תגית: משפחה

רוב שנות הילדות וההתבגרות של רומן גארי עברו עליו בחברתה של אמו בלבד. השניים, שננטשו על ידי אביו, עברו מוילנה לורשה בחיפוש אחר פרנסה וחיים טובים, ובסופו של דבר היגרו לצרפת, הארץ שהיתה משאת נפשה של האם. במשך כל השנים עד לפטירתה היה בנה מרכז חייה. היא ראתה בו את העבר, את הגבר שאהבה ונטש אותה. היא ראתה בו את העתיד, את הגבר המפורסם שיגשים את כל חלומותיה. ובהווה היא עבדה בפרך כדי להניח לפניו מזון, כדי לטפח את כשרונותיו, וכדי לעצב אותו על פי עקרונותיה.

אפשר לכתוב הרבה על אשה שויתרה על הכל וריכזה את כל משאבי נפשה בילד. אפשר לכתוב הרבה על ילד שגדל אל תוך ציפיות שנדמות בלתי אפשריות. גארי מעדיף לא לחפור, וכך גם אני. "הפסיכואנליזה לבשה היום צורה טוטליטרית, ככל האידיאולוגיות; היא מנסה לחנוק אותנו בקולר הסטיות שלה. היא כבשה את השטחים שפונו על ידי האמונות הטפלות, התעטפה במונחים סמליים, ומושכת את לקוחותיה על ידי שוחד פסיכולוגי". הוא מודה שלעתים חש חנוק, שאולי היה עדיף לו אמו היתה מוצאת גבר לאהוב ולא משליכה את כל רגשותיה עליו. הוא מודע לנזק שאהבה אבסולוטית כל-כך עלולה לגרום – "אהבת האם זו הבטחה עם שחר שהחיים אינם מקיימים […] בכל מקום נושא אתה בחובך את רעל ההשוואה, ואתה מבלה את זמנך בציפיה למה שקבלת". ויחד עם זאת הוא יודע שלא היה מי שהוא בלעדיה, שחלומותיה עיצבו אותו. "כשרונותיה של אמי וכן האידיאליזם שלה דרבנו אותי לשאוף לשלמות מופלאה, בחיים כבאמנות, וחלומה היה תקיף מחוש ההומור שלי ומכל לחשושי ההונאה של פיכחות מתבגרת. נתקשיתי להאמין שיימנע ממנה סיפוק זה שהיא ראויה לו, לא יכולתי להאמין שהחיים והגורל הנם מחוסרי כשרון וחוש אמנותי עד כדי כך. תמימותה וכוח דמיונה, אשר בגינם היתה מסוגלת לראות באותו נער זנוח, החי בחור נידח בנבכי ליטא, סופר צרפתי גדול ושגרירה של צרפת, הוסיפו להתקיים בי כמו אגדה יפה, דרשתי את החיים כמין נוסח ספרותי".

מי שמכיר ואוהב את יצירותיו של גארי ילמד מן הספר הזה מנין שאב את המוטיבים המאפיינים אותן. מגיל צעיר הזהירה אותו אמו מפני שלושה אלילים – אליל הכסילות, אליל האמיתות המוחלטות, ואליל הדעות הקדומות, הזלזול והשנאה – וכתיבתו כולה היא מלחמה נחרצת נגדם. כמו אמו הוא רואה מעבר לסיסמאות, ונותן דעתו על היחיד, על האנושי. "קיימת בי הנטיה לחפש מאחורי המטרות הנשגבות והחשובות אחרי המניע האישי הקטן, להאזין בעיצומה של הסימפוניה הגועשת לצלילו הדק והעדין של החליל". חלומה של האם היה לכוח המניע של חייו, הבא לידי ביטוי בכתיבתו: "כשהתבגרתי, שקעתי רובי וכולי במאבק חומרי מיואש כדי לתקן את העולם ולזהותו עם החלום התמים של אמי, שכה אהבתי". דרכו אל הספרות מתוארת אף היא בספר. בכנות ובחן הוא מודה בכשלונו למצוא בעצמו כשרונות אחדים, כמו נגינה, או בהחלטתה של האם למנוע ממנו פיתוח כשרונות אחרים, כמו ציור, מחשש שגורלו יהיה כגורלם של ציירים שנמקו בעוני. הכתיבה היתה כשרון מקובל על שניהם, זה שיביא לתהילה המיוחלת, עד שהפכה בהדרגה לצורך. "ענין היצירה הספרותית היה לי לשאלת חיים, הכרח-קיום כמו אויר ופת לחם, הדרך היחידה בה יכולתי להפטר מחוסר האונים והחולשה שבהיותי יצור אנושי, דרך להזדככות הנפש שבזכותה יכולתי להוסיף ולחיות".

הספר מתלווה אל גארי ואל אמו מילדות ועד לסיומה של מלחמת העולם השניה. המלחמה כפתה עליהם לראשונה פרידה ממושכת. האם נשארה בניס, שם ניהלה מלון קטן. הבן התגייס, שירת בצבא הצרפתי עד הכיבוש, ולאחר מכן מצא דרך לעבור לאנגליה, והיה לטייס קרב בצבא צרפת החופשית. מכתבים קצרים ממנה זרמו אליו בכל שנות הפירוד, מלאי בטחון, תקווה ועידוד, ובתוך ראשו הוא לא חדל לשמוע את קולה, ממריץ אותו מתוך אמונה ושכנוע עמוקים לא להרים ידים, להוסיף להלחם עד הנצחון שיגיע לבטח.

"מרצה וכוח רצונה בוערים בקרבי עד היום ומכבידים על חיי, שכן כה קל לוותר ולהתיאש. היא דנה אותי לחיים של חדווה ותקווה".

ספר נפלא.

La Promesse de L’aube – Romain Gary

ספרית פועלים

1968 (1960)

תרגום מצרפתית: ש. מ. עוגן

"אלפי עולמות מקבילים מתקיימים בכל רגע נתון. כל מה שאת צריכה לעשות הוא למצמץ שלוש פעמים", אומר החתול קינמון לקירה. קירה היא אשה מבוגרת, ההולכת ושוקעת בתוך ערפילי הדמנציה, משרבטת מילים על פתקים לבל יאבדו לה רמזים שהיא מצליחה לשלות מזכרונה המתפורר. קינמון, חתול שמבטו נפרש על עשרות שנים וזכרונו חד, מספר את שקירה כבר אינה זוכרת או מעולם לא ידעה. ובין קרעי הזכרונות, ענת, נכדתה של קירה, מנסה להבין במדויק מי היא ומה רצונותיה, וכורכת יחדיו עבר והווה, העולמות המקבילים המתקיימים יחדיו, לזהות אחת. מתוך אלה נרקם סיפורה השלם של המשפחה, שהוא גם סיפור יהדות האזור שעל גבולות רומניה-אוקראינה-מולדובה במאה העשרים.

