כותרת משנה: סיפורו של הנער איוון פולק שערך עיתון ילדים בגטו טרזין
איוון פולק, שנולד ב-14 באוגוסט 1929 בנאחוד שבצ'כוסלובקיה, נשלח עם הוריו לגטו טרזין ב-1942, אחד מלמעלה משנים-עשר אלף ילדים שנכלאו שם במהלך המלחמה. בטרזין הופרדו הילדים הבוגרים מהוריהם ורוכזו במגורים נפרדים. איוון, ששלח ידו בכתיבה ובאיור עוד לפני המלחמה, ערך בחדר Q609 עיתון שקיבל את השם "קמרד", "חבר". בגליון הראשון כתב, "אני מקווה שהעיתון יהיה לנו בעתיד לחבר אמיתי", וקבע את הלוגו שילווה את עשרים ושניים הגליונות שיראו אור עד ספטמבר 1944 – לב אדום גדול. הכותבים בעיתון היו הוא עצמו וחבריו לחדר, והם גם היו הקוראים של העותק היחיד. אחרי ששמו של איוון נכלל ברשימת הטרנספורטים למזרח, חדל העיתון להתקיים. באורח נס שרדו כל הגליונות, והם מצויים היום בארכיון בית טרזין. רות בונדי תרגמה אותם ב-1997, ואיגדה אותם לספר בשם "קראו לו חבר".
מאיה פולק פותחת את הספר באוירה המזכירה ספרי נוער המתרחשים במחנות קיץ או בפנימיות. לנערים יש כינויים משעשעים שמעידים על הומור פנימי; בחדר, שהוא צפוף ומזוהם למרות מאמצי המדריכים, מתנהלים יחסים שגרתיים בין הדיירים, כאלה שניתן לצפות להם כשקבוצת נערים חולקת חלל אחד; איוון עובר בקפדנות על הגליון האחרון שהושלם, בודק שלא נפלו שגיאות, שהצבעים משביעים את רצונו, שאמו כרכה את הדפים כהלכה, וכבר מתחיל להמריץ את הנערים לספק חומר לגליון הבא. יש תחושה של חבורה מגובשת, עם מריבות וחברויות כמו בכל חברת בני נוער. "מחניים" של פרנץ מולנר עלה בדעתי, ולרגע היה מפתה לשכוח שמדובר באסירים, שחייהם מוכתבים על ידי שוביהם, שהם נאלצים ללמוד בסתר, שהשגת נייר ועפרון היא בשבילם משימה מסובכת, שבטנם הומה מרעב תמידי, ושסכנת מוות מרחפת מעליהם בכל רגע. אבל השִכחה בלתי אפשרית. הסופרת אמנם מגניבה נימה קלילה לתיאורי היומיום, אבל נימה זו דווקא מעצימה את הפער שבין הנסיונות לקיים שגרה מועילה למציאות הבלתי נסבלת שבה חיו הנערים. כחרב מעל ראשם מתנופפות רשימות המיועדים לטרנספורטים, וההמתנה לגלות מי עלה בגורל הפעם מורטת עצבים. על פני השטח הם מתקוטטים בגלל שמיכה שנשמטה מדרגש עליון במיטת שלוש קומות על ראשו של נער בדרגש שמתחת. מתחת לפני השטח שוכנות חרדה מתמדת וציפיה דרוכה לדעת אם זכו בעוד יום עם חבריהם בטרזין.
גליונות ה"קמרד" היו תערובת של ספרות עם תיעוד. איוון שקד על קומיקס בהמשכים שעניינו מירוץ מכוניות. חברו מישה קראוס כתב סיפור בהמשכים ברוח קרל מאי. לצד יצירות דמיון אלה הופיע גם טור קבוע של "תולדות החדר", ולצדו מאמרים המתארים את היומיום של החבורה. ביניהם, לדוגמא, מאמר המפגין הומור שחור ועוסק בהליכה לשירותים (הפישקולונה שאותו פירשו כ"רץ במכנסיים רטובים") בשעות בהן הורשו הנערים לעשות זאת; וגם מאמרים שהופיעו בשני הגליונות שראו אור אחרי טרנספורט שנטל שניים מחבריהם ותיארו את השבר הנורא, לצד דברי תקווה לעתיד. הסופרת הסתמכה רבות על תיאורי הכותבים בבואה לתאר את החיים בחדר ובגטו, ובראה גם תמונות מדמיונה המשתלבות בטבעיות במרקם הכולל.
פרטים קטנים מביעים יגון שקשה לבטא במילים. פרטים כגון זה: "גם את הכרית והשמיכה כל אחד סחב איתו בדרך הארוכה שהשתרעה מהבית לגטו. ראיתם פעם ילד שהוא כמעט בן 14 שקשור לכרית שלו כמו תינוק ואפילו קורא לה בשם חיבה?" הנערים, שנאלצו להתבגר מהר, עדיין היו בכל זאת ילדים על פחדיהם ומריבותיהם וחסרונותיהם, חלקם אהודים יותר, חלקם אהודים פחות, אבל משותף להם הצורך למלא את החיים בתוכן כלשהו שאולי יאפיל על זוועת חייהם. "קמרד", כמו גם השיעורים בסתר עם המדריכים, סיפקו להם מפלט שכזה.
ב-12 באוקטובר 1944 נשלח איוון עם הוריו למזרח. הוא הגיע אל אחד ממחנות קָאוּפֶרינג, מחנה משנה של דכאו, צורף לאסירים שהועבדו בפרך בבניית מפעלים תת-קרקעיים, ולא שרד. ב-19 בינואר 1945 נספה. מן החברים בחדר שרדו רק ארבעה נערים ומדריך אחד. מישה קראוס, אחד מהארבעה, כתב אחרי המלחמה על שעבר עליו באושוויץ לאחר ששולח מטרזין.
איוון פולק לא היה האסיר הצעיר היחיד במחנות ובגטאות שמצא מפלט ביצירה. בחדר אחר בטרזין חי פטר גינז הצעיר בכשנה מאיוון, שערך אף הוא כתב עת, ושהיומן שכתב לפני שנכלא בגטו פורסם אחרי שציור שלו נלקח לחלל על ידי אילן רמון. בגטו וילנה שמואל בק בן התשע לא חדל לרגע לצייר. לעולם כנראה לא נכיר את כל הנערים והנערות שנאחזו בחיים ובתקווה, שבחרו לוגו של אהבה. יבורך כל מי שמציב להם יד זכרון רגישה ומכבדת, כפי שעשתה מאיה פולק בספר זה.
הקומיקס של איוון והסיפור של מישה מצורפים בשלמותם לספר, יחד עם מספר מאמרים. אסיים את הסקירה בקולו של איוון המתאר את העבודה על העיתון, ובהמלצה חמה על קריאת הספר.
איך נוצר "קמרד"
מתקבל על הדעת שבבית קראתם בכתבי עת שונים מדורים על עשייתם ולכן החלטתי, לפי עצת מישקוס, שגם אני אכתוב מאמר כזה. בשעה שבבית עבר כתב העת דרך כל מיני משרדים, בתי דפוס ואולמות, העיתון ’קמרד‘ נוצר בדרך הפשוטה ביותר אצלי על המיטה.
בשעה שבבית היו דרושים לייצור ניירות רבים, צבעי דפוס ומכונות שונות, ללידת ’קמרד‘ דרושים לי שני גיליונות נייר, דיו, עט, עיפרון, מחק וצבעי מים. אך עתה נעזוב סופית את כתב העת בבית ונקדיש את עצמנו בלעדית לעשיית ’קמרד'.
גלינג-גלינג – אני מתחיל:
השגת החומרים היא אחד משלבי הייצור הקשים ביותר. המצרך החיוני ביותר לכתיבה הוא נייר. לשני הגיליונות הראשונים תרם שולקה את הנייר, לגיליון 3 כבר הייתי צריך לתבוע אותו ממנו, ולגיליון 4 נתן לי אותו רק ברגע האחרון. עבור גיליון 5 מצאתי נייר טוב למדי בתיק שלי. לגיליון 6 כבר לא היה לי נייר. על אף הכול השגתי סוף סוף נייר, אבל הוא צמא נורא והכול נספג בו כמו בנייר סופג.
לגיליונות 7 ו-8 תרם האן את הנייר, וזהו נייר טוב מאוד. נותר לי עוד נייר לארבעה גיליונות ואחר-כך – נראה. את העט הלווה לי שולינה, אבל יש בו פגם אחד – הוא משאיר סימנים בולטים על האצבע והאמה שלי, מפני שהוא סדוק והדיו צובעת נהדר את אצבעותיי. קאמצ‘וס הלווה את המחק, אבל יש לו תכונה מעניינת. כל רגע הוא נעלם לי ואחרי כמה זמן מוצאים אותו או על הריצפה או אצל גרוטה.
את צבעי המים נתן לי בק, את המכחול מישקוס, סרגל מצאתי לא מזמן אצל אבא ומייד החרמתי אותו. עפרונות יש לי מספיק, מפני שמי שמוצא איזשהו עיפרון נותן לי אותו ואומר: "אני תורם אותו ל‘קמרד‘". לייצור אני לא זקוק ליותר, אלא לכמה ניירות משומשים לטיוטות הציורים, וכן, שלא אשכח, לעפרונות צבעוניים שקיבלתי מלקנר. נוסף על כך אני זקוק למנוחה לשם כתיבה, אבל על כך במדור ”כתיבה“. כאן אני מסיים את הקטע הזה.
על החתום,
זגובנינה (איוון פולק)
בית טרזין
2023
תרגום מצ'כית: ד"ר תרזה מייזלס
