תגית: מטר

שיעור המרה הוא מדד הבודק כמה מכלל המבקרים באתר אינטרנט ביצעו פעולה שבעלי האתר כיונו אליה (הרשמה, קניה וכיוצא באלה). שמו של הספר בשפת המקור הוא Converted, והוא עוסק באופן בו ניתן למקסם את היחס הזה. הכותב, ניל הוין, הוא אסטרטג בכיר בגוגל, ואת נסיונו כמי שהוביל שיתופי פעולה עם המפרסמים הגדולים בעולם הוא חולק כאן.

נראה לי שהעצה המרכזית של הוין היא לפתח מערכת יחסים אישית עם לקוחות, ליצור שיחה כדי ללמוד לעומק את צרכיהם ואת כוונותיהם, ולא להסתפק באיסוף נתונים ובהתבוננות. להמנע מלהתייחס לממוצעים ולהבין כל לקוח בנפרד. לדעת מה לשאול ואיך (שאלה חיובית – מה אתם אוהבים ב… – מקפיצה את המכירות לעומת שאלה נייטרלית – איך תתארו את החוויה – או שאלה שלילית – במה אנחנו יכולים להשתפר), ולנקוט ב"טריקים" שיגרמו להם לבצע פעולות (דוגמא מעניינת: מסתבר שאנשים מעדיפים תוצאות חיפוש שמופיעות בעיכוב קל ולא באופן מיידי, משום שכך נוצר אצלם הרושם שנעשית עבודה אמיתית מאחורי הקלעים). בדרך זו ניתן, בין השאר, לזהות לקוחות שגוזלים זמן רב מדי או משאבים רבים מדי, ולהפסיק לפרסם עבורם; להבין מתי מערכת היחסים עם לקוח הופכת לבלתי ניתנת לשיפור ולהרפות; להתמקד בצרכי לקוחות שמביאים ערך גם אם מהווים מיעוט מכלל הלקוחות; ולשמור על דינמיות כי המסקנות של היום אינן בהכרח תקפות מחר. הוא מציע מודל עבודה, שלמען האמת פחות עניין אותי משום שאיני עוסקת בשיווק, אבל אנשי מקצוע אולי יפיקו ממנו תועלת.

הספר נועד לאנשי שיווק, אבל מן הצד של הלקוחות, אלה שנתונים למתקפת פרסום אגרסיבית יותר או פחות, יעילה יותר או פחות, מעניין לקרוא על הצד של ה"ציידים", שרוב הזמן מנסים לשכנע אותנו לקנות מה שאין לנו בו צורך.

Converted – Neil Hoyne

מטר

2024 (2022)

תרגום מאנגלית: ניצן לפידות

כותרת משנה: עולם החושים המפתיע של הצמחים

פרופ' דניאל חיימוביץ פרסם לראשונה את ספרו אודות החושים של הצמחים ב-2012. המחקר, כמובן, לא נפסק עם צאת הספר לאור. המהדורה שתורגמה כעת מעודכנת, כולל פרק שלם שנכתב מחדש לאור ממצאים שהתגלו בשנים שעברו. כמה תופעות הקשורות בנושא עדיין לא פוענחו, אולי תצא מהדורה נוספת ומתוקנת בעוד מספר שנים. המדע אינו שוקט על שמריו.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על חושי הצמחים? האם הצמח רואה, שומע, טועם, מריח, חש מגע, בעל תודעה? תלוי בהגדרה. כשאנחנו מדברים, לדוגמא, על ראיה אצל בני אדם, אנו מתכוונים הן להיבט הפיזיולוגי והן להיבט התודעתי. אור מגיע אל איברי הקלט בעין, אלה מתניעים את הולכתו אל המוח, וזה בתורו מפענח אותו כתמונה מרובת פרטים ורבגונית, שאינה רק מראה פשוט אלא עולם שלם של מובן ואסוציאציות ופרשנות. במובן הזה צמחים אינם רואים, אבל אם מתרכזים רק בשני המרכיבים הראשונים – קליטת אור ופעולה הנובעת מכך – הצמחים בהחלט ניחנו בכושר ראיה. כך גם באשר לחושים האחרים.

הנה כמתאבן כמה עובדות, בודדות מתוך שפע מרתק, שליקטתי מן הספר:

מכיוון שנבטים נוטים אל האור, עלתה השאלה האם הם רואים אותו, ואם כן איפה ה"עיניים". דרווין ובנו ביצעו שורה של ניסויים פשוטים שהוכיחו ראיה גולמית אצל צמחים (הניסויים נערכו על חפורית קנרית), ומצאו כי הכושר לראות את האור מצוי בקודקוד הנבט. ניסויים נוספים חשפו כי ישנם צמחים המסוגלים להבחין בין אור אדום לכחול.

כיצד צמחים יודעים מתי לפרוח? התברר כי הצמח אינו מודד את אורך היום, אלא את אורכה של תקופת החושך כדי לקבוע מתי בא מועד הפריחה. כתוצאה מכך בני אדם יכולים לבצע מניפולציות במועדי פריחה באמצעות הדלקת תאורה באמצע הלילה וכיבויה מיד. די בהדלקה קצרה כזו כדי לשכנע את הצמח שתקופת החושך אינו זו ששוררת בפועל, והוא מתאים את עצמו למציאות המדומה.

צמח הכשות נמשך אל עגבניות. כיצד הוא מזהה אותן? באמצעות ריחן שאותו, כך הוכח בניסויים, הוא מעדיף על פני ריחות אחרים.

