה בהכנת מתנות כדי להיות נוכחת ולהושיט יד מן העבר. היא ניסתה לדמיין את ילדיה כמתבגרים וכמבוגרים, ולדבר אליהם כפי שיהיו אז, לא כפי שהיו כשהכירה אותם בחייה. מכתביה אליהם הם מופת של עידוד ושל הכוונה, בנסיון להעניק להם יותר מסתם זכרון נוסטלגי. כך, לדוגמא, זכתה גוון לקרוא ביום שקבלה את המחזור הראשון, במכתב שדיבר על נשיות, על אימהות ועל עצמיות: "גווני, יש לך מוח משובח. בבקשה תנסי לזכור שכל בן שצריך שתהיי פחות ממה שאת, כדי שהוא יוכל לחבב אותך ולהרגיש איתך בנוח, הוא לא מישהו שראוי לחיבה שלך". בארון כבר המתינו לה התחבושות הראשונות שאמה הניחה שם עבורה. כריסטינה לא היססה להתייחס במכתביה ובקלטות שהשאירה ליחסים בינה ובין בעלה, והֵצרה על שלא יכלה לתת לילדיה דוגמא לחיי נישואים טובים. היא הכינה אותם לאפשרות שאביהם יינשא שוב – "אולי אבא התחתן שוב ומצא יחסים מאושרים יותר, שבהם הוא מרגיש על קרקע בטוחה יותר ופחות מנותק, והצליח לספק לכם דוגמה טובה יותר למה שיכול לצמוח מנישואים". בכל פעם שגוון וג'יימי מבקשים לדבר עליה עם אנשים שהכירו אותה, כולל הפסיכולוגית שלה שמחויב לחסיון, הם מגלים שאמם הקדימה אותם, והורתה לכולם לענות לכל שאלה שישאלו, חשופה וחטטנית ככל שתהיה. היא אפילו לקחה בחשבון שהמתנות שהיא משאירה אחריה עלולות להתקלקל או ללכת לאיבוד, מה שבאמת קרה מספר פעמים, וכתבה: "בבקשה תזכרו, אמנם המתנות האלה יקרות בגלל המשמעות שלהן, אבל הן בסך הכול חפצים". אשה מרשימה באמת, בבית ובחוץ (עמותה שהקימה בגיל עשרים ושלוש, לפני נישואיה ולפני לידת ילדיה, להזנת קשישים עניים קיימת ופעילה עד היום).

באחד ממסריה כריסטינה אמרה שבחרה להנשא לאיש שהיתה בטוחה שיהיה אב טוב, וגוון וג'יימי אכן בורכו גם באב מסור. פיטר היה טיפוס הופכי לאשתו הקפדנית עד פדנטיות, בעל דמיון עשיר, חובב הרפתקאות ומעשי קונדס, ילדותי משהו לעתים, אולי פחות רגיש לצרכי היומיום אבל תומך ללא סייג במשברים הגדולים. הוא התמודד עם דכאון, שילדיו לא היו מודעים לו, קרס תחת משבר כלכלי שהוא ואשתו חוו, אבל למרות הקשיים ולמרות מריבות קולניות שבקעו מחדר ההורים הילדים חוו סביבה בטוחה ואוהבת. אם נותרו משקעים בשל חיכוכים שנוצרו עם השנים, הסופרת, כעת בשנות השלושים לחייה, אינה דשה בהם. "קיבלתם בחיים האלה כמה קלפים מצוינים וכמה קלפים גרועים מאוד", אומר לגוון ולג'יימי דודם. צריכים לנצל את הטובים ולהתמודד עם הגרועים.

קל לגלוש בספר כזה לסכריניות, אבל קינגסטון אינה נופלת לפח הזה. הכתיבה שלה כנה, חשופה, בלתי מתייפייפת. היא כותבת על משפחה אוהבת, על סביבה תומכת, אבל גם על כעסים, על מריבות, על כאבים, ואין אלה סותרים את אלה. אחרי שנים של התמודדות עם ילדות בצל המוות ועם כל מה שצמח ממנה, לטוב ולרע, היא משדרת אופטימיות. דנה אלעזר-הלוי העניקה לספר תרגום נאה ורגיש, והספר מומלץ בהחלט.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Did I Ever Tell You? – Genevieve Kingston

מטר

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

מונה, בת ארבע-עשרה, התייתמה בגיל שבע משני הוריה, ואומצה על ידי דודתה ודודה, בעלי מאפיה. היא אוהבת לעבוד במאפיה, לא מפריע לה להתחיל יום עבודה בארבע בבוקר, והידיעה שאולי תהיה היורשת של המקום ואלה יהיו חייה מעתה ועד עולם נוחה לה. לשביעות הרצון שלה מחייה תורמת גם העובדה שהיא קוסמת. לא בעלת כוחות על, לא שולטת באיתני הטבע, אלא קוסמת "בקטן", קוסמת של לחם. היא יכולה לשכנע בצק לתפוח ולהיאפות כראוי, מסוגלת לגרום לעוגיות ג'ינג'רברד לרקוד להנאת הלקוחות, מצליחה לטפח מחמצת המשמשת, לצד השימושים המקובלים, גם כמעין כחיית מחמד. קסמיה קטנים ובעלי תועלת שולית, ודי לה בכך. היא עצמה אינה מגזימה בתיאור כוחותיה: "ככה זה כשאת קוסמת — כמעט בכל דבר את לא יודעת מה את מסוגלת לעשות עד שאת ממש עושה את זה, ולפעמים גם בדיעבד את לא בטוחה מה בדיוק עשית".

בעולמנו, הפוחד מן השונה ודוחה אותו, קוסמים מוצאים עצמם נתונים לחוקים מגבילים, אבל לא בעיר בה מתגוררת מונה. בחצרה של הדוכסית השלטת משרתים כמה קוסמים רבי כוח, ובעיר מתגוררים באין מפריע מספר קוסמים צנועים יותר, המשתלבים באוכלוסיה, גם אם פה ושם יש מי שאינו מרוצה משכנותם.

