תגית: משפחה

תוך כדי קריאת "היקשרויות עזות" סימנתי כמה עשרות משפטים שמשכו את תשומת לבי, חלקם על שום תיאור מדויק וחד שנלכד בהם, אחרים על שום תובנות מעניינות. כשעברתי על הספר בשנית כדי ללקט את המובאות אל תוך הסקירה, מצאתי שאני קוראת ביניהן ומצרפת כאלה שלא סומנו קודם לכן. חבל שלא אוכל לצטט כאן את כולן.

הספר הוא שלם הגדול מסך חלקיו. ויוויאן גורניק כתבה ממואר שליבתו היא מערכת היחסים הסימביוטית העוינת-אוהבת-נלחמת-נקשרת בינה ובין אמה. במשולב עם הליבה הזו היא מספרת על ילדות בברונקס, שם התקבצו מהגרים ובני מהגרים על פי מדינות מוצאם, על חייהן של נשים אז והיום, על יחסים בתוך המשפחה, על התבגרות, על פערי דורות ועוד. המספרת ואמה משוטטות בהווה ברחובות ניו-יורק בדרכן למסעדה או לארוע כלשהו, משוחחות, ובדרך כלל מתעמתות, על כל נושא, ועל רקע השיחות הללו היא מספרת על העבר, פורשת את הרקע שהוביל למי שהן כיום. ההווה של הספר מתמשך על פני שנים רבות, שבסיומן רגיעה כלשהי: "שתינו מתעניינות כיום בצדק פחות מבעבר. העוינות בינינו כבר איננה כה נחושה. שרדנו בחיינו המשותפים, אם לא יחד אזי לכל הפחות זו בנוכחותה של זו, ויש בינינו עכשיו אחוות לוחמות משונה. אך ההרגל של האשמה ונקמה הוא חזק, לכן השיחה שלנו מעט מטורפת בימים אלה […] אנחנו כבר לא בעימות חזיתי, היא ואני. יש דרגה קבועה של ריחוק. אני מגניבה מבט בהנאות הניתוק. המרחק הקטן הזה מספק לי את ההתרגשות המקוטעת אך המועילה הנובעת מהאמונה שאני מתחילה בי עצמי ושם אני גם נגמרת".

בס גורניק היתה אשה דומיננטית ביקום של הבנין ושל השכונה. היא התבלטה בשל היותה אחת הבודדות בסביבה דוברת היידיש שדברה אנגלית ללא מבטא. היו לה סטנדרטים ברורים של נכון ולא נכון, של מוסרי ומופקר, והיא לא הססה להביע אותם בקול ולהתערב בחיי שכנותיה. אבל היא היתה גם אשה מושתקת, נתונה בעל כורחה למוסכמות תקופתה, שמנעו ממנה להתפתח מחוץ לבית. "מה אני יכולה להגיד?" היא אומרת לי. "יכולת לבחור אם יהיה גיהנום בבית או להיות מאושרת. אני רציתי להיות מאושרת. הוא לא רצה שאני אלך לעבוד. הפסקתי לעבוד." אבל התובנה הזו, או ההכרה בה, הגיעו שנים אחרי מעשה. כתחליף להגשמה עצמית, כך מאבחנת בתה, בחרה לקדש את הנישואים ואת האהבה. "ההורים שלי, כך נראה, היו מאושרים יחד, יחסם זה אל זו היה מנומס וחמים — אך האוויר שאמי ואני חלקנו היה אפוף באידיאל של אושר בחיי הנישואין, שלעומתו המציאות הפשוטה לא הייתה ראויה לשום כבוד, ובוודאי שלא יכלה להיות עמוד התווך שהכול סובב סביבו. והדבר שהכול סבב סביבו היה סגידתה של מאמא לטיבם המעולה של נישואיה, בלוויית עקימת חוטם מבטלת כלפי כל יחסי הזוגות שלא דמו בכול לשלה, ובנחרצותה המוחלטת של ההנחיה האחת והיחידה כלפיי, במאות דרכים, באלפי ימים, שהאהבה היא הדבר החשוב ביותר בחיי אישה". כתוצאה מכך, כשאביה של הכותבת נפטר בהיותה ילדה, אמה שקעה בדכאון שנמשך עשרות שנים.

מן הצד השני היתה נטי. יוצאת דופן בבנין בגילה, בהיותה לא יהודיה, בחוסר הישע שלה בכל מה שקשור לניהול בית ולגידול ילד, ובעיקר ביחסה למין ולגברים. בקטע יפה בעיני, הסופרת, מעיניה של הילדה, לוכדת את ההבדל בין נטי ובין הנשים האחרות באמצעות תיאור הליכתן: "הילוכה של אישה היה יכול להיות זריז או עצל, אבל הוא תמיד היה הילוכה הטרוד של עקרת בית; כזו שרגליה מחוברות לפלג גופה העליון מתוך מטרה ברורה לנוע ממקום למקום, כזו שאינה הולכת כדי לחוש את גופה בשעת תנועתו או כדי שתנועותיה ייראו או כדי שיזכו לתגובות. אך לא כן נטי. הילוכה היה איטי ומחושב. היא הזיזה קודם ירך אחת, אחר כך את השנייה, וגרמה לאגן שלה להתנודד. כולם ידעו שהאישה הזאת לא הולכת לשום מקום, שהיא הולכת כדי ללכת, הולכת כדי לראות איזה רושם היא עושה ברחוב. הילוכה הדגיש את הגוף שמתחת לבגדים". בתווך, בין הדומיננטיות של אמה ובין כוח המשיכה של נטי, "אני — הילדה שגדלה שם ביניהן, המתהווה בצלמן ובדמותן — אני נשמתי אותן לקרבי כמו כלורופורם ספוג בפיסת בד המוצמדת אל פניי".

ויויאן גורניק, שמוגדרת בויקיפדיה כפמיניסטית רדיקלית, כותבת על השנים שבהן "נשים כמוני נקראו נשים "חדשות", "משוחררות", "מוזרות"". היא מספרת על ההשכלה שרכשה בעידודה של אמה, השכלה שדווקא העצימה את הפער ביניהן: "האם אינה מרוצה שאני יכולה לומר דברים שהיא לא מבינה? האם לא זאת הייתה המטרה? אני חיל החלוץ. אני זאת שתביא אותה אל העולם החדש. כל תפקידה הוא להעריץ את מי שאני מתעתדת להיות. אבל היא פשוט מסרבת. אני אומרת את המשפטים החדשים שלי, והיא מתייצבת מולי כאילו ביצעתי פשע נתעב ממש כאן על שולחן המטבח". היא מתארת לפרטיהן את מערכות היחסים שלה, שהתנפצו בסופו של דבר בשל פטרונות גברית. ובהיותה ערה ומודעת כל העת למה שהוטבע בה, היא מיטיבה להסביר ולפרש את המאבק המתמיד להשתחרר מן התבניות ולמצוא את קולה ואת מקומה.

אם כל זה נשמע כבד, זו אינה טעות, אבל כוחה של הסופרת יפה גם בתיאורים הומוריסטיים שגרמו לי לצחוק בקול במקומות בלתי צפויים. בכל מקרה, אין לערבב בין כבד למכביד, והקריאה בספר מושכת ומעניינת.

אני מרגישה שאני עושה עוול לכל השפע שנותר מחוץ לסקירה, אבל אסתפק בזה ואסכם בהמלצה חמה לקרוא את הספר כולו, שתורגם באמנות ובנאמנות על ידי רעות בן יעקב.

"היקשרויות עזות" נמנה עם חמישים הממוארים הטובים ביותר בחמישים השנים האחרונות, על פי בחירת הניו-יורק טיימס, ברשימה שמצויים בה בין השאר "נחלת אבות" של פיליפ רות ו"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז.

Fierce Attachments – Vivian Gornick

תשע נשמות

2022 (1987)

תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

תשעה סיפורים מרכיבים את הקובץ. כל אחד מהם עומד בפני עצמו, אך מוטיבים חוזרים קושרים ביניהם: בני זוג בוגדים, ילדים שמתים לפני הוריהם, עיסוק בכתיבה, ובעיקר טעויות ואי הבנות.

רפתנית, שקראה לאחת הפרות שברשותה וירג'יניה, כשם המדינה בה השתקע בנה, משכנעת את עצמה שהבן ירצה להמשיך בדרכה, מתנפצת אל סלע המציאות ההפוכה, ומוצאת נחמה בלתי צפויה; אשה יוצאת לנסיעה ספונטנית לאילת, כדי לפרוק בבכי על כתפה של אמה את כאב בגידת בעלה; נערה טועה לחשוב שהנער שבו היא מאוהבת מתעניין בה; אשה שמתה "רודפת" את בעלה כשהוא מחליט להכיר אשה אחרת; מנחת קבוצת קריאה מזמינה למפגש סופרת שניהלה רומן עם אביה; סב משנן לנכדו תאריכים חשובים מתקופת מלחמת העולם השניה כדרך להתמודד עם זכרונותיו הקשים; סופר שלוקה בסרטן מנסה לכתוב סיפור שישנה את גורלו ממוות להחלמה; אשה מגלה שכל מה שחשבה על בתה ועל חברותיה שגוי; אשה שאינה רואה זמנית בעקבות ניתוח מגלה את בגידת בעלה באמצעות חוש הריח; אב מגלה לזוועתו שבתו עומדת להנשא לאחיינו של קאפו שאשם ברציחת אחיו של האב.

החביב עלי מכולם, אם לבחור אחד, הוא "הנצחון של גנרל מונטגומרי". שלוש פעמים בשבוע מגיע נכד לבקר את סבו ואת סבתו. בעודו אוכל מספרת לו הסבתא על חוויות הגטו, על הרעב, על אחיה שמת. אחרי הארוחה משחק אתו סבו במשחק התאריכים: מתי פלשו הגרמנים לפולין, מתי בוצע האנשלוס, והתאריך שאליו הוא חוזר שוב ושוב – 23 באוקטובר 1942, היום בו מוטגומרי ניצח את רומל באל-עלמיין. זהו סיפור נוגע ללב על קשר לבבות בין סב לנכד, ועל התמודדות עם זכרונות קשים באמצעות היאחזות בתאריכים ואזכור חוזר ונשנה של הנצחון כאור בתוך האפלה.

כמו ב"נשים מתוך קטלוג", שראה אור חמש שנים מאוחר יותר, סביון ליברכט מיטיבה לתאר דמויות רב-מימדיות, שמתמודדות עם מכאובים בלתי פתורים, ועם חיים מסוגרים בעצמם שחווים קושי כשהם מוצאים עצמם חשופים מול המציאות. העלילות פשוטות לעתים, ונוגעות בביזארי בפעמים אחרות, אך בכל המקרים לוז הסיפור הוא נפשו של היחיד, ובה הסופרת מתבוננת במבט חד אבחנה, אמפתי ולא שיפוטי.

מומלץ.

כתר

1995

לוֹאיק פורטבן, בן שלושים וחמש, נאלץ לעבור טיפול פסיכולוגי לאחר שהיכה את עמיתו לעבודה ששכב עם אשתו. מכיוון שהוא בעיצומו של תהליך גירושין, הוא עובר לגור עם אמו אנאיס ועם אחיו הצעיר. שתי התוצאות האלה של בגידת אשתו גורמות לו לחוש תלוש, ולכן כשאמו מציעה לו לצאת לשבוע לכפר הולדתה, ולהכין את בית סבתו למכירה, הוא – טיפוס פריזאי מובהק – נענה.

כנהוג בספרים רבים מדי לאחרונה, עד כדי שחיקה, העלילה מתנהלת בשתי תקופות במקביל – 1943, שנת מפנה בחייה של אלואיז, הסבתא שאותה לואיק כמעט ולא הכיר, ו-2012, השנה בה לואיק נובר בחפציה ובמסמכיה, וחושף סודות משפחתיים. במפגש הראשון עם תושבי הכפר הוא לומד שראשה של אלואיז גולח בתום הכיבוש הגרמני, אות וסימן להתרועעותה עם הכובשים. מכתביה, וכמה שיחות עם אנשים שהכירו אותה, מגלים, אלא מה, שהדברים אינם כפי שהם נראים, כי מי כבר מגלה סודות מבישים בספרים קלישאתיים-תבניתיים מתקתקים?

