תגית: שתים בית הוצאה לאור

ב"אפריקה", הסיפור האחרון מבין ארבעה-עשר סיפורי הקובץ, הגיבורה, הנעה בין מרץ מתחדש ואופוריה לתחושת אפסות וחידלון, שואלת את עצמה מיד אחרי ששלחה כתבה מושלמת לעורכת: "מה באמת שוות המילים שלה או מילים בכלל בעולם ציני ומנוכר, למי היא מועילה? והאם לא היה עדיף שתעבוד באיזו עבודה אמיתית של העולם האמיתי: לשתול, לזרוע, לבנות, לרפא, להציל פילים יתומים באפריקה?". מכיוון שאיני מכירה אישית את הסופרת אין לי מושג עד כמה השאלה הזו היא גם שלה ולא רק של הדמות שבראה, אבל אענה בכל זאת. שוות ועוד איך. יש מי שמציל פילים יתומים, ויש מי שמצהיל את רוחם של קוראים בסיפורים כתובים כהלכה. הכתיבה היפה עתירה הדמיון (שבאה לידי ביטוי גם בספרה "עד שהגשם יחזור"), כשהראש מרחף מעט במחוזות פנטסטיים והרגליים נטועות היטב במציאות, מעניקה חווית קריאה מהנה עד מאוד.

לפני כתיבת הסקירה עברתי שוב על הסיפורים כדי לבחור שניים-שלושה שידגימו את טעמם הטוב, אבל קשה לבחור. כל סיפור ויחודו. נגע ללבי "כולם רוצים לחסל אותי היום", שבו בשעת אזעקה אשה מסבירה לבנה שהמתקפה היא לא אישית נגדו, אחרי יום שבו היא היתה משוכנעת שכולם – בעלה, אמה, הרופאה שלה והשכנה – מנסים להרוג אותה. הרעתי לגיבורה הקשישה של "מסע ההרס של בתיה" שבדמיונה הפכה לנינג'ה כדי להלחם בשטן שהופיע בדמותו של סוכן נדל"ן המבקש להוציא אותה מביתה. צחקתי מסיפור הלוויה הנדחית שוב ושוב של הסבא המת שמבקש להגיע לסגולה, וחלילה לא לירקונים, ב"סגולה נעלמה". תהיתי על דיבוק הנקמה של האשה הנבגדת ב"עוד פעם אחת ודי", ולעומת זאת אהבתי את ההשלמה ואת הפתיחות של גיבורת "אהבה בשיפוץ". ואעצור כאן לא משום שהאחרים פחות נגעו בי או פחות שימחו אותי, אלא משום שאזכור שלהם אינו מהווה תחליף לקריאתם.

כמעט בכל סיפור נכללת הפרזה כלשהי, שאינה נחווית ככזו, אלא מדגישה את חוויותיהם של הגיבורים. כך בסיפור הראשון, "כל הדרך מאוקלהומה", שבו גבר שנחלש פיזית ונפשית מתואר כמי שהתפרק לחלקיו; או ב"אפריקה", שהוזכר קודם, שבו אשה, שאינה מרוצה מגופה, קמה בוקר אחד בגוף חדש מחוץ לשק הגדול של עורה, ותפיסתה את עצמה משתנה, גם אם השינוי הפיזי אינו גלוי לבני משפחתה. ה"הפרזות" הללו מוסיפות לעלילות חן ויחוד.

הסיפורים כולם מאוד אנושיים וגם מאוד ישראלים, בין אם הם מתרחשים בארץ או מחוץ לה. "ארבעה דונם על הירח", לדוגמא, שמתרחש בעולם עתידני לכאורה, כשמסע במעבורת חלל אל כוכבי לכת אחרים הוא סיבוב נינוח של אחר-הצהרים, הוא מקומי עד לפרטי פרטים, כולל המנגל הצפוף והרועש על הדשא, וחוסר כבוד למרחב האישי.

סליחה ומחילה, סיפורים שלא נכנסו לסקירה. כולכם ראויים.

הציור היפה על הכריכה הוא של גרנט הפנר. האתר שלו שווה ביקור.

