"מצעד האביב" הוא סיפורן של שתי אחיות, שרה ואמילי, שונות באופיין ובבחירותיהן, אך שותפות, כפי שריצ'רד ייטס מספר כבר במשפט הפתיחה, לגורל אומלל. "בסופו של דבר, לאף אחת מן האחיות גרַיימס לא היו חיים מאושרים, ובמבט לאחור נדמה שהכול התחיל להשתבש כשהוריהן התגרשו". שרה, שהיתה ב-1930 בת תשע, ואמילי בת החמש נותרו בחזקת אמן, אשה מרוכזת בעצמה, שבחלה בתואר "אם", ואילצה את בנותיה לקרוא לה בשם פוקי (שנים אחר-כך כמעט התמרמרה על הריונה הראשון של שרה, כי לא הצליחה לראות בעצמה מועמדת לתואר סבתא). כאשה חסרת מנוח היא נדדה ממקום למקום, עוקרת את בנותיה לעתים קרובות מביתן ומחברותיהן. אביהן הבליח בחייהן מפעם לפעם, מבלה בעיקר בחברת שרה, שהיתה הבת המועדפת עליו.
מצעד האביב, שנערך אחרי שארצות-הברית הפכה מעורבת במלחמת העולם השניה, היה נקודה בזמן שבה נדמה היה שלמרות קשיי העבר, העתיד יהיה בהיר. שרה, היפה והתמימה מבין השתיים, מצאה אהבה בחיקו של טוני, וכשיצאו יחד, לבושים באלגנטיות, להשתתף במצעד, המצלמה לכדה אותם "מחייכים זה לזה כמו התגלמות הרומנטיקה בשמש האביבית". אמילי, המוכשרת וגם החרדתית מביניהן, הצליחה להעמיד פנים שהיום יפה, אבל לא יכלה לחדול לחשוב על המלחמה ולחשוש (ואולי, אכולת קנאה, לקוות) לגורלו של טוני אם יגויס. שרה צפתה אל עתיד של נישואים נינוחים ומאושרים, אמילי ייעדה עצמה ללימודים וקיוותה למצוא אהבה משלה. שרה מצאה עצמה בתוך נישואים אומללים, הופכת לבת דמותה של חמותה האפורה, המכווצת בעצמה, השתיינית. תמונת המצעד היתה תלויה כל השנים על הקיר בביתה. אמילי, שהחליפה בני זוג, ננטשה שוב ושוב, ובכל פעם "כל שהצליחה להוציא מפיה היה המשפט הקטן החלש והכנוע שהיא שנאה את עצמה על השימוש בו עוד מזמן שהיתה ילדה: 'אני מבינה'".
העלילה סובבת בעיקר סביב אמילי, "אמילי גריימס המסכנה והרגישה, שלא הבינה שום דבר ושאף אחד לא הבין אותה", כפי שהיא מגדירה עצמה ברגע של התבוננות עצמית. הקשר שלה עם שרה השתנה עם השנים, מההערצה כלפי האחות המבוגרת לאכפתיות, כל עוד לא נדרש ממנה מאמץ, למילוי חובה – לפעמים מתוך דחף פנימי, לפעמים כדי להרשים אחרים – ולהתנערות. על השינוי שחל בשרה מנערה דעתנית לאשה מחוקה אנו לומדים רק בהקשר לאמילי. מה היא חשבה על אחותה הצעירה מתברר רק מדבריו של בנה כשהוא כבר אדם בוגר: "יודעת משהו, דודה אֵמי? תמיד הערצתי אותך. אמא שלי היתה אומרת, 'אֵמי היא חופשייה ברוחה'. כשהייתי קטן לא הבנתי מה זה אומר, אז פעם אחת שאלתי אותה. והיא אמרה, 'לאֵמי לא אכפת מה חושבים. היא מקשיבה רק לעצמה והיא הולכת בדרך שלה". בעיניו אמילי היתה תמיד אשה משוחררת, במובן החיובי של המונח.
הסופר מתאר היטב את חייהן של האחיות ושל אמן, את אופיין ואת תוצאותיו, וגם את הדינמיקה ביניהן. יחד עם זאת, יש בספר משהו מקומם. הוא מציג שלוש אלטרנטיבות לחייהן של נשים, ושלושתן כאחת מובילות לאומללות. אשה יכולה לבחור במסלול הנישואים המונוגמיים ולדבוק בו, או במסלול של קריירה ואהבות חופשיות, או בהתנערות מכל מחויבות וניהול חיים אנוכיים. כל המסלולים מובילים בסופו של דבר אל עברי פי פחת. חזון מדכדך. אודה שלא הצלחתי לעמוד על "כוונת המשורר". יתכן שזה לא משנה, ובכל זאת. בכל מקרה, מבחינת איכות הכתיבה הספר בהחלט מומלץ.
The Easter Parade – Richard Yates
אחוזת בית
2026 (1976)
תרגום מאנגלית: סמי דואניאס