אל התערובת נמסכת, כמקובל, פרשת אהבה חדשה, במקרה זה עם שוטרת מיוסרת שמצטרפת לחקירותיו של לואיק. גם קמצוץ פמיניזם מתווסף לעלילה, לצד אמירות בנאליות על כפר-עיר, בנסיון לייצר ערך מוסף. אבל הכל תפור ברשלנות, הערפל סביב התנהלותה של אלואיז, כדי ליצור מתח, מיותר, ומי שמבקש לפחות ללמוד מעט היסטוריה מקומית יתאכזב.

חבל.

Les Âmes silencieuses – Mélanie Guyard

אריה ניר

2022 (2019)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

"אני יודע שאת מאמינה בגלגול נשמות. אני לא יודע אם אני מאמין, אבל אני מקווה שזה נכון. כי אז אולי תחזרי הנה בפעם הבאה. אולי תהיי ילדה ואולי שוב יקראו לך רוז, ויהיה לך חדר מלא בספרים, והורים שיקראו לך סיפורים לפני השינה במדינה שלא הושפעה ממלחמה. אולי אז, בחיים ההם ובעתיד הזה, תמצאי את הספר הזה ותדעי מה קרה לנו. ותזכרי אותי. אולי".

לָאן הוייטנאמית ברחה לסייגון עם בתה מאי שנולדה מנישואי שידוך שנכפו עליה. בעיר, אחרי שעסקה בזנות כדי לקיים את שתיהן, נישאה ב-1967 לפול, חייל אמריקאי, ונולדה לה בת שניה, הונג. "לזמן קצר יש בנו קסם" הוא מכתב ארוך שכותב בנה בן העשרים ושמונה של הונג אל אמו, מנסה להגיע אליה במילותיו ומוביל אותה אל עצמו.

שנתים אחרי שנולד הבן נאלצה המשפחה להמלט על נפשה, וקיבלה מקלט בארצות הברית. פול כבר לא היה חלק מן המשפחה – הוא הוחזר למולדתו ולא שב. מאי עברה לגור עם בן זוג אלים, ונמלטה ממנו. הונג, שנקראה עכשו רוז, סבלה אף היא מבן זוג מתעלל, עד שהמשטרה עצרה אותו. המשפחה הצטמצמה לשלוש נפשות: לאן הבלתי יציבה, רוז הפוסט-טראומטית, והילד שגדל בצלן.

"לא ידעתי שהמלחמה עדיין בתוכך, שבכלל היתה מלחמה, שברגע שהיא נכנסת לתוכך היא אף פעם לא יוצאת משם", כותב הבן בדיעבד. אולי משום שאנשים מוכים הופכים למכים, או אולי משום שהורים שסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית נוטים יותר להכות את ילדיהם – כפי שמצא במחקר בנושא – ילדותו של הבן היתה רצופה פגיעות פיזיות, שעליהן הוא מספר בכאב אך ללא טינה. באמפתיה עמוקה הוא מתאר את חייה הקשים של אמו, שהפסיקה ללמוד בגיל צעיר מאוד אחרי שבית הספר נפגע מנפלאם ונותרה אנאלפביתית, שמצאה עצמה חלק ממיעוט זר ודחוי בארץ חדשה, שנאלצה להתפרנס במשך שלושה עשורים בסלון יופי שאיכל את ריאותיה והרס את ידיה – "הידים שלך מזעזעות – ואני שונא את כל מה שגרם לכך. אני שונא את העובדה שהן החורבן והחשבון של החלום", שנאלצה להתנצל על עצם קיומה ולהנמיך את עצמה "כדי שהלקוחה תרגיש נינוחה, נעלה ונדיבה". כשהיה בן עשר וברח מן הבית, התחננה בפניו סבתו שיבין: "אמא שלך. היא לא נורמלית, אוקיי? היא סֵבל. היא כאב. אבל היא רוצה אותך, היא צריכה אותנו […] היא אוהבת אותך […] אבל היא חולה. חולה כמוני. במוח".

האֵם הקשה הזו, שהיתה בו זמנית אוהבת ומסורה, קיבלה אותו כפי שהוא, למרות הפחדים והמסורת שהכתיבו אחרת, כשהתוודה בפניה בהיותו בן שש-עשרה על העדפותיו המיניות, והציע לעזוב את הבית כדי לא לבייש אותה: "אתה לא חייב ללכת לשום מקום. זה רק אתה ואני, כלב קטן. אין לי אף אחד אחר" ("כלב קטן" הוא כינוי שניתן לו כהגנה מרוחות רעות).

הספר הוא כתב האשמה נוקב נגד אפליה וגזענות ובורות, וכתב קינה על נוראות המלחמה ועל הטראומות הנמשכות ממנה. הוא גם סיפור התבגרות תחת קשיים חברתיים, משפחתיים ואישיים, וסיפורם העצוב והקשה של אנשי השוליים השקופים. אין דבר שהכותב מסתיר, והוא מתאר בחיות רבה סֵבל אפור, מוות ומין, וגם רגעים יפים של חום ושל צבע. וכולם יחד אפופים חמלה וקשר לבבות של בן ואמו.

אושן וונג, שסיפורו הביוגרפי הוענק לבן, הוא משורר ומסאי עטור פרסים ואותות כבוד. זהו ספר הפרוזה הראשון שלו, והוא מצטיין, בין השאר, בסגנונו הפואטי, כמעט שירי בחלקו, וביכולתו לחלץ תובנות עמוקות מפרטים יומיומיים. מלאכת התרגום הופקדה בידיה של אסנת הדר, שעשתה עבודה מצוינת.

"כל הזמן הזה סיפרתי לעצמי שנולדנו ממלחמה – אבל טעיתי, מאמא. נולדנו מיופי. בל יטעה מישהו ויחשוב שאנחנו פרי האלימות – אבל אותה אלימות, שחלפה דרך הפרי, לא קלקלה אותנו".