מהנה, רגיש ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2024

אדמונד, שבמהלך הספר יכונה "המת שלנו", מת בשנות השלושים לחייו מארוע לבבי. אנו פוגשים אותו כשהוא מפרפר בין חיים למוות, בעוד הרופאים מנסים לשמור אותו בצד החיים. הם נכשלים, והמת שלנו מוצא את עצמו פוסע במנהרה הלבנה המפורסמת לכיוון האור שבסופה. מכאן ועד לסיום ישהה בחדר המתנה, לבן בוהק אף הוא, בחברתו של פקיד קבלה, כשמולו שתי דלתות. מחלון הזכוכית האטומה למחצה שבדלת אחת בוקע אור צהוב, ודמותו של מלאך חביב ושמנמן מעטרת אותה. אור אדום בוקע מן השניה, והעיטור מציג מלאך זעום פנים. האם ממתינים מעברן השני גן עדן וגיהינום? איזה גורל צפוי למת שלנו? לא אחשוף זאת כאן, כמובן, אומר רק שהסופר בחר בפתרון ההגיוני היחיד.

סגנונו של "בחדר ההמתנה" הוא דמוי סאראמאגו. משפטים אינסופיים, סטיות ותפניות אסוציאטיביות בתוך משפט, שימוש בגוף ראשון רבים, פניה לקוראים, ציניות מעודנת, טיפול מדוקדק בנושאים קטנים כמו משמעותה של מילה לצד נושאים כבדי ראש כמו הורות ואמונה, ורוח האין-אלוהים מרחפת מעל.

קל להסחף עם הכתיבה השוצפת, ולחייך למקרא מספר הערות חביבות. הבעיה היא שאחרי מספר עמודים מגיעים להבנה שלמרות הידע שהכותב מפגין בתחומים רבים – ביניהם פסיכולוגיה, שהיא תחום עיסוקו, פילוסופיה, הורות, מקריות וגורל, קמצוץ מדע (לא תמיד מדויק), ספרות ועוד – אין בספר מקוריות סגנונית (סאראמאגו, כזכור), ויותר מזה אין בו אמירה חדשנית שלא נאמרה בעבר. המשכתי לקרוא עד הסוף, כי הייתי סקרנית לגלות מה ממתין למת שלנו אחרי חדר ההמתנה, אבל בערך במחצית התחלתי לקרוא מהר יותר ויותר מבלי להתעכב על פרטים. אולי יכלו להיות לי הרהורי חרטה או יסורי מצפון, שכן מאמץ הכתיבה ניכר היטב, אבל המספר עצמו התיר זאת באחת מן הפניות אל הקוראים באמרו, "ושוב אנחנו מקבלים הוכחה עד כמה התפקיד שלכם כקוראים בסיפור הוא משמעותי ועד כמה אתם אחראים על מה שמתרחש, לפחות בהיבט של קצב ההתרחשויות אם לא בהיבט של מהותן, וזו אחריות נוספת שמונחת על כתפיכם". לקחתי אחריות.

אפרופו פניות אל הקוראים, לטעמי הן מרובות מדי ובחלקן מיותרות. הנה אחת לדוגמא: "אך יש גם נדבך נוסף לעניין זה שרבים לא מודעים אליו והוא החשש מפני מה שהדמות החדשה הזאת תחשוב על כל אחד מכם הקוראים, למשל האם אתה קורא אינטליגנטי ונבון שמבין מה שהוא קורא ובעצם מי שכתבו את הסיפור הזה כתבו אותו במיוחד בשבילך, או שבעצם אתה קורא קצת פחות אינטליגנטי וקצת פחות נבון ואולי אתה לא כל כך מבין מה שאתה קורא ומה בכלל המחברים האלה רוצים ממך ולמה אתה עדיין ממשיך לקרוא את הסיפור הזה אם אתה לא כל כך מבין מה שאתה קורא ועכשיו נוסף על הכול גם המחברים ממש מעליבים אותך באופן אישי". מה?!

לקראת סיום הסופר ממש מרים להנחתה: "הרי שסיפורנו מתקרב אל סופו הבלתי נמנע ואולי טוב שכך, שכן סביר שממש כמו המת שלנו, המותש מקצב האירועים ומטיבם, כך גם חלק מכם הקוראים". "מותש" זו מילה חזקה מדי. אבחר במקומה ב"לא מסופקת", ולכן לצערי לא אוכל להמליץ עליו.

שתים בית הוצאה לאור

2024

ישוב בעמק יזרעאל, עטור "ההילה שנקשרת למקום הזה, לעמק הזה, ציונות וערכים ומה לא", משנה את פניו. החקלאות ננטשת, וההרחבה העירונית משתררת עליה. המייסדים הופכים מיעוט, זרים למקום, זרים לילדיהם ולתושבים החדשים, שריד מוזיאוני. "הפולשים, מסתבר, אוהבים נורא את ההווי המיוחד", אומרת המקהלה היוונית הנזעמת והנרגנת המדברת מגרונם של הותיקים ומוליכה את הסיפור, "ואנחנו צריכים לספק את הסחורה. צוות הווי ובידור".

אל הישוב שבות שתי אחיות לבית שטיינמן, משפחה שכבר שלושה דורות מסוכסכת עם מרבית התושבים, כל דור מסיבות שונות. יעל נשבעה לנתק כל קשר עם המקום, אבל היא מבליגה על הטינה כשהיא יורשת את ביתה של ציפה, אחות סבתה. יעל בהריון עם תינוקת שבשל מורשת גנטית עלולה להוולד עם לקויות קשות, היא פרודה מבעלה, ותכניותיה להפוך את הבית לבית הארחה תקועות בגרונם של עסקנים למען עצמם המבקשים להרוס אותו. גלי, שהתגוררה מספר שנים בקנדה, חוזרת לישוב כדי להנשא לבן-זוגה, שבגד בה כבר פעמיים, ומן הסתם לא יטרח להגיע לחתונה.

מה מקור הסכסוך בין המשפחה לישוב? מה גרם לקֶצֶר בין בני המשפחה עצמם? מיהו איש העגורים שהטריד את לילותיה של יעל כשהיתה ילדה? סלעית שחף פולג חושפת בזה אחר זה את כל קוי השבר שפיצלו את הישוב, ממש מראשיתו, ושפיזרו את המשפחה לארבע רוחות השמים.

האם מעמדה של משפחת שטיינמן נקבע כבר ביום השני להתישבות, משום ש"אלה שהגיעו למחרת כבר לא היו באותה דרגה של התישבות, ולא קבלו את אותו המעמד גם אם חיו כאן כל החיים"? מתי התחילו אנשים לדאוג לעצמם על חשבונם של אחרים? איזה סיכוי היה ליוצאי הדופן לשרוד בכבוד בחברה שהתיימרה להיות הומוגנית? האם היו חיי הבנות נראים אחרת לולא יצאה אמם חוצץ כנגד מי שהיטיבו עם עצמם תוך שהם מרמים את שכניהם? איך קרה שהצאצאיות של הסבא והסבתא הקשוחים, אנשי האדמה והעמל, קרסו בזו אחר זו, הסתבכו במערכות יחסים גרועות, ברחו הרחק, עד שבסופו של דבר זחלו חזרה? ואולי בסופו של דבר השבר המשפחתי כולו, בשונה מן השבר הקהילתי, מתכנס אל הסוד הגדול שהסתירו בבושה ובמצפון מיוסר שאף פעם לא החלים?

נהניתי מאוד לקרוא את הספר, בגלל הסגנון המיוחד (המושפע, ואני אומרת זאת בחיוב, ממאיר שלו), ההומור הקודר, המשחק בין הקולות השונים, האחיזה בהיסטוריה ובהווה, הנגיעות האל-טבעיות המשתלבות היטב בעלילה, ריבוי הנושאים המעוררים מחשבה ואריגתם יחד למסכת סיפורית מושכת. למרות זאת, לא הצלחתי לכתוב מיד סקירה מתפעמת ללא סייגים, וממרחק של מספר ימים הבנתי כי עומס האומללות חרק לי. אין אנשים מאושרים בספר, או לפחות שמחים מדי פעם, או קצת מרוצים, או מסוגלים פה ושם להיות שלמים עם עצמם. יש הרבה מרמור, יותר מדי מרמור, בכל אחד מהדורות, ויד איש באחיו, ואכזבות ושברון לב מתמשך ומתגלגל מדור לדור. אז נכון שלא היה פה רק שמח לפני שנולדתי וגם אחר-כך, ושלא הכל היה ועודנו פשוט נפלא, אבל נראה לי שגם לא לגמרי להפך.

לכן, בשורה התחתונה, המלצה עם הסתיגות.

שתים הוצאה לאור

2021

מירב היא רווקה בת שלושים וארבע, בת למשפחה ירושלמית דתית שמנהלת אורח חיים חילוני בתל-אביב. איתמר הוא רווק, אף הוא בשנות השלושים לחייו, וכמו מירב גם הוא חילוני תל-אביבי מבחירה. מירב מחזיקה במשרה תובענית שממלאת את ימיה, אך היא רדופת תחושת כשלון: בחברה ממנה באה הרווקות המאוחרת שלה היא כתם, סימן לכך שמשהו פגום אצלה. היא עצמה כמהה לקשר זוגי, לאימהוּת, אבל למודת אכזבות ונטישות היא פוחדת להתחייב ליותר ממפגשים מזדמנים. איתמר אוחז אף הוא במשרה יציבה, אבל הוא מבעבע רעיונות יצירתיים ומשתוקק להגשים אותם באופן עצמאי. כמו מירב גם הוא כמֵה לאהבה ולמשפחה, אבל איכשהו הוא תמיד מוצא עצמו בצד האשם, הפוגע. שנתים אחרי שנפגשו באקראי בעת טיול בהודו, פגישה שלא היה לה המשך, איתמר מנסה לחדש את הקשר. כשמירב מציבה את תכונותיו של איתמר ואת כל מאפייניו מול רשימת החלומות שלה, אין לה אפשרות לסמן וי בכל אחת ואחת מהמשבצות. האם "כמעט טוב מאוד" הוא רע? האם בחירה ב"כמעט טוב מאוד" היא פשרה כושלת או התבגרות אל ההכרה ש"מצוין" נדיר מאוד או אינו קיים כלל?

