תגית: משפחה

עשי וינשטיין, בתו של עשהאל, אחד האחים ביילסקי, מספרת ב"שיינה-מינה" סיפור משפחתי אוטוביוגרפי למחצה אודות אחת מנשות המשפחה, אשה תוססת ומרשימה, אשר נטלה את גורלה בידיה במחצית השניה של המאה התשע-עשרה.

שיינה-מינה היתה בתו של גביר העיירה. מכיוון שסבלה מנכות – רגל אחת קצרה גרמה לה לצלוע – הוסתרה בתוך ביתה כדי לא לפגוע בסיכוייה להנשא. כמנהג אותם ימים, נישאה נישואי שידוך, מבלי ששהתה ביחידות עם המיועד לה לפני חתונתם, אם כי באורח יוצא דופן קיבלה את פניו עם הוריה בביקורו הראשון אצל משפחתה בחברת השדכן. שמעון-פנחס סלונימסקי היה תלמיד חכם, שכמצופה ממנו הקדיש את כל עתותיו ללימוד והיה סמוך על שולחן חותנו. שיינה-מינה, ישירה ובלתי מצטעצעת, הציגה בחדר היחוד, מיד אחרי החופה, את נכותה בפני בעלה, והציעה לשחרר אותו מהתחיבויותיו ומן הנישואים אם הוא מרגיש מרומה. היוזמה שנטלה והכנות שבה התבטאה הגדירו את היחסים בין בני הזוג לשארית חייהם. שמעון-פנחס בחר להשאר, ונפשם של השניים נקשרה זו בזו.

הסופרת מתארת את החיים בעיירה, בחברה יהודית בלב ציבור נוצרי. למרות שרוב הזמן שורר דו-קיום רגוע, מתחת לפני השטח מבעבעת תמיד החרדה מפני הפרעות שבוא יבואו. כמה צעירים יהודים מתארגנים להגנה עצמית, חלקם סבורים שהגיע השעה להפרד מן המקום ולהגר, אולי לאמריקה אולי לארץ-ישראל.

שני מאורעות מפרים את שלוות המשפחה, האחד משמח והשני מערער. מאי-משם שב משה, אחיה של שיינה-מינה שמעולם לא שמעה את שמו. שלושים שנה קודם לכן, בעודו ילד, נחטף לשירות צבאי, והוריו לא האמינו שיזכו לראותו שוב. בשובו הוא זר למשפחה, זר ליהדות. הוא משתלב בעבודה בבית החרושת למסמרים של אביו, ורק החברות עם אחד מבחורי העיירה ועם אחותו מעניקה לו יציבות, אם כי לא שלוות נפש. המאורע השני הוא מחלתו של האב והתערערות המצב הכלכלי של המשפחה. שיינה-מינה מתעלמת מן התפקיד המיועד לה כאשה פסיבית, מתייצבת בבית החרושת, ונוטלת על עצמה את הניהול. "גם אני חלק מהעולם הזה שעד עכשו לא הכרתי ולא שיערתי את מהות קיומו", היא אומרת ועושה.

נראה לי כי לב הסיפור הוא האמירה של רופא המשפחה שהתרשם מאישיותה של הצעירה ומן האינטלקט שלה ותגובתה שלה: "חבל, שיינה-מינה. היית יכולה לחיות חיים אחרים". אבל זה אינו סיפור ממורמר על אשה כבולה ומוגבלת. נהפוך הוא. שיינה-מינה המרשימה משכילה ליטול יוזמה כשכל סובביה נחלשים, ועתידה להפוך לגבירה בכוחות עצמה, ובו בזמן היא מאמצת באהבה וללא טרוניה את האימהות ואת כלליה של החברה שבתוכה היא חיה. מכל נושאיו ותתי-נושאיו של הספר, זהו המסר הצלול מכולם, הזכות לבחור שאינה כרוכה בהכרח בצורך לבעוט.

הספר כתוב בסגנון מעט שלום-עליכמי בלתי מופרז ונעים לקריאה. דמויותיו מלאות חיים, ודמותה של שיינה-מינה מזהירה מעל כולם. נהניתי לקרוא אותו ואני שמחה להמליץ עליו.

קישור לשיחה מעניינת עם הסופרת ועם אחרים אודות משפחתה ואודות ספריה

הוצאת ספרים קוראים

2001

בנפולי שבין מלחמות העולם, על רקע התחזקות הפשיזם, חיה משפחה מסוגרת. אם המשפחה נפטרה לפני שנים, והאב מנהל את ששת ילדיו ביד רמה. הבת והבן הגדולים, בשנות העשרים לחייהם, מאוחדים בזכרונותיהם מאמם. הבת והבן הצעירים, בני תפנוקים באופן יחסי, קשורים זה בזה מכוח יתמותם. ובתווך התהווה זוג שלישי, הילדים האמצעיים. משמעת הברזל שהנהיג האב מכתיבה את סדר היום של כולם, ואיש מן הששה אינו מעז לערער ולמחות. בהדרגה מתגלה כי פה ושם הרשו לעצמם פריצת גדר, אך מרותו של האב מקובלת עליהם, ונראה שהוא אף הצליח להדביק אותם בתחושת הרדיפה שלו, הפחד מפני העולם החיצון שאורב להזיק לבני משפחת פסקרלה.

העניינים מתנהלים כסדרם עד שעולה בדעתו של לאורו, הבן האמצעי, כי יש לאפשר לגרציה, האחות האמצעית, יפיפיית המשפחה, להשתתף בנשף שנתי של החברה הגבוהה. מעשה נועז שכזה, שאין ספק שלא יזכה להסכמתו של האב, מחייב שיתוף פעולה של כל השישה, ואלה אכן מתגייסים, כל אחד בדרכו. אחד משיג כרטיסים לגרציה וללאורו שיהיה המלווה שלה, אחת מוותרת על השימוש בתקציב האישי לרכישת ביגוד חדש כדי לתרום לשמלה יצוגית, אחר מתכנן את התרמית שתאפשר לשניים לחמוק מהבית ולשוב מבלי להתפס על ידי המשרת המרגל עבור האב. מאחדת אותם התחושה שהם עושים את המעשה הנכון עבור אחותם, אבל כל אחד מהם חש את משמעותה של בחירתם. עד עכשו חיו תוך משמעת, ובפחד מפני משמעת זו. כלום לא היה הפחד היומיומי טוב מהברית שהופרה במרמה?

במפתיע לא נוחת עונש על ראשם של המורדים בזכות התמוטטות עסקיו של האב באותו היום ממש.

עיקרו של הספר הוא סיפור התפוררותה של המשפחה בעקבות האסון. עקרונותיו הנוקשים של פסקרלה, שעד כה התבטאו ביחסו כלפי ילדיו, מקבלים צד מואר יותר, כשהוא נוטל אחריות ועובד בפרך כדי שלקוחותיו לא ייפגעו. הילדים, שנהגו כל חייהם על פי מוצא פיו של האב, מעזים להציע תוכניות לשיקום מצבם הכלכלי, והם פורצים את הסגר שבו היו נתונים עד אז. נטולי כישורים לניהול חיים הם יוצאים אל העולם, ומנסים לעשות כמיטב יכולתם. אביהם, שנחרד מן הבוגדנות בעסקיו, מבין שאת המכה הגדולה ביותר נחל מבית. האסון חיסל את בטחון אבהותו, ועקר את הבנים מידיו. המשפחה תשלם מחיר יקר עד שתצליח להגיע אל רגיעה יחסית.

האם הארועים משנים את אישיותם של הנוגעים בדבר, או שהם רק מבליטים תכונות קיימות? אחד האחים יאמר אחרי כל המהפכים: "אני רואה שאבא אינו עוד האיש שהיה", ואחר יענה לו: "ואני רואה כי רק עכשו אבא הוא האיש שהיה תמיד".

ורפל הוא סופר מגוון ומעניין. הוא ידוע בעיקר בזכות "ארבעים הימים של מוסה דאג" המונומנטלי, שעוסק בשואת הארמנים. ספר מצוין נוסף שלו הוא "שירת ברנדט" אודות ההתגלות בלורד, שם עבר ב-1940 בבריחתו מאוסטריה המסופחת לרייך. בנושא היהודי עסק ביצירה הקצרה "כתב יד נשי כחלחל". "המשפחה מנפולי" מציג יצירה מסוג אחר, סיפור משפחתי אינטימי, שכמו ספריו האחרים מיטיב לבחון את נפש גיבוריו.

כתוב היטב ומומלץ בהחלט.

Die Geschwister von Neapel – Franz Werfel

זמורה ביתן

1986 (193)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

רוזה היא אשה סובייטית ממוצא טטארי, נשואה לאיש מפלגה, שלדעתה אינו מנצל כיאות את מעמדו, אם לבת שהיא בעיניה מכוערת וטפשה, ואוטוטו סבתא לנכדה שבה היא תולה תקוות גדולות. בעולם כולו, כך היא מאמינה, יש אדם מושלם אחד, כלומר היא עצמה, ומכוח שלמותה היא נדרשת ורשאית לנהל את חיי כל סובביה. מי שמתנגד לה הוא טיפש, או לא מחונך, או חצוף, ובבירור שוגה. רוזה אינה נותנת לעובדות לבלבל אותה: היא מגדירה את עצמה אשת חינוך בכירה ומוערכת, למרות שתפקידה הוא לתייק מסמכים בארכיון. אם דעתה היום הפוכה מדעתה אתמול, היא צודקת בשני המקרים, ובאותו הלהט.

סיפורה, שמצטייר תחילה מצחיק איכשהו, בעיקר בגלל חוסר המודעות המוחלט שלה, ולמרות אומללותם של בעלה ושל בתה, הופך בהדרגה לסיפור טרגי, כשהיא מצליחה לסכל כל סיכוי של הבת לאושר, ומוכנה לרמוס גם את נכדתה בדרכה אל הגשמת תוכניותיה. כל זה כשהיא משוכנעת שהיא פועלת לטובת משפחתה כפוית הטובה. יש משהו מבלבל בדמותה של רוזה, כי לצד ההרס שהיא גורמת, היא מפגינה אומץ ונחישות מעוררי הערכה. היא עמלה בפרך – "חזרתי לעבוד כמו נמרה. היתה לי מטרה. רק עיוור היה יכול שלא לראות כמה סולפיה חולה. הייתי צריכה כסף בשביל הטיפול שלה" – ואינה בוחלת בחיזור על הפתחים ומתנות שוחד בידיה. גם בנסיבות קשות היא מצליחה לשמור על הכרה בערך עצמה, לקום על רגליה גם אחרי נפילות, ולטפח את הופעתה.

אם בתחילה חשבתי שמדובר במקרה של חוסר מודעות, וניסיתי לדוג רמזים שיסבירו כיצד הגיעה לכך, הרי שבהמשך, אי שם במעמקי העלילה, כשרוזה גלשה אל התנהגות מעוררת בחילה ממש ואימה הזדחלה אל הסיפור, עלה בזכרוני ספר שקראתי לאחרונה, "מוקף בפסיכופתים". הספר אמנם שטחי בעיני, אבל למדתי דרכו מהי פסיכופתיה, וכיצד מאבחנים אותה. מבחן הייר מצורף בתחתית הסקירה שבקישור, וכשהחלתי אותו על רוזה, שקיבלה לפי מיטב שיפוטי הלא מקצועי ציון מעל 20 (לדברי אריקסון מעל 15 יש מקום לדאגה), הבנתי שאלינה ברונסקי מובילה אותנו לסיור במוחה של פסיכופתית (וגם אם לא זו היתה כוונתה, זו היתה החוויה שלי): ערך עצמי גרנדיוזי, העדר חרטה או אשמה, קשיחות וחוסר אמפתיה, הפקרות מינית, עורמה ומניפולטיביות וכיוצא באלה – צ'ק, צ'ק, צ'ק. "מאז ומעולם היה טיפוס משונה", היא מסכמת בלקוניות את פרשת התאבדותו של אחיה. "אנשים אהבו שמסובבים להם את הלב בחזה. לא יכולתי להבין את זה", היא תוהה על רגישותן של הבריות. "התרוממתי באלגנטיות. לא כל אחד מחזיק בכשרון להתקלף בצורה מכובדת מכורסה רכה. אני כן", היא מחמיאה לעצמה.