יוצא דופן, עדין וקשוח, ומומלץ.

פרק ראשון

On Earth We're Briefly Gorgeous – Ocean Voung

מטר

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

בחמישה פרקים, המתרחשים בריחוק שנים רבות זה מזה, מתאר א.ב. יהושע את משפחת מאני לדורותיה בסדר הפוך, החל מימינו ועד מחצית המאה התשע-עשרה. ארבעה אנשים שונים, שחייהם הצטלבו באלה של "מר מאני" בן תקופתם, מספרים את מה שאברהם מאני, הדובר בפרק האחרון, מכנה "הסיפור האחד, היחיד והמיוחד, סיפור האבדון המתוק, ההולך וחוזר מדור אל דור". הארועים ממוקמים בעיקר בירושלים, משקפים את התמורות שעברה, וביוון, אליה התגלגלו בני המשפחה, ומעט גם במקומות מהם הגיעו המספרים.

בפרק הראשון מתארת אשה צעירה, המקיימת קשר עם בן למשפחת מאני, את המפגש עם אביו. בשני, חייל גרמני בצבא הכיבוש נטפל, בשילוב של תמימות ושטניות, למשפחה יהודית. פרשת ריגול ובגידה נגללת בפרק השלישי על ידי תובע יהודי בצבא הבריטי. ברביעי נשלחים אח ואחות מפולין להשתתף בקונגרס הציוני השלישי, ומתגלגלים לירושלים. החמישי מסופר, כאמור, מפיו של בן המשפחה, ובלבו רצח ויחסים אסורים.

"הסיפור האחד" הוא סיפור של קיבעון, אידה פיקס כפי שמכנה זאת אברהם מאני, קיבעון כלפי אדם אחר וקיבעון רעיוני. ביניהם מר מאני אחד, שנחשף לתוכן של הצהרת בלפור, וניסה לשכנע את תושבי הארץ הערבים לסלק את התורכים ואת הבריטים כאחד, כדי לחלוק בארץ; מר מאני אחר, שדבק ברעיון שהארץ תמלא יהודים אחרי שהמוסלמים יבינו שהם בעצם יהודים ששכחו להיות כאלה; מר מאני נוסף, שהתאהב באשה שאינה אשתו, ועזב את משפחתו ואת הארץ למרות שסירבה לו. ברקע סיפורם של הגברים האלה נמצאות נשים שותקות, נמצאים ילדים שהם לעתים בלתי צפויים ובלתי רצויים, ונמצא פלירט עם המוות, "האבדון המתוק", משיכה כלפיו או חוסר מורא מפניו. המאניה הנרמזת משמה של המשפחה מחלחלת מדור לדור, ומוטיבים חוזרים שבים וצצים בפרקים השונים. השלשלת הבלתי ניתקת מומחשת באמצעותם, ובאה לידי ביטוי בולט בהשתקפות ההדדית של שני הפרקים המרוחקים ביותר כרונולוגית, הראשון והאחרון.

סגנונו של הספר מתייחד בהיותו של כל אחד מן הפרקים דיאלוג, שבו נשמע קולו של דובר אחד בלבד. דובר זה להוט לספר על שחווה, מאתר את המאזין המתאים, ופותח בסיפור פרטני. תגובות המאזין אינן נשמעות, אך הן אינן חסרות, שכן הן מובנות מן האופן בו הדובר מתייחס אליהן. א.ב. יהושע הצליח לתת לכל אחד מהם קול משלו, סגנון מובחן משלו על פי תקופתו, ואם כי "על הנייר" השיטה הסיפורית הזו עלולה להשמע מסורבלת ומתחכמת, היא עובדת היטב. כל אחד מהדוברים עירני לסביבתו, מעורב חברתית, חי את ארועי התקופה, ומיטיב לבטא אותם ולהחיות את המקום ואת האנשים עבור המאזין ועבור הקוראים. בתוך הסיפורים האישיים וההיסטוריים שתל הסופר רעיונות רלוונטים לזמננו, והניח למבקשים אחריהם לחלץ אותם מתוך הטקסט. למרות שהספר "מחושב" מאוד בבנייתו ובהקשרים שבין פרקיו, הוא זורם ללא הפרעות, וניתן לחוות גם כל פרק בנפרד ללא המוטיבים המקשרים. עוד על תכניו של הספר ועל נסיבות כתיבתו ניתן לקרוא בראיון המעניין הזה.

מיוחד, מורכב ומומלץ.

הספריה החדשה

1990

כליל, בת שלושים וחמש, בשליש האחרון להריונה השני, נאלצת להתאשפז בשל רעלת הריון. בצירוף מקרים, בתאריך שבו מתוכננת לה לידה יזומה, אם לא תלד באופן טבעי קודם לכן, עתיד להתקיים כנס אקדמי בנושא השואה, ובו ירצה אביה, שהקשר אתו נותק לפני למעלה משני עשורים. בלימבו של מחלקת סיכון גבוה, בריחוק מבן-הזוג ומן הילדה שבבית, בנקודה בזמן שבין הדור הקודם לדור הבא, כליל חרדה מבגידת הגוף בהווה, ומיוסרת בשל בגידת האב בעבר.

עלילת הספר מתרחשת במהלך ארבעה שבועות של אשפוז. אי-הנורמליות של השהות בבית-חולים בכלל, ובמחלקה בה מתחככות זו בזו תלאות הנשיות ושמחותיה בפרט, יחד עם הזעזוע שבקִרבה הפיזית הצפויה של האב, שמתגורר דרך קבע בפולין, מהווים כר פורה למחשבות מתרוצצות, להתבוננות כאילו מבחוץ בחייה.

הספר "מתויג" כספר שואה, אבל מתנהל בין שלושה נושאים עיקריים: חווית ההריון, הלידה והאימהות, של כליל ושל נשים אחרות במחלקה, מנקודת הראות של האשה-רעיה-אם-בת; החיים במשפחה קרת רגש, עם אב, שאינו רואה את בתו כאישיות נפרדת, ויום אחד הוא קם ונעלם, ועם אם ממורמרת שמרוכזת בפגיעוּת של עצמה; והחיים בצלה הכבד של השואה.