לכאורה זהו עוד סיפור במתכונת גבר ואשה נפגשים, לא-מתאימים-כן-מתאימים, התחבטויות, אי הבנות, פחדים, וסוף טוב או לא (גלו בעצמכם, אני נמנעת מקלקלנים). אבל שני דברים מבדילים אותו מן השבלונה. הראשון שבהם הוא הרקע של גיבוריו. מירב ואיתמר, כמו חבריהם הקרובים, הם אנשים חושבים, לא הולכים בתלם אלא בוררים לעצמם אורח חיים משלהם, והבחירה מציבה אותם על קו התפר, מלהטטים בין המשפחה והחברה שבה גדלו לחברה שבה בחרו, נידונים לעימותים, גם אם מעודנים, ולהתחבטויות. איתמר בחר בחילוניות מבלי להשליך בזלזול את הדרך בה התחנך, אבל הוא יודע שלא משנה כמה עוד יחווה – הוא תמיד ירגיש שהוא בפיגור. מירב היא אדם מאמין, חשה בנוכחותו של אלוהים, עורכת קידוש בערב שבת ופותחת אחר כך טלויזיה, שומרת כשרות אך לא שומרת נגיעה. מכיוון שכל "יוצא בשאלה" מייצר לעצמו אורח חיים יחודי של מותר ואסור, מציאת בן זוג שיתאים לזה שמירב יצרה לעצמה היא אתגר. היא צריכה מישהו שידבר בשפתה, שיבין את ההיאחזות שלה בשני העולמות, מישהו שכמוה חווה את החיים שביניהם. "למה לא קיים מישהו שישיר איתה את צמאה נפשי, את כל הבתים, אבל שלא יהיה דוס כבד שמתייעץ עם הרב מהמכינה ומעולם לא קיבל שום החלטה בעצמו?"

הגורם השני המחריג את הסיפור מן השבלונה הוא הכתיבה הטובה מאוד (בלי כמעט) של טל בדיחי. הסופרת מתארת לסרוגין בנאמנות רבה אשה, מירב וחברותיה, וגבר, איתמר וחבריו. הדמויות שלה מלאות, עמוקות, מדויקות מאוד, הן שתי הראשיות והן אלה שמגיחות לפרקים אל תוך העלילה. למרות כובד הרגש העלילה כתובה בשטף, ומתחזה לקלילה מבלי לאבד רצינות. השפה של הדמויות, תל-אביבית עדכנית עם נגיעות תנ"כיות ותלמודיות, היא תענוג, וכמעט צר לי על מי שאינו חש את המטען ואת הנגינה של הנגיעות הללו (אבל אין בכך כדי לפגום בחווית הקריאה).

מומלץ בהחלט.

שתים בית הוצאה לאור

2023

כיצד יגיבו בני האדם אם השמש תכבה במפתיע? אור שהם מציג את תגובותיהם של אנשים שונים במקומות שונים לתרחיש הבלתי סביר הזה. יש לציין שאין המדובר בספר מד"ב, המבקש לשכנע שארוע כזה עשוי לקרות לפני שתחלופנה השנים, מיליארדי השנים, שבמהלכן השמש אמורה להמשיך לבעור. זהו בפירוש מקרה קצה המייצג אסון גלובלי המתרחש ללא התראה, ובעצם כל התרחשות דרמטית השומטת מידי האדם את השליטה.

הארוע מתניע תהליכים ברמה הגלובלית, נסיונות השתקה והדחקה, שנועדו להסתיר את העובדה שלאיש אין מושג מה קרה. התהליכים הללו כוללים, בין השאר, גמגומים של נאס"א, ושינוי האלגוריתם של גוגל שמונע הצגת תוצאות חיפוש "שמש". עיתונאים מנסים לנכס את הסיפור, פרשנים מגמגמים, מדענים מנסים להסביר מה ארע ומה עתיד לקרות. הבלבול גדול.

בין האנשים המתוארים בספר נמצא עיוור המתכונן לפגישה עיוורת, רוצח שכיר השוכב במארב, חולה סופני המבלה עם אחיו בהרי שווייץ, אסטרופיזיקאי שמחפש הסבר הגיוני, שדרן טלויזיה שמנסה לארגן משדר קוהרנטי, אם שמנסה להרדים את בנה, חמור שמחפש את הירח, וארבעה צעירים ישראלים שנוסעים להופעת זריחה על מצדה.

למען האמת, למעט הקטע הישראלי, אין לי מלים טובות לומר על הספר. הקטעים תלושים למדי, מרחפים בחוסר משמעות, לא משכנעים בהיתכנותם, ונשכחים בקלות. הנגיעה שלהם לשמש הכבויה שולית, והנסיון לדחוס סיפורים משמעותיים לסד הצר של החשכה אינו עולה יפה. הקטע הישראלי הוא האמין היחיד, אולי מפני שאין בו יומרה לספר סיפור חיים מקוצר, או להציג מהפך מהותי פתאומי. נמצא פה את חסיד הקונספירציות המוכר כל-כך מכל משבר או שמץ של משבר, את היפוכו, הבחור החרד מן השינוי ומאובדן השליטה, ובאופן כללי את התחושה של "זה מה יש, אז בואו ניהנה מההופעה ולא נשבור את הראש". כמו בחיים.

לאור שהם יש כושר ביטוי, אבל אין בו די כדי שאוכל להמליץ על הספר.

שתים בית הוצאה לאור

2023

"ככה זה אתנו, המשוגעים. אנחנו מבינים מצוין. יותר טוב מכולם". לַלָּה, המאובחנת כסובלת מהפרעת אישיות בי-פולארית, מספרת בשצף-קצף על חייה כילדה וכנערה חריגה ובלתי מקובלת, החווה ניכור והזנחה מצד הוריה ואי קבלה מצד בני גילה. בעת התקפי היפומאניה – מופע מאניה בעל עוצמה נמוכה יחסית – היא חשה בין השאר אי-שקט, תחושת עליונות וחוסר סבלנות. אלה באים לידי ביטוי במונולוג שהיא נושאת כשהיא מאושפזת במחלקה לפגועי נפש, תחליף למאסר שהיה נגזר עליה בגין מעשה אלים שביצעה, ושפרטיו יתבררו במהלכו של הספר.

קוים רבים משותפים לללה ולהולדן, גיבורו של "התפסן בשדה השיפון" (על המחווה להולדן ספרה מגי אוצרי בראיון, שבו דברה בפתיחות גם על הרקע האישי לכתיבת הספר). שניהם בני נוער על סף הבגרות, הרואים את העולם בשחור-לבן, מעבירים בזעם ובבוז ביקורת על החברה בכלל ועל המבוגרים בפרט, חשים עליונות כלפי כל מי שאינו עומד בסטנדרטים שקבעו, עוסקים באופן כזה או אחר בניצול מיני, ותוהים על משמעות החיים. שניהם מלווים בדמות צעירה וטהורה, אי של יציבות בתוך סערת חייהם. לשניהם גם צדדים רכים ופגיעים, שיש "לחפור" מעט כדי למצוא אותם. "חיבוק זה טוב", אומרת ללה ברגע של רוך, "חיבוק עזר לי קצת לפעמים, אבל חיבוק עוטף רק את הגוף. וזה לא מספיק כי בתוך הגוף שלי אני לבד, ונגד זה אין מה לעשות". שניהם כמהים להבנה, ונואשים מלמצוא אותה. ללה, ברגע של כנות, מגלה שהיתה רוצה להבין את הזולת, אבל אין לה יכולת להתמודד עם מורכבות הרגשות של מי שאינו היא. "לפעמים עדיף להמשיך לחשוב שאנשים הם פלקט. לא לגלות שלכל אחד יש חרא בחיים. כשאנשים נהיים ישויות מורכבות אז גם הרגש נהיה עיסה, ולמי יש כוח לזה".

חוויתי עליות ומורדות במהלך הקריאה. יש משהו משחרר ביכולת להפשיט כל נושא מורכב עד לליבתו הפשטנית, ולהשתלח בו ללא מעצורים. נכבשתי תחילה בחופש הזה, אבל הוא קיבל בהדרגה – או שלקח לי זמן להבחין – גוון דווקאי שעיקֵר במידה מסוימת את ההנאה מן ההתמודדות עם האמירות הנוקבות ומשולחות הרסן של ללה. ושוב בהדרגה – או שוב עיכוב שלי – תפיסת העולם שלה הלכה ופינתה מקום לאישיותה, לחוויותיה, ליאוש ולטלטלות שהיא חווה, והלב נכמר.