"הרצון להמלט מן הזכרונות, הרצון להזכר, להחזיר לחיים את מה שהיה, עצימת העיניים או התשוקה המרה – מה מהם הרעל ומה התרופה?", תוהה ענת כשהיא מוצאת עצמה במסע בעקבותיו של סבה תיאו, בעלה של קירה. ענת היא עורכת דין לענייני משפחה, אשה בגיל המעבר, אם לשלושה, שבשל צירוף נסיבות מבינה שבעצם אינה אוהבת את עבודתה, ושאינה מוכנה להמשיך במאבק להכחיש את נזקי הגיל. צללי העבר, הסיפורים שלא סופרו במלואם, רוחות הרפאים שנוכחות במשפחה – היא חשה שכל אלה הם חלק ממנה, ובנקודה זו בחייה, כשהיא נואשת להבין בשלמות מי היא, היא מנסה ללקט פרטים, ויוצאת אל המקומות מהם הגיעו סביה. שיאו של התהליך יהיה מסע בהרים שתיאו אהב, בחברתו של האיש שפיזר שם את אפרו אחרי מותו. לכאורה טיול שורשים, אבל כפי שבתה הבכורה של ענת מבינה, מדובר ביותר ממסע של היכרות עם ההיסטוריה.  

הספר, למרות האוירה המעט פנטסטית הנובעת מן האופן בו הוא מסופר, נטוע עמוק במציאות. הוא נוקב בשמות מקומות אמיתיים, ביניהם יאשי, קישינב, טרנסניסטריה ומוגילב, בציון ארועים היסטוריים שארעו בהם. הוא מזכיר דמויות שפעלו במציאות, ביניהן הרב מתתיהו פרידמן. ענת מגיעה לכתובת ספציפית – רחוב קוזה וודה 38 ביאשי – ולמנזר גוליה הסמוך – תמונות של שניהם, ושל מקומות נוספים, מצאתי ברשת, וחשתי שאני משוטטת בתוך הסיפור. אגדות עם רומניות שלובות בעלילה. דמותו של אנצ'ל, אחיו של תיאו, היא למעשה זו של המשורר ליוויו דליאנו, כפי שמתארת הסופרת בבלוג שלה.

דינה עזריאל, בספר ראשון מורכב ומיומן, יוצרת מרקם רציף שבו הווה ועבר כרוכים יחדיו באלפי נימים נסתרות, ומה שנדמה כמת מוסיף להתקיים בשלל מופעים בתוך זהות הדורות הבאים. מקורי, מעניין, נוגע ללב ומומלץ.

ידיעות ספרים

2024

באוקטובר 1973, לקראת סיומה של מלחמת יום הכיפורים, השתתף שלומי פרטוש, חייל בגדוד 51 של חטיבת גולני, במבצע קינוח, שהביא לכיבושו מחדש של מוצב החרמון (בעקבותיו טבע בני מסס, אחד מחיילי הגדוד, את המונח "העיניים של המדינה"). המבצע גבה את חייהם של חמישים וחמישה חיילים, ורבים אחרים נפצעו. שלומי חזר ללא פגע. לכאורה. גופו לא נפגע, אך נפשו צולקה לתמיד. הוא סבל מסיוטים, מהתקפי כעס ומחילופי מצב רוח, ונאבק כל חייו להסתיר את קשייו לבל יפגעו בילדיו.

ארבעים שנה אחר כך התגלה בגופו סרטן, בפעם השניה. בתו הבכורה ענבל, רופאה ואם שלושת נכדיו, מספרת על חודשי ההתמודדות עם המחלה, על התקווה ועל היאוש. ההתמסרות שלה אל אביה החולה, לצד אמה ואחיה, גובה מחיר מבן זוגה ומילדיה, ומציבה אותה לראשונה מן הצד השני של יחסי רופא-חולה. רק אחרי מותו היא תלמד על הלם הקרב שהתלווה אליו כצל, שכן בזכות הקשר המיוחד ביניהם הדחיקה כל זכרון על רגעים שבהם לא היה האדם השקט והשקול שהיווה עוגן יציב בחייה מאז ילדותה.

הספר מסופר לסרוגין מפי האב ומפי הבת. הפרקים שבהם שלומי הוא המספר עוסקים רובם ככולם במלחמה, משלב ההתארגנות ועד הקרב עצמו, ומעט גם על הנסיון לבנות חיים נורמליים תוך הדחקת הטראומה. פרקים אלה מבוססים על תחקיר ועל ראיונות, וגם על יומן שנכתב בתוך אותם ימים על קרעי נייר בידי משה פרנקל, חייל בגדוד שנפל בקרב. הפרקים שבהם ענבל היא המספרת מתארים את התפתחותה של המחלה ואת הקשיים שהיא ומשפחתה חווים.

יחסים בין הורים לילדים שזורים בספר. מצד אחד הקשר המיוחד בין שלומי ובתו. מצד שני האופן בו ילדיה של הבת חווים את הדרמה שפלשה אל חייהם. בעיצומה של ההתמודדות עם מחלת האב, ענבל צריכה להכיר בנטל המוטל על ילדיה מעצם נוכחותה המופחתת בחייהם וממודעותם הרגישה לקשייה. מה קודם למה? אחריותה לרווחת האב ולבריאותו או אחריותה ליציבות הרגשית של הילדים?

גם היחסים בין רופאים לחולים נוכחים בסיפור. ענבל, שמסוגלת מתוקף עבודתה להבחין היטב בין סיכויים לתקוות שווא, מאבדת את היכולת הזו כשהיא בצד של משפחת החולה. היא מוצאת עצמה מערערת על קביעותיהם הנכונות של הרופאים, נאחזת בכוח בכל שביב תקווה מטעה, ומטפחת ציפיות בלתי מציאותיות. שוב ושוב הבת שבה גוברת על הרופאה שבה. היא, שיודעת איך לבשר בשורות קשות במלים ברורות, מגלה שהדברים נראים אחרת כשהיא זו שמקבלת את הבשורה. "עכשו, אחרי שחשבתי שאני מבינה מה המטופלים שלי הרגישו מול המלים החותכות שלי, הבנתי שלא הבנתי שום דבר", היא כותבת.

ומעל הכל, זהו הסיפור של חיים עם הלם קרב. לא רק חייו של שלומי, שנאחז בכל כוחו בשגרה ובשפיות, אלא גם חייהם של בני משפחתו, אשתו שחוותה את מצבי הרוח המתהפכים שלו, את הכעס, את הכמעט-אלימות שריסן בכוח רצונו, וילדיו שידעו שלפעמים אבא מתכנס בתוך עצמו, מנותק מהמתרחש סביבו. במהלך חודשי המחלה שלומי תוהה אם קיבל את העונש המגיע לו, עונש על שניצל בעוד אחרים נהרגו, עונש על ההדחקה של מה שעבר עליו, על ששמר הכל בפנים עד שהכאב פרץ בדמות הסרטן.

איילת פרטוש עבו, שבחרה לעשות שימוש בשמות בדויים בפרקים שמסופרים מפי הבת (פרקי האב נצמדים למציאות, כולל שמות), מספרת ברגישות, בכאב ובאהבה, את סיפור שתי המלחמות, זו שהתרחשה על החרמון וזו שהתרחשה בשדה הקרב הרפואי. הספר מהווה מצבת זכרון לאביה, חכם, מרגש עד דמעות, רלוונטי עד כאב ומומלץ בהחלט.

שתים בית הוצאה לאור

2024

יהודה ושלומי הם אחים. פער הגילים ביניהם הוא שתים-עשרה שנים, אבל פער זה אינו היחיד המבדיל ביניהם. למרות שהם חולקים את אותם ההורים, נדמה שגדלו במשפחות שונות לגמרי. יהודה היה בן רצוי להוריו ניצולי השואה; שלומי היה "פנצ'ר" בלתי מתוכנן. יהודה היה עתיר הישגים וזכה לחיזוקים ולמחמאות, גאוות אביו; שלומי היה ילד דחוי, מוכה, לוקה בדיסלקציה ומתקשה בכל. כשהיו צעירים יהודה נטל על עצמו, לעתים ברצון לעתים מתוך כורח, את האחריות על אחיו הצעיר, הגן עליו מהתנכלויות, ואף עמד בינו ובין אביו. בהמשך חייהם שמרו על קשר רופף בלבד, ובכך התקבעו זה בעיני זה בתדמיתם הצעירה – שלומי נראה ליהודה כילד בעייתי, ויהודה נראה לשלומי כמי שזכה בכל – מבלי להכיר את מי שהפכו להיות בבגרותם. אשתו של יהודה, זיוה, שלה הוא נשוי כבר עשרים וחמש שנים, הפכה אשת סודו של שלומי, קצת למורת רוחו של יהודה, שאולי ביקש להתנער מן האחריות שנכפתה עליו, ואולי חש מעט מחוץ למעגל.

איך מתאוששים מילדות רצופת התעללות והשפלות? שלומי מצא את יעודו כמדריך במוסד לילדים שהורחקו ממשפחותיהם. את כל החום והתמיכה שלא זכה לקבל, הוא מעניק לילדים שבחסותו, לא מוותר על אף ילד. אבל נדמה שעל עצמו הוא כן ויתר. הוא מאוהב, או נדמה לו שהוא מאוהב, באשה שלעולם לא תהיה שלו, וסוגר בפני עצמו את האפשרות לקיים קשר אוהב ולהקים משפחה משלו. מבחוץ הוא נראה יציב ומהימן, אבל בפנים הוא עדיין הילד שאביו הטיח בו שהוא אפס ואידיוט.

היציבות ששלומי מפגין כלפי חוץ מתערערת כשאחד מחניכיו, מגובה באמו, מאשים אותו במעשה נורא. הילד הפנימי שבו מבקש להרים ידים. הגבר שהוא רוצה להיות חייב להתעשת ולהאבק על שמו. המשבר הזה יטלטל לא רק אותו, אלא גם את המוסד, ויותר מזה את יהודה. המשבר של שלומי, והחולשה הגופנית הקשה שמערערת בו זמנית את יהודה, גורמים לשניהם לחרוג מן התגובות האוטומטיות, לבדוק את גבולות האמון ההדדי ולכונן קשר אחאי חדש ובוגר.

קראתי שניים מספריה הקודמים של רינה גרינולד. היו לי הסתיגויות מאחד, הערכתי את השני. הספר הזה, לטעמי, משתווה לשני. הוא סוחף ממש מתחילתו, מציף במינימליזם מספק נושאים כבדי משקל כמו הורות מרעילה ויחסי מדריך-חניך, משלב מתח קל, ומספק התרה שהיא אמנם מעט חפוזה אך בהחלט מחממת לב ומתקבלת על הדעת. חווית קריאה נוגעת ללב ומעוררת מחשבה.

את הציור הנאה שעל הכריכה ציירה אורלי מיברג.

שתים בית הוצאה לאור

2024

בבנין תל-אביבי ישן מתים דיירים בזה אחר זה. אחת טובעת, אחת נדרסת, אחד מתאבד או מורעל, אחת מתה לכאורה באופן טבעי אבל לאחר שזכתה לביקורים בלתי צפויים של אחד השכנים. האם יש קשר בין המקרים? שכן אחד, שזמנו בידו, ממנה את עצמו לבלש, ומגיע למסקנה שהמוות הסדרתי אינו טבעי, והוא נובע מן המחלוקת המפלגת את הבניין על שתי כניסותיו – האם להכנס לתהליך של תמ"א או לשמור על הבנין כפי שהוא. הוא בטוח שהאשם בתומכי התהליך, אבל מכריו פוטרים אותו כאובססיבי בלתי מזיק. ואנשים ממשיכים למות.

באותו בנין מתגורר פלג דדון, מתרגם ששואף להיות סופר, אבל היצירה המשובחת שלו, בעיניו, "הרוצח האחרון בפתח תקווה", נתקלת בכתף קרה מצד המו"לים. אין לו ספק שהוא סופר גדול, ובכלל ההערכה העצמית שלו מנופחת ללא קשר למציאות, ולכן כשצצה בחייו ההזדמנות לזכות בתהילה, זו שלדעתו הוא ראוי לה, הוא אינו מחמיץ אותה, ולא משנה המחיר.

באותו בנין, בדירת אמה, מנחה הסופרת נויה בליזובסקי סדנאות כתיבה. נויה היא סופרת מצליחה של ספרי מתח, הפונים אל הקהל הרחב. לפעמים היא חשה צורך לכתוב משהו "רוחני" יותר, אישי יותר, ויש לה הכשרון לכך, אבל אחרי ספר אחד מסוג זה, שזכה להצלחה אך שיבש את חייה, היא חוזרת אל הסוגה שפרסמה אותה.

לימור נחמיאס רקחה סיפור מקאברי מהנה, שמעורבים בו פרשת מתח, עולם הספרות, הרחש-בחש של בנין משותף, יחסים בתוך המשפחה ויחסי זוגיות. היא נוגעת בתפקידו של המתרגם, בשיקוליהם של המו"לים, בביקורת, בטעם או בחוסר הטעם שבסדנאות כתיבה, בהוצאות שתמורת תשלום מוכנות לפרסם ספרות גרועה, וביחסים בין סופרים לבין עצמם – נסיון לזוגיות של סופרים מגלה שקנאת סופרים אינה מרבה חוכמה אלא רק מעצימה את עצמה לשלילה. לקינוח היא חובטת מעט גם בקוראים, כשנוֹיה, בהתקף של דכדוך, מציעה לתלמידיה "תהיו נלוזים, הקוראים מתים על זה". היא מציגה כמה דמויות מעניינות, כמו מנהלת בכירה לשעבר בביטוח לאומי שקרסה בגלל התקפי חרדה, צעיר שנתפס לטבעונות לוחמת, אחיות ניצולות מנגלה, ועוד. סיפור המתח, שעוקב אחרי מקרי המוות וחושף חלקית את מבצעם עד לגילוי שבסוף, קושר את מרכיבי העלילה.

מכל הפרטים המרובים המרכיבים את העלילה, אהבתי במיוחד את האופן בו היא מקושרת אל הסדנאות של נויה. הסדנאות שנויה מעבירה לדיירי הבנין מתיחסות לנקודות המבט השונות שדרכן אפשר לכתוב ספר מתח – לכתוב כמו בלש, או כמו פושע, או כמו קורבן – וכולן נוכחות גם בעלילה. היא מדברת עם תלמידיה על אישיות פסיכופתית, ולפחות אחת כזו מככבת בספר. רעיונות לוגיים שהיא מעלה, צצים בוריאציות מוגזמות גם בראשי גיבורי הספר. לימור נחמיאס עושה שימוש בציניות, בהומור שחור ובהרבה הפרזה מכוונת שתורמת למקאבריות ולהנאה מן היצירה.

את העטיפה המושכת עיצב אמרי זרטל.

בלתי שגרתי ומומלץ.

לקריאת פרק ראשון

כנרת זמורה

2024

כותרת משנה: זכרונות וישועה

שבע-עשרה שנים אחרי שכתב את "מחבואים עם אלוהים", שלום אוסלנדר שב לתאר את גיהינום חייו כמי שגדל במשפחה אורתודוקסית בלתי מתפקדת, והיה לאדם חרדתי. הספר הקודם היה זועם, על משפחתו, על המסגרת הכפייתית, על אלוהים. בספר הנוכחי אוסלנדר מרחיב את היריעה, מנסה להבין את תחושת חוסר הערך – ה"פוּי"  – שליוותה אותו לאורך חמשת העשורים הראשונים של חייו, ויוצא מן הסיפור הפרטי אל הסיפור של בני האדם בכלל.

בראיון מן השנה האחרונה, כשנשאל אם הוא מאמין בקיומו של אלוהים, ענה שאינו יודע, ושהוא מרגיש בסדר עם אי הידיעה. לעומת זאת, בתקופות שהוא מתאר בספריו, תשובתו שונה: "אני לא אתאיסט – הרעיון שאין אלוהים קצת אופטימי מבחינתי. אני מיזותאיסט; יש אלוהים, והוא שמוק". הטיעון המרכזי בספר הוא שאנחנו, בני האדם, מספרים לעצמנו סיפור קשה על עצמנו ולפיו כולנו "פוי", והתנ"ך, הברית הישנה והברית החדשה, מגדיל לעשות זאת ומתווה את הדרך לסיפורים שנוצרו אחריו. "אתה על הפנים", זהו המסר, "מרגע היותך, אתה אשם". ובני האדם הפנימו את המסר, ולא חדלו להפיץ אותו. "סיפור אחד המסופר על ידי בני אנוש, לבני אנוש, שנוטל מכולנו צלם אנוש".

מה מייחד את בני האדם לעומת שאר היצורים החיים? על פי אוסלנדר, "האדם הוא היצור היחיד ששונא את עצמו", וגם "המין האנושי הוא היצור היחיד שמספר לעצמו סיפורים […] אנחנו החיה היחידה שלומדת מהסיפורים שאנחנו מספרים, שההשקפות שלה על עצמה מתעצבות על ידי הסיפורים האלה, ושהפעולות הנובעות שלה נקבעות על ידי הסיפורים שאנחנו מספרים […] ועם כל זה, הסיפור שאנחנו מספרים יותר מכל, סיפור כל הסיפורים, המונומיתוס שלנו, הוא זה: פוי".

הפוי הזה נמצא בכל מקום. בפילוסופיה שרואה את הצדדים השליליים של האדם, בחדשות שמדגישות את הרע, בהתמכרות של בני אדם לאפליקציות שמתריעות על כל ארוע מעורר חשד בסביבתם (כדוגמת Citizen שממנה לא הצליח להתנתק), בשטף הדיווחים הזורמים בכל ערוץ. "הם היו בסביבה במשך שנים, אבל עכשו הם הופיעו בטלפון שלי, במחשב הנייד שלי, על שולחן העבודה שלי, כטקסטים, כסרטונים, בכל דקה בכל שעה של כל יום ולילה, קיא של סיפורים שנפלטו על העולם על ידי הזיווג הנבאש של מחזור החדשות בן עשרים וארבע השעות והאינטרנט". כשאשתו מנסה לשכנע אותו פשוט להפסיק להקשיב ולקרוא, והוא טוען כנגדה שהיא טומנת את הראש בחול, היא מגיבה ב"אז במקום לטמון את הראש בחול ולהגיד שהחיים טובים, אתה טומן אותו במדמנה ואומר שהחיים חרא". לוקח לו שנים, חמישים שנה ליתר דיוק, והרבה משברים, לפני שהוא מצליח להחליט לנסות לאמץ את אורח החיים השמח, המתלהב, האופטימי, של אשתו השונה ממנו.

הגישה הזו לחיים לא צמחה יש מאין, אלא על רקע משפחה בלתי מתפקדת – אב אלים, אם שקולה אינו נשמע, אח שאימץ התרסה ואלימות כתגובה, אחות שנמלטה אל אכילת יתר. התוצאה, ילד אכול חרדות, שתכונותיו העיקריות, כפי שהוא מתאר אותן, הן תיעוב עצמי עיקש ולהיטות נואשת לרַצות. הוא אינו מסוגל להאמין שמישהו רוצה בו. ילדיו, פקס (=שלום) ולוקס (=אור) אוהבים אותו, והוא חושב לעצמו שאינו יכול להבין למה, ולכן הוא יכול רק להניח שהם אידיוטים ולחשוש מן הרגע שיתפקחו. אשתו אורלי מחבקת אותו באהבה, והוא יכול רק לדאוג שמא היא חושבת שהוא שמן. הוא סופר מצליח, אבל משכנע את עצמו שלא. אלוהים מתייחס אליו כפי שהתייחס לאיוב, או כמו אל סיטקום קומי, בזה הוא בטוח, ובסגנונו השנון והקפצני הוא מסכם כל ארוע קשה בחייו במשפט "נחזור עם עוד אוסלנדר קורע מצחוק מיד אחרי הפרסומות".

למרות האופן שבו גדל, למרות שהוא זקוק לתמיכה מתמשכת של פסיכיאטר, ולמרות אפס האמון שלו בעצמו, הוא אב טוב. הוא יודע למתן את חרדותיהם של ילדיו, כשאלה מתעוררות, במשפטים נבונים שאותם אינו מסוגל לומר לעצמו. הוא ואשתו, גם היא יוצאת משפחה אורתודוקסית, מקיימים זוגיות איתנה, שמצליחה, בעיקר בזכות אופיה של אורלי, לצלוח את המשברים הקיומיים שאוסלנדר חווה.

תקופת הקורונה, הסגר והבידוד, היתה קשה לו במיוחד, דרדרה אותו במסלול מסוכן, וכמעט הביאה אפילו את אשתו להרים ידים ולוותר עליו. הוא התחיל להכיר בכך שהוא מסתובב בעולם כנביא זועם ושיפוטי, שהוא עלול להפוך את בניו להיות כמוהו, ושהוא בעצם עיוור לאפשרויות אחרות. "התחלתי לתהות אם גם אותי הסיפורים שיגעו – סיפורים מהתנ"ך, סיפורים מההיסטוריה, סיפורים ברשתות החברתיות, סיפורים באתרי חדשות, כל כך הרבה סיפורים, כולם נקראים פוי". מכאן החלה הדרך אל מה שמכונה בכותרת המשנה של הספר "הישועה".

אולי כל זה מצטייר ככבד מאוד, ובעצם הסיפור, כשמקלפים אותו מסממנים ספרותיים, הוא באמת כזה. אבל סגנונו של אוסלנדר מאזן, אם כי לא מאיין, את הכובד. במשפטים קצרים, קפיציים, עמוסי שורות מחץ, מדכאות אך מצחיקות, הוא מספר סיפור שהקפיציות ממנו והלאה. הספר נעים ומהנה לקריאה, שופע אזכורים תרבותיים, ונדרש (לי) להגיע לסופו כדי לחוש את מלוא משקלו. התרגום של ארז אשרוב מצוין, והספר, כמו ספריו האחרים, מומלץ בשל סגנונו ובשל תכניו מעוררי המחשבה.

Feh: A Memoir – Shalom Auslander

כנרת זמורה

2024 (2024)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב

את כריכת "הצמה של סבתא" מעטרים ציטוטים מתוך ביקורות שמתארות אותו כמצחיק במיוחד, מרומם רוח ונפש, מעשה שובבות קומי, וכיוצא באלה. מסתבר שקראנו ספרים שונים. בעיני הוא בעיקר מדכא, וגרוע מזה – הוא נעדר עומק.

מכיוון שהסקירה הזו תסתכם באי-המלצה, ארשה לעצמי לכלול בה מספר קלקלנים. מי שמתעתד לקרוא את הספר, אולי יעדיף לדלג עליה.

את הסיפור מספר הילד מקסי, בן שש כשהעלילה נפתחת. מקסי מתגורר עם סבו וסבתו במגורי מהגרים בגרמניה אחרי שעזבו את רוסיה. הדמות הדומיננטית במשפחה היא מרגו, סבתו של הילד, ולידה מתנהל חרש בעלה צ'ינגיס. חייו של מקסי מוגבלים לתחום הבית, נתון לשורה ארוכה של איסורים שהטילה עליו סבתו, בתואנה שהוא חולני, לא יוצלח, ולעולם לא יסתדר לבדו. היא מכינה לו עוגת יום הולדת, ומרשה לו רק לרחרח אותה, שמא יזיק לו הסוכר, בעוד היא זוללת אותה מול עיניו. היא מריצה אותו לבדיקות רפואיות, ומסרבת לקבל חוות דעת לפיה הוא ילד בריא. את שנות ילדותו בילה מנותק מחברת ילדים, וכשהוא מעמיד פנים שאינו חש בטוב בתקווה לחמוק מללכת לבית-ספר, סבתו מסבירה לו שזו רק התרגשות, ויחד עם זאת מבשרת לו כי "בית ספר זה גיהינום עלי אדמות". כשהוא שואל על הוריו, הוא אינו זוכה לתשובה. לעומת זאת הוא מולעט בסיפורי אימה על יהודי אדמוני דמוני בפרט, ועל אנשים זרים שאורבים לו בכלל. כן, הסבתא היא גם אנטישמית, למרות שניצלה קשר קלוש של המשפחה ליהדות כדי לצאת מרוסיה (את טיבו האמיתי של הקשר אותיר בגדר נעלם).

זהו, אם כן, סיפור על אשה מופרעת, ועל ילד שנופל קורבן לשגעונותיה, מטמיע את תחושת חוסר הערך שלו, וגם אם הוא מעז לבדוק את הגבולות הוא נותר נאמן למְענה שלו. צ'ינגיס, הסבא, הוא נוכח-נפקד. הוא יוצא בבוקר לעבודה, חומק בערב לחדר בו הוא ישן לבדו, בעוד אשתו חולקת ספה עם הנכד, נכנע לגחמותיה ובוגד בה. ברגעים נדירים שבהם היא מגלה חולשה, הוא מגלה כלפיה רוך בלתי צפוי. במקרים בודדים בהם הילד מופקד בידיו, הוא מרשה לו פינוקים שסבתו אסרה, אבל אינו עושה דבר כדי לסייע לו ליהנות מהם. כך, לדוגמא, הוא קונה ילד גלידה, אך צופה בו ללא עידוד כשהוא נמנע מללקק אותה. "הגלידה נמסה בידי והרגשתי כאילו אני מחזיק רימון ללא נצרה", אומר הילד. הסב אינו פוצה את פיו.

אל הבלילה הזו מצטרפות מהגרת רוסיה צעירה ובתה. האֵם תלד ילד לצ'ינגיס, ותכנע למרותה של מרגו שתשתלט עליו ועליה. הבת תלמד עם מקסי באותה כתה, תתעלל בו ותתאהב בו.

השנינות המושחזת, המובטחת על הכריכה, מגיחה רק פעם אחת, כשחזרות אינטנסיביות בסטודיו למחול שהקימה מרגו מובילות לאובדן הכרה מרוב תשישות ולקטטות במלתחות. "אולי אנחנו רק נציגוּת קטנה של הבלט הרוסי, אבל אצלנו עושים דברים כמו במגרש של הגדולים", אומרת מרגו ומכוונת בגאווה אל הקשיחות הרוסית הבלתי מתפשרת והדורסנית.

ספרה הקודם של אלינה ברונסקי שתורגם לעברית, "תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי" (בשפת המקור ראו אור שבעה ספרים נוספים בתשע השנים שבין שני אלה), הציג אף הוא דמות של אשה דומיננטית, מעורערת ומערערת, שמאמללת את משפחתה. אבל בעוד הספר הקודם תיאר, בצורה מבריקה ומשכנעת, לדעתי, את נפשה של רוזה הפסיכופטית, פה דמותה של מרגו נותרת ריקה מתוכן. בעברה של המשפחה טמונה טרגדיה – השם מאיה היקרה שב וצץ כפצע בלתי נרפא – אבל הטרגדיה הזו נבעה גם היא מאופייה העיקש והבלתי מתפשר של מרגו, כך שלא ניתן לומר, כפי שאולי הסופרת מבקשת להציע, שהטראומה עיצבה את מי שהיא בהווה. מרגו נותרת בלתי מפוענחת (ומעשה של חסד שהיא עושה בסיום אינו מכפר על חיים שלמים של התעללות), צ'ינגיס הוא בכלל בגדר נעלם, ובאמצע מצוי מקסי, שכדרכו של ילד מקבל את מה שנוחת עליו, ומודע רק חלקית לאומללותו. יש אנשים כמו מרגו וכמו צ'ינגיס, אבל תיאור גרידא ללא נקודת אחיזה שמאפשרת איזשהו הקשר, איזושהי הבנה, הוא אכזבה.

לאלינה ברונסקי יש יכולת לתאר סיטואציות מדויקות, ונראה שההקצנה עד אבסורד חביבה עליה. נהניתי מכך בספר הקודם. הפעם אין בזה די.

Der Zopf Meiner Grossmutter – Alina Bronsky

הכורסא

2019 (2024)

תרגום מגרמנית: שירי שפירא

כשלביא, השלישי מבין שישה ילדי המשפחה, מאובחן כחולה איידס, חיי המשפחה כולה משתנים, כשכל אחד מוצא את הדרך להתמודד עם הבשורה הקשה ועם השלכותיה, וכולם יחד מתארגנים סביב הבן החולה והסיטואציה שהופכת מרכזית. אחרי שש שנות התמודדות לביא עתיד למות, כך מספר לנו אחיו מיכאל כבר בתחילה, אבל ידיעת הסוף אינה גורעת מעוצמת ההזדהות עם המאבקים שבדרך, ויחד עם כל אחד מבני המשפחה נחווית התוחלת של התקווה. ינץ לוי כותב על אהבה, על יחד, על סוד, על זכרון ושכחה, על ריחוק וקירבה, אבל בעיקר על תקווה. "וכך אנו, בני האדם, נעים במעגלים עיקשים של תקווה. זאת, התקווה, מתגנבת  לכל פעולה קטנה או גדולה שלנו. היא מסתננת לכל שאיפה ונשיפה שלנו. לכל מבט עיניים, לכל צליל. וכשהיא מתרחקת ונסוגה, אנחנו ממציאים אותה, מדמיינים אותה, מייחלים לה, לתקווה", הוא כותב בסיומו של הספר.

נבו, האח הבכור, בוחר להסתכל על היום שאחרי. הוא מוותר על קריירה צבאית, עובד בעבודה רווחית יותר כדי לתמוך במשפחה, וסבור שלצד התמיכה בלביא יש להקדיש תשומת לב לכל בני המשפחה האחרים, בעיקר הצעירים, כי הם אלה שיצטרכו להמשיך לחיות אחרי מותו של אחיהם. גלעד, הבן השני, מקדיש את עצמו לרווחתו של לביא, גם על חשבון חייו האישיים. מיכאל, המספר, שמבין אחיו היה המרוחק ביותר מלביא, נרתם גם הוא למשימה, וכשגלעד עושה סוף סוף לביתו ונישא לחברתו, מיכאל הופך לאח הקרוב ביותר ללביא. גם גלעד וגם מיכאל אינם מסוגלים לאמץ את הגישה השכלתנית של נבו, ודבקים בתקוות ההחלמה. קשה לעמוד על טיבה של סמדר, הסגורה מבין ילדי המשפחה, ורק שנים אחר-כך מיכאל שומע ממנה כיצד התמודדה. אילאיל הצעירה מתקשה לספוג את כל מה שהחיים הפילו עליה – כבר כשהיתה בת חמש החל אביהם של השישה להתפוגג אל תוך דמנציה – והיא בוחרת לאשפז את עצמה מרצון במחלקה סגורה, אולי כדי להתרחק, אולי כדי לקבל כלים להתמודדות. אבי המשפחה, כאמור, מנותק מסביבתו, הופך מסוכן לעצמו ולאחרים, ובשלב כלשהו במהלך שש השנים המייסרות תיאלץ המשפחה לשכן אותו במוסד סיעודי. אם המשפחה היא אולי הדמות המורכבת מכולם. היא אמו המיוסרת, המסורה והאופטימית עד אין קץ של לביא, אבל היא גם אמם של חמישה ילדים נוספים שנזקקים לה, והיא גם אשה בפני עצמה שכמהה לאהבה ולזוגיות. כולם יחד וכל אחד לחוד עומדים בפני בחירות קטנות וגדולות שמשקפות את התוחלת של התקווה.

לביא עצמו, שהיה גבר כריזמטי, חייל מוערך, דעתן ועצמאי, שוחרר מיידית מן הצבא, ונשלח הביתה כאדם תלותי כדי לבקש מרפא או לגסוס, תלוי את מי שואלים. וכאילו לא די בקשיים הפיזיים, מדובר באיידס בתקופה שבה המחלה היתה נחלתם של "מצורעי" החברה, הומואים ונרקומנים. לביא לא נמנה איתם (ואותיר את סוד הידבקותו כסוד, משום הגילוי הדרמטי הכרוך בו), אבל כדי לא להתמודד עם הסטיגמה בחר שלא להחשף. ספור הכיסוי שאימצה המשפחה היה בעיות בכבד. לביא, שלא איבד את חינו ואת כוח המשיכה שלו, נאלץ להתמודד גם עם הבדידות, ואחיו לא יכול היה שלא לתהות "מה עושה הידיעה שהמחלה הממיתה המקננת בגופך עלולה לעבור אל אנשים אחרים דווקא בלב לבן של האינטימיות, של הקרבה, של התשוקה, של האהבה, של הרומנטיקה ושל חשיפה גופנית ורגשית? מה זה עושה לנפש ומה זה מעולל לגוף?"

ינץ לוי, בכתיבה חשופה, כנה וישירה, מספר על משפחתו שאיבדה את הבן רגב. "החלטתי לכתוב. לא ספרות ולא המצאות, לא תחבולות וערמות מלל", הוא מצהיר בתחילת הספר, ונראה שלמרות כמה נגיעות ספרותיות, שאליהן הוא מתייחס בפודקאסט של דפנה לוי על החיים ועל המוות, עמד בדיבורו. מספר פעמים במהלך הספר מגיחה דמותה של סופרת מפורסמת, שכתבה ספר על מוות במשפחה, אולי בהתבסס חלקית על משפחתו שלו, והסופר, מפיו של מיכאל בן דמותו, משתלח בספרותיות שבה עטפה את החוויה. "בני אדם תמיד יקחו את הכאב והיאוש העמוקים ביותר ויטגנו אותם לכדי "ספרות", "טיעון", "אידיאולוגיה", "אישיות", "קישוט", מלל מלל מלל – רק לא חיים", הוא מתבטא באחת הפעמים. למרות שנדמה שהוא מכוון אל דמות של סופרת אמיתית, בשיחה אתו הסביר שמדובר בדיון פנימי בינו לבין עצמו על האופן שבו יש לספר את החיים. בפודקאסט האמור הוא אומר גם כי אנחנו חיים לא רק את מה שקרה אלא גם את מה שיכול היה להיות, וכשדמויותיו ניצבו בפני מספר אפשרויות, חלקן, גם אלה שלא נבחרו, תוארו בספר כאילו כן, כי היו להן חיים משלהן. כך או כך, זהה לחלוטין למציאות או רק צמוד אליה, סיפורן של אותן שש שנים חי ונושם ובועט בין דפי הספר, ותובנותיו של הכותב מעניינות ומרגשות גם יחד.

"תוחלת החיים של אהבה" הוא ספר מיוחד באופן כתיבתו, מרתק בכושר ההתבוננות שלו, ונכנס עמוק אל הלב. מומלץ מאוד.

זמורה ביתן

2015

בכל בוקר יוצאים הוריו של פְּרוֹפִי לעבודה. עד שישובו בערב הדירה היא ממלכתו של הילד בן השתים-עשרה (שתים עשרה ורבע, כפי שהוא מציין בדקדקנות אופיינית). הימים ימי חופשת הקיץ, הארץ נתונה תחת המנדט הבריטי, פרופי מגיף את התריסים, ובאפלולית הדירה נותן דרור לדמיונו. הוא מתכנן פעולות מחתרתיות למיגור השלטון הבריטי, ושוקע בספרים הרבים בחדר העבודה של אביו. מסיבה שתתברר בהמשך, מופיעה באחד הבקרים על הקיר החיצוני של הבית כתובת המכתירה אותו כבוגד, אבל כשהוא עוסק בלהיטות במה שחביב עליו מכל, חקירת מילים, משמעותן ומקורן, הוא שוכח מהכל, "וכבר לא אכפת היה מה אני, בוגד, וכחן, ילד משוגע, כי כל הבוקר ההוא הפלגתי במרחבי האנציקלופדיה". ההיסחפות הזו היא שגרמה לחבריו להעניק לו את הכינוי הנגזר מן המילה פרופסור.

אביו של פרופי עובד בהוצאה לאור בשעות היום, ובשעות הקטנות של הלילה הוא שקוע בהכנות לכתיבת ספר על תולדות היהודים בפולין. אמו היא מורה וחונכת במעון לילדים יתומים שהצליחו להסתתר מפני הנאצים. שניהם איבדו את קרוביהם בשואה, ושניהם, כל אחד בדרכו, מעורבים בפעילות המחתרתית, האב בניסוח כרוזים באנגלית, והאם בטיפול בפצועים. בדגם משפחתי, הלקוח מן הביוגרפיה של הסופר, האב הוא הקפדן והמעשי מבין השניים, מרוחק יחסית מן הילד, אך חולק עמו רגעים של חסד בבילויים אינטלקטואלים משותפים. האם היא הרכה מביניהם, מעט חולמנית, רגישה לנפשו של הילד. בתקופה שבה משפחות מסתגרות בדלת אמותיהן בשעות הערב מחמת העוצר, ההורים ובנם יוצרים יחידה קטנה מגובשת, שבה יש מקום למשפחתיות אך גם מקום לעצמיות. נדמה שהבן הוא הֶלְחֵם של הוריו, רך ונוקשה גם יחד, חולמני לעתים כאמו, ולהוט לצבור ידע ולשתף בו כאביו.

פרופי הוא חבר מחתרת גאה, מחתרת שהוא עצמו הגה והקים יחד עם שני חברים בני גילו. שניים אלה הם שהכריזו עליו כעת כבוגד. כי פרופי, שנמנע בקנאות מכל מגע עם האויב המשוקץ, גילה שהעולם אינו שחור ולבן בלבד, וכי גם בינו ובין אחד מנציגי אותו אויב ניתן למצוא את המשותף. כשנסחף ערב אחד בעיסוקיו מחוץ לבית, ומצא עצמו ברחוב אחרי שהעוצר החל, נתפס בידי סרג'נט דנלופ, גבר עדין, מעט תמהוני, שליווה אותו הביתה כשהוא פונה אל הילד בעברית מקראית. לרגע נשכחה מפרופי השנאה לבריטים, ותאוות השפה גברה עליו. כשהציע לו הסרג'נט להפגש ללימוד הדדי –  הוא ילמד מפרופי עברית בת זמננו, ובתמורה ילמד אותו אנגלית – פיתויו של העיסוק האהוב עליו מכל גבר. הוא שכנע את עצמו שמן המפגשים הללו תצמח תועלת למחתרת, ובגאווה סירב להסגיר לבריטי את שמו האמיתי, אבל הוא נהנה הנאה אמיתית מן הלימוד, ולמען האמת הוא מחבב את הסרג'נט.

את עלילת הספר אפשר לסכם במשפטים בודדים, אך העלילה אינה לב הענין. התיאור החי של הדמויות, היכולת לכתוב ארבעים וחמש שנים אחרי הארועים ועדיין להיות הילד על חוכמתו, על תמימותו ועל משוגותיו, המחשת אווירת התקופה, התשוקה הסוחפת ליֶדע – כל אלה מתגבשים לספר כובש לב. "מה שמיוחד אצלך, כל דבר שאתה מספר ממש יכולים לראות", אומרת לפרופי נערה שכנה, והדברים יפים גם לעמוס עוז. הוא מלהטט עם השפה, ומפיח חיים מרהיבים בסיפור פשוט. בעיני, זהו אחד הטובים שבספריו.

הספר מלווה בציורים פרי מכחולה של אנה טיכו. האיור שעל הכריכה הוא של יוסף זריצקי.

מומלץ מאוד.

כתר

1995

אָיוֹלָה רוצחת את בני הזוג שלה. למה? תמיד יש סיבה, לא ברור אם אמיתית. כי איולה היא לא רק רוצחת סדרתית, אלא גם שקרנית ואנוכית. נדמה שמבחינתה יש אדם אחד חשוב בעולם, היא עצמה, ותפקידם של כל האחרים הוא להעריץ אותה, לתמוך בה, ולחלץ אותה מצרות. העובדה שהיא יפיפיה עוצרת נשימה משחקת לטובתה, כמו גם היותה בת לאם שאינה רואה את פגמיה, ואחות צעירה לקורידה, שלקחה על עצמה את האחריות לרפד את חייה.

קוֹרידֶה היא כל מה שאיולה לא. איולה היא מעצבת אופנה עצמאית, עובדת על פי גחמות בתוך חדר מבולגן ומטונף; קורידה היא אחות בבית חולים, על סף קידום לאחות ראשית, חולת נקיון ופדנטית. איולה מתנהלת בעולם כאילו הוא שלה, ונוטלת ממנו על חשבונם של אחרים ללא יסורי מצפון; קורידה אסרטיבית בעבודה, אבל חיישנית וביישנית כשהדברים נוגעים ליחסים בינאישיים. איולה מסחררת את ראשם של גברים; קורידה מודעת להיותה האחות הלא אטרקטיבית, זו שכמעט נעלמת ברקע כשאחותה הכריזמטית מופיעה. איולה מתחברת בקלות עם כל אדם; החבר היחיד של קורידה הוא חולה בתרדמת, שבאוזניו היא שופכת את לבה למרות שהיא סבורה שאינו שומע אותה.

כשאיולה נועצת שוב ושוב את הסכין שירשה מאביהם בבני זוגה, קורידה נמצאת שם עם מיכל אקונומיקה, עם רכב לסילוק הגופה, ועם הנחיות להתנהגות שתסיר מאחותה כל חשד.  

האם האחריות ללא גבולות שנטלה על עצמה קורידה תחזיק מעמד כשאיולה תפנה את תשומת לבה דווקא לרופא שבו איולה מאוהבת? וכשהרופא יפול בקסמיה של איולה, למי תהיה נתונה נאמנותה? לאחותה, כרגיל, או לרופא שעלול להיות הקורבן הבא?

והשאלה המהותית יותר: למה קורידה מחפה על איולה ומאפשרת לה להמשיך?

אוינקן ברייתווייט מוליכה בהדרגה את העלילה מסיפור שנדמה פשטני וקצת תמוה אל שורשיו של קשר אמיץ בין שתי אחיות. נסיבות חייהן אמנם עיצבו אותן באופנים הפוכים, אך יצקו אותן יחדיו בקשר בלתי ניתק. "אני תמיד אהיה שלה והיא תמיד תהיה שלי. אף אחד אחר לא חשוב", יודעת קורידה, ומוכנה לשלם כל מחיר כדי לשמר את האחווה הזו. מעשי הרצח אינם הדבר היחיד שהאחיות מסתירות. יחד עם אמן, שאינה מודעת, או אינה רוצה להיות מודעת, למעשיה של איולה, הן עוטות מסכות כלפי חוץ. "אין כמונו יסודיות בכל הנוגע להטעייתם של אנשים אחרים", כי אין ברירה, יש סודות שאי אפשר לדבר עליהם, כי אחרים לא יבינו או לא יקבלו או יאשימו. לא הכל קורידה מספרת, אבל אין בכך צורך. מתוך קטעי הדברים, מתוך מעט מן ההיסטוריה הפרטית שהיא חושפת, מצטייר העבר שמצל עליהן בהווה, והתמיהות שעלו בתחילה מקבלות מענה.

"אחותי, הרוצחת הסדרתית" כתוב בסגנון מעט קצרני, אך אין בכך כדי לפגוע בעומק הרגש המובע בו. אי אפשר שלא לחמול על שתי האחיות, וגם על אמן, ואי אפשר שלא לחבב את קורידה המצפונית, הנוטלת על כתפיה את תפקיד הבוגר האחראי. העלילה ממוקמת בניגריה, ויש בה התיחסויות לתרבות המקומית, אבל נושאיו ודמויותיו חוצים גבולות. הספר נמנה עם הרשימה הארוכה לפרס הבוקר ב-2019, לגמרי בצדק. התרגום של אילן פן נאה ושוטף, והספר יוצא הדופן מומלץ.

My Sister, the Serial Killer – Oyinkan Braithwaite

פן וידיעות ספרים

2020 (2017)

תרגום מאנגלית: אילן פן