שורשי הצמח הם האחראים על תזונתו. האנדרומדיס שמקיף את גליל ההובלה בשורש "טועם" את המינרלים בקרקע ומחליט מה ייכנס ומה לא כדי לשמור על שיווי משקל מינרלי.

שורשים של אמברוסיה שנוגעים בשורשים של אמברוסיה אחרת מפסיקים להתארך, ככל הנראה כדי לא להתחרות עם ידידים, אבל שורשים אחרים של אותו הצמח עצמו ממשיכים לגדול בכיוונים אחרים. העובדה שהתופעה אינה מתרחשת כששורשי הצמח פוגשים שורשים אחרים שלו עצמו מעידה על היכולת להבחין בין העצמי לבין האחר.

בניסוי רב תחומי (שבו השתתף גם יוסי יובל, מי שכתב את הספר המרתק אודות העטלפים) התברר שצמחים שנחשפו לקולות המאביקים הפיקו צוף עשיר יותר מצמחים שנשמרו בדממה. המנגנון של השמיעה עדיין בלתי ברור. כמו כן לא ידוע כיצד השורשים יודעים איפה לחפש מים, וקיימת השערה שהם שומעים את הזרימה שלהם.

לדיוניאה לוכדת הזבובים יש מנגנון זכרון. כדי שעליה ייסגרו כמלכודת על טרף, חייבות להתרחש שתי נגיעות בשכים בהפרש של עשרים שניות ביניהן. כלומר, הדיוניאה צריכה "לזכור" שארעה נגיעה ראשונה כדי לסגור את העלים אחרי השניה, אם היא מתרחשת במועד הנכון. המנגנון המעניין מוסבר בספר, כמו גם המנגנון המיכני המאפשר את הפעולה בהיעדרם של שרירים.

שורשים צומחים כלפי מטה, נצרים כלפי מעלה. איך הצמח יודע איפה זה "למעלה"? האור לא מסביר את הלמעלה שהרי הנצרים צומחים גם בלילה. המגע של האדמה לא מסביר את הלמטה שהרי ישנם שורשים שמתחילים לגדול במרומי העץ. הכותב מפרט את הניסויים שנערכו כדי לפענח את ההתמצאות של הצמח במרחב, כולל ניסויים בתחנת החלל.

מדי פעם צץ לו ניסוי קיקיוני סביב "החיים המסתוריים של הצמחים", כשמו של ספר פופולרי ובלתי מדעי בעליל, ובעקבותיו צצות כותרות מרעישות נטולות גיבוי. אולי הידוע מכולם הוא זה שבא להצביע על ההעדפות המוזיקליות של הצמח – כמעט תמיד מוצרט אהוב עליו, ומוסיקת רוק קולנית לגמרי לא. רובם של הניסויים הללו נערכים על ידי חובבנים ללא שמירה על פרוטוקול מדעי, והתוצאות בהתאם. האם צמחים עולים כפורחים בהשפעת מוזיקה? הוספת מאוורר פשוט ל"ניסוי" מפריכה זאת, שכן הצמחים חובבי החום מגיבים לחום הנודף מן הרמקולים, וכשהמאוורר מפזר אותו מהם והלאה, ההשפעה לכאורה של המוזיקה אינה קיימת. ולמה הם מגיבים רע למוזיקת רוק? ככל הנראה כי הם רגישים למגע וחווים את גלי הקול העוצמתיים יותר כפגיעה.

האם בני אדם וצמחים אחד הם? למרות אב קדמון משותף, ולמרות קוי הדמיון ברמה הגנטית, צמחים ובעלי חיים הם שתי הסתגלויות אבולוציוניות נבדלות לחלוטין לחיים רב-תאיים.

קראתי את הספר בעניין רב ולמדתי הרבה. דניאל חיימוביץ מגיש טקסט מדעי לאנשים שאינם מדענים, ועושה זאת בבהירות, מבלי להכנס לעומקה של הביולוגיה הסבוכה, אך גם מבלי לוותר על אמינות ועל דיוק. התוצאה מרחיבת דעת, מרתקת ומומלצת.

What a Plant Knows – Daniel Chamovitz

מטר

2023 (2012, 2017)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם, אסף כהן

כותרת משנה: סיפורים אמיתיים על תגליות לא צפויות

ארכיאולוגיה היא תחום מחקר מדעי, מחושב וקפדני. ארכיאולוג לא קם בוקר אחד, מתחיל לחפור סתם כך במקום אקראי, ומגלה תגלית שמשנה את האופן בו אנו מבינים את ההיסטוריה. ובכל זאת, מדי פעם, לגמרי במקרה, ולאו דווקא על ידי חוקר מקצועי, נחשפים ממצאים רבי ערך ורבי משמעות. לפעמים הטבע מסייע, וקרח שנמס או אדמה שזזה מגלים לעין האדם ממצאים שהיו חבויים. לפעמים עבודות בניה או חפירה נתקלות באוצר היסטורי טמון. לפעמים רועה זורק אבן לתוך מערה, כדי לפתות עז אובדת לצאת, ופוגע בכדי חרס שבתוכם מאוחסנת תגלית נדירה. על שבעה-עשר גילויים אקראיים כאלו מספרת שרה אלבי.

הספר מיועד לצעירים, ולמרות שאיני נמנית עם קהל היעד נהניתי ממנו מאוד. מרבית המקרים המתוארים בו היו מוכרים לי, אבל היה נעים להזכר, והיה נעים אף יותר ללמוד דברים חדשים. בסגנון שאינו מתיילד ואינו דידקטי, הסופרת מיטיבה לספר סיפורים, ומעשירה אותם לרוחב ולעומק. כך, לדוגמא, בפרק המספר על גילוי עצמותיו של ביזון שנכחד באתר פולסם על ידי הקאובוי ג'ורג' מקג'נקין, תגלית שהובילה לחשיפת תרבות פולסם, היא מתארת את תולדות הקאובויז, ומתייחסת בהרחבה לקאובויז השחורים (במאה התשע-עשרה הם היו אחד מארבעה בטקסס) ולמחיקתם מן ההיסטוריה; ובפרק המספר על המקדש האצטקי טמפלו מאיור, היא מוצאת מקום להוסיף תיאור קצר של משחק כדור שהיה פופולרי בקרב האצטקים. מצאתי ענין בפרק אודות גילוי גופתו של ריצ'רד השלישי, שכמו הספר המומלץ "בתו של הזמן" עוסק גם בחשיפת אופיו של המלך; בתיאור של האופן בו מחזרו המצרים פפירוסים שהתיישנו, והשתמשו בהם למילוי חיות חנוטות וליצירת סרקופגים; בסיפורה של עיר הנמל האפריקאית קילווה קיסיוואני, שמטבעות ממנה הגיעו בדרך כלשהי לאוסטרליה עוד לפני גילויה הרשמי על ידי האירופים; ועוד. למעשה, בכל פרק, גם באלה שעוסקים בנושאים מוכרים, כמו חורבנה של פומפיי ומגילות ים המלח, מצאתי פרטים מעשירים.

בסיומו של הספר מזכירה הסופרת תעלומות המחכות להחשף, ומתמקדת בקברו האבוד של ג'ינג'ס חאן; מסבירה איך מתארכים את הממצאים; מצרפת מדריך קצר שעניינו איך להיות ארכיאולוגים חובבים; ומציעה מקומות לבקר בהם באינטרנט או באופן פיזי.

את הספר מלווים איוריו הנאים של נתן האקט. אסנת הדר תרגמה בחן.

מומלץ לכל גיל.

Accidental Archaeologists – Sarah Albee

מטר

2023 (2020)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

ספרים המיועדים לילדים צעירים אינם נכללים (למעט מטעמי נוסטלגיה) ברשימות הקריאה שלי. אבל מכיוון שאני סבורה שיש להנחיל את המדע ואת עקרונותיו כבר בגיל הרך, הייתי סקרנית להציץ בספר הזה, המיועד לבני ארבע עד שמונה.

ד"ר שיני סומרה, מהנדסת, אשת תקשורת וסופרת, עוסקת בקירוב המדע אל הקהל הרחב ובקידום נשים בתחומי המדע, הטכנולוגיה, ההנדסה והמתמטיקה. "מדע זה בדיוק בשבילי" בנוי סביב סיפור מסגרת, הנפתח בעצב של ילד ששבר שלא במתכוון מתנה שהכין ליום הולדתה של אמו, ומסתיים בתובנה בדבר המתנה המועדפת עליה (סליחה על הקלקלן: היא מעדיפה יותר מכל בילוי בחברתו). בין שני אלה מהלכים יחד האם המדענית והבן הסקרן, הוא שואל שאלות חקרניות, והיא מפנה את תשומת לבו אל תופעות מעניינות הנקרות בדרכם. צבע העלים המשתנה, המליחות של הים, הגלידה הנמסה, השימוש במגבת – כל דבר הוא פתח לשאלות וגם פתח לתשובות מעניינות. בין הגילויים השונים האם מספרת על גילוי הפניצילין ועל עבודתן של שתי מדעניות, מארי דיילי וסינתיה קניון, ועוד.

ההסברים כולם הם, כמובן, על קצה המזלג, ופשטניים למדי. לעתים אפילו פשטניים מדי, כמו האמירה על פרפרים שפיתחו עם הזמן צבעים שגורמים לטורפים לחשוב שהם רעילים, אמירה המעלה על הדעת התכנסות של מועצת הפרפרים להחלטה על אסטרטגיה. לא הייתי בוחרת בנוסח כזה המקבע תפיסה שגויה. מכל מקום ניכרת כוונה לעורר סקרנות ורצון לדעת עוד, והדברים כתובים מתוך אותה פליאה שתיאר ריצ'רד פיינמן תחת הכותרת "החדווה שבגילוי דברים".

לסיום מצרפת הסופרת הנחיות ליצירת דיו נסתרת, ומעודדת את קוראיה הצעירים גם לעקוב אחרי הנחיותיה וגם להרחיב את ההתנסות.

הספר מלווה באיוריה הנאים של המאיירת הפינית נדיה סארל.

בארגז הכלים של הנחלת המדע יש בהחלט מקום גם לספר הזה.

A Scientist Like Me – Dr. Shini Somara

מטר

2023 (2021)

תרגום מאנגלית: מיכל לבינסון

כותרת משנה: היתרונות שבתקשורת עם אנשים שאנו לא מכירים בעולם חשדני

"הענין הוא ליצור עולם שבו הסקרנות והחיבור גוברים על הפחד ועל הבידוד. ואני חושב שצריך בשביל זה להתחיל באינטראקציות קטנות ויומיומיות, בתקווה שהן יזלגו, בתקווה שהן יזלגו לכל ההיבטים של החברה והתרבות"

"לא נוכל לקוות להיות אזרחים טובים, לא נוכל לקוות להיות אנשים מוסריים, אם לא נתאמץ להבין שהעולם הוא מקום אחר לגמרי מבחינתו של האדם שיושב לידינו"

העיתונאי והסופר ג'ו קוהיין מודאג. הוא חווה חיים בחברה משוסעת, שמחקרים מצביעים על העמקת רמת המחלוקות והעוינות בה. הוא מודע למגפת הבדידות בסביבתו, ומבין שמדובר במגפה עולמית. הטכנולוגיה, על כל מעלותיה ויתרונותיה, מייתרת תקשורת אישית, ויותר ויותר אנשים מוצאים עצמם בלתי מסוגלים ליצור קשר אמיתי עם אחרים. קיטוב פוליטי, הפרדה, אפליה וחוסר שוויון זוממים להפוך אזרחים רגילים לזרים. הדאגה הזו אינה נחלתו בלבד. כשיצא לחקור פתרונות לבדידות ולשסע, מצא שהנושא מטריד רבים, הן ברמה הלאומית – בבריטניה, כדוגמא, הבדידות מטופלת ברמת הממשלה – והן ברמה הפרטית, כמו ארגון "וידוי עירוני", שבין שאר פעילויות מציב ברחובות אנשים נושאי שלטים המכריזים "הקשבה חופשית" כדי לעודד אנשים להתקרב ולדבר איתם.

קוהיין כותב על החשש לדבר עם אנשים בלתי מוכרים, הן משום שהוטבע בנו פחד מזרים, שאולי אינו מחובר למציאות, הן מחשש דחיה, והן משום שהזר נראה לנו, בטעות, כנחות מאתנו, ומשום כך אנו בטוחים ששיחה אתו לא תועיל לנו. הוא מאמין כי "שיחות עם זרים יכולות לעשות אותנו מאושרים יותר, מחוברים יותר למקום מגורינו, חדים יותר מבחינה מנטלית, בריאים יותר, חדורי אמון יותר ואופטימיים יותר". הספר שופע עצות, מבוססות על ניסויים ועל מחקרים, כיצד לפתוח בשיחה וכיצד להמשיך בה. הוא גם שופע, יתר על המידה לטעמי, התנסויות אישיות של הכותב, שבהן חיבור מילולי עם זרים הניב תובנות וידע ותחושת סיפוק. למען האמת, התחושה שלי היא שבשל תחושת השליחות הבוערת בו הוא מספר רק על הצלחות (יש אי סבירות בתוצאות חד-משמעיות ללא יוצאים מן הכלל במחקרים שהוא מתאר, והפרשנות האבולוציונית-היסטורית שלו די חד-צדדית בעיני), אבל מכיוון שהוא משכנע בחשיבות הנושא, ניחא.

לא אכנס כאן לעשרות המחקרים והיוזמות שעליהן הספר מספר, וגם לא לטיפים הרבים כיצד להתגבר על הפחד מזרים ולפתח מודעות ליתרונות המרובים שבקעקוע חומת הזרות. למרות העומס המילולי, מדובר בספר חשוב, וכדאי לקרוא אותו, או לפחות לדוג מתוכו את המודעות ואת העצות לפתרון. אבל לא אוכל לדלג על הפיסקה הבאה, שנכתבה על החברה האמריקאית בשנת 2020, ומתארת בדיוק מצמרר את החברה הישראלית המידרדרת ב-2023:

"הלוחמה האידיאולוגית מחסלת את היכולת שלנו להבין מורכבות אנושית, ביחוד בימים אלה, שבהם המחלוקת עמוקה ומרה כל כך, שכל צד לא רק מתעב את השני, אלא שסירוב לתקשר עם הצד השני נחשב למעלה מוסרית, אם לא לצו עליון. ובזאת הקיטוב מתחיל להפוך למשהו מסוכן בהרבה – כיתתיות. נימוס נחשב לכניעה, ונכונות אפילו לדבר עם הצד השני נתפסת כבגידה".

האם המצב הפיך? קוהיין מאמין כי "כשמספיק אנשים מתאמצים, העולם משתנה לטובה". מוכרחים לנסות.

The Power of Strangers – Joe Keohane

מטר

2023 (2020)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

בסיומה של שנת 1972 היה אחד משומריו של מגדלור ימי אמור לשוב ליבשה, מיד כשתגיע הסירה ובה מחליפו. ההחלפה, שנדחתה במשך מספר ימים בשל מזג אויר סוער, לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל. הסקיפר והשומר המחליף מצאו את המגדלור נעול מבפנים, וכשפרצו את הדלת לא נמצא בפנים אף לא אחד משלושת אנשי הצוות. השומר הראשי ארתור, עובד ותיק ועתיר נסיון, עוזרו ביל, אף הוא בעל וותק של שנים רבות, והשומר המסופח ווינס, שהצטרף לשירות לפני תקופה קצרה יחסית – כולם נעלמו ואינם. כל קומות המגדלור היו מצוחצחות למשעי, לא ניכרו במקום כל סימנים לפריצה או למאבק, סירת ההצלה נותרה במקומה, ופרט להיעלמות המסתורית הבחינו אנשי הסירה, וגם החוקרים שהגיעו בעקבותיהם, בחריגה אחת בלבד: שני השעונים, בשתי קומות נפרדות, נעצרו בדיוק באותה השעה.

