תגית: משפחה

הסקירה כוללת קלקלנים חלקיים בפסקה הראשונה

כשנעמי חוזרת עם בנה הפעוט אורי הביתה, היא מוצאת שעובד בו פועל ערבי שנשכר על ידי קבלן שערך שיפוצים במרפסת. היא חרדה מהסיטואציה של הימצאות בחלל אחד יחד עם ערבי המחזיק פטיש, אבל משתדלת מאוד להתגבר על רתיעתה ולהיות מאופקת ומנומסת. בסופו של המפגש הזה הפועל נעצר באשמת פיגוע קטלני, ונעמי, שיכולה לסייע לו להחלץ, לפחות חלקית, שותקת מספר ימים לפני שהיא מספרת מה באמת קרה שם. הסערה שתפרוץ סביבה עם החשיפה תהיה יותר מכפי שהיא ובן זוגה יובל יוכלו לשאת, נפשית וכלכלית. יובל ייענה להצעת עבודה בניגריה – הקמת כוח חילוץ עבור הטייסים המכשירים את החיילים הניגריים – ויחד עם נעמי ואורי יבחר לתפוס מרחק. בניגריה תיתקל המשפחה בבעיות מסוג אחר, תתמקד בטיפול בסיוטים שפוקדים את אורי בשנתו, תתמודד עם איבה מקומית, ואחד מהם יחזור אל פרשיה מצעירותו. גם הפרשה שממנה התרחקו תוסיף לרדוף אותם.

את כל אלה ועוד העלילה מספרת בפירוט אמין, נמנעת לרוב משחור-לבן, לוכדת את המורכבויות, ומצליחה להותיר את השיפוט בידי הקוראים. הדמויות המעורבות, אלא שהזכרתי קודם ורבות אחרות, מתוארות בקפידה ומשכנעות, אולי לא לגמרי מפוענחות, אבל ככה זה בחיים – משהו בפנימיות אפילו של הקרובים לנו נותר לא ברור, לא בהכרח עקבי. בעל מכולת ימני קיצוני, נער אתיופי תמים למחצה, נער ערבי שמבקש את אביו, אשה ניגרית כריזמטית, פסיכולוגית מצליחה – כל אלה ועוד שלובים בעלילה בתפקידים מרכזיים או שוליים, דמויות עם נפח, מלאות חיים משל עצמן. דילמות של הורות, יחסים של חשדנות בין ערבים ויהודים, דיכוי פוליטי, הקלות הבלתי נסבלת של ביוש אנשים ברשת, שאלות של מוסר ושל בחירות ראויות – נושאים אלה ואחרים מטופלים היטב בכתיבה טובה.

בישורת האחרונה הספר משתבש. נדמה שבחתירה אל קו הסיום נזנחו הקפדנות והמעוף של העלילה, ואת מקומם תפסו פיצוחים חפוזים, תובנות שלא סביר שהופיעו רק כעת, והתרות בלתי מספקות. התחושה הכללית היא של רפיון, שמאכזב בעיקר על רקע הדפים המוקפדים והטובים שקדמו לו. חבל.

האם די בשמונים אחוז טובים כדי להמליץ על הספר כולו? אני לא משוכנעת, אבל אסכם בהמלצה מסויגת.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

ידיעות ספרים

2025

שחר ונועה עוברים לבית בשכונה חדשה באבן יהודה ופותחים בכך דף חדש בחייהם. נועה היא הנדסאית תוכנה, עובדת הייטק מוערכת ומבוססת. שחר הוא פרסומאי עצמאי, שמוצא את פרנסתו בתחום שהופך, למורת רוחו, לדיגיטלי, אבל בינתים הוא אוהב את עיסוקו. נועה מביאה אל הנישואים שתי תאומות בנות שש, אלה והדר, שנולדו מקשר עם גבר שויתר על אבהותו. יש קצת קשיים של הסתגלות, אבל שחר מתכנן לאמץ רשמית את הבנות, נועה, שסובלת פה ושם מימים דכאוניים, מתמלאת אופטימיות בבית החדש, הבנות מסתגלות אל המסגרת המשפחתית החדשה, יש לזוג הלא כל כך צעיר תכנית ללדת ילד משותף, ונראה שהחיים יחייכו אליהם.

בעוד החיים שכאן נראים מבטיחים, החיים שמעבר אינם רגועים. כשנועה נוסעת לחו"ל למספר ימים במסגרת עבודתה, ושחר נותר לראשונה לבדו עם הבנות, תופעות משונות מתחילות להטריד אותו. בלון הליום יורד מעצמו במדרגות למרות שאין שום משב רוח שיניע אותו, בובות עוברות מן המדפים לרצפה, פעילות בלתי ברורה מתרחשת בלילה בזמן שהוא ישן. שחר, שהוא גבר רציונלי, מוצא עצמו מתמודד עם נוכחות של רוח רפאים, ונעזר במיסטיקנים שבהם זלזל עד כה.

כמעט עד מחציתו, הספר מתאר את התפתחות ה"יחסים" בין שחר לרוח, ברגשות שנעים בין אימה לדאגה, בין אי אמון להיסחפות אל מיסטיקה, בין צורך להשאר במקום ולברר מה פשר התופעה לפחד שמא הרוח תזיק לבנות שבאחריותו. הוא להוט להפטר מן הצרה לפני שובה של נועה, חרד שמא האופטימיות שלה תתפוגג, והימים הדכאוניים, שאת סיבתם אינו מבין, ישובו.

מיהי הרוח? מה גרם להופעתה? התשובה לכך תגיע בהמשך, ותפתח שורה ארוכה של שאלות קשות ומטרידות. מי יקבל את הרוח אל חייו ומי ינסה לשלח אותה אל עולם שכולו טוב? איך תשפיע הנוכחות החריגה על הנישואים החדשים והבלתי יציבים עדיין? מה מבינות הילדות ומה צריך להסביר להן? לצד אלה תעלינה דילמות של אשמה, של טראומה, של סדרי עדיפויות, של אחריות, אך מחשש לקלקלנים אמנע מלהרחיב אודותן.

מחציתו הראשונה של הספר חיננית. קצת התקשיתי להבין אם הסופר ביקש ליצור אימה או לכתוב פרודיה על ספרי אימה (ופה ושם גם על סיפורי אהבה), אולי שילוב מקורי של שניהם. כך או כך האפקט שנוצר מושך לקרוא הלאה, אינו מפחיד (או למצער לא הפחיד אותי ברמה שתגרום לי להתבונן בחשדנות סביבי), די משעשע ומהנה, ובהחלט מעורר סקרנות לגלות מיהי הרוח, מה היא רוצה מהמשפחה הזו, ואיך הסופר יוציא את גיבוריו מן התסבוכת.

כשזהות הרוח נחשפת, הספר נחלש בעיני. כפי שהזכרתי קודם, הגילוי מציף נושאים רגשיים ונפשיים משמעותיים, אבל הטיפול בהם, לדעתי, שטוח מדי. משהו מן האוירה הקלילה של המחצית הראשונה נותר בסביבה גם כשמן הראוי היה שיתפוגג. אם מדובר בספר כיפי קל, כמצטייר לעתים, הנושאים שעולים בו אינם הולמים את האוירה. ואם מדובר בעיסוק עמוק בנושאים הללו, האוירה והסגנון ממסמסים אותם. התקשיתי להאמין לדמויות, בעיקר לזו שנאבקת יותר מכולם עם רגשות מייסרים. בעיני, ואולי זו רק אני, ההתנהלות של הנוגעים בדבר לוקה בחוסר הגיון על סף אי אמינות.

בזכות המקוריות והחינניות מצד אחד ובגלל החולשה בטיפול בנושאים הכבדים מצד שני, אסכם בהמלצה מסויגת.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

מטר

2025

המוטו שבחר דונלד הרינגטון לספר הוא ציטוט מדבריו של האדריכל פרנק לויד רייט, המתייחס למבנים המקומיים הצנועים המצויים בכל מקום: "אותם מבנים עממיים רבים באים מן האדמה, הם טבעיים. גם אם לעתים קרובות הם שבריריים, ערכם האמיתי קשור באופן אינטימי לסביבה וללב חייהם של האנשים. פעולות בדרך כלל נהגות בכנות ומתבצעות כמעט תמיד מתוך תחושה טבעית. התוצאות הן לעתים קרובות יפות, ותמיד מאלפות". כפרופסור לאמנות של ההיסטוריה, וכיליד מחוז ניוטון בחבל האוזרק שבארקנסו, הרינגטון מתאר את קורותיו של הישוב הקטן, הבדוי אך המציאותי, סטיי מור, לאורך שישה דורות, וקושר בין ההיסטוריה המקומית של הישוב ושל תושביו למבנים שנבנו בו במהלך השנים. זה אולי נשמע עיוני וכבד ודידקטי, אבל הספר רחוק מכך: הוא סיפורי, אוהב, ציני, מצחיק, פנטזיונרי, מעשיר ומאוד מהנה.

שני אחים, ג'ייקוב ונוח אינגלדיו, בוחרים, מסיבות שיתבררו בהמשך העלילה, לעזוב את טנסי, ולנדוד למעלה מאלף קילומטרים מערבה בחיפוש אחר מקום חדש לגור בו. במקום בו יחיו מעתה ואילך הם פוגשים את פנשואו האינדיאני, היחיד שנותר, יחד עם אשתו, בכפר קטן שננטש. נוח החששן והמסתגר יתפוס מרחק, ג'ייקוב, למרות ביישנותו, יצור חברות קרובה עם פנשואו, וינהל אתו דיונים מעמיקים בנושאים שיעסיקו גם את הדורות הבאים, ביניהם בריאה, העולם הבא, אמונה, יחסים בין המינים ועוד. ביתו המעוגל והנייד של פנשואו הוא הראשון המוצג בספר. פנשואו הוא גם זה שיתן לישוב החדש של שני האחים את שמו, סטֵיי מור, על שם המנהג להפציר באורחים להשאר.

המשפחה הבאה שתגיע למקום, אם אלמנה וילדיה הרבים, תאפשר את ההתבססות בישוב ואת העמדת הדור הבא, כשהבת הבכורה תציע לג'ייקוב לחם תירס, ובכך למעשה תציע לו את עצמה כרעיה. ששת הדורות הבאים יראו את השגשוג היחסי של סטיי מור וגם את ההתדרדרות. האחרון בשושלת אינגלדיו ינבור במבנים שהוקמו עם השנים וננטשו כדי ללמוד על קורות אבותיו ואבות-אבותיו.

הרינגטון מתאר ברוח טובה חברה קטנה שדבקה בתמימות, בבערות, באורחות החיים של פעם ("כמו-פעמי" הוא ביטוי חביב עליהם). קידמה, או כמו שהם מכנים אותה "קיד מה", פסולה מעיקרה ונדחית. "כל דבר חדש, כל דבר מתקדם ועתידני, היה תועבה עבור האנשים האלה, ומי אנחנו שנשפוט אותם? 'סטיי מור' היא מילה נרדפת ל'סטטוס קוו'; למעשה, יש אנשים שמאמינים, או שהיו רוצים להאמין, ששמה של העיירה נועד לסמל הפצרה, תחינה, שהעבר יישאר הווה". יעבור זמן רבלפני שחשמל יגיע לישוב, רכב ממונע יצור בהלה ויידחה, לימוד קריאה וכתיבה יהיה נחלת מעטים. הבחירה הזו לדבוק במוכר תהיה אחד הגורמים לנידָחות של המקום, עד כדי כך שכעבור עשרות שנים כשמושל ארקנסו מתבקש לטפל בענין כלשהו בסטיי מור, הוא עונה "שהצוות שלו חוקר את הענין, והבעיה העיקרית היא לאתר את מחוז ניוטון בכלל ואת סטיי מור בפרט".

עלילת הספר שלובה במקומות אמיתיים ובארועים היסטוריים. מחוז ניוטון קיים, וכן הישובים ג'ספר ופרתנון המצויים במרחק כמאה קילומטרים מדרייקס קריק, הישוב עליו ביסס הרינגטון חלקית את סטיי מור. ג'ייקוב משתתף בדיונים על פרישה מהאיחוד, והוא היחיד המצביע נגד (בדומה למושל אייזק מרפי, שפרטים מפעילותו הפוליטית הושאלו לג'ייקוב); ג'ייקוב ונוח מוצאים עצמם נלחמים במלחמת האזרחים האמריקאית; כמה עשורים אחר כך אחד הצאצאים מבקר בתערוכה העולמית בסנט לואיס (אך איש אינו מאמין לתיאוריו); צאצא אחר, שמבקש להיות מיוחד, מקים סניף של הבונים החופשיים (שהחברים בו בבורותם אינם מבינים דבר מן החומר הנשלח אליהם, ומעדיפים לפרש את א.ג.ש.י, הארכיטקט הגדול של היקום, כארגון ג'ינג'ים שיכורים יהירים); בשנים מאוחרות נוצר טרנד של חזרה לאדמה, וכמה עירונים מנסים את מזלם בהשתלבות במקום; ועוד.

הבורות הנאיבית של תושבי סטיי מור משמשת את הסופר ככלי לתיאור ציני של תופעות שונות, ולהבעת עמדה ברורה בנושאים שעסק בהם גם בספרים אחרים. כך, לדוגמא, אנשי המחוז, שאינם מוצאים טעם במלחמה בכלל, ובכזו שמציבה אלה מול אלה אחים וחברים בפרט, נמנעים במכוון מלירות כדי לפגוע. רב-סרן, שבא לבדוק את מהלך הקרבות, טוען כנגד ג'ייקוב: "החשש שלי הוא שאתה ואנשיך, כמו האויב, בסופו של דבר תשכנעו את עצמכם שהמאבק הזה הוא בעצם טיפשות גמורה, ופשוט תבטלו אותו מבלי להתייעץ בדרגים הבכירים". "זה החשש שלך", אמר ג'ייקוב, "והתקווה שלי". בפרק משעשע מגיעים לישוב מטיפים מזרמים שונים, ומנסים, ללא הצלחה, לכבוש את לבבות התושבים, אך אלה מבקשים ענין והגיון, לא רוחניות. הרינגטון מונה בסדר עולה את המניעים ללכת לכנסיה: סקרנות, להתבייש לסרב, תחושת שליחות, רצון להתמזג עם האחרים, תשוקה ללמוד את אמצעי הישועה, תשוקה להיגאל, תשוקה לחיות בגן עדן בעולם הבא, הזדקקות סכיזופרנית להזדקקות, אי-שפיות, קדושה. כשמטיף כשרוני מצליח לכבוש לבבות עם תיאורים חיים מאוד של אהבה וארוטיקה המבוססים על ספרי התנ"ך, אנשי הפינה, שומרי המוסר, אוסרים "לצפות" בהם מטעמי מוסר. המטיף מבטיח לא להראות בכנסיה סרטים לא הגונים, ובמקומם מראה את "סיפורי הקרבות הגדולים בתנ"ך, סצנות של דם ומוות, חרבות מנצנצות ועריפות ראשים, עינויים וביזה ומלקות וקטיעות איברים. האנשים באו בהמוניהם, ואפילו יושבי הפינה בעצמם חזרו לחזות בסיפוריו, וישבו על ספסלם המיוחד בעיניים בוהקות, ואחד מהם נהג לשבח את האקשן עם 'ברכו את האל' ו'אמן' ו"לוהים תפוס 'תם!'". סרקזם במיטבו.

לא רק בענינים שברוח עוסק הספר, אלא גם ביומיום, במנהגים שנוצרו עם השנים והתקבעו גם כשמוצאם והסיבה להם נשכחו מזמן; בשפה היחודית למקום, האופן בו מלים מבוטאות, ומונחים שמובנים רק לבני המקום (וזו הזדמנות לשבח את עבודת התרגום של אסף גברון שהתמודד עם עיברות הניב האוזרקי); ביחסים בין בני זוג, שמפאת ביישנותם הכרונית של בני אינגלדיו זכו לניואנסים מעניינים; כמובן במבנים שנבנו במקום, החל מן הבית הנייד של פנשואו, דרך הבית הקטן והכמעט אטום לאור שבנו האחים ג'ייקוב ונוח, האסם שנבנה בהמשך, חנות הסחורות, ואחרים; ועוד שלל פרטים ופרטי פרטים המרכיבים יחד תמונה תוססת של סטיי מור, של תושביה ושל התקופה בה חיו ששת הדורות.

חלק מן הקסם של הספר נובע מן ההפרזות שבו. אייזק אינגלדיו, לדוגמא, הוא שתקן כרוני. לא אילם, רק אחד שאינו מרבה במלים. הרינגטון נוטל את השתקנות הזו אל הקצה, כשהוא מביא את אייזק כעד במשפט, והשופט מאפשר לעורכי הדין לשאול אותו אך ורק שאלות של כן ולא, שעליהן הוא יכול לענות בנדנוד ראשו מבלי שיצטרך לדבר. לבייויס, בן דור אחר, ביישן כרוני בחברת נשים, הוא בורא מערכת יחסים טלפתית עם אשתו. השניים אינם מחליפים מילה בקול כל ימי חייהם, ואף ישנים בנפרד, עד כדי כך שבניהם סובלים מתחושה שהם עצמם אינם קיימים כלל, שכן אם לא מתקיים כל קשר בין ההורים המסקנה ההכרחית היא שהילדים לא נוצרו. אז כן, ההפרזות אולי חורגות מן ההגיון, אבל החן בהן רב ומהנה עד מאוד.

עוד תרומה לקסם מעניקה המעורבות האישית של המספר בעלילה. הוא אינו מתעד חסר פניות, כפי שהוא עצמו מעיד בהערות כגון זו: "הבית שג'ון גר בו, ובו גידל את משפחתו הגדולה, אפילו לא מאויר במחקר הזה, לא בהכרח בגלל נטית הלב שלי נגד ג'ון, אלא בגלל שהבית לא ראוי לציון משום בחינה, לפחות לדעתי". וגם כגון זו לקראת סיומו של הספר: "סופים מלחיצים אותי, לא בגלל שאני לא יודע למה לצפות, אלא פשוט בגלל שהם סופים, ואין כלום מעבר להם, כמו שאין דבר מעבר למוות ודבר מעבר ליקום".

סופם של המקום, של שושלת אינגלדיו ושל הספר מגיע יחדיו, כשוורנון, האחרון בשושלת, נובר בכל מקום אפשרי בסטיי מור המתפוררת כדי ללמוד על הדורות שקדמו לו, וחושף כל בדל מידע שיש בכוחו להשיג. "הכל שם; תיעוד הולדתה, צמיחתה ונפילתה של סטיי מור בשלמותה. הסיפור שלנו, לכל דעה ומטרה, מסתיים".

ספר מקסים, יוצא דופן ומומלץ מאוד.

The Architecture of the Arkansas Ozarks – Donald Harington

טובי

2007 (1975)

תרגום מאנגלית: אסף גברון

ילדותה של גוון עברה עליה בידיעה שמותה של אמה כריסטינה קרוב. כשהילדה היתה רק בת שלוש, אובחן אצל אמה סרטן שד. בשמונה השנים הבאות היא נלחמה במחלה, אך זו התפשטה לעצמות ולמוח. גוון ואחיה ג'יימי, המבוגר ממנה בארבע שנים נותרו יתומים. בשנים האחרונות לחייה, כשהרופאים נתנו לה רק שנה, ואחר-כך שנה נוספת, עסקה כריסטינה באינטנסיביות, כפי שעסקה בכל דבר בחייה, בהכנת ארגזים עמוסי קופסאות קטנות ומעטפות לילדיה. בקלטת שמצאו השניים אחרי מותה אמרה בין השאר: "הרעיון הזה צץ לי כשחשבתי על האגדה הרוסית על ואסיליסה, כשהאמא גוססת והיא נותנת לבת שלה בובה קטנה שהיא שמרה בכיס. ואז, בזמנים קשים, כשהיא מתמודדת עם אתגרים גדולים שהיא עדיין קטנה מדי וחסרת ניסיון בשבילם, היא מוציאה את הבובה מהכיס והבובה אומרת לה מה הם הסימנים שיעזרו לה לדעת באיזו דרך לבחור. הבובה מייצגת את האינטואיציה של הילדה, את החוכמה הפנימית שלה ואת האהבה של אמא שלה כלפיה. והבנתי עד כמה הייתי רוצה לתת לכל אחד מכם בובה כזאת שתוכל לעזור לכם כשהבעיות יהיו גדולות מדי, או מורכבות מדי, או כשלא יהיה לכם מספיק ניסיון בחיים כדי לדעת באיזו דרך לבחור". הארגזים מכילים מתנות לימי ההולדת, בצירוף ברכה והסבר על הבחירה, וכן מכתבים לאבני דרך בחייהם העתידיים של ילדיה: המחזור הראשון, קבלת רשיון נהיגה, סיום לימודים, אירוסים, לידת ילד ראשון.

ז'נביב קינגסטון היא גוון, שם שנתן לה אחיה ואומץ על ידי כל מכריה. בממואר רגיש, נוגע ללב וחכם, היא מתארת את משפחתה, את הילדות היחודית שלה ושל אחיה בחברתו של המוות, ואת ההתמודדות המייסרת עם האובדן, ובעצם האובדנים, שחוו. היא מספרת על הרע ועל הטוב, על המריבות התכופות בין ההורים, וגם על הרוך ששרר ביניהם; על חיכוכים בינה, המוחצנת והתזזיתית, ובין אחיה המופנם, וגם על הקשר האמיץ שקשר אותם כל חייהם; על רופאים שהכזיבו ועל רופאים שסייעו; על הרפתקאות ושמחות, וגם על דכאונות וקשיים נפשיים. נוכחת מאוד, וחשובה מאוד, התמיכה השופעת שבני המשפחה זכו לה, מחברים, מקבוצות רוחניות שהאם פנתה אליהן, מאנשי מקצוע שגויסו להכין את הילדים למה שמצפה להם.  

"בכל השנים שבהן היה לי הארגז, מעולם לא התפתיתי לפתוח חבילה לפני הזמן", כותבת גוון, ובכך אפשרה לאמה ללוות אותה בכל תחנות חייה. נדמה שכריסטינה חשבה על הכל. היא לא הסתפקה בהכנת מתנות כדי להיות נוכחת ולהושיט יד מן העבר. היא ניסתה לדמיין את ילדיה כמתבגרים וכמבוגרים, ולדבר אליהם כפי שיהיו אז, לא כפי שהיו כשהכירה אותם בחייה. מכתביה אליהם הם מופת של עידוד ושל הכוונה, בנסיון להעניק להם יותר מסתם זכרון נוסטלגי. כך, לדוגמא, זכתה גוון לקרוא ביום שקבלה את המחזור הראשון, במכתב שדיבר על נשיות, על אימהות ועל עצמיות: "גווני, יש לך מוח משובח. בבקשה תנסי לזכור שכל בן שצריך שתהיי פחות ממה שאת, כדי שהוא יוכל לחבב אותך ולהרגיש איתך בנוח, הוא לא מישהו שראוי לחיבה שלך". בארון כבר המתינו לה התחבושות הראשונות שאמה הניחה שם עבורה. כריסטינה לא היססה להתייחס במכתביה ובקלטות שהשאירה ליחסים בינה ובין בעלה, והֵצרה על שלא יכלה לתת לילדיה דוגמא לחיי נישואים טובים. היא הכינה אותם לאפשרות שאביהם יינשא שוב – "אולי אבא התחתן שוב ומצא יחסים מאושרים יותר, שבהם הוא מרגיש על קרקע בטוחה יותר ופחות מנותק, והצליח לספק לכם דוגמה טובה יותר למה שיכול לצמוח מנישואים". בכל פעם שגוון וג'יימי מבקשים לדבר עליה עם אנשים שהכירו אותה, כולל הפסיכולוגית שלה שמחויב לחסיון, הם מגלים שאמם הקדימה אותם, והורתה לכולם לענות לכל שאלה שישאלו, חשופה וחטטנית ככל שתהיה. היא אפילו לקחה בחשבון שהמתנות שהיא משאירה אחריה עלולות להתקלקל או ללכת לאיבוד, מה שבאמת קרה מספר פעמים, וכתבה: "בבקשה תזכרו, אמנם המתנות האלה יקרות בגלל המשמעות שלהן, אבל הן בסך הכול חפצים". אשה מרשימה באמת, בבית ובחוץ (עמותה שהקימה בגיל עשרים ושלוש, לפני נישואיה ולפני לידת ילדיה, להזנת קשישים עניים קיימת ופעילה עד היום).

באחד ממסריה כריסטינה אמרה שבחרה להנשא לאיש שהיתה בטוחה שיהיה אב טוב, וגוון וג'יימי אכן בורכו גם באב מסור. פיטר היה טיפוס הופכי לאשתו הקפדנית עד פדנטיות, בעל דמיון עשיר, חובב הרפתקאות ומעשי קונדס, ילדותי משהו לעתים, אולי פחות רגיש לצרכי היומיום אבל תומך ללא סייג במשברים הגדולים. הוא התמודד עם דכאון, שילדיו לא היו מודעים לו, קרס תחת משבר כלכלי שהוא ואשתו חוו, אבל למרות הקשיים ולמרות מריבות קולניות שבקעו מחדר ההורים הילדים חוו סביבה בטוחה ואוהבת. אם נותרו משקעים בשל חיכוכים שנוצרו עם השנים, הסופרת, כעת בשנות השלושים לחייה, אינה דשה בהם. "קיבלתם בחיים האלה כמה קלפים מצוינים וכמה קלפים גרועים מאוד", אומר לגוון ולג'יימי דודם. צריכים לנצל את הטובים ולהתמודד עם הגרועים.

קל לגלוש בספר כזה לסכריניות, אבל קינגסטון אינה נופלת לפח הזה. הכתיבה שלה כנה, חשופה, בלתי מתייפייפת. היא כותבת על משפחה אוהבת, על סביבה תומכת, אבל גם על כעסים, על מריבות, על כאבים, ואין אלה סותרים את אלה. אחרי שנים של התמודדות עם ילדות בצל המוות ועם כל מה שצמח ממנה, לטוב ולרע, היא משדרת אופטימיות. דנה אלעזר-הלוי העניקה לספר תרגום נאה ורגיש, והספר מומלץ בהחלט.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Did I Ever Tell You? – Genevieve Kingston

מטר

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

דניאלה, גלעד, ארז ומור הם ילדיהם של רופא מנתח בכיר ושל רופאת חדר מיון שפרשה מעבודתה. המשפחה מתגוררת בוילה בשכונת יוקרה חיפאית, נודדת לארצות הברית לתקופה מסוימת בעקבות עבודת האב ושבה ארצה, הצאצאים למדו בבתי ספר טובים, דניאלה בבגרותה היא ציירת וצלמת מוערכת, גלעד איש הייטק מבוסס, ארז החייל כדורסלן מוכשר שזוכה לגור בוילה ביחידה עצמאית המצוידת במיטב מכשירי הכושר, מור הצעירה היא עדיין תלמידת תיכון. החיים הטובים של היפים והעשירים. האמנם?

מאחורי החזות היפה מסתתרת אומללות אינסופית. אם המשפחה היא פסיכופתית מתעללת, משיתה על ילדיה עונשים פיזיים ונפשיים ללא סיבה וללא תכלית, משסה אותם זה בזה, גורמת להם לחשוד זה בזה עד כדי שנאה הדדית. האב מעדיף לשקוע בעבודתו, להותיר את ה"חינוך" בידי אשתו, ולא לשאול שאלות מיותרות. כל אחד מן הארבעה חווה את משטר האימה בדרכו, ומתמודד עם מכאוביו ועם תסכוליו רוב הזמן לבדו. דניאלה וגלעד, שהתגוררו בצעירותם יחדיו באותה יחידה שבה מתגורר כעת ארז, מצאו לזמן מה נחמה זה בזרועות זה, מוסיפים את סוד הטאבו של גילוי עריות לסודות שהם מסתירים מן העולם כולו. לארז ולמור אין את הנחמה הזו. מור בטוחה שארז הוא פריבילג שנהנה מן השפע המורעף עליו ביחידה המבודדת שלו, ושונאת אותו משום כך. ארז, שמשלם ביסורים עבור השפע, בטוח שמור אינה סובלת כמוהו ושונא אותה משום כך. אמם מזינה את השנאה ההדדית הזו, "מטפלת" בכל ילד בנפרד.

הספר נפתח כשדניאלה, שחייה הם כאוס של חיפוש דרך ומפלט בתחום האמנות ושל כניעה לניצול מיני, נזרקת על ידי הסוכן הנצלן שלה, ובמקום להתאבד, כפי שתכננה תחילה, היא מחדשת את הקשר עם גלעד שנותק למספר שנים, כי אין אדם בעולם שמכיר אותה טוב יותר ממנו, ואין מי שאוהב אותה יותר ממנו. גלעד, הפדנטי עד כדי כפייתיות, מקצה לה חדר בדירתו, ומעמיד עצמו לרשותה כדי שתוכל לארגן את חייה מחדש. העלילה שמתגלגלת מכאן חושפת את שעבר על ארבעת האחים מילדותם ועד היום, ואם כי היא כואבת ומייסרת היא גם מצביעה על כוחה של אחווה אחאית להביא לשחרור, או למצער להתרחקות מן הפגיעה ולבטחון.

גל אלגר כותבת מדויק ורגיש. היא אינה נמנעת מתיאורים של העונשים הדרקוניים שהמציאה האם, אך מצליחה לא להגדיש את סאת תיאורי ההתעללות, ומצביעה, בצדק, בעיקר על הנזק הנפשי שנגרם לארבעת הצאצאים, כנראה לתמיד. ארבעת גיבוריה לוקים לא אחת בפגמים, אבל היא אינה שופטת, לא את גילוי העריות, לא את האלימות שפורצת לעתים תחת האיפוק, לא את העוינות כלפי מי שמושיט יד מסייעת. יש כאן בבירור אשמים מול קורבנות, ונפשם של הקורבנות, כפי שמעיד השם המוצלח מאוד של הספר, צרובה. את הצריבה הזו צריך להרגיע, סביבה צריך ללמוד לחיות, אבל למחות אותה כליל אי אפשר. אם יש בספר מסרים, אלה הם, לדעתי: אלימות משפחתית מתחוללת גם בסביבה של רווחה כלכלית וכבוד מן הסביבה, ונזק חמור שנגרם לנפשות צעירות נותר איתן גם בבגרות.

הספר מציג ארבע דמויות שונות מאוד. גם במשפחות נורמטיביות ילדים מתפתחים בכיוונים שונים, אך תחת ה"חינוך" הדרקוני שחוו השונות ביניהם מרתקת, בעיקר בהיבטים של האופן בו התמודדו עם מה שעבר עליהם ושל יחסם כלפי הוריהם. גלעד הוא טיפוס קשוח, גם אם הוא מעורער מבפנים, חדור מטרה להציל את אחיו ואחותו, ומבחינתו אין פתרונות ביניים: "יש רע, יש טוב, תבחר בטוב". הוא אינו מעוניין בתירוצים, בסליחה. בתוכו שוכן ילד שכמֵה לאהבה ולשייכות, אבל הוא יודע שאת העבר אי אפשר לתקן. דניאלה רוצה להבין, ולשם כך היא מוכנה לשמור על קשר עם הוריה ולהתייצב בכל פעם שאמה קוראת לה, גם אם היא יודעת בוודאות שתצא מרוסקת מן הפגישה. "לטוב ולרע, היא אמא שלי", היא אומרת לאחיה שתוהים, כמו הח"מ, על היענותה. בשונה מגלעד היא "מוכנה לסלוח. לכולם. לכל מי שפגע בי אי־פעם", היא רק לא יכולה לדעת אם בקשת הסליחה (של אביה) היא אמיתית או מס שפתיים. ארז, שלמרות הכל מהסס לבחור בבריחה מהבית, מסביר כי "אני לא רוצה מקום בטוח, אני רוצה להרגיש אהוב", ומעדיף להאמין שאמו אוהבת אותו גם אם האהבה המעוותת הזו חורתת בו צלקות. מור, הצעירה מכולם, אולי תהיה זו שתחלים יותר מהאחרים בזכות גילה והסתגלנות שלה והתמיכה של אחיה. פה ושם גם עולה, בעיקר אצל שני האחים המבוגרים, השאלה של הגנטיקה: כמה, אם בכלל, יש בהם מהוריהם? מחשבה מטרידה.

הספר מעלה אל המודעות את נושא האלימות המשפחתית שאסור לטאטא תחת השטיח, והוא מציג באופן חי ארבע דמויות מאובחנות היטב ומעניינות. יחד עם זאת, שני דברים הפריעו לי. האחד סגנוני – לטעמי אפשר היה לקצר אותו מהותית ולהמנע מחזרות, ועוצמתו לא היתה נפגעת, אולי להפך. השני מהותי (המשפטים הבאים כוללים מעין קלקלן) – בדפים האחרונים האב, שהיה בבחינת נעדר מנטלית כל השנים, עובר מהפך ומבקש לפצות את צאצאיו. הסופרת, כך נראה לי, מעניקה לו מחילה שאינו ראוי לה, ואף יותר מזה, מעניקה לו הסבר. דניאלה, שמספרת את העלילה בגוף ראשון מגיעה להכרה כי "הוא היה שקוע כל כך עמוק בעולם ההגיוני שלו, עד שלא העלה בדעתו שקיים עולם מקביל. שטירוף כזה יכול להתקיים". אפשר אולי להבין חברים שחשו שמשהו אינו תקין ונמנעו מלשאול, ואפשר אולי בדוחק להבין אנשי מקצוע שסונוורו ממעמדם של ההורים והדחיקו סימני אזהרה. אבל האב היה צריך לדעת, ואין לו תירוץ.

על אף ההסתיגויות – חשוב ומומלץ.

קינמון

2025

שירה וארז תכננו להקים משפחה. תכניות לחוד ומציאות לחוד. ארז נפצע במהלך שירות מילואים, וכעת הוא מוטל מנותק במיטה בוילה של הוריו. שירה, שממשיכה לגור ביחידת הדיור בוילה, באותו מקום בו חיה עם ארז, קרועה בין הנאמנות לבעל שלעולם לא ישוב להיות האיש שהכירה, ובין הצורך להמשיך בחייה, לעסוק בתיאטרון, אולי להרשות לעצמה אהבה חדשה. הוריו של ארז, מצדם, דבקים בתכנית המקורית של הזוג הצעיר, ולוחצים על שירה ללדת להם נכד מזרעו של בנם.

שירה מקבלת הצעה ללמד תיאטרון בתיכון מקומי, הצעה שמאפשרת לה לעסוק במה שהיא אוהבת וגם להשאר בסביבה מוכרת. לא רק סיפוק מקצועי היא מוצאת בתיכון, אלא גם את עומר, מורה לספרות שנושא שק של כאבים משל עצמו. השניים נמשכים זה לזה גם מכוח אישיותם, וגם בשל אהבתם המשותפת ליצירתו של עגנון (תכלת שחורה, כפי שמכנה עומר את צבע עיניה של שירה, הוזכר ב"הרופא וגרושתו", יצירה של עגנון שעומר ושירה מעבדים למחזה עבור התלמידים). שירה נמצאת במצב בלתי אפשרי: היא נשואה ללא בן-זוג ששותף לחייה. היא מאוהבת ללא יכולת לממש את אהבתה. והיא נתונה למכבש לחצים של חמותה וחמה, שמתמרנים אותה – היא בדורסנות והוא בנחמדות – אל החלטה שהיא לא בטוחה שהיא מסוגלת לקבל.

בדברי התודות הסופרת מספרת כי כתבה את הסיפור בהשפעת פוסט בפייסבוק, שבו אשה, שבעלה נפצע אנושות במבצע צבאי, שיתפה כי החליטה אחרי שלוש שנים להתגרש ממנו. גיבורי המקלדת שמיהרו לגנות את ההחלטה, הכעיסו אותה, והיא החליטה לתת קול לנשים שמצויות במצב הזה. הכוונה טובה ומוצדקת, והלימבו שבו שירה מצויה נוגע מאוד ללב. הביצוע, לעומת זאת, אינו מביע את עוצמת הנושא. אין תחושה שהדמויות כואבות את מצבן או חשות את יסוריו של ארז, לא ההורים, אפילו לא שירה. אין היכרות של ממש עם הדמויות שנותרות פלקטיות למדי. ההחלטות של שירה תמוהות, התנאי שמציב אביו של ארז לוקה בחוסר אמינות, כמו גם האמירות של אמו של ארז בסיום, ולא אפרט מחמת קלקלנים. סיפור שהיה אמור לרדת אל חדרי הלב והנפש נותר, לצערי, אוורירי מדי.

בשל חשיבות הנושא אסכם בהמלצה מסויגת.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

קינמון

2024

משפחה שאיבדה ילדה, שטבעה בבריכה ברגע של הסח דעת, מתקשה להתאושש. ביוזמתה של מארי, אם המשפחה, הם משלמים מקדמה על בית חדש, במטרה להתרחק מן הבית שספוג בזכרונות הבת המתה. כדי לממן את השינוי הם עוברים באופן זמני לנחלה שמארי ירשה מסבה כדי להכניס בה שיפוצים ולהעמידה למכירה. בבקתה בשטח הנחלה מתגוררת מזה כרבע עשור דווינה, מצולקת קשות מהתפוצצות מטען בעת שירותה הצבאי ומוכת הלם קרב. למרות העיוותים בפניה, המרתיעים את מי שאינו מכיר אותה, דווינה חביבה מאוד על אנשי המקום, הן בשל סיפורה הטרגי, והן משום שהיא מטפלת באמצעות צמחי מרפא בתחלואיהם ומסייעת בלידת תינוקות. דווינה טוענת שסבה של מארי הבטיח לה בעל פה שתוכל לגור בבקתה כל חייה. מארי, לעומתה, אינה מאמינה בהבטחה כזו, וכדי לממש את תכניותיה היא תיאלץ לפנות את דווינה. יתרה מזו, מתברר כי הבקתה סובלת משורה של ליקויי בניה ואחת דינה לההרס.

ההתנגשות בין שתי הנשים היא בלתי נמנעת. החוק מתייצב לצדה של מארי. הישוב מתייצב לצדה דווינה. משפחתה של מארי מתפצלת בעמדותיה. הבן ברנדון, בן-עשרה, תומך באמו. האנה בת החמש-עשרה ופנלופי בת השמונה, אחותה התאומה של הילדה שטבעה, תומכות בדווינה. ליאו, אבי המשפחה, רק רוצה שכולם יהיו מאושרים.

סוזן רדפרן כתבה סיפור שכולו אנשים טובים (למעט אחד שלא רק בא על עונשו אלא נושא בעונש על מעשיהם של אחרים), אנשים שהגורל המר להם באופן זה או אחר, והם מנסים לעשות את הדבר הנכון מבלי להפיל יותר מדי קורבנות בדרך. הסיפור מסופר מנקודות מבט מתחלפות של כל הדמויות, כל אחת ומניעיה ורגשותיה (גם אם כולן איכשהו דוברות באותו קול). קל להקשר אליהן, גם כשהן טועות. שלד הסיפור, כפי שמציינת הסופרת באחרית דבר, מבוסס על מעשה שהיה, בשינויים רבים.

למרות הכאב שחווים כולם המסר הוא בסופו של דבר אופטימי. אפשר למצוא מוצא מטרגדיות, אפשר לתקן, גם אם באיחור, עוולות, ומעשים טובים הם מפתח לכל. "אלה המעשים הטובים שעושים אותך מה שאת וצובעים את העתיד באופנים שמעולם לא דמיינת".

הספר לוקה בפשטנות ופה ושם גם בעודף סכריניות. יחד עם זאת הוא קריא מאוד, בורא דילמה שמסקרן לגלות כיצד תיפתר, ומתאים לקריאה נטולת מאמץ.

Where Butterflies Wander – Suzanne Redfearn

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: רחל פן

בּי אברמוביץ' ניחנה בכשרון אנליטי ובזכרון למספרים, וחלומה היה לזכות במשרת ברוקרית באחד הבנקים הגדולים ולממש את כישוריה. אלא שהשנה היא 1927, והדלתות סגורות בפניה משום שהיא אשה, משום שהיא יהודיה, ומשום שאינה בת החברה הגבוהה. העולם הפיננסי הוא מבצרם של הגברים, ולנשים, מכל הסוגים, שמורים בעיקר תפקידי מזכירות. יחידות סגולה, אם הגיעו מרקע הולם, זוכות לתפקיד בכיר יותר במחלקות מיוחדות שבהן נשים יועצות לנשים. לא עזר לבי כשרונה הבולט, לא עזרו לה גם המלצותיו של מרצה שלימד אותה מחוץ לשעות הלימודים כשנמנע ממנה ללמוד בחברת סטודנטים ממין זכר. לא עזרו לה גם פניותיה ללבן של נשים אחרות, ביניהן מרי וייל אנדרס. היא הצליחה להשיג דריסת רגל בבנק בתפקיד זוטר, זכתה לקידום קל כשיכולותיה התגלו, ואז נעצרה ללא סיכוי לקידום נוסף. משרת החלומות נותרה בגדר חלום.

"הנשים של וול סטריט" הוא סיפור שוק המניות המנופח שהוביל למפולת הפיננסית של אוקטובר 1929, אשר הותירה רבבות אנשים חסרי כל אחרי שהשקיעו את חסכונותיהם, קטנים או גדולים, בשוק שהבטיח הבטחות שווא לצמוח לנצח. מפולות ותרמיות, כמו זו של ג'וליאן פטרוליום, שהנחיתה מכה אנושה על ג'ייק, אחיה התאום של בי, בישרו את העתיד לקרות כשהשוק התנפח ללא כיסוי. יחידים, דוגמת ג'סי ליוורמור, הצליחו להרוויח הון כשנערכו מראש לבאות, אבל לרוב האנשים לא היה סיכוי להמלט מן הקטסטרופה. זהו גם סיפורן של נשות התקופה, שיועדו לחיים של רעיות ואמהות, בעוד אפשרויות התעסוקה שלהן הצטמצמו לעמדות זוטרות. זהו גם סיפור על הגירה, על השבר שהיא מביאה, ועל המאמץ לבנות חיים חדשים. ולא נעדר גם מקומו של סיפור רומנטי מהאגדות – גבר מושלם מתאהב באשה מיוחדת, וחרף כל המהמורות שבדרך הם זוכים לסוף מתוק.

כפי ששמו המקורי של הספר מעיד, הפתרונות למכשולים מצויים בפשרה. אם נמנע מבי לזכות במשרת ברוקרית, היא מוכנה להיות ברוקרית צללים. אם גם משרה סודית זו נתקלת בקשיים, היא מוצאת אפיק אחר לכישוריה ולמרץ המפעפע בה. אם איש, כולל אחיה וארוסה אנשי הפיננסים, אינו שועה לאזהרותיה מפני המפולת הבלתי נמנעת, היא מחפשת דרך להבטיח את בטחון בני משפחתה מבלי לערב אותם בתכניותיה. אם הקשר האמיץ שלה עם אחיה פוגע בקשר שלה עם ארוסה, היא מתמרנת כדי להיות בסדר עם שניהם. יש הרבה אומץ ונחישות ביכולת שלה להתאים את חלומותיה למציאות ולפעול בהתאם.

אני מחבבת ספרים שמתארים אנשים הדבקים בלהט בעיסוקם, אבל הפעם הלהט לא הצליח לחלחל אלי מבין הדפים. בנוסף, לא השתכנעתי שהסוד של בי וג'ייק, שתופס נתח ניכר מהעלילה, יכול היה להוות מהמורה כל כך חמורה בקשר של בי עם בן זוגה נייט. ובפינת הקטנוניות – הביטוי "תקרת הזכוכית" הוכנס לשימוש במשמעות המוכרת כיום בסוף שנות השבעים, והשימוש בו כאן חורק. יחד עם זאת, הספר, בתרגומו של אילן פן, קריא מאוד, דמויותיו מתקבלות על הדעת, והוא שופך אור על התקופה מזוית מעניינת. הערות המחברת בסיום מתארות את תהליך הכתיבה, ומצביעות, כיאה וכיאות, על ההיבטים האמיתיים והבדויים שבעלילה.

העיצוב המושך של הכריכה הוא פרי מכחולה של טליה בר.

The Trade Off – Samantha Greene Woodruff

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: אילן פן

"שיעורים בפיתוח קול" נפתח בשבעה-עשר קטעים מתוך ספר שלא יראה אור. דורית רביניאן כתבה אותו במשך חמש שנים, ובסופו של דבר, בלב כבד ובצער גדול, גנזה אותו. לא קראתי, כמובן, את כתב היד שנגנז, כך שאני לא יודעת מה, אם בכלל, החמצתי בשל הצמצום, אבל נהניתי לקרוא אותו כפי שהוא. אחות ואח צעיר ממנה, שהיו קרובים מאוד בילדותם ובהתבגרותם, התרחקו עד כדי ניתוק כשהאח התחתן וחזר בתשובה. אחותו, שהרחיקה בינתים ללימודי משחק מעבר לים, נקראה לשוב ארצה כשאחיה שקע בתרדמת והיה חשש לחייו. מי שמנהלת את חיי האח ואשתו היא דודתה של האשה, וזו הכניסה לעצמה לראש שבין האח והאחות שררו יחסים בלתי הגונים, וכתוצאה מכך אשתו מתקשה להשלים הריון. במצב הקשה שנוצר כעת, קל לה להדביק באמונותיה הטפלות את כל הסובבים, כולל הוריהם של האח והאחות, עד כדי כך שהאחות עצמה מתחילה לפקפק בזכרונות הטהורים שלה. האם אי-פעם אי-שם בילדותם הפרה טאבו?

הספר הזה, כאמור, נגנז. החלק הבא, אחרי תיאור הגניזה, עוסק בזכרונות ילדות של הכותבת, בעיקר בתקופה של שבעה חודשים שבה הורחקה מביתה אל בית הסבים, משום שנולד לה אח חולה והוריה לא היו פנויים לטפל גם בה. עד כמה אפשר לסמוך על זכרונותיה של ילדה בת שלוש וחצי? הכותבת משוכנעת שבתסכולה על הריחוק מהוריה ייחלה למות האח. והוא אכן מת. האם טראומת האח המת ותחושת האשמה הם שגרמו לה לגנוז שנים אחר כך ספר על יחסים בין אחות ואח?

איני סבורה שהסופרת ביקשה לכתוב ספר על אמונות טפלות, אבל כמו בהמשך לאמונותיה של הדודה, שלהן היא מתנגדת לוגית גם אם נסחפת אליהן בעל-כורחה, היא נושאת אמונות מעין אלה משלה.

יתרתו של הספר היא מחווה לאביה שנפטר בשנות הששים לחייו. גם חלק זה מתנקז אל אמונה חסרת בסיס, הפעם בדמות חלום מטריד שחלמה אודותיו בערב שלפני מותו.

הספר, כפי שהבנתי אותו, אינו מתגבש לכלל יצירה אחת, אבל ניחא, שכן כל אחד מחלקיו טוב בפני עצמו. הוא משווק עם שפע רמיזות למעשים אסורים, להתנהגות בלתי הולמת, לטאבו, והעיסוק בהם מתואר כנועז. לא טאבו ולא נועז, ואפשר בלעדיהם. לעומת זאת ויחד עם זאת, נהניתי מאוד מכושר הביטוי של הסופרת, ומאהבתה הניכרת לשפה. בניגוד ליותר מדי סיפורים משפחתיים, שהופכים כל רבע ארוע בלתי נעים לטראומה מתמשכת, היא מספרת על משפחה נורמטיבית, שאהבה וסבלה, ששגתה ותיקנה כמיטב יכולתה, שהתמודדה עם קשיים והשלימה איתם. צלקות קטנות נשארות, ארועי ילדות משפיעים על שארית החיים, אבל אפשר להתבונן אחורה לא בזעם, ודורית רביניאן עושה זאת ברגש ובפיכחון.

מומלץ, ולו רק בשל יופיה של השפה ודיוקם של התיאורים הנפשיים.

עם עובד

2025

"הנשים" הוא סיפורן של הנשים בחייו של האדריכל פרנק לויד רייט. את הספר כותב לכאורה טדשי סאטו, חניך (בדוי) של רייט, שהיה חלק מן הצוות בטלייסין שבויסקונסין, מקום שהיה מרכז פעילותו של רייט. טדשי, חסיד נלהב ומעריץ של האדריכל הנודע, מספר על החיים במקום – "מפעל שיתופי דמוקרטי, מלבד האל שבמכונה, ששלט על הכל בדרכו חסרת המעצורים, הרודנית בגלוי" – ושופך אור על דמותו הססגונית והסוערת של רייט. במאמר מוסגר אציין כאן שדמות זו שונה בתכלית השינוי מזו של הווארד רוארק, גיבור "כמעיין המתגבר", שלכאורה מבוססת עליו. ת.ק. בויל נצמד לעובדות היבשות המתועדות ולארועים היסטוריים, אך כפי שהוא מציין בהערה בפתיחה, הספר הוא שחזור דמיוני.

הספר, המתנהל מן הסוף להתחלה, פותח באולגיבנה לזוביץ, אותה פגש רייט ב-1924, כשהיה עדיין נשוי למרים נואל, ואשר היתה לאשתו השלישית. כאילו לא למד כלום מן הביקורת הקשה והנידוי והחרמות שספג החל מ-1911 כאשר קשר את חייו באלה של מיימה צ'ייני בעודו נשוי לאשתו הראשונה קתרין טובין, הביא את אולגיבנה ואת בתה לטלייסין. כמו בשידור חוזר נדונו הוא ובת זוגו לחיים של הסתתרות, לרדיפות של עיתונאים, ולאובדן חוזי עבודה. הפעם גם נאלצו להתמודד עם חמת הזעם, כמעט על סף טירוף, של מרים הנטושה, שעשתה כל שביכולתה למרר את חייהם. אולגיבנה המשיכה לנהל את טלייסין אחרי מותו של רייט כמעט עד סוף ימיה שלה.

למרים, שתיארה עצמה כפסלת אך שום עבודה שלה לא שרדה, מוקדש חלקו השני של הספר. ההיכרות בינה ובין רייט החלה כששיגרה לו מכתב ניחומים בן חמישה-עשר עמודים לאחר שמיימה נרצחה וטלייסין נשרפה. בתוך זמן קצר הפכו היחסים סוערים, לא תמיד לטובה. מריבות הדרדרו לאלימות ולעלבונות, הם נפרדו והתאחדו ושוב נפרדו. האינטנסיביות האובססיבית שלה, שהיתה גלויה מלכתחילה ותודלקה בהתמכרותה למורפיום, לא הרתיעה אותו, אולי אפילו הקסימה, וב-1923 הם נישאו זה לזה ועברו לטלייסין, שאותה היא ככל הנראה לא אהבה. יחסיו של רייט עם אולגיבנה, שהחלו שנה לאחר מכן, היו מבחינתה הכרזת מלחמה.

הפרק השלישי והאחרון מוקדש למיימה, היחידה מארבע הנשים שלא נישאה לרייט בשל סירובה של קתרין לתת לו גט. מיימה, שהרגישה חנוקה בנישואיה, והעדיפה לנטוש את ילדיה כדי לזכות בחופש, זכתה לגינוי מקיר לקיר בשל בחירותיה ובשל יחסיה הפתוחים עם רייט, וכמוה גם רייט עצמו. מיימה היתה פמיניסטית מוצהרת, ועסקה בתרגום כתביה של אלן קיי, אבל לדעותיה על זוגיות לא היה סיכוי מול גל הגינויים שקידם אותה ואת רייט בכל מקום. מיימה נרצחה ב-1914 על ידי עובד ממורמר בטלייסין, ואיתה נרצחו שני ילדיה שבאו לבקר וארבעה עובדים נוספים.

מעט בשוליים, אבל בעל נוכחות דומיננטית למדי, מצוי סיפורו של טדשי, שמייצג את האדריכלים בשאיפה שבאו להסתופף בצלו של האדריכל הגדול, והיו מוכנים לשאת חיי עמל וכפיפות לחוקים מחמירים. טדשי, יליד יפן, שמקדים דברים משלו לכל פרק, מספר גם על גורלו של יפני בארצות-הברית, תחילה כזר דחוי שחלילה ללבנים לחבור אליו, ובתקופת מלחמת העולם השניה כאויב שיש לכלוא במחנות נידחים. כשהוא כותב את הספר הוא כבר סב, ומי שמסייע בעדו הוא בעלה האמריקאי של נכדתו. חילופי הדעות בין השניים מוסיפים לווית חן להערות ה"סופר" בשולי הטקסט.

ת.ק. בויל מפליא להכנס לעורן של הדמויות השונות, בין אם מדובר בטדשי, התלמיד המעריץ, או בכל אחת מן הנשים. למרות החזרתיות המסוימת של יחסיו של רייט עם בנות זוגו, כל אחת מהן שונה לחלוטין מרעותה, ובויל מבטא היטב את האישיות היחודית של כולן, תוך שהוא מאיר את המגבלות שעמדו על דרכן כנשים באותן שנים. זהו אמנם סיפורן של דמויות בחייו של רייט, אבל בסופו של דבר דמותו שלו היא שמתנוססת במרכזו של הספר, רבת פנים, סוערת, מעוררת השתאות והסתייגות גם יחד, ומאוד מלאה בעצמה. באחת מהערות הסופר מסופר כי רייט הצהיר במהלך משפט שהוא האדריכל הגדול בעולם. השופט שאל איך הוא יכול לבסס את הטענה, ורייט ענה: "כבודו, הרי נשבעתי לומר את האמת". מיוחס לו גם הציטוט הבא: "החוקים והכללים נוצרו בשביל האדם הממוצע. האדם הרגיל אינו יכול לחיות בלי כללים שינחו את התנהגותו. קשה לאין שיעור לחיות בלי כללים, אבל זה מה שהאדם החושב, הכן, ההגון באמת נאלץ לעשות".

"הנשים" הוא ספר אינטנסיבי מאוד, סוחף, כתוב בכשרון ומתורגם כהלכה, ואם כי פה ושם הוא גורם תחושה בלתי נוחה של מציצנות, הוא בהחלט מומלץ.

The Women – T.C. Boyle

עם עובד

2012 (2009)

תרגום מאנגלית: ליה נירגד