בוקר אחד, כשמונה פותחת את המאפיה, היא מוצאת שם את גופתה של נערה צעירה מוטלת על הרצפה. כפי שיסתבר עד מהרה, מישהו אינו מוכן להשלים עם נוכחותם של קוסמים בעיר, ומונה עלולה להיות הבאה בתור. מאחורי הקלעים רוחשים משחקי כוח, תאוות שלטון, אינטריגות פוליטיות, ועד מהרה תמצא עצמה מונה מגויסת, עם כוחותיה הצנועים, לתפקיד הגיבורה. מצוידת בבצק, ומתוגברת בנער עבריין, בעוגיה מנחמת, במחמצת זועפת, ובקוסמת משונה שרוכבת על סוס מת, היא תתייצב למלחמה באויבים מבית ומחוץ.

אורסולה ורנון, תחת שם העט ט' קינגפישר, יצרה מה שהיא מגדירה כספר ילדים אפל למדי. הספר בהחלט מתאים לנוער, ואכן יש בו אפלוליות, אבל כקוראת שמזמן אינה נוער אני יכולה להעיד שנהניתי ממנו הנאה מרובה. הדמיון הפורה של הסופרת, המקוריות של העלילה, הדמויות המתוארות היטב, החן הרב של המספרת יחד עם ההומור והמודעות העצמית שלה – כל אלה נארגים יחד לסיפור שכיף לשקוע בו. להנאה הזו תורמות גם הבלחות מעוררות מחשבה, ביניהן השאלה מתי, אם בכלל, עוזבים מקום שבו החיים עומדים בסכנה ממשית – "אז אם לא לעזוב, ולא להתחבא פה לנצח, איזו ברירה נשארה לי?", תוהה מונה כשהיא חשה נרדפת; התהיה על שלטון העובר בירושה למי שלא ניחן בכישורים המתאימים – "יש לי חשד שיש לה פחות כישרון מולד בענייני שלטון מכפי שיש לי באפייה", היא אומרת על הדוכסית שנרדמה בשמירה על העיר שבחסותה; ההכרה בחוסר היכולת לשלוט ברוע ששוחרר – "מה עלה על דעתי? אם את אופה לחם מרושע, הוא לא ישמע בקולך רק כי את מבקשת יפה", היא מבינה בדרך הקשה; ועוד.

גילי בר-הלל סמו חתומה על התרגום, ונדמה לי שעל קסמיה אין צורך להכביר מלים. את הכריכה היפה עיצב מורן דיין מסטודיו גם וגם.

מומלץ.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

A Wizard's Guide to Defensive Baking – T. Kingfisher

מטר

2020 (2025)

תרגום מאנגלית: גילי בר-הלל סמו

למה אנחנו הולכים על שתים, יחידים מבין כל היונקים? מהם היתרונות האבולוציונים של הליכה על שתים שגוברים על כל חסרונותיה? מה קדם למה, מוח גדול להליכה או להפך? איך ההליכה היחודית הזו משפיעה על מי שאנחנו? בכל אלה ועוד עוסק האנתרופולוג ג'רמי דה סילבה בספר מקיף ומרתק זה.

הסופר נוטל את הקוראים למסע בין מאובנים, או ליתר דיוק שברי מאובנים, שכן רק לעתים נדירות מתגלגל לידי החוקרים שלד מלא, או כמעט מלא, של קודמינו, כמו לוסי והילד מנריוקוטומה. העובדה שמדובר בשברים, לעתים מזעריים, הובילה להתמחות, כפי שמסביר דה סילבה: "פליאואנתרופולוגים רבים התמחו בחלק מסוים מאוד של השלד. יש בינינו מומחים לאנטומיה של הגולגולת, השיניים, המרפקים, הכתפיים, הברכיים והירכיים. תחום ההתמחות שלי הוא כף הרגל, ובייחוד — הקרסול. אחת הסיבות להתמחות הזאת היא היות הפליאואנתרופולוגיה מדע של שברים". כמות המידע שניתן להפיק מכל חלקיק שבר כזה עצומה, ודה סילבה מיטיב לתאר את תהליכי העבודה של המומחים. אם לבחור דוגמא אחת מני רבות: אם נשברה עצם ברגלו של אחד ממיני האדם הקדומים, הוא הפך פגיע, נידון למוות ודאי בהעדר יכולת לטפס על עצים או לרוץ בנסיון להמלט מטורפים. כשבמאובן ניכרים סימנים לאיחוי השבר, המשמעות היא שהנפגע חי די זמן כדי להחלים, ולא יהיה זה מופרך להניח שזכה לתמיכה ולהגנה של בני מינו שבלעדיה לא היה לו סיכוי לשרוד. כלומר, חיים קהילתיים, או לפחות עזרה הדדית, היו חלק מן החברה עוד לפני ההומו ספיינס.

המדע מתקדם בדרך של השערות והפרכתן או אימותן. דה סילבה מציג השערות שהועלו במשך השנים, מתקף אותן או מפלס את דרכו לעבר השערות סותרות. גם אם איננו יודעים עדיין את התשובות לכל השאלות, עצם המחקר מספק ומהנה.

מכיוון שאי אפשר להקיף בסקירה את שפע הידע, הנה כמו נקודות מעניינות על קצה המזלג.

האיור המוכר של מצעד הקדמה (למטה) משרטט קו ישר של ההתפתחות האבולוציונית של האדם. אבל הלינאריות הזו קיימת רק באיור. הנה השערה שיש לה רגליים: "ההליכה על שתיים לא היתה כלל וכלל צורת הליכה חדשה, אלא זו היתה צורת הליכה ישנה שהותאמה לסביבה חדשה. במילים אחרות, הכיוון של "מצעד הקדמה" אולי צריך להיות הפוך. לא אנחנו פיתחנו הליכה על שתיים מאב קדמון שהלך על מפרקי אצבעותיו, אלא קופי האדם ההולכים על מפרקי אצבעותיהם התפתחו מקופי אדם קדמונים שהלכו (מדי פעם לפחות) על שתי רגליים". וגם "לא היה ולא נברא אב קדמון שפוף שצורת הליכתו וגודל מוחו כאחד היו באמצע הדרך בין קוף אדם לאדם".

