תגית: משפחה

ציון הראל, עוזרת משפטית בת שלושים, אינה רואה באופק הקרוב חתונה והקמת משפחה, ובוחרת להקפיא ביציות כדי לשמר את האפשרות ללדת ילדים בבוא העת. רק כשהתהליך מסתיים היא נזכרת לשאול את עצמה אם בכלל תרצה ילדים אי-פעם. למה להביא ילדים לעולם, מהי משמעות ההורות בכלל והאימהות בפרט, כיצד נוצרת משפחה על הדינמיקה הסבוכה בתוכה, מהי אם טובה, או למצער טובה דיה – השאלות הללו מובילות אותה "לראיין" בנות משפחה, חברות ומכרות, בנסיון למצוא תשובה נכונה אחת.

"טכנית" הספר מתנהל בשני ערוצים לסירוגין. באחד אנו מתלווים אל חייה העכשוויים של ציון, אל עבודתה, אל התחבטויותיה לקראת המעבר מתל-אביב לירושלים בשל קידום לעליון, אל מערכת היחסים המתפתחת בינה ובין נריה, עוזר משפטי אף הוא. בשני אנו עדים ל"ראיונות", שבהם קולה של ציון אינו נשמע בנפרד, אלא משתמע מתגובותיהם של בני שיחה. מתוך המבנה הבלתי שגרתי הזה נפרש סיפורה היחודי של משפחת הראל, שבה ציון היא העשירית, בת הזקונים, אחות לחמישה אחים ביולוגים ולארבעה מאומצים; משפחה דתית יחידה בשכונה חילונית, שאף אחד מצאצאיה לא נשאר דתי; משפחה הכוללת אח הומו ואחות טרנסית, ומתמודדת עם מגוון בחירות הוריות, ביניהן פונדקאות, אימוץ והורות משותפת; משפחה ששכלה את אביה, והותירה את האם להלחם  בחרדותיה שלה ולנסות לתת את הדעת על מורכבות רגשותיהם של ילדיה.

אז כן ללדת ילדים או לא? ואם כן, אז למה? מספר התשובות כמספר המרואיינות. הגניקולוגית, שהיא גם אמה של חברתה של ציון, חושבת שהדור הצעיר מסבך דברים שלא לצורך: "אולי אתם מין דור כזה. כן להתחתן, לא להתחתן, כן ללדת, מתי ללדת, איך ללדת, כמה ללדת. כל דבר הופך נושא לכנס מקצועי ולדיון מחלקתי. אצלי הכל פשוט. בנאדם נורמלי רוצה להתחתן, רוצה ללדת ילדים, רוצה לעבוד, להתפרנס, קצת פעילות פנאי, קצת חברים, קצת התנדבות. זאת הנורמליות. מאז ומעולם. בכל זמן ובכל מקום. כל החבילה". השופטת, שאיתה ציון עובדת, סבורה ששאלת האושר שבגידול ילדים אינה רלוונטית: "כן, אני מכירה את מדדי האושר. את האמירה שילדים מורידים דרמטית את רמת האושר של הוריהם. זה מדדי פינוק, לא מדדי אושר. אושר מוכרח להיות קשור במשמעות, לא בכיף. לא בכמה קל, נעים ופשוט". רות, אם לשלושה וחברתה של ציון, טוענת שלא לכולן יש רגש אימהי מובנה: "זה לא קשור לקריירה. זה פּיוּרְלִי שמצאתי שאני לא אוהבת את הילדים. לא מתחברת אליהם. לא מתחברת לקונספט. זה לא מתאים לי. אין בי את זה. את הנשמה האימהית". עדי, חברתה של ציון, מתייחסת לדילמה שבין אימהות לקריירה: "נכון, אפשר לבחור גם את דרך האמצע, שזה לבחור בבינוניות בשני הדברים. והנה לך הבחירה של רוב הנשים. ואולי זאת בחירה טובה? מי יכול להגיד?"

אולי אמירתה של רות, שלמעשה מותירה לכל אחת את הבחירה, מסכמת את העובדה שאין תשובה אחת (טוב, לי יש תשובה אחת, אבל כך מן הסתם לא רק לי): "הסיבה היחידה להוליד ילדים היא אם את רוצה בזה. אם את רוצה משפחה. אם זה חלק מהחזון שלך לחיים של עצמך. בלי ערבויות לאושר, בלי בטחון למשמעות, בלי ידיעה שאת תצליחי לעשות את זה כמו שאף אחת לפניך".

מהי אימהות טובה? בהחלט לא זו של דור הסבתא, שחלקה סטירות ולא הבינה שילדה היא אדם עם רגשות. האם נפשי, אמה של ציון, שכתבה ספרים מוערכים בנושא זה, היא אם לדוגמא? איך מודדים אימהות טובה? לפי שעות? לפי ויתור על קריירה? לפי מילוי חובות התפקיד?

הספקות של ציון נובעים בחלקם מיחסיה המורכבים עם אמה. אחיה ואחיותיה טוענים ללא פקפוק שהיא הבת האהובה ביותר, אבל החוויה שלה שונה, והיא בוחרת להתרחק. "גם אני כעסתי עליה ונעלבתי ממנה ויש לי רשימה של זכרונות מבאסים, לכולנו יש, לכל הילדים בעולם יש, אבל לא נתקעתי על זה", אומרת אחת מאחיותיה, ואחות נוספת מחזקת את דבריה: "אל תיתקעי שם, את היום במקום אחר, אמא במקום אחר, תחליפי פילטר פעם בכמה זמן". בסופו של דבר היא מתיישבת לראיין גם את אמה, לומדת להכיר אותה, וחושפת סוד שלא סיפרה לאיש.