אפשר להבין את הספר גם בדרכים אחרות. אפשר לראות בו ביקורת על המצוקה שאליה נקלעו נשים בברית-המועצות – המשפחה נאלצת לחלוק דירה קטנה עם אשה זרה ולכלות שעות בתורים למוצרי יסוד – מצוקה שמאלצת אותן לרמות ולתחבל ולנקוט בכל אמצעי כדי לזכות ברווחה מסוימת או כדי להסתלק משם. אפשר לקרוא אותו כסיפור על נרקיסיזם שמתפתח לכוח הרסני רומס כל. ואפשר בדוחק למצוא בו אשה חזקה, אולי אפילו בעלת כוונות טובות, שמדחיקה כל רגש בדרכה אל יעדיה. כל קריאה כזו מאתגרת את גבולות ההזדהות והחמלה. אני בוחרת בזוית הפסיכופתית ובהפניית החמלה כולה אל הקורבנות שנקלעו אל עין הסערה.

כך או כך, הכתיבה של אלינה ברונסקי סוחפת, והספר מטריד ומעורר רגש עז. התרגום של נועה קול זורם בטבעיות, והספר מומלץ.

את העטיפה היפה איירה שרית עברני.

נ.ב. לרוזה אין מושג איך לבשל תבשילים טטאריים, חריפים ולא חריפים.

Die Shärfsten Gerichte der Tatarischen Küche – Alina Bronsky

תשע נשמות והכורסא

2018 (2010)

תרגום מגרמנית: נועה קול

ג'ולייט גריימס, אמריקאית ממוצא איטלקי מצד אמה, הכירה את סבתה כאשה זקנה, מוזרה מעט, אחרי שעברה לובוטומיה בעקבות פגיעה מוחית כשנכדתה היתה בת חמש. למרות שעות רבות שבילתה בחברתה כשהתבגרה, ולמרות נסיונות להבין מי היתה לפני שהפכה לאשה קשה, עיקשת ובוטה, היא חשה שלא הצליחה לפענח לחלוטין את אישיותה קודם לפגיעה. אבל היא הבינה שהיו סיבות טובות לכך שסבתה הפכה להיות מי שהיתה, ועל בסיס העובדות שאספה בצירוף מחקר מקיף באיטליה ובארצות-הברית, כתבה סיפור בדיוני על סטלה פורטונה, בת גילה ובת דורה של סבתה.

סטלה פורטונה נולדה בכפר איבולי שבאצבעות המגף האיטלקי. אחותה הבכורה, שנקראה באותו השם, נפטרה כפעוטה מן השפעת הספרדית שהביא אתו אביה משדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה. אמה אסונטה נישאה לאנטוניו בהיותה בת ארבע-עשרה בלבד בשל מצוקה כלכלית אחרי מותו של אביה. אנטוניו היה בעל ואב נעדר, תחילה בשל המלחמה, ובשנים שאחר-כך בשל החלטתו להתפרנס ולמצוא חיים באמריקה. פעם בכמה שנים היה שב הביתה, מטיל את חיתתו על המשפחה, מעבר את אשתו, ומסתלק שוב. בסופו של דבר החליט לצרף אליו את אשתו ואת ארבעת ילדיהם, ואחרי שצלח את תלאות הביורוקרטיה יצאו החמישה לדרכם בספינה האחרונה שהפליגה מאיטליה לפני שמוסוליני עצר את זרם המהגרים.

זהו סיפור על אחיות, על הקשר המורכב והטעון בין סטלה לאחותה הצעירה ממנה צ'טינה, בין הבכורה הכריזמטית, העיקשת, מהירת התפיסה, השואפת לעצמאות, ובין הצעירה הרכה, הנגררת, הנכנעת למוסכמות. זהו גם סיפור על ההבדל בין הדורות, בין אסונטה, שלמרות חייה הקשים קיבלה על עצמה בהשלמה, ואפילו בחיוך ובנועם, את תפיסת עליונותו של בעלה ואת אדנותו, ובין סטלה שסירבה בעיקשות להכנע לגורלה של אשה לשמש את צרכיו של הגבר וללדת ילדים ביסורים. וזהו סיפור על הגירה ועל קשייה, על הקושי להסתגל לסביבה הזרה ועל טינתה של המדינה החדשה אל הזרים שביקשו להבלע בה. ויותר מכל, זהו סיפור על נשיות הנאבקת למצוא לעצמה מקום וקול ומשמעות בעולם פטריארכלי.

הסופרת מוליכה את העלילה בין ארועי הכמעט-מוות של סטלה, שכל אחד מהם מייצג, כפי שנרמז בבירור בשמות הפרקים, אבן דרך בחייה: כוויות (התפתחות קוגניטיבית), מעיים שפוכים (כאבים גוברים), הכאה באלה (לימודים), טביעה (הגירה), אונס (נישואים), איבוד דם (אימהות), חנק (שינוי חיים), שטף דם מוחי (דמנציה). לא ברור איזו מן התאונות האלה אכן התרחשה, אבל כמו שהמספרת כותבת, "לעתים אגדה טובה היא אמיתית יותר מהאמת עצמה". כך או כך, התאונות האנקדוטיות הללו משרתות היטב את העלילה.

למרות שמדובר בספר שהוא בבירור פמיניסטי, ולמרות שאנטוניו הוא בהחלט טיפוס דוחה וגם מרבית הגברים האחרים במשפחה לוקים בתחושת עליונות "טבעית", הסופרת אינה פונה לכיוון של שנאת גברים. "כיום, כל מה שאנחנו זוכרים מאנטוניו פורטונה – בצדק או שלא בצדק – הם דברים מרושעים שהוא אמר ועשה", היא כותבת.  "אבל התמונה בשלמותה מסובכת מחלקיה, הפשוטים והמכוערים כל כך כשהם נבחנים כיחידות נפרדות". היא מספרת על חיים בלתי נסבלים במשפחה, שהילדים שהתרבו בה מדי שנה חלקו עם הוריהם במקרה הטוב חדר, ובמקרה הרע מיטה משותפת. הקירבה הכפויה חשפה אותם לעיוותים ולסטיות, לא הותירה מקום לחסד ולפרטיות, וכולם, ואנטוניו בתוכם, מיהרו להסתלק אל משק בית אחר בו יכלו לטפח תחושת ערך על חשבון נשותיהם, ולבנות משפחה חדשה, שבסופו של דבר היתה דומה לזו שעזבו. "אני לא אומרת שאנטוניו פורטונה לא היה מפלצת. אני רק מספרת מאיפה באה המפלצת הזאת", היא מסכמת. מסבירה אך לא מצדיקה.