ועוד בעניין תהליכים לא לינאריים: "המין שלנו התפתח לא במקום ספציפי ולא בזמן מדויק כלשהו, אלא לאט ובהדרגה, תוך כדי תנועה של אוכלוסיות הומינינים ברחבי אפריקה והחלפת גנים הדדית, שכמה מהם הועילו להישרדותן".

גם התפיסה הפופולרית של התפתחות ההומו ספיינס תוך הכחדת מיני אדם קדומים אחרים היא מן הזן הלינארי, וגם היא מופרכת: "איננו יודעים מדוע כיום יש בנמצא רק הומינין אחד המתהלך זקוף — אנחנו. ידוע לנו שלא השמדנו את הניאנדרתלים או את הדניסובים אלא העמדנו עמם צאצאים והוספנו את הגנים שלהם למאגר הגנים שלנו".

כאמור, איננו יודעים מה קדם למה, אבל אין ספק שההליכה על שתים השפיעה הדדית על התנהלות חברתית. "ההליכה על שתיים היתה שער הכניסה שלנו לרבות מהתכונות שהפכו אותנו לבני אנוש", כותב דה סילבה. לדוגמא, אחד היתרונות של הליכה על שתים הוא היכולת לאסוף מזון בידים. אחת התוצאות האפשריות היא זו: "נקבות ההומינינים מן הסתם ליקטו יותר מזון משצרכו, והתחלקו בו עם חבריהן לקבוצה. הנקבות שהלכו זקופות יכלו ללקט יותר פריטי מזון כגון לטאות, חלזונות, פקעות, ביצים, פירות, טרמיטים ושורשים". וגם משום שתינוקות אנושיים נולדים חסרי ישע, ונאלצים להנשא בידי אימותיהם, "שורשי הצורה הקולקטיבית שבה אנחנו מגדלים כיום את ילדינו ניכרו כבר אצל לוסי ובני מינה". אפשר להניח שגם העובדה שאנו אוכלי כל נובעת מן ההליכה על שתים, שכן "ההליכה הזקופה על הקרקע חשפה אותנו לסכנה, ולא יכולנו להרשות לעצמנו להיות אכלנים בררניים".

ישנן תיאוריות רבות שנועדו להסביר את הסיבות שהביאו להליכה על שתים – יצור כלים, החזקת נשק, איסוף מזון, ועוד. אבל מן הסתם "לא היתה סיבה אחת ויחידה ליתרון הברירתי שהקנתה ההליכה על שתיים לאבות אבותינו. היתה זו חבילת הטבות שהובילה את ההומינינים להליכה זקופה".

מתי וכיצד החלו בני אדם לתקשר באמצעות שפה? "מאובנים בני חצי מיליון שנה שנמצאו בספרד חושפים עצמות לשון אנושיות וגם אוזניים פנימיות המותאמות לזיהוי ולעיבוד קולות מהספקטרום הקולי האנושי".

רובו של הספר מוקדש לחקר ההליכה על שתים באמצעות מידע שניתן להפיק ממאובנים. בחלקיו האחרונים הוא עוסק ביתרונותיה של ההליכה בימינו כמשפיעה על הבריאות הפיזית והמנטלית. בין השאר למדתי על תפקידם של המיוקינים, חומרים המופרשים מן השרירים בשעת פעילות, ויש להם השפעה מיטיבה על טווח נרחב של איברים בגוף. באותו הקשר של פעילות גופנית הוא כותב כי "הליכה משנה את המוח שלנו, והיא משפיעה לא רק על היצירתיות אלא גם על הזיכרון",וגם "מתברר שההיפוקמפוס יכול לחדש את עצמו, ואפילו הליכה יומית בלבד יכולה לעודד את צמיחתו. הליכה יכולה לא רק לעכב כמה מהשפעות ההזדקנות, אלא אף להפוך את כיוונן".

והנה עוד עובדה מעניינת שלא נתתי עליה את לבי עד כה: "ניסויים חוזרים ונשנים שנערכו לאחר מכן אישרו שאנו מיטיבים לזהות חברים ובני משפחה על סמך צורת ההליכה שלהם בלבד. מתברר שיש אזורים של מוחנו שכווננו במיוחד למשימה זו". טביעת צעד יחודית כמעט כמו טביעת אצבע.

את המידע המרתק הזה, ועוד הרבה מסוגו, ג'רמי דה סילבה מספר בלשון נהירה, בלתי דידקטית, מדבקת בהתלהבות. הספר מאיר עיניים ומומלץ מאוד.

First Steps – Jeremy Desilva

מטר

2025 (2021)

תרגום מאנגלית: מיכאל אלעזר

מכולת שמים וארץ מנוהלת בשכונת צ'יקן היל בפוטסטאון, פנסילבניה על ידי צ'ונה, אחת התושבות היהודיות המעטות שנותרו בעיר אחרי שמרבית היהודים עברו למקומות אחרים כדי לשפר את חייהם. מושי, בעלה של צ'ונה המנהל מועדון בעיר, דווקא השתוקק לעזוב, אבל צ'ונה התעקשה להשאר, והוא, כרגיל, הניח את הבחירה בידה.

