1936 / אורן קסלר

כותרת משנה: המרד הגדול ושורשי הסכסוך במזרח התיכון

המרד הערבי הגדול, או בשמו האחר מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, התרחש בארץ-ישראל בשנים 1936 עד 1939. מטרתו היתה להביא באמצעות שביתה, הפגנות ומעשי טרור, לעצמאות מן המנדט, לעצירת העליה היהודית ולסתימת הגולל על התכניות להקים פה בית לעם היהודי. אורן קסלר טוען בספר זה כי המרד היה "ההתלקחות המשמעותית הראשונה" שאירעה בין שתי התנועות הלאומיות, ותוצאותיו השפיעו השפעה מהותית וארוכת טווח על מה שמתרחש כאן מאז ועד היום.

מן הצד הערבי המרד "היה כור ההיתוך שבו התגבשה הזהות הפלסטינית", אך בו בזמן "טלטלות של סכסוכים פנימיים וסגירת חשבונות קרעו לגזרים את המרקם החברתי הערבי דחקו לשוליים את הגורמים המעשיים והמתונים לטובת הקיצוניים […] יכולת הלחימה של הערבים נשחקה, כלכלתם נהרסה ומנהיגיהם המדיניים הוגלו". מן הצד היהודי "החלו מנהיגי הציונות לזנוח את אשליותיהם בדבר ההסכמה שבשתיקה של הערבים, והתעמתו לראשונה עם ההבנה המטרידה, שהגשמת חלום הריבונות עלולה לאלץ אותם לחיות לנצח על חרבם", והמסקנה הובילה להנחת היסודות לצבא יהודי, וגם לצמיחת טרור נגדי. מן הצד הבריטי, שלוש שנות הדמים הביאו להחלטה להפסיק את "הניסוי הציוני" ולסגור את שערי הארץ דווקא בשעה שיהודי אירופה נזקקו נואשות למקלט. ההשלכות של התוצאות הללו על כל היבטיהן מהותיות.

קראתי כמה וכמה תגובות לספר, ועלו בהן טענות מטענות שונות. האם ניתן לקבוע ששורשי הסכסוך נטועים בארוע אחד, משמעותי ומתמשך ככל שהיה? האם הבחירה לספר את ההיסטוריה באמצעות מספר דמויות משקפת את המציאות כפי שהיתה? האם בחירה בדמויות אחרות היתה מציגה מציאות שונה? מה באשר לעובדה שהכותב אינו היסטוריון אלא עיתונאי וסופר? יחד עם זאת, תגובות רבות, כולל אלה שהעירו לגבי המתודה, ציינו את הנהירות שלו.

מכיוון שגם אני איני היסטוריונית, אין לי כלים לשפוט את מסקנות הכותב. עובדה זו לא גרעה כלל מן הענין הרב שמצאתי בספר. האמנם במרד נעוץ שורש הסכסוך? מבחינתי כקוראת בלתי מקצועית, השאלה הזו משנית. הארועים מרתקים, ניכר שהסופר ערך מחקר מעמיק (כולל שימוש במסמכים שהסודיות הוסרה מהם בעשור האחרון), ואופן הכתיבה התיעודי-סיפורי שלו מגיש את ההיסטוריה בדרך ברורה, קריאה מאוד ומעוררת ענין. עוד יצוין לזכותו, כי בנושא כל כך טעון הוא מקפיד על כתיבה נייטרלית,

ויחד עם זאת, וזו אינה אשמת הכותב, כמובן, הספר די מדכדך. שוב ושוב, אז והיום, כל נסיון הידברות, כל תקווה למצוא פתרון לסכסוך, מתנפצים מול קיצוניות.

מומלץ.

Palestine 1936 – Oren Kessler

שוקן

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

המוח האידאולוגי / ליאור זמיגרוד

כותרת משנה: איך קיצוניות משנה לנו את המוח

"כלי המדע נותנים לנו דרך רעננה להבחין בין אידאולוגיות המעוותות את יכולותינו הקוגניטיביות לבין השקפות עולם המקרבות אותנו למציאות כפי שתופסים חושינו". ליאור זמיגרוד, חוקרת מוח, מבקשת להצביע על הקשרים בין מבנה המוח והשלכותיו של מבנה זה ובין אפיונם של אנשים כמחזיקים בדעות דוגמטיות או כניחנים בענווה אינטלקטואלית. הנחת היסוד שלה, או אחת מהן, היא ש"המנטלי הוא ביולוגי והפוליטי משפיע על הביולוגי", ולפיכך ניתן להבחין בהבדלים כאלו בין אם בהתבוננות ישירה במוח ובין אם בניתוח תוצאות מבחני התנהגות.

לא אכנס כאן להיבט הפיזי של המבנים השונים המרכיבים את המוח, ולהבדלים בפעילותם ובגודלם אצל אנשים שונים המחזיקים באידאולוגיות שונות. אזכיר רק כי מתוך שלל המבחנים עולה מסקנה בולטת אחת שהכותבת חוזרת עליה לאורכו של הספר – הקשר הישיר בין נוקשות קוגניטיבית ומנטלית להיאחזות בגישות דוגמטיות. נדמה לי שאפשר היה להניח מסקנה כזו גם ללא מבחן, אבל, כמובן, בחינה מדעית משכנעת יותר.

מה ניתן להסיק מכך? לא הרבה, לדעתי. המורכבות של הנושא מונעת את היכולת להגיע לאיזושהי מסקנה מכלילה. האם בעלי מוחות מסוימים יהיו מועדים יותר להתפס לדוֹגמות, מה שבעצם אומר שהנטיה לאידאולוגיות היא מובנית? או אולי המוח מתעצב על ידי חינוך סביבתי והנוקשות הקוגניטיבית היא תוצר הלוואי שלו? האם מוכתב לנו מלידה אילו אנשים נצמח להיות, או שמדובר בפוטנציאל בלבד והמוח הגמיש מתאים את עצמו? מבחנים ממוקדים יותר ויותר מנסים לבחון את הקשר בין אישיות אידאולוגית (וכאן מיוחסות לה תכונות שליליות בלבד) לתופעות פיזיות כמו רגישות לכאב או לטעם. האם באמת ניתן לבודד מרכיב אחד ולהקיש ממנו על האישיות כולה? מכיוון שאנחנו מדברים לא רק על גנטיקה אלא גם על אפיגנטיקה, ומכיוון שמדובר באינספור מרכיבים אישיותיים וסביבתיים, לאילו מסקנות מובהקות ונקיות מהטיה אפשר להגיע?

ומה בדבר ההשלכות המעשיות של המחקר? נניח שניתן יהיה לזהות בגיל צעיר את המועדים לאחוז בדוגמות. האם נבודד אותם כדי שלא יושפעו מאידאולוגיות מזיקות כהגדרתן בפיסקה הראשונה? ומי יקבע את רמת הנזק של האידאולוגיות המזיקות לכאורה? גמישות מחשבתית היא טובה, דוגמטיות לא, אבל ביניהן יש גווני ביניים רבים.

ההנחה שהכל ביולוגי היא מן הסתם נכונה, אבל אי אפשר להתעלם מתופעות אחרות. כשעמים שלמים נסחפים אחרי אידאולוגיות קיצוניות, האם משמעות הדבר היא שכולם כאחד, למעט מעטים יוצאי דופן, פיתחו לפתע מוח שנוטה לדוגמטיות? בשולי הדברים, קשה להתעלם גם מן החד צדדיות של הכותבת, שמסווגת אידאולוגיות מסוימות בלבד כמזיקות, ומתעלמת מן הקיצוניות ההופכית להן שמרחיקה אף היא אל מחוזות הדוֹגמה.