כשהחליט אנטוניו שעל סטלה להנשא למרות התנגדותה הנחרצת, היה עליה להחליט. האם היא תניח לזה לקרות? תניח לחייה להיות תוצר של בחירות שעושים אחרים בשבילה? היא מעולם לא בחרה משהו לעצמה – וזאת היתה שגיאה. היא מעולם לא ידעה מה הדבר שהיא בעצם רוצה מהחיים, אלא רק מה אינה רוצה. מכיוון שסטלה היא סבתה של המספרת, בת דמותה של הסופרת, אנחנו יודעים שנולדו לה ילדים. ומכיוון שמסופר כבר בתחילה שבעשורים האחרונים לא החליפה מילה עם אחותה, אנחנו יודעים גם שהקשר הקרוב בין השתים התפורר. כיצד הגיעו הדברים לידי כך? כדאי מאוד להתלוות אל סטלה לאורך כל חייה כדי להכיר את סיפורה.

ג'ולייט גריימס כתבה בכשרון וברגש עז אך מאופק עלילה רבת עוצמה על אשה רבת פנים, "שיכלה לשלוט בעולם בכוח הרצון שלה" גם כשנאלצה להכנע לו. צילה אלעזר תרגמה היטב, והספר מומלץ מאוד.

The Seven or Eight Deaths of Stella Fortuna – Juliet Grames

מטר

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

חייהם של אנבל ובני, אם ובנה בן השתים-עשרה, נשברו באחת כשקנג'י או, מוסיקאי, בעלה של אנבל ואביו של בני, נדרס בשובו בלילה מהופעה. קנג'י, בוגר מקדש זן וחובב ג'ז מושבע, העניק לתא המשפחתי התלהבות ותחושת בטחון – "אנחנו משפחה שמחה," נהג קנג'י לומר. "אנחנו משפחת צ'ירי-או!" – ומותו המיותר ערער את הנותרים בלעדיו. אנבל, שגדלה במשפחה בעייתית, וויתרה על חלומותיה להיות ספרנית כדי לפרנס את בנה ולאפשר לבעלה לעסוק במוזיקה, נותרה ללא משפחה וללא חברים, והדכאון גרם לה להזניח את עצמה ואת ביתה. בני, שחווה עד אז יציבות ואהבה, גם אם לא רווחה כלכלית, הפך את חדרו לשמורת טבע של נקיון בלב ההזנחה, והחל לשמוע קולות.

"הספר שבעין הסערה" הוא סיפור התבגרותו של בני, שבתוך המולת הקולות המסתערים עליו מבקש את קולו שלו. הוא יחוש רדוף, אחוז פחד, ינסה לחסום את הקולות, יופנה לטיפול פסיכולוגי, לאשפוז ולתרופות, יתמודד עם הסטיגמה שתודבק לו, יתחבר עם טיפוסים יוצאי דופן, ויחווה טלטלות של בן-עשרה, עד שילמד לחיות עם חריגותו ולקחת עליה אחריות. בני הוא נער כובש לב, חסר אונים כילד, וחקרן כפילוסוף, מתמרד כנער, ואחראי כמבוגר.

את סיפורו של בני מספר לנו, ולבני עצמו, סֵפֶר. פה ושם נשמע קולו של בני, המבהיר נקודה כלשהי, מתווכח עם הספר בדבר נושאים שהספר אינו מסתיר גם אם בני היה מעדיף שיעשה זאת, מבקש מהספר שירחיב בנושאים שאינם מוכרים לו מהתנסות אישית, כמו יחסי הוריו לפני שנולד. הבחירה הסיפורית הזו עשויה להשמע מוזרה, אבל היא עובדת מצוין. יש בה אמירה עקיפה אך ברורה על כוחם של ספרים לעשות סדר במחשבות, להציג עולם מאורגן מתוך שלל אלטרנטיבות. היא מהווה חלק בלתי נפרד מאישיותו של בני, שכבר כתינוק הוקסם מן הספריה ומן הספרנית שהקריאה סיפורים לילדים, וכעת היא והספרים משמשים לו עיר מקלט, מקום בו גם הקולות המטרידים נאלצים לשמור על שקט.

"הספר שבעין הסערה" הוא גם סיפורה של אנבל. רות אוזקי מעצבת באופן מושלם דמות רבת פנים, עמוסת פגמים ומעלות. כן, היא אינה מטפלת בעצמה, אוגרת זבל מיותר שאינה מסוגלת לפנות, שוכחת לקנות אוכל, ונוטה להתייחס אל בני כאל פעוט. אבל היא נאבקת להחזיק מעמד מול איומי פינוי מהדירה, ונלחמת בשיניים להחזיק בעבודתה הבלתי מספקת כמנטרת חדשות מן העיתונות המודפסת. כשהפוקוס עובר אל העיתונות האלקטרונית היא צועדת ללא מורא אל העולם החדש והבלתי מוכר. וחשוב מכל, כשבני זקוק לה ולהגנתה, האשה הזו, הקרובה להרים ידים לגבי עצמה, הופכת לפנתרה.

במשולב עם הסיפור על תא משפחתי קטן המתמודד עם משבר גדול, הסופרת מבקשת להעביר מסרים חברתיים. תרבות הצריכה היא נושא מרכזי בספר. "מה גורם לאדם לרצות כל כך הרבה דברים? מה מעניק לדברים את הכוח לכשף ולפתות, והאם התשוקה לעוד יודעת שובע?", שואל הספר. "בשביל מרבית בני האדם בהיסטוריה לא היתה כלל אפשרות של "עוד". המטרה היתה "מספיק"", עד שבאה המהפכה התעשייתית והפכה את היוצרות, ו"תעשית הפרסום התופסת תאוצה השתמשה בלשונה המפוצלת כדי להפוך אזרחים לצרכנים". דחיקתו של הטבע, שבגינה יש המציעים לעידננו הגיאולוגי את השם אנתרופוקן, אף היא שבה ועולה באמצעות יכולתו של בני לחוש את זכרונותיהם של חפצים מן הימים בהם התקיימו עדיין כמרכיביהם הראשוניים. זה מה שיש לספר המדבר עם בני לומר בענין זה: "בהתחלה, לפני שהיו חיים, כשעולם הדברים היה העולם כולו, כל דבר היה חשוב. ואז החיים קרו […] ולא עבר הרבה זמן עד שגרמתם לקרע, עד שחילקתם את החומר לשני מחנות, לחומר העשוי ולחומר הלא עשוי […] תחילה בהיסוס, בהתקדמות איטית ולא רציפה – פה סיר חמר, שם ראש חץ, חרוז, מקבת, גרזן – טיפסתם במעלה עולם החומר […] עד שבקפיצות פרועות, שכיניתם לבסוף בשם קידמה, העשויים שגשגו והלא עשויים הידרדרו לדרגה של משאב ותו לא, למעמד צמיתים נחות שיש לכבוש, לנצל ולעצב ממנו משהו אחר, דבר שיהיה יותר לפי טעמכם". הסופרת מבקשת לתת את הדעת על התלות ההדדית של כל הדברים, שקיומם מותנה זה בזה: "בתורת הזן אנחנו מכנים זאת התהוות הדדית או התהוות מותנית או תלות גומלין".

רות אוזקי, בת לאב אמריקאי ולאם יפנית, מתיחסת בספריה לחיים בין שתי התרבויות. קנג'י הוא בן לאב קוריאני ולאם יפנית, שהיגר למערב, ובנו נושא את תוי פניו האסייתים. הזן, שהיה נוכח בחלק משמעותי בחייו, נכנס לחיי משפחתו אחרי מותו בדמות ספר מתורגם מיפנית, "קסם הסידור", שנדמה ככופה עצמו על אנבל. הוא לא ישנה את חייה, כפי שהיה אולי מכוון סופר מוכשר פחות מאוזקי, אבל בדרכים מעודנות הוא מציע לה ברירות, ובזכותו, כמו בספרה הקודם "סיפור זמני", מושטת יד עוזרת בין מערב ומזרח.

הספר שופע אזכורים ספרותיים, מוזיקליים, פילוסופיים ואמנותיים. ציטוטים מפיו של ולטר בנימין פותחים כל אחד מחלקי הספר, וקטעים מהגותו משולבים בהתפתחותו של בני. לסיפורו של בורחס, "האלף", יש נוכחות משמעותית בעלילה. המוזיקה של בני גודמן, המוזיקאי הנערץ על קנג'י, נוכחת בזכרונותיו של בני מאביו. "תקשיב, בני שלי! זה חי ובועט, ככה אנחנו צריכים להיות!", אמר לו האב המתפעם כשהאזינו יחדיו לתקליטים הישנים. קנג'י אף קרא לבנו על שמו: "נתתי לך את השם שלו כדי שגם אתה תהיה גוד מן, איש טוב!"

שמו של הספר במקור לקוח מתוך משפט מ"קסם הסידור": "באותו יום מורי לימד אותי שיעור יקר ערך על ארעיות הצורה ועל טבעם הריק של כל הדברים". השם העברי שאול, כך אני סבורה, מ"אני פורק את ספרייתי" מאת ולטר בנימין: "הסערה [סערת ההתרחשויות] דוחפת אותו [את מלאך ההיסטוריה] ללא הפוגה לעבר העתיד שאליו הוא מפנה את גבו, בשעה שערימת ההריסות שלפניו הולכת ומתגבהת עד השמים".

תקצר היריעה מלתאר את הדמויות המעניינות המשתלבות בחייהם של אנבל ושל בני, ומלעמוד על שפע נושאי המשנה ועל האופן בו רות אוזקי שוזרת אותם בכשרון לכלל מסכת חיה ומורכבת. אסיים אם כך בהערכה לתרגום היפה של שירי שפירא, בהמלצה חמה על הספר, ובשיר האהוב על קנג'י, Life Goes to a Party, בביצועו של בני גודמן מתוך קונצרט בקרנגי הול ב-1938.

The Book of Form and Emptiness – Ruth Ozeki

עם עובד

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

"אבא, בן, סבתא דינה" מתואר בפרסומים כטריפטיכון, כלומר שלוש יצירות אמנות שיש ביניהם קשר רעיוני או צורני. קוים רבים אכן משותפים לשלושת הסיפורים שבספר, ובראשם תנועה מתמדת בין העדר לנוכחות, בין אהבה לטינה, בין אמונה לאפיקורסות.

"אבא" הוא סיפורו של הקשר המורכב בין הסופר ואביו, יהושע בר יוסף, נושא שבו עסק גם בספרו "הזקן הזה הקירח על האופניים". את קורות משפחתם כתב אחיו, יצחק בר יוסף, בספרו המצוין "מזכרת אהבה", ולא ארחיב כאן בפרטים הביוגרפיים. יוסף בר יוסף מספר על כמה אפיזודות משותפות לו ולאביו שהוסיפו לחיות בו ולהטריד אותו גם אחרי מות האב, וגם אחרי שהגיע הוא עצמו לגיל שיבה. הקשה שבהן התרחשה ביום הראשון לשבעה על בנו שהתאבד, כשאביו, שישב מצדו האחד, רכן ופנה מעליו אל נכדו, שישב מצדו האחר, ושאל: "מה חושב הדור הצעיר על 'אפיקורס בעל כורחו'?". שנים רבות עברו מאז, ועדיין "אותה תולעת מכוערת ממשיכה לחיות בתוכי […] האם השאלה ההיא ברגע ההוא […] האם היא אכן התמצית של חייו, האמת שלהם?". זו לצד זו מתקיימות ההיקסמות מן האב והביקורתיות הקשה כלפיו.

עוד מאותו סיפור נטלתי את השאלה "מה יותר קשה, "אין אהבה", שברור שאתה חסר אותה, או "אין אין-אהבה", וברור שאתה לא חסר אותה, ובכל זאת…", ובאותה רוח פילוסופית גם את המשפט "החלקתי בלי קושי מ"אין אלוהים" ל"יש אלוהים" ובחזרה ל"אין אלוהים", ואם לדייק, מצאתי את עצמי ב"אין אין-אלוהים"".

"בן" הוא הסיפור שנגע ללבי במיוחד. דודו של המספר, טיפוס קצת יוצא דופן בנוף של ירושלים החרדית, סירב לכל השידוכים שהוצעו לו, עד שבחר בגולדה, ניצולת שואה, חריגה אף יותר ממנו. הקשר היפה בין השניים, הקשר המיוחד בינה ובין הילד שנולד להם, ונסיונותיה של גולדה להאחז בשפיות למרות פחדי העבר שאוחזים בה, מסופרים ברגישות וצובטים את הלב.

הגרוטסקיות המעודנת שבסיפור הראשון צוברת עוצמה בשני, וחוגגת בסיפור השלישי, "סבתא דינה". אולי משום כך היה לי קשה יותר להתחבר אליו. מיכאל, בנה של סבתא דינה, חי בצל נפילתו של אביו, אינו מוצא לעצמו מקום, ומשבש קשות את חיי נשותיו וילדיו.

הכתיבה של יוסף בר יוסף משלבת היטב תיאורים חיים ומדויקים עם הגות רוחנית מעוררת מחשבה, והספר מומלץ בהחלט.

הספריה החדשה

2020

תוך כדי קריאת "היקשרויות עזות" סימנתי כמה עשרות משפטים שמשכו את תשומת לבי, חלקם על שום תיאור מדויק וחד שנלכד בהם, אחרים על שום תובנות מעניינות. כשעברתי על הספר בשנית כדי ללקט את המובאות אל תוך הסקירה, מצאתי שאני קוראת ביניהן ומצרפת כאלה שלא סומנו קודם לכן. חבל שלא אוכל לצטט כאן את כולן.

הספר הוא שלם הגדול מסך חלקיו. ויוויאן גורניק כתבה ממואר שליבתו היא מערכת היחסים הסימביוטית העוינת-אוהבת-נלחמת-נקשרת בינה ובין אמה. במשולב עם הליבה הזו היא מספרת על ילדות בברונקס, שם התקבצו מהגרים ובני מהגרים על פי מדינות מוצאם, על חייהן של נשים אז והיום, על יחסים בתוך המשפחה, על התבגרות, על פערי דורות ועוד. המספרת ואמה משוטטות בהווה ברחובות ניו-יורק בדרכן למסעדה או לארוע כלשהו, משוחחות, ובדרך כלל מתעמתות, על כל נושא, ועל רקע השיחות הללו היא מספרת על העבר, פורשת את הרקע שהוביל למי שהן כיום. ההווה של הספר מתמשך על פני שנים רבות, שבסיומן רגיעה כלשהי: "שתינו מתעניינות כיום בצדק פחות מבעבר. העוינות בינינו כבר איננה כה נחושה. שרדנו בחיינו המשותפים, אם לא יחד אזי לכל הפחות זו בנוכחותה של זו, ויש בינינו עכשיו אחוות לוחמות משונה. אך ההרגל של האשמה ונקמה הוא חזק, לכן השיחה שלנו מעט מטורפת בימים אלה […] אנחנו כבר לא בעימות חזיתי, היא ואני. יש דרגה קבועה של ריחוק. אני מגניבה מבט בהנאות הניתוק. המרחק הקטן הזה מספק לי את ההתרגשות המקוטעת אך המועילה הנובעת מהאמונה שאני מתחילה בי עצמי ושם אני גם נגמרת".

בס גורניק היתה אשה דומיננטית ביקום של הבנין ושל השכונה. היא התבלטה בשל היותה אחת הבודדות בסביבה דוברת היידיש שדברה אנגלית ללא מבטא. היו לה סטנדרטים ברורים של נכון ולא נכון, של מוסרי ומופקר, והיא לא הססה להביע אותם בקול ולהתערב בחיי שכנותיה. אבל היא היתה גם אשה מושתקת, נתונה בעל כורחה למוסכמות תקופתה, שמנעו ממנה להתפתח מחוץ לבית. "מה אני יכולה להגיד?" היא אומרת לי. "יכולת לבחור אם יהיה גיהנום בבית או להיות מאושרת. אני רציתי להיות מאושרת. הוא לא רצה שאני אלך לעבוד. הפסקתי לעבוד." אבל התובנה הזו, או ההכרה בה, הגיעו שנים אחרי מעשה. כתחליף להגשמה עצמית, כך מאבחנת בתה, בחרה לקדש את הנישואים ואת האהבה. "ההורים שלי, כך נראה, היו מאושרים יחד, יחסם זה אל זו היה מנומס וחמים — אך האוויר שאמי ואני חלקנו היה אפוף באידיאל של אושר בחיי הנישואין, שלעומתו המציאות הפשוטה לא הייתה ראויה לשום כבוד, ובוודאי שלא יכלה להיות עמוד התווך שהכול סובב סביבו. והדבר שהכול סבב סביבו היה סגידתה של מאמא לטיבם המעולה של נישואיה, בלוויית עקימת חוטם מבטלת כלפי כל יחסי הזוגות שלא דמו בכול לשלה, ובנחרצותה המוחלטת של ההנחיה האחת והיחידה כלפיי, במאות דרכים, באלפי ימים, שהאהבה היא הדבר החשוב ביותר בחיי אישה". כתוצאה מכך, כשאביה של הכותבת נפטר בהיותה ילדה, אמה שקעה בדכאון שנמשך עשרות שנים.

מן הצד השני היתה נטי. יוצאת דופן בבנין בגילה, בהיותה לא יהודיה, בחוסר הישע שלה בכל מה שקשור לניהול בית ולגידול ילד, ובעיקר ביחסה למין ולגברים. בקטע יפה בעיני, הסופרת, מעיניה של הילדה, לוכדת את ההבדל בין נטי ובין הנשים האחרות באמצעות תיאור הליכתן: "הילוכה של אישה היה יכול להיות זריז או עצל, אבל הוא תמיד היה הילוכה הטרוד של עקרת בית; כזו שרגליה מחוברות לפלג גופה העליון מתוך מטרה ברורה לנוע ממקום למקום, כזו שאינה הולכת כדי לחוש את גופה בשעת תנועתו או כדי שתנועותיה ייראו או כדי שיזכו לתגובות. אך לא כן נטי. הילוכה היה איטי ומחושב. היא הזיזה קודם ירך אחת, אחר כך את השנייה, וגרמה לאגן שלה להתנודד. כולם ידעו שהאישה הזאת לא הולכת לשום מקום, שהיא הולכת כדי ללכת, הולכת כדי לראות איזה רושם היא עושה ברחוב. הילוכה הדגיש את הגוף שמתחת לבגדים". בתווך, בין הדומיננטיות של אמה ובין כוח המשיכה של נטי, "אני — הילדה שגדלה שם ביניהן, המתהווה בצלמן ובדמותן — אני נשמתי אותן לקרבי כמו כלורופורם ספוג בפיסת בד המוצמדת אל פניי".

ויויאן גורניק, שמוגדרת בויקיפדיה כפמיניסטית רדיקלית, כותבת על השנים שבהן "נשים כמוני נקראו נשים "חדשות", "משוחררות", "מוזרות"". היא מספרת על ההשכלה שרכשה בעידודה של אמה, השכלה שדווקא העצימה את הפער ביניהן: "האם אינה מרוצה שאני יכולה לומר דברים שהיא לא מבינה? האם לא זאת הייתה המטרה? אני חיל החלוץ. אני זאת שתביא אותה אל העולם החדש. כל תפקידה הוא להעריץ את מי שאני מתעתדת להיות. אבל היא פשוט מסרבת. אני אומרת את המשפטים החדשים שלי, והיא מתייצבת מולי כאילו ביצעתי פשע נתעב ממש כאן על שולחן המטבח". היא מתארת לפרטיהן את מערכות היחסים שלה, שהתנפצו בסופו של דבר בשל פטרונות גברית. ובהיותה ערה ומודעת כל העת למה שהוטבע בה, היא מיטיבה להסביר ולפרש את המאבק המתמיד להשתחרר מן התבניות ולמצוא את קולה ואת מקומה.

אם כל זה נשמע כבד, זו אינה טעות, אבל כוחה של הסופרת יפה גם בתיאורים הומוריסטיים שגרמו לי לצחוק בקול במקומות בלתי צפויים. בכל מקרה, אין לערבב בין כבד למכביד, והקריאה בספר מושכת ומעניינת.

אני מרגישה שאני עושה עוול לכל השפע שנותר מחוץ לסקירה, אבל אסתפק בזה ואסכם בהמלצה חמה לקרוא את הספר כולו, שתורגם באמנות ובנאמנות על ידי רעות בן יעקב.

"היקשרויות עזות" נמנה עם חמישים הממוארים הטובים ביותר בחמישים השנים האחרונות, על פי בחירת הניו-יורק טיימס, ברשימה שמצויים בה בין השאר "נחלת אבות" של פיליפ רות ו"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז.

Fierce Attachments – Vivian Gornick

תשע נשמות

2022 (1987)

תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

תשעה סיפורים מרכיבים את הקובץ. כל אחד מהם עומד בפני עצמו, אך מוטיבים חוזרים קושרים ביניהם: בני זוג בוגדים, ילדים שמתים לפני הוריהם, עיסוק בכתיבה, ובעיקר טעויות ואי הבנות.

רפתנית, שקראה לאחת הפרות שברשותה וירג'יניה, כשם המדינה בה השתקע בנה, משכנעת את עצמה שהבן ירצה להמשיך בדרכה, מתנפצת אל סלע המציאות ההפוכה, ומוצאת נחמה בלתי צפויה; אשה יוצאת לנסיעה ספונטנית לאילת, כדי לפרוק בבכי על כתפה של אמה את כאב בגידת בעלה; נערה טועה לחשוב שהנער שבו היא מאוהבת מתעניין בה; אשה שמתה "רודפת" את בעלה כשהוא מחליט להכיר אשה אחרת; מנחת קבוצת קריאה מזמינה למפגש סופרת שניהלה רומן עם אביה; סב משנן לנכדו תאריכים חשובים מתקופת מלחמת העולם השניה כדרך להתמודד עם זכרונותיו הקשים; סופר שלוקה בסרטן מנסה לכתוב סיפור שישנה את גורלו ממוות להחלמה; אשה מגלה שכל מה שחשבה על בתה ועל חברותיה שגוי; אשה שאינה רואה זמנית בעקבות ניתוח מגלה את בגידת בעלה באמצעות חוש הריח; אב מגלה לזוועתו שבתו עומדת להנשא לאחיינו של קאפו שאשם ברציחת אחיו של האב.

החביב עלי מכולם, אם לבחור אחד, הוא "הנצחון של גנרל מונטגומרי". שלוש פעמים בשבוע מגיע נכד לבקר את סבו ואת סבתו. בעודו אוכל מספרת לו הסבתא על חוויות הגטו, על הרעב, על אחיה שמת. אחרי הארוחה משחק אתו סבו במשחק התאריכים: מתי פלשו הגרמנים לפולין, מתי בוצע האנשלוס, והתאריך שאליו הוא חוזר שוב ושוב – 23 באוקטובר 1942, היום בו מוטגומרי ניצח את רומל באל-עלמיין. זהו סיפור נוגע ללב על קשר לבבות בין סב לנכד, ועל התמודדות עם זכרונות קשים באמצעות היאחזות בתאריכים ואזכור חוזר ונשנה של הנצחון כאור בתוך האפלה.

כמו ב"נשים מתוך קטלוג", שראה אור חמש שנים מאוחר יותר, סביון ליברכט מיטיבה לתאר דמויות רב-מימדיות, שמתמודדות עם מכאובים בלתי פתורים, ועם חיים מסוגרים בעצמם שחווים קושי כשהם מוצאים עצמם חשופים מול המציאות. העלילות פשוטות לעתים, ונוגעות בביזארי בפעמים אחרות, אך בכל המקרים לוז הסיפור הוא נפשו של היחיד, ובה הסופרת מתבוננת במבט חד אבחנה, אמפתי ולא שיפוטי.

מומלץ.

כתר

1995

לוֹאיק פורטבן, בן שלושים וחמש, נאלץ לעבור טיפול פסיכולוגי לאחר שהיכה את עמיתו לעבודה ששכב עם אשתו. מכיוון שהוא בעיצומו של תהליך גירושין, הוא עובר לגור עם אמו אנאיס ועם אחיו הצעיר. שתי התוצאות האלה של בגידת אשתו גורמות לו לחוש תלוש, ולכן כשאמו מציעה לו לצאת לשבוע לכפר הולדתה, ולהכין את בית סבתו למכירה, הוא – טיפוס פריזאי מובהק – נענה.

כנהוג בספרים רבים מדי לאחרונה, עד כדי שחיקה, העלילה מתנהלת בשתי תקופות במקביל – 1943, שנת מפנה בחייה של אלואיז, הסבתא שאותה לואיק כמעט ולא הכיר, ו-2012, השנה בה לואיק נובר בחפציה ובמסמכיה, וחושף סודות משפחתיים. במפגש הראשון עם תושבי הכפר הוא לומד שראשה של אלואיז גולח בתום הכיבוש הגרמני, אות וסימן להתרועעותה עם הכובשים. מכתביה, וכמה שיחות עם אנשים שהכירו אותה, מגלים, אלא מה, שהדברים אינם כפי שהם נראים, כי מי כבר מגלה סודות מבישים בספרים קלישאתיים-תבניתיים מתקתקים?

אל התערובת נמסכת, כמקובל, פרשת אהבה חדשה, במקרה זה עם שוטרת מיוסרת שמצטרפת לחקירותיו של לואיק. גם קמצוץ פמיניזם מתווסף לעלילה, לצד אמירות בנאליות על כפר-עיר, בנסיון לייצר ערך מוסף. אבל הכל תפור ברשלנות, הערפל סביב התנהלותה של אלואיז, כדי ליצור מתח, מיותר, ומי שמבקש לפחות ללמוד מעט היסטוריה מקומית יתאכזב.

חבל.

Les Âmes silencieuses – Mélanie Guyard

אריה ניר

2022 (2019)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

"אני יודע שאת מאמינה בגלגול נשמות. אני לא יודע אם אני מאמין, אבל אני מקווה שזה נכון. כי אז אולי תחזרי הנה בפעם הבאה. אולי תהיי ילדה ואולי שוב יקראו לך רוז, ויהיה לך חדר מלא בספרים, והורים שיקראו לך סיפורים לפני השינה במדינה שלא הושפעה ממלחמה. אולי אז, בחיים ההם ובעתיד הזה, תמצאי את הספר הזה ותדעי מה קרה לנו. ותזכרי אותי. אולי".

לָאן הוייטנאמית ברחה לסייגון עם בתה מאי שנולדה מנישואי שידוך שנכפו עליה. בעיר, אחרי שעסקה בזנות כדי לקיים את שתיהן, נישאה ב-1967 לפול, חייל אמריקאי, ונולדה לה בת שניה, הונג. "לזמן קצר יש בנו קסם" הוא מכתב ארוך שכותב בנה בן העשרים ושמונה של הונג אל אמו, מנסה להגיע אליה במילותיו ומוביל אותה אל עצמו.

שנתים אחרי שנולד הבן נאלצה המשפחה להמלט על נפשה, וקיבלה מקלט בארצות הברית. פול כבר לא היה חלק מן המשפחה – הוא הוחזר למולדתו ולא שב. מאי עברה לגור עם בן זוג אלים, ונמלטה ממנו. הונג, שנקראה עכשו רוז, סבלה אף היא מבן זוג מתעלל, עד שהמשטרה עצרה אותו. המשפחה הצטמצמה לשלוש נפשות: לאן הבלתי יציבה, רוז הפוסט-טראומטית, והילד שגדל בצלן.

"לא ידעתי שהמלחמה עדיין בתוכך, שבכלל היתה מלחמה, שברגע שהיא נכנסת לתוכך היא אף פעם לא יוצאת משם", כותב הבן בדיעבד. אולי משום שאנשים מוכים הופכים למכים, או אולי משום שהורים שסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית נוטים יותר להכות את ילדיהם – כפי שמצא במחקר בנושא – ילדותו של הבן היתה רצופה פגיעות פיזיות, שעליהן הוא מספר בכאב אך ללא טינה. באמפתיה עמוקה הוא מתאר את חייה הקשים של אמו, שהפסיקה ללמוד בגיל צעיר מאוד אחרי שבית הספר נפגע מנפלאם ונותרה אנאלפביתית, שמצאה עצמה חלק ממיעוט זר ודחוי בארץ חדשה, שנאלצה להתפרנס במשך שלושה עשורים בסלון יופי שאיכל את ריאותיה והרס את ידיה – "הידים שלך מזעזעות – ואני שונא את כל מה שגרם לכך. אני שונא את העובדה שהן החורבן והחשבון של החלום", שנאלצה להתנצל על עצם קיומה ולהנמיך את עצמה "כדי שהלקוחה תרגיש נינוחה, נעלה ונדיבה". כשהיה בן עשר וברח מן הבית, התחננה בפניו סבתו שיבין: "אמא שלך. היא לא נורמלית, אוקיי? היא סֵבל. היא כאב. אבל היא רוצה אותך, היא צריכה אותנו […] היא אוהבת אותך […] אבל היא חולה. חולה כמוני. במוח".

האֵם הקשה הזו, שהיתה בו זמנית אוהבת ומסורה, קיבלה אותו כפי שהוא, למרות הפחדים והמסורת שהכתיבו אחרת, כשהתוודה בפניה בהיותו בן שש-עשרה על העדפותיו המיניות, והציע לעזוב את הבית כדי לא לבייש אותה: "אתה לא חייב ללכת לשום מקום. זה רק אתה ואני, כלב קטן. אין לי אף אחד אחר" ("כלב קטן" הוא כינוי שניתן לו כהגנה מרוחות רעות).

הספר הוא כתב האשמה נוקב נגד אפליה וגזענות ובורות, וכתב קינה על נוראות המלחמה ועל הטראומות הנמשכות ממנה. הוא גם סיפור התבגרות תחת קשיים חברתיים, משפחתיים ואישיים, וסיפורם העצוב והקשה של אנשי השוליים השקופים. אין דבר שהכותב מסתיר, והוא מתאר בחיות רבה סֵבל אפור, מוות ומין, וגם רגעים יפים של חום ושל צבע. וכולם יחד אפופים חמלה וקשר לבבות של בן ואמו.

אושן וונג, שסיפורו הביוגרפי הוענק לבן, הוא משורר ומסאי עטור פרסים ואותות כבוד. זהו ספר הפרוזה הראשון שלו, והוא מצטיין, בין השאר, בסגנונו הפואטי, כמעט שירי בחלקו, וביכולתו לחלץ תובנות עמוקות מפרטים יומיומיים. מלאכת התרגום הופקדה בידיה של אסנת הדר, שעשתה עבודה מצוינת.

"כל הזמן הזה סיפרתי לעצמי שנולדנו ממלחמה – אבל טעיתי, מאמא. נולדנו מיופי. בל יטעה מישהו ויחשוב שאנחנו פרי האלימות – אבל אותה אלימות, שחלפה דרך הפרי, לא קלקלה אותנו".

יוצא דופן, עדין וקשוח, ומומלץ.

פרק ראשון

On Earth We're Briefly Gorgeous – Ocean Voung

מטר

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר