"די, אני לא רוצה יותר," הגיבורה שלי מתמרדת, "תחזירי לי את השִכחה".
והיא צודקת, למה להטיל עליה את כל הסבל הזה, בשביל מה, צריך לקחת ממנה שוב את הזכרון, לסלק מהראש שלה את כל התאריכים והמקומות והשמות, לא להשאיר כלום.
נורית גרץ כותבת את דמותה של אשה דמנטית, עדיין מודעת לעצמה, מודעת לבלבול שבו היא שרויה. זו אינה כתיבה ספרותית כפשוטה, כלומר הצטמצמות לבריאה של דמות יש מאין. האשה, נטולת שם רוב הזמן, למעט אפיזודה אחת שבה ניתן לה השם שרה, היא גם בדיונית, וגם בת דמותה של הסופרת ובת שיח שלה, וגם בדרך כזו או אחרת מייצגת איזשהו קולקטיב, נצר לדורות רבים של אסונות, שמתהלכת במדינה במשבר שאחרי שבעה באוקטובר, חיה בעבר ובהווה גם יחד, ומנסה למצוא חלקת אלוהים קטנה נטולת מטענים וזכרונות. "תחזירי לי את השִכחה", היא מבקשת, ואם כי איש אינו מבקש לעצמו דמנציה, אפשר להזדהות עם בקשתה.
הסופרת עצמה, מן הסתם, אינה רוצה לשכוח. בשיחה מעניינת עם מיה סלע ב"מה שכרוך" היא מדברת על תרבות שוכחת, ולא בחיוב. בספר היא מוליכה את הגיבורה שלה אל המרד הגדול נגד הרומאים, אל מחנות הריכוז, אל המלחמות ואל השבעה באוקטובר, נותנת קולות ופנים לקורבנות של הסכסוכים מבית ומחוץ. הדברים שאינה שוכחת נעים בטווח שבין הלאומי לפרטי, ועוברים גם באנשים שבחייה, כמו הפרק הנוגע ללב על מונה זילברשטיין, הכולל הכאה על חטא ההתעלמות ממצוקתה.
הזכרונות של הסופרת, ושל הדמות שיצרה ושאתה היא משוחחת, נחווים דרך פריזמת תפיסת העולם של הכותבת, והם לפיכך סלקטיביים ופרשניים. זה רק טבעי. מה שפחות טבעי בעיני הוא החיבור, שלטעמי אינו עובד, בין הקטעים השונים. יותר מדי זכרונות, תלושים זה מזה, נרקחו כאן יחד, אפילו ללא קשר אסוציאטיבי, כאילו אם הספר הזה כבר ממילא לא ייכתב אז אין צורך לשמור על קוהרנטיות. "מישהו קורא בשמי ונעלם" ו"ממילא גורלך נחרץ" נכתבו באותו סגנון, רצף משוטט של הרהורים, שנע בין אז ועכשו, בין המשפחתי לציבורי, אבל למרות זרם התודעה שבהם הם מהודקים, זורמים חלק. הפעם, זו לפחות החוויה שלי, החיבורים חורקים, וחבל.
כנרת זמורה דביר
2026
