לפני כחמש שנים קראתי את ספרו של רמי מארק רום, "בשביל מה כל זה", ספר ששוטטו בו דמויות רבות, חלקן חריגות, רובן אפורות אך בעלות סיפור חיים ששווה היכרות, רובן אינן מצליחות להמריא מעל קשיי היומיום אך בהחלט ממריאות בדמיונן ובחלומותיהן. הערכתי את הספר, אך התקשיתי מעט עם אי הסדירות של העלילה שדילגה באופן חופשי מארוע לארוע ומדמות לדמות.
"שחקני אופי" מציג דמויות דומות, אך הפעם עושה (לי) חיים קלים יותר, משום שהוא מורכב מחמישה-עשר סיפורים נפרדים. כל אחד מהם מתרחש בעיקר בתוך נפשו של גיבור הסיפור, כשלעתים מיטשטשים הגבולות בין פנים וחוץ, וכמעט כל אחד מהם מציג דמות וסיפור חיים תמציתי שלמרות המסגרת הסיפורית המצומצמת מצליח לקרב את הלב את הנפשות הפועלות, מבולבלות, ולעתים מקוממות, ככל שתהיינה.
באמצעות הסיפורים הנפרדים הסופר מאיר פינות בחייהם של מהגרים, של סופר מתקשה, של בני זוג שהשפה המשותפת ביניהם התפוגגה, של המצטופפים בתור בסניף הדואר, של מדריך במוסד לאוטיסטים, של הורים מותשים ועוד.
כל הסיפורים הטובים, אזכיר כמה מהם לטעימה. אני אמנם מאפיינת כל אחד במספר מלים תמציתיות, אך הסיפורים עצמם הם הרבה יותר ממאפיין יחיד, כשהם שוזרים נושאים ותתי-נושאים לפסיפס סיפורי. "שלוש בעשר" מציג את הווי משפחות העולים מרוסיה דרך תפקידן של הסבתות; "זר ברכבת" הוא סיפורה של אשה שפוטרה בגיל שישים, והיא מבלה את ימיה בקריאת ספרי בלשים ברכבת עד שאינה מבחינה בין העלילה לבין המציאות; ב"עפיפון" גבר, שמרשה לעצמו מדי יום מספר דקות של פנטזיות, נסחף ברעיון ליצור באיחור רגע של אב-בן עם אביו המשותק בן התשעים; "מוזיאון האשליות" מציג זוג הורים ושלושה ילדים שהגשימו חלום לצאת לחופשה משפחתית נעימה בחו"ל והתנפצו אל מציאות סוחטת כוחות; ב"להיעלב" גבר מתאמץ לשמר תחושת עלבון כלפי אשתו שיצאה לבלות עם חברות, ומגלה שמדובר במשימה קשה. ועוד.
כאמור, כולם טובים בעיני, אבל נניח שמוכרחים לבחור את המועדפים. הבחירה שלי תיפול אולי על "עוגיות", סיפור מגניב על התבוננות באנשים שבאים לנחם בשבעה מנקודת המבט של עש, תיקן ושַחרור; או על "למצוא חניה", סיפור שעורר בי אסוציאציה ל"הזר" (גם לפני שמצאתי שהסופר הגניב פנימה אזכור למרסו), הסיפור היחיד שמקשה על הזדהות עם גיבורו; או על "סניף הדואר הישן", בעיקר בגלל סלידתי מתורים שרק התגברה בגללו. אבל, באמת, אין סיבה לבחור.
הכתיבה של רמי מארק רום מדויקת, עשירה, אמינה מאוד, ומצליחה לצלול אל נבכי הנפש של דמויות יומיומיות. התוצאה היא סיפורים הראויים בהחלט לתשומת לב.
האיור המעניין על הכריכה הוא של איציק רנרט.
ידיעות ספרים
2026