צ'ונה היא טיפוס מיוחד. היא נולדה עם נכות ברגלה, אבל לא הניחה לה להגביל אותה או להגדיר אותה. בעולם של הפרדה גזעית, כשהשחורים נחשבים אנשים סוג ב', היא מתעלמת מהכללים. "צ'ונה לא נמנתה עם אלה ששיחקו על פי הכללים של החברה האמריקאית. היא לא חוותה את העולם כמו רוב האנשים. העולם לא היה מבחינתה ארון חרסינה שאפשר להתפעל בו מהדבר הזה ולא לגעת בדבר ההוא. אדרבה, היא ראתה בעולם מקום שבו כל מעשה בחיים הוא הזדמנות לתיקון עולם". אחד השחורים המקומיים, שמטפח טינה מוצדקת כלפי הלבנים, מרגיש כי "צ'ונה לא היתה אחת מהם. היא היתה האחת ביניהם שקלקלה לו את שנאתו אליהם, ולפיכך נטר לה טינה". היא אינה מהססת לצאת נגד הרופא המקומי בעל ההשפעה ולפרסם שהוא צועד במצעדי הקו קלוקס קלאן. לחנות המכולת שלה אין סיכוי להניב רווחים בשל מדיניות ההקפה שלה. וכשילד שחור, שמשום מה נרדף על ידי השלטונות כדי לכלוא אותו בבית החולים פנהרסט הידוע לשמצה ללא הצדקה ("חרש ואילם זה לא משוגע"), צ'ונה ללא היסוס מחביאה אותו אצלה.

לצדה של צ'ונה מככבים בספר טיפוסים ססגוניים ומעניינים, כל אחד מהם עולם ומלואו. מושי החששן ששואף לשלווה אך מעריץ את אשתו ומכבד את החלטותיה; נייט השרת במועדון שמסתיר סיפור חיים קשה, ושגילה כשעבר מדרום ארצות הברית לפנסילבניה שאין הבדל ממשי ביחס שהוא זוכה לו כשחור – "ההבדל היה שהלבן בדרום ביטא את שנאתו במונחים קצרים, נקיים ומדויקים, ואילו הלבן בארץ החדשה הסתיר את שנאתו מאחורי סיפורי חוכמה ורברבנות מלווים בחיוכים של כנות מעושה ובסיפורים על ישו המשיח ובהבלים אחרים שהוא פיזר לכל עבר כמו קונפטי במצעד של פוטסטאון"; אדי, אשתו של נייט, חברתה המסורה של צ'ונה; ברניס שהיתה חברת ילדות קרובה של צ'ונה, אבל נפגעה עמוקות והסתגרה בתוך עצמה כשהמורה של שתיהן שיבחה את עבודתה של צ'ונה וגינתה את זו של ברניס למרות שהיו כמעט זהות, רק משום צבע העור השונה של הילדות; מלאכי, יהודי נודד, ששינה מספר פעמים את חייו; ד"ר רוברטס, אף הוא נכה כצ'ונה, שהיה מאוהב בה בילדותם, והפך אנטישמי כשנדחה על ידה; דוֹדוֹ הילד החרש המקסים שנלכד ברשת של חורשי רעה; ועוד כהנה וכהנה, מרקם ססגוני ומבעבע של חיים.

צ'יקן היל מורכבת מקהילות נפרדות על פי צבע וארצות מוצא, אך אין מה לדבר על הומוגניות בתוך כל קהילה. בקהילה האיטלקית מבדילים בין נפוליטנים לילידי ערים אחרות ומטפחים דעות קדומות אלה נגד אלה. בקהילת השחורים קיימת אבחנה ברורה בין תושבי צ'יקן היל לבני לואוגוד. ובקהילה היהודית "הקבוצות לא הסתדרו ביניהן. הגרמנים והפולנים בזו אלה לאלה, וכולם פחדו מראש המשפחה הליטאית היחידה". ג'יימס מקברייד, כמו צ'ונה, אינו רואה קבוצות, הוא רואה בני אדם.

הספר נפתח כששרידי גופה מתגלים במהלך עבודות באזור. מכיוון שליד הגופה מצויה מזוזה קטנה, החשד מופנה אל מלאכי, יהודי קשיש שחי בגפו. מי הוא המת? האם מלאכי מעורב? החוקרים לעולם לא יידעו מכיוון שסופה פתאומית באה וסחפה הכל. הקוראים, לעומת זאת, יגלו לקראת סוף הספר במי מדובר. אבל זה אינו ספר מתח שחותר אל פיצוח תעלומה. זהו סיפורם של בני אדם בארצות הברית בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, ובעיקר זהו סיפורם של ערכים, כפי שכותב הסופר באחרית דבר, שבה הוא מספר על סיי פרֶנד, האיש שלו הוקדש הספר שנכתב בהשראתו: "הכול מסתכם בדבר אחד. אהבה. אהבת אדם. והעיקרון האחד שלו הקדיש את חייו: שוויון".

ג'יימס מקברייד הוא בן לאם יהודיה שהתנצרה ולאב כומר אפרו-אמריקאי. את סיפורה של משפחתו סיפר ב"צבע המים". הוא גאה בשתי המורשות שלו, ושתיהן באות לידי ביטוי בספר. למרות הנושאים הקשים והכאב המצויים בעלילה, ולמרות שהסופר סבור ששום דבר מעוולות העבר לא נעלם אלא לבש פנים אחרות, אולי גרועות יותר, הספר שופע הומור, משועשע לעתים, ציני לעתים. בקטעים רבים אפשר כמעט לטעות ולחשוב שנכתבו על ידי סופר יידי של פעם.

לא לעתים קרובות יוצא לי להסכים עם הטקסט שעל הכריכה, אבל הפעם בהחלט כן. הספר סוחף, כתוב ביד אמן, שופע חמלה ודמיון, ונשען על אמונה עמוקה באנושיות, ממש כמובטח.

אסיים במשפט שנשא חן בעיני, עצה טובה לחיים: "אתה יכול לזכור כל החיים את הדברים הרעים שעשו לך. אבל אם תשכח אותם ותמשיך לחיות, זה טוב כמעט כמו לסלוח".

The Heaven & Earth Grocery Store – James McBride

מטר

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

כותרת משנה: הפסיכולוגיה של שכנוע

רוברט ב' צ'לדיני, פרופסור לפסיכולוגיה, או כפי שהוא מתייחס אל עצמו בספר, "חוקר השפעה", פרסם את ספרו "השפעה" לראשונה ב-1984. במהדורות מאוחרות יותר הוסיף פרק, ושילב דיווחים של קוראים שסיפרו על מקרים שבהם הדפו השפעה שהיתה עשויה להטות את בחירותיהם, לצד קטעים רלוונטים מאמצעי התקשורת. תרגום זה לעברית הוא של המהדורה המורחבת האחרונה.

בעולם מודרני קדחתני, שופע מידע ומבלבל, הנטיה האנושית המובהקת היא לקבל החלטות על סמך הכללה, מעין קיצור דרך שמונע השתקעות אינסופית בבחינת הבעד והנגד של כל צעד. כולם עושים משהו, לכן הוא נכון ומתאים גם לי; המוכר חביב אלי, מוטב לי לאמץ את המלצותיו; הבוס אומר, הבוס קובע; וכיוצא באלה. רוב הזמן קיצורי הדרך הללו משרתים אותנו היטב. הבעיה היא שלפעמים הם גורמים לקבלת החלטה בלתי מושכלת שאינה מיטיבה עם המחליט. והבעיה הגדולה עוד יותר היא שקל לנצל את הנטיה הזו כדי להשפיע על אנשים באופן בלתי הוגן.

כל אחד מפרקי הספר עוסק בגורם השפעה מהותי – הדדיות, חיבה, הוכחה חברתית, סמכות, מחסור, עקביות ומחויבות, אחדות. ההפרדה הזו מלאכותית במידה מסוימת, שכן במציאות הגורמים הללו עשויים לפעול במשולב, אבל היא מאפשרת דיון מעמיק ולכן יש בה טעם. למותר לציין שאנשים שונים מגיבים בצורות שונות לכל אחד מהגורמים או לשילוב שלהם, וכפי שצ'לדיני עצמו אומר, "מדובר פה במדעי ההתנהגות, ולא בכישוף", אבל שפע הדוגמאות בספר, מתחומים רבים ושונים, מצביע בסופו של דבר על כך שכל אחד ואחת, חשדן ככל שיהיה, בוחר לעתים בקיצורי הדרך וכדאי להיות מודעים לכך. לתועלתם של מי שמעדיפים לוותר על הפירוט שבדוגמאות – וחבל – מובא בסיומו של כל פרק סיכום ממצה ומוצלח.

מי שמבקשים להשפיע על החלטותיהן של הבריות, בדרכים הוגנות יותר או פחות, יוכלו ללמוד רבות מן הספר. אבל כוונתו של צ'לדיני הפוכה. הוא אינו חותר לסייע בידם של המשפיעים, אלא מבקש לעורר מודעות לאופן קבלת ההחלטות שלנו, לגרום לאנשים להמנע מהחלטה אוטומטית כשנדמה שמופעלת עליהם מניפולציה, ולדעת לעשות את ההפרדה בין הגורמים הסביבתיים (כמו מוכר חביב במיוחד, יצירת תחושת מחסור ובהילות, הוראה סמכותית וכדומה) לשיקולים האובייקטיבים. הוא קורא גם להוקיע ברבים את מי שמפעילים מניפולציות שקריות של השפעה, שכן בכך הם מערערים את מנגנון קיצורי הדרך ההכרחי: "הבגידה האמיתית, הדבר שאסור לנו לעבור עליו בשתיקה, הוא כל ניסיון מצדם להפיק רווחים באופן שמאיים על המהימנות של קיצורי הדרך שלנו".

אודה שבקטעים רבים בספר חשבתי לעצמי שרק אנשים טפשים נופלים בפח ההשפעות, כלומר מקבלים החלטות בלתי רצויות עבורם רק משום שאחד מאותם גורמי השפעה הופעל עליהם, ממניעים טהורים או נגועים. אבל פה ושם נאלצתי להודות בפני עצמי שהייתי בוחרת קיצור דרך במקרים מסוימים מבלי לשקול את הדברים עד הסוף, והספר בהחלט היה מאיר עיניים, מועיל ומעורר מודעות מבחינתי.

הדוגמאות בספר נעות ממקרים פרטיים לארועים גלובליים, מניסויי מעבדה לדיווחים מן היומיום. בין השאר נמצאים פה מסיבות טאפרוור (חיבה), משבר הטילים בקובה (הדדיות) , הניסוי של מילגרם (סמכות), הסכמת היפנים לתת מקלט במדינתם ליהודים שנמלטו מהנאצים (אחדות), התורים לדגם חדש של אייפון (מחסור), מחנות שבויים (עקביות ומחויבות), קניות לחג המולד (מחסור ומחויבות), רופאים ואחיות (סמכות), כַּתות פנאטיות (הוכחה חברתית), ועוד ועוד. מסקנותיו של צ'לדיני משכנעות, וגם אם מבקשים לערער עליהן – הקריאה של מרבית הדוגמאות מעניינת, מחדשת ומהנה.

בהחלט ראוי לקריאה ולתשומת לב.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Influence – Robert B. Cialdini

מטר

2024 (1984, 2021)

תרגום מאנגלית: אסף כהן

כותרת משנה: הסיפורים שמאחורי 120 ביטויים שכולם מכירים

"למה לא בוכים על חלב שנשפך?" מציג מאה ועשרים ביטויים, המצויים בשימוש תדיר, מבלי שרובנו נתעכב לתהות על מקורם. כל מונח מוסבר בקצרה, לא יותר מעמוד צנוע, ומלווה באיור מלבב פרי מכחולו של מאור חתוקה.

