"היעלמות של מישהו היא הדבר הכי נוכח שיכול להיות […] אבא נעדר תמיד נוכח ואף פעם לא נמצא, זה סיפור שנתלשו ממנו פרקים רנדומליים, ותמיד משאיר אותך במתח כי לעולם לא תקרא את הפרק האחרון"

אנה נולדה בינואר 1976, באותו יום שבו אביה מיגל נעלם. מיגל, שהיה פעיל במחתרת נגד השלטון בארגנטינה, הבטיח להיות נוכח בלידת ילדו הראשון, אבל יצא לשדוד בנק כדי לממן את הפעילות המחתרתית, האמין שנבגד, ובחר להמלט. הוא לא חזר מעולם, הצטרף לסטטיסטיקה העגומה של שלושים אלף איש שנעלמו באותן שנים. אשתו מוניקה ילדה את אנה בלעדיו תוך מנוסה מהבית. מירטה, אמו של מיגל, סבתא של אנה, הצטרפה לארגון האימהות מכיכר מאי, אותן נשים ש"ממשיכות לצעוד פעם בשבוע, לבקש את הילדים שלהן בחזרה. הילדים שנלקחו לפני שלושים שנה וכבר לא יחזרו, הצדק שאף פעם לא ייעשה. לא לדעת מה קרה לילד שלך ולהמשיך לחיות זה עינוי שלא ברא השטן". הוריה של מוניקה נמלטו לישראל, ואחרי מספר שנים הצטרפו אליהם גם מוניקה ואנה.

אנה גדלה כילדת דור שני לטראומה. מוניקה בחרה לסתום את הגולל על העבר, לא לערב את הבת בארועי העבר ולא לחטט בפצעים של עצמה. "היה לי חשוב לגונן עליה מהעבר, וככה עשינו תמיד. עם כל מי שקרוב אליי רבתי על זה, שישאירו את העבר הזה רחוק ממנה", היא אומרת לאדוארדו, חברו הטוב של מיגל שהמשיך כל השנים לרדוף אחר כל קצה חוט כדי לברר מה עלה בגורלו. "מה רצית שאעשה? שאשאר תקועה במחשבות על המקום הזה? גם אם הייתי רוצה, לא הייתי יכולה. אתה יודע כמה שנים לא היה לי זמן לחשוב על כלום? שלא לדבר על לעבד את זה?", היא מסבירה את הבחירה שלה לעסוק בהווה בלבד. אנה, שבעת התרחשות העלילה היא כבר בת שלושים ושתים, ידעה תקופות של סקרנות ושל אדישות, תקופות של תהיה ושל דחיה. כי כמו שהיא אומרת בציטוט שבפתיחה, ההיעדרות נוכחת תמיד, אי אפשר להתעלם ממנה גם אם ממש רוצים. היא משפיעה באינספור דרכים על הכל בעצם.

כשאמה של מוניקה נפטרה, משהו נסדק בהחלטה הנחושה של מוניקה לא לחפש תשובות. בין חפציה של אמה מצאה תמונות של מיגל שצולמו כנראה אחרי היום הגורלי ההוא. אולי בגלל היתמות החדשה לא הסתפקה הפעם בהצצה בהן ובהנחתן בצד. עיון מעמיק בתמונות העלה את ההשערה שאולי מיגל ביים אותן במטרה להעביר רמזים, שבאותם ימים לא יכול היה להעביר באופן ישיר. אולי גם הסימנים הסתומים שבגב התמונות נושאים משמעות כלשהי. בהחלטה ספונטנית, שהפתיעה את כל מי שהכיר אותה, הודיעה מוניקה שהיא נוסעת לארגנטינה, לראשונה מאז עזבה. אנה הצטרפה אליה. וכך נפתחת העלילה, שפורשת מסע פיזי ונפשי, קצת בלשי ומאוד רגשי, בתקווה לזכות בסגירת מעגל. למרות תקווה בלתי רציונלית שמפעמת כנראה בלב כל מי שאהוביו נלקחו והועלמו, אף אחד אינו באמת מאמין שסגירת המעגל תגיע בדמות נס שישיב מישהו מהם בחיים. סגירת מעגל היא ידיעת הסוף, עדות של מישהו שראה, מציאת מסר שהוטמן. מוניקה, אנה, מירטה ואדוארדו מייחלים ל"מגע" שכזה עם מיגל.

"שקופיות" אינו ספר אוטוביוגרפי, אבל הוא שואב מחייה של נוני קופמן, שאביה נעלם בתקופת הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה. ניכר מאוד שהיא מכירה היטב את הנושאים שעליהם היא כותבת, גם בפן הציבורי, כמו תיאור האוירה בארגנטינה בשלוש תקופות שונות, ובעיקר בפרטים המרכיבים את היומיום של הדמויות, הראשיות והמשניות. אנשים שונים מתמודדים בדרכים שונות עם טראומות עבר, בין אם חוו אותן בעצמם ובין אם חוו אותן מיד שניה, ולכולם ניתן ביטוי משכנע ומלא חיים בספר. תעלומת גורלו של מיגל מניעה את העלילה, אבל לא מדובר בסיפור בלשי, אלא בסיפור משפחתי, חברי, ומאוד אנושי, כתוב כהלכה, מעניין ומרגש.

מומלץ בהחלט.

כריכה – סוכנות לסופרים

2026