כליל היא בת למשפחה שלא חוותה את השואה על בשרה. אין סבתא עם מספר על היד, אין קרובים שנספו, אין אשמת ניצולים. אבל האב הארכיאולוג נתפס לחקר השואה, והיא ממלאת את עולמו. קירות הבית מכוסים ספרי שואה – "המדפים ציפו את הקירות ובשלב מסוים היוו את הקירות עצמם, ונדמה היה לי שהם שמחזיקים את הבית כולו, שהשואה היא שמחזיקה את הגג מעל ראשינו, ובלעדיהם תקרוס עלינו התקרה". הילדה נחשפת מגיל צעיר מדי לסיפורים ולתמונות שאינן כפי גילה. "נפגעת צד ג'", היא מכנה את עצמה. גם בבגרותה היא אינה מסוגלת להתנער מעולם המונחים של השואה, וזו נוכחת בהומור השחור שלה, במחשבותיה, בעולם האסוציאציות שלה.

פרשת היחסים, ובעצם היעדרם של היחסים, עם האב, היא הפצע המדמם בעלילה. כשהאדם שאמור לאהוב אותך ללא תנאי מועל בתפקידו, הפגיעה בערך העצמי אנושה. "אתה לא יודע אף פעם אם אתה פגום כי לא אהבו אותך, או שלא אהבו אותך כי אתה פגום, או שניהם", אומרת כליל. בהגיון קר היא יודעת כי "כשאבא שלך לא אוהב אותך, הבעיה היא לא בך", אבל בין הגיון לרגש הפער גדול, והשאלה "מה לא בסדר איתי" מוסיפה להטריד אותה, למרות הזוגיות, למרות הילדה, למרות הלימודים לתואר שני והקריירה כמנהלת חנות ספרים.

הנושא השלישי נוכח בכל דף מכוחו של האשפוז, ומכוחה של האינטימיות הכפויה עם המאושפזות האחרות, כל אחת וצרותיה או תקוותיה. יש מעט עומס בתיאורי היומיום של המחלקה, אבל המציאות שלה, כפי שהזדמן לי להכיר מקרוב, עמוסה ומעיקה מאוד, ואולי במקרה הזה יש יתרון והצדקה לחזרתיות, הממחישה את התסכול שבאובדן השליטה, ואת הדאגה הבלתי פוסקת.

מאופן הכתיבה ומהרגש העולה מבין השורות ניכר כי הסופרת כתבה על נושאים המוכרים לה וקרובים ללבה. מראיונות איתה למדתי שגם אם לא מדובר באוטוביוגרפיה, וכליל אינה אביגיל, היא, כדבריה, "הרעפתי עליה הרבה חומר רגשי שהוא שלי". יש לציין שלמרות שפצע האב הנעדר דומיננטי בסיפור, היא לא ניצלה הזדמנות לסגירת חשבון, לא נקבה בשמו האמיתי, ובנתה לו סיפור חיים שונה מן המציאות.

הספר נכתב מן הקרביים, ולא משנה אם של אביגיל או של כליל, אבל למרות הרגש העמוק והכאב לא נעדרים ממנו הומור ושנינות, והקריאה בו סוחפת, יוצרת הזדהות ונכנסת ללב.

בהחלט מומלץ.

מודן

2018

איתמר ובועז הם אחים, בשנות השישים שלהם, הראשון מבוגר מאחיו בכשנתיים. פעם בשנה מגיע איתמר מארצות-הברית לארץ לשהות קצרה, והשניים מעבירים יחדיו "ליל אחים" במלון בו הוא שוהה. בכל לילה כזה הם שותים בלי להגביל את עצמם, ומדברים על ילדותם, על אהבותיהם, על חייהם. איתמר פורץ מדי פעם בבכי, בועז מתפרץ מדי פעם בזעם, ולכן הם בוחרים להתבודד, להבדל מן המשפחה, מאשתו של בועז, כי "איננו רוצים שמאיה תהיה עדה לא לחולשתי ולא לזעמו". האחים שונים זה מזה, כמעט הפכים. איתמר הוא יפה תואר וקצר-רואי עד מאוד. "שני הדברים קבעו את מהלך חיי יותר מכל תכונותי האחרות", הוא אומר. הוא רך ורגיש ופגיע, בעוד בועז ירש את המעשיוּת ואת האלימות המודחקת אך המבעבעת של אביהם. "אבא שלך", מכנה אותו איתמר, בהתיחסו לקשר בין בועז לאב, שנוצר אולי כניגוד להעדפה הברורה של האם את בנה הבכור היפיפה. למרות שחוו ילדות והתבגרות תחת הניכור הקשה ששרר בין הוריהם – השניים לא החליפו מילה, ואיתמר נדרש לתווך ביניהם – ולמרות שניצבו לכאורה בפינות שונות של זירת ההתגוששות המשפחתית, הקשר ביניהם איתן.

בלילה המתואר בספר מספר איתמר לבועז על חוויה שעבר עשרים שנה קודם לכן. למה לא סיפר קודם ולמה הוא מספר כעת? התשובה תתברר בסיומו של הסיפור, ותהיה אחת משלוש הפעמים בהן ייאמר "אל תספר לאחיך", בכל פעם מפיו של דובר אחר בהתייחס לאח אחר. בעוד בועז נענה לציווי מתוך התחשבות ברגשותיו של איתמר, איתמר נענה מתוך כניעותו. כי איתמר הוא כזה, רך וגמיש ונסחף. הארוע המכונן של חייו היה החלטתה של מיכל אהובתו – עליה הוא אומר "חשבתי ועוד אחשוב עליה בכל המקומות ובכל הזמנים ובכל הנשים האחרות" – להפרד ממנו אחרי חמש שנים יחדיו. "אהבתי את אדוניתי ונרצעתי לרצונה", הוא אומר בדיעבד, ולכן בזמן אמת הגיב על שברון הלב שלא יירפא לעולם במלים, "כן, זה חבל מאוד, אבל אם זה מה שאת אומרת וזה מה שאת רוצה, אז כנראה זה מה שצריך לעשות".

החוויה עליה הוא מספר כעת החלה כשיופיו משך את תשומת לבה של בעלת בר בו ישב לשתות, וזו הזעיקה למקום את שרון, ידידה צעירה שלה שביקשה לבלות לילה בלתי מחייב עם גבר יפה תואר. מה שהצטייר כהרפתקה מינית בלתי מזיקה התפתח במהלך הלילה לסיפור אימה מסגנון "מיזרי", כשאיתמר ושרון מתעתעים זה בזה, וידה של האשה על העליונה. מה מניע את שרון? הפתרון יגיע בסופו של הסיפור. איתמר הוא מספר סבלני, מרבה בפרטים, מניע את סיפורו קדימה ולצדדים, חוזר לילדות, למיכל, להורים, לשירותו הצבאי, להגירתו לארצות-הברית. בועז הוא מאזין קשוב, מעורב מאוד, חי את החוויה כאילו לא התרחשה שנים רבות קודם לכן.

האופן בו איתמר מספר ובועז מקשיב ומתערב הם שמייחדים בעיני את הספר. מאיר שלו מנווט באמנות את העלילה בין הווה לעבר, כששיחות מתנהלות בו זמנית בשני המישורים. יש משהו מהפנט בשילוב וגם במעורבות העמוקה של בועז, שמדי פעם נזעק לתת עצה כאילו הדברים מתרחשים מול עיניו. "אני מספר לך משהו שהיה ונגמר לפני עשרים שנה. כבר מאוחר מדי להגיד לי מה לעשות", מגיב איתמר כשבועז מנסה לומר לו כיצד להגיב למהלך של שרון. התרשמתי גם מן הדיוק בבנית דמויותיהם של האחים, שניהם נוגעים ללב כל אחד בדרכו, וממערכת היחסים שנבנתה ביניהם.

"אל תספר לאחיך" כתוב בסגנון שאינו אופייני למאיר שלו. פחות סיפור אפי, פחות הברקות לשוניות והפגנת ידע מעמיק בשפע מקורות. בכל זאת, למרות שאני מעריכה את סגנונו הרגיל, נהניתי לקרוא גם את הספר הזה, והערכתי את האומץ לנסות משהו שונה, שאכן זכה פה ושם לביקורת בלתי אוהדת דווקא מפי מעריציו. מצד שני, כמו בספרי פרוזה אחרים שלו, שוב התאכזבתי בסיום. שתי ההתרות שהזכרתי למעלה בלתי משכנעות, ומהנאה וסקרנות גלשתי לחוסר סיפוק.

מכל מקום, בשל ההנאה שגרם לי ברובו, אני ממליצה עליו.

עם עובד

2022

אוֹרי, בן ארבע-עשרה, הוא נער בודד. בביתו ביפו הוא מתגורר עם הוריו, שאינם מסוגלים לנהל שיחה שגרתית מבלי לגלוש למריבה, ושניהם גם יחד – כל אחד על פי אופיו – אינם ממש רואים אותו. בבית הספר הוא שקוף למרבית התלמידים, וקורבנו המבועת של הבריון הכיתתי, שהתרומות של אביו למוסד גורמות לו לפרוק עול מבלי לחשוש מהשלכות. כשגולן, בעל חברת נקיון ומתאבק חובב, מקדיש לו תשומת לב, אוֹרי מרגיש שמצא אח גדול, אב חילופי. גולן מעניק לו בטחון, מלמד אותו לעמוד מול הבריון, נותן לו תחושה שהוא יקר ללבו. במהרה יגלה אוֹרי שכל הטוב הזה בא עם תג מחיר כבד.

זהו ספרה הראשון של שירז אפיק, וכמו בספרים שבאו אחריו גם כאן היא מציגה דמות אמינה שמגששת את דרכה, מתמודדת עם קשיים, ומכוונת ביסודו של דבר לטוב. יש לאוֹרי הורים שדואגים לכל צרכיו הפיזיים, אבל אביו מרבה להעדר ואינו מעורב בחייו, ואמו, שאוהבת אותו, שקועה למדי בנרקיסיזם. כשהאב עוזב בעקבות חיכוכים בלתי פוסקים עם אשתו ובשל רומן עם מזכירתו, הוא אינו טורח להפרד מבנו, ומנסה לפצות על כך באופן מגושם מאוחר יותר. האם מצדה שוקעת באפתיה, ואוֹרי נותר, בגיל ארבע-עשרה הרגיש, לגדל את עצמו (באסוציאציה חופשית נזכרתי בבועז, שהיה גם הוא "אבקוע", צאצא המטפל בעצמו). נחמה הוא מוצא במוזיקה, ורגשותיו מגיעים לפורקן בשעות ארוכות של נגינה בפסנתר.

בבית-הספר המצב אינו טוב יותר. למרות שאוֹרי אולי אינו איש רעים להתרועע מטבעו, המעמד החברתי הפגיע שלו חונק אותו. כשמוסיפים לכך את המיגרנות שמהן הוא סובל, את אובססית הנקיון שירש מאמו, את האיסטניסיות שלו, את טעמו המוזיקלי יוצא הדופן – קלאסי ומטאל בכפיפה אחת – את משיכתו אל בן כתתו חאלד, וגם סוד אחד מעברו שהוא חרד פן יתגלה, לא ייפלא שהוא מניח לגולן לכבוש בקלות יתרה את לבו, למרות שהוא מודע היטב לחסרונותיו ולפגמיו.

אוֹרי לומד בבית ספר אינטגרטיבי, ששם לו למטרה לשלב יחדיו תלמידים יהודים וערבים ולטפח את כשרונותיהם. יש מי שאינו רואה בעין יפה את קיומו של המוסד, ובכלל את רעיון הדו-קיום. מבלי לחטוא בקלקלנים אספר רק שהתסכול ההולך וגובר של אוֹרי ככל שחייו הולכים ומסתבכים, יהפוך אותו לטרף קל לגיוס למטרות שאינן מטרותיו.

"לנקות את יפו" מקוטלג כספר נוער, אבל זהו קיטלוג מצמצם ובלתי מספק. אמנם העלילה מתוארת כולה מנקודת מבטו של אוֹרי, והדמויות האחרות, כולל המבוגרים, מפורשות אך ורק כפי שהוא חווה אותן, אבל דווקא משום כך יש בו חשיבות בעיקר לקורא המבוגר, להורה. ההורות הלקויה שאוֹרי חווה מובילה אותו לתחושה שהוא עזוב, ותחושה זו בתורה מובילה אותו למקומות רעים, למרות שביסודו הוא אדם חיובי, המבחין בין טוב לרע. שירז אפיק, שהחמלה שלה כלפיו ברורה, גורמת לקורא להמנע מלשפוט אותו גם כשהוא מצליח להצדיק בפני עצמו החלטות שיובילו לאסון, כי באמת מגיע לו לחדול להיות "הכי מעאפן", "הילד כאפות הכי אומלל בכל האינטגרטיבי", "להוט לרַצות כמו כלבלב", כפי שהוא חש את עצמו.

מרגש, נוגע ללב, ראוי לתשומת לב, ומומלץ, כמובן.

האיור היפה על הכריכה הוא פרי מכחולה של הדר ראובן.

ראיון עם הסופרת

מטר

2014

אסנת ודרור, בשנות הארבעים לחייהם, מבקשים לשפר את איכות חייהם. בשל מגבלות תקציב, רתיעה ממגורים בסמיכות קרובה מדי לבני משפחה אחרים, ורצון להשאר במרכז, הם רוכשים בית מתפורר בשכונה דרום תל-אביבית, ומשפצים אותו בסיוע כספי של הוריהם. היסוסים וחששות מלווים אותם. השכונה מאוכלסת בתושבים קשי-יום ובעובדים זרים, לא בדיוק האנשים שהתרגלו לפגוש עד כה. "תעברי למקום כזה, תצטרכי להתבייש בחצי מהמחשבות שאת חושבת", אומר דרור לאסנת, אבל קוסמת להם האפשרות לגור בבית פרטי, בסביבה של גדרות נמוכות ושכנות קרובה. את בנותיהם, מכל מקום, הם מעדיפים להשאיר במסגרות החינוכיות הקודמות, אולי כדי לשמור עבורן על רצף ועל יציבות, אולי כדי להמנע מלנסות עליהן את מערכת החינוך המקומית.

לשמו של הספר "אנשים כמונו" אין כיסוי ממשי בעלילה. אסנת ודרור נותרים זרים וחשדניים, וחייהם הופכים לסרט אימה שנובע רובו ככולו מן התחושה שבינם ובין תושבי השכונה אין דבר משותף, כאילו הם דוברים שפות שונות, חיים לפי קודים שונים. אסנת סובלת גם מן הפער ההולך וגדל בינה ובין דרור, שפרש מעבודתו כדי לכתוב תוכנה שתגן על ילדים מפני פורנוגרפיה ברשת, ואולי, כך היא חושדת, אינו עושה דבר, רק נהנה מחופשה מתמשכת.

לא ברור מה מחזיק את בני הזוג בביתם החדש. השכן בבית הסמוך מסתכסך איתם בגלל מקום חניה, והם חושדים כי הוא שפתח את מכסה הביוב בחצרם כדי להציף את ביתם בתיקנים. אותו שכן מעורר בהם חרדות כשהוא מציע באופן קבוע ממתקים לבתם בת האחת-עשרה. הבית נפרץ והושחת, אולי משום שהוא "מנקר עיניים", כהגדרתה המופרזת של אחותה של אסנת, ותחושה של תבוסה פוקדת את אסנת כשהיא מסכימה להתקין אזעקה. הם יוצרים קשר עם זוג שמגדל כלבי תקיפה, וערים לעובדה שיתכן שהם משתתפים בקרבות בלתי חוקיים. זוג אחר, זה ששכנע אותם לעבור לשכונה, מצביע באיחור על כל מגרעותיה. הגברים בזוגות הללו נראים לאסנת שוביניסטים ושתלטנים, והיא חוששת שדרור ילמד מהם. לאורך כל העלילה השניים, הכמהים לקבלה ולידידות, גוררים רגליים, אינם עומדים של שלהם, ומקפלים בזו אחר זו כמעט את כל התנגדויותיהם. ההתנהלות הזו אינה הופכת אותם לבטוחים יותר, למאושרים יותר. בשלב כלשהו הם שוקלים לרכוש את הבית הסמוך כדי להמנע משכנים רעים, ונעה ידלין מסכמת: "אולי ככה הופכים אנשים לעופות דורסים: קונים את סביבותיהם מתוך פחד, מתוך מה שאין להם, לא מתוך מה שיש. ואז קונים עוד, בלית ברירה, ועוד ועוד, כי תמיד יש גדר ומישהו מעבר לה".

נוסף להתמודדות עם השכונה, אסנת מנסה להמצוא את מקומה בתוך היקום המסובך והרגיש של המשפחה המורחבת, לומדת על פינות חבויות בחייה של אחותה, חווה עם כולם את משבר החזרה בתשובה של אחייניתה בת השתים-עשרה, חרדה מדימוי הגוף של בתה המלאה, תוהה על חיים אלטרנטיביים שיכלו להיות לה, ואולי מתמודדת עם מיני משבר גיל הארבעים.

כמו בספרים אחרים של נעה ידלין שקראתי – "בעלת הבית" ו"הספר הלא נכון" – גם כאן היא משלבת שפע נושאים סביב ציר אחד, ופורשת תמונת חיים שלמה ומורכבת. בשונה משני הספרים האחרים, כאן חוטים רבים מדי נותרים תלושים, ובסיומו של הספר לא הרגשתי שאני באמת מכירה את אסנת. הטשטוש המכוון של הדמויות האחרות ברור לי, משום שכולן מתוארות כפי שהן נחוות על ידי אסנת, והיא עצמה מתקשה להכיר אותן. העובדה שאסנת נותרה לא מובנת היא בעיני נקודת חולשה בספר. יחד עם זאת, הספר מעלה שורה של נושאים מעניינים, והוא מותח וקריא מאוד. הערכתי את הבחירה לא לפצח את כל השאלות שמטרידות את בני הזוג, כי בסופו של דבר, למרות המתח ולמרות האימה, לא מדובר כאן בספר בלשי שאמור להחתם בפתרון, אלא בספר על מציאות שמרכיביה נותרים לעתים חתומים.