בשנת 1992 מבקש סופר, שכתב ספרים אחדים הקשורים בים, לפצח את התעלומה. לצורך כך הוא משוחח בעיקר עם בנות הזוג של שלושת הנעדרים. הלן, אשתו של ארתור, החליטה להאמין שהשלושה טבעו ולא ישובו עוד. היא התרחקה מן הים שלקח אותם, ורק פעם בשנה, ביום ההיעלמות, היא מגיע אל החוף, ומשקיפה על המגדלור מיידן – העלמה – שהיה המתחרה העיקש שלה על לבו של בעלה. ג'ני, אשתו של ביל ואם שלושת ילדיו, בחרה להיאחז באל-טבעי. היא נאלצה לעזוב את הבית שהוקצה למשפחה על ידי השירות, אבל נותרה בקרבת מקום, ממתינה לשובו של בעלה, מאמינה שכשם שנעלם ללא הסבר כך גם ישוב. מישל, מי שהיתה חברתו של ווינס, היא כעת אשה נשואה ואם לשניים. מצבה אחרי ההיעלמות היה אולי הקשה מכל, משום שבעוד שתי הנשים האחרות זכו לרחשי השתתפות ואמפתיה, היא נאלצה להתמודד עם חרושת ההשערות שלפיהן ווינס, שהיה בעל עבר פלילי, הרג את שני האחרים ונמלט. בעלה הקנאי אינו מוכן לשמוע על ווינס, אבל למישל חשוב לטהר את שמו. התחקיר שעברו השלוש על ידי טריידנט, החברה המפעילה את המגדלור, לא נועד באמת לגלות את שארע, אלא לכסות את החברה, והופעתו של הסופר כעת, אחרי עשרים שנה, נותנת לנשים הזדמנות לחשוף בהדרגה סודות שהסתירו וחשדות שהושתקו.

אמה סטונקס שאבה את ההשראה לספר ממקרה אמיתי שארע ב-1900. שלושת שומרי המגדלור באי פלאנן שבהברידים החיצוניים, מערבית לסקוטלנד, נעלמו. שפע השערות הועלו ונפסלו, או לא הוכחו, והתעלומה, שאולי לא תפתר לעולם, קיבלה ביטוי ביצירות תרבות שונות. למעט עצם ההיעלמות, כל מה שקשור לסיפורי החיים האישיים של השומרים ושל משפחותיהם בספר זה בדוי.

שלושה סוגי מגדלורים הופעלו על ידי בני אדם בטרם האוטומציה. השירות באלה שניצבו ביבשה היה הקל מכולם – משמרת והביתה. אלה שניצבו על אי, כמו המגדלור בפלאנן, היו מאתגרים יותר בגלל הניתוק מהיבשה, אבל הם אפשרו לשומרים לנהל חיים מחוץ להם, לגדל ירקות, להתרווח בשמש. זה שבספר הוא הקשוח מכולם. הוא ניצב על סלע מוקף מים, מרוחק מכל חברת בני אדם, מתנהל לגמרי בתוך עצמו, ומאפשר בקושי יציאה אל שוליים צרים תוך הסתכנות בהיסחפות אל הים. השהות הארוכה בתוכו, הבדידות, חלוקת המרחב עם שני זרים, הקלסטרופוביה – כל אלה גובים מחיר כבד מן השומרים. הנשים, שנשארות לבדן בבית לתקופות ממושכות, משלמות אף הן מחיר בשל הזוגיות החריגה, ה"עגינות הממושכת", הצורך להסתגל בכל פעם מחדש לנוכחותו של בן הזוג ולהיעדרו.

למרות שברור ששום נס אינו עתיד להתרחש – מה שלא נודע ב-1972 לא יפוענח לפתע ב-1992 – ההיעלמות מטבעה יוצרת מתח וסקרנות. הסופרת היודעת-כל אמנם תספר מה ארע בתעלומה הבדויה שבראה, אבל הסיפור יכול היה להיות אחר לגמרי ועדיין משכנע. כי מה ששולט בדמויות ובעלילה הוא השפעת המקום היחודי, המכביד והמערער הזה על נפשותיהם של השומרים. אמה סטונקס מיטיבה לברוא את דמויותיה, להבליט את יחודו של כל אחד ואחת מהם ואת הדינמיקה המורכבת ביניהם, ובעיקר את זו שבינם ובין הים והמגדלור, שלשניהם ישות דומיננטית, אפלה, מתעתעת ובלתי ניתנת להכנעה.

"שומרי המגדלורים" כתוב היטב, נקרא בנשימה עצורה ובעניין, ומומלץ בהחלט.

The Lamplighters – Emma Stonex

מטר

2023 (2021)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

כותרת משנה: ההיסטוריה האפלה של המשפחות העשירות בגרמניה

עלייתם של הנאצים לשלטון אחרי המשבר הכלכלי שבין שתי מלחמות העולם זימנה לעשירי גרמניה הזדמנות פז להגדיל את הונם. חנופה למשטר, הזדהות עם האידיאולוגיה שלו, תרומות למוסדותיו וכיוצא באלה – כל אלה הם כלים, מאוסים ככל שיהיו, שנעשה בהם שימוש מאז ומתמיד, גם אם מדובר בשלטון מושחת ודיקטטורי. אבל ראשי התעשיה והפיננסים הרחיקו לכת במירוץ אל העושר האגדי. כמוצאי שלל רב הסתערו על עסקים יהודיים שאולצו לעבור אריזציה, ומפעליהם שגשגו על גבם של עבדים, זרים שהובאו לגרמניה ואולצו לעבוד, ויהודים שנבחרו לכך מתוך מחנות הריכוז וההשמדה. "שאיפתו להגדיל את הונו היתה עצומה כל כך שהיא לא הותירה מקום לשאלות בסיסיות לחוק ולמוסר, ולכן הוא היה חלק מהמשטר הנאצי", כתב היסטוריון על אחד מהם, גינתר קוונדט, מיצרני הנשק הגדולים בתקופת המלחמה.

דוויד דה יונג, עיתונאי כלכלי הולנדי-אמריקאי, מתמקד בחמש משפחות, המחזיקות היום בנתחים משמעותיים מן התעשיה והכלכלה בגרמניה, ומתכחשות ברמה כזו או אחרת לעברן האפל. משפחות קוונדט, פליק, פון פינק, אטקר ופורשה–פייך, שירתו נאמנה את המשטר הנאצי, בניהן התנדבו לאס-אס, כולן הרחיבו את עסקיהן באמצעות אריזציה, הסבו את מפעליהן לתעשיית המלחמה, ובשטחן התקיימו "מחנות עבודה" שבהם מתו עובדים בהמוניהם כתוצאה מהתעללות, מתזונה ירודה, ומהעדר אמצעי מגן וטיפול רפואי.

אחרי המלחמה, כשהופנו נגד אנשי העסקים אצבעות מאשימות, הם התנערו מכל אחריות, ושיקרו במצח נחושה באשר לתמיכתם בנאציזם. את התנהלותם בתהליך האריזציה כינו "הוגנת", או תיארו אותה כהשתלטות על חברות יהודיות כדי להגן על נכסיהן. על עובדי הכפיה כמובן לא שמעו מעולם, למרות נוכחותם הפיזית במפעלים,  או שתיארו את העסקתם כנעימה. דרישות פיצויים שהופנו אליהם נדחו בטיעונים ציניים כמו "איך אפשר לפצות בכסף על טרגדיה אנושית?" או "אחרי המלחמה, נדמה שהאנשים האלה שנרדפו בידי הנאצים חשבו שזכותם להפיק מכך רווח נוסף". בלחץ הציבור הגרמני, שהתעורר לעשות חשבון נפש בשנות ה-60, מינו המשפחות היסטוריונים חיצוניים שיחקרו את עברן. ברוב המקרים טייחו את התוצאות, לא נתנו להן פרסום, והמשיכו לפאר את ראשיהן ואת מייסדי החברות שבבעלותן.

אם בעלי העסקים נמנעו מביקורת עצמית, ניתן היה לצפות שיישפטו ללא משוא פנים על ידי בעלות הברית ועל ידי בני ארצם. בפועל, אם הוגשו כתבי אישום על ידי בעלות הברית הם היו מצומצמים, והעונשים היו בהתאם. תהליך הדה-נאציפיקציה, שזכה בדיעבד לביקורת קשה, היה חפוז ובלתי מעמיק, ואִפשר לרבבות נאצים, לרבות אנשי עסקים, לחמוק מאחריות ולזכות בטיהור. הלהט והזעם של הימים הראשונים אחרי המלחמה התפוגג מהר, לגרמנים נמאס לדון בעבר הנאצי, ולאמריקאים היו אינטרסים חדשים, כמו צורך דוחק בנשק למלחמת קוריאה, ורצון ליצור ברית מול ברית-המועצות במלחמה הקרה. כפי שבחרו להתעלם מפשעים של בכירי הנאצים כשיכלו להפיק מהם תועלת לאינטרסים של עצמם, כמתואר בין השאר ב"נתיב העכברושים", כך החליקו את פשעיהם של התעשיינים. כל חמש המשפחות שיקמו מהר את הונן ואף הגדילו אותו. אם היה ספק באשר לדיעותיהם של המייסדים ושל יורשיהם, די אם נציין שקונצרן ד"ר אטקר סייע בפועל לבריחת קציני אס-אס אחרי המלחמה, ומשפחת פון פינק תומכת עד היום בימין הקיצוני בגרמניה. יוצאת דופן היא משפחת ריימן, שמוזכרת בסוף הספר. בני המשפחה הם צאצאים של איל הון גרמני ושל אשה יהודיה, שאביה נספה בשואה. הם מממנים קרן נדיבה, שנקראה תחילה על שם הסב הגרמני, עד שהסיפור המשפחתי נחשף, והוחלט לשנות את שמה לשם הסב שנרצח ולהפנות משאבים רבים לפיצויים ולמחקר היסטורי.

המעבר החלק יחסית של גיבורי הספר מצמרת הכלכלה הנאצית אל צמרת הכלכלה הגרמנית של אחרי המלחמה מקומם. מקוממות יותר בחירתם לא להתמודד עם העבר, ולא להודות שנבנו על סבלם אחרים, הימנעותם מפיצוי הוגן למי שנפגעו מהם, והתעקשות רובם להלל את מי שעמדו בראש עסקיהם בתקופת המלחמה. החשיפה הדקדקנית שמציג כאן הסופר נועדה גם להביא את האמת למודעות, וגם לדחוף לתיקון מאוחר. מכיוון שלא זכה לשיתוף פעולה מצדם, לתגובות על שאלותיו, ולנכונות להתראיין (למעט יורשים בודדים), סביר להניח שדבר לא ישתנה.

הספר אינו קל לקריאה, בעיקר משום שתוכנו כל-כך מכעיס. בנוסף, מכיוון שמדובר בעיתונאי כלכלי, הוא פה ושם יורד לפרטי עסקאות, שעשויות להכביד על קורא בלתי מקצועי ובלתי סבלני. לטעמי, הוא נתן מקום גדול מדי לסיפורה של מגדה גבלס, שהיתה אשתו של גינתר קוונדט לפני שנישאה לגבלס, ואם בנו הארלד, אחד משני יורשיו (הבן היחיד שלה שניצל מן המוות שגזרה על ילדיה האחרים). פרשת יחסיה עם שני בעליה, והקשר ההדוק בין הזוג גבלס להיטלר, מספקים לספר "צבע", וקשה להתפתות לא לדוש בהם (גם פטר לונגריך, מי שכתב את הביוגרפיה של גבלס, בחר להדגיש את סיפורה של מגדה על חשבון עיסוק מעמיק יותר בבעלה השני), אבל הספר עוצמתי דיו כדי לא להזדקק לפן הזה (והנה גם אני מתפתה, ותוהה על תפניות הגורל: אילו הבשילה החברות בינה ובין חיים ארלוזורוב לסיפור אהבה, האם היתה ממירה את דתה, כפי שעברה לפרוטסטנטיות וויתרה על שם משפחתו של אביה החורג היהודי כדי להתאים למשפחת קוונדט, וחיה חיים אחרים לגמרי?). מכל מקום, הערות אלה שוליות, והספר כמכלול מרתק, חשוב, מעשיר ומומלץ בהחלט.

Nazi Billionaires – David de Jong

מטר

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר הלוי

כותרת משנה: סיפורה של טסלה – ההימור של המאה

"משחקי כוח" הוא סיפורה של חברת טסלה, החל מימיה כסטארט-אפ בשנת 2003 ועד שנת 2021 שבה שווי החברה היה הגבוה ביותר מבין כל יצרניות הרכב. מדרך הטבע, מכיוון שהחברה מזוהה לגמרי עם האיש שבראשה, זהו במידה רבה גם סיפורו של אילון מאסק.

רעיון המכונית החשמלית לא צץ יש מאין ב-2003. כמה יצרניות רכב ניסו לפתח עוד קודם לכן מכונית שתייתר את השימוש בדלק מזהם. לפעמים זנחו את הרעיון כליל, לפעמים בחרו בדרך ביניים של מכונית היברידית. כשמרטין אברהארד, מארק טרפנינג, איאן רייט, האנשים שהקימו את טסלה, חיפשו ב-2004 משקיע שיאפשר להם להתקדם בתוכניותיהם לייצר מכונית חשמלית, מי שנענה לפנייתם היה אילון מאסק, שמכר באותם ימים את אחזקותיו בפייפאל. מאסק, שחלם בגדול, התכוון לשנות את העולם. מרבית המימון הראשוני הגיע מכיסו, והוא נטל על עצמו את הובלת החברה ברוח חזונו. בהמשך השנה חבר אליהם ג'רמי סטאובלר, שריכז את פיתוח הסוללות.

טים היגינס, עיתונאי בוול סטריט ז'ורנל, מתאר את התפתחותה של החברה יום אחר יום. הוא מספר על המורכבות האינסופית שכרוכה בעיצוב, בתכנון, ביצור ובמכירה, על התנהלות בעולם הקשוח של תעשית הרכב, על הקשיים שבניהול חברה ציבורית, ובעיקר על המאמץ ההרואי ליצור משהו חדש לגמרי, מבנית ורעיונית, מאפס, להאמין שהוא אפשרי ולדבוק בו עד ההצלחה. למרות שהספר תיעודי ועסקי, הוא שומר על מינון נמוך יחסית של הטכני לעומת מינון גבוה יחסית של האנושי, ולכן נקרא בענין רב כספר פרוזה, מותח לעתים.

מפתה לדוג מתוך הספר את הפרטים הרכילותיים הנוגעים לאישיותו ולהתנהלותו של אילון מאסק האקסצנטרי והמסקרן, אבל לעשות זאת פירושו להחמיץ את מרביתו של הספר, שליבתו היא רעיון גדול והגשמתו. מאסק הפרפקציוניסט הוביל את טסלה ברמת המאקרו והמיקרו, חסר סבלנות לחלוטין למי שניסה לפקפק ביעדיו. בנחישות, וגם בברוטליות, הוא ניווט את החברה בין משברים, שאת חלקם הוא עצמו גרם, הציל אותה כשחברות גדולות וותיקות ממנו הגיעו לפשיטת רגל, ודרש מכל עובד ועובד את אותה התמסרות שהוא עצמו הפגין. היגינס מגדיר את התנהלותו כזו של מייסד סאטרט-אפ ולא של מנהל בכיר בחברה נסחרת בבורסה, התנהלות שסיבכה אותו, ואת טסלה, שוב ושוב. המשקיעים חששו מההפתעות שהוא ייצר ללא הרף, אבל מכיוון שנסיונם לימד אותם שלמרבית הצהרותיו יש בסופו של דבר כיסוי, המשיכו לתמוך בו. לקוחותיו הראשונים הפכו מעריצים שלו ושל המותג, והיו מוכנים להתגייס לכל מאמץ למען החברה. "האיש הזה הוא ממש מטיף כריזמטי. הוא הקים אוהל התעוררות והאנשים האלה ממלאים אותו", נכתב עליו בבלוג שסיקר את פעילותה של טסלה. כך או כך, למאסק יש קבלות מוצקות כאיש חזון ומימוש, וטסלה, תחת ניהולו, שינתה את עולם הרכב.

מרתק ומומלץ

Power Play – Tim Higgins

מטר

2023 (2021)

תרגום מאנגלית: עפר קובר

מכונית הרודסטר של אילון מאסק ששוגרה לחלל באמצעות טיל פלקון של SpaceX

כותרת משנה: פרשת תל חי אחרי יותר ממאה שנה

אצבע הגליל שאחרי מלחמת העולם השניה היתה שטח הפקר. לכאורה היה האזור תחת המנדט הצרפתי, אך בפועל שלט בו טרור בדואי. שמונה מאנשי תל חי, שנוסד ב-1918 אחרי נסיונות התיישבות קודמים במקום, נהרגו כשהתעקשו להאחז במקום ולהגן עליו. זכרם הונצח בשמה של קרית-שמונה. שישה מהם נהרגו ביום י"א באדר תר"ף, ה-1 במרס 1920, בקרב תל חי המפורסם, שנחקק בזכרון המשותף בזכות מילותיו המיתיות של טרומפלדור לפני מותו, "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו". אל נופלי תל חי מתייחסים בדרך-כלל כאל "טרומפלדור וחבריו". הספר, המורכב ממאמרים נפרדים, מספר את הסיפור של הקבוצה כולה, החל מחיי היומיום במקום, דרך הדיונים הפוליטיים בסוגיית ההיאחזות בכל מחיר, עבור ביום הקרב, וכלה במורשת שהנחילו. הוא מבוסס על מחקרים, על עיתוני התקופה, ועל עדויות שנמסרו בזמן אמת.

מאמרו של ארי שביט מסביר מדוע דווקא לקרב הזה, בתקופה שהיתה רצופת קשיים וקורבנות, יוחסה חשיבות מיוחדת. "מדוע התהודה היתה חזקה כל כך? מפני שבתל חי התרחש מהפך היסטורי. עד תל חי התנועה הציונית היתה תנועה אוטופית ותמימה אשר האמינה כי תוכל לרשת את הארץ בדרכי שלום. מתל חי ואילך התנועה הציונית הבינה שהיא עומדת בפני מזרח תיכון אכזרי וברוטלי, אשר מחייב אותה להגן על עצמה בכוח הזרוע, באומץ לב, בעמידות ובנחישות ובהקרבה. כי לא רק המחרשה תגאל את הארץ ותבנה את הבית הלאומי, אלא גם החרב […] טרומפלדור ואנשיו הגדירו את האתוס של מעטים-מול-רבים. טרומפלדור ואנשיו יצקו את המושג של מולדת אשר ממנה לא נסוגים […] תל חי בישרה גם את האתגר של מלחמת מאה השנה וגם את היכולת להתמודד מולו. היא ציוותה לנו את המאבק, והיא הבטיחה לנו כי יכול נוכל […] אין זה מקרי ששלושה חודשים וחצי אחרי קרב תל חי הוקם ארגון ההגנה, ואין זה מקרי שגם תנועת העבודה וגם בית"ר אימצו את אתוס תל חי והפכו אותו לאתוס מכונן, כיוון שמה שהתרחש באדר תר"ף בין מטולה לכפר גלעדי, לא היה רק תקרית גבול בחבל ארץ מרוחק. מה שהתרחש בתל חי היה הגדרה-מחדש של עם, ולידה-מחדש של עם, והפיכתו של העם היהודי-ישראלי הבא לעולם לעם לוחם".

בין שאר נושאים מעניינים בספר, אזכיר את ישיבת הועד הזמני ליהודי ארץ ישראל בפברואר 1920, ימים ספורים לפני הקרב, שבו נדונה בקשת הישוב לשלוח מגינים נוספים, והדעות נחלקו באשר להתעקשות על ההישארות במקום. במפתיע, דווקא ז'בוטינסקי, שהשתתף בישיבה כאורח, היה בעד נסיגה מן המקום הבעייתי והתרכזות בהגנה על הקיים. המשתתפים האחרים – בן גוריון, שוחט, שיינקין ועוד – אחזו ברוב דעות בדעה המקבילה לנוסח של "שטח משוחרר לא יוחזר". מכל מקום, הישיבה הסתיימה בהחלטה להקים ועדה, אך זו התמהמהה, ואיש לא נשלח לסייע לתל חי.

אזכיר גם את הדיון בשאלה אם טרומפלדור אמר או לא אמר את המיוחס לו. בהתבסס על עדויות של האנשים שהיו אתו בשעותיו האחרונות, ושנמסרו מיד אחרי מותו, אפשר לקבוע במידה גבוהה של ודאות שאכן אמר את הדברים, אולי בנוסח שונה מעט בשל העברית הבלתי מושלמת שלו. מכל מקום, גם אם בוחרים לפקפק בכך, אין ספק שאמר וכתב דברים ברוח זו פעמים רבות במהלך חייו. בן גוריון, שאולי חשש מקידושו של המוות, התייחס לכך באחד מטקסי הזכרון: "לא למות באנו הנה. לא טוב למות. טוב לחיות […] הוא אמר זאת מתוך אהבת החיים. מפני שכדאי לחיות. אבל החיים שאהב היו חיים של בני-חורין".

הספר מוקדש לזכרו של זלמן בלחובסקי, שהיה צעיר החברים בקבוצה, לאחר שעזב את לימודיו בגימנסיה לטובת סיוע לחלוצים. הוא האיש שחבש את טרומפלדור הפצוע, ושהה לצדו עד שפונה לכפר גלעדי ונפטר בדרך. צאצאיו של בלחובסקי פועלים להנצחת קרב תל חי ומורשתו באמצעות עמותת נאמני תל חי.

אחזור ואמליץ בהזדמנות זו על ספרה של גבריאלה אביגור-רותם, "אדום עתיק", המספר בין השאר את סיפורה של דבורה דרכלר שנהרגה בקרב. אגב, על תקפותה של מורשת הנופלים תעיד גם העובדה שיחידה, המורכבת מיוצאי יחידות מפתח, שהוקמה ב-2021 לחיזוק ההגנה על ישובי הצפון, נושאת את שמה של דבורה.

למדתי רבות ואני ממליצה על הספר.

מטר

2023