רגע לפני שסוגרים עיתון / מאיה פולק

כותרת משנה: סיפורו של הנער איוון פולק שערך עיתון ילדים בגטו טרזין

איוון פולק, שנולד ב-14 באוגוסט 1929 בנאחוד שבצ'כוסלובקיה, נשלח עם הוריו לגטו טרזין ב-1942, אחד מלמעלה משנים-עשר אלף ילדים שנכלאו שם במהלך המלחמה. בטרזין הופרדו הילדים הבוגרים מהוריהם ורוכזו במגורים נפרדים. איוון, ששלח ידו בכתיבה ובאיור עוד לפני המלחמה, ערך בחדר Q609 עיתון שקיבל את השם "קמרד", "חבר". בגליון הראשון כתב, "אני מקווה שהעיתון יהיה לנו בעתיד לחבר אמיתי", וקבע את הלוגו שילווה את עשרים ושניים הגליונות שיראו אור עד ספטמבר 1944 – לב אדום גדול. הכותבים בעיתון היו הוא עצמו וחבריו לחדר, והם גם היו הקוראים של העותק היחיד. אחרי ששמו של איוון נכלל ברשימת הטרנספורטים למזרח, חדל העיתון להתקיים. באורח נס שרדו כל הגליונות, והם מצויים היום בארכיון בית טרזין. רות בונדי תרגמה אותם ב-1997, ואיגדה אותם לספר בשם "קראו לו חבר".

מאיה פולק פותחת את הספר באוירה המזכירה ספרי נוער המתרחשים במחנות קיץ או בפנימיות. לנערים יש כינויים משעשעים שמעידים על הומור פנימי; בחדר, שהוא צפוף ומזוהם למרות מאמצי המדריכים, מתנהלים יחסים שגרתיים בין הדיירים, כאלה שניתן לצפות להם כשקבוצת נערים חולקת חלל אחד; איוון עובר בקפדנות על הגליון האחרון שהושלם, בודק שלא נפלו שגיאות, שהצבעים משביעים את רצונו, שאמו כרכה את הדפים כהלכה, וכבר מתחיל להמריץ את הנערים לספק חומר לגליון הבא. יש תחושה של חבורה מגובשת, עם מריבות וחברויות כמו בכל חברת בני נוער. "מחניים" של פרנץ מולנר עלה בדעתי, ולרגע היה מפתה לשכוח שמדובר באסירים, שחייהם מוכתבים על ידי שוביהם, שהם נאלצים ללמוד בסתר, שהשגת נייר ועפרון היא בשבילם משימה מסובכת, שבטנם הומה מרעב תמידי, ושסכנת מוות מרחפת מעליהם בכל רגע. אבל השִכחה בלתי אפשרית. הסופרת אמנם מגניבה נימה קלילה לתיאורי היומיום, אבל נימה זו דווקא מעצימה את הפער שבין הנסיונות לקיים שגרה מועילה למציאות הבלתי נסבלת שבה חיו הנערים. כחרב מעל ראשם מתנופפות רשימות המיועדים לטרנספורטים, וההמתנה לגלות מי עלה בגורל הפעם מורטת עצבים. על פני השטח הם מתקוטטים בגלל שמיכה שנשמטה מדרגש עליון במיטת שלוש קומות על ראשו של נער בדרגש שמתחת. מתחת לפני השטח שוכנות חרדה מתמדת וציפיה דרוכה לדעת אם זכו בעוד יום עם חבריהם בטרזין.

גליונות ה"קמרד" היו תערובת של ספרות עם תיעוד. איוון שקד על קומיקס בהמשכים שעניינו מירוץ מכוניות. חברו מישה קראוס כתב סיפור בהמשכים ברוח קרל מאי. לצד יצירות דמיון אלה הופיע גם טור קבוע של "תולדות החדר", ולצדו מאמרים המתארים את היומיום של החבורה. ביניהם, לדוגמא, מאמר המפגין הומור שחור ועוסק בהליכה לשירותים (הפישקולונה שאותו פירשו כ"רץ במכנסיים רטובים") בשעות בהן הורשו הנערים לעשות זאת; וגם מאמרים שהופיעו בשני הגליונות שראו אור אחרי טרנספורט שנטל שניים מחבריהם ותיארו את השבר הנורא, לצד דברי תקווה לעתיד. הסופרת הסתמכה רבות על תיאורי הכותבים בבואה לתאר את החיים בחדר ובגטו, ובראה גם תמונות מדמיונה המשתלבות בטבעיות במרקם הכולל.

פרטים קטנים מביעים יגון שקשה לבטא במילים. פרטים כגון זה: "גם את הכרית והשמיכה כל אחד סחב איתו בדרך הארוכה שהשתרעה מהבית לגטו. ראיתם פעם ילד שהוא כמעט בן 14 שקשור לכרית שלו כמו תינוק ואפילו קורא לה בשם חיבה?" הנערים, שנאלצו להתבגר מהר, עדיין היו בכל זאת ילדים על פחדיהם ומריבותיהם וחסרונותיהם, חלקם אהודים יותר, חלקם אהודים פחות, אבל משותף להם הצורך למלא את החיים בתוכן כלשהו שאולי יאפיל על זוועת חייהם. "קמרד", כמו גם השיעורים בסתר עם המדריכים, סיפקו להם מפלט שכזה.

ב-12 באוקטובר 1944 נשלח איוון עם הוריו למזרח. הוא הגיע אל אחד ממחנות קָאוּפֶרינג, מחנה משנה של דכאו, צורף לאסירים שהועבדו בפרך בבניית מפעלים תת-קרקעיים, ולא שרד. ב-19 בינואר 1945 נספה. מן החברים בחדר שרדו רק ארבעה נערים ומדריך אחד. מישה קראוס, אחד מהארבעה, כתב אחרי המלחמה על שעבר עליו באושוויץ לאחר ששולח מטרזין.

איוון פולק לא היה האסיר הצעיר היחיד במחנות ובגטאות שמצא מפלט ביצירה. בחדר אחר בטרזין חי פטר גינז הצעיר בכשנה מאיוון, שערך אף הוא כתב עת, ושהיומן שכתב לפני שנכלא בגטו פורסם אחרי שציור שלו נלקח לחלל על ידי אילן רמון. בגטו וילנה שמואל בק בן התשע לא חדל לרגע לצייר. לעולם כנראה לא נכיר את כל הנערים והנערות שנאחזו בחיים ובתקווה, שבחרו לוגו של אהבה. יבורך כל מי שמציב להם יד זכרון רגישה ומכבדת, כפי שעשתה מאיה פולק בספר זה.

הקומיקס של איוון והסיפור של מישה מצורפים בשלמותם לספר, יחד עם מספר מאמרים. אסיים את הסקירה בקולו של איוון המתאר את העבודה על העיתון, ובהמלצה חמה על קריאת הספר.

איך נוצר "קמרד"

מתקבל על הדעת שבבית קראתם בכתבי עת שונים מדורים על עשייתם ולכן החלטתי, לפי עצת מישקוס, שגם אני אכתוב מאמר כזה. בשעה שבבית עבר כתב העת דרך כל מיני משרדים, בתי דפוס ואולמות, העיתון קמרד‘ נוצר בדרך הפשוטה ביותר אצלי על המיטה.

בשעה שבבית היו דרושים לייצור ניירות רבים, צבעי דפוס ומכונות שונות, ללידת ’קמרד‘ דרושים לי שני גיליונות נייר, דיו, עט, עיפרון, מחק וצבעי מים. אך עתה נעזוב סופית את כתב העת בבית ונקדיש את עצמנו בלעדית לעשיית ’קמרד'.

 גלינג-גלינג – אני מתחיל:

השגת החומרים היא אחד משלבי הייצור הקשים ביותר. המצרך החיוני ביותר לכתיבה הוא נייר. לשני הגיליונות הראשונים תרם שולקה את הנייר, לגיליון 3 כבר הייתי צריך לתבוע אותו ממנו, ולגיליון 4 נתן לי אותו רק ברגע האחרון. עבור גיליון 5 מצאתי נייר טוב למדי בתיק שלי. לגיליון 6 כבר לא היה לי נייר. על אף הכול השגתי סוף סוף נייר, אבל הוא צמא נורא והכול נספג בו כמו בנייר סופג.

לגיליונות 7 ו-8 תרם האן את הנייר, וזהו נייר טוב מאוד. נותר לי עוד נייר לארבעה גיליונות ואחר-כך – נראה. את העט הלווה לי שולינה, אבל יש בו פגם אחד – הוא משאיר סימנים בולטים על האצבע והאמה שלי, מפני שהוא סדוק והדיו צובעת נהדר את אצבעותיי. קאמצ‘וס הלווה את המחק, אבל יש לו תכונה מעניינת. כל רגע הוא נעלם לי ואחרי כמה זמן מוצאים אותו או על הריצפה או אצל גרוטה.

את צבעי המים נתן לי בק, את המכחול מישקוס, סרגל מצאתי לא מזמן אצל אבא ומייד החרמתי אותו. עפרונות יש לי מספיק, מפני שמי שמוצא איזשהו עיפרון נותן לי אותו ואומר: "אני תורם אותו ל‘קמרד‘". לייצור אני לא זקוק ליותר, אלא לכמה ניירות משומשים לטיוטות הציורים, וכן, שלא אשכח, לעפרונות צבעוניים שקיבלתי מלקנר. נוסף על כך אני זקוק למנוחה לשם כתיבה, אבל על כך במדור ”כתיבה“. כאן אני מסיים את הקטע הזה.

 על החתום,

זגובנינה (איוון פולק)

בית טרזין

2023

תרגום מצ'כית: ד"ר תרזה מייזלס

ליצני החצר / אביגדור דגן

גחמה של קצין ס.ס. הצילה את חייהם של ארבעה יהודים. כהנא, המספר את קורותיהם, שופט לשעבר שגופו מעוות בשל תאונה ביום לידתו, ניחן ביכולת לראות מעבר לגלוי לעין; מקס הימלפרב רואה בכוכבים וחוזה עתידות; ליאו ריזנברג הגמד מפגין תעלולים אתלטיים; ואדם ואהן הוא להטוטן. סרן קוהל הבחין בכישוריהם יוצאי הדופן, והטיל עליהם לשמש כליצני החצר שלו, לשעשועיו שלו ושל אורחיו. בהנתן האות הם נכנסים בריצה לחדר בו  יושבים אדוניהם. חבושי בקרעי מדי הפסים הם מפגינים ללא לאות את יכולותיהם, מושפלים עד עפר ונאחזים בכוח בתקווה לשרוד.

אחרי השחרור, כהנא, שאינו מוכן עוד לשפוט בני אדם, עולה לירושלים. מקס חוזר למקום הולדתו בתקווה למצוא לפחות את חברתו הנוצריה ולשקם משהו מחייו, אך מגלה שנרצחה בעוון הסתרת יהודים, ועולה אף הוא לירושלים, שם ייפגש עם כהנא. ליאו, שהחזיק מעמד עם חבריו עד תום המלחמה, נהרג בתאונת רכבת בדרך מן המחנה אל החופש. ואדם נעלם. שנים אחר-כך ימצאו אותו חבריו, וילמדו על רגשות הנקם שרדפו אותו וששלחו אותו בעקבות האיש שרצח את אשתו מול עיניו בשל התערבות עם הסרן קוהל.

אביגדור דגן הוא סופר מחונן, לדעתי מהטובים שכתבו פה. בספר צנום יחסית הוא מחזיק עולמות שלמים, מביע כאב תהומי ללא זעקה, מתבונן בגיבוריו בחמלה אוהבת, ועוסק בשאלות רוחניות עמוקות. הוא אינו מתיימר לספק תשובות חד-משמעיות לשאלות אלה, אבל מציע אפשרויות, או למצער מציע את אלו שהמספר חש שלם אתן.

אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא הנקמה. אדם ואהן הקדיש את מרבית חייו למרדף אחר הקצין ולץ שרצח את אשתו. בימים שאחרי המלחמה, כשאלפי נאצים ירדו למחתרת ונפוצו לכל עבר, המשימה לאיתור ולץ נדמתה בלתי אפשרית, אבל שורה של צירופי מקרים הוליכה את אדם בכיוון הנכון, ואלה העניקו לו שלווה ובטחון בידיעה שאלוהים הוא שמנחה אותו. "ולמן הרגע בו התחיל להאמין, ירדו עליו שקט, שלווה ושלום, שכמותם לא ידע מעולם. מעתה לא היה עוד דחוף ולהוט ואנוס על פי רצון הנקמה העמוק שהביאו אל מסע ארוך זה. לא הוא היה הנוקם מעתה, אלא אלוהים בכבודו ובעצמו הוא שהחליט על נקמת דמה של אסתר, ואדם ואהן אינו מעתה אלא כלי בידי שמים".

במהלך המרדף היה אדם נחוש לשים סוף לחייו של ולץ, כראוי לו. אבל כשמצא סוף סוף את הרוצח, גילה שביצוע המשימה אינו פשוט. "מעודו לא הרג איש. ידיו נקיות עדיין. אם יהרוג את ולץ עתה, האם יהיה מאושר יותר? […] האם הוא יכול למדוד עצמו על פי מידתו של ולץ ואחרים כמותו? האם הוא רוצה להשתוות עמו באכזריות? […] ומה אם כל זה איננו אלא נסיון?"

הנושא המרכזי מכולם בספר הוא האמונה באלוהים. להלן מספר ציטוטים בנושאים אלה.

כיצד ניתן להאמין באלוהים, בהשגחתו ובאהבתו בתוך זוועות המחנות? "היו רבים בינינו בגהינום שתחת פיקודו של הסרן קוהל האדיר, שעד הסוף לא משו מאמונתם. והיו אחרים שפנו אל אלוהים לא כל כך מתוך איזו אמונה עמוקה, אלא כנדחפים על ידי חוסר הישע המגשש שבהם […] אלוהים היה חצאיתה של אמא, המקום שם היית בטוח, העץ שהילד הרץ נוגע בו בריצה ואז אסור לתפוס אותו. אלוהים היה קרן המזבח שבה מחזיקים, ואיש לא יוכל לשים יד עליך, מקום מקלט, מפלט, מעגן לספינה בעת סערה, קש שהטובע אוחז בו".

מקס, שהטיח באלוהים אחרי שנודע לו על הירצחה של חברתו, "טוב? צדיק? רחום? לא. אתה רשע. נבל. זד. אני רואה אותך מציץ מאחור; כל כוכב לועג לחוסר הישע שלנו", ממשיך לחפש תשובות גם שנים אחר-כך. "אני יודע שהכוכבים מסתובבים ואני יכול לעקוב אחרי תנועות אצבעותיו של אלוהים בשמים. אני אפילו יודע כמה מן החוקים שהם בתוקף שם. אבל מה בנוגע לחוקים כאן למטה? ואיזה משמעות יש למה שהוא עושה כאן על הארץ?" ביאושו הוא מוסיף: "האם אף פעם לא עלה בדעתך שהוא מחזיק אותנו בדיוק כמו הסרן קוהל, רק לשם שעשוע? אולי אנחנו רק ליצני החצר שלו?"

כמו מקס, גם חבריו מבקשים תשובות, או למצער דרך העוקפת את השאלה. מנחם, בעל המכולת המקומית, מציע את התובנה שקיבל מסבו: "יותר חשוב לדעת מתי שכנך זקוק לעזרה, מלהבין את כל כוונותיו של הקדוש ברוך הוא. אולי הוא עסוק ואין לו זמן לחשוב על האלמנה הזקנה פנקס ברחוב שמעבר לפינה, או אולי שכח לרגע את לוי שאין לו רגליים. אז תכנס אתה בינתים ותעזור כמה שאתה יכול. אלוהים לא יחזיק לך רעה על זה בכלל". כהנא מוצא מפלט ביופי: "ידעתי שלעולם לא אדע – גם אם לעולם לא אחדל לשאול – מה מאחורי כל זה, מדוע סובבים הכוכבים ביקום וכדוריות הדם בעורקי, אבל דבר אחד היה ברור לי אותו רגע: שכל כך הרבה יופי שאין לו שיעור לא יכול היה להווצר בלי שתהיה לו מטרה. ואלה שהורשו לעמוד ולהתפעל מכל היופי הזה, לא יכלו להברא רק לשם שעשוע בוראם. הם לא נועדו לשרת אותו כליצני חצר. יותר מזה לא ידעתי, אבל את זה לפחות ידעתי".

בשולי הדברים כהנא מזכיר כמה מן הדמויות ברחוב הירושלמי, ומשתוקק להרחיב אודותן. "זהו רחוב מלא חלומות, ואין דבר שהיה מהנה אותי יותר מלספר לכם על האנשים חולמי החלומות, ופעם אעשה זאת, אבל לא עכשו, כי עכשו אני מנסה לספר לכם את סיפורם של ארבעת ליצני החצר של הסרן קוהל האדיר לשעבר, ואסור לי לעצור את הזרם ולהציף את הגדות", וגם "באמת שאני חייב לספר לכם יותר על הסבלים ברחוב שלי. יום אחד אספר. אני מבטיח". שנתיים אחר-כך כתב דגן את "רחוב ושמו ממילא" המצוין וקיים את הבטחתו.

אביגדור דגן לא כתב בעברית, אך זכה למתרגמים מוצלחים. את "ליצני החצר" תרגמה יפה שולמית הראבן.

מיוחד ומומלץ מאוד.

The Court Jesters – Avigdor Dagan

ספרית פועלים

1982

תרגום מאנגלית: שולמית הראבן

הברמן של הריץ / פיליפ קולן

מלון ריץ בפריז היה עד מאז היווסדו ב-1898 אבן שואבת לכל המי ומי, צרפתים וזרים כאחד, סמל של שפע, של איכות ושל פינוק. בשנת 1921 הופקד הבר של המלון בידיו של פרנק מאייר, אוסטרי יליד 1884, שרכש לעצמו שם עולמי בתחומו. פרנק היה בנם של הורים יהודים, אם שביקשה לחנכו ליהדות, ואב שביקש להצניע כל סממן יהודי, אולי כדי למנוע מבנו את הגורל הקשה של עמו. בדיעבד, גישתו של האב הצילה את פרנק, שכן עם הכיבוש הנאצי הפך המלון למשכנם של אנשי מטה בכירים, ובמשך ארבע שנים קבלו שירות ממנהל הבר היהודי וחלקם אף התידדו אתו מבלי שחשדו בזהות שהסתיר. פיליפ קולן מספר את סיפורו על רקע המלון והתקופה.

מרבית הדמויות בספר אמיתיות ומופיעות בשמן, לטוב ולרע. החל במשתפי פעולה, שפעלו ממניעים אנטישמיים, כמו קוקו שאנל, ועד קלוד אוזלו, מנהל המלון, ואשתו (היהודיה בסתר) בלאנש, שהעבירו לאנגלים מידע על האורחים הגרמנים, והסתירו במלון אנשים שהיו מבוקשים על ידי הגסטפו. החל בגרינג, שהשתכן מפעם לפעם בסוויטה במלון ועסק בביזת אמנות, ועד אינגה האג, שהיתה שותפה לקשר לחסל את היטלר. וביניהם אישים כמו השחקן הצרפתי סשה גיטרי, שאולי שיתף פעולה עם הכובש, או רק ניסה להתאים עצמו לנסיבות ולהחזיק מעמד, והסופר הגרמני ארנסט יונגר, שיש אומרים שהיה אנטישמי ויש אומרים שהיה אנטי נאצי, ובעלת המלון מארי-לואיז ריץ שהדבר החשוב ביותר מבחינתה היה לשמור על הרמה של המלון, ללא קשר לזהות אורחיו, ועוד שורה של אישים בכל הקשת שבין רוצחים למושיעים, ובהם נובורישים, מלשינים, אופורטוניסטים, ובורגנים שפחדו לאבד את זכויות היתר שלהם ובחרו להסתגל לדרישות העידן החדש. קולן הוסיף לגלריה זו, כפי שהוא מספר במבוא, שתי דמויות בדויות, שמשתלבות היטב בעלילה, והוסיף כמה פרטים ספרותיים מדמיונו. בסיומו של הספר מוצגות תמונותיהן של כמה מן הדמויות בתופסת מידע על גורלן אחרי המלחמה.

על מעשיו של פרנק מאייר עצמו לא נותר תיעוד רב. ידוע כי שימש כ"תיבת דואר" עבור הקושרים במבצע ולקירי, שהעבירו באמצעותו מסרים זה לזה. כמו כן תיווך בהשגת תעודות מזויפות לנרדפים. החיים בריץ המשיכו להיות טובים ועשירים, בועה בתוך האומללות והמצוקה של פריז, והסופר שם בפיו של בנו של פרנק אזהרה כלפי אביו: "סבלת פחות מהאחרים, ואתה תצטרך לתת על זה דין וחשבון". ואכן, במסגרת הפעילות נגד משתפי פעולה אחרי שחרורה של צרפת, פרנק הואשם בגזירת רווחים מן הכיבוש, ושילם כופר כדי להשתחרר. האם היה אשם? מן הסתם לעולם לא נדע. מכל מקום, הסופר נאחז בפעילותו החיובית מצד אחד, וברווחיו המשוערים מצד שני, וכמובן בהכרח לעמוד על המשמר לבל תיחשף זהותו, כדי ליצור דמות מורכבת של אדם העומד בכל רגע ורגע בפני בחירות מוסריות. המגע היומיומי עם הגרמנים יצר חברויות שהעיקו עליו מתוך הכרה במעשים שעשו מחוץ למלון, והדילמות המתמידות בין תודעת שירות ליחסים בינאישיים ולחובה מוסרית היו המשא שאתו חי במשך כל שנות הכיבוש.

"המלחמה הזאת שנקראת עכשו שלום", כך מתייחס פרנק לתקופתו. האנשים סביבו אולי הסתגלו, ובבועת המלון הצליחו לנטרל את חווית המלחמה, אבל בגלל יהדותו ובגלל מעורבותו ומודעותו, ה"שלום" לכאורה שחזר את חוויותיו כחייל במלחמה הגדולה. שמות חלקי הספר משקפים זאת, החל ממלחמת חפירות בתחילה, כשכל צד מתחפר במקומו ומתכונן לעתיד, ועד התבוסה.

"הברמן של הריץ" הוא ספר מרתק, כתוב היטב, ומתורגם מצוין על יד אסנת יקירה. יש בו רעים מאוד וטובים מאוד, אך עיקר תשומת הלב מופנה לאלה שבאמצע. אפשר לשפוט אותם, אבל אי אפשר שלא להרהר בשאלה מה היה קורה אם אנחנו היינו שם. האם היינו מורידים את הראש עד יעבור זעם? האם בזמנים מסוג זה יש למישהו זכות לעשות זאת? מהן הברירות?

אנצל הזדמנות זו לשוב ולהמליץ על "לוטסיה" של פייר אסולין, שמספר את סיפורו של מלון פריזאי אחר בתקופת הכיבוש הנאצי ואחריה.

מומלץ מאוד.

Le Barman du Ritz – Philippe Collin

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מצרפתית: אסנת יקירה

פויגלמן / אהרן מגד

צבי ארבל הוא היסטוריון בראשית שנות השישים לחייו. שני מקרי מוות פקדו אותו לאחרונה. אשתו נורה התאבדה לפני תשעה חודשים, וארבעה חודשים אחר כך הלך לעולמו שמואל פויגלמן, משורר יידי, שבכניסתו לחייו של צבי הביא בעקיפין למשבר שהוביל להתאבדות. צבי נותר לבדו, מנותק כמעט לחלוטין מבנו, שבחר לצדד באמו בעת המשבר וסבר שאביו יכול היה להציל את חייה.

פויגלמן הוא ניצול שואה, שאינו חדל מלעסוק בה. כמו בנו של צבי, גם בנו של פויגלמן מנותק ממנו, ואינו מסוגל לשאת את עיסוקו. "זאת הנוסטלגיה שלו […]", הוא מנסה להסביר לצבי את האופן בו הוא מבין את אביו. "לא, לא געגועים אל הימים ההם, כמובן… אלא אל הרגשת המיוחדות, הבחירה… מיוחדים בעולם, בהיסטוריה האנושית, נבחרים… […] אחרת אינני יכול להסביר לעצמי את… החיטוט הזה, הנמשך והולך בלי סוף". צבי, לעומתו, מבין את פויגלמן בשלמות. נושא המחקר שלו עצמו סובב סביב פרעות פטלורה, והגורל היהודי מרבה להעסיק אותו. לבנו יש מה לומר גם בנושא זה: "כל חייך אתה חי ברגשי אשמה. זאת הבעיה שלך […] אתה לא מודע לזה? נדמה לך שאתה חייב לכפר על משהו. על מה אתה חייב לכפר? שלא היית שם?" כשפויגלמן שלח את ספר שיריו אל צבי, ארבע שנים קודם לכן, נוצר בהדרגה קשר בין השניים, שנבע מעניין משותף, וגם מעיר מוצאו של פויגלמן, זמושץ', שסבלה פרעות, והצליח להתקיים למרות היותם שונים לחלוטין זה מזה. צבי מסוגר, אפילו קר, פויגלמן חם, נלהב, שופע חיבה.

צבי שונה במידה רבה גם מנורה. בעוד הוא מעיד על עצמו כי "לא איש-רעים להתרועע אני", הוא מתאר את נורה כאשה חברותית, ידידותית, שאינה מסתפקת בישיבה בבית ובנבירה בספרים כבן-זוגה. היא נושאת שק טראומות משלה, כמי שגדלה בצלו של אב הנתון להתקפי זעם, אך מצליחה רוב הזמן להתעלם ממנו. למרות שצבי חש מדי פעם כי "היא עשתה מיקח טעות כשנישאה לי. מישהו אחר, שונה ממני מאוד, צריך היה להיות בעלה. אני, משקולות קשרתי לרגליה", הוא מאמין שנישואיהם היו מאושרים.

עד שהגיע פויגלמן. נורה סלדה ממנו עוד בטרם פגשה אותו. צבי התמכר בהדרגה לטיפול בענייניו, החל באירוחו למשך ימים בביתם, ועד תשלום מכיסו עבור תרגום שיריו מיידיש לעברית ועבור הוצאתם לאור. כשהציע לפויגלמן לשהות אצלו למשך עשרה ימים, מבלי להתייעץ עם נורה, נטלה זו חופשה מעבודתה כביולוגית, והסתלקה לכל אותה תקופה לירושלים. מה שארע באותה חופשה, והגילוי המאוחר יותר של התשלומים שנעשו בהחבא ממנה, הביאו לפיצוץ בלתי נמנע. אמנם מכאן ועד לקביעתו של צבי כי "חדר אדם זר לחיי והרס אותם", ארוכה הדרך, אך אין שופטים אדם בצערו.

מצויד בזכרונותיו, וגם במחברותיו של פויגלמן שנמסרו לו על ידי בתו, צבי מנסה להבין את השנים האחרונות.

"פויגלמן" הוא אפוא ספר על זוגיות ועל יחסי הורים-ילדים, אבל לבו הוא הזכרון, ההיסטוריה והגורל היהודי. הנה כמה מן ההערות המעניינות בנושאים אלה מפיו של צבי:

"האפוריזם הידוע של סנטיאנה, האומר כי "מי ששוכח את העבר נידון לחיות אותו שנית" – אי אפשר להחילו על ההיסטוריה היהודית, כי כאן גם מי שזוכר את העבר נידון לחיות אותו שנית"

"הדבר המייאש ביותר את חוקר תולדות היהודים בגולה הוא המרווח המצומצם, הכמעט אפסי, של האלטרנטיבות. במלים אחרות: השאלות שהוא מציג לפניו מסוג "מה היה אילו" אין להן תשובות אחרות אלא אלו שמגישות לו העובדות"

על האנטישמיות: "השנאה האי-רציונלית, העבר-זמנית, הנמשכת והולכת מאז הפרעונים, מאז אפיון ותוקידידס ועד ימינו, שלא נשתנתה ביסודה, ועברה רק גלגולי צורה – דתית, מעמדית, לאומנית, גזענית, אידיאולוגית וכולי – שכל ההסברים הסיבתיים מתנפצים אל עובדת נצחיותה"

"בלימוד היסטוריה, שלא כמו במדעים האחרים, אי-אפשר להפריד בין האובייקט – שהוא נושא המחקר – לבין הסובייקט – שהוא החוקר. ההיסטוריון, שעיסוקו בבני-אדם ובחייהם, הוא עצמו חלק מן ה"היסטוריה", פרודה בחומר שאותו הוא חוקר, ואינו עשוי כלל לחקור אותו כמשקיף לא-מעורב, "אובייקטיבי". מהי אפוא כתיבת ההיסטוריה אם לא סלקציה שרירותית של עובדות וארגונן בסדר הגיוני מסוים, לפי נטיותיו של הכותב, כדי לגלות בהן "חוקיות" ההולמת את מטרותיו?"

ההיסטוריונים היו אמורים להיות אלה שחוזים את העתיד, "אך, כאמור, הסופרים הגדולים, כותבי הרומנים, מעמיקים ומרחיקים לראות מאתנו, והסיבה לכך היא שהם – בניגוד לנו – מרכז עניינם הוא לא במאורעות, אלא בבני האדם, שהם צוללים אל נבכי נפשם. והעתיד, עתיד האנושות, הלוא הוא תלוי בתהפוכות נפש האדם"

וציטוט אחרון, הפעם ממחברתו של פויגלמן: "כשישבנו על אדמתנו, שלטה בנו מידת הדין, כשגלינו מארצנו – מידת הרחמים. לכן רוב דברי הנביאים – זעם ותוכחה; רוב דברי אגדה ומדרש – חסד ואהבה. עכשו, ששוב יש לנו מדינה משלנו, שוב נסתתרה מידת הרחמים. הכל שונאים איש את אחיו, וכולם יחד – את המדינה שיצרו". כך כתב לפני כארבעים שנה. והיום?

אהרן מגד, בעיני, הוא מטובי הסופרים הישראלים לדורותיהם. הוא חד אבחנה, מיטיב לצלול אל נפשות דמויותיו, אף פעם אינו מסתפק בקו עלילה פשוט אלא עוטף אותו בידע, בהרהורים ובתובנות, ואת המכלול מגיש בלשון יפיפיה. גם ספר זה, כמו מרבית יצירתו, מומלץ מאוד.

עם עובד

1987

מכתבים לקמונדו / אדמונד דה ואל

הבנקאי ואספן האמנות היהודי-צרפתי מואיז קמונדו, שנפטר ב-1935, הפך בשנותיו האחרונות את ביתו הפריזאי למוזיאון המוקדש למאה השמונה-עשרה. את הבית הוריש לאגודה לאומנות דקורטיבית, והעניק לו את השם "מוזיאון נסים דה קמונדו" לזכרו של בנו, שנהרג במלחמת העולם הראשונה. קמונדו היה אחד מעשירי היהודים בצרפת, שהיו מעורבים אלה בחייהם של אלה באמצעות קשרי עבודה, חברות ונישואים, וגם באמצעות קשרים חשאיים מחוץ לנישואים. "אולי הייתי יכול לצייר עץ משפחתי, אבל הוא היה נראה כמו רשת קורי עכביש", כותב אדמונד דה ואל, צאצא למשפחת אפרוסי, שסבתו אליזבת היתה חברתה של ביאטריס, בתו של מואיז, ושקרובו הרחוק שארל הוא שסייע למואיז לקנות את ביתו בפריז.

אדמונד דה ואל התחקה אחר קורות בית אפרוסי לאורך דורות בספרו "הארנבת עם עיני הענבר", כשהוא מתבונן בהיסטוריה משתי נקודות זוית, אישית-משפחתית כנצר למשפחה, ואמנותית כקדר ואמן בעל שם עולמי. ב"מכתבים לקמונדו" הוא מקדיש את תשומת לבו למואיז קמונדו, אדם בודד באחרית ימיו, למרות קרבתם של בתו, חתנו ושני נכדיו, מסוגר באבלו על בנו. הספר, כשמו, הוא אוסף מכתבים שכותב דה ואל לקמונדו, משתף אותו בממצאים שמצא בארכיונים, בהרהורים על מהלכה של ההיסטוריה, במחשבות על אמנות, על אספנות, על זכרון ועוד. כמו בספר הקודם, גם כאן הוא אינו מסתפק בהתמקדות צרה בדמויות, אלא מרחיב את היריעה אל התקופה על תהפוכותיה, וכמובן נוגע באמנות. בשונה מהספר הקודם, שהפליג בתיאורים מפורטים ודקדקניים של כל נושא שעליו נתן את דעתו, כאן, בגלל המסגרת המגבילה של המכתבים, התוצאה היא תמונות נפרדות, תמציתיות וממוקדות כל אחת לעצמה, היוצרות יחדיו תמונת חיים של מואיז קמונדו, של משפחתו ושל הקהילה שסביבו.

כמובן, לא נעדר מקומה של האנטישמיות. התקופה המתוארת בספר היא בעיקרה זו שבין מלחמות העולם. זוהי צרפת שבה ספרים אנטישמיים של לואי פרדינן סלין הופכים לרבי מכר, ושבה מעל במת בית הנבחרים נאמר לראש הממשלה היהודי בלום: "מוטב שאת המדינה הזאת יוביל אדם ששייך במוצאו לאדמה הזאת… ולא איזה תלמודיסט ערמומי". לקראת סיום, פרק כמו-דוקומנטרי אינטנסיבי מספר על שארע לבני קמונדו האחרונים תחת השלטון הנאצי. מואיז כבר היה בין המתים. בתו ביאטריס קיוותה שהתנצרות תציל אותה, אבל היא ובתה פאני הואשמו באי ענידת הטלאי הצהוב ונכלאו בדארנסי. במסמך שמצא דה ואל טרח מי שטרח לציין שהיא יהודיה מכל הכיוונים, ושאין לשחררה. בעלה של ביאטריס, ליאון ריינאך, התגרש ממנה, אולי בנסיון להצילה, ונתפס עם בנו ברטראן לא רחוק מן הגבול הספרדי. כולם נשלחו לאושוויץ. איש מהם לא שרד.

בסיום הספר מתייחס דה ואל לזהותו שלו, כצאצא מצד אחד של משפחת אפרוסי היהודיה, וכבנו של כומר אנגליקני מן הצד השני: "אני חושב שאני בן כלאיים. התפקרתי מכל דת אפשרית. אבל אני בהחלט יודע איך נראית מחויבות לרעיון. אני יודע שיש דרכים לעשות מתפוצה משהו יוצא מן הכלל. ושזאת דרך לומר משהו, דרך לצאת נגד הבוז השקט. אני חושב שאפשר לאהוב יותר ממקום אחד. אני חושב שאפשר לחצות גבול ועדיין להיות אדם שלם".

בשוליים: אוסף הנצקה, שהיווה זרז לכתיבת ספרו הקודם של דה ואל, ושכן בביתו בעת הכתיבה, החליף בינתים ידים. שני שלישים ממנו הושאלו לטווח ארוך למוזיאון וינאי, ושליש נמכר למטרות פעילות רווחה.

"הארנבת עם עיני הענבר" אהוב עלי במיוחד. הוא כתוב מתוך אהבה ומעורבות אכפתית, מעשיר, שופע ידע, ונוגע מאוד ללב. "מכתבים לקמונדו", שכאמור שונה ממנו בסגנונו, נכתב באותה רוח, ואני, כמובן, ממליצה עליו. יחד עם זאת, אין לי יכולת להעריך כיצד יתקבל אצל מי שיגיע אליו ללא ידע מוקדם. "הארנבת עם עיני הענבר" תרם לי, לצורך זה, את ההיכרות עם הסופר ועם נבכי החברה היהודית העשירה באירופה של העשורים הראשונים של המאה העשרים. "האחרון לבית קמונדו" של פייר אסולין, ספר מומלץ אף הוא, העניק לי את ההיכרות עם מואיז קמונדו ועם המוזיאון. הקריאה ב"מכתבים לקמונדו" היתה אפוא עבורי כשיבה אל מחוזות מוכרים, תוך העשרתם בנקודת המבט היחודית של דה ואל. מעניין כיצד יחוו אותה מי שלא קראו את שני הספרים האחרים.

Letters to Camondo – Edmund de Waal

ידיעות ספרים

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

הבלדרית מפריז / מג וייט קלייטון

מרי ג'יין גולד חיתה את החיים הטובים. כבת למשפחה אמריקאית עשירה היא יכלה להרשות לעצמה סגנון חיים יוקרתי, כולל מסעות ברחבי אירופה התוססת, חלקם כשהיא מטיסה את מטוסה הפרטי. ב-1940, אחרי כיבוש צרפת, בה התגוררה מספר שנים, הצטרפה אל זרם הפליטים שנהר דרומה אל האזור החופשי לכאורה. הדרכון האמריקאי שלה איפשר לה להפליג אל חוף מבטחים בארץ מולדתה, אבל היא בחרה להשאר במרסיי, ולפעול להצלת הפליטים שביקשו להמלט על נפשם. גולד חברה אל וריאן פריי, שליח הועד האמריקאי לסיוע בשעת חירום, שהיה אמור לחלץ כמאתים אמנים ואנשי רוח על פי רשימה שהוכנה מראש. תחת מעטה הפעילות הפורמלית הזו הקים פריי מערך חילוץ חשאי, שהגיש סיוע לאלפי פונים, כולל הברחתם לספרד. אחרי שפריי גורש מצרפת ב-1941, שבה גם גולד לביתה.

מג וייט קלייטון יצרה דמות בדויה בשם נניי בהתבסס על דמותה של מרי ג'יין גולד. את נניי הבדויה הקיפה בדמויות אמיתיות של פעילי סיוע המופיעים בעלילה בשמם, ביניהם וריאן פריי, הארי בינגהם, דניאל ותיאו בנדיט ועוד. גם דרכי הפעילות של החבורה מתוארות בנאמנות תוך היצמדות למציאות, כולל היומיום בוילה ששכרו יחדיו. היא מיטיבה לתאר את האווירה הכאוטית של מרסיי באותם ימים (לקריאה נוספת ופרטנית יותר אני ממליצה על "טרנזיט" של אנה זגרס), ומפנה זרקור אל פעילויות ההצלה ואל המעטים שעסקו בהן.

לצד התיעוד יצרה הסופרת את דמותו הבדויה של אדוארד מוס, צלם גרמני יהודי, שסולק מגרמניה משום שצילומיו המציאותיים מדי לא נשאו חן בעיני השלטונות. אדוארד, אלמן ואב לבת פעוטה, ונניי נמשכים זה אל זה, ובשל משיכה זו יוצאת נניי למשימות שסיכון רב בצדן. תחילה היא מנסה לחלץ את אדוארד ממחנה מיל, שם נכלא בחברת אנשי רוח גרמנים גולים רבים, ביניהם ליון פויכטוונגר, מקס ארנסט ואחרים. מאוחר יותר היא מסייעת לאתר את בתו שהופרדה ממנו ולהשיבה אליו.

אין לי חיבה יתרה לחיבור של מציאות כמעט תיעודית עם בדיה, ועוד פחות מזה לרומנטיזציה של ההיסטוריה. המציאות במקרה זה עוצמתית, והסיפור המסופח אליה מרדד אותה במידה מסוימת. בספר זה ניכר גם הפער בין התיאורים המוצלחים של ארועים שקרו לתיאורים מומצאים הסובלים מפרטנות יתר ומחזרות מעייפות. יחד עם זאת, אני מכירה בחשיבותם של ספרים מסוג זה. כמה אנשים יגשו לגוגל או לאחד הצ'טים ויבקשו סתם כך מידע על אנשים טובים שסיכנו את עצמם כדי לעזור לפליטים יהודים ואחרים בעת צרה? העטיפה הסיפורית היא דרך יעילה להביא את המידע אל קוראים שלא יגיעו אליו ביוזמתם. באחרית דבר מציינת הסופרת כי היא מקווה לעורר ענין ולעודד קריאה נוספת בנושא. אני סבורה שיש לתקוותה על מה להסתמך.

כנדרש, לדעתי, מספר מבוסס מציאות, הסופרת מצביעה על אמיתות מרכיבי העלילה. בתחילת הספר היא מציגה את הדמויות האמיתיות העיקריות המופיעות בו, ובאחרית דבר בסיום היא מרחיבה באשר למקורות ההשראה שלה.

למרות חולשות ספרותיות אני ממליצה עליו.

The Postmistress of Paris – Meg Waite Clayton

מטר

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

קרסקי / אנדז'יי זביקובסקי

בשנת 1982 הוכר יאן קרסקי הפולני כחסיד אומות עולם, ומספר שנים אחר כך הוענקה לו אזרחות כבוד של מדינת ישראל. קרסקי זכה לכבוד זה בשל פעילותו הבלתי נלאית במהלך מלחמת העולם השניה להביא את רצח העם היהודי לידיעת העולם, פעילות שבשלה כונה "האיש שניסה לעצור את השואה". היו בהיסטוריה הפולנית הרבה גיבורים, כותב ההיסטוריון אנדז'יי זביקובסקי, והיו הרבה מדינאים מוכשרים, אבל נדירים היו האנשים ששילבו באישיותם את הגבורה עם הכשרון המדיני. קרסקי נמנה עם הנדירים.

יאן קרסקי, שנולד ב-1914 בשם יאן קוזיילבסקי ובחר לשמור על השם קרסקי שניתן לו במחתרת, הצטרף לארמיה קריובקה, המחתרת הפולנית, אחרי שנמלט ממחנה שבויים של הצבא האדום. כאיש משרד החוץ הפולני לפני המלחמה, וכמי ששלט בשפות זרות, מונה לתפקיד השליח המקשר בין המחתרת לממשלת פולין הגולה. גם לאחר שנפל לידי הגסטפו, והצליח להמלט אחרי שעבר עינויים, המשיך בתפקידו זה. אחרי המלחמה הצטנע ואמר שהיה תקליט להעברת ידיעות, אבל זביקובסקי מצביע על הדוחות שסיפק קרסקי, ורואה בו אנליטיקאי מעניין, שסיפק הערכות מעמיקות ועצמאיות. כבר בדוחות שכתב בפברואר 1940 התייחס למצבם של היהודים אחרי הכיבוש. בשנים שאחר כך עמד בקשר עם פעילי המחתרת היהודית, נכנס פעמיים במסווה לגטו ורשה ופעם אחת למחנה איזביצה לובלסקה (אותו זיהה בטעות כבלזץ), ונטל על עצמו את השליחות לגייס מדינאים באירופה ובארצות הברית לסיוע ליהודים ולעצירת ההשמדה. בכל פגישותיו בארצות הברית הציג חמישה נושאים, על פי סדר זה: הפעילות הקומוניסטית בשטחי פולין, הענין היהודי, מעמד הממשלה הגולה, הקשר הפוליטי בין הממשלה הגולה לפולין, ההיקף והיכולות של תנועת המחתרת. הוא הותיר רושם על האישים איתם נפגש, ביניהם הנשיא רוזוולט, אבל בענין היהודי נתקל בתגובות שבין חוסר אמון לאדישות. לעולם היו נושאים אחרים על סדר היום. רוזוולט, לדוגמא, התעניין בעיקר בהתנהלות הסובייטית, כשהוא נותן דעתו על אירופה שעתידה לקום מן ההריסות בתום המלחמה. תגובתו על השמדת היהודים היתה חלשה, ללא שאלות המשך. קרסקי עצמו הביע את הסברה שאנשים יכלו לדעת על ההשמדה גם בלעדיו, אבל העדיפו לדחוק את הידיעה, והמעורבות שלו לא הביאה הצלה.

זו אינה הביוגרפיה הראשונה שנכתבה על קרסקי. זביקובסקי הגדיר את הביוגרפיה הזו כ"נסיון לשלב את הגורל הטרגי של יהודי פולין עם ההיסטוריה הפוליטית-חברתית של הפולנים תחת הכיבוש הגרמני ועם התנגדותם רבת הגבורה במסגרת מדינת המחתרת היחידה באירופה". לפיכך הספר כולל תיאור מפורט של ההתארגנות הפולנית בבית ובחוץ, מנתח את הלכי הרוח של הפולנים תחת הכיבוש, עומד על כוונותיהם של הגרמנים (הנס פרנק אמר באוקטובר 1939: "יש להתייחס לפולין כאל מושבה, והפולנים יהיו עבדי הרייך הגדול"), מספר על סבלם של הפולנים ועל יחסם לסבלם של היהודים, ומתאר את פעילותם של גופים כמו המשטרה הכחולה. בהקשר למשטרה הוא מרחיב על אישיותו ועל תפקידו של מריאן סטפן קוזיילבסקי, אחיו הבכור והמשפיע של קרסקי, שעמד בראש הכוח בורשה, סירב להשבע אמונים לרייך, וסיפק לממשלה הגולה רשימה שמית של שוטרים שניתן יהיה לסמוך עליהם ביום פקודה. בהקשר ליחס הפולנים ליהודים הוא מתאר, בין השאר, את הפעילות של ארגון הסיוע ז'גוטה, שנוסד על ידי זופיה קוסאק-שצ'וצקה, אנטישמית בוטה, שהפרידה בין סלידתה מן היהודים לחובתה הנוצרית למנוע את רדיפתם ואת השמדתם.

קרסקי כתב ב-1944 ספר בשם "סיפורה של מדינה במחתרת", שיועד לקהל במערב, ותיאר את פעילותו ואת פעילות המחתרת הפולנית. בשל מגבלות בטחוניות והצורך בחשאיות, הספר אינו בהכרח מדקדק בפרטים, אבל מציג בכל זאת תמונה מקיפה. זביקובסקי משתמש בספר זה כאחד ממקורותיו, אחד מרבים, תוך שהוא מנתח אותו בדקדקנות של היסטוריון. בשנות השבעים חזר קרסקי לתודעה אחרי שהתראיין לסרטו של קלוד לנצמן "שואה". במהלך השנים עד מותו בשנת 2000 זכה להיות מונצח ומוערך ברחבי העולם, כולל מועמדות לפרס נובל לשלום, קבלת המדליה הנשיאותית האמריקאית, עיטורים צבאיים יוקרתיים מממשלת פולין, וכאמור תואר חסיד אומות עולם.

אחרי המלחמה עבר יאן קרסקי, שהיה אז כבן שלושים, להתגורר בארצות הברית. לפולין לא יכול היה לחזור משום עברו כחבר מחתרת. הוא הצליח לצרף אליו את אחיו, שקיבל בארצות הברית מקלט מדיני, אך לא הצליח להסתגל לחיים בגלות ובשנת 1964 התאבד. קרסקי נישא לרקדנית היהודיה פולה נירנסקה, שנמלטה מפולין לבריטניה ב-1935 בשל האנטישמיות הגואה, ואיבדה בשואה עשרות מבני משפחתה.

"קרסקי" יורד לפרטי הפרטים של התקופה (הוא אולי מפורט מדי עבור קורא שאינו פולני ואינו מכיר את עשרות הנפשות החולפות בספר), בוחן אותה מכמה וכמה היבטים, ומעלה על נס אדם מיוחד שלמרות כל המכשולים פעל ללא לאות למען השליחות שנטל על עצמו.

מרתק ומומלץ.

Karski – Andrzej Żbikowski

כרמל

2016 (2011)

תרגום מפולנית: יצחק קומם

השעה החלשה / דינה עזריאל

"אלפי עולמות מקבילים מתקיימים בכל רגע נתון. כל מה שאת צריכה לעשות הוא למצמץ שלוש פעמים", אומר החתול קינמון לקירה. קירה היא אשה מבוגרת, ההולכת ושוקעת בתוך ערפילי הדמנציה, משרבטת מילים על פתקים לבל יאבדו לה רמזים שהיא מצליחה לשלות מזכרונה המתפורר. קינמון, חתול שמבטו נפרש על עשרות שנים וזכרונו חד, מספר את שקירה כבר אינה זוכרת או מעולם לא ידעה. ובין קרעי הזכרונות, ענת, נכדתה של קירה, מנסה להבין במדויק מי היא ומה רצונותיה, וכורכת יחדיו עבר והווה, העולמות המקבילים המתקיימים יחדיו, לזהות אחת. מתוך אלה נרקם סיפורה השלם של המשפחה, שהוא גם סיפור יהדות האזור שעל גבולות רומניה-אוקראינה-מולדובה במאה העשרים.

"הרצון להמלט מן הזכרונות, הרצון להזכר, להחזיר לחיים את מה שהיה, עצימת העיניים או התשוקה המרה – מה מהם הרעל ומה התרופה?", תוהה ענת כשהיא מוצאת עצמה במסע בעקבותיו של סבה תיאו, בעלה של קירה. ענת היא עורכת דין לענייני משפחה, אשה בגיל המעבר, אם לשלושה, שבשל צירוף נסיבות מבינה שבעצם אינה אוהבת את עבודתה, ושאינה מוכנה להמשיך במאבק להכחיש את נזקי הגיל. צללי העבר, הסיפורים שלא סופרו במלואם, רוחות הרפאים שנוכחות במשפחה – היא חשה שכל אלה הם חלק ממנה, ובנקודה זו בחייה, כשהיא נואשת להבין בשלמות מי היא, היא מנסה ללקט פרטים, ויוצאת אל המקומות מהם הגיעו סביה. שיאו של התהליך יהיה מסע בהרים שתיאו אהב, בחברתו של האיש שפיזר שם את אפרו אחרי מותו. לכאורה טיול שורשים, אבל כפי שבתה הבכורה של ענת מבינה, מדובר ביותר ממסע של היכרות עם ההיסטוריה.  

הספר, למרות האוירה המעט פנטסטית הנובעת מן האופן בו הוא מסופר, נטוע עמוק במציאות. הוא נוקב בשמות מקומות אמיתיים, ביניהם יאשי, קישינב, טרנסניסטריה ומוגילב, בציון ארועים היסטוריים שארעו בהם. הוא מזכיר דמויות שפעלו במציאות, ביניהן הרב מתתיהו פרידמן. ענת מגיעה לכתובת ספציפית – רחוב קוזה וודה 38 ביאשי – ולמנזר גוליה הסמוך – תמונות של שניהם, ושל מקומות נוספים, מצאתי ברשת, וחשתי שאני משוטטת בתוך הסיפור. אגדות עם רומניות שלובות בעלילה. דמותו של אנצ'ל, אחיו של תיאו, היא למעשה זו של המשורר ליוויו דליאנו, כפי שמתארת הסופרת בבלוג שלה.

דינה עזריאל, בספר ראשון מורכב ומיומן, יוצרת מרקם רציף שבו הווה ועבר כרוכים יחדיו באלפי נימים נסתרות, ומה שנדמה כמת מוסיף להתקיים בשלל מופעים בתוך זהות הדורות הבאים. מקורי, מעניין, נוגע ללב ומומלץ.

ידיעות ספרים

2024

מצויר במילים / שמואל בק

כותרת משנה: אוטוביוגרפיה של תופת, אמנות ותקווה

אברהם סוצקבר, שהיה מראשוני מתעדי השואה, כתב ב-1944 את קורות גטו וילנה. בין הדמויות שתיאר בספרו נכלל הילד שמואל בק (נקרא בספר בטעות זלמן, שיבוש של סאמק, גרסת שמו בפי מכריו). בינואר 1943 הציגה בפניו ידידתו המורה רחל סרבסקי את תלמידה בן התשע. "חשתי שבילד הזה יש דבר מה חזק מכל אלה שקיבלו על עצמם להשמיד את עמנו", כתב סוצקבר, והוסיף, "בערב ההוא נודע לי שלכל הפלאים בגטו וילנה נוסף עוד פלא: זלמן בק […] ימים שלמים, גם בחורף כשהכפור הקפיא את אצבעותיו הדקיקות, השקופות, הוא ישב בפינה וצייר". תשעה חודשים אחר-כך, לפני בריחתו מהגטו, הלך סוצקבר להפרד מן הילד, והתרשם מפסל שיצר בהשראת משה של מיכלאנג'לו. כעבור כשלושה חודשים ביקש להבריח אותו ממחנה העבודה אליו נשלח עם הוריו, אך השמירה שתוגברה הכשילה את הנסיון. באורח אירוני משהו, שבחיו של סוצקבר כמעט וחרצו את גורלו של הילד, כשעלה הרעיון מלפני שלטונות ברית המועצות להעביר אותו אחרי השחרור לבית-ספר למחוננים במוסקבה. אמו רבת התושיה הצליחה להמלט אתו מערבה.

הילד הזה, שהרשים לא רק את סוצקבר, אלא גם את האמנים האחרים בגטו, היה בבגרותו לצייר בעל שם. בשנות הששים לחייו ישב לכתוב את זכרונותיו. בסיומו של הספר הוא מנסה להבין את מניעיו: "מדוע כתבתי את ספר הזכרונות שלי, אם לא כדי לשחזר את העולם ההוא במלואו ולהפרד ממנו לשלום כיאה וכיאות? […] האם התהליך הזה יעניק לי תחושה חדשה וחזקה יותר של חירות פנימית? זו תקווה שאפתנית למדי"

הספר נפתח ונסגר באותו אלבום שהזכיר סוצקבר. אצל בק הוא נקרא "הפנקס", ספר רשימות שהכיל נתונים מחיי קהילה יהודית, וחשוב יותר מבחינתו של הילד הצייר – הכיל דפים ריקים שעליהם יכול היה לצייר. את הפנקס מסרו לידיו המשוררים היידיים אברהם סוצקבר ושמרקה קצ'רגינסקי, וכמה מן הציורים שצייר בו מופיעים בספר. במרץ 1944, כשהיה אחד הבודדים שניצלו מאקצית הילדים, אבד לו הפנקס. שנים רבות עברו בטרם זכה לראות אותו שוב, אחרי שהתגלה בארכיון של מוזיאון ליטאי.

השואה היא הארוע המכונן בחייו של בק. הוא פותח בה ושב אליה בהמשך. אבל הספר הוא גם סיפור משפחתו של בק לפני המלחמה, והוא חי ותוסס, מצויר במלים, כמובטח בשם הספר, משעשע לעתים, ריאליסטי מאוד. במילותיו של עמוס עוז, שכתב הקדמה לספר: "נכנסתי אל הספר הזה כמי שהולך אל בית הקברות להתייחד עם המתים, והנה מצאתי עצמי בנשף חי וחם ומרתק. מצויר במלים? ודאי, אך ראה זה פלא: גם מסופר בצבעים, בגוונים, בבני-גוונים, במראות, בקווים ובתוים דקים ומדויקים, ומעל הכל – מסופר בכל שפעת עושרו של האור". מדויק.

"אמנם הייתי עד לארועים הרי גורל רבים, כילד בן שבע, שמונה או תשע, אך התובנה הישירה שלי, יצירתית או אינטואיטיבית ככל שתהיה, היתה מוגבלת לילדותיות שבתפיסה שלי. בלי כל ידע של זכרון קולקטיבי, בלי הֶקשר גיאוגרפי והיסטורי, לא יכולתי לתפוס את מלוא המשמעות של מה שהתרחש סביבי. כבוגר היה עלי ללמוד מחדש את ההיסטוריה הזאת מפרספקטיבה רחבה יותר". שמואל בק ממחיש היטב את אותה תפיסה ילדותית, עד כמה שניתן היה להיות ילד בתנאים שחייבו התבגרות מהירה כדי לשרוד, ומשלב אותה עם נקודת המבט של הגבר המבוגר שצמח מתוך הטראומה. התוצאה חכמה ומרגשת.

"עשרה נסים חסרי שחר היו השיעור המינימלי להישרדות", הוא מנסה להסביר את הפלא של הישארותו בחיים. את אחדים מן הנסים הללו חוללו הוריו. האב, שהיה טיפוס גנדרן חובב נשים, התגלה בגטו כ"אישיות בעלת חיוניות גדולה, תושיה, אומץ לב ופיקחות". מבעוד מועד הכין לילד מחבוא לשעת הצורך, ושם החביא אותו אחרי האקציה, בהמתנה שהאם, שהצליחה לחמוק החוצה, תכין לו מקלט. כשקיבל ממנה את האות, נשא את הילד על גבו בתוך שק, כאילו נושא קרשים לעבודה, ופשוטו כמשמעו ניער אותו מתוך השק אל מעבר לחלון, שם המתינה אשת קשר. האם, אשה מרשימה ורבת תושיה, הצילה אותו שוב ושוב, גם בתקופת הגטו וגם בבריחה הארוכה והמסוכנת מליטא. ברגע של משבר, כשהאם היתה על סף שבירה והחלה ללכת אתו למקום האיסוף של הילדים, הצילה אותם חברה. "מה את עושה? השתגעת?", היא שאלה את האם. "אני לא יכולה להמשיך. רק רציתי שהכל ייגמר…", ענתה האם המותשת, ואז אספה את כל כוחותיה כדי להמשיך להאבק. ביום האחרון ממש, רגע לפני השחרור, כמעט הוסגרו לידי הגרמנים על ידי משתף פעולה ליטאי, אך עוד נס ארע להם והאיש נהרג מול עיניהם בטרם הספיק להלשין.

בתקופה האחרונה של המלחמה בליטא, אחרי שהאב נרצח מעט לפני יום הולדתו השלושים ושבעה, מצאו האם והבן מקלט במנזר, שם אספו הגרמנים אוצרות ספרותיים שנבזזו מארכיונים, ממוזיאונים וממוסדות. שלושה חסידי אומות עולם – ג'וזאס סטאקאוסקאס, ולאדאס ז'מאיטיס ומריה מיקולסקה – הכינו חדר סודי מוקף ספרים, ממש מתחת לאפם של הגרמנים, והחביאו בו יהודים. דמות מרכזית נוספת בהצלתם היתה זו של הדודה יאנינה, שהתנצרה שנים רבות קודם לכן, ואת קשריה עם בכיר בכנסיה ועם הנזירות ניצלה לטובת משפחתה.

כאמור, לצד ארועי השואה, בק מספר גם על משפחתו, והוא עושה זאת בחיבה ובחן. פרק משעשע במיוחד מוקדש למאבק בין אמו לחמותה, מאבק מנומס שבא לידי ביטוי באורך מכנסיו של הילד. בבואו לבקר את סבתו, היתה זו מוסיפה פיסת בד למכנסיו כדי להאריכם. בשובו הביתה היתה אמו פורמת את התוספת. סאמק, שהיה ילד יחיד ונכד ראשון לסביו ולסבותיו משני הצדדים, זכה לשפע אהבה ותשומת לב, ובפרק משעשע נוסף הוא מתאר את התחרות שניהלו שתי דודות על תשומת לבו.

גם עולמם של השורדים בשנים שאחרי המלחמה מקבל ביטוי עז ומפורט, בדמות נדודי האם ובנה מליטא לפולין ולגרמניה, והשהות בת השלוש השנים במחנה העקורים בלנדסברג בהמתנה לעלילה ארצה. באותו מחנה פגשה האם את מי שיהפוך להיות אביו החורג של בק, וזכרו נוכח ברבים מציוריו. שנים רבות אחרי השהות בלנדסברג ימצא עצמו בק בקטע וידאו המוקרן במוזיאון השואה בוושינגטון, ובו הוא נראה מצייר דמויות מרחובות המחנה. הציור שהוא מצייר באותו וידאו תלוי ליד חדר העבודה בביתו.

אחרי תום המלחמה, אנשים סיפרו אינספור סיפורים על קרוביהם. "הדיבורים על אנשים מעברנו, וביחוד על הנספים, העניק לנו תחושה שאנחנו מצילים אותם מהשמדה. כאילו המתים נקראו לטהר אותנו מרגש האשם על ששרדנו". אחרי מות אמו, בהיותה רק כבת ששים, לא נותר מי שיספר על אנשים שהיו ואינם. "מצויר במלים" מעניק חיים לבני משפחתו של הכותב, ביניהם שני סביו שנעלמו יחדיו ואין יודע לאן, ושתי סבותיו שנלקחו ביום כיפור, מספר חודשים אחר-כך, לפונאר ונרצחו שם.

הספר מעוטר בתמונות המשפחה ובכמה מציוריו של בק. ההתבוננות בציורים מועשרת כשנוספת להם ההבנה העולה מן הטקסט. על הכריכה מופיע ציורו "זכרונות ילדות".

מלאכת התרגום הופקדה בידיה האמונות של כרמית גיא. חבל שההוצאה עשתה עבודה טובה פחות בהגהה, והותירה מספר בלתי סביר של שגיאות מביכות. מגיע לספר המצוין הזה כבוד רב יותר.

אסיים בציטוט נוסף מדבריו של עמוס עוז: "רק לכאורה, רק על פניו, מוקדש הספר הזה למוות. לאמיתו של דבר, זהו שיר הלל מופלא, אוֹדָה, המנון ססגוני לכבוד שלל כוחות החיים, האהבה, היצירה ושמחת החושים".

מומלץ מאוד.

Painted in Words – Samuel Bak

כנרת זמורה

2024 (2001)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

עונות מתחלפות / סטיבן קינג

עונות מתחלפות הוא קובץ בן ארבע יצירות נפרדות. שלוש מהן עובדו לקולנוע, ושתיים זכו לפרסום רב – "חומות של תקווה" ו"אני והחבר'ה". כרגיל, העיבוד הקולנועי אינו זהה ליצירה הספרותית. אני מעדיפה את המקור.

העונה הראשונה בספר היא "אביב של תקווה", ובה הסיפור "ריטה הייוורת והבריחה משושנק". רד, אסיר ותיק בשושנק, מספר על אנדי דופרין, בנקאי שנדון לשתי תקופות מאסר עולם בשל רצח אשתו ומאהבה (ליהוק משולם, לדעתי, של מורגן פרימן וטים רובינס, בהתאמה, ב"חומות של תקווה"). רד, שכבר התבסס בכלא כמי שמסוגל להשיג כל דבר עבור כל אסיר, מתרשם מאישיותו יוצאת הדופן של אנדי, השומר, למרות הקשיים האכזריים, על עצמיותו, וידידות נקשרת ביניהם. "אנדי היה החלק שבי שהם לא הצליחו לכלוא", מסביר רד את חשיבותו של אנדי בחייו. קינג יורד לקרביים של הכלא, לאכזריות שבין האסירים, לכוח המשחית שבידי הסוהרים, ובורא שתי דמויות בלתי נשכחות.

העונה הבאה, "קיץ של שחיתות", מציגה את "תלמיד מצטיין מדי". טוד, נער אמריקאי מושלם במראהו, בהתנהלותו בחברה, בלימודיו, נמשך אחר סיפורי השואה. נבירתו במסמכים מובילה אותו לזהות את אחד משכניו כפושע מלחמה, והוא מאיים לחשוף אותו אם לא יתאר לו בפרטי פרטים את שהתרחש במחנות שבהם הוצב בתפקידי מפתח. "אני ממש גנוב על כל מה שקשור למחנות הריכוז", הוא מסביר את התעניינותו. דוסאנדר, הפושע הנאצי, החושש שגורלו יהיה כגורל אייכמן, נאלץ להכנע, אבל הסחיטה החד-צדדית הופכת לקשר סימביוטי שעתיד להרוס את שניהם, וכבר לא ברור מי שולט במי.

יש בסיפור רגעי זעזוע רבים מעצם העיסוק בשואה ובשל הגופות הנערמות, אבל מה שעושה אותו מצמרר ביותר זו אישיותו הפסיכופתית של טוד. כבר בשני העמודים הראשונים, שבהם מתאר קינג נער נורמטיבי לכאורה, רוכב בנחת על אופניו, נהנה מאהבת הבריות ומהערכתן, הוא מצליח להחדיר תחושה של קור מקפיא ושל עור ברווז, והקורא נדרך. לקראת סיום ינסה צייד נאצים להסביר את המשיכה אל תיאורי השואה: "יתכן שהאימה שאנו חשים מקורה בידיעה הסודית שבנסיבות הנכונות – או הלא נכונות – גם אנחנו עצמנו היינו יכולים להקים מחנות כאלה ולאייש אותם". קינג משלב גם פחד מסוג אחר, זה שחשים הורים נוכח הידיעה שאולי אינם מכירים באמת את ילדיהם. "עשינו עבודה טובה בחינוך הילד שלנו, חשבה לעצמה ופנתה לאחור כדי להכין לעצמה כריך. בחיי, עשינו עבודה טובה", הוא מתאר את אמו של טוד בעת שבנה יוצא מן הבית לעוד מפגש חולני עם דוסאנדר. אין לה מושג.

וגם ביקורת על היחס האמריקאי לזוועות נמצא כאן. "בכל כתבי העת נכתב שזה היה נורא, מה שקרה. אבל כל הכתבות נמשכו גם בעמודים האחוריים, וכשעבר לעמודים הללו, המלים שתיארו כמה איומה היתה המלחמה היו מוקפות בפרסומות, ובפרסומות הללו ניסו למכור סכינים, חגורות וקסדות מתוצרת גרמניה, וגם קורות רעפים ומשחה המבטיחה צמיחת שיער. במודעות הללו גם ניסו לשווק דגלים גרמניים מעוטרים בצלבי קרס ואקדחי לוגר גרמניים וגם משחק שנקרא 'מתקפת המחלקה המשוריינת'. היו שם גם קורסים בהתכתבות והצעות להתעשרות מהירה ממכירת נעליים מגביהות לגברים נמוכים. נכתב שם שהמלחמה היתה איומה, אך נדמה היה שלרבים כלל לא אכפת". זוהי התשתית שכנראה אפשרה את הסצנה שבה טוד אוכל סופגניות בשלווה כשהנאצי מתאר באוזניו את תאי הגזים.

בעונת "סתו של תמימות" נכלל הסיפור "הגופה", שהפך לסרט "אני והחבר'ה". סופר מבוגר נזכר בארוע מצעירותו, כשהוא ושלושה מחבריו, בסוג של טקס התבגרות, יצאו למסע רגלי לצפות בגופה של ילד שנעלם, ולהפוך לגיבורים אחרי שיודיעו על מציאתה. גורדי המספר הוא היחיד מביניהם שבא מבית נורמטיבי יחסית, אם כי לאחר מות אחיו הבכור הוא הפך כמעט שקוף להוריו. חבריו, כריס, וֶרן וטדי, סובלים מאלימות ומהזנחה בבתיהם, ומיועדים למסלול של צווארון כחול במקרה הטוב, או לחיי עבריינות כדוגמת אחיהם הגדולים במקרה הרע והסביר יותר. קינג מספר על חיים קשים, כמעט בלתי נסבלים, בסביבה בלתי חומלת, אך גם על חברוּת ועל אומץ, על רוח הרפתקנות ועל דבקות במטרה. ארבעת גיבוריו מצויים על קו הגבול שבין ילדוּת לבגרות, וקינג מיטיב להמחיש את הבלבול ואת הדואליות הנובעים מגילם. זהו, בעיני, המרגש מבין הארבעה.

"סיפור של חורף" הוא "נשימה נכונה", היחיד שלא עובד לסרט, והיחיד בספר שיש בו אלמנטים של מיסטיות. בתקופה שבה הריון של אשה רווקה היה כתם מביש שיש להסתירו, גם במחיר הפלה מסכנת חיים, מתייצבת אשה צעירה במשרדו של רופא, ומבקשת הנחיות כיצד לשמור על ההריון ולהגיע ללידה תקינה. היא יודעת שתפוטר מעבודתה ברגע שההריון ייראה לעין, ושילדה העתידי יוכתם כממזר, אבל היא מוכנה לכל, כולל לבדות לעצמה סיפור חיים כאלמנה, כדי ללדת ולגדל את הילד. הרופא, שהתרשם עמוקות מאישיותה, מספר את הסיפור שנים אחר כך, כשמגיע תורו להציג סיפור חג מולד מטיל אימה בפני חבריו. על האימה שבסיפור לא ארחיב מחמת קלקלנים, אוסיף רק שסיפורו של הרופא עטוף בסיפור מסגרת, המתאר מועדון חברים מסתורי ומצמרר לכשעצמו.

באחרית דבר התייחס סטיבן קינג לשני נושאים בעיקר, הסיווג שלו כסופר אימה, והנובלות שבספר. באשר לסיווג – למרות שבתחילת הקריירה שלו הוזהר מפניו, ולמרות שלדבריו הוא כותב לא רק אימה, החליט לאמץ אותו, בעיקר בזכות האושר שגרמו לו כותבי הסוגה – ביניהם לאבקראפט, פריץ ליבר, קלרק אשטון סמית' ועוד – במשך השנים. אוסיף לכך כי, כמי שאימה בספרים רודפת אותה בסיוטים (חוויה בלתי מומלצת), אני בכל זאת נהנית לקרוא את ספריו של קינג. בעיני הפן המצמרר, שלא לדבר על הבלתי טבעי, ביצירותיו, אינו העיקר. הוא פשוט יודע לספר סיפור כהלכתו, ולשרטט דמויות חיות, משכנעות ומעוררות הזדהות. באופן דומה, אגב, אני חווה את ספריה של אגתה כריסטי: הפן הבלשי הוא התבלין. תבלין משמעותי, כמובן, שמוליך את העלילה, אבל הדמויות הן שמשובבות לב.

באשר לנובלות שבספר – אלה נכתבו, כך קינג מתאר, בין ספרים, ולא פורסמו בזמנן בגלל אורכן הנופל ב"שטח ההפקר" שבין סיפור קצר לרומן. בימינו אלה, כשנובלות קצרות יותר, אפילו קצרצרות, רואות אור כספר נפרד, הדברים נשמעים מעט ארכאיים.

"עונות מתחלפות" הוא מקבץ של ארבע נובלות מעולות, שזכו לתרגומה המוצלח של אינגה מיכאלי. כולן מומלצות.

Different Seasons – Stephen King

מודן

2000 (1982)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי