אני ישראל הראשונה / מאיר שטרית

מאיר שטרית, יליד אוקטובר 1948, עלה ממרוקו לארץ עם משפחתו כשהיה כבן תשע. המשפחה קבעה את מגוריה ביבנה, שהיתה אז ישוב נידח ומוזנח. ב-1974, בגיל עשרים וחמש, אחרי לימודים אקדמאים ושירות צבאי כקצין בחיל רפואה, ייסד עם חבריו רשימה שרצה לראשות יבנה במטרה לשנות את פני העיירה. את הגב המפלגתי קיבל מיצחק שמיר בליכוד, ונותר חבר המפלגה במשך רוב שנות פעילותו למרות עמדותיו היוניות ותמיכתו ביוזמת השלום הסעודית ובפתרון שתי המדינות. בשלוש-עשרה שנותיו בראשות יבנה שיפר את החינוך במקום, הרחיב את הבניה, משך אוכלוסיות חזקות, וקיים את התחייבותו לשנות את פניה. בהמשך היה חבר כנסת, גזבר הסוכנות היהודית, ושימש כשר במשרדי החינוך, התחבורה, האוצר, הפנים, המשפטים והשיכון בממשלות שונות ותחת ראשי ממשלה שונים. כשהוקמה מפלגת קדימה חבר אליה, ואחר-כך אל מפלגת התנועה. מועמדותו לתפקיד נשיא המדינה נפלה בגלל פרשיה של הטרדה מינית לכאורה שהוא מכחיש ומגדיר כפרשת סחיטה מצד המתלוננת, אם כי בזמנו בחר לשלם לה דמי שתיקה כדי לסגור את הענין בשקט. אחרי פרישתו מן הפוליטיקה פנה לעסוק בחינוך אקדמי ונתן את קולו למחאה נגד המהפכה המשפטית.

את מסלול חייו מתאר שטרית באוטוביוגרפיה זו. כצפוי מספר מעין זה הוא גדוש ב"עשיתי" וב"צדקתי", לצד אזכורים מעטים של דברים שלא הצליח להגשים, והדברים אינם נאמרים בזלזול, אם כי יש פנים לכאן ולכאן באשר לכל מה שהוא מציג כהישג, כפי שלמדתי מעיון בכתבות ישנות ברשת (עד כמה שניתן לסמוך גם עליהן). שטרית צמח בעוני ובמחסור, אבל בחר לשנות את חייו במו ידיו, וזהו גם המסר שהוא מבקש להעביר: "ההצלחה שלכם תלויה רק בכם". הוא מתנגד נמרץ לגישה של ש"ס שמבקשת לשמר את תחושת הנחשלות, ומאמין בכוח של כל אחד לקבוע את גורלו בעצמו. עמדו לזכותו כשרונו, האמביציה שלו, וגם אנשים טובים שנקרו בדרכו כאדם צעיר, ידעו לכוון אותו ואפשרו לו להביא את יכולותיו לידי ביטוי.

שמו של הספר עורר בי תחילה התנגדות, משום שנראה שהוא מנציח את תחושת שתי החברות שנדמה שמתקיימות כאן, אשכנזית וספרדית. אבל ישראל הראשונה והשניה מקבלות מפיו פרשנות שונה, בלתי מפלגת: "לתפיסתי, ישראל הראשונה הם האנשים שמתאמצים, לומדים, עובדים, מתפתחים ומצליחים. יש ביניהם אשכנזים וספרדים ואנחנו רואים אותם בכל הדרגות ובכל הרמות – בצה"ל, בפוליטיקה, בעסקים, באקדמיה ובתחומים רבים אחרים. לישראל השניה שייכים אלה שמעדיפים להתלונן ולא מתאמצים כלל לשפר את מצבם". הוא אינו חולק על עובדת קיומה של גזענות כלפי העולים מארצות ערב בשנים הראשונות לקיום המדינה, ויודע שלעולים אלה היה קשה יותר למצוא מסילות לממסד שהיה רובו ככולו אשכנזי. אבל הוא מאמין שהיו כוונות טובות, וגם אם נעשו טעויות קשות בתהליך הקליטה לא היתה אפליה מכוונת. גישה מרעננת בהחלט.

שטרית מתייחס גם למצב הנוכחי במדינה, מבכה ערכים ומנהל תקין שהיו ואינם, ומייחל להחלפתה של הממשלה (אם כי הוא מביע הערכה לנתניהו בשנותיו הראשונות כראש ממשלה).

כמי שמציג עצמו כאדם שערכי יושר מנחים אותי, הופתעתי לקרוא שיעץ לאולמרט לא להתפטר לפני שהוגש נגדו כתב אישום, וכי גם היום הוא מצדיק את עצתו זו למרות ההרשעה והמאסר, שעליהם הוא אינו אומר מילה.

הספר מעניין מבחינה היסטורית ומבחינה אישית, מאפשר הצצה קלה אל אחורי הקלעים של הפוליטיקה, מרענן את הזכרון לגבי ארועים שכבר שכחתי, ומומלץ. קריאה ביקורתית נדרשת, כרגיל.

כנרת זמורה

2026

מעשה אמנות או מעשה יום יום / נורית אורן אבישר

כותרת משנה: שפה, צליל ומשמעות ברוק הישראלי

נורית אורן אבישר עוקבת בספר זה אחר שינויים שחלו בשפה העברית משנות ה-70 ואילך דרך הפריזמה של הרוק הישראלי. בכל אחד מן העשורים היא בודקת שירים של שני אמנים, כמעט בכל המקרים מדובר בלהקות, ומצביעה על תופעות ועל מגמות. הניתוח שלה מתייחס הן לצורה והן לתוכן, ויוצר תמונה שלמה המורכבת ממלים, מלחן וממאפייני המוזיקה על שלל היבטיהם החזותיים, הקוליים והחברתיים.

את שנות ה-70 מייצגות כוורת ותמוז, את שנות ה-80 תיסלם ומשינה. המכשפות ומוניקה סקס הן נציגות שנות ה-90, וחותמים את הרשימה הדג נחש וטונה כמייצגי המאה ה-21. הייתי עלולה לחוש מעט בורות, ואולי גם מבוכה, לנוכח חוסר ההיכרות שלי עם המאוחרים שבהם, אבל ציטוט מפיו של רוביק רוזנטל "הרגיע אותי". כך הוא מעיד על עצמו: "לפני עשורים הגעתי אל תקרת הזכוכית שלי. זקני צפת. משינה. תיסלם. אני מקשיב, מבין, מפרגן, ערוצי הנפש כבר אינם ערוכים לעוד דור מוזיקלי". מכל מקום, גם אם חלק מן השירים אינם מוכרים לי, היתה זו הזדמנות להתוודע אליהם.

האם תופעות מוזיקליות חדשות עונות על צורך של הקהל או יוצרות צורך? ובהקשר השפה, האם השירים יוצרים מבעים חדשים או מאמצים את אלה שרווחים בתקופתם? אני מניחה שמדובר בהיזון חוזר ובזרימה דו-כיוונית. כך או כך, נדמה שיש נטיה ברורה לכיוון המשלב הנמוך יותר של השפה, לאי הקפדה על היגוי נכון, יותר ללשון מדוברת ופחות ללשון ספרותית. גם התכנים השתנו עם השנים, בעיקר החל משנות השבעים, כשהפאתוס של "אנו" פינה את מקומו לחוויות האינדיבידואל. אבל גם אם התחושה הרווחת היא של רידוד, עדיין אפשר למצוא בשירים רבים הסתמכות על משלבים קדומים ושאיבה מעניינת מן המקורות. אורן אבישר מצביעה בין השאר על מגמה, שמתחזקת בשנים האחרונות, של חזרה אל טקסטים מן המקורות, אולי כמשקפת תופעה חברתית.

לא אתייחס כאן לכל השירים ולכל הניתוחים. אזכיר רק את מייצגי שנות ה-70 – כוורת שמיוצגת באמצעות שלושה שירים – המגפים של ברוך, יו יה ומדינה קטנה – ותמוז שמיוצגת באמצעות שניים – סוף עונת התפוזים והולך בטל. למרות שפעלו בערך באותה התקופה, שתי הלהקות שונות זו מזו כמעט בכל, ומייצגות את הטווח שבין השטותניקיות המוחלטת של המגפים של ברוך ועד דברי השירה שבסוף עונת התפוזים, כשבאמצע מצויים יו יה הסיפורי, ומדינה קטנה והולך בטל הכמעט חתרניים. פה ושם היתה לי הרגשה של העמסת עודף משמעות במקומות שלדעתי היא אינה מצויה, אבל אולי רק חמקה ממני.

כמי שאינה מתיימרת להיות מומחית למוזיקה ישראלית בת ימינו, לא אוכל לומר עד כמה האמנים שנבחרו אכן מייצגים את התופעות שעליהן החוקרת מדברת, ואולי אלה שלא נכללו מייצגים יותר. בוודאי לא אוכל להתייחס למתודות המחקר. אבל הספר מספק מבחינתי הצצה מעניינת אל השירים, ונהניתי לקרוא אותו.

רסלינג

2026

לוחמות / אילה דקל

כותרת משנה: סיפוריהן של גיבורות מלחמת שבעה באוקטובר

אילה דקל קיבצה יחדיו עשרים ראיונות עם נשים שהשתבצו במערך הלוחם, ולקחו חלק בפעילויות צה"ל, כולל מעבר לגבול, מן השבעה באוקטובר ואילך. כבר החלו להכתב ספרים על המלחמה האחרונה (דוגמת "עכשיו תורנו" של לוחם הנדסה קרבית שחר תורג'מן), והספר הזה יתפוס מקום של כבוד ביניהם. יחודו גם בפן המבצעי, המרתק בפני עצמו, ובאופן בו הגיבו המרואיינות בזמן אמת לטראומת הטבח בעוטף, אבל גם בחוויה השונה של היות אשה במערך שנתפס גברי, שאותה הן מביעות ברהיטות ובכנות.

כפי שניתן לראות ברשימת המרואיינות למטה, הן מייצגות תחומים צבאיים מגוונים ונושאות דרגות שונות. כמובן, כל אחת היא עולם בפני עצמו, ויחד עם זאת, כמה קוים משותפים לראיונות. מוטיב בולט הוא השפעת הדוגמא המשפחתית או החינוך מבית. רבות מן המרואיינות בחרו כדמות לחיקוי אב או סב, וגם אם, ששירתו שירות משמעותי והיו גאים בו, והחליטו לבחור באותה הדרך. חלקן הגדול מדברות על החובה לקחת חלק בהגנה על המולדת, שברוב המקרים הונחלה להן בבית. כולן מכירות במכשולים שעומדים בפני נשים המבקשות קריירה צבאית בקבע או במילואים, ורובן מודעות לעובדה שהן מייצגות לא רק את עצמן, אלא את כלל הנשים. "אם אני אעשה טעות, אפילו טעות קטנה, אז אולי לא ייתנו לנשים יותר לפקד על ספינות. אולי יגידו שזה רק בגלל שאני אישה", אומרת אחת מהן. הן מדברות בגילוי לב על נושאים כמו העדר פרטיות בתנאי שדה, הגיינה ירודה, תפקוד בתקופת מחזור, שינויים בגוף כתוצאה מפעילות מאומצת. אחת מתארת פוסט טראומה, שניה מספרת על פציעה קשה, שלישית על הקושי במציאת בן זוג שירגיש נוח עם חילוף תפקידים. וכולם מדברות גם על הצורך לתת מאה אחוז ולהתעקש ולא לוותר, כי כנשים הן נדרשות שוב ושוב להוכיח את עצמן.

בסופו של דבר, עם כל ההיבטים הנשיים של הראיונות, מה שמתבלט יותר מכל זו המקצועיות, הדבקות הבלתי מתפשרת במשימה, הרמה הביצועית הגבוהה ותחושת השליחות. כפי שאומרת בצדק אחת המרואיינות, "בעיניי השאלה היא לא אם נשים וגברים הם אותו הדבר, כי אנחנו לא. השאלה היא אם אנחנו מצליחות לעמוד במשימה". והן מצליחות.

באחרית דבר עומדת אילה דקל על השינוי שהביאה המלחמה בתפיסת מקומן של הנשים הלוחמות: "המהפכה בתפיסת התפקידים של נשים בצה"ל בכלל ובלוחמה בפרט — ומה שקרה במלחמה הזאת הוא בוודאי בגדר מהפכהלא התרחשה מתוך תפיסה עמוקה של שוויון שחלחלה בבת אחת בדרגים השונים בצבא, אלא מתוך צורך, מתוך כורח". מה יקרה עם תום מצב הלחימה, עם החזרה לשגרה? כשנשים מהוות כעשרים אחוז מן הכוחות הלוחמים, נראה שאין דרך חזרה.

כך או כך, הראיונות מעוררי השתאות והשראה, ראויים מאוד לקריאה.

להלן שמותיהן ותפקידיהן של המרואיינות, ברגשי כבוד:

סרן קרני גז, מ"פ פלוגת "פרא" (פלוגת הטנקיסטיות — לוחמות שריון) וקצינת אג"ם בגדוד 52

סגן שחר אלטרס, מפלגת טנ"א בסיירת גבעתי

סגן תקוה קלמנטס, מפקדת צוות באיסוף קרבי 

רס"ן נורית רוקח מאירי, מ"פ באיסוף קרבי

סא"ל אור בן יהודה, מג"ד קרקל

סמ"ר שי זלמון, סמלת באיסוף קרבי

סרן ד"ר מ', מומחית ברפואת חירום

סרן רוני רפלד־בלוט, קמב"צית

סרן ראשית פרקש, סמ"פ בפלוגת "פרא", טנקיסטית

רס"ל מנוחה דלס, לוחמת וחופ"לת בחטיבת דניאל

סגן ד"ר עדן יעקב, רופאה קרבית בסיירת נח"ל

רס"ן אור כהן, חובלת, מפקדת דבורה בחיל הים

סרן רינת קהתי לוי, מ"פ חילוץ והצלה

רס"ל מלאני למברסקי, מפקדת בגדוד ברדלס

סגן כיסוף אומרדקר, קש"א בסיירת גבעתי

רס"ר ענבר זמורה, חובשת קרבית  

סרן תמר רבקה קלוס, מפקדת פלוגת ענבר בגדוד מגן שאול

סמ"ר נ', לוחמת באיסוף קרבי

רס"ן נאור מורד, קצינת אג"ם ביחידת חילוץ והצלה

רס"ר א׳, מפקדת פלגת ירושלים, לוחמת איסוף

התחנה בית הוצאה לאור

2025

1936 / אורן קסלר

כותרת משנה: המרד הגדול ושורשי הסכסוך במזרח התיכון

המרד הערבי הגדול, או בשמו האחר מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, התרחש בארץ-ישראל בשנים 1936 עד 1939. מטרתו היתה להביא באמצעות שביתה, הפגנות ומעשי טרור, לעצמאות מן המנדט, לעצירת העליה היהודית ולסתימת הגולל על התכניות להקים פה בית לעם היהודי. אורן קסלר טוען בספר זה כי המרד היה "ההתלקחות המשמעותית הראשונה" שאירעה בין שתי התנועות הלאומיות, ותוצאותיו השפיעו השפעה מהותית וארוכת טווח על מה שמתרחש כאן מאז ועד היום.

מן הצד הערבי המרד "היה כור ההיתוך שבו התגבשה הזהות הפלסטינית", אך בו בזמן "טלטלות של סכסוכים פנימיים וסגירת חשבונות קרעו לגזרים את המרקם החברתי הערבי דחקו לשוליים את הגורמים המעשיים והמתונים לטובת הקיצוניים […] יכולת הלחימה של הערבים נשחקה, כלכלתם נהרסה ומנהיגיהם המדיניים הוגלו". מן הצד היהודי "החלו מנהיגי הציונות לזנוח את אשליותיהם בדבר ההסכמה שבשתיקה של הערבים, והתעמתו לראשונה עם ההבנה המטרידה, שהגשמת חלום הריבונות עלולה לאלץ אותם לחיות לנצח על חרבם", והמסקנה הובילה להנחת היסודות לצבא יהודי, וגם לצמיחת טרור נגדי. מן הצד הבריטי, שלוש שנות הדמים הביאו להחלטה להפסיק את "הניסוי הציוני" ולסגור את שערי הארץ דווקא בשעה שיהודי אירופה נזקקו נואשות למקלט. ההשלכות של התוצאות הללו על כל היבטיהן מהותיות.

קראתי כמה וכמה תגובות לספר, ועלו בהן טענות מטענות שונות. האם ניתן לקבוע ששורשי הסכסוך נטועים בארוע אחד, משמעותי ומתמשך ככל שהיה? האם הבחירה לספר את ההיסטוריה באמצעות מספר דמויות משקפת את המציאות כפי שהיתה? האם בחירה בדמויות אחרות היתה מציגה מציאות שונה? מה באשר לעובדה שהכותב אינו היסטוריון אלא עיתונאי וסופר? יחד עם זאת, תגובות רבות, כולל אלה שהעירו לגבי המתודה, ציינו את הנהירות שלו.

מכיוון שגם אני איני היסטוריונית, אין לי כלים לשפוט את מסקנות הכותב. עובדה זו לא גרעה כלל מן הענין הרב שמצאתי בספר. האמנם במרד נעוץ שורש הסכסוך? מבחינתי כקוראת בלתי מקצועית, השאלה הזו משנית. הארועים מרתקים, ניכר שהסופר ערך מחקר מעמיק (כולל שימוש במסמכים שהסודיות הוסרה מהם בעשור האחרון), ואופן הכתיבה התיעודי-סיפורי שלו מגיש את ההיסטוריה בדרך ברורה, קריאה מאוד ומעוררת ענין. עוד יצוין לזכותו, כי בנושא כל כך טעון הוא מקפיד על כתיבה נייטרלית,

ויחד עם זאת, וזו אינה אשמת הכותב, כמובן, הספר די מדכדך. שוב ושוב, אז והיום, כל נסיון הידברות, כל תקווה למצוא פתרון לסכסוך, מתנפצים מול קיצוניות.

מומלץ.

Palestine 1936 – Oren Kessler

שוקן

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

המוח האידאולוגי / ליאור זמיגרוד

כותרת משנה: איך קיצוניות משנה לנו את המוח

"כלי המדע נותנים לנו דרך רעננה להבחין בין אידאולוגיות המעוותות את יכולותינו הקוגניטיביות לבין השקפות עולם המקרבות אותנו למציאות כפי שתופסים חושינו". ליאור זמיגרוד, חוקרת מוח, מבקשת להצביע על הקשרים בין מבנה המוח והשלכותיו של מבנה זה ובין אפיונם של אנשים כמחזיקים בדעות דוגמטיות או כניחנים בענווה אינטלקטואלית. הנחת היסוד שלה, או אחת מהן, היא ש"המנטלי הוא ביולוגי והפוליטי משפיע על הביולוגי", ולפיכך ניתן להבחין בהבדלים כאלו בין אם בהתבוננות ישירה במוח ובין אם בניתוח תוצאות מבחני התנהגות.

לא אכנס כאן להיבט הפיזי של המבנים השונים המרכיבים את המוח, ולהבדלים בפעילותם ובגודלם אצל אנשים שונים המחזיקים באידאולוגיות שונות. אזכיר רק כי מתוך שלל המבחנים עולה מסקנה בולטת אחת שהכותבת חוזרת עליה לאורכו של הספר – הקשר הישיר בין נוקשות קוגניטיבית ומנטלית להיאחזות בגישות דוגמטיות. נדמה לי שאפשר היה להניח מסקנה כזו גם ללא מבחן, אבל, כמובן, בחינה מדעית משכנעת יותר.

מה ניתן להסיק מכך? לא הרבה, לדעתי. המורכבות של הנושא מונעת את היכולת להגיע לאיזושהי מסקנה מכלילה. האם בעלי מוחות מסוימים יהיו מועדים יותר להתפס לדוֹגמות, מה שבעצם אומר שהנטיה לאידאולוגיות היא מובנית? או אולי המוח מתעצב על ידי חינוך סביבתי והנוקשות הקוגניטיבית היא תוצר הלוואי שלו? האם מוכתב לנו מלידה אילו אנשים נצמח להיות, או שמדובר בפוטנציאל בלבד והמוח הגמיש מתאים את עצמו? מבחנים ממוקדים יותר ויותר מנסים לבחון את הקשר בין אישיות אידאולוגית (וכאן מיוחסות לה תכונות שליליות בלבד) לתופעות פיזיות כמו רגישות לכאב או לטעם. האם באמת ניתן לבודד מרכיב אחד ולהקיש ממנו על האישיות כולה? מכיוון שאנחנו מדברים לא רק על גנטיקה אלא גם על אפיגנטיקה, ומכיוון שמדובר באינספור מרכיבים אישיותיים וסביבתיים, לאילו מסקנות מובהקות ונקיות מהטיה אפשר להגיע?

ומה בדבר ההשלכות המעשיות של המחקר? נניח שניתן יהיה לזהות בגיל צעיר את המועדים לאחוז בדוגמות. האם נבודד אותם כדי שלא יושפעו מאידאולוגיות מזיקות כהגדרתן בפיסקה הראשונה? ומי יקבע את רמת הנזק של האידאולוגיות המזיקות לכאורה? גמישות מחשבתית היא טובה, דוגמטיות לא, אבל ביניהן יש גווני ביניים רבים.

ההנחה שהכל ביולוגי היא מן הסתם נכונה, אבל אי אפשר להתעלם מתופעות אחרות. כשעמים שלמים נסחפים אחרי אידאולוגיות קיצוניות, האם משמעות הדבר היא שכולם כאחד, למעט מעטים יוצאי דופן, פיתחו לפתע מוח שנוטה לדוגמטיות? בשולי הדברים, קשה להתעלם גם מן החד צדדיות של הכותבת, שמסווגת אידאולוגיות מסוימות בלבד כמזיקות, ומתעלמת מן הקיצוניות ההופכית להן שמרחיקה אף היא אל מחוזות הדוֹגמה.

למרות כל ההסתיגויות הללו, הספר מעניין. אפשר היה לסכם את עיקר טיעוניו במאמר מהודק, אבל הכותבת מרחיבה אל נושאים נוספים מעבר להיבט הפוליטי, כמו ההיסטוריה של האידאולוגיה והשתנות הגדרתה עם השנים, ההתנהלות בכַתות (שתוארה בפירוט בספר הקודם שקראתי, "קבר דוהר"), המעברים מדת לחילוניות ולהפך, עוצמתו של חינוך דוגמטי והשפעתו המתמשכת ועוד. בהקשר החינוך היא מצטטת משפט שדרווין ביקש לכלול בביוגרפיה שלו, ואשתו בחרה להשמיט: "אסור להתעלם מהסבירות שהנחלתה הבלתי פוסקת של אמונה באלוהים בנפשם של ילדים יוצרת במוחם שטרם התפתח במלואו אפקט כה חזק ואולי נורש, שיהיה להם קשה להתנער מאמונתם באלוהים כפי שקשה לקוף להתנער מהפחד והשנאה האינסטינקטיביים שלו כלפי נחש".

בשל שפע הנושאים המעניינים הספר מומלץ, אך, כרגיל, קריאה ביקורתית מתבקשת.

The Ideological Brain – Leor Zmigrod

כנרת זמורה דביר

2025 (2025)

תרגום מאנגלית: עפר קובר

על דמוקרטיות וכיתות מוות / דאגלס מאריי

כותרת משנה: ישראל ועתיד הציוויליזציה

יום אחרי השבעה באוקטובר התארגנה בחופזה הפגנה בניו-יורק. לא הפגנת הזדהות עם קורבנות הטבח. הפגנת הזדהות עם מבצעיו. העיתונאי דאגלס מארי היה המום מן התופעה הזו, וידע "שההפגנות יתפשטו בעולם, שהשאלה איך ישראל תגיב תהפוך לנושא העיקרי, ושגל עצום של הכחשה ישטוף את העולם". הוא היה מוטרד גם משום האכפתיות שלו מן המדינה, אבל גם משום שהוא מאמין "שהמציאות שישראל ראתה בעיניה ביום ההוא היא מציאות שכולנו עלולים להקלע לתוכה מתישהו בקרוב, ויש כאלה שכבר הציצו בה". כדי להבין מכלי ראשון את מה שהתרחש כאן, ואת מה שעתיד להתרחש, הגיע לארץ. בשנתיים האחרונות נכנס לעזה וללבנון, שוחח עם פוליטיקאים ועם אזרחים מהשורה, ביקר פעמים אחדות בכיכר החטופים, שהה בישובים בצפון ובדרום שננטשו בשל המלחמה, ולמד להכיר לעומק את המצב האזורי. מאז ועד היום הוא אחד הדוברים הבולטים והרהוטים והעקביים ביותר לצדה של ישראל, הודף את השנאה, את הצביעות, את חוסר ההבנה.

חלק גדול מן הספר מוקדש לתיאור ארועי השבעה באוקטובר, ומבוסס על שיחות עם אנשים שהיו שם ועם קרוביהם של נרצחים, וגם על סרטונים שצלמו המחבלים. הנאצים, אומר מארי, ביצעו פשעים איומים, אבל ניסו בדרך כלל להסתיר אותם. אנשי חמאס, לעומתם, התייהרו במעשיהם. העובדה שלמרות שהכל גלוי וזמין אנשים במערב בוחרים להכחיש, או לחילופין להזדהות, מטרידה מאוד. "רבים במערב, שחזרו ואמרו בשנים האחרונות "מאמינים לכל אשה", לא האמינו לנשים שטענו שהן נפגעו בנובה". לא היה שום קמפיין מאורגן עולמי לשחרור החטופים כמו זה שאורגן, לדוגמא, עבור הבנות הניגריות שנחטפו על ידי בוקו חראם. מארי מונה שורה של פיגועים דומים למתקפה בנובה – רצח המוני של צעירים שבאו ליהנות ממופע – וטוען כי בשונה מן התגובה העולמית לנובה, "מעולם לא האשימו את קורבנות מתקפות הטרור".

הספר עוסק בשאלות רבות סביב השבעה באוקטובר, חלקן מקומיות כמו כיצד ארע שהצבא לא הגיע לעוטף במהירות, ולמה התעלמו מהתראות על אפשרות של פלישה, אבל רובן גלובליות. בין השאר מארי מנסה לפצח את העיסוק העולמי הבלתי פוסק במלחמה בעזה – "מה הקשר של הסכסוך הזה אליכם? למה דווקא הסכסוך הזה חשוב לכם כל כך? מתוך כל הסכסוכים המתרחשים בעולם – מסוריה ועד מיאנמר, מסודן ועד אוקראינה – למה דווקא הסכסוך הזה גורם לאנשים ברחבי העולם לשקוע בו, לערבב את עצמם בתוכו, ועוד לנקוט עמדה נגד הקורבן דווקא?". הוא מתייחס לטענות על רצח עם בעזה, והודף אותן; מצביע על האופן בו חמאס ושולחיו עושים שימוש ציני באחיהם למטרותיהם; עומד על חולשתם של כוחות האו"ם; לא מתעלם ממעשיהם של קיצוניים בארץ אך מצביע על ההבדל בין הנצחת רוצחים ברחובות ערים פלשתינאיות ובין גינויים הכמעט גורף בארץ; חושף את תפקידם של רבים מעיתונאי אל ג'זירה בשורות חמאס; ומקדיש פרק לנסיון להבין את האנטישמיות לאורך הדורות והיום. בהקשר אחרון זה הוא מצטט מספרו של וסילי גרוסמן, "החיים והגורל": "האנטישמיות לעולם אינה מטרה אלא תמיד אמצעי – מודד לאמוד בו את הסתירות שאין להן פתרון. האנטישמיות היא ראי לליקוייהם העצמיים של בני אדם, של מערכות חברתיות וממלכתיות. אמור לי במה אתה מאשים את היהודים ואומר לך מה אשמתך שלך", ומגבה את האבחנה הזו בדוגמאות רבות.

באופן מפתיע, מארי, שסוקר בספריו תופעות חברתיות מדכדכות, מסיים את הספר דווקא בנימה אופטימית. הבחירה של ישראל בחיים מול כתות המוות מעוררת בו תקווה עבור המערב כולו. הלוואי שלאופטימיות שלו יש על מה להסתמך.

הערכתי את דאגלס מארי בשני ספרים קודמים שקראתי – "שגעון ההמון" ו"המוות המוזר של אירופה" – כאדם חושב, מקורי, ישר ובלתי מתייפייף. גם אם פה ושם לא הסכמתי עם דבריו ברמה כזו או אחרת, היכולת שלו לרדת לעומקם של דברים והאומץ לא להתיישר עם מה ש"מקובל" הרשימו אותי. קוראים שונים בארץ אולי לא יסכימו עם כמה ממסקנותיו בספר זה (עיתונאי בעיתון "הארץ" התייחס לספר כאל דף מסרים של נתניהו, ובכך העיד על עצמו יותר מאשר על הספר). אבל לדעתי, גם אם מסקנותיהם של קוראים ישראלים אינן מתיישרות תמיד עם כמה ממסקנותיו (לגיטימי, כמובן), חשיבותו כפונה אל קוראים זרים גדולה. אני מניחה שיהיו כאלה שיבחרו לא לקרוא את הספר רק משום שראה אור בהוצאת סלע מאיר (היו כאלה שבחרו לא לקרוא מאותה סיבה את "חטוף" של אלי שרעבי). חבל לדון ספר מראש על פי בית ההוצאה.

ראוי לקריאה ולהערכה.

On Democracies and Death Cults – Douglas Murray

סלע מאיר

2025 (2025)

תרגום מאנגלית: אלחנן שפייזר

אוצר מילים / שירי לב ארי

"אוצר מילים" הוא אוסף של עשרים ושמונה ראיונות שערכה שירי לב ארי במרוצת השנים עם כותבים שונים, חמישה-עשר מתוכם ישראלים. נמצאים פה סופרים שמרבים (או הרבו) להתראיין ולהביע את דעותיהם בפומבי, ביניהם דויד גרוסמן, עמוס עוז וא"ב יהושע, וכאלה שנמנעים (או נמנעו) מכך, כמו יהושע קנז שאמר "אני לא חייב להתבטא בציבור על ענייני היום והשעה, גם אין לי כישרון לזה ולא מזג מתאים". רובם ככולם מוכרים היטב, מיעוטם מוכרים (לי) פחות. כל אחד מפרקי הספר כולל שיחה עם היוצר, לצד קטעים מיצירותיו.

אודה שדעותיהם של סופרים וסיפור חייהם פחות מעניינים אותי מן היצירות שכתבו, ובדרך כלל אסתפק ביצירה ולא אנסה להתוודע אל היוצר. אין בכך כדי לומר שסופרים אינם עשויים להתגלות כבני אדם מעניינים, אבל מן ההיבט הזה הם אינם שונים בעיני מבני אדם אחרים. הסיבה שבחרתי לקרוא את הספר היא בעיקר בגלל הכללתם של יוצרים כמו אידה פינק, שהבחירה הספרותית שלה לכתוב על השואה בטון מינורי, כמו גם סיפור חייה, מעוררים בי רצון להכיר אותה; אברהם סוצקבר, שספרו "גטו וילנה" הותיר עלי רושם עז; ומרגרט אטווד, אשה חכמה ורהוטה שלדעותיה אני תמיד שמחה להקשיב.

מה ש"הרווחתי" מן הספר, לצד כמה רעיונות שעלו מן הראיונות, והיכרות מעניינת עם מספר כותבים, כמו חיים סבתו, חיים גורי ואוליבר סאקס, הוא בעיקר תאבון לחדש את ההיכרות עם סופרים שאת יצירותיהם קראתי מזמן, ואו ששכחתי אותן לגמרי או שבזמנו לא הצלחתי להתחבר אליהן. עם אלה נמנים דון דה לילו וארי דה לוקה.

בפתח כל ראיון מופיע דיוקנו של המרואיין, מאויר בכשרון על ידי אולגה קונדינה.

שירי לב ארי מובילה שיחות מעניינות, שמשלבות בין מלאכת הכתיבה, הביוגרפיה של הכותב ושאלות חברתיות, והספר מומלץ.

עם עובד

2025

ללמוד עם קרנף בחצר / עמלה עינת ושאול אלבלק

כותרת משנה: על בית הספר שבספארי

בשטח הספארי ברמת גן ממוקם בית-ספר יוצא דופן. בחטיבת הביניים ובתיכון, בכיתות קטנות של שנים-עשר תלמידים בממוצע, לומדים בני נוער בעלי לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז. התלמידים, שלא מצאו את מקומם במסגרות הרגילות, מוצאים כאן, במקום שהחליף את המונח "חינוך מיוחד" ב"חינוך יחודי", צוות שהמוטיב המוביל אותו הוא "לראות את הילד, זה העיקר". בשונה מן התפיסה הרואה בהישגים הפדגוגיים את חזות הכל, כאן רואים אנשי החינוך את עצמם כמורים-מטפלים, שתפקידם הוא "לאמן את התלמיד לחיים במלואם, לפתוח לפניו את האופק לקראת תכלית בתנועה קדימה ולקראת התעוררות חדשה של חלומות". ההישגים הלימודיים, אלה שנמדדים בציונים, מצויים בסוף רשימת היעדים, ובכל זאת בית הספר מציג שבעים וחמישה אחוזים של הצלחה בעמידה בדרישות של בגרות מלאה. החוקרת עמלה עינת והעובד הסוציאלי והפסיכותרפיסט שאול אלבלק העובד במוסד, מסבירים בספר זה את עקרונותיו של בית הספר ואת הישגיו.

לאחר הסברים על תפיסות פדגוגיות ועל הקוים המנחים של בית הספר, רשות הדיבור ניתנת למורים, למטפלים ולבוגרים. פרקי הראיונות עם הצוות ועם הבוגרים מסוכמים בנפרד, אך בשני הסיכומים עולים קוים משותפים. התלמידים מתארים קשיים בבתי הספר הרגילים, קשיים שגרמו לתחושת ערך פגומה ולשרשרת כשלונות, ותחושה שויתרו עליהם, ולעומת זאת הם מספרים על עזרה קונקרטית ורגשית בבית הספר בספארי, ואנשי הצוות מדווחים על "מטרת‍־על – חיזוק האישיות של תלמידים שחוו כישלון מתמשך". גם הצוות וגם התלמידים מדגישים את חשיבות דמותו של המורה והקשר שנוצר בינו ובין התלמידים, ואת המרכזיות של ההקשבה והדיבור בסימביוזה ביניהם. כולם כאחד עומדים על ההשפעה היחודית של המיקום, של נוכחות בעלי החיים כחלק מן הטיפול, ושל המרחבים הפתוחים. בין בית הספר לספארי קיים סנכרון מלא, הן בעצם המגע עם בעלי החיים והן כחלק מתכנית הלימודים, והשטח הפתוח מחוץ לכתלי הכיתות הוא חלק ממרחב הלמידה.

איני אשת חינוך, אבל העקרונות שמנחים את המקום, שעל קיומו שמעתי כעת לראשונה, נראים לי מתאימים לא רק לילדים עם קשיים. חן, מנהלת בית הספר, סבורה שניתן ליישם אותם גם במערכת החינוך הפורמלית: "האם ניתן להעביר משהו מגישה זו לבתי ספר נורמטיביים למרות תנאי העבודה הטכניים השונים הקיימים בהם? ודאי שכן. ראשית את תובנת הקשר האישי. לדעתי, אפשרי בהחלט ליצור קשר אישי עם כל תלמיד בלי התייחסות למספר התלמידים בכיתה. כל מורה, בכל מסגרת כיתתית ובית־ספרית, חייב להכיר היכרות מעמיקה ונרחבת כל אחד מתלמידיו, ולו גם על חשבון זמן הוראה משיעורים מקצועיים. ושנית: זמן להתבוננות פיתוח יכולת הסתכלות קשובה של המורה על תמונת חייו הרחבה של כל תלמיד ותלמיד. לעיתים מדובר בהבחנה בפרטים שוליים כביכול, שאינם קשורים כלל ללימודים, העשויים לפתוח ערוצי קשר חשובים להבנת המתחולל בנפשו. לראות את הילד, זה הדבר העיקרי. זה מה שהילד רוצה מאיתנו, שנראה אותו, שיהיה למישהו בבית הספר אכפת באמת ממנו. ולדעתי, כישרון הראייה הזה, לפחות ניצוץ ממנו, קיים בכל מורה ואפשר לעבות אותו, להלהיב אותו בתנאי שרוב אנשי הצוות, ובעיקר המנהלים, חיים אג'נדה חינוכית כזאת."

ספר מעניין וראוי לתשומת לב.

רסלינג

2025

ביל מאהר מגלה את אמריקה במאה ה-21 / ביל מאהר

כך כותב ביל מאהר בפתח הספר:

"המאה ה־21 באמריקה היא סיוט פוליטי מפני שהשנאה בין המפלגות שוברת שיאים. שני הצדדים התנגדו זה לזה תמיד, אבל אני זוכר את שלהי המאה העשרים, וזה לא היה נורא. אנשים רבים צרחו זה על זה בטלוויזיה בשנות התשעים (לא מעט מזה בתוכנית הקודמת שלי), אבל לפחות יכולנו לשבת יחד באותו חדר".

וכך בפרק האחרון:

"אם אנחנו רוצים לבלום את ההידרדרות הזאת למלחמת אזרחים, אנחנו חייבים להפסיק לשנוא אלה את אלה. זה נעשה כל כך נורמלי עכשיו עד שאנחנו לא שמים לב כמה פעמים קורה שמישהו ברשת מאחל למישהו למות. כל מי שאנחנו לא מסכימים אתו – לא משנה על מה – הוא הרֶשע בהתגלמותו, וכל ויכוח עובר מאפס לרצח בתוך שניות. זה אפילו לא צריך להיות ויכוח על משהו חשוב: אמרת שהתוכנית ״אחת שיודעת״ היא זבל? אתה מת!"

"הפילוג האמיתי שלנו הוא לא בין אדומים לכחולים אלא בין בני אדם משני הצדדים שלא מוכנים לבוא במגע עם אמריקאים שמחוץ לשבט הפוליטי שלהם, ולכן אין להם שום מושג איך הם באמת, ובין בני אדם משני הצדדים שמוכנים לעשות זאת".

"בימינו כולם אומרים שהדרך לגשר על הפער המפלגתי הנורא שלנו היא לדבר עם הצד האחר ולשמוע את נקודת המבט שלו. לא – זה בדיוק מה שאסור לנו לעשות. זה לא עובד. אף אחד מעולם לא החליף צד בעקבות ויכוח. דברו עם הצד האחר, בהחלט, אבל לא על פוליטיקה. אין לזה סיכוי, זה כמו לנסות לשכנע את טום קרוז לרדת מהסיינטולוגיה. אל תלכו לשם בכלל".

"כששני הצדדים מאמינים שהצד האחר בשלטון פירושו סוף העולם – כן, באווירה כזאת יכולה לפרוץ מלחמת אזרחים".

די להחליף את אמריקה בישראל ואת הכחולים והאדומים בימין ושמאל, והדברים יכולים להקרא כאילו נכתבו כאן.

בין המבוא לסיום מאהר – פרשן מדיני, קומיקאי, מנחה תכניות טלויזיה – מדבר על כל מה שיש לתקן בארצות הברית, שמצטיירת כאן בצבעים קודרים כמעט בכל תחום, וגם על מה שיש לתקן בעולם. כמי ששורשיו בקומדיה, הכתיבה שלו שופעת שורות מחץ, ואלו אינן מכסות על הכעס ועל הדאגה שהוא חש. מאהר ידוע כמי שאומר את שהוא חושב מבלי להצטעצע ולהתייפייף, ולכן לעתים הוא בוטה, ובשוליים גם וולגרי, אבל ניכר שהדברים בוערים בו, שהוא אדם שחושב לעומק, וגם אם לא מוכרחים להסכים אתו דבריו ראויים לשמיעה ולהרהור.

כמו אנשים רבים בשנים האחרונות, מאהר חש שהמפה זזה מתחת לרגליו. הוא ליברל מובהק, אבל מונח הליברליות נע הרחק שמאלה אל מחוזות הקיצוניות הווקית והופקע מרשותם של מי שרואים עצמם דמוקרטים-ליברלים. בלשונו של מאהר – "דרגות של רגישות יתר, תרבות קורבנית ושפע של שטויות, שאני מסרב להעמיד פנים שהם שלוחה של הליברליזם". המצב בצד השני של המפה זהה, כשמה שהוגדר פעם כשמרנות נע לקיצוניות ימנית. במרכז נותרו רוב האנשים שאיכשהו איבדו את זהותם הקולקטיבית, אבל מזוהים על ידי המחנה הנגדי על פי הסמן הקיצוני של השתיכותם. כן, כמו בארץ. אם אתה מפגין בעד החזרת החטופים אתה ללא ספק רל"ב הזוי, ואם את מתנגדת לפתרון של שתי מדינות את לבטח ביביסטית שטופת מוח. כאילו אין שום דבר באמצע, כאילו אי אפשר גם וגם.

מלבד הקיטוב הפוליטי, ומלבד הבוז שמאהר רוחש לרפובליקנים, או ליתר דיוק לגלגול הנוכחי של הרפובליקניות, הוא כותב על שורה ארוכה של נושאים חברתיים מקומיים. הוא מתייחס לשיטה החברתית בכלל – "הסוציאליזם נחוץ כדי למתן את הקפיטליזם, כמו שנהר שוצף זקוק לסכר מפעם לפעם, כי יצר הרווח מייצר תמריצים נוראים שצריך לרסן" – ולתופעות חברתיות מסוימות בפרט. בין השאר הוא מדבר על המכללות, שהפכו מיותרות בעיניו, ולא רק בגלל המחיר הבלתי נסבל של הלימודים, על חינוך ילדים שמוריד עוד ועוד את הרף של הישגיות ושל אחריות אישית, על עודף ביורוקרטיה שמסרבל כל דבר, על יחס לאתאיסטים, על מגפת ההשמנה, על הבעייתיות של הביטוח הרפואי, על חופש הדיבור, על ניכוס תרבותי ועוד.

נושאים נוספים שמעסיקים אותו נדונו בהרחבה גם בספריו של דאגלס מארי, "שגעון ההמון" ו"המוות המוזר של אירופה". ביניהם נמצאים התקינות הפוליטית שהפכה למשטרת מחשבות מסרסת, השנאה העצמית של כל מה שלבן ומערבי ומתן הנחות גורפות לכל תרבות אחרת, שכתוב ההיסטוריה, שינוי מגדר בגיל הילדות, ועוד. הנה כמה אמירות בנושאים אלה:

"אתם המפלגה המזוהה עם גירוש נואמים מקמפוסים של מכללות, ואתם גורמים לכולנו ללכת על ביצים ולהחליף את 'הבה לא נבחין בצבע' ב'הבה נבחין בצבע תמיד ובכל מקום'״. עמדה שבעבר הייתה של הקו־קלוקס־קלאן".

"ווק – היא נעשתה מילה שגורמת לגלגול עיניים מפני שהיא מזוהה עם אנשים נעלבים מרגע שהם פוקחים את העיניים בבוקר ומקבלים פקודות מטוויטר, והיהירות ועודף הרגישות שלהם נעשו מכבידים ומטריחים".

"ציידי המכשפות המסוכנים ביותר עכשיו באים מהטוויטר, מאוניברסיטאות היוקרה ומן השמאל ה'פרוגרסיבי'".

"משטרת התקינות הפוליטית קבעה שגינוי של נוהג תרבותי שונה משלנו הוא גזענות. ואני אומר שהליברליזם איבד את הדרך כשהחל לחשוב ככה ולהעמיד פנים שאפרטהייד מגדרי בעולם המוסלמי הוא פשוט נוהג תרבותי ״שונה״ ולא הפרה מאוסה של זכויות אדם"

"יש תיעוב עצמי מוזר אצל לבנים ליברלים, וזה לא עוזר לאיש. לרומם בני אדם שהחברה רימתה או זנחה אותם זה ליברליזם. לשנוא כל דבר לבן זו פשוט הפגנה מייגעת של עליונות מוסרית. התשובה למאסרי המונים היא להפסיק להכניס לכלא שחורים שלא מגיע להם עונש כזה, ולא להכניס יותר לבנים לכלא של טוויטר".

"למה כל תרבות אחרת מקבלת יחס אוהד, ורק התרבות המערבית היא סכום כל העוולות שעשתה אי־פעם ולא יותר?"

בין הנושאים הנוספים המעסיקים אותו נמצא את שאלת איכות הסביבה, החלומות על התישבות על מאדים ("זה רעיון מסוכן שהתרבות שלנו כבר שבויה בקסמו יותר מדי: שאפשר להמשיך לזהם ולהחריב את כדור הארץ מפני שיש לנו מקום חדש, כיפי, מסעיר ואופנתי שנקרא מאדים"), יחסים רומנטיים במקומות עבודה, היחס לסין, הבדידות המתפשטת בשל ההתמכרות לטלפונים, אזהרות טריגרים ("אני נדלק בכל פעם שאני רואה אזהרת טריגר מפני שאני נזכר עד כמה שברירית וחלשה נעשתה אמריקה. כאילו היא עוטה מסכה על הנפש"), ועוד ועוד.

עוד בדומה לדאגלס מארי, גם מאהר דובר בזכות ישראל ונגד הטרור ותמיכת המערב בחמאס אחרי השבעה באוקטובר. הנה כמה מדבריו בנושא זה:

"אין הרבה דברים חיוביים, אם בכלל, שקרו בזכות הטבח של 7 באוקטובר בישראל, אבל אחד מהם הוא שאמריקה נוכחה לדעת איך ההשכלה הגבוהה שלה נהפכה לאינדוקטרינציה לסלט של רעיונות רעים, ובהם התפיסה הפשטנית שהעולם הוא מקום בינארי שכולם בו הם ״מדכאים״ או ״מדוכאים״. כשמדובר בישראל ה״מדכאים״ הם תינוקות וקשישים".

"אותם סטודנטים שיאמרו לכם שמילים הן אלימוּת ושתיקה היא תוקפנות השמיעו דברי תמיכה רמים מאוד כשהחמאס יצא להילולת רצח ואונס שהוויקינגים בוודאי היו מתפארים בה. הם ידעו מיד אל מי לכוון את האצבע המאשימה: אל הנרצחים. הם הרי למדו את הקורס באתיקה".

"לכל שוחרי הקִדמה ואנשי האקדמיה שמדברים על ישראל בתור ״מוצב קדמי של תרבות המערב״, כאילו זה משהו שלילי, אנא שימו לב: תרבות המערב היא שנתנה לעולם כמעט כל ערך ליברלי שהליברלים אמורים להוקיר: חירות הפרט, החקירה המדעית, שלטון החוק, חופש דת, זכויות נשים, זכויות אדם, דמוקרטיה, משפט באמצעות מושבעים, חופש דיבור… בבקשה תפסיקו אותי מתי שהוא. ומאחר שאפשר למצוא את כל הערכים האלה בישראל של ימינו וכמעט בשום מקום אחר במזרח התיכון, הרי ברור שהעולם היה מקום טוב יותר אילו היו בו עוד מדינות כמו ישראל. מובן שהמסר הזה נופל על אוזניים אטומות של בני הדור הנוכחי, שמצמצמים כל דבר לקורבנות ולאשמים, ולכן ישראל נתפסת כפרי הרעיל של המערב המקרבן. האירוניה היא שכל אנשי השוליים בעולם חיים טוב יותר היום בזכות, ולא למרות, האידיאלים המערביים".

"מלחמות מסתיימות במשא ומתן, והתקשורת די מתעלמת מהעובדה שקשה מאוד לשאת ולתת כשעמדת הפתיחה של הצד האחר היא 'תמותו כולכם ותעופו לנו מהעיניים'" (בהתייחס לסיסמת "מן הים עד הנהר").

למרות שפע הציטוטים, הסקירה היא רק טעימה מן הדברים, ולדעתי הם ראויים לתשומת לב ללא קשר לעמדה הפוליטית או החברתית של הקוראים. לא מוכרחים להסכים על תובנותיו, אבל בהחלט כדאי להרהר בהן, בוודאי בעולם שבו אנשים נסגרים בבועות של המוכר בזכות תוכן "מותאם אישית".

מכיוון שמאהר מרבה במשחקי מלים ובהתיחסויות של האמריקניוּת, עמד מן הסתם המתרגם יוסי מילוא בפני משימה מאתגרת, שלטעמי צלח אותה היטב.

מעורר מחשבה, מעניין ומומלץ.

What This Comedian Said Will Shock You – Bill Maher

עם עובד

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

מה זה אם לא אהבה / מירי כהן-אחדות

כותרת משנה: מסות על פמיניזם בזמן הזה

ד"ר מירי כהן-אחדות, בלשנית, מרצה וחוקרת שיח, קיבצה בספר מספר מסות פרי עטה העוסקות בפיצול שבתוכו חיות נשים היום. המסות כולן נעות בין האישי לכללי, שואבות מן החוויה הפרטית של הכותבת וגם מייצגות נשים אחרות. האם עבר זמנו של הפמיניזם, או לפחות עבר זמנה של הרדיקליות, בעולם שהתקדם אל עבר שוויון? מהו בכלל פמיניזם – זהות, אידיאולוגיה או פרקטיקה? אלה הן מקצת השאלות המהותיות העולות בספר, ולצידן דיונים לא פחות מהותיים על השפה, על הספרות ועוד.

המסה האחרונה, אחת מאלה שעניינו אותי במיוחד, פותחת בנשים המצהירות כי הן אינן פמיניסטיות, כשתמיד מתלווה לכך "אבל" שברוב המקרים סותר את ההצהרה. הכותבת מעידה על עצמה שאצלה מתקיים לבלי הפרד השילוש זהות-אידיאולוגיה-פרקטיקה. כמי שהדגש מבחינתה הוא על המרכיב האחרון בשילוש, מצאתי את עצמי לא אחת "מתווכחת" איתה לאורך הקריאה, ברוב המקרים לא כעמדת נגד, אלא כעמדה רדיקלית פחות, גם אם חוויותינו ברובן זהות. רובנו, אם לא כולנו, זכינו למחמאות מקטינות (וואו, הגעת להישג למרות שאת אשה, בניסוח כזה או אחר), או תהינו על ציון יום האשה באמצעות תלוש הנחה על בושם, או שאלנו למה העצמה היא תמיד נשית, או תמרנו בין אימהות לקריירה, ועוד.

הנה דוגמא למקום בו החוויה שלי שונה. הכותבת מביאה את שירה של אפרת מישורי כדוגמא לפיצול בין אימהות לעצמי:

וַעֲדַיִן אֵינֶנִּי יוֹדַעַת

מַה לְּסַפֵּר לִבְנִי:

שֶׁאֲנִי אִמּוֹ

אוֹ שֶׁאֲנִי

אֲנִי

מבחינתי, מאז ומתמיד החוויה היתה אחרת, פשוטה, ומובנת מאליה (בעיני):

אֲנִי יוֹדַעַת מַה לְּסַפֵּר לִבְנִי: שֶׁאֲנִי אִמּוֹ וְשֶׁאֲנִי אֲנִי

הפער הזה, ופערים אחרים, לא הפריעו לי לקרוא בעניין את המסות, להתבונן בדברים מזווית שונה, להרהר בנקודות שלא עלו בדעתי, להסכים לעתים, וכאמור גם "להתווכח" (פעילות ממריצה בהחלט).

מכיוון שלא עבר זמנו של הפמיניזם, ובשל הכתיבה הבהירה של מירי כהן-אחדות, הספר מומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2025