כרגיל בספרי מתנה מסוג זה, המידע מצוי כולו ברשת, ובאופן מפורט יותר. אבל מי שאינו מתכוון לפצוח בחקירה עצמאית, ימצא כאן את תמצית ההסברים באופן מרוכז ונהיר. לו היה הדבר בידי, הייתי משמיטה את הפרשנות האישית שהשתרבבה פה ושם אל ההסברים, בעיקר משום שברוב הפעמים היא מצמצמת מדי במקרה הטוב, או לא מדויקת במקרה הפחות טוב. בהתעלם מכך, הספר מהווה מקור טוב למידע ראשוני, ועשוי לעורר תיאבון לחפש הרחבות במקומות אחרים.

אמנם הכרתי את מה שעומד מאחורי כמעט כל המונחים, אך עדיין למדתי פה ושם פרטים חדשים (כמו מיהו האליהו שב"בבוקר טוב, אליהו"). חביבים עלי, בכל מה שקשור לשפה העברית, הסברים מפורטים והצלבת ממצאים ממקורות שונים, ולפיכך איני קהל היעד של הספר. מי שמעדיפים את התמצית ארוזה בצורה נאה ומושכת עין, יוכלו למצוא בו ענין.

על שלושת המונחים הראשונים אפשר לקרוא כאן.

מטר

2024

מרי ג'יין גולד חיתה את החיים הטובים. כבת למשפחה אמריקאית עשירה היא יכלה להרשות לעצמה סגנון חיים יוקרתי, כולל מסעות ברחבי אירופה התוססת, חלקם כשהיא מטיסה את מטוסה הפרטי. ב-1940, אחרי כיבוש צרפת, בה התגוררה מספר שנים, הצטרפה אל זרם הפליטים שנהר דרומה אל האזור החופשי לכאורה. הדרכון האמריקאי שלה איפשר לה להפליג אל חוף מבטחים בארץ מולדתה, אבל היא בחרה להשאר במרסיי, ולפעול להצלת הפליטים שביקשו להמלט על נפשם. גולד חברה אל וריאן פריי, שליח הועד האמריקאי לסיוע בשעת חירום, שהיה אמור לחלץ כמאתים אמנים ואנשי רוח על פי רשימה שהוכנה מראש. תחת מעטה הפעילות הפורמלית הזו הקים פריי מערך חילוץ חשאי, שהגיש סיוע לאלפי פונים, כולל הברחתם לספרד. אחרי שפריי גורש מצרפת ב-1941, שבה גם גולד לביתה.

מג וייט קלייטון יצרה דמות בדויה בשם נניי בהתבסס על דמותה של מרי ג'יין גולד. את נניי הבדויה הקיפה בדמויות אמיתיות של פעילי סיוע המופיעים בעלילה בשמם, ביניהם וריאן פריי, הארי בינגהם, דניאל ותיאו בנדיט ועוד. גם דרכי הפעילות של החבורה מתוארות בנאמנות תוך היצמדות למציאות, כולל היומיום בוילה ששכרו יחדיו. היא מיטיבה לתאר את האווירה הכאוטית של מרסיי באותם ימים (לקריאה נוספת ופרטנית יותר אני ממליצה על "טרנזיט" של אנה זגרס), ומפנה זרקור אל פעילויות ההצלה ואל המעטים שעסקו בהן.

לצד התיעוד יצרה הסופרת את דמותו הבדויה של אדוארד מוס, צלם גרמני יהודי, שסולק מגרמניה משום שצילומיו המציאותיים מדי לא נשאו חן בעיני השלטונות. אדוארד, אלמן ואב לבת פעוטה, ונניי נמשכים זה אל זה, ובשל משיכה זו יוצאת נניי למשימות שסיכון רב בצדן. תחילה היא מנסה לחלץ את אדוארד ממחנה מיל, שם נכלא בחברת אנשי רוח גרמנים גולים רבים, ביניהם ליון פויכטוונגר, מקס ארנסט ואחרים. מאוחר יותר היא מסייעת לאתר את בתו שהופרדה ממנו ולהשיבה אליו.

אין לי חיבה יתרה לחיבור של מציאות כמעט תיעודית עם בדיה, ועוד פחות מזה לרומנטיזציה של ההיסטוריה. המציאות במקרה זה עוצמתית, והסיפור המסופח אליה מרדד אותה במידה מסוימת. בספר זה ניכר גם הפער בין התיאורים המוצלחים של ארועים שקרו לתיאורים מומצאים הסובלים מפרטנות יתר ומחזרות מעייפות. יחד עם זאת, אני מכירה בחשיבותם של ספרים מסוג זה. כמה אנשים יגשו לגוגל או לאחד הצ'טים ויבקשו סתם כך מידע על אנשים טובים שסיכנו את עצמם כדי לעזור לפליטים יהודים ואחרים בעת צרה? העטיפה הסיפורית היא דרך יעילה להביא את המידע אל קוראים שלא יגיעו אליו ביוזמתם. באחרית דבר מציינת הסופרת כי היא מקווה לעורר ענין ולעודד קריאה נוספת בנושא. אני סבורה שיש לתקוותה על מה להסתמך.

כנדרש, לדעתי, מספר מבוסס מציאות, הסופרת מצביעה על אמיתות מרכיבי העלילה. בתחילת הספר היא מציגה את הדמויות האמיתיות העיקריות המופיעות בו, ובאחרית דבר בסיום היא מרחיבה באשר למקורות ההשראה שלה.

למרות חולשות ספרותיות אני ממליצה עליו.

The Postmistress of Paris – Meg Waite Clayton

מטר

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

כותרת משנה: אמון, יושרה, אומץ וכבוד – הערכים ההכרחיים להצלחתם של מנהיגים

רוברט קאסלן, איש צבא במשך למעלה מארבעה עשורים, ומייקל מתיוז, חוקר ומרצה לפסיכולוגיה, חברו יחד לכתיבת הספר. הטיעון שאותו הם מעלים, ומגבים בדוגמאות, וגם בעצות ליישום, הוא שאופי הוא המרכיב החיוני ביותר באישיותו של מנהיג מוצלח ומצליח.

אופי, שהגדרתו חמקמקה מעט, הוא אוסף הערכים המוסריים המכתיבים את התנהגותו הכללית של האדם. הוא נבנה מחוזקותיו של האדם, וגם מחינוכו ומן הסביבה בה גדל. הוא אולי מובנה באישיות מלידה, אבל ניתן לבנות אותו ולחזק אותו. קאסלן, שחייו היו כרוכים בווסט פוינט, האקדמיה הצבאית של ארצות הברית, מציין כי מטרתה היא "להעניק חינוך, הכשרה והשראה למנהיגים בעלי אופי". אין די בכישורים טקטיים וכיוצא באלה כדי להנהיג חיילים. יש צורך באופי, והאקדמיה שוקדת על טיפוחו.

הכותבים מצביעים על עשרים וארבע חוזקות, המסווגות תחת שישה ערכים (טבלה למטה). הם מחלקים אותן לשלוש קטגוריות – חוזקות של הבטן, שנותנות כוח להתמודדות, של הראש, שמורות כיצד לעשות זאת בדרכים חכמות ויעילות, ושל הלב, שהופכות את החיים לראויים לחיות – ועוברים בזו אחר זו על כולן. לכל אדם יש חמש או שש חוזקות מאפיינות, אלה שקל לו במיוחד להשתמש בהן להשגת מטרות ולהתמודדות עם קשיים. בקישור הזה יכול כל אחד להרשם ולבדוק מהן חוזקותיו, וכיצד הן מפוזרות בין הערכים השונים. הם מתייחסים גם לחשיבות של האמון, שהוא הכוח המניע אנשים לפעולה, ומתעכבים על מרכיביו – יכולת, אופי ערכי, אכפתיות ותקשורת. בימים אלה של קיטוב, של עליית חשיבות הנראוּת על פני האמת, האמון נפגע קשות. הכותבים מאמינים שניתן לשקם אותו.

בשולי הדברים: כמו בספרי עיון אחרים, העוסקים בחברה של ימינו, גם כאן הכותבים מזהירים מפני ראית עולם חד צדדית, המושפעת מן העובדה שאתרי חדשות וגם בני אדם פרטיים נוטים יותר להפיץ את הרע ואת הסנסציוני, וארועים חיוביים, שמתרחשים ללא הרף, נדחקים הצדה ומוזכרים פחות. כדאי לזכור זאת.

רובו של הספר מוקדש לדוגמאות צבאיות, הן מחיי הצוערים בווסט פוינט והן משדה הקרב, בעיקר בעירק. ביניהן משובצות גם דילמות אזרחיות, כמו תרבות ארגונית, תהליך בחירת עובדים ועוד. לטעמי, הספר היה יוצא נשכר מתמהיל מאוזן יותר, שכן יש להניח שמרבית הקוראים אינם עתידים לבחור בקריירה צבאית, ולכן היו מעדיפים דוגמאות ועצות בנושאים שאיתם יש סיכוי שיתבקשו להתמודד. נדמה כי הכותבים שכחו כי אינם מרצים לצוערי ווסט פוינט, ואודה כי מכיוון שאיני קהל שבוי כמו הצוערים, דילגתי פה ושם על התיאורים הצבאיים הארוכים מאוד, וליקטתי טיפים שעניינו אותי יותר.

לקריאת פרק ראשון

The Character Edge – Robert L. Caslen and Michael D. Matthews

מטר

2024 (2020)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

כותרת משנה: איך נאבקו מאפיונרים יהודים בנאצים באמריקה בזמן מלחמת העולם השניה

השופט היהודי-אמריקאי נתן פרלמן היה מודאג. אל האנטישמיות ה"רגילה" ששררה בחברה האמריקאית, נוספה בשנות ה-30 שנאה מבית מדרשו של היטלר. המנהיג הגרמני דיבר במפורש כבר ב-1933 על ערעור המורל האמריקאי כדי לאפשר השתלטות גרמנית על ארצות הברית, והיו מי ששמעו לו. כפי שמייקל בנסון מציין ביושר, היה מדובר במיעוט מבין הגרמנים-אמריקאים, אך המיעוט הזה היה קולני, קנאי ונוטף שנאה תוך שימוש בטרמינולוגיה נאצית ובהפצת קונספירציות. ברחבי ארצות הברית התקיימו מאז השפל הגדול כמאה ארגונים ברוח זו, ושני הבולטים שבהם, שאליהם מתייחס הספר, היו הבונד הגרמני אמריקאי, שהציג מצג שווא של פטריוטיות אמריקאית ושקד על חינוך דור העתיד, והלגיון הכסוף. הארגונים הללו פעלו באין מפריע, מוגנים על ידי חופש הדיבור.

לשופט פרלמן לא היתה דרך חוקית לבלום את הנאצים הללו, אבל הוא סירב להניח להם לשגשג, ומצא נתיב עוקף חוק. אחת המאפיות החזקות בארצות הברית היתה יהודית, ופרלמן גייס אותה לפעולה. הראשון שאליו פנה היה מאיר לנסקי, שהחל את דרכו בהברחת משקאות בתקופת היובש, והיה בהמשך לאחד מראשי הפשע הדומיננטים. פרלמן ביקש מלנסקי לגייס בריונים לשבש באלימות מפגשים נאצים. "הם צריכים לדעת שלהיות נאצי זה מסוכן", אמר ללנסקי, והציב תנאי אחד – בלי הרוגים. בהתחשב ברוצחים קרי המזג עד פסיכופתים שגויסו למשימה, העובדה שהפעילות של הגנגסטרים של לנסקי בניו-יורק, וגם של קבוצות נוספות שגויסו בהמשך בערים אחרות, הסתכמה בפציעות בלבד, מפתיעה.

לפני שמגנים את השופט על הבחירה לחבור אל המאפיה, כדאי לזכור שעם פרוץ מלחמת העולם פנה אל לנסקי מודיעין הצי בבקשת סיוע, ואחר-כך פנו אליו גם אנשי ההגנה, להם עזר להבריח נשק לארץ ולמנוע משלוחי נשק לארצות ערב.

הגנגסטרים (לנסקי נעלב כשכונה בתואר זה) מכסחי הנאצים פעלו ברחבי ארצות הברית בשיטות שונות. לפעמים פעלו באופן עצמאי, לפעמים שיתפו פעולה עם המנהיגים הלגיטימיים של הקהילות היהודיות. בשיקגו חדר העיתונאי הֶרְבּ ברין, בעל המראה הארי, אל הבונד, והדליף למפעיליו פרטים על אספות מתוכננות. בניו ג'רזי הדליפו את המידע שוטרים, שבאווירת השחיתות הכללית היו נתונים למרותו של המאפיונר אבנר "לונגי" צווילמן, שגם הוא קיבל פניה מפרלמן. בקליבלנד, אוהיו, נכנסו הגנגסטרים לפעולה כשהחרם על עסקים בבעלות נאצים, שארגנה 'הליגה לזכויות אדם נגד נאציזם' בראשות אבא הלל סילבר, כבר היה בעיצומו. בלוס אנג'לס החלו לפעול במקביל לפעילותו של עורך הדין ליאון לורנס לואיס, שהמרגלים שלו הצליחו לסכסך בין שלושת המנהיגים הנאצים המקומיים, וחשפו מזימות לבצע לינץ' ביהודים מרכזיים בהוליווד. הגנגסטרים פעלו גם בסיאטל, במינסוטה, בניוארק ועוד. בכל אחד מהמקומות שיבשו באלימות כנסים נאצים, היכו נמרצות פעילים גרמנים, פגעו בעסקיהם, וזרעו פחד. ב-1939, כשאספות נאציות נתקלו בכל מקום בהפגנות נגד על ידי אזרחים מן השורה, חזרו הגנגסטרים לשגרה.

אין לזלזל בהיקף הפעילות הנמרצת הזו ובהשפעתה על ההתארגנות הנאצית בארצות הברית, אבל היא לא באמת הצליחה לעצור את הארגונים הללו. הסוף לפעילות הנאצית הגיע אחרי פרל הרבור והצטרפותה של ארצות הברית למלחמה. הנאצים אולי לא שינו את דיעותיהם, אבל הפסיקו להשמיע אותן בפומבי. בסופו של דבר, מה שבאמת הרס אותם היו גילויים בדבר פדופיליה ומעילות, והעמדתם לדין של כמה מראשי הארגונים.

מייקל בנסון ביסס את ספרו על מחקר מקיף ועל מספר גדול של מקורות, המצויינים בסיום, אבל הספר אינו נושא אופי דוקומנטרי-עיוני. למעשה, סגנונו הוא כשל קומיקס מילולי. הנה תיאור לדוגמא של מתקפה על אספה נאצית: "עצמות נשברו, קרקפות קולפו. צעקות הכאב של הנאצים נשמעו כמו שירתם מלפני כמה שניות, אם כי כמה מהבריטונים הפכו לסופרן. הנאצים החליקו בדם שנשפך על הרצפה והתגלגלו במדרגות. שורות של יהודים קשוחים נמתחו מחוץ לדלת הקדמית ולאורך הרחוב. חלק מהגרמנים ניסו להשיב מלחמה, אבל הם היו שיכורים, והמתאגרפים היהודים חמקו בקלות מאגרופיהם". לא במקרה הספר נפתח בתיאור תמונת השער של הקומיקס קפטן אמריקה #1, בה נראה גיבור העל חובט באגרופו בפרצופו של היטלר. בנסון מתאר ללא כחל ושרק את אישיותם הבעייתית של הגנגסטרים, ואת פעילותם הפלילית מעוררת החלחלה, אבל בספר הזה, באותו פרק זמן, הם חד-משמעית הטובים, הניצבים כגיבורים מול הרעים האולטימטיביים. בנסון הוגן – הוא מזכיר גם איגודים גרמניים אנטי-נאצים – אבל אין לו שום כוונה להתייפייף, להבין, לחקור מניעים, להיות אובייקטיבי. כך, לדוגמא, הוא מתאר את האנטישמיות שרווחה בשיקגו בסוף שנות השלושים: זו "לא הוגבלה רק לעלבונות ברחוב או להכרזות הגסות של אנשים צרי אופק אכולי שנאה. שיח של שנאה עמד באוויר, נישא על גלי האתר ובקע מכל רדיו בעיר. אחד מפולטי תשפוכת הביבים היה כומר קתולי ושמו האב צ'רלס אדוארד קוגלין". בלי אבל ובלי אולי.

כאמור, אחרי מספר חודשי פעילות שבו המאפיונרים לשגרה. לקראת סיום בנסון מתאר מה עלה בגורלם של האנשים שהוזכרו בספר משני הצדדים. כצפוי, יש שם הרבה מאסרים, הוצאות להורג על כסא חשמלי ועוד מקרי מוות בלתי טבעיים. ויש גם סיפור מפתיע על ג'ק רובי, האיש שרצח את רוצחו של קנדי, ומסתבר שלפני שקיצר את שמו מג'ייקוב רובינשטיין לג'ק רובי היה ידוע כ"ספרקי", אחד מראשי המכסחים בשיקגו.

"גנגסטרים נגד נאצים" מתאר באופן מרתק פרשה כמעט בלתי ידועה. מייקל בנסון בחר במתכוון לספר בסגנון קליל, כשהוא משמר את עגת גיבוריו, שאותה תרגמה היטב דפנה לוי, מבלי לוותר על פרטי הפרטים של ההתרחשויות. מומלץ בהחלט.

לקריאת פרק ראשון

Gangsters vs. Nazis – Michael Benson

מטר

2024 (2022)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי