קטגוריה: ספרים מומלצים בהסתיגות

בספרו "ברוקלין" תיאר קולם טויבין את קורותיה של אייליש לייסי, צעירה אירית שנשלחה על ידי אמה ואחותה להתגורר בארצות הברית. "לונג איילנד" מתרחש כעשרים שנה אחר-כך. אייליש גרה עם בעלה טוני ושני ילדיהם במתחם ובו ארבעה בתים, שבהם התנחל שבט פיורלו, הורי בעלה, אחיו ובני משפחותיהם. אייליש היא האירית היחידה במשפחה שכל חבריה מוצאם מאיטליה. היא אולי הכלה החביבה על אמו של טוני, כפי שטוען אחד האחים, אבל היא בהחלט מצויה מעט בשוליים, לא לגמרי מבינה את ההווי המשפחתי. היא למדה לחיות עם הביחד ועם הלחוד, ומן הסתם היתה ממשיכה כך עד זקנה ושיבה, אלא שבשורה מפתיעה מערערת אותה.

גבר זועם מופיע בביתה של אייליש, מספר לה שטוני הכניס להריון את אשתו, ושאין לו כל כוונה לגדל את התינוק שייוולד. מיד לאחר הלידה הוא מתעתד להניח את התינוק על סף דלתה ולשכוח ממנו. אייליש מוכנה לסלוח לטוני על הבגידה, אבל מסרבת לכל קשר עם הילד הזר. כשמתברר לה שהמשפחה החליטה מאחורי גבה לגדל את הילד במתחם כאחד משלהם, היא תופסת מרחק. אמה שבאירלנד עומדת לחגוג יום הולדת שמונים, ואייליש מנצלת את ההזדמנות לנסוע לשם. שני ילדיה יצטרפו אליה בהמשך, ולה עצמה אין מושג אם בכוונתה לשוב הביתה. כדי להוסיף על מבוכתה, באירלנד היא נפגשת עם ג'ים, שאתו ניהלה רומן בספר הקודם מבלי לספר לו שהיא כבר נשואה לטוני, ושאותו נטשה בלי לומר מילה. ג'ים, שמאורס לאחרת אך עדיין לא סיפר זאת לאיש, מוכן להשליך את חייו ואת אהוביו למען הקשר עם אייליש.

הדמויות בספר נעות בין אמינות למופרכות. טוני הוא דמות מצוינת, גבר שקרוע בין הנאמנות השבטית לנאמנות לאשתו. ננסי, ארוסתו של ג'ים, גם היא דמות משכנעת ונכנסת ללב, אלמנה שנאבקת על השרדות עצמאית, ולומדת ללא הרף כיצד לנהל את חייה בתיאום עם שלושת ילדיה. גם אייליש רוב הזמן משכנעת. ב"ברוקלין" היא הצטיירה לי כפסיבית ודמותה תוארת בשטחיות כלשהי. ב"לונג איילנד" היא מפגינה, לצד הבלבול המתבקש, בגרות ושיקול דעת, והיא ברורה גם כשהיא הפכפכת ומתלבטת. ג'ים, למרבה הצער, נותר מעורפל. הגבר השקול, האמין, בן הזוג האידיאלי, הבוס האהוד, זה שיודע להקשיב, לתת כתף, הופך את עורו בשניה. זה לא עובד, מבחינתי. הדמויות האחרות שסביב אלה נופלות לעתים לתוך סטראוטיפים, או מקבלות תפקיד מעט מלאכותי בהנעת העלילה (האחים העשירים של טוני ושל אייליש), אך רוב הזמן משתלבות היטב.

מבלי להצביע על כך במישרין, טויבין יוצר הקבלה בין השבטיות של המשפחה האיטלקית בלונג איילנד לשבטיות של העיירה אניסקורתי באירלנד. כאן וכאן החיים מתנהלים לעיני כל, נתונים לבחינה תחת זכוכית מגדלת בלתי חומלת, והחריג עשוי למצוא עצמו מחוץ למעגל. הסופר מתאר את שתי האמהות הדומיננטיות, אמו של טוני שמנהלת את המשפחה ביד רמה, ואמה של אייליש שמשליטה את רצונה בדרכים אחרות. הוא מקביל גם בין שני האחים משני עברי האוקינוס, שמספקים לאייליש, כל אחד בתורו, אמצעים לממש את תכניותיה. בעיני ההקבלות הללו, ועוד כאלו, הן אחד ההיבטים המוצלחים של הספר.

היבט מעניין נוסף הוא המפגש בין האמריקאיוּת לאירלנדיוּת וחווית המהגרים. אייליש לא חדלה להיות אירית, אך סיגלה גם את האמריקאיות, ופרטים קטנים בהתנהלותה – מכונית שכורה לטווח ארוך, בגדים שונים, חיבה למכשירים שמקלים על החיים – מהווים צרימה בהווי המקומי. אחרי שני עשורים מחוץ לאניסקורתי, היא עדיין חלק מן המקום אך גם מעט מחוץ לו, כמו בשבט האיטלקי בלונג איילנד, לנצח בין שתי תרבויות.

למרות הקשר העלילתי, "לונג איילנד" יכול להקרא בנפרד מ"ברוקלין", משום שהסופר משלים את הפרטים הנדרשים להכרת הדמויות. בעיני הוא טוב יותר מקודמו, ובכל זאת בגלל דמותו הבלתי אפויה דיה של ג'ים ובגלל כמה פרטי עלילה שאינם מתיישבים היטב, אסתפק גם הפעם בהמלצה מסויגת.

Long Island – Colm Tóibin

שוקן

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: עדינה קפלן

"מתנה וצלקת" מצרף יחדיו שתי נובלות. הראשונה, ששמה כשם הספר, מספרת על מיכאלה, שתורמת בהתנדבות כליה לילד זר. השניה, "הפי אנד", מתארת תקופה בחייו של רענן, שבה הוא מתנדב בהוספיס. כל נובלה עומדת בפני עצמה, והמשותף ביניהן הוא נסיון להתחקות על סיבותיה של פעולת ההתנדבות.

חיבבתי את הנובלה השניה. רענן, בן שלושים וחמש, מצוי במערכת יחסים ממושכת עם טל, המבוגרת ממנו בשלוש שנים. טל היא ה"גבר" בבית, אם להגרר לסטראוטיפים, רענן הוא הרגיש יותר, החיישני. הוא כמֵה לאהבה, ולמרות היחסים התקינים בינו ובין טל הוא אינו חש שהוא מקבל את מה שהוא מבקש. יתכן שהיה מסתפק בכך, אבל ההתנדבות בהוספיס מפגישה אותו עם איריס, שבערוב ימיה חשה שחיתה חיים טובים עם בן זוגה וילדיה, ובכל זאת מייסרת אותה תחושת החמצה משום שהסתפקה ב"בסדר" ולא הלכה אחר לבה. למה רענן בוחר לבלות שנה בחברת אנשים גוססים? למה נדמה שהוא מוכן לסכן את כל מה שיש לו בשביל להעניק להם "מוות טוב"? רענן מתבקש בינו לבין עצמו לענות על השאלות הללו.

פחות חיבבתי את הנובלה הראשונה. מיכאלה היא אשה תקועה בשלהי שנות הארבעים שלה. שנים אחרי שבעלה בגד בה, אחרי תהליך גירושין שהיא גררה על פני ארבע שנים, אחרי שהוא כבר נישא ולו ולבת זוגו נולד ילד, היא עדיין מתייחסת אליו בינה לבינה כ"גדי שלי", לא מסוגלת להשלים ולהרפות. יש לה כמה גרסאות בתשובה לשאלה למה היא תורמת כליה לזר, למעט התשובה האמיתית: לנכס לעצמה מישהו אחר, "עמית שלי", כפי שהיא מכנה את הילד שמקבל את הכליה. בשונה מרענן, שהוא ברור ואמין ונכנס אל הלב, מיכאלה המשונה נותרת מרוחקת. ה"טריק" של צלקת הניתוח הפוצחת בפעימות בכל פעם שהיא באזור בו נמצא עמית, אינו תופס, מבחינתי. הוא "מחושב" מדי ומרחיק את מיכאלה אפילו יותר.

כושר הביטוי של אודי נוימן נאה, העלילות זורמות בנעימות, ובסך הכל חווית קריאה מעניינת.

עם עובד

2025

הסקירה כוללת מעט קלקלנים

מלאני בת השש-עשרה, שחיה חיים נוחים של שגרה מבורכת עם הוריה ועם אחיה ואחותה, מצויה בעיצומו של תהליך גילוי עצמי, מודעת לגופה, להתבגרותה, למיניותה. ערב שמתחיל בהסתבכות שלה עם שמלת הכלולות של אמה, ומסתיים בהודעה על אסון שבו נספו הוריה, מסיט את חייה מן המוכר והבטוח. יחד עם אחיה ג'ונתן ואחותה ויקטוריה, היא מופקדת בידיו של הדוד פיליפ, שאותו לא פגשו הילדים מעולם. רמז על אישיותו של פיליפ קבלה כילדה, כששלח לה בובה מעשי ידיו שפניה היו גרסה גרוטסקית של פניה שלה. מאז לא שמעה ממנו.

ביתו של הדוד פיליפ הוא מקום מזרה אימה ורב סודות. הדוד פיליפ, גבר מגודל בעל נוכחות מאיימת, שולט בחיי בני ביתו ביד רמה, תרתי משמע. אשתו מרגרט היא אילמת, אולי מפוחדת מכדי להשמיע קול, ונדמה כי היא נתונה למרותו כליל, להוטה להשביע את רצונו וחלילה לא לאפשר לו למצוא סיבה להתפרצות. יחד אתם מתגוררים בבית שני אחיה של מרגרט, פין ופרנסי, גברים ברוכי כשרונות – האחד אמן רבגוני, השני מוזיקאי – שניהם שונאים את פיליפ בכל לבם, אך מצייתים לחוקיו. פין אף סובל, ללא טרוניה המובעת בקול, מנחת זרועו. למה מסכימים שלושת אלה לחיות בצל קורתו של פיליפ, ולמעשה בצלו? מדוע שני האחים אינם נוטלים עמם את אחותם ומסתלקים? מדוע מרגרט טובת הלב כופפת ראשה בפני רודנות? הסבר בלתי מספק יסופק ממש לקראת סיום, הסבר שאמור, כך נראה לי, להוות גילוי סוד, אך ה"סוד" הזה גלוי לקורא העירני כבר משלב מוקדם.

כל מה שמעניין את הדוד פיליפ הוא עיסוק בבניית צעצועים ומריונטות. את הצעצועים מוכרת מרגרט בחנות הצמודה לדירת המגורים, ועליהם פרנסת המשפחה. המריונטות משמשות להצגות תיאטרון קצרצרות שמציג פיליפ בפני המשפחה, כשמרגרט מוחאת כפיים בהתלהבות ומעודדת את מלאני לעשות כמוה. העיקר שפיליפ יהיה מרוצה.

אל הבית הזה, אפוף הסודות, הסובל מהזנחה ומדלות, ונתון במתח תמידי הנובע מן היחסים שבין דייריו ומן הטרור שמשליט הדוד, מגיעים שלושת הילדים. ג'ונתן, שגם קודם לכן התעניין אך ורק בבנית מודלים של כלי שיט, מוצא כאן כר נרחב לעיסוקו, ובשל כישוריו, כמו גם בשל אופיו המסוגר, הוא זוכה, אם אפשר לכנות זאת זכיה, בחסותו של הדוד. ויקטוריה הילדונת מאומצת בחיבה הולכת וגוברת אל חיקה של מרגרט. מלאני, שמגויסת לסייע בחנות, נותרת להתמודד לבדה עם האימה, עם המסתורין, עם אובדן משפחתה ואורחות חייה, ועם אינספור התהיות והפחדים שמעורר בה ביתה החדש. בתוך אלה היא ממשיכה, מדרך הטבע, לגדול ולהתפתח. נוכחות שני הגברים, ובעיקר פין, מעוררת בה רגשות ויצרים שלא הכירה, והיא מנסה למצוא את זהותה בבית מסוגר ומבודד שבו אין לה אפילו מראה שבה תוכל להתבונן בעצמה.

הספר הוא בעיקרו סיפורה של נערה על קו הגבול שבין ילדות לנשיות, אלא שהנושא הזה שבליבת העלילה אינו זוכה בהזדמנות לבחינה מעמיקה, הולך ונאפף בלבול בשל חריגותם של המעורבים, וגולש עד כדי גרוטסקה של מעין אונס ביזארי אלים. בנוסף, רוב הזמן לא קורה בו בעצם דבר. בין הפרק הדינמי הראשון לפרק הדרמטי האחרון, זהו בעיקר סיפור מונוטוני. הוא הזוי, הוא כואב, הוא מפחיד, אבל במקומות רבים כל מה שחוויתי אתו הסתכם ב"נו, אז?". בעבורי לא די בכתיבה מדויקת ובאוירה אפלה כדי להצדיק את הקריאה.

יותר מדי שאלות נותרות פתוחות. בנוסף לסוד שאינו סוד והוא די תלוש מהעלילה, ולשאלות שהזכרתי בפיסקה השניה, כלומר חידת הכניעות של שני האחים והאחות לשגיונותיו של פיליפ, לא ברור מה הביא את בני המשפחה למצבם, מה עלה בגורלם של ג'ונתן וויקטוריה, מה פשר המשיכה של מלאני לפין פרט לעובדה הפשוטה שהוא נמצא בסביבה, איזה מין בני אדם דואגים קודם לפריטים דוממים ורק אחר כך תוהים לרגע על גורלם של קרוביהם, ועוד. בגלל כל הקצוות הפתוחים והמניעים הלא ברורים, קשה להקשר לדמויות למרות אומללותן ולמרות שהן כולן איכשהו מצטיירות כחיוביות, גם כשהן לא (למעט הדוד, כמובן). אין נקודת אחיזה, רק נזילוּת חמקמקה שיוצרת קושי בפענוחן ומונעת פיתוח רגש של חיבה.

בצד החיוב, אנג'לה קרטר, בקול מקורי, מיטיבה לבנות אווירה, ריבוי האזכורים התרבותיים מעשיר את העלילה, והסיפור הקצרצר המצורף בסיום הוא הברקה. יש לציין לטובה גם את התרגום של מיכל אלפון.

בשל איכות הכתיבה מצד אחד וקלישות העלילה מצד שני, אסכם בהמלצה מסויגת.

The Magic Toyshop – Angela Carter

עם עובד

2025 (1967)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

איימי וילר היא שומרת ראש, חובבת ריגוש וסכנה. משימתה הנוכחית היא להגן על רוזי, סופרת פופולרית שאוליגרך רוסי מאיים על חייה אחרי שהכניסה את דמותו אל אחת העלילות שלה. השתיים שוהות על אי מבודד בחברת עובד יחיד של הסופרת, ונדמה שצפויה לאיימי משימה משמימה למדי. העניינים מתחילים להסתבך כשמסתבר שאיימי עצמה היא יעד להתנקשות, ובמקביל הבוס שלה נעלם, אולי נרצח, החברה שהיא עובדת בה מתחילה לעשות רושם מפוקפק, ובכלל נדמה שיש מי שמבקש לסבך אותה במעשי פשע שלא ביצעה. היא מגייסת לעזרתה את סטיב, אביו של בעלה, בלש בדימוס שנגמל מן האדרנלין של המקצוע, ורק מבקש לשבת בשקט בכפר קטן, לחקור מקרים של היעלמות חתולים וכלבים, ולהשתתף בחידונים בפאב המקומי.

השלישיה הזו – צעירה שהסתבכה, בלש חד שראשו בכפר גם כשהוא פיזית במקומות אחרים, וסופרת מזדקנת אנרגטית – צריכה לחמוק ממתנקשים, לעקוב אחרי שביל הראיות שהותירו רציחות קודמות, ולפענח מי באמת עומד מאחורי שלל השמות הבדויים המניעים את רשת הפשיעה.

ריצרד אוסמן רקח עלילה דינמית, רבת תהפוכות, הנודדת בין מדינות ויבשות. כמו ב"מועדון הרצח של יום חמישי", ניתן כאן מקום של כבוד לגיבורים מזדקנים, שנהנים מן החירות הבאה עם הגיל, ומדגימים כי חדות הראיה וההשתטות אינן נחלתם הבלעדית של צעירים מהם. יש בעלילה מרכיבים עכשווים – משפיענים שנאבקים על דקות התהילה שלהם, בינה מלאכותית בשירות הפשע ועוד – לצד התרפקות על נוסטלגיה, והם חיים בשלום בצוותא.  

העלילה לא תמיד משכנעת, יש לומר, השנינות של הדמויות, שמתבטאות רוב הזמן בשורות מחץ ובקלות דעת תמוהה נוכח הסכנות, מתחילה להתיש בשלב כלשהו, והחינניות של "מועדון הרצח של יום חמישי" התפוגגה חלקית אל כתיבה "סדרתית" יותר. הספר מעניק הפוגה משעשעת למדי, אך מי שמבקש ערך מוסף לא ימצא כאן את מבוקשו.

We Solve Murders – Richard Osman

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: רחל פן

אלישע בן אבויה היה מגדולי התנאים אחרי חורבן בית שני, עד שהיה לכופר ולבוגד, כזה ששמו כמעט נמחק והוחלף בכינוי "אחר". דמותו יוצאת הדופן ריתקה חוקרים וסופרים (ביניהם מילטון שטיינברג בספרו המצוין "כעלה נידף"). איל חיות-מן מספר מפיו של אלישע על נערותו, מאז שעזב את בית אביו כדי ללמוד בישיבת לוד, ועד שהוסמך לרבנות בהיותו בן שש-עשרה בלבד, כשהוא מסומן, על פי גרסת הספר, כיורשו של רבי אליעזר בן הורקנוס. מכיוון שאלישע המספר כבר מצוי בערוב ימיו, ובדעתו לספר את כל קורותיו, מן הסתם ייכתבו ספרי המשך.

איל חיות-מן הוא חוקר קבלה, ודבר זה ניכר בספר, השזור מעשי פלאים של יודעי ח"ן ואזכורים רבים של תפיסות קבליות. אלישע עצמו, שהיה אחד מארבעה שנכנסו בפרדס (אחד נפגע, אחד מת, אחד – רבי עקיבא – יצא בשלום, ואלישע, האחר, קיצץ בנטיעות), מתנסה בחזיונות, נאבק ב"תהום" ובטומאה, והוא בעל כוחות שלפעמים יוצאים משליטתו. המאבק האינסופי בין טוב לרע, בין טוהרה לטומאה, הוא, בהשראת רבי אליעזר, הכוח המניע בחייו של אלישע. המאמינים כי יש בקבלה ממש ימצאו כאן שפע מידע שעשוי לרתק אותם. עבור אחרים, היבט פנטסטי זה של הספר עשוי להצטייר כמעין הארי פוטר, כולל האנטגוניסט וזה שאין להזכיר את שמו.

מכל מקום, קבלה או קסם בדוי, לספר יש שני היבטים מרכזיים נוספים, שבעיני הם מעניינים יותר. האחד הוא סיפור התקופה בישראל שאחרי חורבן בית שני, ההתארגנות מחדש, כשמנהיגי העם מנסים לגבש את שארית הפליטה. נדמה שאז, כהיום, הם מתקשים למצוא את המכנה המשותף, להסכים על דרך אחידה להתמודד עם בעיות ולהתכונן לקראת העתיד. המחלוקת ביניהם עשויה להרבות חוכמה, אך עלולה להיות הרסנית, כפי שאומר רבן גמליאל: "החורבן הכחיד בית ועיר, ואילו המחלוקת עלולה להכחיד את העם כולו". דמויות היסטוריות מתעוררות לחיים בין דפי הספר, והשילוב של העובדות עם פרי דמיונו של הסופר עובד היטב.

ההיבט הנוסף, הנוגע ללב מכולם, הוא סיפור התבגרותו של אלישע. כבר בברית המילה שלו החליט אביו להקדיש אותו לתורה, ושום דבר לא יכול היה לגרום לאב להתחרט, אפילו לא טקס הנישואין שהצליח הבן לארגן לעצמו ולרות אהובתו רגע לפני שנשלח לישיבת לוד בהיותו בן שלוש-עשרה. בשלב מאוחר יותר בחייו, ברגע נדיר שבו מצא עצמו לבד בחיק הטבע, הבין שמעולם בעצם לא עמד ברשות עצמו. מרשות אביו עבר לרשות רבו, הדרך חזרה הביתה נחסמה בפניו, אהבתו לרות הוקרבה, עתידו נקבע על ידי אחרים, ואם נדמה היה לפרקים שניתנה לו אפשרות לבחור התברר בדיעבד ששימש כפיון במשחק רציני עד אימה ששיחקו אחרים. רות, ההגיונית ורחבת האופקים, הציגה בפניו את חייו ללא כחל וסרק, אך הוא סירב לראות: "דברים שלא נתתי עליהם את דעתי נעשו לפתע גלויים עד גועל: תפלותם של הנעים והנדים ונסיונותיהם המגוחכים של הותיקים להתבלט ולהתחרות ביניהם; הרהב של רבי טרפון, שכיסה על אדם שעתידו מאחוריו; וביחוד רבי אליעזר, שהתהלך כמי שעוסק בעולמות עליונים, ובה בעת איבד את שלוותו על דברים של מה בכך, ולעולם לא היה נכון למחול על כבודו. לא רציתי לראות דבר מן הדברים האלה, אך גם להתעלם מהם לא יכולתי, ומצאתי את עצמי נוטר לרות על כורחי". רות הציעה לו אפשרויות חיים אחרות, נוחות יותר, מסוכנות פחות, אבל היעוד ששטף את מוחו גרם לו להקריב אותה ואת אהבתם על מזבחו. פרק זה בחייו של אלישע מסתיים בספר בעימות דרמטי עם רבי ישמעאל, עוד דמות מרתקת ששמחתי להכיר.

איל חיות-מן הוא סופר מעמיק, עשיר בידע שאותו הוא חולק ביד רחבה, ובעל לשון שיש להתפאר בה וכושר ניסוח מצוין. נהניתי ללמוד, נהניתי מסיפור התקופה ומסיפור ההתבגרות, אבל במקומות רבים לאורכו של הספר חשתי עייפות מחמת הגודש והחזרות. בעיקר ניכר העומס באלמנטים הקבליסטיים, שהם אמנם מרכיב בעל חשיבות מכרעת בסיפורו של אלישע ולכן בספר, אבל מבחינתי העיסוק בהם יכול היה להחתך בחצי ומעלה, והספר רק היה משתבח מכך. במאזן הכללי מדובר בספר שונה, מיוחד ומעשיר, אך בשל תחושת ההתשה הזו אסכם בהמלצה מסויגת.

לקריאת פרק ראשון

כנרת זמורה

2024

כותרת משנה: הסיפורים שמאחורי 120 ביטויים שכולם מכירים

"למה לא בוכים על חלב שנשפך?" מציג מאה ועשרים ביטויים, המצויים בשימוש תדיר, מבלי שרובנו נתעכב לתהות על מקורם. כל מונח מוסבר בקצרה, לא יותר מעמוד צנוע, ומלווה באיור מלבב פרי מכחולו של מאור חתוקה.

כרגיל בספרי מתנה מסוג זה, המידע מצוי כולו ברשת, ובאופן מפורט יותר. אבל מי שאינו מתכוון לפצוח בחקירה עצמאית, ימצא כאן את תמצית ההסברים באופן מרוכז ונהיר. לו היה הדבר בידי, הייתי משמיטה את הפרשנות האישית שהשתרבבה פה ושם אל ההסברים, בעיקר משום שברוב הפעמים היא מצמצמת מדי במקרה הטוב, או לא מדויקת במקרה הפחות טוב. בהתעלם מכך, הספר מהווה מקור טוב למידע ראשוני, ועשוי לעורר תיאבון לחפש הרחבות במקומות אחרים.

אמנם הכרתי את מה שעומד מאחורי כמעט כל המונחים, אך עדיין למדתי פה ושם פרטים חדשים (כמו מיהו האליהו שב"בבוקר טוב, אליהו"). חביבים עלי, בכל מה שקשור לשפה העברית, הסברים מפורטים והצלבת ממצאים ממקורות שונים, ולפיכך איני קהל היעד של הספר. מי שמעדיפים את התמצית ארוזה בצורה נאה ומושכת עין, יוכלו למצוא בו ענין.

על שלושת המונחים הראשונים אפשר לקרוא כאן.

מטר

2024

שלוש נובלות מרכיבות את הספר.

"תמורה נאותה" היא סיפורה של מתרגמת מוערכת מעברית לאנגלית, רווקה מבוגרת שאינה יודעת לבקש את התמורה הנאותה, לא בעבודתה ולא בחייה. היא מסוגלת להתעקש רק על ההיבטים המקצועיים (שגודשים את העלילה שלא לצורך), אבל לא על התשלומים המגיעים לה, וגם לא על זכותה ליחס הוגן מגבר שמפר את שגרתה. לטעמי, דמותה נותרת בלתי ברורה, וחבל. למה היא כזו חששנית, כל-כך שונה מאחיותיה האסרטיביות העומדות על שלהן? יש בנובלה שמץ של רמז על איזו טראומה מן העבר, אבל ההשלמה הכנועה עם מה שהחיים מטילים עליה היתה שם עוד קודם. ציפיתי לפענוח, לפיתוח של הדמות, והתאכזבתי.

ב"לימונדה" הדמות הראשית היא לכאורה של גבר, שמבקש לבלות חופשה עם אשתו ושתי בנותיו. אחת הבנות מבריזה, ובמקומה הוא נאלץ לארח בוילה ששכר את גיסתו עם בת זוגה ועם בנה האוטיסט המתבגר, שלא לדבר על הכלב של בת הזוג. אבל הדמות המעניינת כאן היא זו של אשתו, שמבקשת לרַצות הן את בעלה והן את אחותה האגואיסטית. כתוב מדויק מאוד, והאשה כאן, בשונה מזו שבנובלה הקודמת, מובנת (לי) ונוגעת ללב בהשתדלותה וגם בבחירתה.

הנובלה השלישית, "אביב בוונציה", מציגה דמות מסוגה של לאה, גיבורת "שנים טובות". אביבה, אמנית בעיני עצמה, שואפת להכרה. נכדתה בת הארבע-עשרה, שמגלה כשרון ציור, התקבלה לתלמה ילין, וסבתה לוקחת אותה עמה לביקור אמנותי בוונציה. כמו לאה, גם אביבה אינה תופסת את הפער שבין הערכתה את עצמה ובין מי שהיא באמת, וכמוה היא קמה כעוף חול מכל אכזבה, מלאה מעצמה אף יותר. "שנים טובות" היה טרחני בעיני, אולי בגלל אורכו ושפע החזרות שבו, אבל הנובלה הזו מצוינת, קצרה ומהודקת.

"מערכת היחסים" ביני ובין ספריה של מאיה ערד נעה בין התפעלות מ"חשד לשטיון" לאכזבה מ"שנים טובות". "תמורה נאותה" מתמקם אי-שם באמצע עם נטיה לראשון.

חרגול ומודן

2024

אדם דלגליש, איש הסקוטלנד יארד, ביקר, כמעט באופן מקרי, במוזיאון דופיין, שבוע לפני שהתרחש בו רצח. המוזיאון, שמתרכז בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, מציג, בין השאר, את מקרי הרצח שאירעו באותן שנים. מכרו של דלגליש, ששוקד על מחקר שמטרתו להציג מקרי רצח כמשקפי התקופות בהן התרחשו, גייס את דלגליש להסיע אותו אל המוזיאון, וסייר אתו בכמה מחדריו. שבוע אחר-כך, כאמור, יירצח אדם במתחם המוזיאון, והמפקח יחזור אל המקום כחוקר.

פ.ד. ג'יימס אינה ממהרת לשום מקום. רבע ספר עובר בין ההכרזה במשפט הפותח אודות הרצח העתידי ועד שהוא מתרחש בפועל. בסבלנות ובפרטנות היא מספרת את סיפורו של המקום, מציגה את הדמויות המעורבות בו, משרטטת אוירה חיה ואמינה, ומניחה את היסודות לחקירה שתפתח בהמשך. בעיני, הסיפוריות הזו היא הצד החזק של הספר. למרות תככים ומכאובים, הקריאה מהנה מאוד, ומאפשרת צלילה אל בריטיוּת בטעם של פעם, גם אם העלילה מתרחשת בזמנים מודרניים. כמו ב"רצח בבית נייטינגייל", גם כאן היא מודיעה לעתים מראש מה עתיד להתרחש, אך אין בכך כדי לפגום בזרימת העלילה ובהפתעה מן התפניות שמתרחשות בה.

אותה סיפוריות נעימה מאפיינת גם את ההמשך, אך כעת משולבת בה חקירת הרצח ומה שמתרחש בעקבותיו. במפתיע, החקירה היא הצד החלש של הספר, בעיני. לדוגמא, דלגליש מפגין אינטואיציה שלא שכנעה אותי, כשהוא חושף פרט ביוגרפי, שבדיעבד מתברר שאינו קשור לפענוח, ובסופו של דבר התעלומה מתפצחת כנראה בזכות היבט טכנולוגי שמשום מה אינו מוזכר כשהפיצוח מוסבר. העובדה שזהות הרוצח או הרוצחת כל כך קלה לניחוש פגמה בעיני במתח המתבקש.

"רצח במוזיאון" הוא הספר השנים-עשר מתוך ארבעה-עשר ספרי דלגליש. אני מניחה שיש טעם בקריאה על פי סדר הכתיבה, אבל הספר עומד לגמרי בפני עצמו.

בשל הכתיבה המהנה, ולמרות הפגמים בהיבט הבלשי, אמשיך לקרוא מספריה של פ.ד. ג'יימס.

The Murder Room – P.D. James

אריה ניר

2004 (2003)

תרגום מאנגלית: נעה בן-פורת

שלושה אקסים של מולי מגיעים לטקס שריפת גופתה. קלייב הוא מלחין בעל שם, שטרוד בכתיבת סימפוניה לקראת שנת אלפיים. ורנון הוא עורך עתון, שמנסה לשפר את תפוצתו, ומאמין שישיג זאת באמצעות הפיכתו לצהובון. ג'וליאן, הנתעב בעיני שני האחרים, הוא שר החוץ. מולי היתה כל חייה בעלת רוח חופשיה, שחיה על פי כלליה שלה, אך בתקופה האחרונה לפני מותה, כשלקתה במחלה שנטלה ממנה את כישוריה הגופניים והמנטליים, היתה נתונה בלית ברירה למרותו של בעלה ג'ורג', שמנע ממנה את חברתם של ידידיה, ובהם שלושת האקסים.

תכניותיו של ורנון באשר לתפוצת עתונו מקבלות רוח גבית, כשג'ורג' מוכר לו תמונות מביכות של ג'וליאן, שצילמה מולי. השר, המנפנף בערכי המשפחה ומחזיק בדעות ריאקציונריות, מצולם בהן מאופר ולבוש בבגדי נשים. למרות התנגדותו המובנת מאליה של ג'וליאן, השואף להיות ראש ממשלה, ורנון משיג אישור מטעם בית המשפט לפרסם את התמונות, והוא ערוך ומוכן לתהילה שישיג עם הפרסום. ידידו קלייב שופך מים קרים על התלהבותו, כשהוא טוען כי עצם ההתיחסות לתמונות כשערוריתיות עומדת בניגוד לתפיסת העולם הליברלית לכאורה של ורנון: "אם זה בסדר להיות טרנסווסטיט, מותר גם לגזען להיות כזה. מה שלא בסדר זה להיות גזען".

לרגע מתחשק להריע למוסריות העקבית של קלייב, אלא שהוא עצמו, כך מתברר, אגוצנטרי ומרוכז בעצמו עד כדי אדישות גורפת לגורלם של אחרים. כשהידידות בין שני הגברים מתערערת, הם מטיחים זה בזה את מגרעותיהם, והשנאה שמתפתחת ביניהם מובילה אל רגשי נקמנות שמאיימים לחסל את שניהם. נראה שגם ג'וליאן, שלרגע מצא דרך לחמוק מן המבוכה, לא יצליח לשרוד המערבולת.

איאן מקיואן מספר, רוב הזמן, סיפור שנון ומצליף, הנוגע בחולשות גיבוריו בפרט והחברה בכלל. הנה שני ציטוטים אופייניים, הראשון מתייחס לפוליטיקאים והשני לאנשי רוח המחזיקים מעצמם גאונים. "מזמן לא פגש פוליטיקאי מקרוב, ומה שנשכח ממנו היו העיניים המתרוצצות, המארב חסר המנוח למאזינים חדשים או לעריקים, או לקרבתה של דמות ממעמד גבוה יותר, או לכל הזדמנות פז אחרת שעלולה לחמוק מן היד". "הטיפוסים הללו – הסופרים היו הגרועים שבהם – הצליחו לשכנע חברים וקרובים שלא רק שעות עבודתם, אלא גם כל תנומה ושיטוט ברגל, כל התקף שתיקה, דיכאון או שתיינות, נושאים תוית של זיכוי מאשמה בשם המטרה הנעלה. בינוניות במסכה, לדעתו של קלייב". קלייב, כמובן, אינו מודע לבינוניות של עצמו.

נהניתי לקרוא את רובו של הספר, אבל הסוף החלש אכזב אותי ודי פגם בהנאה הכללית. מקיואן מעמיד בסיום סצנה מופרכת בעליל, מסוג הסצנות שאולי עובדות בסרטים מצוירים פשטניים, אבל לא בספרות שמבקשת להיות בעלת משקל. מעניין לציין בהקשר זה כי אחרי שהספר זכה בפרס בוקר בשנת 1998, מקיואן עצמו, שאולי הופתע מן הבחירה, אמר שהספר מספר "עלילה קומית בלתי סבירה למדי". אין פסול בעלילות מסוג זה, כמובן, אלא שבמקרה הזה הסיום, לטעמי, אינו "נדבק" היטב לכל מה שקדם לו.

"אמסטרדם" היה הספר הראשון של מקיואן שקראתי, ובזמנו לא הערכתי אותו. מאז ידענו עליות ומורדות.

בגלל שפע האבחנות הביקורתיות במהלך העלילה מצד אחד והסיום המופרך מצד שני, אסכם בהמלצה מסויגת.

Amsterdam – Ian Mcewan

עם עובד

2000 (1998)

תרגום מאנגלית: טל ניצן-קרן

מרי ג'יין גולד חיתה את החיים הטובים. כבת למשפחה אמריקאית עשירה היא יכלה להרשות לעצמה סגנון חיים יוקרתי, כולל מסעות ברחבי אירופה התוססת, חלקם כשהיא מטיסה את מטוסה הפרטי. ב-1940, אחרי כיבוש צרפת, בה התגוררה מספר שנים, הצטרפה אל זרם הפליטים שנהר דרומה אל האזור החופשי לכאורה. הדרכון האמריקאי שלה איפשר לה להפליג אל חוף מבטחים בארץ מולדתה, אבל היא בחרה להשאר במרסיי, ולפעול להצלת הפליטים שביקשו להמלט על נפשם. גולד חברה אל וריאן פריי, שליח הועד האמריקאי לסיוע בשעת חירום, שהיה אמור לחלץ כמאתים אמנים ואנשי רוח על פי רשימה שהוכנה מראש. תחת מעטה הפעילות הפורמלית הזו הקים פריי מערך חילוץ חשאי, שהגיש סיוע לאלפי פונים, כולל הברחתם לספרד. אחרי שפריי גורש מצרפת ב-1941, שבה גם גולד לביתה.

מג וייט קלייטון יצרה דמות בדויה בשם נניי בהתבסס על דמותה של מרי ג'יין גולד. את נניי הבדויה הקיפה בדמויות אמיתיות של פעילי סיוע המופיעים בעלילה בשמם, ביניהם וריאן פריי, הארי בינגהם, דניאל ותיאו בנדיט ועוד. גם דרכי הפעילות של החבורה מתוארות בנאמנות תוך היצמדות למציאות, כולל היומיום בוילה ששכרו יחדיו. היא מיטיבה לתאר את האווירה הכאוטית של מרסיי באותם ימים (לקריאה נוספת ופרטנית יותר אני ממליצה על "טרנזיט" של אנה זגרס), ומפנה זרקור אל פעילויות ההצלה ואל המעטים שעסקו בהן.

לצד התיעוד יצרה הסופרת את דמותו הבדויה של אדוארד מוס, צלם גרמני יהודי, שסולק מגרמניה משום שצילומיו המציאותיים מדי לא נשאו חן בעיני השלטונות. אדוארד, אלמן ואב לבת פעוטה, ונניי נמשכים זה אל זה, ובשל משיכה זו יוצאת נניי למשימות שסיכון רב בצדן. תחילה היא מנסה לחלץ את אדוארד ממחנה מיל, שם נכלא בחברת אנשי רוח גרמנים גולים רבים, ביניהם ליון פויכטוונגר, מקס ארנסט ואחרים. מאוחר יותר היא מסייעת לאתר את בתו שהופרדה ממנו ולהשיבה אליו.

אין לי חיבה יתרה לחיבור של מציאות כמעט תיעודית עם בדיה, ועוד פחות מזה לרומנטיזציה של ההיסטוריה. המציאות במקרה זה עוצמתית, והסיפור המסופח אליה מרדד אותה במידה מסוימת. בספר זה ניכר גם הפער בין התיאורים המוצלחים של ארועים שקרו לתיאורים מומצאים הסובלים מפרטנות יתר ומחזרות מעייפות. יחד עם זאת, אני מכירה בחשיבותם של ספרים מסוג זה. כמה אנשים יגשו לגוגל או לאחד הצ'טים ויבקשו סתם כך מידע על אנשים טובים שסיכנו את עצמם כדי לעזור לפליטים יהודים ואחרים בעת צרה? העטיפה הסיפורית היא דרך יעילה להביא את המידע אל קוראים שלא יגיעו אליו ביוזמתם. באחרית דבר מציינת הסופרת כי היא מקווה לעורר ענין ולעודד קריאה נוספת בנושא. אני סבורה שיש לתקוותה על מה להסתמך.

כנדרש, לדעתי, מספר מבוסס מציאות, הסופרת מצביעה על אמיתות מרכיבי העלילה. בתחילת הספר היא מציגה את הדמויות האמיתיות העיקריות המופיעות בו, ובאחרית דבר בסיום היא מרחיבה באשר למקורות ההשראה שלה.

למרות חולשות ספרותיות אני ממליצה עליו.

The Postmistress of Paris – Meg Waite Clayton

מטר

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: עידית שורר