תגית: עם עובד

גרשון ריגר הוא אדם אובססיבי, אינטנסיבי. "העטלף" הוא מכתב ארוך שגרשון כותב ב-1957 לירדנה, שאותה פגש עשרים ושש שנים קודם לכן. היא היתה מורה מחליפה בשנות העשרים לחייה, הוא היה תלמיד בן 16. בחודשים הספורים, שבהם שהתה ירדנה במושבה בה חי גרשון, הוא נכרך אחריה, הציף אותה במכתבים ובפרחים, ניסה להרשים אותה בתרגומי שירה, וזכה לכתף קרה, שלא הרתיעה אותו מלהוסיף ולהגות בה גם בשנים שאחר-כך. משום שביקש לנכס אותה לעצמה יירט מכתבים שכתבו לה אחרים אחרי שעזבה את המושבה, וכעת, כשחייו נקלעו למשבר שייחשף לקראת סיום המכתב, הוא מספר לה על שעבר עליו, ומצרף גם את המכתבים האבודים.

האובססיביות הזו היא רק רקע למה שנראה כתשוקה האמיתית של גרשון. סיפורו נפתח בימי המנדט הבריטי, והוא להוט להיות האיש שיסלק את הבריטים ויסלול את הדרך למדינה יהודית. כתלמיד הוא מקים ארגון קיקיוני בשם "העטלף" שנועד להכשיר את חבריו למאבק. מאוחר יותר יצטרף לארגון תאום ל"ברית הבריונים", וייצא לאיטליה בשליחות עצמו ליצור שיתוף פעולה עם אנשיו של מוסוליני, שלאנטישמיות שלהם הוא עיוור. עליית הנאצים ותלאות היהודים מעוררות אצלו את החזון של לגיון יהודי מורכב מפליטים, ומי שלדעתו עתיד לסייע בידו הוא מסדר הישועים. לצורך כך הוא מוכן להמיר את דתו, ולכבוש את המסדר מבפנים. המודל שלו הוא דוד הראובני, נוסע יהודי בן המאה השש-עשרה, שביקש ליצור שיתוף פעולה צבאי נוצרי-יהודי כדי לכבוש את ארץ-ישראל מידי התורכים ולהביא גאולה.

גרשון מאמין באותות, בסימנים, בצירופי מקרים. הוא מוצא רמזים לצדקת דרכו בכל מקום, מחפש אחריהם אם אינם "נגלים" לעיניו מאליהם, ולהוט לשכנע אחרים בנכונותם ובאמיתותם. בדומה לירדנה, שלעגה לתרגומיו שנתפרו על תפיסת עולמו, גם איש הכמורה הישועי, שאותו אימץ לעצמו גרשון כמנטור, דוחה את נאומיו הלוהטים ומתעייף ממנו.

על פניו קשה לפקפק בלהט המפעם בגרשון. אבל כשמגרדים מעט את פני השטח, מתגלה אדם מבולבל, שמסלול חייו יכול היה להיות שונה לחלוטין אילו זכה באהבה שאליה כמה. אמו נפטרה בעודו ילד, אביו היה מסוגר בתוך עצמו, והוא עצמו סבל מקושי להשתלב. פרשת יחסיו כבוגר עם הכומר כמעט זהה לזו של יחסיו כנער עם ירדנה. כשהערצתו אינה נענית, הוא מפנה את רגשותיו ל"יעודו", וכשנדמה לו שמושא הערצתו מעניק תשומת לב לאחר, הוא נדרך, נפגע, ומחפש דרכים לפגוע. לנצח הוא העטלף, מעין יצור כלאיים, מתקיים בחשכה.   

ויחד עם זאת, הלהט המבולבל שלו מניב לעתים תוצאות חיוביות. אהרן מגד משתף את גיבורו בפעילותם של הקתולים להצלת ילדים יהודים מיועדים לגירוש, על ידי איסופם רגע לפני שילוחם למזרח, ועל ידי פריצה למחנה מעצר ושכנוע ההורים להפקיד את הילדים בידיהם.

אהרן מגד הוא מהסופרים שאני מעריכה במיוחד, ודמויותיו, האפורות ברובן, מתחבבות עלי. הפעם יצאתי קצת מבולבלת. עד הסוף לא ברורה מהותו של גרשון, משיח מעורער או אדם בודד שאינו מוצא את מקומו. יתכן שהספר הוא דרכו של מגד לספר לא על דוד ראובני בלבוש ימינו, ולהתריע מפני משיחיות.

כך או כך, הכתיבה מצוינת, עומק הידע מרשים, והספר מומלץ.

עם עובד

1975

ב-20 באוגוסט 1860 יצאה ממלבורן משלחת מחקר בראשותו של רוברט או'הרה בֶּרְק, כשהיא מלווה קהל נלהב, בדומה לזה המתאסף כיום לצפות בשיגורן של חלליות. המשלחת, שאורגנה על ידי ועדה מטעם מדינת ויקטוריה, נועדה להגיע אל החוף הצפוני של יבשת אוסטרליה, מרחק 3,250 ק"מ מנקודת המוצא, דרך שרגלו של אדם לבן לא גמאה מעולם. למסע היו כמה וכמה מניעים, ביניהם הרצון ליצור קשר עם שאר העולם באמצעות קו טלגרף לחוף הצפוני ומשם להודו ולמזרח אסיה, השאיפה לקצר את דרכי המסחר אל אסיה, הרעב לאדמות, והדחף המחקרי לאמת או להפריך את תיאורית הים הפנימי המפכפך לו בלב היבשת. במישור המדיני והפוליטי, מדינת ויקטוריה קיוותה להיות הראשונה שתביא אנשים מן הדרום אל הצפון דרך המדבר. במישור הפרטי והאישי, סקרנות והרפתקנות היו מאז ומתמיד מניעים רבי עוצמה. תושבי אוסטרליה, שאינם ילידים, אכלסו רק את קו החוף, והמרחבים הנעלמים בלב היבשת גירו את הדמיון.