אם הדברים שנכתבו עד כה יוצרים רושם של ספר עיוני, אולי דידקטי, זהו רושם מוטעה. כן, כל השאלות הללו עולות לדיון, וכן, הן לבו של הספר, אבל יעל משאלי מצליחה בכשרון לברוא סיפור שהשאלות הן חלק אינטגרלי ממנו מבלי שתשתלטנה על הפן העלילתי, סיפור שהוא גם משמעותי וגם נכנס אל הלב. מן האפילוג לספר למדתי שהיא עצמה אם לשבעה, שניים מהם מאומצים, וכהגדרתה "אמא. זה מה שאני. יותר מכל הדברים האחרים שהם מי שאני – זה מרכיב הזהות הכי משמעותי בחיים שלי". ניכר כי הספר נכתב מתוך מודעות, אכפתיות ואהבה.

כנרת זמורה

2023

ישוב בעמק יזרעאל, עטור "ההילה שנקשרת למקום הזה, לעמק הזה, ציונות וערכים ומה לא", משנה את פניו. החקלאות ננטשת, וההרחבה העירונית משתררת עליה. המייסדים הופכים מיעוט, זרים למקום, זרים לילדיהם ולתושבים החדשים, שריד מוזיאוני. "הפולשים, מסתבר, אוהבים נורא את ההווי המיוחד", אומרת המקהלה היוונית הנזעמת והנרגנת המדברת מגרונם של הותיקים ומוליכה את הסיפור, "ואנחנו צריכים לספק את הסחורה. צוות הווי ובידור".

אל הישוב שבות שתי אחיות לבית שטיינמן, משפחה שכבר שלושה דורות מסוכסכת עם מרבית התושבים, כל דור מסיבות שונות. יעל נשבעה לנתק כל קשר עם המקום, אבל היא מבליגה על הטינה כשהיא יורשת את ביתה של ציפה, אחות סבתה. יעל בהריון עם תינוקת שבשל מורשת גנטית עלולה להוולד עם לקויות קשות, היא פרודה מבעלה, ותכניותיה להפוך את הבית לבית הארחה תקועות בגרונם של עסקנים למען עצמם המבקשים להרוס אותו. גלי, שהתגוררה מספר שנים בקנדה, חוזרת לישוב כדי להנשא לבן-זוגה, שבגד בה כבר פעמיים, ומן הסתם לא יטרח להגיע לחתונה.

מה מקור הסכסוך בין המשפחה לישוב? מה גרם לקֶצֶר בין בני המשפחה עצמם? מיהו איש העגורים שהטריד את לילותיה של יעל כשהיתה ילדה? סלעית שחף פולג חושפת בזה אחר זה את כל קוי השבר שפיצלו את הישוב, ממש מראשיתו, ושפיזרו את המשפחה לארבע רוחות השמים.

האם מעמדה של משפחת שטיינמן נקבע כבר ביום השני להתישבות, משום ש"אלה שהגיעו למחרת כבר לא היו באותה דרגה של התישבות, ולא קבלו את אותו המעמד גם אם חיו כאן כל החיים"? מתי התחילו אנשים לדאוג לעצמם על חשבונם של אחרים? איזה סיכוי היה ליוצאי הדופן לשרוד בכבוד בחברה שהתיימרה להיות הומוגנית? האם היו חיי הבנות נראים אחרת לולא יצאה אמם חוצץ כנגד מי שהיטיבו עם עצמם תוך שהם מרמים את שכניהם? איך קרה שהצאצאיות של הסבא והסבתא הקשוחים, אנשי האדמה והעמל, קרסו בזו אחר זו, הסתבכו במערכות יחסים גרועות, ברחו הרחק, עד שבסופו של דבר זחלו חזרה? ואולי בסופו של דבר השבר המשפחתי כולו, בשונה מן השבר הקהילתי, מתכנס אל הסוד הגדול שהסתירו בבושה ובמצפון מיוסר שאף פעם לא החלים?

נהניתי מאוד לקרוא את הספר, בגלל הסגנון המיוחד (המושפע, ואני אומרת זאת בחיוב, ממאיר שלו), ההומור הקודר, המשחק בין הקולות השונים, האחיזה בהיסטוריה ובהווה, הנגיעות האל-טבעיות המשתלבות היטב בעלילה, ריבוי הנושאים המעוררים מחשבה ואריגתם יחד למסכת סיפורית מושכת. למרות זאת, לא הצלחתי לכתוב מיד סקירה מתפעמת ללא סייגים, וממרחק של מספר ימים הבנתי כי עומס האומללות חרק לי. אין אנשים מאושרים בספר, או לפחות שמחים מדי פעם, או קצת מרוצים, או מסוגלים פה ושם להיות שלמים עם עצמם. יש הרבה מרמור, יותר מדי מרמור, בכל אחד מהדורות, ויד איש באחיו, ואכזבות ושברון לב מתמשך ומתגלגל מדור לדור. אז נכון שלא היה פה רק שמח לפני שנולדתי וגם אחר-כך, ושלא הכל היה ועודנו פשוט נפלא, אבל נראה לי שגם לא לגמרי להפך.

לכן, בשורה התחתונה, המלצה עם הסתיגות.

שתים הוצאה לאור

2021

נוגה חריש איבד את אמו פעמיים. בקיץ 1977 היו הוריו, בת-שבע ואבינועם, מעורבים בתאונת דרכים. בת-שבע, לקראת סוף הריונה, נהרגה, והתינוק נולד יתום. אבינועם, שנפצע קשה, ביקש משכנתו ניבה לטפל בתינוק עד שישוב ויעמוד על רגליו. ב-1985, שמונה שנים אחר-כך, שנים שבמהלכן התנהלו שתי המשפחות כמעט כאחת, ונוגה גדל כמעט כאח לילדיהם של ניבה ושרגא נצר, איבד נוגה גם את ניבה, כשמשפחת נצר עזבה את חולון לטובת בית בכפר נטר. "היה זמן שעוד ניסיתי להבין למה היא עשתה את זה, למה עזבה אותי. הייתי בטוח שזה בגללי, בגלל איזה משהו שעשיתי. הרגשתי אשם במשהו בלי לדעת בכלל במה", נושא נוגה את פצע ילדותו. "בעצם היה לך עוד ילד", מבינה שנים אחר-כך בתה של ניבה. העלילה מלווה את נוגה בכמה תחנות בחייו, וחוזרת אל ניבה בסיומה.

אנו שבים ופוגשים את נוגה בקיץ 2005. נוגה הוא ארכיאולוג שמעדיף את עבודות החפירה על פני המחקר. אולי משום תחושת החֶסֶר שחווה, נישא בחופזה בגיל צעיר יחסית, וכעת הוא עומד בפני פירוד נוסף. את כל מעייניו הוא משקיע באתר החפירה שעליו הוא מופקד. הסופר אינו צריך לומר זאת מפורשות, אך ההקבלה בין עיסוקו לחייו צפה ועולה. "מחר אני חייב להתחיל לסגור ריבועים, להכין את הכל לקראת הקיפול והירידה מהשטח, ואחרי זה הוא יישאר עירום לגמרי, בלי ציוד החפירה, בלי רשתות הצל, בלי המכולה. שטח בור חפור לריבועים, שלא אומר כלום לאף אחד".

שנה אחר-כך נוגה מגויס למילואים בצו שמונה עם תחילת מלחמת לבנון השניה. בשורה קשה ממתינה לו עד שובו מפשיטה בשטח האויב.

התחנה האחרונה היא בקיץ 2008. גפן, בתם של ניבה ושרגא, שהיתה תינוקת כשהמשפחה עזבה את חולון, היא כעת צלמת המחפשת נושא לסרט במסגרת לימודיה. את הסיפור שלה היא מוצאת בתוך המשפחה, ותוך כדי כך מגלה באקראי את נוגה שנשכח ממנה.

כל אחד מפרקי הספר מספר לכאורה סיפור שלם נפרד, וכולם נארגים יחדיו. הראשון סובב סביב אימהותה של ניבה, הקשר אם-בן שנוצר בינה ובין נוגה, למרות היעדרו של קשר ביולוגי. השני מרתק בפרטי הפרטים של עבודות החפירה, בתיאור הגבר כובש הלב שנבנה מן הילד הפגוע, ובקשר הכמו-אבהי בין נוגה ובין נער שמתנדב באתר. השלישי מותח ונוגע ללב בגלל הפשיטה הצבאית ובגלל ההודעה הרודפת אחרי נוגה. הרביעי חוזר אל משפחת נצר ואל היחסים המורכבים בתוכה, אל הסודות, המזיקים והענוגים, ואל שבר 1985 שאף פעם לא אוחה כליל. העלילה כולה מתרחשת על רקע ארועי מפתח בהיסטוריה הישראלית – ההתנתקות ב-2005 והמלחמה ב-2006. השסע וחילוקי הדעות באים לידי ביטוי, אבל ברקע במעודן גם ההכרה שמתרחש פה סיפור משותף אחד, לא סיפורים שבטיים נפרדים כפי שמצטייר בימים אלה. וכל אלה, הסיפור הישראלי והסיפור הפרטי, מתרחשים מקיץ לקיץ, תחת השמש הקופחת, הכל חד וחשוף, ללא מפלט מן המציאות המלובנת.

ערן בר-גיל מפליא לשרטט את דמותו של נוגה, ומתאר בחיות, באמינות, ובחיבה מדבקת, את קורותיו ואת הסיפורים הכרוכים באלה שלו. בכתיבה סבלנית ומדויקת הוא שוזר יחד סיפורי משנה, ואלה מתלכדים למסכת רבת פנים שבמרכזה יחסי הורים-ילדים. זהו הספר הראשון משלו שאני קוראת, ולבטח לא האחרון.

הציור הנאה שעל הכריכה הוא פרי מכחולה של נטע ליבר שיפר.

מומלץ בהחלט.

עם עובד

2023

סיפריאנו אלגור, קדר כפרי המייצר כלים במו ידיו בשיטות מסורתיות, מתבשר כי הקניון שבעיר, הלקוח הגדול והיחיד שלו שכפה עליו בלעדיות, מבטל את ההתקשרות ביניהם. הלקוחות רוצים כלי פלסטיק, לא כלי חימר, כך מסביר מנהל הקניות, ומורה לסיפריאנו לפנות ממחסני הקניון את התוצרת שלא נמכרה. מרתה, בתו של סיפריאנו העובדת אתו, הוגה את הרעיון לנסות ליצור בובות חימר לנוי, במקום הכלים השימושיים שייצרו קודם לכן, ולהציע לקניון את קו המוצרים החדש. בעוד השניים שקועים עד צוואר בתכנון וביצירת דוגמיות, מרסאל, בעלה של מרתה, מקווה ומאמין שישועתה של המשפחה שנקלעה למשבר כלכלי יבוא לה מידי הקניון. מרסאל עובד כשומר בקניון, עשרה ימי משמרת ושלושה ימי חופשה בכפר לסירוגין, והוא עתיד לקבל קידום שישדרג את מעמדו לשומר-תושב, הווה אומר הוא יקבל דירה בתחומי הקניון, ויוכל להביא אליה את אשתו ואת חמו.

