תגית: משפחה

את כריכת "הצמה של סבתא" מעטרים ציטוטים מתוך ביקורות שמתארות אותו כמצחיק במיוחד, מרומם רוח ונפש, מעשה שובבות קומי, וכיוצא באלה. מסתבר שקראנו ספרים שונים. בעיני הוא בעיקר מדכא, וגרוע מזה – הוא נעדר עומק.

מכיוון שהסקירה הזו תסתכם באי-המלצה, ארשה לעצמי לכלול בה מספר קלקלנים. מי שמתעתד לקרוא את הספר, אולי יעדיף לדלג עליה.

את הסיפור מספר הילד מקסי, בן שש כשהעלילה נפתחת. מקסי מתגורר עם סבו וסבתו במגורי מהגרים בגרמניה אחרי שעזבו את רוסיה. הדמות הדומיננטית במשפחה היא מרגו, סבתו של הילד, ולידה מתנהל חרש בעלה צ'ינגיס. חייו של מקסי מוגבלים לתחום הבית, נתון לשורה ארוכה של איסורים שהטילה עליו סבתו, בתואנה שהוא חולני, לא יוצלח, ולעולם לא יסתדר לבדו. היא מכינה לו עוגת יום הולדת, ומרשה לו רק לרחרח אותה, שמא יזיק לו הסוכר, בעוד היא זוללת אותה מול עיניו. היא מריצה אותו לבדיקות רפואיות, ומסרבת לקבל חוות דעת לפיה הוא ילד בריא. את שנות ילדותו בילה מנותק מחברת ילדים, וכשהוא מעמיד פנים שאינו חש בטוב בתקווה לחמוק מללכת לבית-ספר, סבתו מסבירה לו שזו רק התרגשות, ויחד עם זאת מבשרת לו כי "בית ספר זה גיהינום עלי אדמות". כשהוא שואל על הוריו, הוא אינו זוכה לתשובה. לעומת זאת הוא מולעט בסיפורי אימה על יהודי אדמוני דמוני בפרט, ועל אנשים זרים שאורבים לו בכלל. כן, הסבתא היא גם אנטישמית, למרות שניצלה קשר קלוש של המשפחה ליהדות כדי לצאת מרוסיה (את טיבו האמיתי של הקשר אותיר בגדר נעלם).

זהו, אם כן, סיפור על אשה מופרעת, ועל ילד שנופל קורבן לשגעונותיה, מטמיע את תחושת חוסר הערך שלו, וגם אם הוא מעז לבדוק את הגבולות הוא נותר נאמן למְענה שלו. צ'ינגיס, הסבא, הוא נוכח-נפקד. הוא יוצא בבוקר לעבודה, חומק בערב לחדר בו הוא ישן לבדו, בעוד אשתו חולקת ספה עם הנכד, נכנע לגחמותיה ובוגד בה. ברגעים נדירים שבהם היא מגלה חולשה, הוא מגלה כלפיה רוך בלתי צפוי. במקרים בודדים בהם הילד מופקד בידיו, הוא מרשה לו פינוקים שסבתו אסרה, אבל אינו עושה דבר כדי לסייע לו ליהנות מהם. כך, לדוגמא, הוא קונה ילד גלידה, אך צופה בו ללא עידוד כשהוא נמנע מללקק אותה. "הגלידה נמסה בידי והרגשתי כאילו אני מחזיק רימון ללא נצרה", אומר הילד. הסב אינו פוצה את פיו.

אל הבלילה הזו מצטרפות מהגרת רוסיה צעירה ובתה. האֵם תלד ילד לצ'ינגיס, ותכנע למרותה של מרגו שתשתלט עליו ועליה. הבת תלמד עם מקסי באותה כתה, תתעלל בו ותתאהב בו.

השנינות המושחזת, המובטחת על הכריכה, מגיחה רק פעם אחת, כשחזרות אינטנסיביות בסטודיו למחול שהקימה מרגו מובילות לאובדן הכרה מרוב תשישות ולקטטות במלתחות. "אולי אנחנו רק נציגוּת קטנה של הבלט הרוסי, אבל אצלנו עושים דברים כמו במגרש של הגדולים", אומרת מרגו ומכוונת בגאווה אל הקשיחות הרוסית הבלתי מתפשרת והדורסנית.

ספרה הקודם של אלינה ברונסקי שתורגם לעברית, "תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי" (בשפת המקור ראו אור שבעה ספרים נוספים בתשע השנים שבין שני אלה), הציג אף הוא דמות של אשה דומיננטית, מעורערת ומערערת, שמאמללת את משפחתה. אבל בעוד הספר הקודם תיאר, בצורה מבריקה ומשכנעת, לדעתי, את נפשה של רוזה הפסיכופטית, פה דמותה של מרגו נותרת ריקה מתוכן. בעברה של המשפחה טמונה טרגדיה – השם מאיה היקרה שב וצץ כפצע בלתי נרפא – אבל הטרגדיה הזו נבעה גם היא מאופייה העיקש והבלתי מתפשר של מרגו, כך שלא ניתן לומר, כפי שאולי הסופרת מבקשת להציע, שהטראומה עיצבה את מי שהיא בהווה. מרגו נותרת בלתי מפוענחת (ומעשה של חסד שהיא עושה בסיום אינו מכפר על חיים שלמים של התעללות), צ'ינגיס הוא בכלל בגדר נעלם, ובאמצע מצוי מקסי, שכדרכו של ילד מקבל את מה שנוחת עליו, ומודע רק חלקית לאומללותו. יש אנשים כמו מרגו וכמו צ'ינגיס, אבל תיאור גרידא ללא נקודת אחיזה שמאפשרת איזשהו הקשר, איזושהי הבנה, הוא אכזבה.

לאלינה ברונסקי יש יכולת לתאר סיטואציות מדויקות, ונראה שההקצנה עד אבסורד חביבה עליה. נהניתי מכך בספר הקודם. הפעם אין בזה די.

Der Zopf Meiner Grossmutter – Alina Bronsky

הכורסא

2019 (2024)

תרגום מגרמנית: שירי שפירא

כשלביא, השלישי מבין שישה ילדי המשפחה, מאובחן כחולה איידס, חיי המשפחה כולה משתנים, כשכל אחד מוצא את הדרך להתמודד עם הבשורה הקשה ועם השלכותיה, וכולם יחד מתארגנים סביב הבן החולה והסיטואציה שהופכת מרכזית. אחרי שש שנות התמודדות לביא עתיד למות, כך מספר לנו אחיו מיכאל כבר בתחילה, אבל ידיעת הסוף אינה גורעת מעוצמת ההזדהות עם המאבקים שבדרך, ויחד עם כל אחד מבני המשפחה נחווית התוחלת של התקווה. ינץ לוי כותב על אהבה, על יחד, על סוד, על זכרון ושכחה, על ריחוק וקירבה, אבל בעיקר על תקווה. "וכך אנו, בני האדם, נעים במעגלים עיקשים של תקווה. זאת, התקווה, מתגנבת  לכל פעולה קטנה או גדולה שלנו. היא מסתננת לכל שאיפה ונשיפה שלנו. לכל מבט עיניים, לכל צליל. וכשהיא מתרחקת ונסוגה, אנחנו ממציאים אותה, מדמיינים אותה, מייחלים לה, לתקווה", הוא כותב בסיומו של הספר.

נבו, האח הבכור, בוחר להסתכל על היום שאחרי. הוא מוותר על קריירה צבאית, עובד בעבודה רווחית יותר כדי לתמוך במשפחה, וסבור שלצד התמיכה בלביא יש להקדיש תשומת לב לכל בני המשפחה האחרים, בעיקר הצעירים, כי הם אלה שיצטרכו להמשיך לחיות אחרי מותו של אחיהם. גלעד, הבן השני, מקדיש את עצמו לרווחתו של לביא, גם על חשבון חייו האישיים. מיכאל, המספר, שמבין אחיו היה המרוחק ביותר מלביא, נרתם גם הוא למשימה, וכשגלעד עושה סוף סוף לביתו ונישא לחברתו, מיכאל הופך לאח הקרוב ביותר ללביא. גם גלעד וגם מיכאל אינם מסוגלים לאמץ את הגישה השכלתנית של נבו, ודבקים בתקוות ההחלמה. קשה לעמוד על טיבה של סמדר, הסגורה מבין ילדי המשפחה, ורק שנים אחר-כך מיכאל שומע ממנה כיצד התמודדה. אילאיל הצעירה מתקשה לספוג את כל מה שהחיים הפילו עליה – כבר כשהיתה בת חמש החל אביהם של השישה להתפוגג אל תוך דמנציה – והיא בוחרת לאשפז את עצמה מרצון במחלקה סגורה, אולי כדי להתרחק, אולי כדי לקבל כלים להתמודדות. אבי המשפחה, כאמור, מנותק מסביבתו, הופך מסוכן לעצמו ולאחרים, ובשלב כלשהו במהלך שש השנים המייסרות תיאלץ המשפחה לשכן אותו במוסד סיעודי. אם המשפחה היא אולי הדמות המורכבת מכולם. היא אמו המיוסרת, המסורה והאופטימית עד אין קץ של לביא, אבל היא גם אמם של חמישה ילדים נוספים שנזקקים לה, והיא גם אשה בפני עצמה שכמהה לאהבה ולזוגיות. כולם יחד וכל אחד לחוד עומדים בפני בחירות קטנות וגדולות שמשקפות את התוחלת של התקווה.

לביא עצמו, שהיה גבר כריזמטי, חייל מוערך, דעתן ועצמאי, שוחרר מיידית מן הצבא, ונשלח הביתה כאדם תלותי כדי לבקש מרפא או לגסוס, תלוי את מי שואלים. וכאילו לא די בקשיים הפיזיים, מדובר באיידס בתקופה שבה המחלה היתה נחלתם של "מצורעי" החברה, הומואים ונרקומנים. לביא לא נמנה איתם (ואותיר את סוד הידבקותו כסוד, משום הגילוי הדרמטי הכרוך בו), אבל כדי לא להתמודד עם הסטיגמה בחר שלא להחשף. ספור הכיסוי שאימצה המשפחה היה בעיות בכבד. לביא, שלא איבד את חינו ואת כוח המשיכה שלו, נאלץ להתמודד גם עם הבדידות, ואחיו לא יכול היה שלא לתהות "מה עושה הידיעה שהמחלה הממיתה המקננת בגופך עלולה לעבור אל אנשים אחרים דווקא בלב לבן של האינטימיות, של הקרבה, של התשוקה, של האהבה, של הרומנטיקה ושל חשיפה גופנית ורגשית? מה זה עושה לנפש ומה זה מעולל לגוף?"

ינץ לוי, בכתיבה חשופה, כנה וישירה, מספר על משפחתו שאיבדה את הבן רגב. "החלטתי לכתוב. לא ספרות ולא המצאות, לא תחבולות וערמות מלל", הוא מצהיר בתחילת הספר, ונראה שלמרות כמה נגיעות ספרותיות, שאליהן הוא מתייחס בפודקאסט של דפנה לוי על החיים ועל המוות, עמד בדיבורו. מספר פעמים במהלך הספר מגיחה דמותה של סופרת מפורסמת, שכתבה ספר על מוות במשפחה, אולי בהתבסס חלקית על משפחתו שלו, והסופר, מפיו של מיכאל בן דמותו, משתלח בספרותיות שבה עטפה את החוויה. "בני אדם תמיד יקחו את הכאב והיאוש העמוקים ביותר ויטגנו אותם לכדי "ספרות", "טיעון", "אידיאולוגיה", "אישיות", "קישוט", מלל מלל מלל – רק לא חיים", הוא מתבטא באחת הפעמים. למרות שנדמה שהוא מכוון אל דמות של סופרת אמיתית, בשיחה אתו הסביר שמדובר בדיון פנימי בינו לבין עצמו על האופן שבו יש לספר את החיים. בפודקאסט האמור הוא אומר גם כי אנחנו חיים לא רק את מה שקרה אלא גם את מה שיכול היה להיות, וכשדמויותיו ניצבו בפני מספר אפשרויות, חלקן, גם אלה שלא נבחרו, תוארו בספר כאילו כן, כי היו להן חיים משלהן. כך או כך, זהה לחלוטין למציאות או רק צמוד אליה, סיפורן של אותן שש שנים חי ונושם ובועט בין דפי הספר, ותובנותיו של הכותב מעניינות ומרגשות גם יחד.

"תוחלת החיים של אהבה" הוא ספר מיוחד באופן כתיבתו, מרתק בכושר ההתבוננות שלו, ונכנס עמוק אל הלב. מומלץ מאוד.

זמורה ביתן

2015

בכל בוקר יוצאים הוריו של פְּרוֹפִי לעבודה. עד שישובו בערב הדירה היא ממלכתו של הילד בן השתים-עשרה (שתים עשרה ורבע, כפי שהוא מציין בדקדקנות אופיינית). הימים ימי חופשת הקיץ, הארץ נתונה תחת המנדט הבריטי, פרופי מגיף את התריסים, ובאפלולית הדירה נותן דרור לדמיונו. הוא מתכנן פעולות מחתרתיות למיגור השלטון הבריטי, ושוקע בספרים הרבים בחדר העבודה של אביו. מסיבה שתתברר בהמשך, מופיעה באחד הבקרים על הקיר החיצוני של הבית כתובת המכתירה אותו כבוגד, אבל כשהוא עוסק בלהיטות במה שחביב עליו מכל, חקירת מילים, משמעותן ומקורן, הוא שוכח מהכל, "וכבר לא אכפת היה מה אני, בוגד, וכחן, ילד משוגע, כי כל הבוקר ההוא הפלגתי במרחבי האנציקלופדיה". ההיסחפות הזו היא שגרמה לחבריו להעניק לו את הכינוי הנגזר מן המילה פרופסור.

אביו של פרופי עובד בהוצאה לאור בשעות היום, ובשעות הקטנות של הלילה הוא שקוע בהכנות לכתיבת ספר על תולדות היהודים בפולין. אמו היא מורה וחונכת במעון לילדים יתומים שהצליחו להסתתר מפני הנאצים. שניהם איבדו את קרוביהם בשואה, ושניהם, כל אחד בדרכו, מעורבים בפעילות המחתרתית, האב בניסוח כרוזים באנגלית, והאם בטיפול בפצועים. בדגם משפחתי, הלקוח מן הביוגרפיה של הסופר, האב הוא הקפדן והמעשי מבין השניים, מרוחק יחסית מן הילד, אך חולק עמו רגעים של חסד בבילויים אינטלקטואלים משותפים. האם היא הרכה מביניהם, מעט חולמנית, רגישה לנפשו של הילד. בתקופה שבה משפחות מסתגרות בדלת אמותיהן בשעות הערב מחמת העוצר, ההורים ובנם יוצרים יחידה קטנה מגובשת, שבה יש מקום למשפחתיות אך גם מקום לעצמיות. נדמה שהבן הוא הֶלְחֵם של הוריו, רך ונוקשה גם יחד, חולמני לעתים כאמו, ולהוט לצבור ידע ולשתף בו כאביו.

פרופי הוא חבר מחתרת גאה, מחתרת שהוא עצמו הגה והקים יחד עם שני חברים בני גילו. שניים אלה הם שהכריזו עליו כעת כבוגד. כי פרופי, שנמנע בקנאות מכל מגע עם האויב המשוקץ, גילה שהעולם אינו שחור ולבן בלבד, וכי גם בינו ובין אחד מנציגי אותו אויב ניתן למצוא את המשותף. כשנסחף ערב אחד בעיסוקיו מחוץ לבית, ומצא עצמו ברחוב אחרי שהעוצר החל, נתפס בידי סרג'נט דנלופ, גבר עדין, מעט תמהוני, שליווה אותו הביתה כשהוא פונה אל הילד בעברית מקראית. לרגע נשכחה מפרופי השנאה לבריטים, ותאוות השפה גברה עליו. כשהציע לו הסרג'נט להפגש ללימוד הדדי –  הוא ילמד מפרופי עברית בת זמננו, ובתמורה ילמד אותו אנגלית – פיתויו של העיסוק האהוב עליו מכל גבר. הוא שכנע את עצמו שמן המפגשים הללו תצמח תועלת למחתרת, ובגאווה סירב להסגיר לבריטי את שמו האמיתי, אבל הוא נהנה הנאה אמיתית מן הלימוד, ולמען האמת הוא מחבב את הסרג'נט.

את עלילת הספר אפשר לסכם במשפטים בודדים, אך העלילה אינה לב הענין. התיאור החי של הדמויות, היכולת לכתוב ארבעים וחמש שנים אחרי הארועים ועדיין להיות הילד על חוכמתו, על תמימותו ועל משוגותיו, המחשת אווירת התקופה, התשוקה הסוחפת ליֶדע – כל אלה מתגבשים לספר כובש לב. "מה שמיוחד אצלך, כל דבר שאתה מספר ממש יכולים לראות", אומרת לפרופי נערה שכנה, והדברים יפים גם לעמוס עוז. הוא מלהטט עם השפה, ומפיח חיים מרהיבים בסיפור פשוט. בעיני, זהו אחד הטובים שבספריו.

הספר מלווה בציורים פרי מכחולה של אנה טיכו. האיור שעל הכריכה הוא של יוסף זריצקי.

מומלץ מאוד.

כתר

1995

אָיוֹלָה רוצחת את בני הזוג שלה. למה? תמיד יש סיבה, לא ברור אם אמיתית. כי איולה היא לא רק רוצחת סדרתית, אלא גם שקרנית ואנוכית. נדמה שמבחינתה יש אדם אחד חשוב בעולם, היא עצמה, ותפקידם של כל האחרים הוא להעריץ אותה, לתמוך בה, ולחלץ אותה מצרות. העובדה שהיא יפיפיה עוצרת נשימה משחקת לטובתה, כמו גם היותה בת לאם שאינה רואה את פגמיה, ואחות צעירה לקורידה, שלקחה על עצמה את האחריות לרפד את חייה.

קוֹרידֶה היא כל מה שאיולה לא. איולה היא מעצבת אופנה עצמאית, עובדת על פי גחמות בתוך חדר מבולגן ומטונף; קורידה היא אחות בבית חולים, על סף קידום לאחות ראשית, חולת נקיון ופדנטית. איולה מתנהלת בעולם כאילו הוא שלה, ונוטלת ממנו על חשבונם של אחרים ללא יסורי מצפון; קורידה אסרטיבית בעבודה, אבל חיישנית וביישנית כשהדברים נוגעים ליחסים בינאישיים. איולה מסחררת את ראשם של גברים; קורידה מודעת להיותה האחות הלא אטרקטיבית, זו שכמעט נעלמת ברקע כשאחותה הכריזמטית מופיעה. איולה מתחברת בקלות עם כל אדם; החבר היחיד של קורידה הוא חולה בתרדמת, שבאוזניו היא שופכת את לבה למרות שהיא סבורה שאינו שומע אותה.

כשאיולה נועצת שוב ושוב את הסכין שירשה מאביהם בבני זוגה, קורידה נמצאת שם עם מיכל אקונומיקה, עם רכב לסילוק הגופה, ועם הנחיות להתנהגות שתסיר מאחותה כל חשד.  

האם האחריות ללא גבולות שנטלה על עצמה קורידה תחזיק מעמד כשאיולה תפנה את תשומת לבה דווקא לרופא שבו איולה מאוהבת? וכשהרופא יפול בקסמיה של איולה, למי תהיה נתונה נאמנותה? לאחותה, כרגיל, או לרופא שעלול להיות הקורבן הבא?

והשאלה המהותית יותר: למה קורידה מחפה על איולה ומאפשרת לה להמשיך?

