בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1948 נערכו קרבות בחרבת מחאז שבנגב בין הצבא המצרי ובין לוחמי חטיבת יפתח. הקרבות הללו תוארו במפורט בספרו המונומנטלי של ס. יזהר "ימי צקלג". בהרצאה שנשא ב-2007 אמר הסופר בין השאר: "הסיפור הזה של ח’רבת מחאז, הסיפור ההיסטורי או הסיפור הבדיוני, מספר על תקופה, על אנשים, על אידיאות, על רצונות שהיו באיום נורא, איום טוטאלי. ובכוח של נעורים, ובכוח של שובבות, ובכוח של הכרה ברורה שאין דרך אחרת בה נלך, נלך עד תום. הדברים האלה השתנו לחלוטין. אינני רוצה להגיד לטוב או לרע, אלא אחרת. יש לנו עכשיו עם אחר, יש לנו חברה אחרת, ואתם הם אלה שהם אחד היהלומים שבהיסטוריה שלנו".

על רקע אותם קרבות מתרחשת עלילת "אני פחדן אני" שכתב פוצ'ו, אשר השתתף בהם בפועל. בדרכו השונה מאוד מזו של ס. יזהר מספר אף הוא על אותה הכרה שאין דרך אחרת, וגם על השובבות והנעורים והאידאות. כמה מגיבורי הספר, המבוססים על דמויות אמיתיות, הופיעו גם בספריו האחרים, ביניהם "חבורה שכזו" ו"יוסל'ה, איך זה קרה?". גם "המורה הדגול שמילקיהו" צץ בזכרונותיהם.

המספר הוא יורם, שמגדיר את עצמו כפחדן, וחש בלתי מוצלח בהשוואה לאחיו התאום שייקה, גם אם העובדות האובייקטיביות מעידות אחרות. יורם חש מרוצה מצד אחד מהכשרת הקשר שארגן לו אחיו, ומצד שני חש תסכול על היותו מרוחק מפעילות קרבית. הוא מצליח לשכנע את שייקה לקחת אותו אתו לאזור הכנרת לחזות במתרחש שם. למרות הזעזוע שספג – "עוד לא מלאו לי שמונה־עשרה. את המלחמה צריך להכיר טיפין טיפין, ולא בבת־אחת ככה" – נסחף איכשהו להצטרף כוחות הלוחמים ונשלח לנגב. סיפוריו מן הימים שעשה שם מתרכזים בעיקר באנקדוטות משעשעות מחיי החיילים, מתיאור הטיפוסים השונים והיחסים ביניהם, מחלומותיהם על בנות, וגם מהשלומיאליות שהוא מייחס לעצמו, שוב ללא קשר למציאות. הוא מתאר את הקרבות, בדרך כלל במין נעבעכיות של מי שאינו באמת מודע לסכנות, למרות שהוא כמובן מודע להן. הוא מלגלג על נטייתם של הלוחמים להגזים בעלילות גבורותיהם (הוא עצמו שואל סיפורים ששמע מאחרים ומייחס אותם לעצמו), מספר על הפער בין החזית והעורף התל-אביבי (יש דברים שכנראה אינם משתנים), ועוד. הוא אינו מרבה בהבעת רגש, אבל מעשיו מעידים על מה שהוא חש באמת – הדאגה לחבלן תמהוני שמשוטט בשטח ושוכח לחזור, הזינוק תחת האש כדי להציל חבר. אפילו על מותו של אחיו הבכור בפיצוץ בבית מלאכה לנשק של ההגנה הוא יותר מדווח ופחות מתייחס ברגש. אין לו פנאי, ומן הסתם אין לו את הפריבילגיה להשבר תחת עומס הכאב.

ובכל זאת מדי פעם הוא משחרר אמירות נוקבות. כך, לדוגמא, הוא מספר על חווית הנסיעה המשותפת עם קבוצת חיילים שנשלחה להלחם בחרבת מחאז: "כן, היתה זו השירה שזיעזעתני כל כך. כבר שמעתי הרבה שירות בחיי, אך לשירה זו גונב טעם מיּוחד ודבקות מיוחדת שלא ידעתי עד כה. רק כשירדנו ליד תל־נג‘ילה, בעוד הטנדר ממשיך לנסוע לעבר הגבעה העולה באש, הבנתי. היתה זו שירתם של נדונים למוות. הרגשת הקץ המתקרב הוא שהתגנב לתוך מיתרי הקול והרטיטם עד כדי כך. ליד התל שלנו נפרדנו מהם וזמן מה נשארנו לעמוד ליד הדרך, קולטים אבק וצלילי שיר עז ורואים את המכונה הטסה ואצה לעבר גבעה אחת אפופת עשן". ועל חבורתו שלו, שלחמה פעמיים במקום והפעם יועדה לתפקיד אחר, הוא כותב: "אתה, ההלך, המסייר כיום להנאתך בשבילי הנגב, אנא, סור לתל־נג‘ילה. תמצאנה בנקל, תראה גבעה, ועליה עץ אשל בודד, רחב צמרת. טפס עליה וראה תראה, כי היא מלאה אבנים. כל הגבעה מרוצפת אבנים עגלגלות, חלקות. מובטחני, כי לא תאמין לדברי, אך אני מוכן להישבע בפניך בכל היקר לי. האבנים הכבדות הללו הן אבנים אשר נפלו מהלב, לבם של עשרים נערים, שהתבשרו כי לא הם הנשלחים הפעם לחירבת־מחאז…". דווקא משום שהספר עוטה חזות הומוריסטית, לעתים קלת דעת, הקטעים הנדירים האלה עוצמתיים במיוחד.

כפי שס. יזהר ציין בדברים שלמעלה, הדברים השתנו מאז ימי הפלמ"ח ומלחמת העצמאות ועד הימים בהם נשא את נאומו, והם המשיכו להשתנות מאז. כמה מן הדברים שכתב פוצ'ו לא היו נכתבים היום – ניחוח של שוביניזם, זלזול באויב, השלמה אדישה לכאורה עם נפילת חברים כאילו זו דרכו של עולם (אולי כי גברים אינם אמורים לבכות). ובכל זאת, אם להסתמך על דברים שהחלו להכתב על המלחמה האחרונה, תחושת ההתגייסות ההכרחית תחת איום טוטאלי עודה מתקיימת. כותרת ספרו של שחר תורג'מן, מפקד מחלקת סיור בגדוד הנדסה, כנראה מתמצתת זאת במדויק – "עכשיו תורנו".

הספר מצוי כולו בפרויקט בן-יהודה, והוא מומלץ מאוד.

מסדה

1966