על פני השטח זהו מאבקה של משפחה מסורתית לשרוד מול הטכנולוגיה ומול המודרנה. בכל נסיעה של סיפריאנו לעיר הוא רואה במו עיניו כיצד הקניון הולך וגדל, בולע עוד ועוד מסביבתו, מחסל עסקים קטנים ממנו בעצם קיומו. למעשה, כך נראה לו, למרות שהקניון מצוי בתוך העיר הוא גדול יותר ממנה. כפי שהוא נוכח על בשרו, לשיטות היצור הפשוטות והאיטיות של פעם לא נותר מקום. יתכן שלעצם החיים הכפריים אין עתיד, שכן בין הכפר לעיר מצויה מה שמכונה למרבה האירוניה, "רצועה ירוקה", אזור אפרורי הנוגס בחקלאות שהכיר, ומאכלס שיכוני פחונים עניים, ולא ירחק היום שבו הרצועה תנגוס בכפר, והעיר תנגוס בשניהם.

אבל הסיפור שמספר סאראמאגו אינו מסתפק בפני השטח. הקניון הוא ליבה הפועם של דיקטטורה טוטליטרית. הוא אינו רק מקבץ של חנויות ואזורי פנאי, שנועד להנאתן של הבריות. המבנה העצום על עשרות קומותיו, כולל מספר קומות מתחת לאדמה, הוא מנגנון משומן ומדכא. "לא הגזמתי בכלל כשטענתי שהקניון, שהוא משווק מושלם של נכסים חומריים ורוחניים, בסוף יצר בעצמו ובתוך עצמו, פשוט מתוך צורך, משהו שיש בו מהאלוהי", אומר לסיפריאנו מנהל הקניות. האנשים הבאים בשעריו, האנשים העובדים בו, כולם נתונים לפיקוח, לכללים מחמירים. הוא מציע למבקרים שפע של אפשרויות המחקות את המציאות – "מחר או מחרתים אלך לחוף, הכריז סיפריאנו אלגור, שם כבר הייתי פעם, אמר מרסאל, ואיך שם, זה חוף טרופי, חם שם מאוד והמים פושרים, ומה עם חול, אין שם חול, במקום זה דורכים על פלסטיק, ומרחוק זה אפילו נראה אמיתי, אבל אני מתאר לעצמי שאין שם גלים, אז אתה טועה מאוד, יש בפנים מנגנון שיוצר גלים בדיוק כמו בים, לא מאמין, תאמין, מה אתה אומר, תראה מה שאנשים מסוגלים להמציא" – ותובע בתמורה אחידות והתמסרות. סיפריאנו יודע כי אם אכן מרסאל יקודם, המעבר למגורים בקניון יהיה בלתי נמנע, אבל הוא יודע גם שזה יהיה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לו. למרות שהוא מחבב את מרסאל, הוא מודע היטב להשפעתו הממאירה של הקניון על נפשו: "מה שאני לא מצליח לקחת ברצינות זה את השומר שנהיה מהבחור הנעים והנחמד שאני הכרתי […] הוא כולו שומר, שומר מכף רגל עד ראש, ואני חושד שהוא אפילו שומר בפנים, בלב". איננו יודעים דבר וחצי דבר על בעליו של הקניון, אבל כמו בכל טוטליטריות מסוג זה מי שמתחזק את המנגנון, מבלי לשאול שאלות, הם האנשים שרוח התקופה והמקום דבקו בהם. מרבית האנשים בוחרים לקבל בהשלמה את מה שניתן להם, גם אם נשללת מהם זכות הבחירה. לא במקרה המערה של אפלטון מופיעה בשם הספר, בחלומו של סיפריאנו, ובארוע מכונן לקראת סיום.

יחודו של הספר נובע מסגנונו של סאראמאגו, ומן היכולת הנדירה שלו לשלב אינספור פרטים ואמירות אגב למכלול סיפורי מרתק. סיפריאנו, מרתה ומרסאל נכנסים אל הלב, מערכת היחסים בין האב והבת מרגשת, ההתחבטויות של מרסאל ורגשי האחריות שלו צובטים. כמו תמיד מצוי כאן בעל חיים, הפעם כלב, שמספק נקודת מבט מקורית, ויש גם סיפור אהבה, קשר-לבבות הנרקם לאטו בין שני בני אדם ארציים, "רגילים", לא גיבורי רומנים מתוקים. בספרו של סאראמאגו, "דברי ימי מנזר", מצויה פסקה נפלאה, שאני אוהבת לצטט בכל הזדמנות, המתארת אהבה בין שני אנשים מזדקנים. גם בספר זה מצויה פסקה מסוג זה של רגע אהבה המסתפקת בעצמה:

עכשו עִצרו הכל בבקשה, שאף אחד לא ידבר, שאף אחד לא יזוז, שאף אחד לא יתערב, זו התמונה הנוגעת ללב במלוא מובן המילה, המכונית המטפסת במעלה הגבעה, האשה הצועדת שני צעדים ופתאם אינה יכולה ללכת עוד, ראו איך לחוצות ידיה אל חזה, סיפריאנו אלגור יוצא מהטנדר כאילו הוא נכנס לתוך חלום, אשאדו הולך אחריו ומתלפף סביב רגליו, אבל לא יקרה שום דבר רע, רק זה עוד חסר, שאחת הדמויות המרכזיות תצנח בנפילה לא אסתטית ברגע השיא, החיבוק הזה והנשיקה הזאת, הנשיקות האלה והחיבוקים האלה, כמה פעמים עוד יהיה צריך להזכיר לכם שאותה אהבה עצמה, האהבה הטורפת, מתחננת שיטרפו אותה, כך היה תמיד, תמיד, אבל יש מקרים שבהם זה מושך יותר את תשומת לבנו.

סימנתי לעצמי מראי מקום רבים שארצה לחזור אליהם, אך אסתפק בציטוט זה.

מרים טבעון עשתה בספר זה, כמו בספריו האחרים של סאראמאגו, עבודת תרגום מושלמת.

מומלץ עד מאוד.

A Caverna – José Saramago

הספריה החדשה

2003 (2000)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

דניאל וענת שכלו את נוני, בנם הבכור, במלחמת יום הכיפורים. שש שנים אחר-כך, כשהם שוהים בארצות-הברית, שם עוסק דניאל במחקר, הם מתבשרים שגידי, בנם הצעיר שנותר בארץ, נעלם ביום בו היה אמור להתגייס, והוא עתיד להיות מוכרז כעריק. הם שבים ארצה, ובחומו העז של חודש אב יוצא דניאל למסע לאילת, שם שהה גידי לאחרונה, ולמסע אל תוך עצמו.

דניאל הוא פיזיקאי, איש מדע שמנהל גם את חייו ואת חיי משפחתו כמכלול של חוקים וכללים. כבר מילדות היה מתבודד מטבעו, נמנע ממעורבות חברתית ורגשית. ענת היא ההפך המוחלט ממנו. היא מעורבת חברתית ופוליטית, מחנכת ומטפלת בנשמה שנטשה משרת הוראה לטובת עבודה בשירות המבחן לנוער. "אין לך שום הרגשת שותפות? שום הרגשת שותפות?", הטיחה בו כשהתייחס בביקורתיות לתנועת המחאה שקמה אחרי המלחמה. לא ייפלא שחייהם הפכו לשותפות "טכנית", שני זרים החולקים משפחה ובית. שבר השכול שחצה את החיים והותיר הרס אחריו, העמיק את הקרע.

כשדניאל עושה את דרכו דרומה בנופים הצחיחים ומוכי השרב של הנגב ובחולות סיני, חרד למחשבה שיאבד גם את בנו השני, הוא פנוי פיזית ונפשית להתבונן בעברו, בחייו, בנפשו. לשם שינוי אינו דחוק להסתגר בחדר העבודה ולמלא את המכסה שהטיל על עצמו. לראשונה הוא שואל את עצמו אם היה קשוח מדי עם גידי. הוא מניח לעצמו להתייסר במחשבה שאולי היה צריך למנוע מנוני להעלות פרופיל ולהתאמץ להתגייס לשריון למרות כבדות בתנועה וקוצר נשימה שסבל מהם, ושבסופו של דבר גרמו למותו בקרב. הוא תוהה עד כמה הפך למי שהוא בשל אישיותו של אביו האידיאולוג הציוני הבטוח בעצמו, בעמדותיו ובתפיסת עולמו, ועד כמה הפכו בניו למי שהיו בשל אישיותו שלו. "ואת ענין "העדר כושר האמפתיה" אתה חייב לברר עם עצמך סוף סוף! […] את ענין המום הזה. הקללה הזאת, הרובצת עליך. הצד האפל", הוא אומר לעצמו. תחום המחקר שלו הוא הזמן, וביתר דיוק התנהגות הזמן בחלל, אבל זמני חייו – זה שנעצר בין ביר-תמדה לרפידים, וזה שחלף ולא יוכל לתקון – הם בעבורו "כרונוס. אל אכזר האוכל את ילדיו".

אהרן מגד, כמו תמיד, מפליא לספר עלילה שמסגרתה הסיפורית מצומצמת, אך תוכנה ההגותי והרגשי עמוק ומרשים. משפחה, מדינה, חברה, אמונה, מדע, פילוסופיה, טבע – לכל אלה ניתן ביטוי מרתק, מרגש ומעורר מחשבה, כולם יחד מעצבים את האדם ומתעצבים על ידו. הלב יוצא אל דניאל העומד לראשונה ביושר מול עצמו, אל ענת המתמרנת בין משברי חייה ומשכילה למצוא לעצמה מקום, ואל גידי, שאיבד כילד את אחיו הנערץ והפך לנער חושב, שואל, מחפש.

מומלץ מאוד.

עם עובד

1980

"האשה בעלת הרגליים הארוכות והצורך הבלתי פוסק שישימו לב אליה. הילדה עם התלתלים הפרועים והמבטא הפראי. והגבר הגדול והידידותי, שהלך בעקבותיהן כמו כלב ציד מכוער, נאמן ואופטימי ללא תקנה, שנחוש כל הזמן לראות את הטוב בכל דבר", כך מתאר מכר את משפחת סקאלי. ג'ניפר ופרד סקאלי האוסטרלים, היא בת למשפחה בורגנית מבוססת והוא עובד צווארון כחול, נישאו למורת רוחם של הוריה, ילדו את בילי, כעת בת שבע וחצי, ויצאו לשוטט באירופה. הם שנאו את פריז, אהבו את יוון, ואחרי שהות בלונדון החליטו לחזור הביתה. מכיוון שהזדמנו להם כמה ימים פנויים לפני הטיסה, נסעו לטייל באירלנד. שם, בצפון הכפרי הקפוא, ביקשה ג'ניפר בגחמה של רגע לרכוש בית נטוש, ולהמיר את השיבה הביתה בהשתקעות במקום חדש. סקאלי, שהיה תמיד מוכן לזוז הצדה למענה, לחכות שתמצא את אותו דבר שיניח לה סוף סוף להרגע ולהיות היא-עצמה, נענה בחיוב. ג'ניפר ובילי טסו לפרת' למכור את ביתם ולארוז את חפציהם, וסקאלי התגייס להפוך במו ידיו חורבה עבשה לקן משפחתי. כשהגיע לאסוף את אשתו ואת בתו משדה התעופה גילה שרק בילי הגיעה. השתיים טסו יחד מפרת' להית'רו, אבל בילי לבדה עלתה על טיסת ההמשך לאירלנד. ג'ניפר, שהיתה בהריון מתקדם, נעלמה ללא מילת הסבר. בילי, שללא ספק חוותה טראומה, הפכה לילדה עצובה ואילמת.

"הרוכבים" הוא סיפור מסעו של סקאלי בעקבות אשתו האבודה. הוא מנסה להכנס לתוך ראשה, לנסות לנחש לאן יכלה לפנות ומדוע. הוא מוכן לקבל כל הסבר, החל ממתיחה וכלה בבגידה, ולשכוח את מסע העינויים שנכפה עליו, ובלבד שיוכל לרַצות אותה ולזכות להגשים את חלום המשפחה הקטנה והמאושרת, ולא משנה היכן. בכל מקום שאליו הוא מגיע, ובילי הקטנה נגררת אתו, נדמה שכולם יודעים משהו הוא אינו יודע ומסרבים לשתף אותו. אין ספק שהוא אוהב את בילי אהבה עזה, אבל ככל שהוא הולך ונסחף אל מסעו ההזוי, הוא הולך ויורד מהפסים, עד שהילדה, שיוצאת מן הארועים בשן ועין, נאלצת ליטול על עצמה את תפקיד המבוגר האחראי. אי-שם במעמקי תודעתו הוא אולי יודע שעליו לוותר, להרים ידים, אבל הוא עייף מדי, מפוחד מדי ומעוצבן מדי מכדי להכנע.

טים ווינטון, סופר מוכשר שאת ספרו "נשימה" אהבתי, בורא דמות נאהבת בקלות. אי אפשר שלא לחבב את סקאלי, את מסירותו ואת תמימותו, ואי אפשר שלא להזדהות עם כאבו, עם יסורי חוסר הוודאות.

אבל… (ומכאן קלקלנים):

מה קרה לג'ניפר? סקאלי אינו יודע, וגם אנחנו לעולם לא נדע. למה בילי טראומטית כל-כך? טיסה קצרה ללא אמה ובליווי דיילת אין בה כדי להסביר זאת. מה ארע בטיסה להית'רו? לא ידוע. הספר, שהתנהל באופן משכנע ומותח כל כך, נופח בסופו של דבר את נשמתו ללא פתרון. סיפור של אהבה בלתי מאוזנת עד כדי התעללות, על מה ולמה? חבל שהסופר בחר להותיר את קוראיו ללא תשובות.

לא ברור גם מה תפקידם של הרוכבים. סקאלי רואה את רוחותיהם של הציידים רוכבי הסוסים בטירה החרבה שליד ביתו. בילי רואה אותם רוכבים רכיבה מאומצת לצדה של הרכבת באיטליה. מן הסתם הם מייצגים את מאמציהם של האב ובתו "לצוד" את האם החמקמקה, אבל שילובם ההזוי בספר ריאליסטי אינו עולה יפה, לטעמי.

בשל הכתיבה היפה והאפיון של דמותו של סקאלי, שבשלהם מן הסתם נכלל הספר ברשימה הקצרה לפרס בוקר 1995, אני ממליצה על הספר. בשל הסיום הבלתי מספק אני נוטה להסתייג ממנו.

The Riders – Tim Winton

עם עובד

1999 (1994)

תרגום מאנגלית: איילת גורנר

זמירה ומירי הן חברות מילדות, גדלו בית מול בית בשכונת תל גיבורים בחולון, ונפשותיהן נותרו קשורות זו בזו גם בשנות העשרים לחייהן. השנה היא 1967, רגע לפני מלחמת ששת הימים. זמירה עובדת כפקידה במחלקת החקירות במשטרה, ומירי היא נשואה טריה לרפול, סוכן משטרתי, שהיכה אותה לפני שנישאו, ולא שינה ממנהגו גם לאחר החתונה. כשמירי מזעיקה את זמירה כדי לספר לה שרפול נעלם, זמירה פותחת בחקירה משל עצמה, מנסה להקדים את החקירה הפורמלית, אולי חושדת שמירי אינה מספרת לה את כל האמת ומבקשת לגונן עליה, אפילו באמצעות שיבוש הליכים. גילוי גופתו של רפול מעלה הילוך בשתי החקירות, וזמירה תיאלץ להתמודד עם טראומות העבר שלה ולחדש קשרים שניתקה בשכונת ילדותה.

זהו סיפור על חברוּת, על חיי מצוקה, על אימהוּת, על התנהלות בלתי שוויונית של משפחות פטריארכליות, על מעמדן הנחות של הבנות במשפחה, בעבודה ובחֶברה. שוביניזם הוא השפה המקובלת, ובשכונה שבה שולטים פשע ואלימות הוא בוטה במיוחד. מכיוון שהסיפור מעוגן בשנות הששים, הנסיון של זמירה לחרוג מתפקיד הפקידה לתפקיד החוקרת נדון להתקל בקירות, והיא נאלצת לתמרן, להעמיד פנים ולהפר איסורים כדי לבצע עבודה שהיתה יכולה לבצע בכשרון ובהצלחה לו ניתן לה לעסוק בה בגלוי. זהו, כמובן, גם סיפור בלשי על תעלומת רצח ועל נסיונות לפתור אותה. ברקע שוררים החרדה שלפני המלחמה, הפחד בעיצומה, והאופוריה שאחריה (אוסיף בסוגריים שבשל שמו של הספר חשבתי שהוא יעסוק בשד העדתי. הוא לא).

לצד שתי הנשים הצעירות נמצא בספר כמה דמויות מעניינות. בשכונה נתוודע אל תקווה השבורה, אמה של זמירה, שכנתה רוזה ניצולת השואה, ושכנתה סימה העובדת קשה כדי לפרנס את בנה. בתחנה זמירה מוקפת בזומר המפקד, שחייה שלובים בחייו, בסגנו ביטון המאוהב בה, וברופא סירוטה שנוכחותו עשויה להוות הבטחה לשינוי. הערכתי את יכולתה של הסופרת לדבר בלשונן של נשות השכונה ובסגנונן, והדבר בולט במיוחד בדמותה של תקווה. פחות הערכתי את סגנון דיבורם של הגברים, שלהם ייחסה רק את השגיאה הנפוצה של השימוש ב-י' במקום ב-א' בלשון עתיד, בעוד הם מתנסחים בבהירות, במשפטים שלמים, וללא שגיאות נוספות. התוצאה אינה אמינה.

האם נדע מי רצח את רפול? כדי להתמקד בכיוון חקירה מסוים, כל חוקר, ובמקרה הזה גם החוקרת בסתר, בעצם צריך לבחור את הסיפור המתקבל על דעתו ולהזניח את הסיפורים האפשריים האחרים. האם הסיפור שבחרה המשטרה הוא הסיפור האמיתי? הבחירה להאמין או לדחות היא בידי הקוראים. בעיני, הסיום הבלתי חד-משמעי, למרות סגירת התיק, הוא אחד ההיבטים המוצלחים של הספר.

קריא ושונה ומקורי לסוגו, ולכן מומלץ.

עם עובד

2023

שָֹרַי לילנבלום נעלמה למשך מספר ימים. בבית שבישוב הצופה על המכתש הגדול בנגב, ציפה בחרדה לחדשות על גורלה בנה עילי. אביו בועז היה בטוח שאשתו תשוב. אחותו נעמי, שעזבה את הישוב מזמן, באה לשהות עם המשפחה עד חלוף המשבר. מטיילים מצאו את שרי עטופה בחלוק, יושבת על כיסא בלבו של המכתש, לוגמת מרטיני. מאוחר יותר התגלה סרטון שצילמו מטיילים אחרים, ובו נראתה שרי הופכת באמצעות שואב אבק חול מדברי לענן ממטיר גשם.

שרי שבה הביתה, בלי מילת הסבר, בלי התנצלות, קצת מבולבלת, מאוד מסוגרת בעצמה. כשהיא מתעשתת, היא שבה לעסוק בהמצאותיה המקוריות – מטריה שנפתחת מעצמה כשהיא חשה שעומד לרדת גשם, פותחן קופסאות באמצעות קרן לייזר, וכיוצא באלה – אבל לא בחדר העבודה שלה, אלא בחצר, שם היא מעוררת חששות וחרדות בלב שכניה. נעמי, אשת הייטק מעשית, מזהה את הפוטנציאל של השואב מן הסרטון, והיא נחושה להפוך את ההמצאה למכרה זהב. היא מגייסת משקיעה, מאתרת מקום להקמת מפעל סמוך לישוב, ומתחילה לגייס עובדים.

אם כל זה נשמע בדוי והזוי, מה נחשוב על הבתים בהם מתגוררים תושבי הישוב, בתים שבנה אדריכל שוויצרי משונה, שהותיר בהם חללים חבויים ומפותלים, אשר אפילו דייריהם אינם מסוגלים לחשוף את כל צפונותיהם? ומה נגיד על אשה שסובלת משינה משעממת נטולת חלומות, אלא אם היא ישנה בחברת בעלה וחולמת את חלומותיו? ואיך נעכל את תעלומת מקמפרי, תייר אירי שנעלם במכתש, אך חפצים אישיים משלו שבים וצצים לאורך השנים, ויש האומרים כי הוא עצמו נגלה פה ושם למטיילים אקראיים?

מקבץ המוזרויות הלז, יחד עם סגנונו השטותניקי מעט של הסופר, גרמו לי לחשוב על פני דפים רבים שזוהי יצירת נונסנס. השתטות לשם השתטות עשויה להיות חביבה, ופה היא אכן כזו, אבל מה שמשך אותי לקרוא את הספר, פרט להנאה ולחיוך שגרם לי, היו הדמויות. בתוך כל ההתרחשויות הבלתי אפשריות, בני משפחת לילנבלום היו אפשריים בהחלט, מעניינים, מעוררי סימפטיה, והייתי סקרנית לגלות לאן תיקח אותם העלילה.

בהמשך התברר שיש בספר יותר מהשתטות גרידא. בתוך התערובת הסיפורית העליזה נמצאת סאטירה משעשעת על התנהלות חברות הייטק; עולות שאלות על זוגיות, על היחיד בתוך הזוג ועל הסתגלות ופשרה; מוצגות דרכי התמודדות עם הפער שבין המציאות לחלומות; נדון הקונפליקט שבין יצירתיות לשמה לעסקים ולרווחים; מושם תחת זכוכית מגדלת הקו הדק שבין כוונות טובות לגרימת עוול; מסופר על מקומו של החריג בחברה; ועוד. בין כל אלה חווה עילי תהליך של התפכחות ושל התבגרות מאוחרת, ויחד עם אמו, כל אחד מהם בדרכו שלו, הוא לומד לפרוש כנפיים.

אחד הסיפורים החביבים על עילי מילדותו היה סיפור הירח מחלם שסיפרה לו אמו. אחד מחכמי העיר, שביקש לשמר את יופיו של הירח, המתין ללילה של ירח מלא, הניח לו להשתקף בדלי מלא מים, ואז כיסה את הדלי והאמין שבכך לכד את הירח. "לפעמים האמונה של אדם שהוא מחזיק בירח זה הדבר היחיד שמגן עליו מהמציאות", כך פירשה שרי. לנוכח המאורעות שפוקדים את המשפחה, עילי יצטרך להחליט אם להתעמת עם המציאות. שרי, שהיא דמות מקסימה בתערובת החולמנות והמציאותיות שלה, אומרת על עצמה כי "לבני אדם יש תמיד נטיה לראות ישר את החריג, את מי שיוצא מהשורה. אבל הם בכלל לא חושבים כמה קשה לחלק להשאר כל החיים בתוך הקווים". גם היא תצטרך לבור את דרכה, בתוך הקווים או מחוץ להם.

נהניתי מאוד לקרוא את הספר, ורק הבחירה להשמיט ממשפטים רבים את הנושא ולפתוח אותם בפועל, הפריעה לי. הסגנון הזה צורם לי כשאני פוגשת אותו במידה הולכת וגוברת בשיח ברשתות חברתיות וגם בשפת דיבור, אבל חורק ומגרד לי ממש, כמו ציפורן על לוח, כשהוא פולש לספרות.

בחרתי לקרוא את הספר בגלל שמו המושך, נשארתי בגלל רוחו הטובה, נושאיו המעניינים ודמויותיו המתחבבות. מהנה ומומלץ בהחלט.

כנרת זמורה

2023

עשרים שנה אחרי מה שהוא מגדיר כ"הרגע שסימן את סוף הילדות שלי", כריסטיאן שב לספר עליו. הילד בן הארבע-עשרה, בן לאב שחלם לשנות את העולם ונכנע לצרכים הדוחקים של המציאות – "הלהט לשנות את פני בוליביה נכנע לצורך לתחזק את האוטו" – ולאם שילדה את עצמה מחדש במנותק מבעלה ומשני בניה – "אמא רצתה לנהוג לבד תמיד. ואני לא מדבר על מיניבוסים" – נקלע עם אחיו הצעיר גוסטבו לפרשיה מוזרה פרי תכנונו הנואש והבלתי מחושב של אביו ששקע בחובות.

גבריאל ממאני מגנה אמר בראיון כי הספר הוא אודות שני נושאים שמעניינים אותו, שקרים ואשמה. הנושאים הללו נוכחים מאוד בספר, אבל אני קראתי אותו באופן שונה כסיפור על גלגוליה של אלימות בין הדורות. שני האחים, שנותקו מסביבתם ונאסר עליהם לצאת מן הבית אליו הגיעו, מתקיימים בימים המתוארים בספר ביקום של ילדים, המשקף את היקום של המבוגרים המקביל לו. כל מה שקשה ומכוער ומייסר בעולם שסביבם מחלחל אל היומיום שלהם, סחטנות, בגידה, אלימות, ניצול. כריסטיאן, ילד מעט יוצא דופן בסביבתו באהבת הספרים שלו, חוצה את הקו הבלתי נראה בין ילדות לבגרות כשהוא נוכח במו עיניו בחלחול ובהשתקפות הללו.

יחסי הורים-ילדים בעולם הקשה הזה הם אחד הנושאים שבלב העלילה. איך מגדלים ילדים ושומרים עליהם כשקשיי הקיום מאיימים להכשיל אותם? אולי מקרה הקיצון המייצג הוא זה של מייקול, נער שאמו מלבישה אותו בבגדי בנות ומכריחה אותו לבעוט מדי יום בכלב שבחצר. תאמרו הורות רעה, אבל מאחוריה מסתתרת חרדה גדולה לגורלו של הנער. הלבוש נועד לגרום לו להשאר מבויש בבית ולהמנע מלצאת אל הרחובות המסוכנים. הבעיטה בכלב מטרתה לגרום לבעל החיים לשנוא את הנער ולהתנפל עליו אם יעז לחזור הביתה בשעות מאוחרות. אהבה נואשת.

הסופר מספר את העלילה בקולו של כריסטיאן, המביע בו-זמנית את תחושות הילד ואת תובנותיו של המבוגר, ברגש ובאיפוק גם יחד. דמויותיו מכמירות לב, והמבט הכמעט בלתי שיפוטי שלו מוביל גם את הקורא למצוא בתוכו חמלה והבנה, גם אם לא קבלה. זהו ספרו הראשון המתורגם לעברית – תרגום יפיפה של ארז וולק – ואני מקווה שלא האחרון.

הכריכה היפה היא יצירתה של יער בנבנשתי.

El Rehén – Gabriel Mamani Magne

לוקוס

2023 (2021)

תרגום מספרדית: ארז וולק