אוינקן ברייתווייט מוליכה בהדרגה את העלילה מסיפור שנדמה פשטני וקצת תמוה אל שורשיו של קשר אמיץ בין שתי אחיות. נסיבות חייהן אמנם עיצבו אותן באופנים הפוכים, אך יצקו אותן יחדיו בקשר בלתי ניתק. "אני תמיד אהיה שלה והיא תמיד תהיה שלי. אף אחד אחר לא חשוב", יודעת קורידה, ומוכנה לשלם כל מחיר כדי לשמר את האחווה הזו. מעשי הרצח אינם הדבר היחיד שהאחיות מסתירות. יחד עם אמן, שאינה מודעת, או אינה רוצה להיות מודעת, למעשיה של איולה, הן עוטות מסכות כלפי חוץ. "אין כמונו יסודיות בכל הנוגע להטעייתם של אנשים אחרים", כי אין ברירה, יש סודות שאי אפשר לדבר עליהם, כי אחרים לא יבינו או לא יקבלו או יאשימו. לא הכל קורידה מספרת, אבל אין בכך צורך. מתוך קטעי הדברים, מתוך מעט מן ההיסטוריה הפרטית שהיא חושפת, מצטייר העבר שמצל עליהן בהווה, והתמיהות שעלו בתחילה מקבלות מענה.

"אחותי, הרוצחת הסדרתית" כתוב בסגנון מעט קצרני, אך אין בכך כדי לפגוע בעומק הרגש המובע בו. אי אפשר שלא לחמול על שתי האחיות, וגם על אמן, ואי אפשר שלא לחבב את קורידה המצפונית, הנוטלת על כתפיה את תפקיד הבוגר האחראי. העלילה ממוקמת בניגריה, ויש בה התיחסויות לתרבות המקומית, אבל נושאיו ודמויותיו חוצים גבולות. הספר נמנה עם הרשימה הארוכה לפרס הבוקר ב-2019, לגמרי בצדק. התרגום של אילן פן נאה ושוטף, והספר יוצא הדופן מומלץ.

My Sister, the Serial Killer – Oyinkan Braithwaite

פן וידיעות ספרים

2020 (2017)

תרגום מאנגלית: אילן פן

"באיזה צומת גורלי טעה ועבר ליקום אחר, מקביל, והוא אינו מותאם אליו […] ואולי לא היה שום צומת, אלא רק מעבר הדרגתי וחמקמק […] מתחוור לו שהוא מתקשה לזכור את אליהו של פעם, ובו בזמן אליהו של השנתיים האחרונות הוא יותר זר מִמּוּכָּר"

לאליהו היו חיים לא רעים בכלל. חיי הנישואים שלו היו תקינים, יחסיו עם בתו היחידה היו סבירים, הוא עבד בעבודה שפרנסה אותו יפה. במבט לאחור הוא אינו יכול לומר שהיה מאושר, אבל הכל זרם על מי מנוחות. שלוש שנים קודם שנפתחת העלילה צץ בו הדחף לפתח שבשבות חשמל הידראוליות לרתימת אנרגיית הים. גם כאן התנהלו הדברים כשורה, אלא שכדי לממן את הפיתוח נזקק אליהו לכסף. משום שבחר לא לדבר עם איש, למעט שותפיו לפיתוח, על רעיונותיו עד שיבשילו לכלל מוצר, משך כסף מחשבונות משותפים לו ולאשתו בלי ידיעתה. כשהעסק קרס אחרי שנה נאלץ להתמודד עם תחושת הבגידה שלה כשגילתה שפעל מאחורי גבה.

מכאן הכל הלך והדרדר. אליהו עזב את ביתו על פי דרישת אשתו, וכדי לפצות אותה ויתר על חלקו בדירה. בתו הפנתה לו עורף וחדלה לשתף אותו בחייה. הוא מצא עצמו ללא עבודה, ללא משפחה, מתגורר בדירה מעופשת. לפרנסתו החל לעבוד כמורה לפיזיקה בתיכון, ופה דווקא מצא סיפוק, הוא מצליח להביא את תלמידיו להישגים, ואפילו מתחבב עליהם. עדיין הוא כמֵה למחילה מאשתו ולהבנה מבתו, והמחסור הכספי מעיק עליו.

והנה צצה ישועה שתסייע לו לשוב ולעמוד על רגליו: אביו שנפטר הותיר לו בצוואתו דירה שעל קיומה לא שמע מעולם. אבל אליה וקוץ בה: הוא יוכל למכור את הדירה רק אחרי מותו של הדייר שמתגורר בה, ובינתים אותו דייר משלם דמי שכירות נמוכים להפליא. אחוז אובססיה הוא מסתובב סביב הדירה ובתוכה, מתוודע אל הדייר ואל האנשים המשונים שמתגודדים סביבו. ככל שהעניינים בדירה הולכים והופכים מוזרים ומעורפלים, גם חייו הופכים הזויים עד מסויטים. הוא אינו מבין מה מתרחש שם, טועה בהבנת כוונותיה של אשתו, גורם לבתו להיות מנוכרת ביתר שאת, כושל בנסיון חד פעמי ליצור קשר עם אשה, ומעמיד את משרתו בסכנה. כל כשלון בתחום אחד גורר אחריו כשלונות באחרים, ונדמה שלא ירחק היום וכמו הגמל בביטוי המפורסם, גם גבו ונפשו יישברו כשיועמס עליהם הקש המכריע.

אילן עמית-פרוינד עוקב בכתיבה טובה אחר תהליך הדרדרותו של אליהו. הקוראים חווים יחד אתו את הבלבול, את אי הוודאות, ואת חוסר האונים שהוא חווה כשהוא מנסה לחלץ את עצמו מן הפקעת ההולכת ומסתבכת של אי הבנות ושל תככים. הכל מסתער עליו בבת אחת. כשהוא מנסה להנחיל סדר בתחום אחד נוצרת פרימה בתחום אחר, והוא אינו יודע את נפשו.

מה יעלה בגורלו של אליהו? האם הסיוט ההולך ומתעצם יכריע אותו, או שידחוף אותו אל נקודת שבירה שדווקא תגרום לו לשחרר את האלימות ההולכת ומצטברת בו? הבחירה של הסופר עבור גיבורו תתברר סמוך לסיום.

"זרים מעבר לדלת" כתוב היטב, מותח במידה, מציג דמות מתחבבת למרות פגמיה, ומומלץ.