למרות כל ההסתיגויות הללו, הספר מעניין. אפשר היה לסכם את עיקר טיעוניו במאמר מהודק, אבל הכותבת מרחיבה אל נושאים נוספים מעבר להיבט הפוליטי, כמו ההיסטוריה של האידאולוגיה והשתנות הגדרתה עם השנים, ההתנהלות בכַתות (שתוארה בפירוט בספר הקודם שקראתי, "קבר דוהר"), המעברים מדת לחילוניות ולהפך, עוצמתו של חינוך דוגמטי והשפעתו המתמשכת ועוד. בהקשר החינוך היא מצטטת משפט שדרווין ביקש לכלול בביוגרפיה שלו, ואשתו בחרה להשמיט: "אסור להתעלם מהסבירות שהנחלתה הבלתי פוסקת של אמונה באלוהים בנפשם של ילדים יוצרת במוחם שטרם התפתח במלואו אפקט כה חזק ואולי נורש, שיהיה להם קשה להתנער מאמונתם באלוהים כפי שקשה לקוף להתנער מהפחד והשנאה האינסטינקטיביים שלו כלפי נחש".

בשל שפע הנושאים המעניינים הספר מומלץ, אך, כרגיל, קריאה ביקורתית מתבקשת.

The Ideological Brain – Leor Zmigrod

כנרת זמורה דביר

2025 (2025)

תרגום מאנגלית: עפר קובר

על דמוקרטיות וכיתות מוות / דאגלס מאריי

כותרת משנה: ישראל ועתיד הציוויליזציה

יום אחרי השבעה באוקטובר התארגנה בחופזה הפגנה בניו-יורק. לא הפגנת הזדהות עם קורבנות הטבח. הפגנת הזדהות עם מבצעיו. העיתונאי דאגלס מארי היה המום מן התופעה הזו, וידע "שההפגנות יתפשטו בעולם, שהשאלה איך ישראל תגיב תהפוך לנושא העיקרי, ושגל עצום של הכחשה ישטוף את העולם". הוא היה מוטרד גם משום האכפתיות שלו מן המדינה, אבל גם משום שהוא מאמין "שהמציאות שישראל ראתה בעיניה ביום ההוא היא מציאות שכולנו עלולים להקלע לתוכה מתישהו בקרוב, ויש כאלה שכבר הציצו בה". כדי להבין מכלי ראשון את מה שהתרחש כאן, ואת מה שעתיד להתרחש, הגיע לארץ. בשנתיים האחרונות נכנס לעזה וללבנון, שוחח עם פוליטיקאים ועם אזרחים מהשורה, ביקר פעמים אחדות בכיכר החטופים, שהה בישובים בצפון ובדרום שננטשו בשל המלחמה, ולמד להכיר לעומק את המצב האזורי. מאז ועד היום הוא אחד הדוברים הבולטים והרהוטים והעקביים ביותר לצדה של ישראל, הודף את השנאה, את הצביעות, את חוסר ההבנה.

חלק גדול מן הספר מוקדש לתיאור ארועי השבעה באוקטובר, ומבוסס על שיחות עם אנשים שהיו שם ועם קרוביהם של נרצחים, וגם על סרטונים שצלמו המחבלים. הנאצים, אומר מארי, ביצעו פשעים איומים, אבל ניסו בדרך כלל להסתיר אותם. אנשי חמאס, לעומתם, התייהרו במעשיהם. העובדה שלמרות שהכל גלוי וזמין אנשים במערב בוחרים להכחיש, או לחילופין להזדהות, מטרידה מאוד. "רבים במערב, שחזרו ואמרו בשנים האחרונות "מאמינים לכל אשה", לא האמינו לנשים שטענו שהן נפגעו בנובה". לא היה שום קמפיין מאורגן עולמי לשחרור החטופים כמו זה שאורגן, לדוגמא, עבור הבנות הניגריות שנחטפו על ידי בוקו חראם. מארי מונה שורה של פיגועים דומים למתקפה בנובה – רצח המוני של צעירים שבאו ליהנות ממופע – וטוען כי בשונה מן התגובה העולמית לנובה, "מעולם לא האשימו את קורבנות מתקפות הטרור".

הספר עוסק בשאלות רבות סביב השבעה באוקטובר, חלקן מקומיות כמו כיצד ארע שהצבא לא הגיע לעוטף במהירות, ולמה התעלמו מהתראות על אפשרות של פלישה, אבל רובן גלובליות. בין השאר מארי מנסה לפצח את העיסוק העולמי הבלתי פוסק במלחמה בעזה – "מה הקשר של הסכסוך הזה אליכם? למה דווקא הסכסוך הזה חשוב לכם כל כך? מתוך כל הסכסוכים המתרחשים בעולם – מסוריה ועד מיאנמר, מסודן ועד אוקראינה – למה דווקא הסכסוך הזה גורם לאנשים ברחבי העולם לשקוע בו, לערבב את עצמם בתוכו, ועוד לנקוט עמדה נגד הקורבן דווקא?". הוא מתייחס לטענות על רצח עם בעזה, והודף אותן; מצביע על האופן בו חמאס ושולחיו עושים שימוש ציני באחיהם למטרותיהם; עומד על חולשתם של כוחות האו"ם; לא מתעלם ממעשיהם של קיצוניים בארץ אך מצביע על ההבדל בין הנצחת רוצחים ברחובות ערים פלשתינאיות ובין גינויים הכמעט גורף בארץ; חושף את תפקידם של רבים מעיתונאי אל ג'זירה בשורות חמאס; ומקדיש פרק לנסיון להבין את האנטישמיות לאורך הדורות והיום. בהקשר אחרון זה הוא מצטט מספרו של וסילי גרוסמן, "החיים והגורל": "האנטישמיות לעולם אינה מטרה אלא תמיד אמצעי – מודד לאמוד בו את הסתירות שאין להן פתרון. האנטישמיות היא ראי לליקוייהם העצמיים של בני אדם, של מערכות חברתיות וממלכתיות. אמור לי במה אתה מאשים את היהודים ואומר לך מה אשמתך שלך", ומגבה את האבחנה הזו בדוגמאות רבות.

באופן מפתיע, מארי, שסוקר בספריו תופעות חברתיות מדכדכות, מסיים את הספר דווקא בנימה אופטימית. הבחירה של ישראל בחיים מול כתות המוות מעוררת בו תקווה עבור המערב כולו. הלוואי שלאופטימיות שלו יש על מה להסתמך.

הערכתי את דאגלס מארי בשני ספרים קודמים שקראתי – "שגעון ההמון" ו"המוות המוזר של אירופה" – כאדם חושב, מקורי, ישר ובלתי מתייפייף. גם אם פה ושם לא הסכמתי עם דבריו ברמה כזו או אחרת, היכולת שלו לרדת לעומקם של דברים והאומץ לא להתיישר עם מה ש"מקובל" הרשימו אותי. קוראים שונים בארץ אולי לא יסכימו עם כמה ממסקנותיו בספר זה (עיתונאי בעיתון "הארץ" התייחס לספר כאל דף מסרים של נתניהו, ובכך העיד על עצמו יותר מאשר על הספר). אבל לדעתי, גם אם מסקנותיהם של קוראים ישראלים אינן מתיישרות תמיד עם כמה ממסקנותיו (לגיטימי, כמובן), חשיבותו כפונה אל קוראים זרים גדולה. אני מניחה שיהיו כאלה שיבחרו לא לקרוא את הספר רק משום שראה אור בהוצאת סלע מאיר (היו כאלה שבחרו לא לקרוא מאותה סיבה את "חטוף" של אלי שרעבי). חבל לדון ספר מראש על פי בית ההוצאה.

