להיות או לא / איריס קאופמן

איריס קאופמן לקתה בסרטן בפעם הראשונה כשהיתה כבת שלושים. החיים הפילו עליה מאז עוד שני סוגי סרטן וגם טרשת נפוצה, שמשבשת את חייה בהתקפים בלתי צפויים. "אין 'לפני המחלה' ו'אחרי המחלה'. יש רק התמודדות אחת ארוכה. לעתים היא הישרדותית באופייה ומכוונת לטיפול בסימפטומים, ולעתים היא תופסת צורה של הפוגה זמנית ומוקדשת לשיפור איכות חיי". כשהיתה נקיה מן הסרטן הראשון הביאה לעולם בן שני, אח לבכור שהיה בן שלוש וחצי כשחלתה. כשהתגלה הסרטן השני התמודדה עם גסיסתה של אמה ומותה. בספר היא כותבת על הכרונולוגיה הזו כמצע להתבוננות עצמית ואקדמאית כאחת בחווית המחלה וידיעת המוות האורב.

זה אינו ספר דרמטי. כלומר, הוא כזה מעצם הנושא, אבל אינו מבקש להיות מלודרמטי ולעורר רחמים או הזדהות או סימפטיה אישית. מצד אחד הוא אקדמאי-משהו, נסמך על פסיכולוגים, על ספרות ועל פילוסופיה כדי לחקור את התהליכים הנפשיים. אבל מצד שני, ובזה עיקר עוצמתו, הוא מאוד אישי. זה אינו דיון עקר מֵרגש בחמשת שלבי האבל, או ב"ממלכת החולים" ו"ממלכת הבריאים", או בידיעת היותנו בני תמותה, אלא תיאור של חוויה אינדיבידואלית, שמוגש לקוראים בחשיפה כנה בלי התנצלויות, כי אין סיבה, במינון מושלם בין תיאוריה למציאות.

הסופרת כותבת, בין שאר נושאים מעניינים, על התחושה הקשה של אובדן השליטה על חייה; על הבדידות למרות התמיכה של קרוביה; על ההתלבטות בין הריון נוסף לבריאות; על חוסר היכולת להתאבל כיאות על אמה בשל הגידול שתקף אותה עצמה; על הקשר הזוגי שלמרות "הפער באופן ההתמודדות שלנו עם הארוע המאיים כל כך של מחלה יצר שלם שגדול מסך חלקיו"; על המחלות הכרוניות – "החיים עם מחלה כרונית אינם ארוע בודד, אלא פיצול מתמשך. מעבר חזרתי, בלתי פוסק ואכזרי בין שתי הממלכות"; על הכתיבה – "לא ריפוי אני מוצאת בכתיבה, אלא צלילות ומרחב"; ועוד. ועל כל אלה היא כותבת בעברית יפיפיה, בניסוחים בהירים וצלולים, ובגילוי לב מרגש.

ספר חכם, נוגע, מעורר מחשבה ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2024

אם נהיה / עטר מאור

עטר מאור, תושבת בארי, מתארת בשורות קצרות, בתמצית מצמררת, את שאינו ניתן לתיאור. כמעט עשרים שעות של שהות בממ"ד עם שני ילדים צעירים, מוכנה למה שיבוא עם סכין מטבח ביד ומחבוא לילדים בארון. בחוץ צעקות, יריות. לא ברור מי חי ומי כבר לא. בפעם האחרונה ששמעה מהוריה הם שכבו בממ"ד בביתם כשסביבם אש ועשן.

ואחרי אותם יום ולילה נוראים של שמחת תורה – יציאה מן הישוב כשבן הזוג נותר להלחם, החיים הרחק מהבית, הרגישות של הילדים, החברים שנחטפו ואלה שאינם.

וגם רגעי חסד. חיילים שנתנו ליבם לפחד של הילד בן השש וחיזקו אותו. ההורים שניצלו. מורות עם לב פתוח בבתי הספר שהוקמו לילדי המפונים. חברים ששוחררו בעסקת החטופים.

לפני כחודש קראתי את ספרו האוטוביוגרפי של שמואל בק, "מצויר במלים". מכל פרקי הספר נצרבה במוחי במיוחד תמונת הילד, רק כבן עשר, הנדחק אל מחבוא צר שהכין עבורו אביו, ושוהה בו לבדו בדומיה במשך שעות כדי להנצל מאקציה. "האם הילדים יישארו שקטים בארון כי אמרתי להם שלא משנה מה הם שומעים – הם שקטים ונשארים בו?", חושבת עטר מאור, כשהיא מתכננת עבור בת השמונה ובן השש את מה ששום הורה אינו צריך לתכנן עבור ילדיו. אף פעם.

הספר הצנום הזה נכתב בשתי שפות, עברית ותרגום מלא לאנגלית עבור קוראים זרים, והוא בבחינת מעט המחזיק את המרובה. אפשר לצעוק את הכאב, לתאר כל פרט מזוויע. ואפשר לתת ביטוי לרוע ולאימה, וגם לתקווה, במילים מזוקקות מלאות עוצמה, כפי שעשתה הכותבת.

את העטיפה מעטר ציורה של זיוה ילין, "העץ הגדול ליד חדר האוכל" מסדרת "לילה בבארי".

שובר לב וחשוב.

שתים בית הוצאה לאור

2024

נראה בסדר מבחוץ / איילת פרטוש עבו

באוקטובר 1973, לקראת סיומה של מלחמת יום הכיפורים, השתתף שלומי פרטוש, חייל בגדוד 51 של חטיבת גולני, במבצע קינוח, שהביא לכיבושו מחדש של מוצב החרמון (בעקבותיו טבע בני מסס, אחד מחיילי הגדוד, את המונח "העיניים של המדינה"). המבצע גבה את חייהם של חמישים וחמישה חיילים, ורבים אחרים נפצעו. שלומי חזר ללא פגע. לכאורה. גופו לא נפגע, אך נפשו צולקה לתמיד. הוא סבל מסיוטים, מהתקפי כעס ומחילופי מצב רוח, ונאבק כל חייו להסתיר את קשייו לבל יפגעו בילדיו.

ארבעים שנה אחר כך התגלה בגופו סרטן, בפעם השניה. בתו הבכורה ענבל, רופאה ואם שלושת נכדיו, מספרת על חודשי ההתמודדות עם המחלה, על התקווה ועל היאוש. ההתמסרות שלה אל אביה החולה, לצד אמה ואחיה, גובה מחיר מבן זוגה ומילדיה, ומציבה אותה לראשונה מן הצד השני של יחסי רופא-חולה. רק אחרי מותו היא תלמד על הלם הקרב שהתלווה אליו כצל, שכן בזכות הקשר המיוחד ביניהם הדחיקה כל זכרון על רגעים שבהם לא היה האדם השקט והשקול שהיווה עוגן יציב בחייה מאז ילדותה.

הספר מסופר לסרוגין מפי האב ומפי הבת. הפרקים שבהם שלומי הוא המספר עוסקים רובם ככולם במלחמה, משלב ההתארגנות ועד הקרב עצמו, ומעט גם על הנסיון לבנות חיים נורמליים תוך הדחקת הטראומה. פרקים אלה מבוססים על תחקיר ועל ראיונות, וגם על יומן שנכתב בתוך אותם ימים על קרעי נייר בידי משה פרנקל, חייל בגדוד שנפל בקרב. הפרקים שבהם ענבל היא המספרת מתארים את התפתחותה של המחלה ואת הקשיים שהיא ומשפחתה חווים.

יחסים בין הורים לילדים שזורים בספר. מצד אחד הקשר המיוחד בין שלומי ובתו. מצד שני האופן בו ילדיה של הבת חווים את הדרמה שפלשה אל חייהם. בעיצומה של ההתמודדות עם מחלת האב, ענבל צריכה להכיר בנטל המוטל על ילדיה מעצם נוכחותה המופחתת בחייהם וממודעותם הרגישה לקשייה. מה קודם למה? אחריותה לרווחת האב ולבריאותו או אחריותה ליציבות הרגשית של הילדים?

גם היחסים בין רופאים לחולים נוכחים בסיפור. ענבל, שמסוגלת מתוקף עבודתה להבחין היטב בין סיכויים לתקוות שווא, מאבדת את היכולת הזו כשהיא בצד של משפחת החולה. היא מוצאת עצמה מערערת על קביעותיהם הנכונות של הרופאים, נאחזת בכוח בכל שביב תקווה מטעה, ומטפחת ציפיות בלתי מציאותיות. שוב ושוב הבת שבה גוברת על הרופאה שבה. היא, שיודעת איך לבשר בשורות קשות במלים ברורות, מגלה שהדברים נראים אחרת כשהיא זו שמקבלת את הבשורה. "עכשו, אחרי שחשבתי שאני מבינה מה המטופלים שלי הרגישו מול המלים החותכות שלי, הבנתי שלא הבנתי שום דבר", היא כותבת.

ומעל הכל, זהו הסיפור של חיים עם הלם קרב. לא רק חייו של שלומי, שנאחז בכל כוחו בשגרה ובשפיות, אלא גם חייהם של בני משפחתו, אשתו שחוותה את מצבי הרוח המתהפכים שלו, את הכעס, את הכמעט-אלימות שריסן בכוח רצונו, וילדיו שידעו שלפעמים אבא מתכנס בתוך עצמו, מנותק מהמתרחש סביבו. במהלך חודשי המחלה שלומי תוהה אם קיבל את העונש המגיע לו, עונש על שניצל בעוד אחרים נהרגו, עונש על ההדחקה של מה שעבר עליו, על ששמר הכל בפנים עד שהכאב פרץ בדמות הסרטן.

איילת פרטוש עבו, שבחרה לעשות שימוש בשמות בדויים בפרקים שמסופרים מפי הבת (פרקי האב נצמדים למציאות, כולל שמות), מספרת ברגישות, בכאב ובאהבה, את סיפור שתי המלחמות, זו שהתרחשה על החרמון וזו שהתרחשה בשדה הקרב הרפואי. הספר מהווה מצבת זכרון לאביה, חכם, מרגש עד דמעות, רלוונטי עד כאב ומומלץ בהחלט.

שתים בית הוצאה לאור

2024

כוכב ים / רינה גרינולד

יהודה ושלומי הם אחים. פער הגילים ביניהם הוא שתים-עשרה שנים, אבל פער זה אינו היחיד המבדיל ביניהם. למרות שהם חולקים את אותם ההורים, נדמה שגדלו במשפחות שונות לגמרי. יהודה היה בן רצוי להוריו ניצולי השואה; שלומי היה "פנצ'ר" בלתי מתוכנן. יהודה היה עתיר הישגים וזכה לחיזוקים ולמחמאות, גאוות אביו; שלומי היה ילד דחוי, מוכה, לוקה בדיסלקציה ומתקשה בכל. כשהיו צעירים יהודה נטל על עצמו, לעתים ברצון לעתים מתוך כורח, את האחריות על אחיו הצעיר, הגן עליו מהתנכלויות, ואף עמד בינו ובין אביו. בהמשך חייהם שמרו על קשר רופף בלבד, ובכך התקבעו זה בעיני זה בתדמיתם הצעירה – שלומי נראה ליהודה כילד בעייתי, ויהודה נראה לשלומי כמי שזכה בכל – מבלי להכיר את מי שהפכו להיות בבגרותם. אשתו של יהודה, זיוה, שלה הוא נשוי כבר עשרים וחמש שנים, הפכה אשת סודו של שלומי, קצת למורת רוחו של יהודה, שאולי ביקש להתנער מן האחריות שנכפתה עליו, ואולי חש מעט מחוץ למעגל.

איך מתאוששים מילדות רצופת התעללות והשפלות? שלומי מצא את יעודו כמדריך במוסד לילדים שהורחקו ממשפחותיהם. את כל החום והתמיכה שלא זכה לקבל, הוא מעניק לילדים שבחסותו, לא מוותר על אף ילד. אבל נדמה שעל עצמו הוא כן ויתר. הוא מאוהב, או נדמה לו שהוא מאוהב, באשה שלעולם לא תהיה שלו, וסוגר בפני עצמו את האפשרות לקיים קשר אוהב ולהקים משפחה משלו. מבחוץ הוא נראה יציב ומהימן, אבל בפנים הוא עדיין הילד שאביו הטיח בו שהוא אפס ואידיוט.

היציבות ששלומי מפגין כלפי חוץ מתערערת כשאחד מחניכיו, מגובה באמו, מאשים אותו במעשה נורא. הילד הפנימי שבו מבקש להרים ידים. הגבר שהוא רוצה להיות חייב להתעשת ולהאבק על שמו. המשבר הזה יטלטל לא רק אותו, אלא גם את המוסד, ויותר מזה את יהודה. המשבר של שלומי, והחולשה הגופנית הקשה שמערערת בו זמנית את יהודה, גורמים לשניהם לחרוג מן התגובות האוטומטיות, לבדוק את גבולות האמון ההדדי ולכונן קשר אחאי חדש ובוגר.

קראתי שניים מספריה הקודמים של רינה גרינולד. היו לי הסתיגויות מאחד, הערכתי את השני. הספר הזה, לטעמי, משתווה לשני. הוא סוחף ממש מתחילתו, מציף במינימליזם מספק נושאים כבדי משקל כמו הורות מרעילה ויחסי מדריך-חניך, משלב מתח קל, ומספק התרה שהיא אמנם מעט חפוזה אך בהחלט מחממת לב ומתקבלת על הדעת. חווית קריאה נוגעת ללב ומעוררת מחשבה.

את הציור הנאה שעל הכריכה ציירה אורלי מיברג.

שתים בית הוצאה לאור

2024

כל הדרך מאוקלהומה / סלעית שחף פולג

ב"אפריקה", הסיפור האחרון מבין ארבעה-עשר סיפורי הקובץ, הגיבורה, הנעה בין מרץ מתחדש ואופוריה לתחושת אפסות וחידלון, שואלת את עצמה מיד אחרי ששלחה כתבה מושלמת לעורכת: "מה באמת שוות המילים שלה או מילים בכלל בעולם ציני ומנוכר, למי היא מועילה? והאם לא היה עדיף שתעבוד באיזו עבודה אמיתית של העולם האמיתי: לשתול, לזרוע, לבנות, לרפא, להציל פילים יתומים באפריקה?". מכיוון שאיני מכירה אישית את הסופרת אין לי מושג עד כמה השאלה הזו היא גם שלה ולא רק של הדמות שבראה, אבל אענה בכל זאת. שוות ועוד איך. יש מי שמציל פילים יתומים, ויש מי שמצהיל את רוחם של קוראים בסיפורים כתובים כהלכה. הכתיבה היפה עתירה הדמיון (שבאה לידי ביטוי גם בספרה "עד שהגשם יחזור"), כשהראש מרחף מעט במחוזות פנטסטיים והרגליים נטועות היטב במציאות, מעניקה חווית קריאה מהנה עד מאוד.

לפני כתיבת הסקירה עברתי שוב על הסיפורים כדי לבחור שניים-שלושה שידגימו את טעמם הטוב, אבל קשה לבחור. כל סיפור ויחודו. נגע ללבי "כולם רוצים לחסל אותי היום", שבו בשעת אזעקה אשה מסבירה לבנה שהמתקפה היא לא אישית נגדו, אחרי יום שבו היא היתה משוכנעת שכולם – בעלה, אמה, הרופאה שלה והשכנה – מנסים להרוג אותה. הרעתי לגיבורה הקשישה של "מסע ההרס של בתיה" שבדמיונה הפכה לנינג'ה כדי להלחם בשטן שהופיע בדמותו של סוכן נדל"ן המבקש להוציא אותה מביתה. צחקתי מסיפור הלוויה הנדחית שוב ושוב של הסבא המת שמבקש להגיע לסגולה, וחלילה לא לירקונים, ב"סגולה נעלמה". תהיתי על דיבוק הנקמה של האשה הנבגדת ב"עוד פעם אחת ודי", ולעומת זאת אהבתי את ההשלמה ואת הפתיחות של גיבורת "אהבה בשיפוץ". ואעצור כאן לא משום שהאחרים פחות נגעו בי או פחות שימחו אותי, אלא משום שאזכור שלהם אינו מהווה תחליף לקריאתם.

כמעט בכל סיפור נכללת הפרזה כלשהי, שאינה נחווית ככזו, אלא מדגישה את חוויותיהם של הגיבורים. כך בסיפור הראשון, "כל הדרך מאוקלהומה", שבו גבר שנחלש פיזית ונפשית מתואר כמי שהתפרק לחלקיו; או ב"אפריקה", שהוזכר קודם, שבו אשה, שאינה מרוצה מגופה, קמה בוקר אחד בגוף חדש מחוץ לשק הגדול של עורה, ותפיסתה את עצמה משתנה, גם אם השינוי הפיזי אינו גלוי לבני משפחתה. ה"הפרזות" הללו מוסיפות לעלילות חן ויחוד.

הסיפורים כולם מאוד אנושיים וגם מאוד ישראלים, בין אם הם מתרחשים בארץ או מחוץ לה. "ארבעה דונם על הירח", לדוגמא, שמתרחש בעולם עתידני לכאורה, כשמסע במעבורת חלל אל כוכבי לכת אחרים הוא סיבוב נינוח של אחר-הצהרים, הוא מקומי עד לפרטי פרטים, כולל המנגל הצפוף והרועש על הדשא, וחוסר כבוד למרחב האישי.

סליחה ומחילה, סיפורים שלא נכנסו לסקירה. כולכם ראויים.

הציור היפה על הכריכה הוא של גרנט הפנר. האתר שלו שווה ביקור.

מהנה, רגיש ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2024

בחדר ההמתנה / גיל אלוני

אדמונד, שבמהלך הספר יכונה "המת שלנו", מת בשנות השלושים לחייו מארוע לבבי. אנו פוגשים אותו כשהוא מפרפר בין חיים למוות, בעוד הרופאים מנסים לשמור אותו בצד החיים. הם נכשלים, והמת שלנו מוצא את עצמו פוסע במנהרה הלבנה המפורסמת לכיוון האור שבסופה. מכאן ועד לסיום ישהה בחדר המתנה, לבן בוהק אף הוא, בחברתו של פקיד קבלה, כשמולו שתי דלתות. מחלון הזכוכית האטומה למחצה שבדלת אחת בוקע אור צהוב, ודמותו של מלאך חביב ושמנמן מעטרת אותה. אור אדום בוקע מן השניה, והעיטור מציג מלאך זעום פנים. האם ממתינים מעברן השני גן עדן וגיהינום? איזה גורל צפוי למת שלנו? לא אחשוף זאת כאן, כמובן, אומר רק שהסופר בחר בפתרון ההגיוני היחיד.

סגנונו של "בחדר ההמתנה" הוא דמוי סאראמאגו. משפטים אינסופיים, סטיות ותפניות אסוציאטיביות בתוך משפט, שימוש בגוף ראשון רבים, פניה לקוראים, ציניות מעודנת, טיפול מדוקדק בנושאים קטנים כמו משמעותה של מילה לצד נושאים כבדי ראש כמו הורות ואמונה, ורוח האין-אלוהים מרחפת מעל.

קל להסחף עם הכתיבה השוצפת, ולחייך למקרא מספר הערות חביבות. הבעיה היא שאחרי מספר עמודים מגיעים להבנה שלמרות הידע שהכותב מפגין בתחומים רבים – ביניהם פסיכולוגיה, שהיא תחום עיסוקו, פילוסופיה, הורות, מקריות וגורל, קמצוץ מדע (לא תמיד מדויק), ספרות ועוד – אין בספר מקוריות סגנונית (סאראמאגו, כזכור), ויותר מזה אין בו אמירה חדשנית שלא נאמרה בעבר. המשכתי לקרוא עד הסוף, כי הייתי סקרנית לגלות מה ממתין למת שלנו אחרי חדר ההמתנה, אבל בערך במחצית התחלתי לקרוא מהר יותר ויותר מבלי להתעכב על פרטים. אולי יכלו להיות לי הרהורי חרטה או יסורי מצפון, שכן מאמץ הכתיבה ניכר היטב, אבל המספר עצמו התיר זאת באחת מן הפניות אל הקוראים באמרו, "ושוב אנחנו מקבלים הוכחה עד כמה התפקיד שלכם כקוראים בסיפור הוא משמעותי ועד כמה אתם אחראים על מה שמתרחש, לפחות בהיבט של קצב ההתרחשויות אם לא בהיבט של מהותן, וזו אחריות נוספת שמונחת על כתפיכם". לקחתי אחריות.

אפרופו פניות אל הקוראים, לטעמי הן מרובות מדי ובחלקן מיותרות. הנה אחת לדוגמא: "אך יש גם נדבך נוסף לעניין זה שרבים לא מודעים אליו והוא החשש מפני מה שהדמות החדשה הזאת תחשוב על כל אחד מכם הקוראים, למשל האם אתה קורא אינטליגנטי ונבון שמבין מה שהוא קורא ובעצם מי שכתבו את הסיפור הזה כתבו אותו במיוחד בשבילך, או שבעצם אתה קורא קצת פחות אינטליגנטי וקצת פחות נבון ואולי אתה לא כל כך מבין מה שאתה קורא ומה בכלל המחברים האלה רוצים ממך ולמה אתה עדיין ממשיך לקרוא את הסיפור הזה אם אתה לא כל כך מבין מה שאתה קורא ועכשיו נוסף על הכול גם המחברים ממש מעליבים אותך באופן אישי". מה?!

לקראת סיום הסופר ממש מרים להנחתה: "הרי שסיפורנו מתקרב אל סופו הבלתי נמנע ואולי טוב שכך, שכן סביר שממש כמו המת שלנו, המותש מקצב האירועים ומטיבם, כך גם חלק מכם הקוראים". "מותש" זו מילה חזקה מדי. אבחר במקומה ב"לא מסופקת", ולכן לצערי לא אוכל להמליץ עליו.

שתים בית הוצאה לאור

2024

עד שהגשם יחזור / סלעית שחף פולג

ישוב בעמק יזרעאל, עטור "ההילה שנקשרת למקום הזה, לעמק הזה, ציונות וערכים ומה לא", משנה את פניו. החקלאות ננטשת, וההרחבה העירונית משתררת עליה. המייסדים הופכים מיעוט, זרים למקום, זרים לילדיהם ולתושבים החדשים, שריד מוזיאוני. "הפולשים, מסתבר, אוהבים נורא את ההווי המיוחד", אומרת המקהלה היוונית הנזעמת והנרגנת המדברת מגרונם של הותיקים ומוליכה את הסיפור, "ואנחנו צריכים לספק את הסחורה. צוות הווי ובידור".

אל הישוב שבות שתי אחיות לבית שטיינמן, משפחה שכבר שלושה דורות מסוכסכת עם מרבית התושבים, כל דור מסיבות שונות. יעל נשבעה לנתק כל קשר עם המקום, אבל היא מבליגה על הטינה כשהיא יורשת את ביתה של ציפה, אחות סבתה. יעל בהריון עם תינוקת שבשל מורשת גנטית עלולה להוולד עם לקויות קשות, היא פרודה מבעלה, ותכניותיה להפוך את הבית לבית הארחה תקועות בגרונם של עסקנים למען עצמם המבקשים להרוס אותו. גלי, שהתגוררה מספר שנים בקנדה, חוזרת לישוב כדי להנשא לבן-זוגה, שבגד בה כבר פעמיים, ומן הסתם לא יטרח להגיע לחתונה.

מה מקור הסכסוך בין המשפחה לישוב? מה גרם לקֶצֶר בין בני המשפחה עצמם? מיהו איש העגורים שהטריד את לילותיה של יעל כשהיתה ילדה? סלעית שחף פולג חושפת בזה אחר זה את כל קוי השבר שפיצלו את הישוב, ממש מראשיתו, ושפיזרו את המשפחה לארבע רוחות השמים.

האם מעמדה של משפחת שטיינמן נקבע כבר ביום השני להתישבות, משום ש"אלה שהגיעו למחרת כבר לא היו באותה דרגה של התישבות, ולא קבלו את אותו המעמד גם אם חיו כאן כל החיים"? מתי התחילו אנשים לדאוג לעצמם על חשבונם של אחרים? איזה סיכוי היה ליוצאי הדופן לשרוד בכבוד בחברה שהתיימרה להיות הומוגנית? האם היו חיי הבנות נראים אחרת לולא יצאה אמם חוצץ כנגד מי שהיטיבו עם עצמם תוך שהם מרמים את שכניהם? איך קרה שהצאצאיות של הסבא והסבתא הקשוחים, אנשי האדמה והעמל, קרסו בזו אחר זו, הסתבכו במערכות יחסים גרועות, ברחו הרחק, עד שבסופו של דבר זחלו חזרה? ואולי בסופו של דבר השבר המשפחתי כולו, בשונה מן השבר הקהילתי, מתכנס אל הסוד הגדול שהסתירו בבושה ובמצפון מיוסר שאף פעם לא החלים?

נהניתי מאוד לקרוא את הספר, בגלל הסגנון המיוחד (המושפע, ואני אומרת זאת בחיוב, ממאיר שלו), ההומור הקודר, המשחק בין הקולות השונים, האחיזה בהיסטוריה ובהווה, הנגיעות האל-טבעיות המשתלבות היטב בעלילה, ריבוי הנושאים המעוררים מחשבה ואריגתם יחד למסכת סיפורית מושכת. למרות זאת, לא הצלחתי לכתוב מיד סקירה מתפעמת ללא סייגים, וממרחק של מספר ימים הבנתי כי עומס האומללות חרק לי. אין אנשים מאושרים בספר, או לפחות שמחים מדי פעם, או קצת מרוצים, או מסוגלים פה ושם להיות שלמים עם עצמם. יש הרבה מרמור, יותר מדי מרמור, בכל אחד מהדורות, ויד איש באחיו, ואכזבות ושברון לב מתמשך ומתגלגל מדור לדור. אז נכון שלא היה פה רק שמח לפני שנולדתי וגם אחר-כך, ושלא הכל היה ועודנו פשוט נפלא, אבל נראה לי שגם לא לגמרי להפך.

לכן, בשורה התחתונה, המלצה עם הסתיגות.

שתים הוצאה לאור

2021

כמעט טוב מאוד / טל בדיחי

מירב היא רווקה בת שלושים וארבע, בת למשפחה ירושלמית דתית שמנהלת אורח חיים חילוני בתל-אביב. איתמר הוא רווק, אף הוא בשנות השלושים לחייו, וכמו מירב גם הוא חילוני תל-אביבי מבחירה. מירב מחזיקה במשרה תובענית שממלאת את ימיה, אך היא רדופת תחושת כשלון: בחברה ממנה באה הרווקות המאוחרת שלה היא כתם, סימן לכך שמשהו פגום אצלה. היא עצמה כמהה לקשר זוגי, לאימהוּת, אבל למודת אכזבות ונטישות היא פוחדת להתחייב ליותר ממפגשים מזדמנים. איתמר אוחז אף הוא במשרה יציבה, אבל הוא מבעבע רעיונות יצירתיים ומשתוקק להגשים אותם באופן עצמאי. כמו מירב גם הוא כמֵה לאהבה ולמשפחה, אבל איכשהו הוא תמיד מוצא עצמו בצד האשם, הפוגע. שנתים אחרי שנפגשו באקראי בעת טיול בהודו, פגישה שלא היה לה המשך, איתמר מנסה לחדש את הקשר. כשמירב מציבה את תכונותיו של איתמר ואת כל מאפייניו מול רשימת החלומות שלה, אין לה אפשרות לסמן וי בכל אחת ואחת מהמשבצות. האם "כמעט טוב מאוד" הוא רע? האם בחירה ב"כמעט טוב מאוד" היא פשרה כושלת או התבגרות אל ההכרה ש"מצוין" נדיר מאוד או אינו קיים כלל?

לכאורה זהו עוד סיפור במתכונת גבר ואשה נפגשים, לא-מתאימים-כן-מתאימים, התחבטויות, אי הבנות, פחדים, וסוף טוב או לא (גלו בעצמכם, אני נמנעת מקלקלנים). אבל שני דברים מבדילים אותו מן השבלונה. הראשון שבהם הוא הרקע של גיבוריו. מירב ואיתמר, כמו חבריהם הקרובים, הם אנשים חושבים, לא הולכים בתלם אלא בוררים לעצמם אורח חיים משלהם, והבחירה מציבה אותם על קו התפר, מלהטטים בין המשפחה והחברה שבה גדלו לחברה שבה בחרו, נידונים לעימותים, גם אם מעודנים, ולהתחבטויות. איתמר בחר בחילוניות מבלי להשליך בזלזול את הדרך בה התחנך, אבל הוא יודע שלא משנה כמה עוד יחווה – הוא תמיד ירגיש שהוא בפיגור. מירב היא אדם מאמין, חשה בנוכחותו של אלוהים, עורכת קידוש בערב שבת ופותחת אחר כך טלויזיה, שומרת כשרות אך לא שומרת נגיעה. מכיוון שכל "יוצא בשאלה" מייצר לעצמו אורח חיים יחודי של מותר ואסור, מציאת בן זוג שיתאים לזה שמירב יצרה לעצמה היא אתגר. היא צריכה מישהו שידבר בשפתה, שיבין את ההיאחזות שלה בשני העולמות, מישהו שכמוה חווה את החיים שביניהם. "למה לא קיים מישהו שישיר איתה את צמאה נפשי, את כל הבתים, אבל שלא יהיה דוס כבד שמתייעץ עם הרב מהמכינה ומעולם לא קיבל שום החלטה בעצמו?"

הגורם השני המחריג את הסיפור מן השבלונה הוא הכתיבה הטובה מאוד (בלי כמעט) של טל בדיחי. הסופרת מתארת לסרוגין בנאמנות רבה אשה, מירב וחברותיה, וגבר, איתמר וחבריו. הדמויות שלה מלאות, עמוקות, מדויקות מאוד, הן שתי הראשיות והן אלה שמגיחות לפרקים אל תוך העלילה. למרות כובד הרגש העלילה כתובה בשטף, ומתחזה לקלילה מבלי לאבד רצינות. השפה של הדמויות, תל-אביבית עדכנית עם נגיעות תנ"כיות ותלמודיות, היא תענוג, וכמעט צר לי על מי שאינו חש את המטען ואת הנגינה של הנגיעות הללו (אבל אין בכך כדי לפגום בחווית הקריאה).

מומלץ בהחלט.

שתים בית הוצאה לאור

2023

שמונה דקות / אור שהם

כיצד יגיבו בני האדם אם השמש תכבה במפתיע? אור שהם מציג את תגובותיהם של אנשים שונים במקומות שונים לתרחיש הבלתי סביר הזה. יש לציין שאין המדובר בספר מד"ב, המבקש לשכנע שארוע כזה עשוי לקרות לפני שתחלופנה השנים, מיליארדי השנים, שבמהלכן השמש אמורה להמשיך לבעור. זהו בפירוש מקרה קצה המייצג אסון גלובלי המתרחש ללא התראה, ובעצם כל התרחשות דרמטית השומטת מידי האדם את השליטה.

הארוע מתניע תהליכים ברמה הגלובלית, נסיונות השתקה והדחקה, שנועדו להסתיר את העובדה שלאיש אין מושג מה קרה. התהליכים הללו כוללים, בין השאר, גמגומים של נאס"א, ושינוי האלגוריתם של גוגל שמונע הצגת תוצאות חיפוש "שמש". עיתונאים מנסים לנכס את הסיפור, פרשנים מגמגמים, מדענים מנסים להסביר מה ארע ומה עתיד לקרות. הבלבול גדול.

בין האנשים המתוארים בספר נמצא עיוור המתכונן לפגישה עיוורת, רוצח שכיר השוכב במארב, חולה סופני המבלה עם אחיו בהרי שווייץ, אסטרופיזיקאי שמחפש הסבר הגיוני, שדרן טלויזיה שמנסה לארגן משדר קוהרנטי, אם שמנסה להרדים את בנה, חמור שמחפש את הירח, וארבעה צעירים ישראלים שנוסעים להופעת זריחה על מצדה.

למען האמת, למעט הקטע הישראלי, אין לי מלים טובות לומר על הספר. הקטעים תלושים למדי, מרחפים בחוסר משמעות, לא משכנעים בהיתכנותם, ונשכחים בקלות. הנגיעה שלהם לשמש הכבויה שולית, והנסיון לדחוס סיפורים משמעותיים לסד הצר של החשכה אינו עולה יפה. הקטע הישראלי הוא האמין היחיד, אולי מפני שאין בו יומרה לספר סיפור חיים מקוצר, או להציג מהפך מהותי פתאומי. נמצא פה את חסיד הקונספירציות המוכר כל-כך מכל משבר או שמץ של משבר, את היפוכו, הבחור החרד מן השינוי ומאובדן השליטה, ובאופן כללי את התחושה של "זה מה יש, אז בואו ניהנה מההופעה ולא נשבור את הראש". כמו בחיים.

לאור שהם יש כושר ביטוי, אבל אין בו די כדי שאוכל להמליץ על הספר.

שתים בית הוצאה לאור

2023

היפומאניה / מגי אוצרי

"ככה זה אתנו, המשוגעים. אנחנו מבינים מצוין. יותר טוב מכולם". לַלָּה, המאובחנת כסובלת מהפרעת אישיות בי-פולארית, מספרת בשצף-קצף על חייה כילדה וכנערה חריגה ובלתי מקובלת, החווה ניכור והזנחה מצד הוריה ואי קבלה מצד בני גילה. בעת התקפי היפומאניה – מופע מאניה בעל עוצמה נמוכה יחסית – היא חשה בין השאר אי-שקט, תחושת עליונות וחוסר סבלנות. אלה באים לידי ביטוי במונולוג שהיא נושאת כשהיא מאושפזת במחלקה לפגועי נפש, תחליף למאסר שהיה נגזר עליה בגין מעשה אלים שביצעה, ושפרטיו יתבררו במהלכו של הספר.

קוים רבים משותפים לללה ולהולדן, גיבורו של "התפסן בשדה השיפון" (על המחווה להולדן ספרה מגי אוצרי בראיון, שבו דברה בפתיחות גם על הרקע האישי לכתיבת הספר). שניהם בני נוער על סף הבגרות, הרואים את העולם בשחור-לבן, מעבירים בזעם ובבוז ביקורת על החברה בכלל ועל המבוגרים בפרט, חשים עליונות כלפי כל מי שאינו עומד בסטנדרטים שקבעו, עוסקים באופן כזה או אחר בניצול מיני, ותוהים על משמעות החיים. שניהם מלווים בדמות צעירה וטהורה, אי של יציבות בתוך סערת חייהם. לשניהם גם צדדים רכים ופגיעים, שיש "לחפור" מעט כדי למצוא אותם. "חיבוק זה טוב", אומרת ללה ברגע של רוך, "חיבוק עזר לי קצת לפעמים, אבל חיבוק עוטף רק את הגוף. וזה לא מספיק כי בתוך הגוף שלי אני לבד, ונגד זה אין מה לעשות". שניהם כמהים להבנה, ונואשים מלמצוא אותה. ללה, ברגע של כנות, מגלה שהיתה רוצה להבין את הזולת, אבל אין לה יכולת להתמודד עם מורכבות הרגשות של מי שאינו היא. "לפעמים עדיף להמשיך לחשוב שאנשים הם פלקט. לא לגלות שלכל אחד יש חרא בחיים. כשאנשים נהיים ישויות מורכבות אז גם הרגש נהיה עיסה, ולמי יש כוח לזה".

חוויתי עליות ומורדות במהלך הקריאה. יש משהו משחרר ביכולת להפשיט כל נושא מורכב עד לליבתו הפשטנית, ולהשתלח בו ללא מעצורים. נכבשתי תחילה בחופש הזה, אבל הוא קיבל בהדרגה – או שלקח לי זמן להבחין – גוון דווקאי שעיקֵר במידה מסוימת את ההנאה מן ההתמודדות עם האמירות הנוקבות ומשולחות הרסן של ללה. ושוב בהדרגה – או שוב עיכוב שלי – תפיסת העולם שלה הלכה ופינתה מקום לאישיותה, לחוויותיה, ליאוש ולטלטלות שהיא חווה, והלב נכמר.

"אנשים שומעים אותי אבל לא מנסים להבין מה עומד מאחורי. מה הסיבות לתוצאה שהיא אני". אולי זהו המשפט החשוב ביותר בספר.

כתוב היטב, נכנס ללב ומומלץ.

ציור העטיפה הנאה הוא של אביטל בורג.

שתים בית הוצאה לאור

2023