"אנשים שומעים אותי אבל לא מנסים להבין מה עומד מאחורי. מה הסיבות לתוצאה שהיא אני". אולי זהו המשפט החשוב ביותר בספר.

כתוב היטב, נכנס ללב ומומלץ.

ציור העטיפה הנאה הוא של אביטל בורג.

שתים בית הוצאה לאור

2023

בגד ובגידה – האם היחס לאחד גורר את השניה? רופאה בגיל המעבר, המספרת את הסיפור בגוף ראשון, מפגינה אדישות לחזותה. למרות הביקורת של חברותיה ושל בתה, היא נקיה מאיפור, לובשת את מה שנוח ולאו דווקא את מה שאופנתי, וגם אם היא תוהה לפעמים על בחירותיה היא ככל הנראה לא תשנה אותן. "דווקא משום שאני די מכבדת את עצמי, הנוחות חשובה לי יותר מכל דבר אחר", היא עונה בלבה לטענה שאשה שמכבדת את עצמה תקפיד על לבוש יצוגי יותר משלה. כשמתעורר בלבה חשד שנעמן בעלה בוגד בה, היא אינה יכולה שלא לתהות אם לבחירתה זו יש חלק בכך. את יריבתה האלמונית היא מתארת לעצמה כמי שמקפידה על ה"כללים".

ואולי לא הביגוד הוא שמרחיק את בעלה, אלא לשונה העוקצנית, וחוסר היכולת שלה להמנע מלראות את הצדדים השליליים בבני האדם? "תמיד יש לך משהו רע להגיד," אומר לה נעמן במשפט הפותח את הספר. כזאת היא המספרת, לא מייפה ולא מתייפייפת. אבל היא לא מנותקת, לא אדישה, לא חיה בבועה משלה, מוכנה "לשפר" את עצמה. לכן היא נענית להצעה של חברתה להצטרף לסדנה שתלמד אותה "להכיל". היהפוך כושי עורו? לא. "בסתר לבי אני יודעת שאצלי כושר ההכלה הוא לא יותר מיכולת איפוק. פיתחתי בסדנה את יכולת האיפוק שלי. הצלחתי להתאפק, בלי מאמץ מיוחד, מלומר משהו רע, אבל לא יכולתי להתאפק מלחשוב אותו". כשהיא מנסה לתרגל "הכלה" באמצעות הפחתת ה"אני", היא נדונה לכשלון. "עם כל הרצון הטוב לא יכולתי לאיין את עצמי. אני מתייחסת לעצמי די ברצינות".

אז להשתנות היא לא יכולה, ולמה שתרצה בכך בכלל? אבל גם אם היא משלימה עם מי שהיא, חשד הבגידה מוסיף לפעפע ולייסר אותה. נראה שנעמן אוהב אותה ומסור לה, ויחד עם זאת הוא לפתע מקפיד יותר בלבושו, שופך על עצמו בושם בנדיבות, נעלם בשעות בלתי סבירות, וכל התנהגותו מצביעה על שמירת סוד. כשהמספרת מנסה להבין מה מתרחש, היא מגלה על הדרך כמה סודות ילדות שהדחיקה, ותוהה על הקשר בין ההסתרות של העבר לחרדתה מן ההסתרות של ההווה.

לא אספר, כמובן, מה יתגלה לה בסופו של דבר. אומר רק שלמרות כמה רמזים לא ניחשתי לאן הדברים הולכים.

אהבתי מאוד את דמותה של המספרת. היא כנה, אנושית, אמיתית, מודעת לעצמה ולא מתנצלת. סגנון הדיבור שלה משקף נאמנה את אישיותה, והשנינות הנחרצת שלה כובשת. נהניתי להכיר אותה, ולעקוב אחר סיפורה האמין והמשכנע. פחות אהבתי את הבחירה להשאיר קצוות פתוחים בעלילה, כמו סיפור הדריסה או הבחירה של הבן בבת זוג שהיא בבואה של אמו, ובעיקר את הבחירה לשים לעלילה קץ בנקודה קריטית. הייתי שמחה לגלות כיצד המספרת תתמודד עם הגילוי הדרמטי. אמנם נעמן, טיפוס שלמרות מסירותו לא הייתי רוצה אותו בסביבה, אומר לה כי "מה שחשוב זה ששום דבר לא השתנה וגם לא ישתנה בחיים שלנו. אל תדאגי", אבל מה שהתגלה בהחלט משנה הרבה מאוד. כן, אני יודעת שהיא דמות ספרותית, לא אדם בשר ודם, ובכל זאת מסקרן אותי לדעת אם היא תבחר בתגובה שהייתי אני בוחרת אילו הייתי במקומה.

כתוב היטב, מהנה, מעורר מחשבה ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2023

רוני אף פעם לא מרוצה. היא מוצאת שלווה רק בעבודתה כצורפת, מבצעת עבודות הלחמה עדינות וסבוכות, אבל בכל מקום אחר ובכל סיטואציה אחרת היא עצובה, לא מסופקת, נטולת אנרגיה. היא נשואה, מהסיבות הלא נכונות, לעופר שאוהב אותה באמת, ואֵם לשקד המקסים, אבל את שניהם היא מאמללת ברמה כזו או אחרת. היא לא אדם רע: היא משתדלת להעמיד פנים של אם טובה, היא נכדה מסורה לסבה. אבל היא כנראה לא מסוגלת לאושר.

למה? לא ברור, וזהו בעיני אחד מליקויי הספר. גם אחרי שסיימתי אותו אין לי יכולת לומר שאני מכירה את רוני. ונניח שהלמה אינו חשוב. נניח שהדכאון של רוני הוא פשוט נתון. אז מה עושים אתו? לאן הוא הולך? מה נבין ממנו? הספר, שלא סיפק את נקודת ההתחלה, אינו מספק גם איזשהו סיום – לא, הרגע היחיד של ספק אושר בסוף אינו משכנע – משהו שאפשר לקחת ממנו ולהרהר בו. רק עוד ועוד מאותו הדבר. שוב העיניים הגדולות של שקד, שוב ליטוף היד של הסבא. נכון, דכאון הוא כזה, בור שחור של שגרה מייאשת, עם אפשרויות למוצא אך בלי יכולת לנצל אותן. אבל בספר צריך להיות יותר מזה.

בצד החיוב, בשונה מדמות בלתי מוסברת, מתקרבנת ותלושה כמו גיבורת "מחר ניסע ללונה פארק", הגיבורה שבראה ציפי בן שלום מודעת לעצמה. אם במהלך יותר מדי זמן נוצר הרושם שהסופרת מבקשת להצביע על הטרגדיה שארעה לרוני ולעופר כעל נקודת שבר שהרסה אותם, רוני עצמה מבינה שהיא לא יכולה להטיל את האשמה על הטרגדיה, ששורשי הבעיות שלה מצויים הרבה מעבר לאותו ארוע נורא. "אבל זה היה ככה גם קודם, רוני, בואי נהיה כנים, זה היה ככה גם קודם", היא אומרת לעצמה ברגע קשה של כנות, והקטע הזה, שבו היא מודה שהיא לא מסוגלת לחוש דבר מבלי לסובב אותו סביב הרחמים העצמיים שלה הוא החזק ביותר בספר. לטעמי, הוא יכול היה להגיע מוקדם הרבה יותר, והספר היה יוצא נשכר מצמצום החזרתיות.

לציפי בן שלום יש כושר ביטוי ויכולת לתאר דמויות ומצבים, אבל כושר ביטוי בלי סיפור אין בו די מבחינתי.

שתים בית הוצאה לאור

2023

נפשותיהם של מוריה וידין נקשרו זו בזו עוד בגיל הגן, כשהוריו של ידין עברו לגור בשכנות למשפחתה של מוריה בישוב קטן ביו"ש. הם נאלצו להתנתק כשידין והוריו עזבו את הישוב, הפכו לזוג בחשאי בגיל העשרה, ושוב נפרדו. שניהם כמעט בחרו בזוגיות אחרת, אבל מות אמה של מוריה, שהיתה במידה רבה אם שניה לידין, חיבר אותם שוב והם נישאו. על פניו שוררת ביניהם הרמוניה. שניהם נטשו את הדת ואת ההתישבות. ידין עובד כמדריך טיולים ונעדר רבות מהבית, מה שמאפשר למוריה, שהיא סוג של זאב בודד, אדם בתוך עצמו, ליהנות משני העולמות – גם להיות חלק מזוג וגם לחוות את השקט והבדידות שהיא אוהבת. אבל בעוד ידין נכנס לנישואים בלב שלם, מוריה אינה מפסיקה להתלבט ולתהות אם לא "הוחתמה" מילדות על הקשר הזה במקום לבחור בו מרצונה.

יחסיהם נקלעים למשבר של ממש כשמוריה חווה הפלה טבעית בחודש השלישי להריונה, ובמשך שלושה שבועות אינה משתפת את ידין. אולי עוצמת החוויה עזה מכדי למצוא לה מלים. אולי היא מבקשת להאחז עוד בעובר, שהם מכנים מיגל, והצהרה על ההפלה תהפוך את אובדנו לסופי. ואולי היא מתקשה לדבר על מוות, כשמותה של אמה הוא הצלקת של חייה. מכל מקום, אחרי שלושה שבועות היא בוחרת לשתף את ידין באופן שפוגע בו, והוא קם ומסתלק אל הטבע. מוריה נותרת בחברתו המדומיינת של מיגל, ומספרת לו את קורותיהם של הוריו.

רעיה ג'קסון זלקינד כותבת ביד בטוחה, הספר קריא מאוד, ובכל זאת לא הצלחתי להקשר אליו. מכאוביה של מוריה נותרו רחוקים ממני, והיא הצטיירה בעיני בעיקר כילדה מפונקת, כזו שמחפשת קשיים וסיבות לתלונות. כן, למרות ההפלה, למרות מות אמה האהובה. משהו בה מאוד לא בוגר ומאוד לא משכנע. הטראומה של האינתיפאדה, המחנק שבקהילה קטנה, הוויית החיים על הקצה, שעל פי הטקסט שעל הכריכה הסופרת נותנת להם קול חדש, נוכחים בו בשוליים בלבד, רקע חיוור להתמודדות עם ההפלה, ובשום אופן אינם מהווים הסבר לאישיותה (אם בכלל היתה כוונה להשתמש בהם כהסבר).

אסכם בהמלצה מסויגת.

שתים בית הוצאה לאור

2022

גיל וסול היו חברות מילדות. בפרק הפותח את הספר גיל מרותקת לספה בביתה בשל שמירת הריון. סול, שנעלמה מחייה ללא הסבר שנים קודם לכן, מחדשת במפתיע את הקשר. סודות מן העבר, שאולי מוטב היה לו נשארו חבויים, פוקחים את עיניה של גיל להבנה שונה של החברות הארוכה והקטועה, ובספר היא מספרת אודותיה.

הקשר בין שתי הבנות הדהד לי את זה שבין גיבורות "החברה הגאונה". סול, כמו לילה, היא הכוח הדומיננטי, האגוצנטרי. גברים נמשכים אליה, בנות מקנאות בה. היא בלתי צפויה, אפילו לחברתה, קשובה בעיקר לעצמה, ורואה את החברוּת מבעד למשקפיים של תועלת. היא זקוקה לחברה כמו גיל, חברה שחלשה ממנה, מוקסמת ממנה, נכנעת לשגיונותיה, מוכנה לקבל אותה שוב ושוב למרות שהיא חוזרת ונפגעת. גיל, גרסה קיצונית של אלנה, היא ה"מרובעת", האפורה. היא חסרת בטחון ביכולתה ליצור קשרים בין-אישיים, ולכן, כעדותה, היא כמו ברווז מוחתמת על הראשון ששם לבו אליה, על סול כחברה ועל נדב כבן זוג. היא תניח את רצונותיה בצד כשתיקרא להשביע את רצונותיה של סול, ותנשך שפתיים כשתיפגע.

כשסול שבה ומופיעה בחייה של גיל, אחרי שנים של שתיקה ושל התעלמות מתחינותיה של חברתה לקשר, מסתבר שהיא זקוקה לה. כדי לשכנע את גיל להיענות לה, היא מסבירה את סיבת היעלמותה, מתעלמת – שוב – מן הכאב שההסבר גורם. אמנם נרמזתי מספר פעמים באשר לסוד שעומד להיחשף, כך שהייתי מוכנה ולא מופתעת, אבל ההבנה של גיל עד כמה היתה עיוורת הכאיבה כאילו הגעתי אליה יחד איתה.

מורן פרידמן, בספר ביכורים כתוב היטב וצובט לב, מיטיבה לתאר את הקשר הא-סימטרי בין שתי הנשים. למרות שמתעורר הרצון לנער את גיל ולשחרר אותה, הסופרת מצליחה להמחיש את חולשתה ולהבהיר עד כמה היא נעדרת יכולת למחוק את סול מחייה. ויחד עם זאת, היא מצליחה גם לעורר רגשות חמלה מסוימים כלפי סול, ולרגעים לגרום לקורא למתן את השיפוטיות כלפיה.

"סולו", שם החיבה של סול בפי גיל, משקף גם את בדידותה של האחרונה שנותרה בסופו של דבר מרוקנת מחברוּת ומאהבה.

מומלץ בהחלט.

שתים הוצאה לאור

2023