ראוי לקריאה ולהערכה.

On Democracies and Death Cults – Douglas Murray

סלע מאיר

2025 (2025)

תרגום מאנגלית: אלחנן שפייזר

אוצר מילים / שירי לב ארי

"אוצר מילים" הוא אוסף של עשרים ושמונה ראיונות שערכה שירי לב ארי במרוצת השנים עם כותבים שונים, חמישה-עשר מתוכם ישראלים. נמצאים פה סופרים שמרבים (או הרבו) להתראיין ולהביע את דעותיהם בפומבי, ביניהם דויד גרוסמן, עמוס עוז וא"ב יהושע, וכאלה שנמנעים (או נמנעו) מכך, כמו יהושע קנז שאמר "אני לא חייב להתבטא בציבור על ענייני היום והשעה, גם אין לי כישרון לזה ולא מזג מתאים". רובם ככולם מוכרים היטב, מיעוטם מוכרים (לי) פחות. כל אחד מפרקי הספר כולל שיחה עם היוצר, לצד קטעים מיצירותיו.

אודה שדעותיהם של סופרים וסיפור חייהם פחות מעניינים אותי מן היצירות שכתבו, ובדרך כלל אסתפק ביצירה ולא אנסה להתוודע אל היוצר. אין בכך כדי לומר שסופרים אינם עשויים להתגלות כבני אדם מעניינים, אבל מן ההיבט הזה הם אינם שונים בעיני מבני אדם אחרים. הסיבה שבחרתי לקרוא את הספר היא בעיקר בגלל הכללתם של יוצרים כמו אידה פינק, שהבחירה הספרותית שלה לכתוב על השואה בטון מינורי, כמו גם סיפור חייה, מעוררים בי רצון להכיר אותה; אברהם סוצקבר, שספרו "גטו וילנה" הותיר עלי רושם עז; ומרגרט אטווד, אשה חכמה ורהוטה שלדעותיה אני תמיד שמחה להקשיב.

מה ש"הרווחתי" מן הספר, לצד כמה רעיונות שעלו מן הראיונות, והיכרות מעניינת עם מספר כותבים, כמו חיים סבתו, חיים גורי ואוליבר סאקס, הוא בעיקר תאבון לחדש את ההיכרות עם סופרים שאת יצירותיהם קראתי מזמן, ואו ששכחתי אותן לגמרי או שבזמנו לא הצלחתי להתחבר אליהן. עם אלה נמנים דון דה לילו וארי דה לוקה.

בפתח כל ראיון מופיע דיוקנו של המרואיין, מאויר בכשרון על ידי אולגה קונדינה.

שירי לב ארי מובילה שיחות מעניינות, שמשלבות בין מלאכת הכתיבה, הביוגרפיה של הכותב ושאלות חברתיות, והספר מומלץ.

עם עובד

2025

ללמוד עם קרנף בחצר / עמלה עינת ושאול אלבלק

כותרת משנה: על בית הספר שבספארי

בשטח הספארי ברמת גן ממוקם בית-ספר יוצא דופן. בחטיבת הביניים ובתיכון, בכיתות קטנות של שנים-עשר תלמידים בממוצע, לומדים בני נוער בעלי לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז. התלמידים, שלא מצאו את מקומם במסגרות הרגילות, מוצאים כאן, במקום שהחליף את המונח "חינוך מיוחד" ב"חינוך יחודי", צוות שהמוטיב המוביל אותו הוא "לראות את הילד, זה העיקר". בשונה מן התפיסה הרואה בהישגים הפדגוגיים את חזות הכל, כאן רואים אנשי החינוך את עצמם כמורים-מטפלים, שתפקידם הוא "לאמן את התלמיד לחיים במלואם, לפתוח לפניו את האופק לקראת תכלית בתנועה קדימה ולקראת התעוררות חדשה של חלומות". ההישגים הלימודיים, אלה שנמדדים בציונים, מצויים בסוף רשימת היעדים, ובכל זאת בית הספר מציג שבעים וחמישה אחוזים של הצלחה בעמידה בדרישות של בגרות מלאה. החוקרת עמלה עינת והעובד הסוציאלי והפסיכותרפיסט שאול אלבלק העובד במוסד, מסבירים בספר זה את עקרונותיו של בית הספר ואת הישגיו.

לאחר הסברים על תפיסות פדגוגיות ועל הקוים המנחים של בית הספר, רשות הדיבור ניתנת למורים, למטפלים ולבוגרים. פרקי הראיונות עם הצוות ועם הבוגרים מסוכמים בנפרד, אך בשני הסיכומים עולים קוים משותפים. התלמידים מתארים קשיים בבתי הספר הרגילים, קשיים שגרמו לתחושת ערך פגומה ולשרשרת כשלונות, ותחושה שויתרו עליהם, ולעומת זאת הם מספרים על עזרה קונקרטית ורגשית בבית הספר בספארי, ואנשי הצוות מדווחים על "מטרת‍־על – חיזוק האישיות של תלמידים שחוו כישלון מתמשך". גם הצוות וגם התלמידים מדגישים את חשיבות דמותו של המורה והקשר שנוצר בינו ובין התלמידים, ואת המרכזיות של ההקשבה והדיבור בסימביוזה ביניהם. כולם כאחד עומדים על ההשפעה היחודית של המיקום, של נוכחות בעלי החיים כחלק מן הטיפול, ושל המרחבים הפתוחים. בין בית הספר לספארי קיים סנכרון מלא, הן בעצם המגע עם בעלי החיים והן כחלק מתכנית הלימודים, והשטח הפתוח מחוץ לכתלי הכיתות הוא חלק ממרחב הלמידה.

איני אשת חינוך, אבל העקרונות שמנחים את המקום, שעל קיומו שמעתי כעת לראשונה, נראים לי מתאימים לא רק לילדים עם קשיים. חן, מנהלת בית הספר, סבורה שניתן ליישם אותם גם במערכת החינוך הפורמלית: "האם ניתן להעביר משהו מגישה זו לבתי ספר נורמטיביים למרות תנאי העבודה הטכניים השונים הקיימים בהם? ודאי שכן. ראשית את תובנת הקשר האישי. לדעתי, אפשרי בהחלט ליצור קשר אישי עם כל תלמיד בלי התייחסות למספר התלמידים בכיתה. כל מורה, בכל מסגרת כיתתית ובית־ספרית, חייב להכיר היכרות מעמיקה ונרחבת כל אחד מתלמידיו, ולו גם על חשבון זמן הוראה משיעורים מקצועיים. ושנית: זמן להתבוננות פיתוח יכולת הסתכלות קשובה של המורה על תמונת חייו הרחבה של כל תלמיד ותלמיד. לעיתים מדובר בהבחנה בפרטים שוליים כביכול, שאינם קשורים כלל ללימודים, העשויים לפתוח ערוצי קשר חשובים להבנת המתחולל בנפשו. לראות את הילד, זה הדבר העיקרי. זה מה שהילד רוצה מאיתנו, שנראה אותו, שיהיה למישהו בבית הספר אכפת באמת ממנו. ולדעתי, כישרון הראייה הזה, לפחות ניצוץ ממנו, קיים בכל מורה ואפשר לעבות אותו, להלהיב אותו בתנאי שרוב אנשי הצוות, ובעיקר המנהלים, חיים אג'נדה חינוכית כזאת."

ספר מעניין וראוי לתשומת לב.

רסלינג

2025

ביל מאהר מגלה את אמריקה במאה ה-21 / ביל מאהר

כך כותב ביל מאהר בפתח הספר:

"המאה ה־21 באמריקה היא סיוט פוליטי מפני שהשנאה בין המפלגות שוברת שיאים. שני הצדדים התנגדו זה לזה תמיד, אבל אני זוכר את שלהי המאה העשרים, וזה לא היה נורא. אנשים רבים צרחו זה על זה בטלוויזיה בשנות התשעים (לא מעט מזה בתוכנית הקודמת שלי), אבל לפחות יכולנו לשבת יחד באותו חדר".

וכך בפרק האחרון:

"אם אנחנו רוצים לבלום את ההידרדרות הזאת למלחמת אזרחים, אנחנו חייבים להפסיק לשנוא אלה את אלה. זה נעשה כל כך נורמלי עכשיו עד שאנחנו לא שמים לב כמה פעמים קורה שמישהו ברשת מאחל למישהו למות. כל מי שאנחנו לא מסכימים אתו – לא משנה על מה – הוא הרֶשע בהתגלמותו, וכל ויכוח עובר מאפס לרצח בתוך שניות. זה אפילו לא צריך להיות ויכוח על משהו חשוב: אמרת שהתוכנית ״אחת שיודעת״ היא זבל? אתה מת!"

"הפילוג האמיתי שלנו הוא לא בין אדומים לכחולים אלא בין בני אדם משני הצדדים שלא מוכנים לבוא במגע עם אמריקאים שמחוץ לשבט הפוליטי שלהם, ולכן אין להם שום מושג איך הם באמת, ובין בני אדם משני הצדדים שמוכנים לעשות זאת".

"בימינו כולם אומרים שהדרך לגשר על הפער המפלגתי הנורא שלנו היא לדבר עם הצד האחר ולשמוע את נקודת המבט שלו. לא – זה בדיוק מה שאסור לנו לעשות. זה לא עובד. אף אחד מעולם לא החליף צד בעקבות ויכוח. דברו עם הצד האחר, בהחלט, אבל לא על פוליטיקה. אין לזה סיכוי, זה כמו לנסות לשכנע את טום קרוז לרדת מהסיינטולוגיה. אל תלכו לשם בכלל".

"כששני הצדדים מאמינים שהצד האחר בשלטון פירושו סוף העולם – כן, באווירה כזאת יכולה לפרוץ מלחמת אזרחים".

די להחליף את אמריקה בישראל ואת הכחולים והאדומים בימין ושמאל, והדברים יכולים להקרא כאילו נכתבו כאן.

בין המבוא לסיום מאהר – פרשן מדיני, קומיקאי, מנחה תכניות טלויזיה – מדבר על כל מה שיש לתקן בארצות הברית, שמצטיירת כאן בצבעים קודרים כמעט בכל תחום, וגם על מה שיש לתקן בעולם. כמי ששורשיו בקומדיה, הכתיבה שלו שופעת שורות מחץ, ואלו אינן מכסות על הכעס ועל הדאגה שהוא חש. מאהר ידוע כמי שאומר את שהוא חושב מבלי להצטעצע ולהתייפייף, ולכן לעתים הוא בוטה, ובשוליים גם וולגרי, אבל ניכר שהדברים בוערים בו, שהוא אדם שחושב לעומק, וגם אם לא מוכרחים להסכים אתו דבריו ראויים לשמיעה ולהרהור.

כמו אנשים רבים בשנים האחרונות, מאהר חש שהמפה זזה מתחת לרגליו. הוא ליברל מובהק, אבל מונח הליברליות נע הרחק שמאלה אל מחוזות הקיצוניות הווקית והופקע מרשותם של מי שרואים עצמם דמוקרטים-ליברלים. בלשונו של מאהר – "דרגות של רגישות יתר, תרבות קורבנית ושפע של שטויות, שאני מסרב להעמיד פנים שהם שלוחה של הליברליזם". המצב בצד השני של המפה זהה, כשמה שהוגדר פעם כשמרנות נע לקיצוניות ימנית. במרכז נותרו רוב האנשים שאיכשהו איבדו את זהותם הקולקטיבית, אבל מזוהים על ידי המחנה הנגדי על פי הסמן הקיצוני של השתיכותם. כן, כמו בארץ. אם אתה מפגין בעד החזרת החטופים אתה ללא ספק רל"ב הזוי, ואם את מתנגדת לפתרון של שתי מדינות את לבטח ביביסטית שטופת מוח. כאילו אין שום דבר באמצע, כאילו אי אפשר גם וגם.

מלבד הקיטוב הפוליטי, ומלבד הבוז שמאהר רוחש לרפובליקנים, או ליתר דיוק לגלגול הנוכחי של הרפובליקניות, הוא כותב על שורה ארוכה של נושאים חברתיים מקומיים. הוא מתייחס לשיטה החברתית בכלל – "הסוציאליזם נחוץ כדי למתן את הקפיטליזם, כמו שנהר שוצף זקוק לסכר מפעם לפעם, כי יצר הרווח מייצר תמריצים נוראים שצריך לרסן" – ולתופעות חברתיות מסוימות בפרט. בין השאר הוא מדבר על המכללות, שהפכו מיותרות בעיניו, ולא רק בגלל המחיר הבלתי נסבל של הלימודים, על חינוך ילדים שמוריד עוד ועוד את הרף של הישגיות ושל אחריות אישית, על עודף ביורוקרטיה שמסרבל כל דבר, על יחס לאתאיסטים, על מגפת ההשמנה, על הבעייתיות של הביטוח הרפואי, על חופש הדיבור, על ניכוס תרבותי ועוד.

נושאים נוספים שמעסיקים אותו נדונו בהרחבה גם בספריו של דאגלס מארי, "שגעון ההמון" ו"המוות המוזר של אירופה". ביניהם נמצאים התקינות הפוליטית שהפכה למשטרת מחשבות מסרסת, השנאה העצמית של כל מה שלבן ומערבי ומתן הנחות גורפות לכל תרבות אחרת, שכתוב ההיסטוריה, שינוי מגדר בגיל הילדות, ועוד. הנה כמה אמירות בנושאים אלה:

"אתם המפלגה המזוהה עם גירוש נואמים מקמפוסים של מכללות, ואתם גורמים לכולנו ללכת על ביצים ולהחליף את 'הבה לא נבחין בצבע' ב'הבה נבחין בצבע תמיד ובכל מקום'״. עמדה שבעבר הייתה של הקו־קלוקס־קלאן".

"ווק – היא נעשתה מילה שגורמת לגלגול עיניים מפני שהיא מזוהה עם אנשים נעלבים מרגע שהם פוקחים את העיניים בבוקר ומקבלים פקודות מטוויטר, והיהירות ועודף הרגישות שלהם נעשו מכבידים ומטריחים".

"ציידי המכשפות המסוכנים ביותר עכשיו באים מהטוויטר, מאוניברסיטאות היוקרה ומן השמאל ה'פרוגרסיבי'".

"משטרת התקינות הפוליטית קבעה שגינוי של נוהג תרבותי שונה משלנו הוא גזענות. ואני אומר שהליברליזם איבד את הדרך כשהחל לחשוב ככה ולהעמיד פנים שאפרטהייד מגדרי בעולם המוסלמי הוא פשוט נוהג תרבותי ״שונה״ ולא הפרה מאוסה של זכויות אדם"

"יש תיעוב עצמי מוזר אצל לבנים ליברלים, וזה לא עוזר לאיש. לרומם בני אדם שהחברה רימתה או זנחה אותם זה ליברליזם. לשנוא כל דבר לבן זו פשוט הפגנה מייגעת של עליונות מוסרית. התשובה למאסרי המונים היא להפסיק להכניס לכלא שחורים שלא מגיע להם עונש כזה, ולא להכניס יותר לבנים לכלא של טוויטר".

"למה כל תרבות אחרת מקבלת יחס אוהד, ורק התרבות המערבית היא סכום כל העוולות שעשתה אי־פעם ולא יותר?"

בין הנושאים הנוספים המעסיקים אותו נמצא את שאלת איכות הסביבה, החלומות על התישבות על מאדים ("זה רעיון מסוכן שהתרבות שלנו כבר שבויה בקסמו יותר מדי: שאפשר להמשיך לזהם ולהחריב את כדור הארץ מפני שיש לנו מקום חדש, כיפי, מסעיר ואופנתי שנקרא מאדים"), יחסים רומנטיים במקומות עבודה, היחס לסין, הבדידות המתפשטת בשל ההתמכרות לטלפונים, אזהרות טריגרים ("אני נדלק בכל פעם שאני רואה אזהרת טריגר מפני שאני נזכר עד כמה שברירית וחלשה נעשתה אמריקה. כאילו היא עוטה מסכה על הנפש"), ועוד ועוד.

עוד בדומה לדאגלס מארי, גם מאהר דובר בזכות ישראל ונגד הטרור ותמיכת המערב בחמאס אחרי השבעה באוקטובר. הנה כמה מדבריו בנושא זה:

"אין הרבה דברים חיוביים, אם בכלל, שקרו בזכות הטבח של 7 באוקטובר בישראל, אבל אחד מהם הוא שאמריקה נוכחה לדעת איך ההשכלה הגבוהה שלה נהפכה לאינדוקטרינציה לסלט של רעיונות רעים, ובהם התפיסה הפשטנית שהעולם הוא מקום בינארי שכולם בו הם ״מדכאים״ או ״מדוכאים״. כשמדובר בישראל ה״מדכאים״ הם תינוקות וקשישים".

"אותם סטודנטים שיאמרו לכם שמילים הן אלימוּת ושתיקה היא תוקפנות השמיעו דברי תמיכה רמים מאוד כשהחמאס יצא להילולת רצח ואונס שהוויקינגים בוודאי היו מתפארים בה. הם ידעו מיד אל מי לכוון את האצבע המאשימה: אל הנרצחים. הם הרי למדו את הקורס באתיקה".

"לכל שוחרי הקִדמה ואנשי האקדמיה שמדברים על ישראל בתור ״מוצב קדמי של תרבות המערב״, כאילו זה משהו שלילי, אנא שימו לב: תרבות המערב היא שנתנה לעולם כמעט כל ערך ליברלי שהליברלים אמורים להוקיר: חירות הפרט, החקירה המדעית, שלטון החוק, חופש דת, זכויות נשים, זכויות אדם, דמוקרטיה, משפט באמצעות מושבעים, חופש דיבור… בבקשה תפסיקו אותי מתי שהוא. ומאחר שאפשר למצוא את כל הערכים האלה בישראל של ימינו וכמעט בשום מקום אחר במזרח התיכון, הרי ברור שהעולם היה מקום טוב יותר אילו היו בו עוד מדינות כמו ישראל. מובן שהמסר הזה נופל על אוזניים אטומות של בני הדור הנוכחי, שמצמצמים כל דבר לקורבנות ולאשמים, ולכן ישראל נתפסת כפרי הרעיל של המערב המקרבן. האירוניה היא שכל אנשי השוליים בעולם חיים טוב יותר היום בזכות, ולא למרות, האידיאלים המערביים".

"מלחמות מסתיימות במשא ומתן, והתקשורת די מתעלמת מהעובדה שקשה מאוד לשאת ולתת כשעמדת הפתיחה של הצד האחר היא 'תמותו כולכם ותעופו לנו מהעיניים'" (בהתייחס לסיסמת "מן הים עד הנהר").

למרות שפע הציטוטים, הסקירה היא רק טעימה מן הדברים, ולדעתי הם ראויים לתשומת לב ללא קשר לעמדה הפוליטית או החברתית של הקוראים. לא מוכרחים להסכים על תובנותיו, אבל בהחלט כדאי להרהר בהן, בוודאי בעולם שבו אנשים נסגרים בבועות של המוכר בזכות תוכן "מותאם אישית".

מכיוון שמאהר מרבה במשחקי מלים ובהתיחסויות של האמריקניוּת, עמד מן הסתם המתרגם יוסי מילוא בפני משימה מאתגרת, שלטעמי צלח אותה היטב.

מעורר מחשבה, מעניין ומומלץ.

What This Comedian Said Will Shock You – Bill Maher

עם עובד

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

מה זה אם לא אהבה / מירי כהן-אחדות

כותרת משנה: מסות על פמיניזם בזמן הזה

ד"ר מירי כהן-אחדות, בלשנית, מרצה וחוקרת שיח, קיבצה בספר מספר מסות פרי עטה העוסקות בפיצול שבתוכו חיות נשים היום. המסות כולן נעות בין האישי לכללי, שואבות מן החוויה הפרטית של הכותבת וגם מייצגות נשים אחרות. האם עבר זמנו של הפמיניזם, או לפחות עבר זמנה של הרדיקליות, בעולם שהתקדם אל עבר שוויון? מהו בכלל פמיניזם – זהות, אידיאולוגיה או פרקטיקה? אלה הן מקצת השאלות המהותיות העולות בספר, ולצידן דיונים לא פחות מהותיים על השפה, על הספרות ועוד.

המסה האחרונה, אחת מאלה שעניינו אותי במיוחד, פותחת בנשים המצהירות כי הן אינן פמיניסטיות, כשתמיד מתלווה לכך "אבל" שברוב המקרים סותר את ההצהרה. הכותבת מעידה על עצמה שאצלה מתקיים לבלי הפרד השילוש זהות-אידיאולוגיה-פרקטיקה. כמי שהדגש מבחינתה הוא על המרכיב האחרון בשילוש, מצאתי את עצמי לא אחת "מתווכחת" איתה לאורך הקריאה, ברוב המקרים לא כעמדת נגד, אלא כעמדה רדיקלית פחות, גם אם חוויותינו ברובן זהות. רובנו, אם לא כולנו, זכינו למחמאות מקטינות (וואו, הגעת להישג למרות שאת אשה, בניסוח כזה או אחר), או תהינו על ציון יום האשה באמצעות תלוש הנחה על בושם, או שאלנו למה העצמה היא תמיד נשית, או תמרנו בין אימהות לקריירה, ועוד.

הנה דוגמא למקום בו החוויה שלי שונה. הכותבת מביאה את שירה של אפרת מישורי כדוגמא לפיצול בין אימהות לעצמי:

וַעֲדַיִן אֵינֶנִּי יוֹדַעַת

מַה לְּסַפֵּר לִבְנִי:

שֶׁאֲנִי אִמּוֹ

אוֹ שֶׁאֲנִי

אֲנִי

מבחינתי, מאז ומתמיד החוויה היתה אחרת, פשוטה, ומובנת מאליה (בעיני):

אֲנִי יוֹדַעַת מַה לְּסַפֵּר לִבְנִי: שֶׁאֲנִי אִמּוֹ וְשֶׁאֲנִי אֲנִי

הפער הזה, ופערים אחרים, לא הפריעו לי לקרוא בעניין את המסות, להתבונן בדברים מזווית שונה, להרהר בנקודות שלא עלו בדעתי, להסכים לעתים, וכאמור גם "להתווכח" (פעילות ממריצה בהחלט).

מכיוון שלא עבר זמנו של הפמיניזם, ובשל הכתיבה הבהירה של מירי כהן-אחדות, הספר מומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2025

סוקרטס אקספרס / אריק ויינר

כותרת משנה: תובנות לחיים של הפילוסופים הגדולים

אריק ויינר הוא סופר ועיתונאי (בין שאר פעילויותיו היה מוצב ארבע שנים בירושלים בשנות התשעים). הספרים שכתב הגותיים, ועוסקים, אם לשפוט על פי שמותיהם, בחיפוש ובחקירה בנושאים שברוח, כמו אושר, אלוהים וגאונות. "סוקרטס אקספרס" הוא ספר מסע, תרתי משמע. ויינר, החובב נסיעות ברכבת, פותח כל פרק בנסיעה שכזו אי שם ברחבי הגלובוס, נסיעה שמטרתה מסע בעולמו של אחד הפילוסופים והעמקה בהיבט אחד מרכזי של משנתו.

כל אחד מארבעה-עשר פרקי הספר מתאר פילוסוף אחד (אם כי כל הפילוסופים מתארחים בפרקים של עמיתיהם) – לא כולם טבועים בזכרון הקולקטיבי כפילוסופים, אך הם כאלה בעיניו של ויינר – ומתמקד בתפיסתו היבט אחד של חיי האדם. "הפילוסופיה שונה ממקצועות אחרים. היא אינה גוף ידע אלא דרך חשיבה – דרך להיות בעולם. היא אינה 'מה' או 'מדוע' אלא כיצד'". את ה'כיצד' הזה, מלידה ועד מוות, הוא מבקש ללמוד. ללמוד לצאת מהמיטה כמו מרקוס אורליוס, לתהות כמו סוקרטס, ללכת כמו רוסו, לראות כמו תורו, להקשיב כמו שופנהאואר, ליהנות כמו אפיקורוס, לשים לב כמו סימון וייל, להלחם כמו גנדי, להיות אנושי כמו קונפוציוס, להעריך דברים קטנים כמו סיי שונגון, לחיות בלי חרטות כמו ניטשה, להתמודד עם קשיים כמו אפיקטטוס, להזדקן כמו דה בובואר, למות כמו מונטיין.

הספר יכול היה להסתכם בדיון אקדמי ברמה כזו או אחרת, אבל הסופר הופך אותו לאישי, כשהוא מקשר בין חייו, מסעותיו, יחסיו עם בתו, ומודעותו לחולשותיו ולפגמיו שלו (שעליהם הוא מספר בכל הזדמנות עד שנוצר הרושם שמדובר בשלימזל ובשלומיאל, מה שככל הנראה אינו נכון בהתחשב בהישגיו, אבל נכון בכל זאת בעיניו). הוא אינו מבקש להקיף את מכלול משנתו של כל פילוסוף, אלא ליטול היבט מסוים שיאיר את ה'כיצד' של חיים משמעותיים, שכן מה שמשותף לכל הפילוסופים שבספר הוא ש"מה שעניין אותם לא היה משמעות החיים אלא איך לחיות חיים עם משמעות".

בהעדר ידע מעמיק במשנות הפילוסופיות, אין לי אפשרות להעריך עד כמה הסבריו ומסקנותיו של ויינר נאמנים לכוונותיהם של הפילוסופים. אבל זה לא באמת חשוב. הכותב הוא אדם סקרן, פתוח, תוהה, וניחן בכשרון לבטא בבהירות את רעיונותיו ואת חוויותיו. התוצאה מעניינת ומעודדת תְּהִיָּה עצמאית מבורכת. "תהייה היא מצב של פתיחות, של נכונות להרחיב את זווית הראייה", כותב ויינר בצדק. לא תמיד קבלתי את תובנותיו, אבל במקרים שלא – נהניתי "להתווכח" עם הכתוב, ובכל מקרה מצאתי את עצמי מהרהרת בו. כל הפרקים טובים ומעניינים, אך אהבתי במיוחד את אלה שעסקו בסטואיות, בספר הכרית, ובזיקנה. נהניתי גם מה"עימותים" בין הפילוסופיה המהורהרת שויינר מנסה להקנות לבתו לשכל הישר והענייני של בתו בת השלוש-עשרה.

קריא מאוד, מעורר מחשבות, פוקח עיניים ומומלץ.

The Socrates Express – Eric Weiner

מטר

2025 (2020)

תרגום מאנגלית: עפר קובר

במבט לאחור: 2000‐1887 / אדוארד בלאמי

הספר ""במבט לאחור" ראה אור בשנת 1888. הכותב, אדוארד בלאמי, פרש בו את חזונו באשר לאופייה של החברה האנושית בשנת 2000. על רקע התסכול ואי-שביעות הרצון של תקופתו, הוא רקח חברה שבעיניו, כמו בעיני קוראיו, נראתה אוטופית. אם לתמצת את תפיסתו לכדי עקרון אחד, הרי שאפשר לומר כי את האינדיבידואליות האגואיסטית עתידה להחליף סולידריות חברתית, וזו האחרונה תנחיל לחבריה אושר.

את הלב העיוני של ספרו עטף בלאמי בעלילה ספרותית. ג'וליאן ווסט, צעיר אמיד בן המאה התשע-עשרה, מאורס לאדית, אף היא בת החברה המבוססת והשבעה. את עיקר זמנו הפנוי, וכזה יש לו הרבה, הוא מקדיש לבנית בית כדי שיוכל להנשא ולהביא אליו את בחירת לבו. שוק עבודה מעורער ושביתות תכופות מעכבים את הגשמת חלומו. ג'וליאן, שסובל מאינסומניה, בנה לעצמו חדר תת קרקעי מבוצר ואטום לרעשים, והוא נעזר במהפנט כדי לשקוע בשינה. מלבד משרתו האישי אין איש יודע על קיומו של החדר, אפילו לא ארוסתו. באחד הלילות, כך מסתבר לו בדיעבד, פורצת שריפה בביתו. החדר, בשל מבנהו המבוצר, שורד, אך אין מי שיידע שתחת ההריסות ישן לו ג'וליאן, ואין מי שיעיר אותו. מאה ושלוש־עשרה שנה שלושה חודשים ואחד־עשר ימים אחר-כך, החדר נפרץ על ידי ד"ר ליט. ג'וליאן מתעורר אל מציאות חדשה. ד"ר ליט נוטל על עצמו את המשימה להציג את נפלאותיה של החברה בשנת 2000, ובתו, שגם היא נקראת אדית, מספקת לעלילה את המגע הרומנטי.

ד"ר ליט מציג בפני ג'וליאן את העקרונות המנחים של החברה בימיו. את היוזמה הפרטית והתחרות החופשית, שהביאו לכדי ריכוז ההון בידי כמה ידים פרטיות, תוך הפגנת בזבוז וחוסר יעילות שבסופו של דבר הזיקו לכולם, החליף תאגיד אחד ויחיד, התאגיד של האומה. "האומה אורגנה כתאגיד אחד גדול, שבתוכו נבלעו כל שאר התאגידים; נוצר מצב שבו קיים בעל הון אחד במקום כל שאר בעלי ההון, מעסיק אחד בלעדי, מונופול אחד כוללני שלתוכו נבלעו כל שאר המונופולים הקודמים, קטנים וגדולים גם יחד; מונופול שברווחיו, בהונו ובחסכונותיו כל האזרחים הפכו להיות שותפים". את הנסיונות העצמאיים של בני האדם לבור את דרכם ולבחור את מקצועם, החליף צבא העבודה. בדומה לצבא לוחם היררכי המבוסס על משמעת, מכשיר את אנשיו מאפס ומקדם את בעלי הנסיון, כך גם צבא העבודה. אחרי שנים של חינוך פורמלי שווה לכל, האנשים מגויסים אל צבא העבודה, ועוברים שנים של הכשרה בסיסית, "מעין בית ספר בסיסי וקפדני במיוחד שבו אנשים צעירים לומדים הרגלי ציות, כפיפות ומסירות לחובתם". אחרי הכשרה זו מתאפשרת התמקצעות, והעובדים מתמידים בשירותם עד גיל ארבעים וחמש, אז הם משוחררים לעסוק בפעילות פנאי. השכר אינו ניתן בכסף אלא באשראי שניתן לניצול בחנויות התאגיד, והוא מתגמל מאמץ, לא תוצרת. "לכמות התוצר אין דבר וחצי דבר עם השאלה שעניינה הוא הגמול שהאדם זכאי לו מעצם היותו אדם. גמול לעבודה הוא עניין לגמרי מוסרי, וכמות של תוצר היא סוגיה חומרית. רק היגיון מעוות ינסה לפסוק בשאלה מוסרית על סמך קנה מידה כמותי". כל הערה על כישורים ועל ביצועים, כמו גם על משמעת, נשמרת בקפידה על מנת להכריע בענייני קידום. מכיוון שכל דבר קטן מתועד, כולל סיכה שיוצאת מן המחסנים, יש לתאגיד שליטה מירבית על היצור ועל הצריכה, ואלה מתוכננים היטב לפרטיהם ועונים על צרכי הכל. איכשהו, וד"ר ליט מפרט בענין זה, כל רגשי החמדנות והקנאה והראוותנות חדלו מלהתקיים, נעשו בלתי כדאיים, והצורך להתבלט על חשבונם של אחרים הוחלף בדאגה כנה לטובת הכלל. "בימינו אנו, כשחריצות ויצרנות מכל סוג אינן עוד עניין פרטי, השירות לאומה, הפטריוטיזם והתשוקה להומניות הם שממריצים את העובד, כפי שדחפו בזמנך את החייל בשדה הקרב", אומר ד"ר ליט, ומוסיף, "אותה התחרות רהבתנית, אשר בזמנך הובילה לפזרנות מופלגת שלא תרמה דבר לאיכות החיים ולטוב הכללי, אינה מצויה עוד במקומותינו כמובן; תחרות כזו אין לה מקום בחברה שכל בניה ובנותיה שווים לגמרי זה לזה מבחינת המשאבים וההכנסה; לפיכך שאיפתנו אינה חורגת מעבר למה שמשרת את הנאות חיי הכלל". ומה קורה לחריגים הבודדים שאינם הולכים בתלם? "אדם היכול למלא את חובתו לטובת הכלל אך מסרב בעקשנות לעשות זאת, נידון למאסר בבידוד ומאכילים אותו לחם צר ומים לחץ, עד שיתרצה ויסכים לנהוג כאזרח הגון".

בחברה של שנת 2000 אין כמעט צורך בחקיקה, אין צורך בעורכי דין, כמו בכל מי שפרנסתם על סבלם של בני האדם. אנשי רוח, שאינם תורמים ליצור הכולל, רשאים לעסוק בתחומם, אם ימצאו די אנשים שיסכימו לוותר על חלק מן האשראי שלהם לטובתם, או אם יסכימו להסתפק במחצית מן האשראי הניתן לאחרים. מכיוון שענייננו כאן בספרים, אזכיר את ההתיחסות אל הסופרים: "יכולתו הספרותית של כותב כלשהו נקבעת על פי רמת הפופולריות שלו, ותגובה זו היא אמת המידה למתן הזדמנות לכותב להקדיש את כל זמנו לספרות […] אנו מעניקים מידה רבה של אמינות לפסק דינו של קהל הקוראים באשר לערכה של יצירה ספרותית".

לא אכנס כאן לכל פרטי העקרונות שעל פיהם מתנהלת החברה. אזכיר בקצרה את מעמדן של הנשים, שמועסקות בצבא עבודה משלהן, אלא אם כן הן הופכות לאמהות, והן האחראיות להשבחת הגזע האנושי משום שהם בוחרות גברים ראויים על פי התמסרותם לעבודה. פה ושם חומק לבלאמי השוביניסט, כשהוא אומר דברים כגון "הגברים של היום מעריכים מאוד את היופי והחן של הנשים, כדבר המוסיף טעם לחייהם ואף משמש תמריץ למאמציהם; אי לכך הם מרשים לנשים לעבוד בשלל עיסוקים" או "בימים אלה נשים הן מין מאוד שמח בהשוואה למה שהיו אי פעם בכל תקופות ההיסטוריה של העולם; אי לכך, יכולתן להעניק אושר לגברים התגברה באותו יחס". חומקת לו גם העליונות המערבית, כשהוא מדבר על פדרציה עולמית שבמסגרתה "האומות הגדולות של אירופה, כמו גם אוסטרליה, מקסיקו וחלקים מדרום אמריקה, מאורגנות עתה מבחינה תעשייתית כמו ארצות הברית, שהובילה כחלוצה את האבולוציה הזו". משאר העולם הוא מתעלם באלגנטיות. אבל הערות מעין אלה הן שוליות למדי במכלול. אציין גם כי לד"ר ליט יש תשובה לכל שאלה שג'וליאן מעלה בפניו, והוא מפרק בקלות את הסקפטיות שלו, וגורם לו לחוש אשם ונבוך כשהוא מהרהר בתקופה הרעה שממנה הגיע.

הספר זכה לתפוצה רחבה ונחשב בעל השפעה. מועדוני בלאמי רבים נפתחו ברחבי ארצות-הברית לדון בחזונו, ספרים נכתבו בהשראתו, ורעיונותיו היו מקובלים על מגזרים שונים. משה אלחנתי, שתרגם והוסיף הערות שוליים מרחיבות, כתב הקדמה מקיפה, ובה הוא מתייחס בין השאר למעמדו של הספר

"מבט לאחור" לוקה בעיני בשתי נקודות עיקריות. האחת היא ההנחה חסרת הביסוס שאנשים מקבלים החלטות רציונליות, ושניתן לעקר ולעקור נטיות אופי טבעיות. "השיטה שלנו אינה תלויה כלל בחקיקה ייחודית, ביסודה היא התנדבותית לגמרי; היא התוצאה ההגיונית של פעולת הטבע האנושי תחת תנאים רציונליים", כך מסביר ד"ר ליט, ומעדיף להאמין שהחברה כגוף מסוגלת לכך, ושהרצון הפרטי יכפיף את עצמו בהתנדבות ולנצח לטובת הכלל. השניה היא האמונה שחברה שכופה על חבריה משמעת ברזל היא אוטופיה ולא דיסטופיה. בעיני אין אושר בחיים מוכתבים נטולי יוזמה וכמעט נטולי חופש בחירה, חיים הנתונים למעקב יומיומי פרטני ולמערכת של הערכות וציונים על כל צעד ושעל. יחד עם זאת, נהניתי עד מאוד להתווכח עם הכתוב, מצאתי פה ושם רעיונות שכדאי לאמץ, ולמדתי מעט על החברה בבוסטון במאה התשע-עשרה, גם אם נקודת המבט מוטית. מכל הסיבות הללו, וגם מתוך סקרנות גרידא באשר לפרסומים היסטוריים, אני ממליצה עליו.

Looking Backward: 1887–2000 – Edward Bellamy

רסלינג

2025 (1888)

תרגום מאנגלית: משה אלחנתי

צעדים ראשונים / ג'רמי דה סילבה

למה אנחנו הולכים על שתים, יחידים מבין כל היונקים? מהם היתרונות האבולוציונים של הליכה על שתים שגוברים על כל חסרונותיה? מה קדם למה, מוח גדול להליכה או להפך? איך ההליכה היחודית הזו משפיעה על מי שאנחנו? בכל אלה ועוד עוסק האנתרופולוג ג'רמי דה סילבה בספר מקיף ומרתק זה.

הסופר נוטל את הקוראים למסע בין מאובנים, או ליתר דיוק שברי מאובנים, שכן רק לעתים נדירות מתגלגל לידי החוקרים שלד מלא, או כמעט מלא, של קודמינו, כמו לוסי והילד מנריוקוטומה. העובדה שמדובר בשברים, לעתים מזעריים, הובילה להתמחות, כפי שמסביר דה סילבה: "פליאואנתרופולוגים רבים התמחו בחלק מסוים מאוד של השלד. יש בינינו מומחים לאנטומיה של הגולגולת, השיניים, המרפקים, הכתפיים, הברכיים והירכיים. תחום ההתמחות שלי הוא כף הרגל, ובייחוד — הקרסול. אחת הסיבות להתמחות הזאת היא היות הפליאואנתרופולוגיה מדע של שברים". כמות המידע שניתן להפיק מכל חלקיק שבר כזה עצומה, ודה סילבה מיטיב לתאר את תהליכי העבודה של המומחים. אם לבחור דוגמא אחת מני רבות: אם נשברה עצם ברגלו של אחד ממיני האדם הקדומים, הוא הפך פגיע, נידון למוות ודאי בהעדר יכולת לטפס על עצים או לרוץ בנסיון להמלט מטורפים. כשבמאובן ניכרים סימנים לאיחוי השבר, המשמעות היא שהנפגע חי די זמן כדי להחלים, ולא יהיה זה מופרך להניח שזכה לתמיכה ולהגנה של בני מינו שבלעדיה לא היה לו סיכוי לשרוד. כלומר, חיים קהילתיים, או לפחות עזרה הדדית, היו חלק מן החברה עוד לפני ההומו ספיינס.

המדע מתקדם בדרך של השערות והפרכתן או אימותן. דה סילבה מציג השערות שהועלו במשך השנים, מתקף אותן או מפלס את דרכו לעבר השערות סותרות. גם אם איננו יודעים עדיין את התשובות לכל השאלות, עצם המחקר מספק ומהנה.

מכיוון שאי אפשר להקיף בסקירה את שפע הידע, הנה כמו נקודות מעניינות על קצה המזלג.

האיור המוכר של מצעד הקדמה (למטה) משרטט קו ישר של ההתפתחות האבולוציונית של האדם. אבל הלינאריות הזו קיימת רק באיור. הנה השערה שיש לה רגליים: "ההליכה על שתיים לא היתה כלל וכלל צורת הליכה חדשה, אלא זו היתה צורת הליכה ישנה שהותאמה לסביבה חדשה. במילים אחרות, הכיוון של "מצעד הקדמה" אולי צריך להיות הפוך. לא אנחנו פיתחנו הליכה על שתיים מאב קדמון שהלך על מפרקי אצבעותיו, אלא קופי האדם ההולכים על מפרקי אצבעותיהם התפתחו מקופי אדם קדמונים שהלכו (מדי פעם לפחות) על שתי רגליים". וגם "לא היה ולא נברא אב קדמון שפוף שצורת הליכתו וגודל מוחו כאחד היו באמצע הדרך בין קוף אדם לאדם".

ועוד בעניין תהליכים לא לינאריים: "המין שלנו התפתח לא במקום ספציפי ולא בזמן מדויק כלשהו, אלא לאט ובהדרגה, תוך כדי תנועה של אוכלוסיות הומינינים ברחבי אפריקה והחלפת גנים הדדית, שכמה מהם הועילו להישרדותן".

גם התפיסה הפופולרית של התפתחות ההומו ספיינס תוך הכחדת מיני אדם קדומים אחרים היא מן הזן הלינארי, וגם היא מופרכת: "איננו יודעים מדוע כיום יש בנמצא רק הומינין אחד המתהלך זקוף — אנחנו. ידוע לנו שלא השמדנו את הניאנדרתלים או את הדניסובים אלא העמדנו עמם צאצאים והוספנו את הגנים שלהם למאגר הגנים שלנו".

כאמור, איננו יודעים מה קדם למה, אבל אין ספק שההליכה על שתים השפיעה הדדית על התנהלות חברתית. "ההליכה על שתיים היתה שער הכניסה שלנו לרבות מהתכונות שהפכו אותנו לבני אנוש", כותב דה סילבה. לדוגמא, אחד היתרונות של הליכה על שתים הוא היכולת לאסוף מזון בידים. אחת התוצאות האפשריות היא זו: "נקבות ההומינינים מן הסתם ליקטו יותר מזון משצרכו, והתחלקו בו עם חבריהן לקבוצה. הנקבות שהלכו זקופות יכלו ללקט יותר פריטי מזון כגון לטאות, חלזונות, פקעות, ביצים, פירות, טרמיטים ושורשים". וגם משום שתינוקות אנושיים נולדים חסרי ישע, ונאלצים להנשא בידי אימותיהם, "שורשי הצורה הקולקטיבית שבה אנחנו מגדלים כיום את ילדינו ניכרו כבר אצל לוסי ובני מינה". אפשר להניח שגם העובדה שאנו אוכלי כל נובעת מן ההליכה על שתים, שכן "ההליכה הזקופה על הקרקע חשפה אותנו לסכנה, ולא יכולנו להרשות לעצמנו להיות אכלנים בררניים".

ישנן תיאוריות רבות שנועדו להסביר את הסיבות שהביאו להליכה על שתים – יצור כלים, החזקת נשק, איסוף מזון, ועוד. אבל מן הסתם "לא היתה סיבה אחת ויחידה ליתרון הברירתי שהקנתה ההליכה על שתיים לאבות אבותינו. היתה זו חבילת הטבות שהובילה את ההומינינים להליכה זקופה".

מתי וכיצד החלו בני אדם לתקשר באמצעות שפה? "מאובנים בני חצי מיליון שנה שנמצאו בספרד חושפים עצמות לשון אנושיות וגם אוזניים פנימיות המותאמות לזיהוי ולעיבוד קולות מהספקטרום הקולי האנושי".

רובו של הספר מוקדש לחקר ההליכה על שתים באמצעות מידע שניתן להפיק ממאובנים. בחלקיו האחרונים הוא עוסק ביתרונותיה של ההליכה בימינו כמשפיעה על הבריאות הפיזית והמנטלית. בין השאר למדתי על תפקידם של המיוקינים, חומרים המופרשים מן השרירים בשעת פעילות, ויש להם השפעה מיטיבה על טווח נרחב של איברים בגוף. באותו הקשר של פעילות גופנית הוא כותב כי "הליכה משנה את המוח שלנו, והיא משפיעה לא רק על היצירתיות אלא גם על הזיכרון",וגם "מתברר שההיפוקמפוס יכול לחדש את עצמו, ואפילו הליכה יומית בלבד יכולה לעודד את צמיחתו. הליכה יכולה לא רק לעכב כמה מהשפעות ההזדקנות, אלא אף להפוך את כיוונן".

והנה עוד עובדה מעניינת שלא נתתי עליה את לבי עד כה: "ניסויים חוזרים ונשנים שנערכו לאחר מכן אישרו שאנו מיטיבים לזהות חברים ובני משפחה על סמך צורת ההליכה שלהם בלבד. מתברר שיש אזורים של מוחנו שכווננו במיוחד למשימה זו". טביעת צעד יחודית כמעט כמו טביעת אצבע.

את המידע המרתק הזה, ועוד הרבה מסוגו, ג'רמי דה סילבה מספר בלשון נהירה, בלתי דידקטית, מדבקת בהתלהבות. הספר מאיר עיניים ומומלץ מאוד.

First Steps – Jeremy Desilva

מטר

2025 (2021)

תרגום מאנגלית: מיכאל אלעזר