השנה היא 1945. אי-שם בבווריה, בטירה מבוצרת, מוחזקים בשבי מנהיגיה של אחת ממדינות אירופה, המייצגים את פניה של החברה באותה מדינה. נמצאים שם מנהיג השמאל ומנהיג הימין; איש איגוד הפועלים, מנהיג האיכרים, וגם מי שעמד בראש התאחדות התעשיינים ובעלי ההון; מנהיג צבאי ואיש כמורה ועוד. את המקום מנהלים אנשי אס.אס, ולצדם הברון, בעל הטירה, השומר מצד אחד על פרטיותו ומצד שני מעורב בחיי השובים והשבויים גם יחד. לכולם ברור שימיה של המלחמה ספורים.
אל הטירה מגיע קראוס, איש אס.אס בן דמותו של אייכמן, השוגה באשליות על מהפך בגורלה של גרמניה למרות התאבדותו של היטלר, אך מכין עצמו גם לתבוסה. שני אוצרות הוא מחזיק בידיו – תיבה מלאה תכשיטים, יהלומים וזהב שנבזזו מיהודים שנרצחו, ויהודי אחד ששרד בקושי, ראש הממשלה לשעבר של המדינה שאנשיה מוחזקים בטירה. קראוס נוטל את הפיקוד לידיו, ופעולתו הראשונה היא להפגש עם שלושה מן השבויים, שעליהם הצביע הברון כמנהיגי החבורה. דרישתו מהם היא לכתוב הצהרה ולפיה הוא והברון נהגו בהם יפה, כדי למנוע מכוחות בעלות הברית לחשוד בהם כפושעי מלחמה. בין מילותיו מסתתר חלקית איום להוציא אותם להורג אם יסרבו.
מאיר לוין, שהיה בין העיתונאים הראשונים שהגיעו אל מחנות ההשמדה, מגלגל עלילה רבת תהפוכות, שגיבוריה נעים בין אינטרסנטיות למוסר. יש בה אידיאולוגים ואופורטוניסטים, יש אנשים שמקובעים באותן דעות שבהן החזיקו מאז ומתמיד כאילו לא התרחשו מלחמה ורצח עם, וכאלה שמבינים שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. יש כאלה שאינם מסוגלים להשתחרר מדעות קדומות, וכאלה שמבינים את סכנותיהן. השבויים ברובם ממשיכים לייצג את אותן העמדות בהן החזיקו קודם לכן, וההתארגנות שלהם נוכח הסכנות הנערמות מולם מהדהדת את התארגנותה – או העדר התארגנותה – של אירופה המערבית לפני המלחמה. השובים עסוקים ברובם בשכתוב ההיסטוריה הפרטית שלהם, רוחצים בנקיון כפיהם ובטיעון אי הידיעה, למרות שידעו הכל ברמה כזו או אחרת. וכל אותה עת קראוס ממשיך להיות אחוז דיבוק, וכשהמאבק בינו ובין השבויים מסלים, הוא זועק ממעמקי לבו, "תנו לי את היהודי!".
תחילה לא התרשמתי מן הספר. הוא נכתב ארבע שנים אחרי משפט אייכמן, והצטייר בעיני כדרך מתחכמת מדי להציג את האיש ואת המשימה הרצחנית שביצע בנאמנות בלתי מתפשרת. בהדרגה, ככל שהסופר פיתח את הדמויות הנפרדות, את הלכי רוחן ואת עמדותיהן, הערכתי אותו יותר. הוא דן, כאמור, בתגובת אירופה המערבית לנאציזם, באנטישמיות, בשאלת הידיעה או אי הידיעה של הגרמנים, וגם בעמדת הכנסיה, בבני תרבות שהפכו לרוצחים, בנאמנות ובבגידה, ועוד נושאים מעוררי מחשבה. בקריאה היום אולי אין בו חידוש, אבל אף פעם לא מזיק לשוב ולהרהר בכל השאלות הללו.
אזכיר בהזדמנות זו שמאיר לוין הוא מי שכתב את "כפיה" המצוין, ספר שבישר את סוגת הספרות התיעודית-עיתונאית הלא בדיונית, עשור לפני "בדם קר" של טרומן קפוטה.
כשאיירין גוט אופדייק, אמריקאית ילידת פולין, קראה מאמר שבו נטען כי השואה לא ארעה באמת, היא החליטה לעשות מעשה, ולחשוף את סיפורה האישי. איירין, אירנה בשמה המקורי, שנולדה ב-1922 למשפחה נוצרית-פולנית, הוכרה ב-1982 כחסידת אומות העולם. את קורותיה סיפרה כדי להמחיש שכל אחד יכול ליצור באומץ שינוי, קטן ככל שיהיה. "כן, זו הייתי אני, נערה, בלי דבר מלבד רצון חופשי", אמרה, ובחרה להתנגד לגורל שנכפה על פולין ועל תושביה היהודים. ב-1999 ראה סיפורה אור כספר בסיועה של ג'ניפר ארמסטרונג, סופרת אמריקאית שכותבת על ארועים היסטוריים. טוב עשתה הוצאת סיקסק כשהביאה אותו כעת בפני הקוראים הישראלים.
כשפרצה מלחמת העולם השניה היתה אירנה בת השבע-עשרה תלמידה בבית ספר לסיעוד בראדום, הרחק ממשפחתה שנותרה בביתה הסמוך לגבול הגרמני. במהלך המלחמה התגלגלה ממקום למקום, לעתים ביוזמתה בנסיון לחבור אל משפחתה, לעתים מכורח בשל גחמותיהם של הכובשים. היא חוותה אונס ברוטלי ועבודות כפיה, מאסר וחקירות, שירות כאחות וכמשרתת, ופעילות בשורות הפרטיזנים. היא חשה רעב והשפלה וכאב אישי ולאומי, וחזתה בהוצאות להורג מתוכננות וספונטניות. עד יומה האחרון ליוותה אותה תמונת הנאצי המשליך תינוק יהודי לאוויר ויורה בו מול עיניה של אמו, שנורתה מיד אחריו.
אחד מגלגוליה, בזכות המראה הארי שלה ושליטתה בשפה הגרמנית, הציב אותה כמשרתת במועדון הקצינים הגרמנים סמוך לגטו טרנופול. הפער בין הארוחות השופעות במועדון, והאוירה החברתית הקלילה ששרתה בו, לסבל שמעבר לגדר, לא הותיר אותה אדישה. פעילותה הראשונה למען היהודים שבגטו היתה הטמנת מנות מזון תחת הגדר. כשהתמנתה למנהלת המכבסה במועדון פגשה באסירים היהודים שהובאו מהגטו לעבוד במקום. היא דאגה לספק להם מזון, והתריעה בפניהם על אקציות, שאודותן שמעה כששימשה את הקצינים בחדר האוכל. מאוחר יותר, לקראת חיסול הגטו ו"ניקוי" העיר מיהודים, סייעה להם – שנים-עשר יהודים – למצוא מקום מחבוא מתחת לאפם של הגרמנים, במרתף הוילה שבה השתכן מאיור אדוארד ריגמר. כשהתעורר חשש שגם מחבוא זה אינו בטוח, הבריחה אותם אל מחסה ביער. העונש על עזרה ליהודים היה מוות, ללא משפט וללא יכולת לערער, והיא היתה מודעת לכך, אך לא יכלה לנהוג אחרת. "עלי ללכת בדרך הנכונה או שלא אהיה עוד אני עצמי", ידעה.
בהיפוך גורל משונה, אירנה נאלצה להתחזות אחרי המלחמה ליהודיה, כדי להצליח לצאת מפולין ולמצוא מפלט במחנות הפליטים בגרמניה. היו אלה היהודים שסייעו בידה להתחקות על עקבות בני משפחתה, והבריחו אותה אל מחוץ למדינתה הכבושה בידי הסובייטים. את מסעה רב התהפוכות סיימה בארצות-הברית, ורק שנים רבות אחר-כך התאפשר לה לבקר במחוזות ילדותה.
פעילותה ההרואית של אירנה גוט אופדייק זכתה בשנת 1982 להכרת מוסד יד ושם, והיא הוכתרה כחסידת אומות העולם.
לצדה של אירנה יש להזכיר את המאיור הגרמני אדוארד ריגמר. מן הספר ניתן להתרשם כי ריגמר העלים עין כשגילה שתי יהודיות בביתו רק משום המשיכה שחש כלפי אירנה, שנאלצה להפוך לפילגשו. הופתעתי כשחיפוש ברשת העלה כי הוא הוכר ב-2012 כחסיד אומות העולם. יתרה מזו, הוא אף התגורר אחרי המלחמה עם בני משפחת הלר, שהסתתרו במרתף ביתו, ובנם, שנולד ביער אחרי נטישת המרתף, התייחס אליו כאל סבו. למדתי כי ריגמר היה ידוע ביחסו המיטיב אל האסירים היהודים שעבדו בבית החרושת שנמסר לניהולו, דאג להציל אותם מגירוש, העביר בעצמו יהודים למחסה ביער, והיה מודע לשהותם במרתף ביתו. אני תוהה מדוע בחרה הסופרת להמעיט מדמותו.
ג'ניפר ארמסטרונג מספרת בחיות ובכבוד את קורותיה של אירנה. בדברים שכתבה אודות עבודתה היא מתייחסת הן לתוספות הספרותיות המעטות ששילבה בעלילה (לעניות דעתי אין בהן צורך), והן לאישיותה של אירנה הנערה והאשה המבוגרת. "היא היתה אחד האנשים הכי אוהבים שפגשתי. לעולם לא הייתם מעלים על דעתכם, אם רק פגשתם את הסבתא המתוקה הזאת, מה היא עשתה. היא אהבה לפגוש בני נוער בתיכון. היא אהבה לחבק אותם ולומר להם – אתם יכולים לעשות את הדבר הנכון". יעל שלמון ברנע תרגמה ברגישות, והספר מעורר השראה וראוי מאוד לקריאה וללימוד (בסופו מצורפות הצעות לשאלות לדיון).
In My Hands – Irene Gut Opdyke with Jennifer Amstrong
העיירה הליטאית גילישקיס, אוגוסט 1941. עד לא מכבר היתה העיירה כבושה בידי הסובייטים, כעת היא נתונה תחת כיבוש גרמני. האיש העומד בראש האיינזצגרופן עושה את דרכו אליה, נחוש לסמן עוד וי ברשימת העיירות הנקיות מיהודים.
בעיירה מתגוררים מזה שנים רבות זה לצד זה יהודים ונוצרים, עם מיעוט פגאני בראשותה של מכשפה זקנה, אולי לא באהבה אבל בשכנות נינוחה. אבל כעת היהודים נתונים למגבלות רבות, וכמעט אינם נראים מחוץ לבתיהם. . יוצא דופן הוא הרוקח, שמכיוון שהוא היחיד במקצועו במקום הוא מורשה להחזיק את חנותו פתוחה ולשרת לקוחות שאינם יהודים. יוצאת דופן היא גם פאולה, אשתו של בעל הכלבו המקומי, שמטופלת בילד מעוכב התפתחות, ומסתובבת בחוצות מבקשת לו מרפא.
אצל הנוצרים החיים מתנהלים כרגיל. העירניים שבהם דרוכים לרשת את היהודים מיד כשיסולקו מן המקום, אבל פרט לכך העסקים פחות או יותר כרגיל. הגעתו של איש האיינזצגרופן מחדדת את ההפרדה בין שתי האוכלוסיות, משלחת את היהודים אל גורלם המר, ומחייבת את הנוצרים לנקוט עמדה.
ההיסטוריה על פי יוסי אבני-לוי היא מפגש של קורבנות. מסכנים היהודים הנרדפים, מסכנים הליטאים הנוצרים הרוצחים יהודים – בהתנדבות – ומתלוננים על הקושי. מסכן אפילו המפקד הגרמני המיוסר מקלקול קיבה, שרואה בעצמו בסך הכל שליחו של הטבע. נדמה שהסופר מנסה להיות בסדר עם כולם, להבין את כולם. לכן הוא מונה רשימה של יהודים שהתעשרו באמצעות התחכמויות ומרמה, שנבין למה בשל עוונותיהם של יחידים נרצח עם שלם. והוא מתענה עם הרוצחים הצעירים, כאילו לא התייצבו רבים אחרים למשימה ברצון. המורה למקצועות הומניים, שמתעקש להיות זה שיירה בתלמידיו היהודים, הוא סופר מתוסכל לוקה בנפשו, שמאחוריו ילדות אומללה. אשתו המדוכאת, שמתכננת לשים יד על אוצרות היהודים, הופכת מרגע לרגע לחסידת אומות עולם. כולם סובלים ואף אחד אינו אשם.
העלילה העצובה, שנסמכת על ארועים שקרו, ביניהם רצח יהודי קדאיניאי ב-28 באוגוסט 1941 (הסופר מפרט את מקורות השראתו באחרית דבר), מתנקזת לשלושה מוקדים. במוקד האחד נמצאת פאולה, אמו של הילד בן השלוש שאינו הולך. היא נועצת בכל מי שאפשר, כולל במכשפה הפגאנית, כדי לרפא אותו, ובו בזמן עסוקה גם בתכניות לנטוש את בעלה מזה עשרים שנה, שבוגד בה מאז נישאו. במוקד השני נמצאים המורה ואשתו, הוא סופר מתוסכל, היא אשה מדוכאת. במוקד השלישי נמצא יונאס, צעיר מקומי, אחד מחבורה של ארבעה, שנמשך לגברים, ומתכנן להתוודות על כך באוזני חבריו. כל הארבעה מתנדבים להתייצב על שפת הבור ולירות ביהודים, שניים מהם רוצחים ללא היסוס את הרוקח ואחר-כך מתלוננים על הקושי, יונאס לבדו יורה באויר כדי לא להרוג ילד יהודי נמלט.
אין ספק שלסופר אכפת מגיבוריו, שלבו יוצא אל הקורבנות. אין ספק גם שהוא ניחן בכושר תיאור. אבל מרוב להיטות לא לפגוע באיש, כולל בתושבי ליטא החביבים עליו, התוצאה מחושבת מדי, מנוכרת מדי. בדבר המחבר בסיום הוא מספר שאת הטיוטה הראשונה, שנכתבה בעקבות המפגש עם בורות המוות, כתב מתוך הלם, והיא היתה ספוגת כעס. אולי כך נכון יותר היה לכתוב את הספר.
בשנת 1933, בעת ששהה בארצות-הברית במסגרת מסע הרצאות, נודע לסופר ליון פויכטוונגר כי היטלר מונה לקנצלר. פויכטוונגר, סופר ועיתונאי מוערך ובעל מוניטין עולמי, החליט לא לשוב לגרמניה. בהמשך אותה שנה ראה אור ספרו "בני אופרמן", השני במה שכונתה "טרילוגית אולם ההמתנה", שבה תיאר את העוול והאבסורד שבנאציזם (ספרי הטרילוגיה – "נצחון", "בני אופרמן" ו"גלות" – אינם קשורים זה לזה עלילתית). "בני אופרמן" מורכב משלושה חלקים: "אתמול" מתרחש בשלהי 1932 ומסתיים ביום מינויו של היטלר. "היום" מתאר חודש אחד, בין 30 בינואר 1933, יום עלייתם של הנאצים, ו-27 בפברואר, שבו נשרף הרייכסטאג. "מחר", כשמו, צופה אל העתיד. פויכטוונגר כורך יחד ב"מחר" את מה שכבר ידוע לו על הרדיפות ועל מחנות הריכוז דוגמת דכאו, ומספר על התעללות, על הרעבה ועל עבודת פרך חסרת תכלית. את ההשמדה לא יכול היה להעלות בדמיונו.
זהו סיפורה של משפחת אופרמן, שלושה אחים ואחות. מרטין מנהל את עסק הרהיטים המשפחתי, אדגר רופא פורץ דרך נשוי לאשה נוצריה, גוסטב איש רוח, וקלרה עקרת בית ונשואה לז'אק לוונדל, יהודי מן המזרח. המשפחה צופה בהפתעה ובחלחלה בשינויים החלים בחברה הגרמנית, שהם חשים עצמם חלק בלתי נפרד ממנה, מפרשים אותם כל אחד בדרכו, ובהתאם בוחרים את תגובתם.
רות, בתו של אדגר, היא ציונית נלהבת, הסבורה שאין ליהודים מה לחפש בגרמניה, ומבקשת לעלות לארץ-ישראל. ברתולד, בנו של מרטין, רואה עצמו גרמני, ומבקש לתקן את החברה שאיבדה את דרכה. בין אלה משתרעת קשת של עמדות. לרובן משותפת אמונה אחת, שבדיעבד נוגעת ללב בתמימותה, ולפיה הנאצים ותומכיהם הם מיעוט קולני, והגרמנים רובם ככולם יעמידו אותם במקומם וישיבו את הסדר הטוב על כנו.
פויכטוונגר, שחווה בעצמו את תוצאות הנאציזם הגואה (בין השאר נשלל ממנו תואר הדוקטור לספרות), מיטיב לתאר את שעובר על גיבוריו, את ההיאחזות הנואשת בקיים, את ההסכמה להוריד את הראש ולספוג השפלות עד יעבור זעם. מרטין נאלץ להסכים למחוק את שם אופרמן היהודי מן העסק כדי להמשיך לקיים אותו, ובהמשך ייאלץ להכנע לדרישותיו של מתחרה. שיטה שהמציא אדגר, ושהקנתה לו שם בעולם, הופכת מטרה להשמצות אנטישמיות. גוסטב, שמבקש לכתוב ביוגרפיה של לסינג, מבין שאיש לא ישלם לו עבורה. ברתולד נתון תחת לחץ כבד להשמיע בפומבי בבית הספר התנצלות על דעות שלא נשאו חן בעיני מורה לאומני. וולפסון, מוכר בבית העסק של אופרמן, מנסה להקל ראש במקרה של השלכת יהודי מרכבת נוסעת, ודוחה את טענת גיסו שהמצב בגרמניה שחור משחור. פרנסוא, מנהל בית הספר של ברתולד, נאבק עם מצפונו, כשהוא מתמרן בין אמונותיו ובין הפחד להשמיע אותן.
לא הארועים הגדולים שוברים את בני אופרמן. הרוע הקטנוני, הכתף הקרה שמפנים חברים מאתמול, העלבונות שסופגים יהודים אחרים על לא עוול בכפם, אלה מבהירים להם עד כמה נגס הנאציזם בכל חלקה טובה. הם חייבים למצוא דרכים להציל את עצמם ואת יקיריהם.
פויכטוונגר שהה, כאמור, בארצות-הברית באותה שנה. נדמה שהוא מביע את תחושותיו שלו כשהוא משמיע מפי גיבוריו, החוגגים סדר אחרון יחד, את הדחף לגייס את דעת הקהל העולמית ואת המודעות לאדישותן של האומות: "ראוי לספר לעולם שוב ושוב כיצד משבחים בגרמניה זו את כל הדחפים הפרימיטיביים אויבי התרבות, כיצד מרוממים שם לדרגת דת מדינה את מוסר שבט הפראים שוכני יערות קדומים […] פושר הוא העולם. יש לעמים זכויות יתר בגרמניה, ואין רצון להפסידן. יש להם ענין בהספקה לחימוש הגרמני, הם מפחדים מהבולשביזם ששלטון הלאומנים יכול לבלום אותו. הומניות ותרבות, נימוקים חלשים הם. להבאת העולם להתערבות דרושים טעמים חזקים יותר". אחת הסקירות, שנכתבו באותה שנה על הספר, קבעה כי הוא נלהב ומסעיר ואמור לעורר את מי שעדיין נשאר אדיש למה שקורה בגרמניה. למרבה דאבון הלב זה לא מה שקרה.
הספר רב העוצמה תורגם לפני כארבעים שנה לעברית על ידי צבי ארד. למרות חיבתי לשפתו הארכאית, אני שמחה על התרגום החדש של ניצה בן ארי הרואה אור בימים אלה. הספר, כמו כלל יצירתו של ליון פויכטוונגר, ראוי בהחלט לקוראים חדשים.
אהרון גריידינגר הוא בנו של רב המגשש את דרכו אל עולם הספרות היידית בורשה של שנות השלושים. אהרון, החולק פרטים ביוגרפיים עם יוצרו, בילה את שנות ילדותו כבנו של רב ברחוב קרוכמלנה 10, הבית בו גדל בשביס-זינגר, ומגיל צעיר התחבט בשאלות פילוסופיות. כמו דמויות רבות אחרות של הסופר, הוא תוהה האם קיימת בחירה חופשית או שהחיים הם משחק מכור, האם הנשמה ממשיכה להתקיים אחרי מות הגוף, מהו תפקידו של אלוהים בעולם בכלל ובחיי האדם בפרט, אילו מן החוקים שחוקקה לעצמה האנושות מחייבים את היחיד, האם אפשר להתגבר על קנאה ועל רכושנות, האם יצר לב האדם טוב או רע מנעוריו. החיפוש הבלתי מסתיים אחר תשובות מרומם את רוחו וגם מדרדר אותו אל תהומות היאוש, כפי שהוא מתאר: "מיום שעזבתי את בית אבי חייתי במצב של יאוש מתמיד. מפעם לפעם שקלתי בדעתי את האפשרות לחזור בתשובה, לחזור אל היהדות האמיתית. אבל לחיות כאבי, כסבַי, כסביהם של סבי, ללא אמונתם – האם הדבר אפשרי? כל פעם שנכנסתי לספריה, עלה בי ניצוץ תקווה, שאולי אמצא באחד הספרים רמז, כיצד יכול אדם בעל נטיות והשקפת עולם כמו שלי לעשות שלום עם נפשו".
בחיפושיו הוא מסתייע בדמויות ססגוניות, ובראשן מוריס פייטלזון, פילוסוף מטעם עצמו, כופר ומאמין בעת ובעונה אחת, שדמותו המורכבת והבלתי שגרתית מזכירה את זו של נביאי השקר המהלכים קסם על אהרון. יצירתו המצליחה ביותר של אהרון בתקופה המתוארת בספר היא ביוגרפיה מעורבת בבדיה של יעקב פרנק, המתפרסמת בהמשכים בעיתון, והוא מתכנן ספר שלם שיעסוק בו, ואחריו ספרים שיעסקו בנביאי שקר אחרים. דמויות נוספות הן של בני הזוג חיימל וצרלה, המאמצים אותו כבן או כחבר או כשותף מיני; סם ובטי האמריקאים, איש תיאטרון ושחקנית שמבקשים ממנו לכתוב עבורם מחזה, והופכים חלק בלתי נפרד מחייו באופנים שונים; דורה, בת זוגו הקומוניסטית, שעל דיעותיה הוא חולק; טקלה, משרתת בבית בו הוא שוכר דירה, שאיתה, כמו עם נשים אחרות, הוא מקיים קשר מיני-ידידותי בלתי מחייב רשמית אך מחייב נפשית, ועוד.
הימים הם ימי פריחת הנאציזם בגרמניה, האנטישמיות בפולין עזה מתמיד, והצל המאיים של המלחמה הבלתי נמנעת ושל האסון לעם היהודי שיגיע איתה מרחף מעל כל הדמויות. לברוח או להשאר? כל אחד מגיבורי הספר מתחבט בשאלה זו בדרכו. לאהרון אין כל ספק ששום נס לא יתרחש, ובשביס-זינגר מביע מפיו, במהלך שיחה עם דורה, דעה שלילית ומייסרת על האנושות: "את מדברת על ההמונים כאילו היו כבשים תמות, ורק נבלים אחדים אשמים בטרגדיה האנושית. למעשה, חלק גדול של ההמונים עצמם רוצים להרוג, לשדוד, לאנוס, ולעשות את מה שעשו תמיד היטלר, סטלין ועריצים כמותם […] האמת המכוערת היא כי מספר רב של אנשים – במיוחד צעירים – הם בעלי תאווה לרצוח. דרושה להם רק אמתלה או עילה. פעם אחת הם עושים זאת למען הדת; בפעם אחרת, למען הפשיזם או כדי להגן על הדמוקרטיה. הדחף שלהם להרוג כה חזק, שהוא גובר על הפחד להיהרג […] לא היו אמביציה מטופשת או טירוף שלא היו בני אדם מוכנים למות למענם". כעשור ומחצה מאוחר יותר, כשחיימל ואהרון נפגשים בישראל, מצולקים מאובדן יקיריהם בסערת המלחמה והשואה, מודה חיימל כי, "זכרתי את דבריך: 'העולם הוא בית מטבחיים ובית זונות". בשעתו נראו לי הדברים כהגזמה, אבל זו האמת המרה. רואים בך מיסטיקן, אבל לאמיתו של דבר אתה ריאליסט מובהק".
בתוך השאלות וההתחבטויות וחיפוש הדרך, שני דברים נותרים קבועים ובלתי משתנים בחייו של אהרון: הצורך לכתוב ושושה. את שושה הכיר אהרון כשהיו שניהם ילדים, ומשפחתה התגוררה אף היא בקרוכמלנה 10. בניגוד לאהרון, תלמיד חדר ואוטודידקט, שושה התקשתה בלימודיה עד שהושעתה מהם כליל. אהרון ביקש להרחיב את אופקיו, לבדוק את העולם שמחוץ לדלת האמות של הבנין ושל אורח החיים שלתוכו נולד; שושה היתה ילדה תמימה, תלותית, מסתגרת בביתה ומסתפקת בבובותיה. למרות הפערים ביניהם, ולמרות שלא נאה לבנו של רב לבלות בחברתה של ילדה, נפשותיהם של השניים נקשרו. דרכיהם נפרדו כשמשפחתה של שושה עברה לקרוכמלנה 7, ובמקום שבו כל מעשה של כל אדם נצפה ונותח, האפשרות להתגנב אל דירתה מבלי שירגישו בו כבר לא היתה קיימת. מרחק של מטרים ספורים, ובכל זאת כאילו חיו בעולמות שונים. שנים אחר כך, נמשך אל חברת ילדותו כבחבלי קסם, סר אהרון לבקר אותה, ומצא לתדהמתו שלא השתנתה כלל. גופנית ונפשית כאילו קפאה במקום בו היתה בפעם האחרונה בה נפגשו. כששהה בחברתה ושוחח איתה תהה "כלום מצאה שושה איזו דרך מאגית לעצור את מרוצת הזמן?". לערוצים השונים בהם התנהלו חייו נוספה דירתן של שושה ושל אמה. "מה אתה רואה בה?", נשאל בתהיה לנוכח הקשר המשונה שבין סופר-פילוסוף איש העולם הגדול ואשה-ילדה אדוקה בדתה, רדופת חזיונות מיסטיים ומסוגרת בעולמה. "אני רואה את עצמי", השיב. "היא האשה היחידה שאני יכול לתת בה אמון", הוסיף כשדחה הצעה להמלט מפולין ולהותירה מאחור. נדמה כי למרות הילדותיות והתלותיות והאמונות הטפלות וחרדת הנטישה שלה – "אתה יכול לעשות בי מה שתרצה […] אבל אל תשאיר אותי לבדי", אמרה לו – היא היתה עבורו בית וזכרון ילדות ומקום לשוב אליו, הנקודה היציבה שבעין הסערה.
"שושה" הוא ספר הגותי במעטפת של סיפור אהבה, ובשני פניו הוא כתוב במעורבות עמוקה, נוגע ללב, מעניין מאוד ומעורר מחשבה. מומלץ, כמובן.
כותרת משנה: ההיסטוריה האפלה של המשפחות העשירות בגרמניה
עלייתם של הנאצים לשלטון אחרי המשבר הכלכלי שבין שתי מלחמות העולם זימנה לעשירי גרמניה הזדמנות פז להגדיל את הונם. חנופה למשטר, הזדהות עם האידיאולוגיה שלו, תרומות למוסדותיו וכיוצא באלה – כל אלה הם כלים, מאוסים ככל שיהיו, שנעשה בהם שימוש מאז ומתמיד, גם אם מדובר בשלטון מושחת ודיקטטורי. אבל ראשי התעשיה והפיננסים הרחיקו לכת במירוץ אל העושר האגדי. כמוצאי שלל רב הסתערו על עסקים יהודיים שאולצו לעבור אריזציה, ומפעליהם שגשגו על גבם של עבדים, זרים שהובאו לגרמניה ואולצו לעבוד, ויהודים שנבחרו לכך מתוך מחנות הריכוז וההשמדה. "שאיפתו להגדיל את הונו היתה עצומה כל כך שהיא לא הותירה מקום לשאלות בסיסיות לחוק ולמוסר, ולכן הוא היה חלק מהמשטר הנאצי", כתב היסטוריון על אחד מהם, גינתר קוונדט, מיצרני הנשק הגדולים בתקופת המלחמה.
דוויד דה יונג, עיתונאי כלכלי הולנדי-אמריקאי, מתמקד בחמש משפחות, המחזיקות היום בנתחים משמעותיים מן התעשיה והכלכלה בגרמניה, ומתכחשות ברמה כזו או אחרת לעברן האפל. משפחות קוונדט, פליק, פון פינק, אטקר ופורשה–פייך, שירתו נאמנה את המשטר הנאצי, בניהן התנדבו לאס-אס, כולן הרחיבו את עסקיהן באמצעות אריזציה, הסבו את מפעליהן לתעשיית המלחמה, ובשטחן התקיימו "מחנות עבודה" שבהם מתו עובדים בהמוניהם כתוצאה מהתעללות, מתזונה ירודה, ומהעדר אמצעי מגן וטיפול רפואי.
אחרי המלחמה, כשהופנו נגד אנשי העסקים אצבעות מאשימות, הם התנערו מכל אחריות, ושיקרו במצח נחושה באשר לתמיכתם בנאציזם. את התנהלותם בתהליך האריזציה כינו "הוגנת", או תיארו אותה כהשתלטות על חברות יהודיות כדי להגן על נכסיהן. על עובדי הכפיה כמובן לא שמעו מעולם, למרות נוכחותם הפיזית במפעלים, או שתיארו את העסקתם כנעימה. דרישות פיצויים שהופנו אליהם נדחו בטיעונים ציניים כמו "איך אפשר לפצות בכסף על טרגדיה אנושית?" או "אחרי המלחמה, נדמה שהאנשים האלה שנרדפו בידי הנאצים חשבו שזכותם להפיק מכך רווח נוסף". בלחץ הציבור הגרמני, שהתעורר לעשות חשבון נפש בשנות ה-60, מינו המשפחות היסטוריונים חיצוניים שיחקרו את עברן. ברוב המקרים טייחו את התוצאות, לא נתנו להן פרסום, והמשיכו לפאר את ראשיהן ואת מייסדי החברות שבבעלותן.
אם בעלי העסקים נמנעו מביקורת עצמית, ניתן היה לצפות שיישפטו ללא משוא פנים על ידי בעלות הברית ועל ידי בני ארצם. בפועל, אם הוגשו כתבי אישום על ידי בעלות הברית הם היו מצומצמים, והעונשים היו בהתאם. תהליך הדה-נאציפיקציה, שזכה בדיעבד לביקורת קשה, היה חפוז ובלתי מעמיק, ואִפשר לרבבות נאצים, לרבות אנשי עסקים, לחמוק מאחריות ולזכות בטיהור. הלהט והזעם של הימים הראשונים אחרי המלחמה התפוגג מהר, לגרמנים נמאס לדון בעבר הנאצי, ולאמריקאים היו אינטרסים חדשים, כמו צורך דוחק בנשק למלחמת קוריאה, ורצון ליצור ברית מול ברית-המועצות במלחמה הקרה. כפי שבחרו להתעלם מפשעים של בכירי הנאצים כשיכלו להפיק מהם תועלת לאינטרסים של עצמם, כמתואר בין השאר ב"נתיב העכברושים", כך החליקו את פשעיהם של התעשיינים. כל חמש המשפחות שיקמו מהר את הונן ואף הגדילו אותו. אם היה ספק באשר לדיעותיהם של המייסדים ושל יורשיהם, די אם נציין שקונצרן ד"ר אטקר סייע בפועל לבריחת קציני אס-אס אחרי המלחמה, ומשפחת פון פינק תומכת עד היום בימין הקיצוני בגרמניה. יוצאת דופן היא משפחת ריימן, שמוזכרת בסוף הספר. בני המשפחה הם צאצאים של איל הון גרמני ושל אשה יהודיה, שאביה נספה בשואה. הם מממנים קרן נדיבה, שנקראה תחילה על שם הסב הגרמני, עד שהסיפור המשפחתי נחשף, והוחלט לשנות את שמה לשם הסב שנרצח ולהפנות משאבים רבים לפיצויים ולמחקר היסטורי.
המעבר החלק יחסית של גיבורי הספר מצמרת הכלכלה הנאצית אל צמרת הכלכלה הגרמנית של אחרי המלחמה מקומם. מקוממות יותר בחירתם לא להתמודד עם העבר, ולא להודות שנבנו על סבלם אחרים, הימנעותם מפיצוי הוגן למי שנפגעו מהם, והתעקשות רובם להלל את מי שעמדו בראש עסקיהם בתקופת המלחמה. החשיפה הדקדקנית שמציג כאן הסופר נועדה גם להביא את האמת למודעות, וגם לדחוף לתיקון מאוחר. מכיוון שלא זכה לשיתוף פעולה מצדם, לתגובות על שאלותיו, ולנכונות להתראיין (למעט יורשים בודדים), סביר להניח שדבר לא ישתנה.
הספר אינו קל לקריאה, בעיקר משום שתוכנו כל-כך מכעיס. בנוסף, מכיוון שמדובר בעיתונאי כלכלי, הוא פה ושם יורד לפרטי עסקאות, שעשויות להכביד על קורא בלתי מקצועי ובלתי סבלני. לטעמי, הוא נתן מקום גדול מדי לסיפורה של מגדה גבלס, שהיתה אשתו של גינתר קוונדט לפני שנישאה לגבלס, ואם בנו הארלד, אחד משני יורשיו (הבן היחיד שלה שניצל מן המוות שגזרה על ילדיה האחרים). פרשת יחסיה עם שני בעליה, והקשר ההדוק בין הזוג גבלס להיטלר, מספקים לספר "צבע", וקשה להתפתות לא לדוש בהם (גם פטר לונגריך, מי שכתב את הביוגרפיה של גבלס, בחר להדגיש את סיפורה של מגדה על חשבון עיסוק מעמיק יותר בבעלה השני), אבל הספר עוצמתי דיו כדי לא להזדקק לפן הזה (והנה גם אני מתפתה, ותוהה על תפניות הגורל: אילו הבשילה החברות בינה ובין חיים ארלוזורוב לסיפור אהבה, האם היתה ממירה את דתה, כפי שעברה לפרוטסטנטיות וויתרה על שם משפחתו של אביה החורג היהודי כדי להתאים למשפחת קוונדט, וחיה חיים אחרים לגמרי?). מכל מקום, הערות אלה שוליות, והספר כמכלול מרתק, חשוב, מעשיר ומומלץ בהחלט.
ירושה, יהודיה זקנה שניחנה בחוש שישי, נענית לקול המורה לה לחטוף ילדה בת שנתיים מבית הוריה בברלין. בעשרים השנים הבאות עד מותה, ירושה תגדל את הילדה, שלה היא תבחר את השם יונה, בבדידות היערות, ותלמד אותה לשרוד כשהיא הופכת לאחת עם הטבע ומתרחקת מחברת בני אדם כמפני אש. יונה, שנהרתה מתוך תשוקה שעורר באביה נאום של היטלר, תעשה שימוש בחינוך המיוחד שהוענק לה כדי לסייע ליהודים נרדפים שיבקשו להסתתר ביערות. כדי שלא נחוש אי נוחות מן הליהוק של בתו של נאצי נלהב בתפקיד מצילת החיים של קורבנותיו, מספקת לה הסופרת לקראת סיום פרט ביוגרפי ש"יצדיק" את פעילותה, ויבהיר את הקול שהנחה את ירושה.
הערכתי את ספרה הראשון של קריסטין הרמל שתורגם לעברית, "המתיקות שבשכחה", משום שהיה בו שילוב מוצלח של נושאים בני זמננו עם חשיפת סודות משפחתיים מתקופת השואה, מבלי לגלוש לקלישאות למרות סכריניות קלה. "סודות בית השמפניה", הספר הנוסף שקראתי משלה, לא שמר על הרמה, ונפל ללא הרף לתוך מלכודות פלקטיות, אך הערכתי את ההיבטים מבוססי ההיסטוריה שלו. "יער הכוכבים הנמוגים", לטעמי, טוב פחות משניהם. בשורה הראשונה של הסיפור נמצאת יונה, שעושה ללא בעיה מעבר מבדידות מוחלטת לחיי חברה מלאים, דבר שקשה עד מאוד להאמין בו, והאוהבת-לא-אוהבת שלה כלפי גבר זה או אחר תופס נפח לא פרופורציוני לעומת הסיפור המעניין הרבה יותר, שעל המחקר שערכה לקראתו הסופרת מספרת באחרית דבר. קורותיהם של האחים ביילסקי, ושל אלף ומאתים היהודים שניצלו איתם, היוו השראה לספר, אבל כאן הם די מתמסמסים אל תוך הסיפור הרומנטי.
אולי יש מקום לברך על ספרים כגון זה, המסבים את תשומת הלב אל ארועים היסטוריים, גם אם הם עוטפים אותם בעלילה רומן-רומנטית קלושה כתובה בחיפזון כלשהו (קריסטין הרמל מפרסמת בממוצע ספר בשנה). אני עצמי מעדיפה ספרים ממוקדים ומדויקים יותר דוגמת "האחים בילסקי" של פיטר דאפי, שנצמד להיסטוריה ללא קישוטים בדויים ועדיין מספר סיפור פרוזאי מרתק.
מרים לוי היתה בשנות העשרים לחייה כשהגרמנים פלשו להולנד. ארוסה, לֵאוֹ-מנחם בּוֹלֶה, כבר עלה לארץ-ישראל, והיא נותרה באמסטרדם עם הוריה ועם אחותה הצעירה. מוטרדת מן המהפך בחייה ובחיי הקהילה היהודית, מאוימת מן העתיד הבלתי ידוע, ואכולת געגועים לאהובה, החלה בינואר 1943 לכתוב אליו מכתבים, למרות שידעה שלא תוכל לשלוח אותם. את המכתבים שכתבה באמסטרדם החביאה בבית העסק הנטוש של אביה כשהמשפחה נשלחה לוסטרבורק. את אלה שכתבה במחנה הצליחה להבריח לעיר בטרם הועלתה על טרנספורט לברגן-בלזן. גם שם, בתנאים לא תנאים, המשיכה לכתוב אליו למרות העונשים שהיו צפויים לה אם תתפס כשהיא מבצעת את הפעילות האסורה הזו, ואת אלה האחרונים הביאה איתה לארץ ביולי 1944. מאוחר יותר קיבלה לידיה גם את אלה שכתבה בהולנד. בכל שנות הפרידה תכננה לשתף את בן זוגה בכל אשר עבר עליה בבוא יום האיחוד המיוחל, אבל בהגיע היום שינתה את דעתה. אולי בגלל להט הארועים בארצה החדשה, אולי משום שביקשה לשים את העבר מאחוריה. המכתבים כולם נשארו נסתרים מעין כל עד 2002, כשבעקבות ויכוח עם אחותה, שפרה רון, בדבר זכרון מליל הסדר שנערך בברגן-בלזן שלפה אותם מרים כדי לחפש מה כתבה בזמן אמת. המשפחה הבינה את ערכם, תרגמה אותם, והם מובאים בספר כפי שנכתבו.
לפני הכיבוש עבדה מרים כמזכירה בועד שטיפל בפליטים היהודים שהגיעו להולנד מגרמניה. הועד, שהיה כפוף להנהגת הקהילה היהודית, סופח אחרי הכיבוש ליודסה ראט (היודנראט ההולנדי). יחסה של מרים אל עבודתה היה אמביוולנטי. בתחילה היתה תחושה של נחיצות, של השכנת סדר בעולם שנפרע, והיא תמכה בעמדתו של דוד כהן, ראש היודסה ראט, שסבר כי יש להשמע להוראות הגרמנים לטובתה של הקהילה. משעה שלמעשה ניתנה בידי הארגון היכולת להכריע בין חיים ומוות, לבטל צווי גירוש של מקורבים ובכך לחרוץ את גורלם של אחרים, כתבה: "בינתים גם אני מסכימה עם אלה שאומרים שהיודסה ראט צריך להפסיק עם זה, ויהיה מה שיהיה, למרות שאני מבינה גם את עמדתו של הפרופסור […] הרי זו שטות לומר שהוא בוגד, הוא פועל לפי השקפתו". ויחד עם זאת, תחושת השליחות והאחריות כלפי בני משפחתה השאירו אותה בתפקידה: "כל הפרוטקציה הזאת היא דבר מכוער. אבל כשאני חושבת על האפשרות שאבא ואמא ייאלצו לעזוב אני מרגישה רק דבר אחד: עלי לעשות הכל, יפה או לא יפה, כדי שיישארו פה". רק דבר אחד נבצר ממנה לעשות, להדפיס במו ידיה את צווי הגירוש. "אני יודעת שאין הבדל בין הדפסת צווים או טיפול בכרטסת של בעלי פטורים, אבל לא הייתי מסוגלת להדפיס את הצווים". במאי 1943 הקצינה את עמדתה: "קשה לי שהיודסה ראט מוכן לבצע את מלאכת התליינים הזאת, במקום לומר: הכל נגמר ממילא, תיחנקו לכם". כמשקיפה חדת-עין, המעורבת בארועי התקופה עד צוואר אך מסוגלת גם למבט של משקיפה מבחוץ, היא מיטיבה לתאר את הדילמות הבלתי אנושיות שהוטלו לפתחם של אנשי היודסה ראט (פרופסור דן מכמן, בדברי מבוא לספר, מצביע על יחסו השלילי של ארוסה להנהגה היהודית כעל אחת הסיבות לכך שלא דברו על העבר, אך מציין שגם הוא הבין בהדרגה את המורכבות שאיתה התמודדו). וכמובן, לא נשכח ממנה לרגע מי הם האנשים הרעים באמת: "סיפור השְפֶּרֶה [אישורי פטור] הוא פרק שחור משחור. הגרמנים זרקו לנו עצם והסתכלו בהנאה גדולה כיצד היהודים נלחמים עליה בינם לבין עצמם".
פרופסור מכמן מזכיר במבוא את קור רוחה של מרים, והוא אכן עולה מבין הדפים ומרשים. בתוך הפניקה שאחזה ביהודים, בתוך אי הוודאות, היא שמרה, ככל שניתן, על שגרת חייה, שימשה עוגן ומשענת למשפחתה, המשיכה לעבוד לתועלת הציבור גם בוסטרבוק, והיתה בין הפעילות החברתיות בברגן-בלזן. הענייניות שעולה ממכתביה אפיינה גם את התנהלותה, למרות הגעגועים שהיא מביעה, למרות הטלטלות הנוראות בין תקווה ליאוש. "היה לי קשה להתגבר על הדכדוך וכל כך רציתי שאתה תנחם אותי. ה"Anschmiegungsbedürfnis" [הצורך להתרפק על מישהו] שלי הולך וגדל, ובאמסטרדם היתה לי דווקא המון אנרגיה", כתבה בוסטרבורק, ועדיין המשיכה להיות פעילה ומעורבת, מסתגלת להווה וצופה אל העתיד. וכל הזמן היא מתבוננת במתרחש מנקודת התצפית היחודית שלה, מתארת ללא כחל ושרק את שרואות עיניה, מנתחת ומוסיפה תובנות, ומשתפת את אהובה הרחוק.
מכתביה של מרים משקפים היטב, במילותיה, את שעבר על יהודי הולנד, למרות שמדי פעם היא מסכמת כי "המוטיב החוזר הוא: אני לא מסוגלת לתאר לך את הדברים". גם נושאי המכתבים, המשתנים עם המעברים, משקפים את המציאות המחמירה. באמסטרדם תיארה את עבודתה ואת חיי המשפחה, את החרדה מפני גירוש, את החיים בצל האיום. בוסטרבורק, אולי בגלל ההלם של המעבר מדירה פרטית למבנים שיתופיים, הקדישה רבים ממכתביה לתיאור מפורט של המקום ושל תנאי החיים. בברגן-בלזן חוזרים ונשנים תיאורי "ארוחות", כשהרעב הנורא היכה.
נוסף להיותם של המכתבים בגדר יומן אישי רב עוצמה, הם מהווים מסמך יחודי שמספק מבט נדיר למדי על שואת יהודי הולנד. למדתי ממנו פרטים שלא היו ידועים לי קודם. ביניהם, ביקורם, הכפוי, של מנהיגי היהודים בפראג, יעקב אדלשטיין וריכרד פרידמן, באמסטרדם, כדי להנחיל מנסיונם לראשי היודסה ראט. מרים מתארת אותם כצעירים נחמדים, ומספרת על חוויותיהם יחדיו; הצטרפותה מרצון של אשה המוזכרת רק בשם משפחתה פרומן, Vromen, אל ילדי בית היתומים בו עבדה, כאשר נגזר עליהם גירוש. הגברת פרומן, שיכלה לזכות בשחרור מגירוש, ביקשה שלא ינסו לשחרר אותה והצטרפה מרצונה לילדים […] היא אמרה שממילא יבואו פעם לקחת אותם וגם אז יפרידו אותה מבעלה. עכשו עוד היתה לה הזדמנות להשאר עם הילדים; רגשי השתתפותה של האוכלוסיה הנוצרית בסבל היהודים, בחלקו מתוך אנטי גורף לנאצים, ובחלקו מתוך חמלה אנושית; היותה של ההשמדה ב-1944 לא לגמרי ידועה, אולי מודחקת, למרות כל מה שעברו, למרות שקרוביהם נעלמו לבלי שוב, למרות שחוו על בשרם עד כמה חייהם חסרי ערך בעיני שוביהם: "אתמול הופיעה פתאם כתובת על אחת המיטות, איש אינו יודע מי כתב אותה: "היהודים האחרונים הלכו לאושוויץ לתאי הגזים (מוות)". מחריד. איש אינו יודע למה בדיוק הכוונה. אולי (ה' ישמור) עוד נדע", כתבה מרים בברגן-בלזן בינואר 1944.
מרים, אחותה והוריה ניצלו בזכות הסרטיפיקטים שהחזיקו. הנאצים גיבשו תכנית להחלפה של בעלי נתינות בריטית ושל בעלי סרטיפיקטים לארץ-ישראל המנדטורית באזרחים גרמנים שהיו בשטחים שבשליטת הבריטים. השמועות ריחפו באויר במשך תקופה ארוכה, הוצתו ודעכו, זרעו תקווה ויאוש לסרוגין, עד שביולי 1944 הועברו מאתים עשרים ושניים יהודים הולנדים מברגן-בלזן לארץ-ישראל במסגרת תכנית זו, ובהם ארבעת בני משפחת לוי. מרים, שהעידה על עצמה שהצליחה להמנע מבכי במהלך השנים המייסרות תחת הכיבוש, כתבה: "את הרגע שבו נפתח המחסום לא אשכח לעולם. היה עדיין לילה (שעה שלוש), ואני פשוט בכיתי בחושך (אני מתארת לעצמי שלא הייתי היחידה)". בעשירי ביולי כתבה מרים את מכתבה האחרון ברכבת מתורכיה לארץ-ישראל: "חמה, חומס, טריפולי, רוח מדברית, כפרי אוהלים, חום לח, הרים מושלגים. ביירות, הים התיכון. ראס א-נקורה. פלשתינה!!!". בספטמבר אותה שנה נישאו מרים ולאו-מנחם.
יומן המכתבים של מרים הוא מסמך יחודי, מעשיר, בהיר ומרשים, שחבל שלא זכה ליתר פרסום בארץ. מרים, ילידת 1917, עדיין אתנו, צלולה, חדה ומרשימה. יחד עם קריאת הספר כדאי לצפות בראיון שנערך איתה לפני כשנה.
כשבני הזוג רוז'ה והינקו גוטליב עלו לארץ-ישראל ב-1945, הם היו למודי סבל. אחרי חיים מלאי הצלחה כמשפטן וכמנהיג קהילה, עולמם התהפך עם כיבוש יוגוסלביה על ידי גרמניה הנאצית. הם חוו מאסר, עינויים, שכול (שני בניהם שהצטרפו לפרטיזנים נהרגו), אובדן כל רכושם, נדודים ופעילות בשורות הפרטיזנים. גורלם לא שפר עליהם בארץ, והם התפרנסו בדוחק מחיזור על פתחי בתים וחנויות כדי למכור מוצרי מאפה שהוכנו בביתם. בלילות ישב הינקו גוטליב וכתב, ניסה לשחזר יצירות משלו שכתב היד שלהן אבד בסערה, ויצר חדשות. ב-1948, בהיותו בן ששים ושתים, נפטר מסרטן.
"המפתח לשער הגדול" היה אחת מן היצירות שנכתבו במחנה מעצר ואבדו. ב-1947 תורגמה לאנגלית, וב-1950 לעברית. המספר הוא אסיר בכלא נאצי, החולק תא עם רב יווני, הדבק במצוות, ועם משפטן חששן וחיישן. אל התא מצטרף יום אחד דוב טרנופולסקי, יהודי ורשאי. טרנופולסקי, טיפוס גאה שאינו מתכופף בפני איש, המציא מדחס המכווץ את המרחב. בזכות המצאתו הוא מצליח לשלוף יש מאין סיגריות, מזון כיד המלך, רדיו, פסנתר, ואפילו את ביתו שלו. הסיפור נע בין אלמנטים מד"ביים משעשעים לתיאור מציאות הכלא המרירה, האבסורדית, הקשה, על ההשפלה והכאב והרעב הכרוכים בה, אך הוא מכוון כולו אל ההיבטים הפילוסופיים בתפיסת עולמו של טרנופולסקי הפלאי. בין שאר שיחות מעניינות שמנהלים האסירים, הם מדברים על נקמה ועל הריגת מענייהם:
"אילו רצחתי את וייקסלבראון, במה הייתי טוב ממנו? במה הייתי שונה מן הגרמני שירה מתותחו ברגע שהיה סבור שטווחו עולה על טווח כל ירי התותחים, שהיה משוכנע שהפלדה שלו קשה מכל פלדה אחר, וחרב חדה מכל החרבות?"
הרב התקומם: "ודעתך שאתה חייב להיות טוב מן הגרמני? טוב מאותו גרמני שרצח את אחיך, שדד את אביך, אנס את אחותך, השפיל אותך, ירק בפניך והתעלל בך? וכי עלינו להשיב על מחנות ריכוז בגני ילדים, ועל פצצות הגרמנים במרססי בושם?"
"[…] רצוני להיות טוב יותר משום שאני מבקש לשמור על כוחי ועוצמתי. העוצמה היא סם משכר, משכר מן חשיש והרואין, ואני לא רוצה להשתכר בה ולגמור בשגעון […] רצוני לרסן את עצמי ולשמור על חוסני"
וכך רואה טרנופולסקי את העתיד:
"בימי קדם ביקשו בעלי השררה להחזיק בשלטון בשוותם לו מוצא אלוהי […] הטכניקה התקדמה, ועכשו אפשר לוותר על תחליפים. מכונת יריה זולה מהגמון, גם צייתנית ויעילה ממנו.
אלא שיש גם מכונת יריה מעל למכונות יריה, ומעל לכל מכונות היריה – דוב טרנופולסקי, יהודי אלמוני מורשה! […] אדם שאין אימת אדם עליו ואין כוח שיוכל להכניעו, להמיתו או לקנותו […] דיו לעולם שייוודע שאינני מבקש לא הכרה ולא כבוד, שאינני רוצה לא לפקוד ולא לנהוג, ורק דבר אחד לא אוכל לשאת: שרירות לב, אלימות ורודנות. אם ייוודע דבר זה, ואני אשקוד שאמנם ייוודע, יסתדרו כל היחסים בין בני אדם מאליהם על הצד היותר טוב, בכוח החוקיות הטבועה בחיים עצמם. כי באשר חיים שם חוק, וככל שהאדם תועה, כך מתמידה שאיפתו לחזור אל החוק.
להתקדם עקב בצד אגודל המעלה הקידמה המשתפע ברוך – זה הכל"
יחד עם יצירה מרכזית זו נכללים בספר שלושה סיפורים קצרים, עצובים, חדים, שאף הם עוסקים בגורל היהודים. ב"השטן הצולע בברלין" מראה השטן ליהודי את גורל אחיו. "רשות ישיבה" מתרחש בעת בריאת אדם וחווה. אחד המלאכים מביע ספק ביכולתם לאכלס את מרחבי כדור הארץ, ובתגובה אלוהים מקרין סרט צופה עתידות, ובו ליהודי קטן אחד אין שום מקום שחפץ בו ושמאפשר לו לשבת בו בנחת. "בובה חנה" הוא אולי הצורב מכולם. בובה שנלקחה מילדה יהודיה שנרצחה נמסרת לידיה של ילדה אחרת, שמשפחתה השתכנה בבית המשפחה העזוב.
בארבעים שנות כתיבה יצר הינקו גוטליב מחזות, סיפורים ושירים, ואף עסק בתרגום. בסיפורים שבקובץ זה הצליח להמחיש את העוול, את הכאב ואת האבסורד באמצעות אירוניה, השתעשעות עצובה, ובכתיבה סיפורית מדויקת וחודרת אל עיקרם של הדברים. ראוי מאוד להקרא ולהזכר.
להרחבה, מאמר מאת דינה קטן בן-ציון אודות הסופר ויצירתו ב"יקום תרבות".
נתיב העכברושים הוא השם שניתן למסלולי הבריחה של הנאצים מגרמניה המובסת אל מדינות שהסכימו לאמץ אותם, ובראשן ארגנטינה. הנתיבים לא חמקו מעיני בעלות הברית (הסופר ג'ון לה קארה אף הביע חשד שהיו שותפות לתכנונם), ובשלב מסוים החלו לעשות בהם שימוש לצרכיהן, גייסו סוכנים מקרב הנמלטים, והבריחו אל שטחן שלהן נאצים בעלי כישורים שיכלו להביא להן תועלת.
אחד מן הנאצים הבכירים שניסו להמלט לדרום אמריקה באמצעות הנתיב שעבר ברומא היה אוטו וכטר, מי שהיה מושל קרקוב תחת פיקודו של הנס פרנק. וכטר היה נאצי פעיל שנים לפני המלחמה, וסומן כמי שיקודם. אחרי האנשלוס היה אחראי על "ניקוי" המגזר הציבורי מגורמים בלתי רצויים (נראה שאוטו פיטר או נזף בלפחות 16,237 עובדי ציבור, כך כותב סנדס), ובספטמבר 1939 מונה למושל קרקוב. פשעיו הוזכרו במשפטי נירנברג, וסנדס מונה את שלוש הזרועות שעל פעילותן היה אחראי: המשרד לאוכלוסיה ולסעד שעבד עם הס"ס להכנת רשימות ולקביעת נקודות איסוף ומחנות מעבר, מחלקת העבודה שביצעה סלקציה וקבעה מי יעבוד ומי יגורש למחנות השמדה, ומחלקת הישוב מחדש שהחרימה רכוש. ב-20 במרץ 1941 הכריז וכטר על הקמת גטו קרקוב, ודחס לתוכו את חמישה-עשר אלף היהודים שנותרו בעיר אחרי הגירושים ההמוניים.
במשך כשלוש שנים נדד וכטר בהרים, נמלט על נפשו יחד עם נאצי נוסף, נעזר בעיקר באשתו. כשהמלווה שלו שב לביתו, החליט וכטר להמלט דרומה. ברומא זכה בתמיכתו של הבישוף אלויס הודאל, מי שבין השאר סייע לוולטר ראוף לעבור לסוריה, ועזר ליוזף מנגלה להשיג דרכון בשם בדוי. המעבר בנתיב העכברושים, שהיה קל יחסית בשנים הקודמות, נעשה מורכב יותר כעת, ווכטר נתקע ברומא. על פי המחקר שערך סנדס, האמריקאים ככל הנראה ידעו על בואו מן הרגע הראשון, העמיתים שאיתם היה בקשר שימשו כנראה כסוכנים כפולים, ויתכן שנעשה נסיון לגייס אף אותו. לדברי לה קארה, בעלות הברית גייסו אנשים גם אם היה להם עבר מפלצתי, כמו אוטו, והשמידו את התיקים שלהם כדי להעלים ראיות (סנדס לא הצליח למצוא את תיקו של וכטר בארכיונים של זרועות הבטחון האמריקאיות). "המערב מנהל קרב נואש עם המזרח – עם הסובייטים – ואנחנו ניקח כל אדם שאנחנו יכולים לקחת ושיעזור לנו להביס את הסובייטים; כל אדם שהוא, ללא קשר לעברו הנאצי", כך מצוטט איש היחידה האמריקאית שגייסה נאצים. מספר חודשים אחרי שוכטר הגיע לרומא הוא חלה, נאלץ להתאשפז, ומת ביולי 1949 פחות או יותר בזרועותיו של הודאל.
פיליפ סנדס, מי שכתב את "רחוב מזרח מערב" ששילב יחדיו מספר קוי חקירה ליצירה מרשימה אחת, חוקר גם כאן מספר היבטים של התקופה, כשאינו מותיר אבן בלתי הפוכה. הוא יוצא בעקבותיו של וכטר מילדותו ועד מותו, בוחן לעומק ממספר זויות ראיה את כל מה שהיה כרוך בנתיבי הבריחה, תוהה על אישיותו של הורסט וכטר, בנו של אוטו שבשלו החל לעסוק בנושא, ומתפנה לתאר דמויות מפתח נוספות, ביניהן הבישוף הודאל, תומס לוסיד שעמד בראש היחידה האמריקאית לגיוס נאצים, קרל האס, שוכטר הגדיר כעמית, ושרלוטה, אשתו של וכטר.
הורסט וכטר הוא דמות מעניינת של צאצא לנאצים. מצד אחד, בניגוד לאנשים כמו ניקלאס, בנו של הנס פרנק, הוא אינו מכיר בפשעיו של אביו. מצד שני, בשונה מצאצאים אחרים כמו גודרון, בתו של הימלר, הוא אינו דבק באידיאולוגיה הנאצית כדי להצדיק את מעשיו של אביו. בשנות השבעים והשמונים לחייו הוא כמו ילד שמהותו תלויה בשמו הטוב של אביו, ושמבקש לרַצות את אמו שתמכה בו. "אני יודע שהמערכת היתה נפשעת ושאבי היה חלק ממנה, אבל אני לא חושב עליו כעל פושע", הוא אומר. הוא מאמין איכשהו, למרות ההוכחות, שאביו לא היה מעורב בפשעים. את הגדרתו כרוצח המונים הוא פוטר כ"פרופגנדה סובייטית", ונעלב כשסנדס מונה את וכטר כאחד ממבצעי השואה. מצד אחד הוא מבקש לכפר על עוולות משפחתו כשהוא מחזיר רכוש שדוד, מה שמעלה עליו את חמתם של בני המשפחה האחרים, ומצד שני הוא מבקש לראות את אביו כאינדיבידואל מנותק מן המערכת. הוא אמנם מאבד מלים נוכח מסמכים מרשיעים ונוכח תמונה שמוכיחה כי אביו היה נוכח בזירת הוצאה להורג, אבל אינו מסוגל לתת לעובדות לשכנע אותו. הודעת מייל ששלח לאחיינו מצביעה על משבר אמונה שפקד אותו כשהגיעו לידיו מסמכים מסוימים – "הם מפלילים אותו יותר מהמסמכים המוכרים לי. זה לא עוזר. הוא ידע הכל. צפה בדברים והסכים להם בעיקרון" – אבל איכשהו הצליח בכל זאת לשוב להלך רוחו הרגיל. במידה רבה הספר כולו הוא מירוץ של סנדס להפריך את כל טיעוניו של הורסט. כך, לדוגמא, סנדס הופך עולמות כדי לחקור אם וכטר אכן מת מהרעלה ברומא, כפי שטוען בנו, שמטיל את האשמה לפעמים על הרוסים ולפעמים על נוקמים יהודיים. המסקנה, אגב, היא שוכטר לא הורעל, אלא מת בשל שחיה במים מזוהמים.
שרלוטה, אשתו של וכטר, שכבר אינה בין החיים בעת כתיבת הספר, מייצגת נאציות פנאטית ואינטרסנטית, שבה אחזה כל חייה. את השהות בחברת היטלר על אותה גזוזטרה הגדירה כל חייה כ"הרגע הטוב ביותר בחיי". כשבעלה מונה למושל קרקוב היא החרימה לעצמה יצירות אמנות מן המוזיאון הלאומי הפולני בקרקוב בעודה מצהירה "איננו שודדים". היא ייחסה לבעלה טוב לב והתחשבות כשציינה שטרח לבנות חומה נאה לגטו. ללא עזרתה הפעילה לא היה וכטר מצליח לשרוד שלוש שנים בהרים. בנה, העיוור לפשעי הוריו, מודה שהיתה נאצית, אבל מפחית מאשמתה כשהוא טוען שלא היתה פנאטית. "עלי לעשות את זה בשביל ההורים שלי. למצוא דברים טובים", הוא מסביר את עצמו. למותר לציין שבשום שלב סנדס אינו מנסה להצדיק את הורסט.
המתרגם יורם מלצר הוסיף לספר אחרית דבר, בה כתב בין השאר על הפעילות של המודיעין הישראלי לגייס סוכנים כפולים בקרב הנאצים. יצחק סרג'ו מינרבי, מי שהיה שליח המודיעין הישראלי לרומא, היה חותנו של יורם מלצר. בני משפחת סבתו של מלצר היו קורבנותיו של וכטר. והנה עוד אחד מן הצירופים החביבים של סנדס, שמצביע בין השאר על כך ששרלוטה גרה באותו רחוב שאליו גורשה סבתא-רבתא שלו לפני שנשלחה לטרבלינקה, ושהרש לאוטרפכט, שקידם את ההכרה בפשעים נגד האנושות כשפיטים, ואוטו וכטר למדו באותן השנים בבית הספר למשפטים באוניברסיטת וינה.
הופתעתי למצוא מאמר שטען כי מוטב היה לא לתרגם את הספר מכיוון שהוא מעורר אהדה לפושע נאצי. לאורכו של הספר כולו חשתי כי סנדס מצליח בכשרון רב לתאר את אוטו וכטר כאדם מבלי למחוק ולו לרגע את המפלצתיות של מעשיו. הנאציות הלהוטה והרצחנית שלו נוכחת כל הזמן, והלב אינו נחמץ אף לרגע כשהוא נרדף וחולה.
"נתיב העכברושים", כמו "רחוב מזרח מערב", הוא ספר רחב יריעה, מפורט, נשען על תחקיר מרשים, ומורכב ממאות פרטים המצטרפים לתמונה שלמה ומרתקת של האנשים ושל התקופה. מומלץ עד מאוד.
The Ratline – Philippe Sands
Love, Lies and Justice on the Trail of a Nazi Fugitive
סקירות ספרים 