כנרת זמורה

2019

אחרי פטירתה של ליזי מאור, החליט בעלה יגאל לעבור לגור בדיור מוגן. את החלטתו תלה בכוונתו "לצמצם את מעגל פרטיותו ולהדק את חישוקיו". כמו כן ביקש לחיות את השנים שנותרו לו במקום שליזי לא הכירה, מקום שבו לא כל פינה ופינה יזכירו לו אותה, ויכפו עליו אבל תמידי. באורח פרדוקסלי דווקא שם, הרחק מן המקום בו חיו יחדיו שנים רבות, למד להכיר את אשתו. את מרבית חפציו נאלץ לחלק או להשאיר בדירה שעזב, אבל לדיור המוגן לקח אתו את ה"ארכיון" שלה, אוסף גדול ומבולגן של פתקאות ומכתבים וחשבונות ושרבוטי רעיונות לסיפורים. הוא קיווה למצוא בתוכו את הסיפורים שכנראה כתבה במשך השנים ומעולם לא חלקה עם בני משפחתה, ובמקומם מצא את סיפור חייה שגם אותו בחרה לא לחלוק, ומצא גם עד כמה טעה בהבנתה. לעולם לא ידע אילו רגשות הסתכסכו בה בימים ההם […] אכן לכל אורך הדרך טעה בה: היא לא היתה אשה תמימה ורכה שראשה בעננים ועניינים ארציים זרים לרוחה, אלא אדם מפוכח, הגיוני, היודע מתי שתיקה יקרה מפז ומתי היא יפה לחכמים.

"הרחק מטשקנט" משלב בעלילה אחת מספר נושאים, ביניהם החיים בדיור מוגן, זוגיות בגיל מבוגר, סודות בתוך המשפחה, עולם הספרות וחוכמת הכתיבה, התמודדות עם ילדות טראומתית. נתן שחם מטפל בכולם בתבונה ובכשרון, אך בעיני נושא אחד בולט מעל כולם, החיים כבן-זוג של ניצולה. מר מאור – כך מתייחס אליו הסופר – הוא יליד הארץ, ושורשיו הגלותיים, אם היו כאלה, התפוגגו הרחק בעבר. ליזי, לעומת זאת, חוותה ילדות קשה בתקופת השואה. אחיה נעלם, אביה נעצר ונעלם אף הוא, ואת אמה איבדה במהלך נסיעת בריחה ברכבת. הילדה מצאה עצמה נטושה בטשקנט, ובדרך לא דרך התגלגלה לעליה לארץ עם ילדי טהרן. מר מאור, ששירת תקופה מסוימת באמ"ן, ואת הקריירה האזרחית שלו עשה ביחידה הארצית למודיעין שטח בנציבות מס הכנסה, היה אמון על שתיקה ועל סודות, והוא כיבד את בחירתה של ליזי להצפין את עברה. "ליזי עשתה הכל כדי לחיות מחוץ להיסטוריה. היא מחתה מזכרונה את טשקנט והעבר מוזער והושלך לסל הפסולת", כך האמין. בתם סבורה כי אמה לא חלקה אתו את הכתיבה, שהיתה, כך מסתבר, משמעותית מאוד עבורה, דווקא משום שהפריז בשמירה מכוונת ומופרזת על פרטיותה. "אתה התיחסת לאמא כאילו היא כלי חרסינה שביר, שמצאת בגל של הריסות ועלה בידך להדביק את חלקיו זה לזה, ויש להזהר בו של ייסדק שוב", היא אומרת.

כשמר מאור מבקש למצוא את כתביה האבודים של ליזי, הוא מבקש לעצמו פתח אל העולם שהיה סגור בפניו, חלקית משום שהספרות, שהיתה כל כך משמעותית עבורה היתה זרה לו, וחלקית משום שבחר לא לנסות להשתתף בו בחייה כדי לכבד את הסגירוּת שלה. חקירתו האיטית והעיקשת תוביל אותו אל עברה, אל עברם של יוצאי העיירה פשבורסק, ואל גלגוליהם של ילדי טהרן. הוא יציץ אל עולם הכתיבה, הסדנאות, הקשרים בין סופרים מנוסים למבקשים ללמוד מהם. "קשה לשאת את הראש מעל למים הסוערים של המיליֶה הספרותי", כך ילמד ממכתביו של הסופר שבו בחרה ליזי כמורה רוחני. ויותר מכל, הוא ילמד עד כמה לא הכיר את האשה הקרובה אליו מכולם. "למה אתה חושב שאתה חייב לדעת הכל?", תוהה האשה שהפכה לבת זוגו בדיור המוגן. "ואולי הגיעה השעה שתבין כמה חשוב לפעמים לא לדעת […] ואת עצמך אתה יודע? אתה מכיר רק את האדם שרצית להיות. אינך מכיר את זה שלא עלה בידך להיות".

לפרק האחרון, שבו נקשרות יחדיו כמה מן התעלומות בפתרון אחד (שחלקית ניחשתי אותו במהלך הקריאה), בחר הסופר את הכותרת "סוף טוב". האמנם? תחושה של כאב ושל החמצה קשה עולה ממנו, עוולות שלא יתוקנו, מכאובים שלא יירפאו. האם מבחינתו של מר מאור, איש החקירות והפיצוחים, יש נחמה בידיעה?

נתן שחם הוא מהסופרים האהובים עלי במיוחד. הכתיבה שלו סבלנית, מדויקת, ממוקדת למרות השילוב של נושאים רבים יחדיו, ותמיד יש בה כדי לעורר מחשבה וענין. יש להודות שסיומו של הספר היה מעט חפוז בעיני, ודמותו של הבן הצעיר לא לגמרי "אפויה" לטעמי, אבל פרט לחולשות שוליות אלה, הספר העמוק הזה העניק לי חווית קריאה מיוחדת, ואני ממליצה עליו.

זמורה ביתן

2007