תגית: עיון

כותרת משנה: ה' באייר תש"ח (14.5.1948) – הדרמה המופלאה של הקמת המדינה

"בוודאי, לא קשה לחייך כעת על האמונה ההיא, ולהטיל ספק בחלום שהמדינה תוכל לפתור הכל, ולא קשה להוכיח עד כמה היו עיוורים, ותמימים ואולי רק מדוכדכים לבלי שאת, ועד כמה היו פזיזים להאמין ואולי גם פתטיים, ואיך שכחו את המציאות ואת גבולות הדמיון ואת תחומי הריאליות, כשם שהתעלמו מן התביעה הפלסטינית שבצדם ומכל מציאות המזרח התיכון, או מאכזריות חוקי הכלכלה שאינם נמסים מן המילה מדינה, וגם לא התפלספו על המדינה שאיננה אלא כלי, והכל תלוי בידי מי ולאן, ועוד ועוד – אבל אלה היו שתיים-שלוש השנים שלא שאלו שאלות ושהעולם כולו התקפל והיה לתביעה אחת, לרצון אחד, ולאמונה אחת מסונוורת אור גדול, ואיך כל-כולו של אדם אחד ושל עם אחד התקפלו אז לנקודה האחת – מדינת היהודים. רגעים כאלה אינם קורים אלא אחת בחיי עם, פעם בהיסטוריה ובוודאי בחיי אדם, ובין אם הייתה זו התשובה הנכונה לגמרי או לא – הרגע הזה כשכל העולם התקפל עד לנקודה רושפת זוהרת אחת, ואיש קטן אחד היה רץ לפניהם ומניף ידיו וקורא לבוא וכולם אכן הם באים-רצים אחריו ורבים מהם לא ירוצו עוד – מי שהיה שם לא ישכח עוד איך הייתה לו בחייו הפעם האחת ההיא, הפעם ההיא כשכל הכל כולו היה דבר אחד" (ס. יזהר)

ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בשעה 16:00, זמן קצר לפני פקיעת המנדט הבריטי, במוזיאון התל-אביבי שבבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד 16 בתל-אביב, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת המדינה. היה זה, כפי שתיאר ס. יזהר בציטוט שלמעלה, רגע חד-פעמי. צניעות ופשטות אפיינו אותו, ואף הדגישו את חשיבותו, כפי שכתבו אודותיו כתבים בעיתוני התקופה ואנשים שנכחו בו: "הפשטות שמסביב הוסיפה הוד לא ישוער"; "תבוא שעה ונדע להעריך את גודל הצניעות, שבה הכריז עם לוחם על מדינתו, על משאת נפשו שנתקיימה"; "ללא מליצה, ללא טקס חגיגי, במעשים ערוך המעמד, שהוא כולו מחייב וחדור אחריות". בן-גוריון עצמו, בענייניות אופיינית ובריאליזם מפוכח, כתב אותו ערב ביומנו: "בארבע אחה"צ הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הבטחון".

מרדכי נאור ליקט ממקורות רבים את סיפורו של אותו יום מזויות שונות, ואף הוסיף מאמרים מרחיבים. הספר, שנפתח בנוסח ההכרזה בעברית ומסתיים בתרגומים לאנגלית ולערבית, משלב יחדיו ארועים כמו תיאור יומו האחרון בארץ של הנציב הבריטי בסיומו הפורמלי של המנדט; פרטים טכניים בארגון הטקס בהתראה של עשרים וארבע שעות תוך שמירה על חשאיות; דיווחיו של הקונסול האמריקאי לממשלתו והערכותיו לגבי המלחמה הצפויה לפרוץ; ניסוח ההכרזה וההצבעה על עצם קיומה; ביוגרפיות של החותמים על המגילה כולל אלה שנותרו בירושלים הנצורה וחתמו ימים רבים אחר כך; התחושה באותו יום בקרב הכוחות הלוחמים; הפעילות בארצות-הברית ובאו"ם להשגת הכרה במדינה החדשה; מקומה של ההכרזה במרקם החוקי והחברתי במדינה; נפילת גוש עציון והתחנה בנהריים באותו היום ממש; ההתיחסות לארוע בעיתונות הישראלית ובעיתונות היהודית בתפוצות; ועוד ועוד.

בלטה בעיני יותר מכל העובדה שלמרות חילוקי הדעות, והיו אינספור כאלה, היתה תחושה עזה מאוד של אחדות. הדבר בא לידי ביטוי הן בבחירת מקום ההכרזה – כזה שלא יהיה מקושר למפלגה כלשהי או לאמונה דתית – הן בתמיכה הציבורית הגורפת שהביעו אישים מכל קשת העמדות, והן ברשימת החותמים על ההכרזה שכללו נציגים רוויזיוניסטים וקומוניסטים, שבשאר הימים לא נמצאו בכפיפה אחת עם "אנשי שלומנו". זאב שרף, שריכז את כל ההכנות לכינונם של מוסדות השלטון והמשפט, העיד כי "הוויכוח [על הנוסח ועל ההיערכות ליום שאחרי] התנהל באותה רוח שאפפה את הכל – רוח של אחדות גדולה, סבלנות וכיבוש היצר".

מרדכי נאור, בצרפו יחד ארועים גדולים ופרטים קטנים, מהלכים מדיניים והתארגנות לוגיסטית, מיטיב ליצור תמונה של יום מרטיט, שעוצמתו וחשיבותו עודם אתנו.

מומלץ מאוד.

ספרית יהודה דקל

2014

לוין קיפניס חתום על שירים שהפכו נכסי צאן ברזל. מי אינו מכיר את "מתחת לסלע צומחת לפלא", "שנה הלכה, שנה באה", "כך הולכים השותלים" ועוד רבים אחרים, ביניהם גם כאלה שאינם שירי ילדים, כמו זה שנפתח בשורה "אל ראש ההר". השירים זכו לביצועים מוקלטים רבים, ויותר מזה – לאינספור השמעות מפיהן של גננות ושל מורות, ומפיהם של ילדים שהתחנכו עליהם במאה ויותר השנים האחרונות. לוין קיפניס חתום גם על סיפורים כמו "אליעזר והגזר", שכמו השירים עובר מדור לדור, והיה שותף מרכזי בכתיבת "גן גני", גם הוא ספר שלא נס ליחו ושדורות של ילדים נהנו ממנו. מכלול יצירתו כולל מאה וחמישים ספרים, מעל אלף ומאתים סיפורים, למעלה מאלף שירים, עשרות מחזות, משחקים לימודיים ועוד, שפורסמו במאות כתבי עת בארץ ובתפוצות, ותורגמו לשפות שונות. בימי חייו זכה להכרה ולפרסים, ביניהם פרס ישראל.

לאה נאור מספרת בספר ביוגרפי זה על ילד ברוך כשרונות, שכבר בגיל צעיר שלח ידו במלאכה ובכתיבה, כתב מזוזות, ערך "עיתונים", יצר צעצועים, כרך ספרים, בנה לעצמו כינור, ובגיל עשר כתב את שירו הראשון בעברית, למרות האיסור להשתמש בה שלא כשפת קודש. כאחד מאחד-עשר הילדים שנולדו להוריו – חזן ועקרת בית – גדל בעיירה אושומיר שברוסיה (היום אוקראינה) בעוני ובצפיפות, נשלח למסלול הרגיל של לימודים בחדר החל מגיל שלוש, אבל מצא את הדרך לעסוק במה שכבש את לבו, הווה אומר אמנות ומלאכה על כל גווניהן. האותיות העבריות קסמו לו, ולכן כתב בסתר ספר תורה – על נייר במקום על קלף, ורק עד מחצית ספר ויקרא, כי התעייף. כשרונו זה גויס לטובת פרנסת המשפחה, כשהחל לייצר מזוזות עבור שכניו ומכריו. כשהתגלגל לידו עתון עברי, יצר אחד משלו. בגיל ארבע-עשרה בלבד הפך למלמדם של ילדים אחרים, ושנה אחר-כך הקים את מה שכונה "חדר מתוקן", שבו לימד בנות עברית. את מרבית הכנסותיו מסר להוריו, ולעצמו הותיר אך מעט, שנועד לאפשר לו לעלות לארץ ולהגשים את החלום ללמוד בבצלאל. יתכן שגורלו היה שונה אילו ניתן לו ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה בארץ בה נולד או באחת הארצות שסביבה, אבל ליהודי לא היה כמעט סיכוי להתקבל אליהם. ארץ-ישראל משכה את לבו ממילא, והדחיה שחווה רק סיפקה לו דחיפה נוספת. בהיותו בן תשע-עשרה עלה לארץ לבדו.

גם בארץ לא ידע מנוח. מרצו הבלתי נדלה דחף אותו להעשיר את עולמם של הילדים בשירים מקוריים, שבעזרתם למדו על מורשתם ועל ארצם. במקביל למד בבצלאל, והיה צריך גם להתפרנס. ארץ ישראל תחת השלטון העותומאני, במיוחד בתקופת מלחמת העולם הראשונה, היתה מקום בלתי יציב, וכמו רבים מאנשי הישוב נאלץ לגלות ממקומו, ולחמוק ככל יכולתו מגיוס לצבא או ממאסר, תוך שהוא סובל מרעב וממחסור. בין שאר עיסוקיו באותה תקופה, עבד כעוזר לגננת שושנה בלובשטיין, אחותה של רחל, בגן לילדי עולים מתימן. פעילותו להנחת יסוד ללימוד ספרותי ומוזיקלי לגנים ולבתי ספר, ככותב, כעורך, כצייר, כמוציא לאור ועוד, גזלה את מרבית זמנו, אך הוא לא הצליח להתפרנס ממנה, ובשלב מסוים בחייו נענה להצעה להיות מורה למלאכה בצפת.

קיפניס היה מן האבות המייסדים של ספרות הילדים והנוער בישראל, אבל כמובן לא פעל בחלל ריק. חייו ופעילותו היו שלובים באלה של יוצרים אחרים, ביניהם אהרן ליבושצקי, שהיה הראשון שכתב שירים בעברית לגיל הרך, ביאליק, כמובן, ימימה צ'רנוביץ שותפתו לעריכת "גן גני", ברנר הנערץ עליו, הצלם יעקב בן דב שתמך בו בהגיעו לארץ וגם אחר כך, חנינא קרצ'בסקי שהלחין רבים משיריו, ורבים אחרים. לאה נאור מספרת גם על דמויות ממשפחתו של קיפניס, ביניהן דודו מנחם קיפניס, שהיה חזן וזמר אופרה בורשה עד שנספה בגטו ורשה, ואחיו הגדול אהרן עמיהוד שהיה חזן בבית הכנסת הגדול בתל אביב. תמיד מרתק ללמוד על אנשי התקופה, שנטלו את גורלם בידיהם ובראו חברה חדשה.

הביוגרפיה מפורטת ומושקעת, ונראה שהסופרת מסתמכת על תחקיר מעמיק. יחד עם זאת, פשטותה של הכתיבה והרוח הטובה השורה עליה, גם כשמתוארים מצוקה וכאב, עושים אותה מתאימה לקריאה על ידי קהל צעיר. הסגנון הזה עשוי להקל על מי שמבקש ללמוד על האיש ועל התקופה מבלי לצלול אל ספר עיון כבד ראש. מכיוון שההיכרות שלי עם לוין קיפניס היתה שטחית, נהניתי משפע המידע החדש עבורי שבספר, מ"דיוקן המשורר כאדם", וגם מהצצה מעניינת אל חיי היהודים באושומיר ובארץ-ישראל של המחצית הראשונה של המאה הקודמת.

ספר מעניין ומחמם לב על אדם שכדאי להכיר ועל פרקים מעניינים בהיסטוריה היהודית-ישראלית. מומלץ בהחלט.

לקריאת פרק ראשון

יד יצחק בן צבי

2008

כותרת משנה: אוצר הפתגמים הרוסי

"בעשורים האחרונים פורחת מגמה של שימור תרבותי של העדות בישראל. אם הדור השני נהג להתבייש בהוריו ולהשתלב בכל מחיר, הדור השלישי גילה את העושר התרבותי של אבותיו, וכך פרצו לחיינו מזונות משלל עדות, מוזיקה רב תרבותית, וגם ספרי פתגמים כמעט מכל עדה ושפה: ממרוקו ומעירק, מיידיש ומלדינו, מיוצאי גרמניה וגרוזיה. חוכמת הפתגם היא אכן חוכמת הסבתא, חוכמת 'סיפורי הסבתא' בקטע טוב, או, במקרה שלפניכם, 'חוכמת הבבושקה'"

הבלשן והסופר רוביק רוזנטל והסופר והמתרגם בוריס זיידמן חברו יחדיו לאסוף פתגמים רוסיים, כדי להביא בפני הקוראים המעוניינים בכך, כמצוטט למעלה, את העושר התרבותי של הדורות הקודמים  (הפעם פנו אל אוצר הפתגמים הרוסי, מתוך כוונה ליצור בעתיד אוספים דומים מתפוצות נוספות). מכיוון שהפתגמים אינם דברי חוכמה תלושים, אלא משקפים את הנושאים שהעסיקו את יוצריהם, הם מהווים מעין אמצעי עזר לחקר ההיסטוריה והתרבות. כל אחד מפרקי הספר נפתח אפוא במבוא המציג את המוטיב המרכזי בו, ואת מקומו במרקם החברתי. מאות הפתגמים מובאים בשתי לשונות, עברית ורוסית, ולחלקם מוצמדים פתגמים מרחבי העולם המביעים את אותן תובנות. כך, לדוגמא, "כבדהו וחשדהו" המוכר לנו זהה ברוחו ל"עם הדוב התיידד, אך בגרזן אחוז" הרוסי.

הספר מצטיין במראה נעים בעיצובו של סטודיו קרן גולן. קרדיט ניתן גם לבינה המלאכותית של Adobe Firefly, שכל איורי הספר נעשו באמצעותה. ניתן להתרשם מן הדוגמיות המופיעות על הכריכה.

לפעמים אני תוהה אם בעידן דיגיטלי זה יש מקום לספרים אנציקלופדיים שכאלה, אבל ריכוז מאות הפתגמים במקום אחד באכסניה נאה לעין ובצירוף דברי הסבר עושה את הספר מתנה ראויה.

הוצאת פתגם

2025

כותרת משנה: הפסיכולוגיה של שכנוע

רוברט ב' צ'לדיני, פרופסור לפסיכולוגיה, או כפי שהוא מתייחס אל עצמו בספר, "חוקר השפעה", פרסם את ספרו "השפעה" לראשונה ב-1984. במהדורות מאוחרות יותר הוסיף פרק, ושילב דיווחים של קוראים שסיפרו על מקרים שבהם הדפו השפעה שהיתה עשויה להטות את בחירותיהם, לצד קטעים רלוונטים מאמצעי התקשורת. תרגום זה לעברית הוא של המהדורה המורחבת האחרונה.

בעולם מודרני קדחתני, שופע מידע ומבלבל, הנטיה האנושית המובהקת היא לקבל החלטות על סמך הכללה, מעין קיצור דרך שמונע השתקעות אינסופית בבחינת הבעד והנגד של כל צעד. כולם עושים משהו, לכן הוא נכון ומתאים גם לי; המוכר חביב אלי, מוטב לי לאמץ את המלצותיו; הבוס אומר, הבוס קובע; וכיוצא באלה. רוב הזמן קיצורי הדרך הללו משרתים אותנו היטב. הבעיה היא שלפעמים הם גורמים לקבלת החלטה בלתי מושכלת שאינה מיטיבה עם המחליט. והבעיה הגדולה עוד יותר היא שקל לנצל את הנטיה הזו כדי להשפיע על אנשים באופן בלתי הוגן.

כל אחד מפרקי הספר עוסק בגורם השפעה מהותי – הדדיות, חיבה, הוכחה חברתית, סמכות, מחסור, עקביות ומחויבות, אחדות. ההפרדה הזו מלאכותית במידה מסוימת, שכן במציאות הגורמים הללו עשויים לפעול במשולב, אבל היא מאפשרת דיון מעמיק ולכן יש בה טעם. למותר לציין שאנשים שונים מגיבים בצורות שונות לכל אחד מהגורמים או לשילוב שלהם, וכפי שצ'לדיני עצמו אומר, "מדובר פה במדעי ההתנהגות, ולא בכישוף", אבל שפע הדוגמאות בספר, מתחומים רבים ושונים, מצביע בסופו של דבר על כך שכל אחד ואחת, חשדן ככל שיהיה, בוחר לעתים בקיצורי הדרך וכדאי להיות מודעים לכך. לתועלתם של מי שמעדיפים לוותר על הפירוט שבדוגמאות – וחבל – מובא בסיומו של כל פרק סיכום ממצה ומוצלח.

מי שמבקשים להשפיע על החלטותיהן של הבריות, בדרכים הוגנות יותר או פחות, יוכלו ללמוד רבות מן הספר. אבל כוונתו של צ'לדיני הפוכה. הוא אינו חותר לסייע בידם של המשפיעים, אלא מבקש לעורר מודעות לאופן קבלת ההחלטות שלנו, לגרום לאנשים להמנע מהחלטה אוטומטית כשנדמה שמופעלת עליהם מניפולציה, ולדעת לעשות את ההפרדה בין הגורמים הסביבתיים (כמו מוכר חביב במיוחד, יצירת תחושת מחסור ובהילות, הוראה סמכותית וכדומה) לשיקולים האובייקטיבים. הוא קורא גם להוקיע ברבים את מי שמפעילים מניפולציות שקריות של השפעה, שכן בכך הם מערערים את מנגנון קיצורי הדרך ההכרחי: "הבגידה האמיתית, הדבר שאסור לנו לעבור עליו בשתיקה, הוא כל ניסיון מצדם להפיק רווחים באופן שמאיים על המהימנות של קיצורי הדרך שלנו".

אודה שבקטעים רבים בספר חשבתי לעצמי שרק אנשים טפשים נופלים בפח ההשפעות, כלומר מקבלים החלטות בלתי רצויות עבורם רק משום שאחד מאותם גורמי השפעה הופעל עליהם, ממניעים טהורים או נגועים. אבל פה ושם נאלצתי להודות בפני עצמי שהייתי בוחרת קיצור דרך במקרים מסוימים מבלי לשקול את הדברים עד הסוף, והספר בהחלט היה מאיר עיניים, מועיל ומעורר מודעות מבחינתי.

הדוגמאות בספר נעות ממקרים פרטיים לארועים גלובליים, מניסויי מעבדה לדיווחים מן היומיום. בין השאר נמצאים פה מסיבות טאפרוור (חיבה), משבר הטילים בקובה (הדדיות) , הניסוי של מילגרם (סמכות), הסכמת היפנים לתת מקלט במדינתם ליהודים שנמלטו מהנאצים (אחדות), התורים לדגם חדש של אייפון (מחסור), מחנות שבויים (עקביות ומחויבות), קניות לחג המולד (מחסור ומחויבות), רופאים ואחיות (סמכות), כַּתות פנאטיות (הוכחה חברתית), ועוד ועוד. מסקנותיו של צ'לדיני משכנעות, וגם אם מבקשים לערער עליהן – הקריאה של מרבית הדוגמאות מעניינת, מחדשת ומהנה.

בהחלט ראוי לקריאה ולתשומת לב.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Influence – Robert B. Cialdini

מטר

2024 (1984, 2021)

תרגום מאנגלית: אסף כהן

ד"ר סתיו אלבר, מומחית הצפנה, מנגישה את תחום עיסוקה לילדים. בשפה נהירה ובלתי מתיילדת, תוך שילוב אנקדוטות היסטוריות, היא מספרת בתמציתיות על חשיבות ההצפנה, על נוכחותה בכל מקום בחיינו, ועל התפתחותה מימי התנ"ך ויוליוס קיסר ועד היום. את הספר מלווים אתגרי הצפנה ופענוח שילדים יכולים להתמודד איתם, בצירוף כלים להתנסות אינטראקטיבית.

את הספר מלווים איורים פשוטים וחביבים המשתלבים בטקסט, פרי מכחולה של שמרית שולמן.

כמי שתומכת מאוד בגישה המעודדת הנחלת ידע בגיל צעיר, על פני הגישה – השגויה בעיני – של "קשה מדי" ו"לא לגילך" ו"כשתגדלו תבינו", עצם כתיבת הספר ופרסומו נאים מאוד בעיני. מכיוון שהביצוע מכבד את הקוראים הצעירים ומכיר ביכולותיהם, אני שמחה להמליץ עליו.

מראיון עם הכותבת למדתי שהספר מיועד לבני שמונה עד שלוש-עשרה. אני יכולה להעיד שגם הח"מ, שרחוקה שנים מילדותה, נהנתה ממנו.

טוב שיש ספרים כאלה.

הוצאה עצמית

2024

כותרת משנה: הסיפורים שמאחורי 120 ביטויים שכולם מכירים

"למה לא בוכים על חלב שנשפך?" מציג מאה ועשרים ביטויים, המצויים בשימוש תדיר, מבלי שרובנו נתעכב לתהות על מקורם. כל מונח מוסבר בקצרה, לא יותר מעמוד צנוע, ומלווה באיור מלבב פרי מכחולו של מאור חתוקה.

כרגיל בספרי מתנה מסוג זה, המידע מצוי כולו ברשת, ובאופן מפורט יותר. אבל מי שאינו מתכוון לפצוח בחקירה עצמאית, ימצא כאן את תמצית ההסברים באופן מרוכז ונהיר. לו היה הדבר בידי, הייתי משמיטה את הפרשנות האישית שהשתרבבה פה ושם אל ההסברים, בעיקר משום שברוב הפעמים היא מצמצמת מדי במקרה הטוב, או לא מדויקת במקרה הפחות טוב. בהתעלם מכך, הספר מהווה מקור טוב למידע ראשוני, ועשוי לעורר תיאבון לחפש הרחבות במקומות אחרים.

אמנם הכרתי את מה שעומד מאחורי כמעט כל המונחים, אך עדיין למדתי פה ושם פרטים חדשים (כמו מיהו האליהו שב"בבוקר טוב, אליהו"). חביבים עלי, בכל מה שקשור לשפה העברית, הסברים מפורטים והצלבת ממצאים ממקורות שונים, ולפיכך איני קהל היעד של הספר. מי שמעדיפים את התמצית ארוזה בצורה נאה ומושכת עין, יוכלו למצוא בו ענין.

על שלושת המונחים הראשונים אפשר לקרוא כאן.

מטר

2024

הצוות המובחר שבשם הספר הוא זה של שבעה האסטרונאוטים האמריקאים הראשונים, שהחל משלהי שנות החמישים עמדו בחוד החנית של המירוץ האמריקאי לחלל. שם הספר במקור – The Right Stuff – החומר הנכון אם לתרגם מילולית, מתייחס אל אוכלוסיה נרחבת יותר, זו של טייסי הניסוי דוגמת צ'אק יגר ששבר את מחסום הקול, וטייסי הקרב וגם האסטרונאוטים, כל אלה שניחנו בתכונה שהגדרתה חמקמקה, "איכות נבחרת", שייחדה אותם, וייצגה את הקשיחות ואת הנחישות ואת הלהיטות לפרוץ גבולות ומחסומים גם במחיר חייהם. לטייס שטס עשרים שנה היה סיכוי של עשרים ושלושה אחוזים לההרג בתאונת מטוס, וסיכוי זה אינו כולל נפילה בקרב.

שבירת מחסום הקול ב-1947 הוותה ציון דרך משמעותי בתולדות התעופה. טייסי הניסוי המשיכו לבחון את גבולות המעטפת, ושברו שיאי מהירות וגובה. כעשור אחר-כך, בעקבות ההתקדמות המשמעותית של ברית המועצות בחקר החלל, נבחרו מתוכם שבעה לתכנית מרקורי. במאי 1961, אל שפרד היה האמריקאי הראשון שעלה בקפסולה מעל לגובה שמונים קילומטרים שהוגדר כקו החלל. בפברואר 1962, ג'ון גלן היה האמריקאי הראשון שהשלים מסלול היקפי בחלל סביב כדור הארץ. יורי גגארין הרוסי הקדים את שניהם, והישגו זה יחד עם העליונות הבלתי מעורערת של ברית המועצות, זרעו פאניקה בארצות-הברית. בשל כך, ומן הסתם גם בעקבות כשלון מפרץ החזירים, הנשיא קנדי הכריז על תכנית אפולו, שלושה שבועות אחרי טיסתו של שפרד. לאחר מספר טיסות מאוישות נוספות, תכנית מרקורי הגיעה אל קיצה.

את הכרונולוגיה המפורטת של תכנית מרקורי אפשר לקרוא במקורות רבים, וגם בספר הזה. אבל מה שמייחד את הספר הם ההקשרים הרחבים של התכנית להיבטים מעניינים בחברה האמריקאית של התקופה, וגם להיבטים אישיים של המעורבים בה. לא במקרה בחר טום וולף לפתוח את הספר בתיאור חייה מלאי החרדה של אשתו של אחד מטייסי הניסוי, ולא בטיסה המפורסמת של יגר. נשותיהם של הטייסים, ואחר-כך של האסטרונאוטים, הושפעו, כמובן, משמעותית מאורח החיים של בני זוגן, החל בשרשרת שיחות הטלפון ביניהן בעקבות כל ידיעה על תאונה בטרם נודע מי נפל הפעם, ועד הקרקס התקשורתי סביב חלק מהן עם כל המראה מוצלחת לחלל. גם לתקשורת מיוחד בספר מקום נרחב, כמפיצת הפאניקה מפני הסובייטים, כמציבת האסטרונאוטים על כן התהילה, כשטחית וכפופוליסטית כשמדובר בדקויות, וכדורסנית במירוץ אחר עוד תמונה ועוד ידיעה, קלושות ומיותרות ככל שתהיינה. לא נעדר, כמובן, מקומה של הפוליטיקה ששיקוליה לא נבעו מתאוות ידע ומסקרנות, אלא, כרגיל, מאינטרסים לא בהכרח ענייניים.

נושא מעניין שחוזר ונדון בספר הוא הכפילות של המירוץ לחלל, לא בין הסובייטים לאמריקאים, אלא בין תכנית מרקורי לטיסות הניסוי. בזמן שבמרקורי פיתחו את החללית, שכונתה תחילה קפסולה, שבה ישוגר אסטרונאוט באמצעות רקטה, יצרני המטוסים וטייסי הניסוי המשיכו לקבוע שיאים שלא נפלו בהרבה מאלה של מרקורי, הן מבחינת מהירות והן מבחינת גובה (כשמטוסים הגיעו לגובה מעל שמונים ק"מ, הטייסים שהטיסו אותם קבלו תואר אסטרונאוט). יתרה מזו, טייסי הניסוי ראו עצמם נעלים על האסטרונאוטים משום שהטיסו את המטוסים במו ידיהם, בעוד שלאסטרונאוטים נועד תחילה תפקיד פסיבי למדי. העובדה שקופים הוטסו לחלל, ותפקדו בשלמות בהסטת מתגים על לוח הבקרה, שימשה מקור ללעג כלפי האסטרונאוטים. אלה מצדם ביקשו, וקבלו, שליטה גדולה יותר על מערכות החללית, שליטה שהתבררה כחיונית כשהמערכות האוטומטיות לא תפקדו כנדרש. מדוע לא החל המירוץ לחלל באמצעות המטוסים? כי הפוליטיקה, בעקבות הדוגמא הסובייטית, דרשה תא קטן מאויש. הקופים, אגב, עברו התעללות אכזרית ובלתי נסבלת עד שרוחם נשברה כליל, והתפקוד המושלם שלהם, כפי שמתאר זאת וולף, נועד להציל אותם מן העונשים הקשים שהוטלו עליהם כשטעו.

הספר מרתק לא רק מבחינת לב הסיפור ומבחינת ההקשרים, אלא גם בתיאורי אוירה, כמו לילות השתיה בפונדק הטייסים של פאנצ'ו בבסיס במיורוק (היום בסיס אדוארדס); בירידה לפרטי פרטים, כמו מה קורה לאסטרונאוט שדחוס בקפסולה במשך ארבע שעות בהמתנה להמראה והוא חייב, פשוט חייב, להטיל את מימיו, פרט שולי שבטיסה הראשונה איש לא נתן עליו את דעתו; וגם בדינמיקה שבין שבעה חברי הצוות, שלמרות המטרה המשותפת והאחווה המבצעית היו שונים מאוד זה מזה. ויש בספר גם קטעים מצחיקים רבים, ביניהם התגובה של פיט קונרד, שהיה מותש משורת המבחנים האינסופיים של המועמדים להיות אסטרונאוטים, כשנדרש לתאר מה הוא רואה בדף לבן לגמרי. קונרד, שנטה לליצנות, התכופף מעל הדף, התבונן בו, ואמר בארשת רצינית: "אבל הוא הפוך…". הבוחן ההמום מצא עצמו רוכן מעל הדף בחוסר הבנה. הפרטים האנושיים הללו מצטרפים לתמונה חיה ותוססת של קורות גיבורי הספר.

באחרית דבר וולף מסביר כי חשב שהתמונה הציבורית המחניפה לצוות מרקורי הסתירה את הדרמה האמיתית שחוו, ומטרתו בספר היתה להתבונן יותר באנשים ופחות בחלל. מלאכתו עלתה בידו. מאוחר יותר עובד הספר לסרט, שוולף לא היה מרוצה ממנו.

"הצוות המובחר" הוא ספר מרתק, כתוב בכשרון רב, עתיר ידע ומומלץ.

The Right Stuff – Tom Wolfe

מערכות – משרד הבטחון

1985 (1979)

תרגום מאנגלית: יהודה עופר

כותרת משנה: מדריך למבקר בכדור הארץ

איזה ספר מקסים! דורון פישלר "מארח" חייזר, שהגיע לראשונה אל כדור הארץ, ומנסה להסביר לו בצורה פשוטה את ההתנהלות האנושית המוזרה. למה אנשים אוכלים מאכלים שבבירור מזיקים להם? למה כדור הארץ מחולק למדינות ואיך נקבעת החלוקה הזו? מה מקורן של הדתות והאמונות? איך נקבע לוח השנה, ומה מקור החלוקה המשונה של השעה לשישים דקות דווקא כשהאנושות מפגינה העדפה ברורה של השיטה העשרונית? מה זה כסף? ועוד כיוצא באלה שאלות שרובנו איננו נותנים עליהן את הדעת כי "ככה זה", אבל מתבונן מן החוץ לבטח ישאל שוב ושוב "למה?".

כמה מן העובדות שבספר היו ידועות לי, כמה מהן היוו חידוש, אבל גם את הידועות נהניתי לגלות מחדש באמצעות ההסברים הנהירים של פישלר, שמפרק את המורכבות לרכיביה הבסיסיים, ועושה זאת בהומור ובשכל ישר. להתרשמות ראו את המבוא ואת הפרק הראשון בקישור הזה, שבמרכזו נסיון להסביר לחייזר למה 15:15 פירושו שלוש ורבע.

אפקט קוורטי שזור בפרקי הספר. קוורטי QWERTY הוא סידור האותיות על המקלדת, סידור שנובע משורה של החלטות, לא בהכרח הגיוניות, לאורך השנים, שתוצאתן היא פחות או יותר אקראית. לא סידור אלפביתי, לא סידור על פי תדירות שימוש, אבל איש לא ישנה אותו. כך מגדיר פישלר את אפקט קוורטי: "אפשר לשכנע בני אדם לעשות כמעט כל דבר אם רק מגדלים אותם מילדות במחשבה שזה הדבר הנורמלי והרגיל לעשות, שככה כולם עושים, ושככה זה היה מאז ומתמיד". תופעה זו יכולה להסביר הרבה מן ההתנהלויות האנושיות המקובעות.

מכיוון שהספר לגלגני וביקורתי במידה מסוימת, יכול היה להווצר רושם מיזנתרופי משהו. פישלר מפוגג אותו בסיום. אולי שום דבר שבני אדם עושים אינו הגיוני, אבל במבחן התוצאה הם מגיעים להישגים מרשימים.

לחינו של הספר תורמים האיורים המלבבים של לי להב והעימוד והעיצוב של שרית רוזנברג.

מהנה, מעשיר ומומלץ.

כנרת זמורה

2024

כותרת משנה: הפילוסוף המקראי

"אין קהלת מלמד אותנו לחשוב כמוהו והוא גם אינו מתווה למעננו מסלול הליכה בעקבותיו. קהלת משלח אותנו למסע ניווט יחידים אל תוך עמק השאלות הגדולות. ובכל זאת, מחבר המגילה מפזר בשטח נקודות ציון: הבל, אדם, עולם, עמל, יתרון, שמש, טוב, עת, אור, רעות רוח, חוכמה, אהבה, מוות".

חיים שפירא צולל אל משנתו של קהלת. בדומה לקהלת, שכאמור למעלה לא התווה מסלול, גם שפירא אינו פורש בפני הקורא משנה סדורה, ואינו מבקש לשמש מורה נבוכים. הוא מתעכב במקומות שמעוררים בו ענין, מרבה בציטוטים מפי הוגים ואנשי רוח שסובבים סביב הנושאים שבהם בחר לעסוק, ומזמין את הקוראים לצאת למסע משלהם.

המגילה נכתבה ככל הנראה בתקופת שיבת ציון, במאה הרביעית או השלישית לפני הספירה, מאות שנים אחרי ימי שלמה, ויוחסה לו על ידי המחבר כדי להעניק לה עוצמה. מן הסתם כשמלך אומר שחיינו הם הבל, בין אם כוונתו שהם חולפים מהר ובין אם הם בעיניו חסרי משמעות, יש לאמירה משקל נכבד יותר מאשר לו נאמרו הדברים על ידי אלמוני כלשהו. מכל מקום, בסופו של דבר, גם אם זהות המחבר מעניינת, התוכן עומד בפני עצמו.

רוב זמן הקריאה התווכחתי עם שפירא, ועל הדרך גם עם קביעות שציטט מפיהם של אחרים. ה"ויכוחים" הללו עשו את הקריאה מעניינת במיוחד, ואני מניחה שלכך בעצם כיוון הסופר. לעורר עניין, לזרוע רעיונות, לאתגר את המחשבה, להראות שאפשר להציג אמיתות והיפוכן וכולן תקפות. בנושא זה הוא מצטט את תומס מאן שהבחין בין אמת עמוקה לאמת טריוויאלית ואמר כי "אמת טריוויאלית זו אמת שהיפוכה שקר. אמת עמוקה זו אמת שהיפוכה אמיתי לא פחות". באופן זה מוסברות, בין השאר, סתירות בדברים שכתב קהלת במקומות שונים במגילה, ומנקודת מבט זו הכל פתוח לדיון מעורר.

הנה שתי דוגמאות לאופן בו שפירא יוצר "שיחה" בין קהלת ל"אורחים" שהוא מזמין אל הספר.

בפרק ב, ד-יא, קהלת מונה את השגיו הרבים ברכוש, בחוכמה, בשמחה, ומקנח באמירה שלמרות הכל הוא יודע שהכל הבל ורעות רוח. שפירא מפתח סביב הסתירה הזו דיון בעושר ובאושר, ובין השאר מצטט את מונטסקיה: "אילו חתרו בני האדם רק להיות מאושרים, יתכן שהיה זה אפשרי, אולם הם חותרים להיות מאושרים מאחרים, וזו כבר בעיה גדולה, כי את אושרם של אחרים נוטים בני האדם להעריך יותר מכפי שהוא, ואת אושרם שלהם הם מבינים לרוב רק לאחר שנגוז", דברים המהדהדים את הנאמר בפרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". האם אי היכולת להסתפק במה שיש היא שהובילה למסקנתו של קהלת? לא בהכרח, אבל הדיון סביבה מעניין.

בפרק א, יד-טו, קהלת סבור שלא ניתן לתקן את כל מה שמעוות תחת השמש. לטולסטוי, האורח הראשי בספר, יש עצה: "הפסק לנסות לעשות מהפכות, הפסק לנסות לשנות סדרי עולם, היה אדם טוב – די בכך והותר". האם העצה של טולסטוי תביא לתיקונו של עולם? יחליט הקורא.

הנה דוגמא לסתירות לכאורה (או לא לכאורה) בתוך המגילה: "ומוצא אני מר ממוות את האשה" כותב קהלת במקום אחד, ובמקום אחר "ראה חיים עם האשה אשר אהבת". יתכן שיש לבחון את ההקשר, או לתור אחר פרשנות מתווכת, או לחזור אל דבריו של תומס מאן באשר לאמת עמוקה. בכל אופן, אנשים שונים לאורך השנים בחרו באיזה מהמשפטים להיתלות ואיזה מהם לצטט, וכדאי לזכור ששניהם מתקיימים בקהלת.

"מכיוון שקהלת אמיץ, אין הוא יכול להיות אופטימיסט. מכיוון שקהלת חכם, אין הוא יכול להיות פסימיסט. קהלת רואה ומתאר את החיים ללא כחל וסרק, בכנות רבה ומרגשת", כותב שפירא לקראת סיום, ומצרף את הטקסט המלא של המגילה לקריאה עצמאית.

מי שמבקש פרשנות לקהלת, לא ימצא אותה בספר. מה שכן מצוי פה ובשפע הם זרזים וממריצים למחשבה מעמיקה בנושאים שבבסיס האנושות והאנושיות.

מעורר ומומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2011