כמעט שנה אחר-כך, בסוף יוני 1861, סמוך לנחל קופר, מתו בבדידות, כל אחד בנפרד, ראש המשלחת ברק וסגנו וויליאם ג'ון וילס. השניים הגיעו אל יעדם, אם כי לא ירדו אל החוף עצמו, אך בגלל ליקויים ארגוניים ואנושיים, שנחקרו מאוחר יותר, לא נותרו להם משאבים כדי לחזור הביתה. יחד עם חבר משלחת נוסף, ג'ון קינג, התקיימו בקושי במשך זמן מה, עד שנכנעו. קינג העביר את שני החודשים הבאים בחברת ילידים, עד שהתגלה על ידי משלחת הצלה. שרידי גופותיהם של ברק ווילס זכו לקבורת מלכים במלבורן.

אלן מורהד, עיתונאי וסופר אנגלי יליד אוסטרליה, מספר את סיפורה של המשלחת, החל משלבי הארגון, וכלה בהתפתחויות האזוריות שהתרחשו בעקבותיה. סיפורו הוא שילוב של תיעוד עם פרשנות, כשהוא מתייחס במידה שווה של ענין ושל תשומת לב אל ההיבט ההיסטורי ואל אישיותן של הנפשות הפועלות. לאור ההכנות המדוקדקות, שכללו בין השאר יבוא צי של גמלים מהודו, ניתן היה לצפות שלמרות הקשיים הפיזיים המשלחת תגיע ליעדה ותשוב בשלום. צירוף של החלטות, שזכו לביקורת בדיעבד, עם חולשות אנוש ועם נסיבות משתנות, האריך את נדודי האנשים וגרם למקרי המוות הטרגיים. ברק היה אמור לצעוד עם כל אנשיו, אך פיצל את מחנהו לשלושה. האיש שעמד בראש מחנה הבסיס נדרש להשאר במקומו בכל מחיר, ובצירוף מקרים אכזרי נטש את המקום שעות ספורות לפני שברק, וילס וקינג הגיעו אליו אבודים ומותשים (ארוע דרמטי שנחקק כמיתוס בהיסטוריה ובאמנות). האיש שעמד בראש כוח המילואים, והיה אמור לחבור אל המשלחת, בחר בחיי נוחות ומשך זמן. הועדה, שהיתה אמורה לפקח מרחוק, התרשלה. יתרה מזו, היא האיצה בברק, שלא לטובתו, למהר בדרכו, לבל תשיג אותו המשלחת שיצאה מאדלייד.

מורהד מיטיב להמחיש את הסביבה העוינת – את החום והבצורת, וגם את הקור והבוץ – ואת יפי נוף הקדומים רב ההוד. סגנונו דיווחי ואישי גם יחד, ולצד הרחבה היסטורית הוא נוקט גם לשון פרוזה דוגמת זו המתייחסת לגורלם של בקר, וילס וקינג: "גם היום, לאחר מאה שנה, אין אתה יכול שלא להתמרמר. רעה מדי היתה מנת חלקם; הלא היו זכאים, אם לא להצלחה, לפחות להפוגה כלשהי […] איבה אכזרית זו של הארץ עצמה בלתי מהוגנת היתה, כה נלוזה ובלתי טבעית". הוא מקדיש מקום גם ליחסים שבין המתיישבים לילידים, החל מן המשפט המקומם שבפתיחה, המתאר כיצד הצטיירו הילידים בעיני החדשים מקרוב באו – "המפגרים שבבני-האדם על-פני האדמה […] אחוזים היו הללו אפתיה אינסופית שלעולם אין שום תמורה או התקדמות מתחוללות בה" – דרך קשרים שנעו בין איבה ועוינות, שמקורן בעיקר בהתנשאות ובקשיי תקשורת, לשיתוף פעולה. כשקינג סובל מן ההמולה סביבו בשובו למלבורן, ואחד העיתונים קובע נחרצות שהוא שב מן השאול, מורהד מעיר: "הוא לא היה בשאול. הוא ישב בקרב הילידים על גדות נחל קופר, ניזון שם בצמצום, ויתכן שעתה היו רגעים שבהם שאל את נפשו לשוב אליהם".

"נחל קופר" הוא סיפור מרשים של כושר עמידה ודבקות במטרה. בהבדלים המתבקשים, הוא גם סיפורה של כל משימה גדולה שבני האדם כקולקטיב מציבים לעצמם, מן המניעים והתכנון ועד ההגשמה והכשלים, כולל מאבקי הכוח, הטלת האשמה וניכוס ההצלחה.

מרתק ומומלץ.

הטקסט המלא בשפת המקור

Cooper’s Creek – Alan Moorehead

עם עובד

1965 (1963)

תרגום מאנגלית: רחל רביד ושמואל שיחור

שרלוט דלבו, ילידת 1913, היתה פעילה ברזיסטאנס יחד עם בעלה ז'ורז' דודק. השניים נפלו לידי הגסטפו, ז'ורז' הוצא להורג, ושרלוט צורפה ב-24 בינואר 1943 למשלוח של מאתים ושלושים נשים שהובלו לאושוויץ. רק ארבעים ותשע מתוכן שרדו. בשנה שאחרי תום המלחמה והשיבה לצרפת, כתבה את "אף אחד מאתנו לא יחזור", החלק הראשון בטרילוגיית "אושוויץ ואחרי", ובו תיאורים מן המחנה. החלק השני, "ידיעה חסרת תועלת", הוא אוסף תמונות מן הכלא ומהמחנות אליהם נשלחה. השלישי, "מידת ימינו", נכתב למעלה מעשרים שנה אחר-כך, ומספר את הסיפורים הנפרדים של השיבה, או ליתר דיוק של נסיונות השיבה, אל החיים.

הייתם רוצים לדעת

לשאול שאלות

אך אתם לא יודעים אילו שאלות, אז אתם שואלים

על דברים פשוטים

רעב

פחד

מוות

ואנחנו לא יודעות להשיב

לא במלים שלכם

ואת המלים שלנו

אתם לא מבינים

אז אתם שואלים על דברים פשוטים יותר

ספרו למשל

איך עבר יום אחד

יום אחד עובר לאט כל כך

לא תהיה לכם סבלנות להקשיב

אבל אם נשיב לכם

עדיין לא תדעו איך עבר יום אחד

ותניחו שלא ידענו לענות

שרלוט דלבו היתה כותבת עזת ביטוי. לא ניתן לדמיין צמא מטריף דעת כפי שהיא מתארת, לא ניתן לחוש בפועל את התשישות האינסופית, את הקור המייסר. אבל מתוך מילותיה אפשר לנסות להבין את השפעת אושוויץ על נפשה ועל נפש חברותיה, את היקפה של האכזריות ואת עומק ההשפלה. "אף אחד מאיתנו לא יחזור" קשה מאוד לקריאה. למעשה, נאלצתי לקרוא אותו עם הפסקות לנשימה. לא נראה לי שהסיבה היחידה לכך היא זו שהצביעה עליה נעמה שי"ק באחרית דבר, כלומר היותו של הספר חלק מן הגל הראשון של עדויות שואה, זה שבו התיאורים היו ישירים, בוטים, ולא חסו על הקוראים. אני חושבת שהסיבה לקושי, פרט לישירות של התיאורים, היא ההתבוננות הכנה של הכותבת אל תוך עצמה, כמו גם היעדר רגש עז של כעס או של נקמה, כי לא היתה לה אנרגיה לחוש כאלה. קל לקלוט ולהבין ולהזדהות עם רגשות של פלצות, של חוסר אונים, של עלבון. קשה וכואב לתפוס את תחושת אובדן כל האינסטינקטים, אלה שממריצים אותנו לא למחול על עוול, לא להכנע לבריונות. "אף אחת מאתנו לא העלתה על דעתה לא לציית לאבסורד", היא מספרת בתוך תיאור של ריצה מטורפת שאולצו הנשים לרוץ אחרי יום עבודה מפרך. "אותה מנוסה בהולה שרק צופה מן החוץ היה יכול לעמוד על הטירוף שבה, שכן אנחנו נכנענו מיד להזיה ושכחנו את הדחפים של התנהגות אנושית נורמלית לנוכח המופרך".

בספר "999 נשים צעירות" התייחסו המרואיינות לחברוּת שסייעה להן לעבור יום ועוד יום. "לא היה שום סיכוי לשרוד במערבולת הרשע של אושוויץ בלי מישהו שיספק לך עוגן רוחני", ואת העוגן הזה סיפקו אחיות וחברות. שרלוט דלבו חוזרת אף היא שוב ושוב אל החיבור החיוני בין הנשים. חוקר השואה לורנס ל' לנגר, שכתב אחרית דבר נוספת לספר, טוען כי אין שום מחקר שתומך בחשיבותו של החיבור הזה להישרדות. אולי הוא צודק סטטיסטית, שהרי אין בכוחה של חברות לגבור על טיפוס, על מוות אקראי בידי איש אס.אס שביקש להשתעשע במטווח בבני אדם. אבל בכוחה של החברות לתמוך במתקשות ללכת כדי שלא ימעדו ויישארו מאחור, בכוחה לחפות על החולות שלא תישלחנה למוות, ובכוחה, כפי שעשתה לולו, להסתיר לרגע את שרלוט כדי שתוכל לפרוק את יאושה בבכי הרחק מעינה של הקאפואית. לפעמים זהו ההבדל בין כניעה להחזקת מעמד. מאתים ושלושים הנשים, המתות והשורדות, נותרו חלק מחייה של דלבו כל חייה, ובספרה, "המשלוח של 24 בינואר", כתבה ביוגרפיה קצרה של כל אחת מהן.

בגדלות נפש, בתוך כל הסבל והיסורים, הצליחו הנשים למצוא בתוכן חמלה על אלה שסבלו אפילו יותר מהן. "ליבנו נכמר עליהן. לבנו נכמר עליהן עד דמעות", היא כותבת על הנשים היהודיות, שמצבן הפיזי היה ירוד יותר, שסבלו השפלות נוספות, ושידעו שנחרץ גורלן להשמדה. "כשעמדתי מולם חשתי חמלה ובעתה עצומות", היא כותבת על הגברים, שלתחושתן של חברותיה סבלו גם מהיעדרה של אחווה פנימית כזו שחוו הנשים, וגם מאובדן היכולת למלא את מה שתפסו כתפקידם, כלומר לדאוג לשלומן של הנשים.

חלקה השלישי של הטרילוגיה מספר, כאמור, על החיים שאחרי אושוויץ. היו ששבו אל בני זוג וילדים שנותרו מאחור, היו שנישאו וילדו. חלקן בחרו בשתיקה כדי לא להטיל את משא העבר על ילדיהן, אחרות חששו לספר שמא לא יבינו אותן, או שלהפך, נדונו להיות מסומנות כניצולות ולא לחדול לעסוק בטראומה. אחת חוששת לצאת מן הבית, מוכת קור תמידי, חברתה מנהלת חיים של העמדת פנים מתמדת, מגמדת את התהום שבתוכה, שלישית נתקפת התקפי חרדה ואימת מוות. כך או אחרת, את השבר לא יוכל להבין מי שלא היה שם אתן. "כל אלה שפגשתי מאז חזרתי לא קיימים. הם לא מתקרבים לאנשים שלי, האמיתיים: החברות שלנו. הם בשוליים. הם שייכים ליקום אחר ואף פעם לא יצליחו לחדור ליקום שלנו", אומרת אחת מהן כשהן מתכנסות ללוויה של חברה שנפטרה.

ואני אמרתי לעצמי

ביום ההוא

אין פצע שלא נרפא

אני אומרת זאת לעצמי

לעתים מזומנות

אך לא מספיק

כדי שאאמין בזאת

בהיעדרן של מלים מדויקות להביע את חווית הקריאה בספר, אסיים בציטוט מתוך מאמר שנכתב בעתון ל'אקספרס, ומבטא את יחודו: "הקול לוחש, פולח לב. קול החיים והזוועה. מרגע שהקול הזה נשמע, הוא רודף אותך, אינו מרפה […] הלחש הכואב והמטלטל הזה הוא מאותם ספרים נדירים ששומטים בבת אחת את הקוראים בתוך ארץ זרה להם".

Auschwitze et Après – Charlotte Delbo

עם עובד

2023 (1965, 1970, 1971)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

זיו הוא מגלה חולשות. הוא יודע לאתר את נקודות התורפה במערכות ממוחשבות, ולפצח ססמאות וקודים שנועדו להגן עליהן. בתחומו המקצועי הוא עילוי, חד וממוקד, מרשים ביכולותיו. בקבוצה אנונימית של מגלי חולשות כמוהו הוא מרגיש חשוב ומוערך. "הדמות הבדיונית שלי מצאה במקומות האלה מקלט וכבוד […] הרגשתי שם כמו טורף-על זריז וגמיש, דינוזאור מעופף". מחוץ לתחום זה הוא אאוטסיידר, תמיד היה וככל שהדברים נראים תמיד יהיה. כילד הסתובב בשולי החבורה, וגם כמבוגר הוא מתקשה, בעצם בלתי מסוגל, להיות אחד מהחבר'ה, או ליצור קשר זוגי. אם הוא במקרה במרכז תשומת הלב, הוא נבוך. "פתאם כולם הסתכלו עלי. נתתי להם את החיוך הביישני שאני שונא – אל תכעסו ואל תעליבו אותי בבקשה, אני נפש טובה, הנה אני מכשכש לפניכם בזנב כדי שתבינו שאני לא מזיק. ככה ילד כמוני למד להסתדר בעולם". בארוע נדיר בילדותו זכה לכבוד מצד חבריו בעת משחק כדורגל שעלה יפה, אבל גם הוא וגם משפחתו שילמו ביוקר את מחיר היסחפותו אחרי התהילה הזמנית מאוד. לקשיים החברתיים שלו נוספה אפוא גם החרדה מפני טראומה נוספת.

הספר עוסק בשני נושאים עיקריים השלובים היטב יחדיו. האחד הוא בדידותו הנואשת של זיו, שבשלב מסוים חי חיים שאולים כשהוא חודר אל הטלפונים של כל מי שהוא מכיר ועוקב אחר כל פרט בחייהם. מה שהתחיל כחדירה חד-פעמית במטרה לעזור, הפך לצונאמי שהוא אינו מסוגל לעצור, למרות שהוא מודע לנזק הנפשי שהוא גורם לעצמו. הנושא השני הוא השימוש לרעה שנעשה בטכנולוגיה, והבחירה המודעת של העוסקים במלאכה להמנע משאלות של מוסר ושל צדק. זיו רואה במו עיניו כיצד המערכת שהוא מתפעל עבור שלטון דיקטטורי משמשת לפגיעה בכל היבטי החיים של האזרחים, מסתכל לסובלים ישר בעיניים, ומצפונו אינו מייסר אותו. "אני לא אשם, אמרתי לעצמי, רק שחקן קטן במשחק גדול שאת הכללים שלו קבעו אחרים. לא מעניין אותי מי מנצח ומי מפסיד. אני רק עושה את העבודה המבריקה שלי". משפט קלאסי של משתפי פעולה, נקיים בעיני עצמם. הדהדה בראשי אמירתו של אלברט שפאר, "אירועים פוליטיים לא העסיקו אותי". גם הוא רק רצה שיניחו לו להפגין את כישוריו המקצועיים.

אבל אז מגיעות התוצאות של ההתיחסות המופקרת לפרטיותם של בני האדם ולזכויותיהם הבסיסיות ממש אל סף ביתו של זיו. הוא יכול להמשיך להתעלם, או להשתמש ביכולותיו כדי לסייע, באופן חוקי יותר או (הרבה) פחות, ליקרים ללבו. הוא יכול לומר שזה לא עניינו ורק תנו לו לעבוד בשקט, או להסתכן בעימות ולנסות למזער נזקים. בדרך הראשונה מצפונו אולי ייסר אותו, אך הוא ימשיך להיות מוערך על ידי עמיתיו ועל ידי לקוחותיו. בדרך השניה יפעל על פי מידת הצדק, אך ידון את עצמו לבדידות שממנה הוא כמה להחלץ.

ישי שריד נטל נושא חדשותי – שימוש ברוגלות למטרות פסולות – ושילב אותו בסיפורו של זיו, בחור כאוב, מעט תמים, להוט להצטיין, כמה להכרה ולאהבה, ומוכן לשקר לעצמו כדי לא להתייסר בדילמות שלא יצליח לפתור. הבחירה בו כמספר בגוף ראשון מעניינת, שכן היא מאפשרת לחוות בו-זמנית את הציניות שבהתעלמות, את שיתוף הפעולה המאפשר את השגת המטרות הפסולות, ואת ההתפכחות המייסרת. בחלקו האמצעי של הספר, כשזיו נשלח לסייע בתפעול המערכת במדינה טוטליטרית, הסופר קצת מאכיל את הקורא בכפית באשר למסרים שהוא מבקש להעביר, אבל החלק הראשון, שבו זיו מתאר את חייו ואת עבודתו החדשה, וביתר שאת החלק האחרון המתחבט והדינמי, מחפים על חולשה זמנית זו.

מעניין, קריא מאוד, מטריד ומומלץ.

עם עובד

2023

שתי יצירות של ז'ורז' סימנון נכללות ב"מכתב לשופט". האחת, ששמה כשם הספר, נכתבה ב-1947, השניה, "הילד שבחלון", ב-1941. כמו בכל סדרת התרגומים הזו, גם הפעם אין קשר עלילתי בין היצירות, אבל אולי במקרה ואולי בכוונה צורפו יחדיו שתים שבהן המספרים מתבוננים אל עברם, מחלצים תובנות מזכרונות שמתערבבים זה בזה.

"מכתב לשופט" נכתב על ידי שארל, רוצח מורשע. את המכתב הוא מפנה אל מי שהיה השופט החוקר שלו, והוא מבקש לשכנע אותו כי טעה כשסבר כי הפשע בוצע מתוך דחף ולא בכוונה תחילה. שום דבר לא ישנה את גזר דינו, אבל חשוב לו להסביר את עצמו, להעמיד דברים על דיוקם. זהו סיפורו של רופא שבמרבית שנות חייו הניח לעצמו להסחף עם הנסיבות. הוא למד רפואה כי זה מה שאמו רצתה. נישא לאשה כי זה מה שצריך לעשות. נישא שוב לאחר שהתאלמן לאששה שהתאלמנה אף היא, והניח לה לנהל את ביתו ואת חייו ואת חיי אמו ובנותיו. הכל השתנה כשהתאהב פתאם. הוא הפך מוכה אמוק, קנאי, שתלטן, אלים כלפי אהובתו. סימנון מצליח לתעתע, ליצור אשליה של אדם המתנסח בתבונה ומודע לעצמו, עד שלרגע נשכח כי הוא כותב מתא הכלא. כששארל מגיע לספר על הפרשה שהביאה אותו לשם, מתברר בדיעבד עד כמה הוא מנותק מן המציאות. "כל מה שעשתה ארמאנד", הוא מספר על אשתו המושלמת באמת, "כל מה שהיא עושה וכל מה שתעשה הוא בסדר גמור. האם אתה מבין כמה זה יכול לייאש?". "אושר שלא ביקש לו, שניתן לו חינם ואסור היה לו לאבדו", הוא אומר על פרשת האהבים שלו, שאושר אין בה.

"הילד שבחלון" מסופר על ידי גבר מבוגר, המשחזר את נקודת המבט של ילד בן שבע. ז'רום, ילד חולני במקצת, מבלה את מרבית ימיו בחלון דירת משפחתו, מעל החנות שמנהלים הוריו. ה"חבר" שלו הוא ילד בדירה ממול, שאתו אין לו בעצם שום קשר. שגרת המשפחה מתערערת מבחוץ, כשהמשטרה אורבת לטרוריסט, בן משפחה של הילד ממול, ומתערערת מבפנים כשדודתו של אביו עוברת לגור איתם. הדודה, אשה ארסית, קטנונית, מרושעת, שמשתמשת ברכושה כדי לשלוט בקרוביה, נקלעת למאבקי כוחות עם הילד. "מבחינות ידועות היתה הדודה ואלרי בת גילי. במריבות, למשל. היא לא רבה אתי כאדם מבוגר הרב עם ילד, אלא כילד עם ילד אחר. וכך גם ליד השולחן, כשבדקה את הצלחת שלי לוודא שאמי לא נתנה לי נתח טוב יותר משנתנה לה". כשנדמה לו שהוא יודע היכן הטרוריסט מסתתר, וכשהיא קולטת שהוא מסתיר סוד, המתח ביניהם מגיע לשיאו. סימנון מתאר להפליא את דמותה, ואת תחושותיו העזות והמבולבלות של הילד נוכח פלישתה והטרדותיה.

כמו ביצירות האחרות שתורגמו בסדרה זו, סימנון טווה את הפרטים בסבלנות, חוקר את נפשות גיבוריו, ובורא באמינות דמויות רב-מימדיות.

מומלץ.

Lettre à mon juge

Il pleut bergère

עם עובד

2005 (1941, 1947)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז

בשנות ה-80 בהונגריה, בעת שהשפעתה של ברית-המועצות הלכה ונחלשה, הרשה לעצמו נער צעיר במחנה מוזיקלי לארגן את חבריו לנגן את יצירתו של מלחין שנאסר להשמעה. כעונש הורחק מן הפעילות של כלל המחנה, אך מעז יצא מתוק. יחד עם שלושה חברים הקים רביעיה, שברבות הימים הפכה בעלת-שם והוליכה את חייהם למקומות שלא שיערו כי הינם בגדר האפשר.

השפעתה של ברית-המועצות אמנם היתה בשלבי התפוגגות, אך חוליי הקומוניזם עדיין הכתיבו את חייהם של ההונגרים. השלטון משקר לאזרחים ומרדים אותם, האמת מוסתרת ומטויחת, מניפולציות וסחיטות הן מהלכים מקובלים לשליטה בהמון, ופגיעה בפרטיות ובגידה הן מטבע עובר לסוחר בנסיון להשיג יתרונות ולשפר את תנאי החיים של היחיד. למרבה העצב, המעבר לדמוקרטיה אינו משנה הרבה, והרגלי העבר מחלחלים עשרות שנים אל תוך העתיד.

דוד טרבאי מספר סיפור אינטימי על צעירים, שהמוזיקה היא חייהם, ושלוּ ניתן להם היו עוסקים בה בלבד. אבל במקום בו הם חיים לא ניתן להם החופש הזה. לא תמיד הם מודעים לאופן בו הפוליטיקה והחברה משפיעות עליהם, אבל הסופר, שמשלב בין האינטימי לציבורי, מיטיב לקשור את החוטים הכורכים הכל בכל. לפעמים זוהי השפעה רחוקה של התמודדות עם קבוצת מורדים בעיר הבירה על ההתמודדות עם הצעירים העצמאיים במחנה; לפעמים זוהי סחטנות שמופעלת עליהם ישירות; לפעמים נדרשים בני משפחותיהם לבחירות בלתי אפשריות. זהו, אם כך, ספר אינטימי ופוליטי גם יחד, והשילוב בין השניים עשוי היטב ומעניין.

מומלץ.

עם עובד

2019

"הסוד המשותף", שראה אור במסגרת סדרת תרגומי יצירותיו של סימנון, מורכב משתי נובלות. הראשונה, "הסוד המשותף" משנת 1956, היא מן הרומנים הלא-בלשיים שלו. השניה, "הכלב הצהוב" משנת 1931, היא אחת מן הפרשיות הבלשיות שמוביל המפקח מגרה.

איני נמנית עם חובבי מגרה, ו"הכלב הצהוב" לא גרם לי לשנות את דעתי. ספרי מגרה אמנם כתובים בחן, שזורים הומור, ופה ושם מותחים, אבל הם יוצרים בעיני רושם חפיפי כלשהו, והדרך אל פיצוח התעלומה אינה משכנעת.

את הרומנים האחרים של מגרה, אלה שפורסמו בסדרה זו, אני מעריכה מאוד. סימנון מיטיב להעמיק אל נפש גיבוריו, מאיר בסבלנות פרטי פרטים המצטרפים יחדיו לדמויות מלאות, וגם אם מבחינה עלילתית לכאורה לא קורה הרבה, מה שמתרחש בחביון נפשן של הדמויות די בו כדי לפרנס רומן שלם.

"הסוד המשותף" נפתח בתאונה טרגית. לאמבר נהג במכוניתו בדרך חזרה מביקור באחד מעסקיו, בלווית מזכירתו שהיא גם המאהבת לעת מצוא. ברגע של הסחת דעת גרם לאוטובוס מלא ילדים לסטות מנתיבו ולהתנגש בחומה. מתוך קהות חושים, או מתוך פחד ואגואיזם, לא עצר את הרכב ולא הזעיק עזרה. כדי להרחיק את החשד מעצמו סטה לדרך אחרת, ולאחר מכן המשיך לנהל חיי שגרה. מזכירתו לא פצתה פה, לא ערערה על מעשיו, ובימים הבאים נהגה כאילו לא קרה דבר. למעט ילדה אחת, איש לא ניצל מהאסון.

חייו של לאמבר נחצו לשניים, למרות שכלפי חוץ כאילו לא ארע דבר. סימנון מתאר באמינות את תודעתו המתערערת, את תחושת היותו רדוף, שאולי יש לה ואולי אין לה אחיזה במציאות, ואת המהומה הפנימית שמנהלת את חייו מרגע האסון.

בזכות הסיפור הראשון מבין השניים, הספר מומלץ.

Les Complices, Le Chien Jaune – George Simenon

עם עובד

2006 (1956, 1931)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז

האם יש בכוחם של בני אדם לתקן משגים שעשו בעברם, כאשר ניתנת להם הזדמנות שניה? חיים באר, המספר את הסיפור בגוף ראשון, מעניק לעצמו הזדמנות להכיר את אביו שהלך לעולמו לפני שנים רבות. לתקן משגי עבר בלתי אפשרי, אבל להתבונן בעבר מנקודת ראות שונה אפשר גם אפשר.

המספר מוזמן להנחות מפגשים בדיור מוגן אקסקלוסיבי, שהוקם ומנוהל על ידי איש עסקים עתיר הון, אשר רכש לצורך הענין טירה עתיקה. למרות המסתורין האופף את המקום, ולמרות הכללים הנוקשים הכרוכים במשימה, הוא נענה להזמנה מתוך ענין אישי, שכן הדיירים כולם קשורים באופן כזה או אחר אל אוברוץ', עיר מוצאו של אביו. המטרה המוצהרת של המפגשים היא לאסוף חומר לכתיבת ספר על העיר. בפועל, בשל האישור שניתן לו לקיים מפגשי אחד-על-אחד עם דיירים שמעונינים בכך, הוא ממקד את עיקר תשומת לבו בשיחות עם מי שמתגלה כאביו המנוח.

עלילת הספר מתכתבת רבות עם זו של "חבלים" הביוגרפי. מכיוון שבסופו של דבר גם "צל ידו" מתכנס אל הביוגרפיה המשפחתית, כמה מן הארועים שתוארו שם חוזרים ומופיעים כאן. באר רואה בספר שכבר כתב ובזה שיכתוב "כמין בגד דו-צדדי". בעוד "חבלים" הוא בעיקר סיפורה של אמו, הספר שהוא מתעתד לכתוב בעקבות השיחות יציג את נקודת המבט של האב, שאותו הוא לומד להכיר מחדש. כך, לדוגמא, כשאביו מזכיר כמה מבני ביתם המכובדים, באר מגיע למסקנה כי "אני חייב להעריך מחדש את דיוקנו כאמיגרנט חסר כל מעמד חברתי, אדם תלוש, דובר עברית דלה ומשובשת, דיוקן שעיצבתי לעצמי כל השנים". באר המבוגר, מנקודת התצפית של מי שהוא הורה בעצמו, ועם המתינות שבאה עם הגיל, יכול לשוות בנפשו כעת את שחש אביו מולו, ולראות אותו כאדם ולא רק כאב.

עיקרו של הספר, אם כך, הוא סיפור חייו של האב והקשר בינו ובין בנו. אבל אצל חיים באר הספרים אף פעם אינם חד-נושאיים. הוא עוסק, בין השאר, רבות בזכרון, בספרי זכרון, שעל החדגוניות שלהם הוא מלגלג קמעא, במה מותר לעסוק ובמה אסור כשבאים להנציח קהילות יהודיות שנכחדו (הכל מותר, שכן "לאוברוץ' שלנו פנים לכאן ופנים לכאן, וכל אחד מפניה הנאים והפחות נאים מן הראוי שיירשמו על דברי ימיה של העיר"), ובפער שבין העובדות לטקסט ("השיבה הביתה, השיבה אל נחלת אבותינו, איננה שיבה אל העיר הקונקרטית אלא אל הספר שייכתב […] הטקסט הוא הבית – הוא ואין בלתו"). הספר שופע ידע מן המקורות ומן ההיסטוריה, וכתוב בלשונו הנאה והמהנה של באר. אחד הסיפורים הצדדיים, שמן הסתם לא יימחה מזכרוני, הוא אודות טבח רכניץ המזעזע שלא הכרתי.

פחות אהבתי בספר את ההיבטים העל-טבעיים שלו, למרות הדיון הקצר סמוך לסיום שנועד לתת להם מעין צידוק. אני מבינה את ההקשר הסיפורי ואת הרעיון הרוחני, אבל מתקשה להתחבר אליהם. בהתעלם מהסתיגות זו, שהיא ענין של חיבור אישי, הספר מעניין, מעשיר ומעורר מחשבה, ולכן מומלץ.

עם עובד

2021

"אדונית השקרנים" הוא סיפורם של שלושה אנשים. רוז, אשה שפותחת את הסיפור על עצמה בהודאה על שקר שהכתיב את חייה מיום שבחרה בו; בן, עובד תחזוקה במעון לנשים הרות, המבקשות מקום בו יילדו בסתר וימסרו את התינוקות לאימוץ; וססיליה, בתה של רוז.

רוז היא החידתית בין השלוש. לא לגמרי ברור מה מניע אותה, ולמעשה אנו יודעים עליה בבירור רק שני דברים עיקריים: היא זקוקה לאות מאלוהים כיצד לנהל את חייה, אות שניתן לה פעמיים בדמות בן-זוג, והיא מרגישה נוח רק בתוך הרכב שלה המפליג למרחק, לא במטרה להגיע למקום כלשהו אלא בשביל לחוש את החופש שבתנועה ובמרחבים. סיפורה נפתח בהחלטתה להסתלק מביתה ומבעלה מבלי לספר לו שהיא הרה. בהמשך, כשתחליט לא להכנע לתשוקה להעלם שוב, תחשק את עצמה בעבודה ובמחויבויות, אבל גם היא וגם משפחתה ישלמו על כך מחיר כבד.

בן הוא דמות כמעט מופתית. הוא מסור, סבלן, אהוב על סובביו. חולשתו, שמכתיבה את חייו, היא התמכרותו לאהבה. אהבת נעוריו הסתיימה בטרגדיה, שגרמה לו לשנות את חייו כליל. בגיל מתקדם התאהב שוב, וקיבל בהשלמה, כמעט בהכנעה, את גחמותיה של האשה שאתו. אהבה מסוג אחר תכתיב את ההחלטה הבלתי אופיינית לו שיקבל בסיומה של העלילה (בחירה מצוינת של הסופרת, לדעתי).

ססיליה היא הדמות המתחבבת מכולן. היא גדלה בסביבה קצת משונה, אמה היא חידה בעבורה – "אני הבת שלה, ולא היתה לי גישה למידע על חייה יותר מלקופאית בסופרמרקט", היא אומרת – חייה אפופים סוד שהיא אולי אינה לגמרי מודעת לו אבל הוא מרחף סביבה. למרות כל אלה ועוד היא נערה רגילה, אינטליגנטית, חמה ורהוטה, מייחלת לקשר עם אמה, ומשלימה פחות או יותר עם מה שזו מסוגלת לתת לה.

דמות דומיננטית נוספת היא הנזירה אוונג'לין, שיכולתה לנבא את העתיד מעניקה לספר גוון מעט אגדי, בדומה לזה ש"צבע" גם את ספרה המאוחר יותר של אן פאצ'ט, "הבית ההולנדי". ברקע מצויה גם דמותה של ג'וּן קלאטרבאק, שעל פי האגדה המקומית זכתה בילדותה לריפוי ניסי, והפכה בבגרותה לדמות מופת למרות התבדלותה ואורח חייה השגרתי.

כמו ב"הבית ההולנדי", גם בספר זה הסופרת מפנה את תשומת לבה ליחסים בתוך המשפחה, לזוגיות, ובעיקר להורות. בשונה מן הספר המאוחר, הפעם לקח לי הרבה יותר זמן להקשר לספר, אולי משום שלא אהבתי את רוז, המספרת את החלק הראשון, בגלל האנוכיות, ולא לגמרי הבנתי את בן, המספר את החלק השני, בגלל הכניעות. החלק השלישי, שאותו מספרת ססיליה, הוא הטוב ביותר בעיני. כאן באות לידי ביטוי השלכות העבר, ומנקודת המבט הצעיר, הרענן והתמים של הנערה כל חוטי העלילה נקשרים יפה.

זהו ספרה הראשון של אן פאצ'ט, אך לא ניכר בו שהוא ספר ביכורים. שמו של הספר בעברית הוא, לדעתי, גרסה בלתי מוצלחת של שמו המקורי "הקדוש המגן של השקרנים", המשתלב עם האלמנטים הדתיים בעלילה. פרט לכך התרגום של קטיה בנוביץ' נאה, ו"אדונית השקרנים" מעניק חווית קריאה נעימה.

The Patron Saint of Liars – Ann Patchett

עם עובד

2022 (1992)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

ויקטור ומנחם, שתי הדמויות המרכזיות ב"אילו נולד איטלקי", קשורים מבלי דעת באמצעות ארוע טראומטי בעברם. ויקטור, המספר על עצמו בגוף ראשון, הוא עורך-דין לענייני משפחה, שאיבד את אביו בתאונת אימונים בעת שירות מילואים כשהיה בן עשר בלבד. האנשים החשובים בחייו הם אמו ואחיו הצעיר, וקצת פחות מהם אשתו ובתו. מנחם הוא אדם בודד עד כאב, שאביו הדומיננטי קבע את מסלול חייו. נחמה פורתא הוא מוצא בהצצה בסתר אל חייהם של אחרים. אשתו של ויקטור תהווה חוליה מקשרת בין השניים, שלעולם לא ייפגשו ולא יהיו מודעים להיסטוריה הקושרת ביניהם.

היו לי ציפיות מהספר בזכות המלצות שכתבו קוראים שאת דעתם אני מעריכה. לצערי, איני שותפה לדעה זו. הספר סובל מגודש בלתי נסבל של פרטים בלתי מעניינים – כן, לא מעניין אותי כמה לחמניות קנה מנחם בסופר ואיפה הוא אוכל צהרים שוב ושוב, ואיזה יין ליווה את הארוחות של ויקטור ושל אשתו, כל אחד בנפרד – ומאינספור סטיות אל תיאורים צדדיים שאינם משרתים דבר. הדברים שכתבתי על "השופט" של אספריל יפים גם כאן: "כל הגודש הזה כמעט גרם לי לנטוש את הספר, ורק ההמלצות הטובות עליו החזיקו אותי עד סופו". אבל בשונה מ"השופט", כאן לא מצאתי עניין גם כשניסיתי לקלף מן העלילה את כל מה שהועמס עליה. את כל המסרים שהסופר משמיע כבר שמענו: צדק נמצא רק בשמים, בין מאדים לשבתאי, ולא בבית המשפט; במקרה הטוב בית המשפט יכול לעשות משפט, וגם את זה הוא בדרך כלל לא עושה; עיתונאים מונעים על ידי הרצון האנושי לצבור כוח ומעמד, לפרוק זעם ולקבל על כך תהודה ארצית; עורכי דין הם רודפי בצע; משפטי גירושים הם מדמנה. חשוב לדבר על הנושאים האלה, אבל מיצירה ספרותית אני מצפה לזוית מעניינת, לחידוש כלשהו, לא ללעיסה של המוכָּר.

לא התפעלתי גם מעיצוב דמותו של ויקטור. משהו חורק בחיבור בין רגישותו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרקים הראשונים, לחדווה שבה הוא מדשדש בביצה המצחינה של דיני משפחה. לעומת זאת, בדידותו של מנחם מתוארת היטב, והוא נכנס אל הלב למרות מעשיו.

את השליש האחרון של הספר קראתי בקריאה מהירה וקצת מרפרפת, כי עייפתי. האטתי לקראת הסיום כדי לגלות את נקודת המפגש בין הדמויות והמערבולת שתשנה את חייהן מן היסוד, כמובטח על הכריכה. אבל צירי העלילה לא באמת מצטלבים, אלא משיקים באופן מקרי, וחייהן של הדמויות היו משתנים באופן דומה גם ללא ההשקה הזו. אולי היה לוקח קצת יותר זמן, אבל מה שקרה להן היה בלתי נמנע.

מאכזב.

עם עובד

2022