עם עובד

2024

כשאהרון, בן למשפחה חרדית-ליטאית מבני-ברק, היה בן עשרים, הוא הגיע אל בית הוריו לבוש במדי חיל-הים, וגורש בבושת פנים. איש מבני המשפחה לא ערער על החרם שהטיל עליו אבי המשפחה. מי שהרגיש בחסרונו יותר מכולם היה אחיו יענקי, הצעיר ממנו בשנה, אך גם הוא קיבל עליו את הדין. עשור אחר-כך, יענקי הוא אברך הלומד בכולל, אב לארבעה ילדים, ונשוי לחיה'לה, חרדית ממשפחה אמריקאית מודרנית, שלקחה על עצמה את עול הפרנסה כדי לשחרר אותו ללימודים. אהרון, המכונה כעת ארי, הוא ד"ר לסוציולוגיה, וחי עם ערגה, אף היא מבית דתי שבחרה באורח חיים חילוני.

יענקי מנהל חיי שגרה שמייסרים אותו. הוא אמור להקדיש את כל זמנו ללימודים, אבל בפועל הוא מטפל בילדיו בזמן שאשתו, שהפכה למפרנסת כדי שהוא לא יצטרך לעבוד ויוכל להתרכז בלימוד, מפתחת קריירה כמהנדסת תוכנה. הוא דווקא מוצא סיפוק במטלות הבית ובזמן שהוא מקדיש לילדים, אבל הוא מודע בחריפות לחריגוּת שבאורח חייו, מתבייש שיחשבו שהוא ה"אשה" בבית. הוא רוצה בכנות שחיה'לה תהיה מרוצה בעבודתה, אבל מכיוון שאינו מצליח להתרכז בלימודים למורת רוחם של ראש הכולל ושל אביו, הוא סבור שאולי עליה לעבוד פחות. חיה'לה עצמה נהנית מעבודתה, שואפת לאפשר ליענקי להקדיש עצמו ללימודים, ויחד עם זאת מתקשה לנווט בין רגשות אשם על מיעוט זמנה עם הילדים לשאיפה להתקדם בתחום עיסוקה, והיא כואבת את הביקורת שהיא רואה בעיניהן של אמהות אחרות.

אצל ארי נדמה שהעתיד הורוד מתדפק על דלתו. זה עתה אושרה מועמדותו לפוסט דוקטורט בארצות הברית יחד עם מלגה מקרן פולברייט, וערגה הסכימה להנשא לו. נכסף לשתף את האח, שהיה הקרוב אליו מכולם, בשמחתו, הוא יוצר לראשונה מזה עשור קשר עם יענקי.

המפגש המחודש בין שני האחים, שעל פניו הם כל-כך שונים זה מזה בכל, עתיד להשפיע עמוקות על שניהם. לא, יענקי לא יידבק בחילוניות, וארי לא יתחרט על בחירותיו. אבל יענקי יתבונן באופן שונה בחייו, אחרי שאחיו יתפעל מהיותו אב מסור. וארי יגלה ש"אחרי עשר שנים אפשר להודות בגעגוע לדברים מסוימים, כמו לימוד גמרא" מבלי לוותר על אורחותיו. בשל ההשפעה ההדדית, ובשל פתיחות חדשה ביניהם, כל אחד מהם בנפרד יגיע להחלטה באשר לסדר העדיפויות המתאים לו, ויארגן את חייו באופן שיגרום לו לחוש שלם יותר. שניהם יחד יתמודדו עם הצלקת שהותירה במשפחה כולה נחרצותו של האב, יעזו להתעמת אתו, ויסיקו מסקנות אישיות.

הספר נולד מעבודת הדוקטורט של הסופרת, שבמסגרתה חקרה אברכים רבים במשך ארבע שנים, ולמדה על חייהם בעולם המשנה את פניו, עולם שבו הם נדרשים להיות אבות פעילים, לא רק אבות נוכחים-נפקדים. הצורך לתמרן בין חובות הבית ללימודים, בין הזהות הגברית לעבודות הנחשבות כנשיות, גורם התחבטויות ותהיות על זהות ועל ערך עצמי.

דבורה ווגנר מיטיבה לתאר את שני העולמות המשולבים של האחים, ומעניקה לקורא החילוני הצצה אל עולמם של האברכים. קל לפטור אותם, בעיקר בימים אלה, כמשתמטים מן החובה הלאומית, אבל מן הראוי, כך נראה לי, להחשף קודם אל תפיסת העולם שרואה בלימוד את חזות הכל. גם אם ההיחשפות הזו לא תייתר את הצורך בחלוקה שוויונית של הנטל, היא לפחות תאפשר פתיחת שיח מנקודת מוצא של היכרות. יש תקווה, אומרת הסופרת בעקיפין, לחיות בצוותא ללא כפיה, לקיים הרמוניה גם בין שונים תוך מציאת מה שמחבר.

אין צורך להיות חרדי או דתל"ש כדי להזדהות עם האחים ועם לבטיהם ובחירותיהם. ההגדרות המסורתיות של גבריות ושל נשיות נשברו בחברה החרדית כמו בחילונית, ובזו וגם בזו הגישוש אחר הגדרות חדשות מותאמות אישית זהה.

יענקי, ארי, והדמויות הסובבות אותם, נכנסים אל הלב, והספר מומלץ.

קינמון

2023

אלדו נטש את אשתו ונדה ואת שני ילדיהם הצעירים, סנדרו ואנה, כשהתאהב בלידיה. בשנים שבהן התרחק מהמשפחה כתבה לו ונדה מכתבים, כועסים ומתחננים, מרחיקים ומבקשים לקרב. מצד אחד הוא היה שלם עם החלטתו – אלה שנות השבעים, שנים של שחרור, אדם אינו יכול להשאר כבול לכללים, וכיוצא באלה צידוקים – ומצד שני היה מודע לכאב שגרם לאלה שננטשו. דווקא כשהצליח להתנתק לגמרי, בלי לחוש צורך לפצות או להסביר או לשמור על קשר כלשהו, החל מתייסר בחששות שלידיה תמאס בו. ארבע שנים אחרי שעזב, עשה את הדרך חזרה.

כמה עשורים אחרי אותה פרשה, אלדו וונדה שבים מחופשה ומוצאים שביתם נפרץ, וכל חפציהם מפוזרים ומושחתים. כשאלדו מתחיל לעשות סדר, הוא מוצא את המכתבים שכתבה לו ונדה, קורא אותם בפעם הראשונה קריאה של ממש, ומהרהר בשנים שחלפו. הוא מוצא את עצמו הצעיר בהערות שכתב ואת ונדה הצעירה בתמונות, ואינו בטוח שהוא מזהה את האנשים שהיו. לחרדתו הוא אינו מצליח לאתר תמונות של לידיה ששמר כל השנים. ונדה מצדה מוצאת בתוך החורבות סימנים שהיא מפרשת כעדות לכך שגם אם אלדו שב פיזית, מעולם לא שב נפשית.

האם ניתן לשקם נישואים שנפגעו קשה כל כך? התשובה, על פי הספר, שלילית, ואולי היא משקפת רק את העלילה הפרטית הזו, את שני האנשים האלה שמלכתחילה לא התאימו זה לזה, ונותרו בכל זאת יחד פחות או יותר כברירת מחדל, לא מתוך בחירה אמיתית, וללא מאמץ של ממש לרפא את הפצעים.

והילדים, שנקלעו לעין הסערה שלא בטובתם, משלמים מחיר. חלקו השלישי של הספר מפגיש אותנו איתם בשנות הארבעים לחייהם, אחרי שבשני החלקים הקודמים הופיעו רק כתוצר של הנישואים, וכצופים בעל כורחם במשברים של הוריהם. "מלבד הכוונות הטובות שלהם, סנדרו," אומרת אנה, "מלבד הנסיון שלהם לבנות מחדש את המשפחה, ההורים שלנו הרסו אותנו. הם התיישבו לנו בתוך הראש, בכל דבר שאנחנו אומרים או עושים אנחנו ממשיכים לציית להם". כל אחד מהם בחר באורח חיים שונה, אך שניהם כאחד נושאים את משא ילדותם המצולקת.

למרות כמה קטעים מעוררי מחשבה בחלק השני, שהוא הטוב מכולם בעיני, ולמרות ההפתעה בחלק השלישי, לא התחברתי לעלילה. אולי משום שבני המשפחה די דחו אותי – אלדו האנוכי, ונדה הצייקנית והתלותית, סנדרו חסר האופי, אנה המניפולטיבית. כולם יחד, כל אחד בדרכו, נכלאו בתפיסה קורבנית, ואף אחד מהם לא חשב להתנער ממנה. לא הצלחתי להבין למה הם כאלה, מה מניע אותם, והתירוצים שנתנו לעצמם לא שכנעו אותי.

Lacci – Domenico Starnone

כתר

2018 (2014)

תרגום מאיטלקית: יעל קריצ'וק

נאג'י יחזקאל, אביה של המספרת בגוף ראשון, נולד למשפחה עשירה בעירק וחונך לא לנקוף אצבע אלא להסתמך על עבודתם של אחרים. כשהמשפחה עלתה לארץ, הותירה את רכושה מאחור ושוכנה במעברה, הכל השתנה. "הוא אמנם ידע שזה בסדר גמור שהוא ימשיך להיות עצלן כמו שהמשפחה שלו לימדה אותו", אבל הוא היה מעונין מכסף משל עצמו, וחיפש עיסוקים מכניסים. לא היו לו שאיפות גדולות. "יש לו טלוויזיה, שירים בערבית, קולה, מלאווח, סיגריות, כדורגל ולוטו‐טוטו. לא צריך יותר ולא צריך פחות". במשך עשרים שנה עבד כצבעי עד שזכה בטוטו. הזכיה לא הפכה אותו למליונר, משום ששמונה-עשר אנשים זכו בפרס הראשון, אבל הסכום הספיק לקניית דירה ולפתיחת חנות להשכרת סרטי וידאו. צירוף של נסיבות, שמִרמה היתה אחת הדומיננטיות בהן (שכפול קלטות פיראטיות עד שנתפס), גלגל אותו חזרה לצבעות.

יערה יעקב כתבה את הספר על אביה. "יש בספר הרבה אמת וגם לא אמת", סיפרה בפוסט בפייסבוק, אך העירוב הזה אינו גורע מתחושת החשיפה והכנות ומן האמינות של הדמויות המתוארות בו. חלקו הראשון של הספר מתואר מעיניה של הבת בעודה ילדה, וחלקו השני, הסובב ברובו סביב מחלת הסרטן של האב עד למותו, מעיניה של הצעירה שעזבה את הבית ובחרה באורח חיים משלה.

"הספר הזה מצחיק וצבעוני כי אבא שלי היה כזה", סיפרה באותו פוסט, אבל אני חוויתי אותו כעצוב, לפעמים קשה מנשוא (וכבר אמרו לפני שמספר הקריאות האפשריות כמספר הקוראים). אני יכולה לראות את הקומיות שבסצנות מסוימות, אבל התמונה הכוללת מעוררת תחושה עזה של חיים מוחמצים, שחלפו ללא אושר (כפי שאני מבינה את המונח). "אצל אמא שלי החיים היו מה שצריך לעשות לא בשביל כיף אלא כי ככה זה. בגלל זה אין לה תמיד סבלנות להנאה או לשמחה", מעידה הבת, ומתארת מריבות קולניות אינסופיות, בעיקר על כסף. "אמא שלטה לחלוטין בסבלות העולם. כל מי שהתקרב אליה נשרף מעוצמת הקורבנוּת שלה", ובתוך הסבל הזה לא היה מקום לסבלן של בנותיה. "כשהייתי קטנה חשבתי שאבא ואמא טובים זה לזה. אהבתי שאבא היה מחבק את אמא אחרי ריבים. מנסה לפייס אותה כשהיא רוצה ללכת ממנו […] הרבה שנים לקח לי להבין כמה אבא תבע לעצמו ממנה. כמה הוא לקח והיא נתנה כי היא לא יודעת אחרת. ואחרת גם לא טוב בשבילה. מפחיד אותה. לא כי זה בסדר לחיות חיים כאלה, אלא כי ככה זה. כמו הטבע, ככה זה". לצד אם סובלת ובלתי קשובה, ולצד אב אלים שאוהב רק את עצמו, המספרת גדלה שקופה, שקטה ולא שואלת כי אין מי שיענה, קצה בחייה ואין לה עם מי לחלוק זאת.

וכן, לצד המצוקה יש גם רגעי חסד, רגעים בודדים שבהם המשפחה צוחקת על אנשים שאינם חלק ממנה, ימים של מחלה שבהם האם מתגלה במלוא נדיבותה, הגילוי שבלי ידיעת בנותיה יצאה לעבוד כדי להביא הביתה אוכל. וגם רגעים של קירבה מול הסרטן המאיים.

אבל מה שעצוב אולי יותר מכל הוא ההנחלה של אותה דרך חיים מדור לדור. מי שנישאה בתקווה להחליף משפחה קשה במשפחה שתעצב בעצמה, מצאה שהיא חיה בדיוק באותה המתכונת, וכך גם בתה אחריה. מי שניטלה ממנה הבחירה בדרך משלה, נטרה לבתה שהעזה להחליט באופן עצמאי.  

ובכל זאת, אחרי מותו של האב, "אמא כבר לא חולמת על יחידת דיור איתנו אלא על מוות שיבוא ויגאל אותה מהחיים שלה עכשיו. חיים נטולי סבל. חיים בלי עבדות, בלי חובה, בלי אלימות. חיים שהיא לא מכירה.  וכמה היא היתה נותנת הכול כדי לחזור לחיות עם אבא. לחיות בשנאה המוכרת הזאת. זאת שהחייתה את שניהם. שהיתה מובנת להם".

כאמור, הספר הוא על האב, ואני כותבת בעיקר על האם. אולי משום שהוא מצטייר כמי שהיה פחות או יותר שלם עם עצמו, סגור בעולם שברא לו, מסתגל בקלות להצלחות ולכשלונות, מטיל מרות ושורר על משפחתו מתוקף היותו הגבר. האם והבנות הן שנאלצו להתאים את עצמן ללא הרף, לתמרן במרחב שהוקצה להן. דמויותיהן נגעו ללבי.

בין אם חווים את הספר כמצחיק ובין אם חווים אותו כעצוב, כוח הכתיבה של יערה יעקב, בתערובת של מרירות ואהבה, מרשים. שני חלקי הספר כתובים באופן שונה, ומשקפים נקודות התבוננות תלויות גיל. החלק הראשון מכמיר לב, ומביע היטב את תחושותיה של הילדה בתוספת מגע התובנות של הכותבת הבוגרת. סגנונו של החלק השני מהורהר פחות, תכליתי יותר, כשהתובנות הן הכוח המניע והרגשות מתלווים אליהן. סיפורה של המשפחה נטוע בסיפור הסביבה בה חיו, מתרחב לדמויות שדרכיהן הצטלבו בשלה, והמכלול אמין ונכנס ללב.

איור הכריכה הוא של נדב וייסמן.

מומלץ.

לקריאת פרק ראשון

ידיעות ספרים

2024

המשורר ויקטור גורדון (דמות בדויה) נמנה עם חברי הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, שעזרתו לברית-המועצות בתקופת מלחמת העולם השניה לא עמדה לזכותו כשסטלין החליט לחסלו. ויקטור נלקח למרתפי לוביאנקה, ונשלח אל גולאג, שבו לא היה לו סיכוי לשרוד. לאשתו המשוררת טוניה הוצעה עסקה אכזרית. בוריס מורוזוב, איש הק.ג.ב שהתאהב בה, איפשר לה לחמוק מן הגורל שציפה לויקטור אם תסכים להתגרש מבעלה ולהנשא לו. אם היתה דוחה את ההצעה, היתה חורצת בכך את גורל תינוקם אלכס, שהיה נמסר, אם היה שורד, לבית יתומים סובייטי. היא נישאה לבוריס, וילדה בן נוסף, דמיטרי. אלא שבברית-המועצות של סטלין איש לא היה בטוח. כשהיה אלכס בן שלוש ודמיטרי בן שנתיים, הוצאה טוניה להורג. על קיר תאה הספיקה לחרוט הודעה לבוריס, ובה ביקשה שיציל את שני הילדים, והביעה את בטחונה שאחותה נינה, שהתגוררה בארצות-הברית, תסכים לקבל את אלכס. בוריס הספיק לשלוח ילד אחד אל נינה ואת השני לבית יתומים לילדיהם של גיבורים סובייטיים, בטרם הועמד אף הוא בפני כיתת יורים.

עלילת "האחים" עוקבת אחר גורלם של שני הילדים שהופרדו אל עולמות שונים לחלוטין. אלכס חי בניו-יורק אצל נינה, שהיתה קומוניסטית אדוקה ומעולם לא התערתה באמת במקומה החדש. הוא נאבק על מקומו בחברה האמריקאית בתקופה שבה כל מה שהריח מקומוניזם היה מפחיד ושנוא. בהדרגה גיבש לעצמו דעות משלו, ואף נקלע לעימותים עם דודתו, שסירבה להתפכח גם כשהעובדות טפחו על פניה. הוא רכש חברים, נהנה מחיים נוחים, מצא אהבה, ובמימונה של נינה המשיך בלימודים גבוהים. את דמיטרי זכר בקושי, ורק כשגילה במקרה שהוריו הוצאו להורג כבוגדים, ולא נהרגו בתאונה כפי שסיפרה לו נינה, ניסה לאתר את האח הנעלם. הוא לא קיבל תגובה.

דמיטרי מצא את עצמו בגיהינום. בית היתומים היה מקום מושחת, והילדים סבלו מרעב ומקור. כדי לשרוד הם נאלצו לגנוב, לרמות, לנקוט באלימות. הוא הפך קשוח, קר לב, נחוש לא לתת לנסיבות לרמוס אותו. כשגילה שאביו הוצא להורג רק משום שהיה נשוי ליהודיה, או כך ספרו לו, התעוררה בו שנאה כלפי היהודים כולם. היתה רק דרך אחת שבה יכול היה ללכת, דרכו של אביו אל הק.ג.ב.

לא אוסיף פרטים על העלילה. מיכאל בר-זהר רקם סיפור מותח, שמשלב יחדיו במיומנות רבה את הסיפורים האישיים של האחים עם עלילות ביון מורכבות הכרוכות בארועים אמיתיים. בין האישים והארועים בספר אזכיר את הרצח ביער קאטין, פרשת הזוג רוזנברג, משבר הטילים בקובה, ריינהרד גהלן, הפלישה לאפגניסטן, ארגון פמיאט, ועוד. עולם הביון, שלדעתי בר-זהר הוא מטובי כותביו, הוא מבוך אינסופי שמתנהל בו משחק מוחות אכזרי, וגיבוריו הם בו זמנית מפעילים ובובות על חוט.

מדי פעם אני חוזרת אחרי שנים אל ספרים שאהבתי, סקרנית לגלות אם עדיין אעריך אותם. פעם אחת בלבד קראתי ספר בשנית מיד לאחר שסיימתי את הקריאה הראשונה. מה שנחשף עמודים ספורים לפני סיום הספר שומט לסת, ומאיר באור חדש את כל מה שהתרחש קודם לכן. אין כמעט מנוס מלשוב ולקרוא אותו עם המידע הזה, ולתהות יחד עם שני האחים על הגורל ועל האופן בו מתעצבים בני האדם, אופיים ודרכם. זו היתה, אם כן, קריאה שלישית אחרי שנים רבות, והספר עדיין מרתק.

מומלץ מאוד.

הוצאת מגל

1994

אמט בן השמונה-עשרה שוחרר ממוסד ענישה לנוער עבריין בשל מותו של אביו, למרות שלא סיים לרצות את עונשו בגין הריגה בשוגג. אמו נטשה את המשפחה שנים רבות קודם לכן, ובבית בנברסקה נותר אחיו בן השמונה, בילי. כדי שאמט יוכל לקבל על עצמו את האחריות על אחיו הוחלט לשחררו. בתא המטען של הרכב שהוביל אותו הביתה תפסו טרמפ שני נוסעים סמויים, וולי ודאצ'ס, שהחליטו לשחרר את עצמם מן המוסד. אביהם של אמט ובילי, שהיה חוואי כושל, הותיר את בניו כמעט בחוסר כל. את הבית ואת הרכוש כולו הבנק מתכנן לעקל, ולבנים נותרו רק מכוניתו של אמט ומעטפה ובה מעט כסף שהאב העלים מן הנושים לטובת הבנים. לאמט יש תכנית סדורה: הוא רוצה לקחת את אחיו לטקסס, ולנסות להרוויח משיפוץ בתים ומכירתם. לבילי יש תכנית שונה: בהסתמך על גלויות שמצא בין המסמכים של אביו הוא מאמין שאמם מצפה להם בסן-פרנסיסקו, והוא רוצה להגיע לשם בנסיעה על כביש לינקולן, החוצה את ארצות-הברית לרוחבה. וולי, היחיד מביניהם שבא מבית עשיר, מציע לנסוע לניו-יורק כדי לשים יד על סכום נכבד שנשמר עבורו, והוא מוכן לחלוק אותו עם חבריו. דאצ'ס, הפרוע והבלתי צפוי ביותר בין הנערים, מושך אף הוא מזרחה. אמט משתכנע שסן פרנסיסקו יכולה להתאים לתכניותיו ממש כמו טקסס, והארבעה יוצאים יחד מתוך כוונה להתפצל בתוך זמן קצר לכיוונים שונים. כך נפתח מסע בן עשרה ימים, שהוא רב תהפוכות, שום דבר בו אינו קורה כמתוכנן, וגחמות ורצונות נסתרים מטלטלים אותו מתפנית בלתי צפויה אחת אל זו שאחריה.

הסופר מעמיד בעלילה שני צמדים שונים זה מזה אך משקפים זה את זה במידה מסוימת. אמט הוא הדמות הדומיננטית בצמד האחר מתוקף גילו ומעמדו כאח בכור. הוא מצפוני, ממוקד מטרה, אבל נאבק לשלוט בזעם שמאיים לקבל ביטוי אלים. בילי, שהוא ילד אינטליגנטי הרבה מכפי גילו, היה מתואר כמי שמצוי על הרצף האוטיסטי, אילו היתה העלילה ממוקמת בימינו אלה (היא מתרחשת בשנות החמישים של המאה הקודמת). הוא מקבל דברים כפשוטם, דבק באדיקות בכללים, צמוד כל הזמן לתיק שמכיל את כל מה שחשוב לו, חולמני ובעל עולם פנימי פרטי מורכב. בצמד השני המוביל הוא דאצ'ס. חבר מתאר אותו כנאמן, אבל גם ככזה שרואה רק את מה שנמצא ממש מולו ומתעלם מכל השאר, מה שמוביל להתנהגות פזיזה ופוגענית. הוא עשוי לגנוב מחברים, אבל בו זמנית גם לשנן היטב את החוב שהוא חב לחברים שנפגעו מתוך כוונה לפרוע אותו. וולי הוא טיפוס חרדתי, תלותי באחרים ותלותי בתרופות, נדמה שהוא נגרר אחרי דאצ'ס, אבל גם הוא מתנהל בעולמו הפנימי, ומביא רק מקצתו לביטוי על פני השטח.

דרך דמויותיהם של הארבעה, ושל דמויות נוספות שנקרות בדרכם, הסופר עוסק בשאלות של צדק ושל מחילה, בספרות ובהיסטוריה, באמונה, באחריות, באמריקאיות, בפילוסופיה ועוד. היחסים המורכבים של אבות ובנים בפרט ושל משפחות בכלל הם נושא מרכזי בספר. אמם של אמט ובילי סבלה מדכאון, והוא שכנראה גרם לה לנטוש את בניה. אביהם נטש את מסורת צבירת הרכוש של אבותיו לטובת עבודת האדמה, והביא את המשפחה אל מחסור ופשיטת רגל. אמו של דאצ'ס ספק מתה ספק נטשה, ואביו, שהיה שחקן לא מצליח במיוחד, העדיף את חירותו על חשבון כל אחד אחר, כולל בנו. וולי גדל ברווחה חומרית במשפחה חונקת, כשרק אחת מאחיותיו נותנת את לבה אל אישיותו השבירה. לא ייפלא שכולם חסרי סיפוק, כמהים למשהו שעלול להיות מעבר להישג ידם.

לא במקרה הספר קרוי על שם כביש. מסעות ותנועה בלתי פוסקת הם לא רק אמצעי לעבור ממקום למקום אלא גם צורך ואורח חיים. יוליסס, חייל משוחרר שחור עור שהם פוגשים ברכבת, הוא דוגמא קיצונית לכך. אחרי שאיבד את אשתו ואת בנו, הוא אינו מסוגל להשאר יותר מלילה במקום אחד, וכבר שנים הוא נוסע ממקום למקום ללא מטרה מלבד התנועה המתמדת. בילי, שבמהלך עשרת הימים קורא בפעם העשרים וחמש את ספרו האהוב, ובו סיפוריהם של גיבורים היסטוריים, מוצא מקבילות בין יוליסס ובין הדמות ההיסטורית הנושאת את שמו בגרסה היוונית, אודיסאוס, שעשה במשך שנים ארוכות את דרכו הביתה. סאלי, חברתם של אמט ובילי, שמה לב כי בכל אחד מעשרים ושניים הסיפורים בספר של בילי גבר הולך לאנשהו. "אורך הרצון לנוע הוא כאורך חיי האנושות", היא מסיקה.

אמור טאוולס רוקם את עלילת הספר מאינספור סיפורים ורעיונות. יש משהו "אגדי" באופן בו הוא מספר את הסיפור, כאילו מתנהל ליד המציאות, לא ממש בתוכה, וקצת קשה להאמין שהדמויות שלו אכן קיימות. השפע הסיפורי הוא לעתים בעוכריו. בשונה מ"ג'נטלמן במוסקבה", שהפרטים הרבים בו התלכדו היטב, פה היתה לי תחושה של פיזור, שלמען האמת פה ושם הוא קצת מייגע. ובכל זאת, למרות הניתוק, אי אפשר שלא לחבב את גיבורי הספר, או למצער לרחם עליהם, ומשום כך הסיום שתכנן הסופר עבור חלקם צורב.

התרגום של אסנת הדר טבעי וזורם, ונראה לי שלמרות ההסתיגויות שהיו לי מהספר תוך כדי קריאה, אוסיף עוד ימים רבים להרהר בו.

לקריאת פרק ראשון

The Lincoln Highway – Amor Towles

מטר

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר