קטגוריה: ספרים מומלצים בהסתיגות

משפחה שאיבדה ילדה, שטבעה בבריכה ברגע של הסח דעת, מתקשה להתאושש. ביוזמתה של מארי, אם המשפחה, הם משלמים מקדמה על בית חדש, במטרה להתרחק מן הבית שספוג בזכרונות הבת המתה. כדי לממן את השינוי הם עוברים באופן זמני לנחלה שמארי ירשה מסבה כדי להכניס בה שיפוצים ולהעמידה למכירה. בבקתה בשטח הנחלה מתגוררת מזה כרבע עשור דווינה, מצולקת קשות מהתפוצצות מטען בעת שירותה הצבאי ומוכת הלם קרב. למרות העיוותים בפניה, המרתיעים את מי שאינו מכיר אותה, דווינה חביבה מאוד על אנשי המקום, הן בשל סיפורה הטרגי, והן משום שהיא מטפלת באמצעות צמחי מרפא בתחלואיהם ומסייעת בלידת תינוקות. דווינה טוענת שסבה של מארי הבטיח לה בעל פה שתוכל לגור בבקתה כל חייה. מארי, לעומתה, אינה מאמינה בהבטחה כזו, וכדי לממש את תכניותיה היא תיאלץ לפנות את דווינה. יתרה מזו, מתברר כי הבקתה סובלת משורה של ליקויי בניה ואחת דינה לההרס.

ההתנגשות בין שתי הנשים היא בלתי נמנעת. החוק מתייצב לצדה של מארי. הישוב מתייצב לצדה דווינה. משפחתה של מארי מתפצלת בעמדותיה. הבן ברנדון, בן-עשרה, תומך באמו. האנה בת החמש-עשרה ופנלופי בת השמונה, אחותה התאומה של הילדה שטבעה, תומכות בדווינה. ליאו, אבי המשפחה, רק רוצה שכולם יהיו מאושרים.

סוזן רדפרן כתבה סיפור שכולו אנשים טובים (למעט אחד שלא רק בא על עונשו אלא נושא בעונש על מעשיהם של אחרים), אנשים שהגורל המר להם באופן זה או אחר, והם מנסים לעשות את הדבר הנכון מבלי להפיל יותר מדי קורבנות בדרך. הסיפור מסופר מנקודות מבט מתחלפות של כל הדמויות, כל אחת ומניעיה ורגשותיה (גם אם כולן איכשהו דוברות באותו קול). קל להקשר אליהן, גם כשהן טועות. שלד הסיפור, כפי שמציינת הסופרת באחרית דבר, מבוסס על מעשה שהיה, בשינויים רבים.

למרות הכאב שחווים כולם המסר הוא בסופו של דבר אופטימי. אפשר למצוא מוצא מטרגדיות, אפשר לתקן, גם אם באיחור, עוולות, ומעשים טובים הם מפתח לכל. "אלה המעשים הטובים שעושים אותך מה שאת וצובעים את העתיד באופנים שמעולם לא דמיינת".

הספר לוקה בפשטנות ופה ושם גם בעודף סכריניות. יחד עם זאת הוא קריא מאוד, בורא דילמה שמסקרן לגלות כיצד תיפתר, ומתאים לקריאה נטולת מאמץ.

Where Butterflies Wander – Suzanne Redfearn

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: רחל פן

"בן אדם חושב שהוא רוכב בחוכמה על המאורעות. אחר כך רוצה רק לדעת לאן, לכל השדים, הם מדהירים אותו"

אנטוניו מארטנס עומד למשפט בשל היותו שותף לשורה של מעשי רצח. סנגורו, שהצליח להשיג עבורו אישור לכתוב את סיפורו בכלא, אומר: "את סיפור האימים הזה לא כתב מארטנס עצמו, אלא המציאות".

מארטנס היה שוטר שעסק בחקירות פליליות והועבר בהליך מזורז לעסוק בחקירות פוליטיות במדינה דרום-אמריקאית הנשלטת בידי רודן. "שטפו את מוחי. לא במידה מספקת", הוא מעיד, ולכן זכה לנקודת ראות כפולה, הן כאיש משטרה המסור לתפקידו והן כמי שרואה את הפגמים בעבודה שהוטלה עליו ועל חבריו לצוות, מפקד פסיכופת וחוקר סדיסט.

אנריקה סאלינאס, צעיר עשיר ובודד, נמשך אל אנשי המחתרת שביקשו להפטר מהרודנות. למרות שבזאת הסתכמו חטאיו, הוא נפל אל מתלעות המשטרה, ומרגע שהופעלה נגדו אלימות בלתי מרוסנת, הובילה אותו הדרך ישירות לתהום ללא אפשרות חזרה. וכמו בחקירות מסוג זה, הוא לא היה הקורבן היחיד. השלטון ככל הנראה השתנה, או שנותר על כנו ורק בחר לו שעירים לעזאזל. וכך מצא עצמו מארטנס עומד לדין.

אימרה קרטס, שמבקר בספר את השלטון הקומוניסטי בהונגריה, גם אם הרחיק את הסיפור אל מעבר לאוקינוס, כתב יצירה מצמררת בקור הרוח הדיווחי שלה. הוא מספר על הקורבנות וגם על המנגנון שידע לטפח אומרי הן צייתניים שלא מחו גם כשהיו עדים לאכזריות.

בשונה ה"סיפור בלשי", הנובלה השניה בספר, "השליח", אפופת הזיה. אדם, המכונה השליח, אחוז אובססיה לשוב אל מקום אסון, שעל פי רמזים רבים הוא מחנה ריכוז נאצי. הכאב והבלבול עולים ברורים מבין השורות, אבל הערפל המכסה על הפרטים מקשה למצוא נקודת אחיזה.

בשל הנובלה הראשונה – מומלץ.

Derektivtörténet – Imre Ketrész

מחברות לספרות

2007 (1977)

תרגום מהונגרית: מרדכי ברקאי

בּי אברמוביץ' ניחנה בכשרון אנליטי ובזכרון למספרים, וחלומה היה לזכות במשרת ברוקרית באחד הבנקים הגדולים ולממש את כישוריה. אלא שהשנה היא 1927, והדלתות סגורות בפניה משום שהיא אשה, משום שהיא יהודיה, ומשום שאינה בת החברה הגבוהה. העולם הפיננסי הוא מבצרם של הגברים, ולנשים, מכל הסוגים, שמורים בעיקר תפקידי מזכירות. יחידות סגולה, אם הגיעו מרקע הולם, זוכות לתפקיד בכיר יותר במחלקות מיוחדות שבהן נשים יועצות לנשים. לא עזר לבי כשרונה הבולט, לא עזרו לה גם המלצותיו של מרצה שלימד אותה מחוץ לשעות הלימודים כשנמנע ממנה ללמוד בחברת סטודנטים ממין זכר. לא עזרו לה גם פניותיה ללבן של נשים אחרות, ביניהן מרי וייל אנדרס. היא הצליחה להשיג דריסת רגל בבנק בתפקיד זוטר, זכתה לקידום קל כשיכולותיה התגלו, ואז נעצרה ללא סיכוי לקידום נוסף. משרת החלומות נותרה בגדר חלום.

"הנשים של וול סטריט" הוא סיפור שוק המניות המנופח שהוביל למפולת הפיננסית של אוקטובר 1929, אשר הותירה רבבות אנשים חסרי כל אחרי שהשקיעו את חסכונותיהם, קטנים או גדולים, בשוק שהבטיח הבטחות שווא לצמוח לנצח. מפולות ותרמיות, כמו זו של ג'וליאן פטרוליום, שהנחיתה מכה אנושה על ג'ייק, אחיה התאום של בי, בישרו את העתיד לקרות כשהשוק התנפח ללא כיסוי. יחידים, דוגמת ג'סי ליוורמור, הצליחו להרוויח הון כשנערכו מראש לבאות, אבל לרוב האנשים לא היה סיכוי להמלט מן הקטסטרופה. זהו גם סיפורן של נשות התקופה, שיועדו לחיים של רעיות ואמהות, בעוד אפשרויות התעסוקה שלהן הצטמצמו לעמדות זוטרות. זהו גם סיפור על הגירה, על השבר שהיא מביאה, ועל המאמץ לבנות חיים חדשים. ולא נעדר גם מקומו של סיפור רומנטי מהאגדות – גבר מושלם מתאהב באשה מיוחדת, וחרף כל המהמורות שבדרך הם זוכים לסוף מתוק.

כפי ששמו המקורי של הספר מעיד, הפתרונות למכשולים מצויים בפשרה. אם נמנע מבי לזכות במשרת ברוקרית, היא מוכנה להיות ברוקרית צללים. אם גם משרה סודית זו נתקלת בקשיים, היא מוצאת אפיק אחר לכישוריה ולמרץ המפעפע בה. אם איש, כולל אחיה וארוסה אנשי הפיננסים, אינו שועה לאזהרותיה מפני המפולת הבלתי נמנעת, היא מחפשת דרך להבטיח את בטחון בני משפחתה מבלי לערב אותם בתכניותיה. אם הקשר האמיץ שלה עם אחיה פוגע בקשר שלה עם ארוסה, היא מתמרנת כדי להיות בסדר עם שניהם. יש הרבה אומץ ונחישות ביכולת שלה להתאים את חלומותיה למציאות ולפעול בהתאם.

אני מחבבת ספרים שמתארים אנשים הדבקים בלהט בעיסוקם, אבל הפעם הלהט לא הצליח לחלחל אלי מבין הדפים. בנוסף, לא השתכנעתי שהסוד של בי וג'ייק, שתופס נתח ניכר מהעלילה, יכול היה להוות מהמורה כל כך חמורה בקשר של בי עם בן זוגה נייט. ובפינת הקטנוניות – הביטוי "תקרת הזכוכית" הוכנס לשימוש במשמעות המוכרת כיום בסוף שנות השבעים, והשימוש בו כאן חורק. יחד עם זאת, הספר, בתרגומו של אילן פן, קריא מאוד, דמויותיו מתקבלות על הדעת, והוא שופך אור על התקופה מזוית מעניינת. הערות המחברת בסיום מתארות את תהליך הכתיבה, ומצביעות, כיאה וכיאות, על ההיבטים האמיתיים והבדויים שבעלילה.

העיצוב המושך של הכריכה הוא פרי מכחולה של טליה בר.

The Trade Off – Samantha Greene Woodruff

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: אילן פן

"מקסיקו" הוא ממואר המתאר שנה בחייה של הסופרת רינת שניידובר. רינת, ילידת מקסיקו, עלתה לארץ עם משפחתה כשהיתה בת ארבע. אחרי מספר שנים חזרה המשפחה למקסיקו. בסיום התיכון עלתה לבדה לארץ. בשנת 2008, כשהיתה כבת שלושים, נסתה לחזור להתגורר במקסיקו, בעיקר מסיבות כלכליות, יחד עם בת זוגה עמית. הספר מתאר בגוף ראשון את התנסויותיה בשנה זו.

קשה לכתוב סקירה על הספר, משום שאישיותה של הסופרת היא במידה רבה נושא מרכזי בו, וכתיבה לגופו של סופר היא גישה שאני נמנעת ממנה. אעקוף את הנושא הזה, ואציין רק שהכתיבה של רינת מצטיינת במודעות חדה, בביקורת עצמית, וברמת חשיפה גבוהה גם כשהתוצאה שלה היא הצגתה באור שאינו תמיד מחמיא. הערכתי את ההיבט הזה של הספר ואת המוכנות לתאר דברים כהוויתם. למרות שהיא מצטיירת כאדם אינטנסיבי מאוד, אדם של קצוות – "את בנאדם טוטאלי שרק יודע לאהוב או לשנוא", היא מצטטת את עמית – היא רואה בבירור, גם אם לעתים בדיעבד, את גווני הגוונים שבין הקצוות, ויודעת לתת להם מלים.

יש בספר כמה וכמה היבטים מעניינים. היחסים בין בני המשפחה המפוצלת בין שלוש מדינות – ישראל, מקסיקו וארצות הברית; היחסים בין בנות הזוג, שנראות כל כך שונות זו מזו; חווית ההגירה, ובמקרה זה הגירה חוזרת ונשנית, שבגינה מתקיימת תחושה מתמדת של שונוּת, של אי שייכות עד כדי נידוי פה ושם; הצצה אל החברה המקסיקנית על פערי המעמדות בתוכה; ועוד. הסופרת מספקת גם מבט אל מאחורי הקלעים של כתיבת ממואר. לדוגמא, היא מתלבטת איך לתאר תהליכים באופן מובנה ומאורגן, למרות שבחיים האמיתיים אין תהליכים לינאריים. האם אין בכך משום עיוות ולמעשה שקר? ועל כך עונה בת זוגה: "זה לא שאת עומדת למבחן בהיסטוריה פה. את בסך הכל מספרת סיפור וכדי שיבינו את הסיפור שלך, את חייבת לסנן את האינפורמציה, ללטש, לעקם".

אהבתי את הרעיון להוסיף בסיומם של כמה מן הפרקים מעין ראיונות קצרצרים עם דמויות שהופיעו בהם. הניגוד בין מה שהסופרת זוכרת כאמת לאמיתה, או בין מה שהיא חושבת שאחרים חשו, למה שהם אומרים באותם ראיונות, מספק נקודה למחשבה על תעתועיו של הזכרון, וגם תזכורת לכך שאנשים, אפילו הקרובים לנו ביותר, אינם ספר פתוח בפנינו.

למרות כל המעלות, אני צריכה להודות שבמשך חלק ניכר מן הזמן הספר נותר מרוחק ממני. אולי בגלל שהאישי בו משתלט על הכללי. אם הייתי מכירה את הסופרת היכרות אישית, אולי הייתי מרגישה אחרת, אבל אני מכירה רק את הפרסונה הספרותית שלה, בעיקר כמי שכתבה את "סיפור הצלחה" המוצלח מאוד. בעוד ב"סיפור הצלחה" הסופרת כתבה כתיבה סובייקטיבית על אדם הבדוי, ואפשרה לאנשים רבים למצוא אזורי השקה אתו, ב"מקסיקו" היא מרוכזת במידה רבה בעצמה, והקוראת הח"מ נותרה חלק מן הזמן בחוץ. "למרות שאני כותבת סיפור אוטוביוגרפי, חשוב לי שכל סצנה תצדיק את הקיום שלה, שיהיה בה משהו שיהדהד אותי, את המצב שבו הייתי נתונה בזמן שחוויתי אותה, וזה קשה כי לפעמים דברים קורים סתם, ואת לא ממש מוצאת בהם משמעות עמוקה או את המורכבות שאת מחפשת", היא כותבת. אני מאמינה שהסופרת מצאה את המשמעויות המבוקשות, אבל מבחינתי לעתים לא מצאתי בסצנות הכתובות נקודות אחיזה, גם אם הערכתי מאוד את כושר הביטוי ואת הכשרון לתת מלים לתחושות. קוראים שונים מן הסתם ימצאו בו נקודות אחיזה משלהם.

אפיק והתחנה

2025

"המועקה זה דבר שלא משתנה, היא כל הזמן פה, וכל הזמן שם […] אני חושב שיש מלא מועקה, כמו שכבה כזאת שמכסה את כולם, כמו ציפוי כזה, כמו בוץ, ממש כמו בוץ […] הדכאון זה דבר מפיל, זה דבר משתק, אבל המועקה לא. אין לה התפרצויות, היא כמו שטפון שקט. היא יכולה להתנפח או להתכווץ, אבל היא תמיד באוויר", כך מנסה אורי קרביץ להסביר לקב"ן את תחושותיו במחנה הטירונים ובחיים בכלל.

עמיחי שלו, מפיו של אורי, מתאר גהינום עלי אדמות, לא רחוק מכאן במחנה דותן. קבוצה של חיילים בעייתיים, לכולם סעיף נפשי, מגיעה לטירונות במחנה. רובם ככולם נושאים מטען של מצוקה, ניכור, השכלה חלקית מאוד, תחושת חוסר ערך. כבר באוטובוס בדרך למחנה מתבלטים הבריונים ומסומנים החלשים, ומה שמתחיל ככאפות משפילות מתפתח למסכת התעללות ולאכזריות קשה. אם מטרת הגיוס לאפשר להם דרך להשתלב, למצוא לעצמם מקום, הדבר אינו ניכר. להפך, התחושה הכללית היא של חוסר תכלית. נדמה שהנערים נמצאים שם רק משום שהחוק מחייב, אבל למפקדים במקום אין באמת רצון, ואולי גם לא יכולת, למצות את הטירונות כדי להביא תועלת לשני הצדדים. החיים משתרכים להם תחת גשם מקפיא על אדמה בוצית, ללא פעילות שיש בה טעם, והאלימות משתוללת.

כשמתברר שכמעט כל החיילים ייאלצו להשאר בבסיס בשבת, מתעורר מרד זוטא, והמיועדים להשאר מכריזים על כוונות התאבדות. חלקם סובלים בבירור מבעיות נפשיות, אחרים נסחפים אחריהם, וכולם בדרך זו או אחרת אחוזי יאוש ולהוטים לשים קץ לפארסה הסהרורית שהם חווים.

עד כמה הדברים המתוארים בספר קרובים למציאות? ההרגשה שלי היא שכמו בספרו הקודם שקראתי, "בדידות מזהרת", עמיחי שלו בוחר בקיצוניות, אומללות ללא פשרות וללא הפוגה. בשני הספרים הוא מפגין עוז ביטוי, שמאפשר הזדהות עם דמויותיו על סבלותיהן. כאן כמו שם הוא אינו מאפשר אף קרן של אור, וההקצנה, מבחינתי, פוגעת משמעותית ביכולת למצוא אחיזה בסיפור ופוגעת באמינותו.

לכן, גם הפעם, ההמלצה מסויגת.

ידיעות ספרים

2010

"בדידות מזהרת" הוא סיפורה של העליה הגדולה מברית-המועצות לשעבר בשנות התשעים של המאה הקודמת. את הסיפור מספרים בגוף ראשון בתחילת שנות האלפיים שניים מן העולים. ארקדי חי בבת-ים עם אמו, מנסה ללמוד באוניברסיטה, ועובד לפרנסתו בשירות החדרים של מלון תל-אביבי. חיים חי בראשון-לציון עם אשתו ובתו בת החמש, ועובד אף הוא באותו מלון, מחזיק בתואר מנהל שירות החדרים, ושואף להתמנות לתפקיד מנהל המזון והמשקאות, תפקיד שמילא ברוסיה בטרם עלה לארץ.

החברה הישראלית, על פי הספר, נחלקת לשני מחנות. מצד אחד העולים מרוסיה, אנשים תרבותיים, נטולי מרפקים, שנדחקים למגורים זמניים בקרוונים ואחר-כך בשיכונים דלים, ונאלצים להסתפק בעבודות שירות משפילות. מצד שני הישראלים הותיקים, כוחניים, ברבריים, הרואים בעולים פולשים בלתי רצויים, גוזלי עבודות, שלא לומר פריווילגים שזוכים לתנאים מפליגים בהשוואה לאלה שזכו להם הם עצמם בהגיעם לכאן. אין אמצע, אין גווני ביניים. רק סטראוטיפים של אנשים שלא מבינים לאן הם נפלו, ומולם סטראוטיפים של אנשים שטופי דעות קדומות שמנצלים את כוחם ואת מבוכת החדשים.

התחושות הקשות של שני המספרים באות לידי ביטוי בשפע פרטים קטנים וגדולים. העובדים הפשוטים במלון, כולם רוסים, רשאים להכנס רק מ"התחת" של המקום, כפי שמכונה הכניסה האחורית. המשקה היחיד העומד לרשותם הוא מיץ פטל, בניגוד לקולה ולאלכוהול שהם מנת חלקם של הבכירים מהם, כולם ישראלים ותיקים. בעיני שכניהם רואים העולים רק שנאה. מצד אורחי המלון הם חווים יחס מתנשא ומשפיל. הם חוששים להתעמת עם בריונים ישראלים, משום שהם חשים מיעוט, ומי יאמין להם שהם הקורבנות. הבטחות מעורפלות לקידום אינן מקוימות, ואם בכל זאת זוכה מי מהם לשיפור מעמדו הדבר מגיע עם תו מחיר. חוויות מתמשכות שכאלה, של השפלה ודחיה ללא סיכוי לשיפור, אינן יכולות שלא לבקש לעצמן פורקן בדרך כלשהי. אצל ארקדי יופנה התסכול בעיקר כלפי עצמו. חיים, שאולי יכול לשאת את מכאוביו, אבל אומללותה של בתו היא יותר מכפי יכולתו לשאת, יידחף אל קיצוניות אחרת.

איני חובבת סטראוטיפים, אבל אני יכולה להבין כתיבה קיצונית כאמצעי ספרותי. אני נרתעת גם מהכללות – כל החברה הישראלית, גברים, נשים וטף, נוראית, כפי שעולה מן הספר הזה – אבל נניח שגם זוהי הקצנה שמטרתה הדגשת חוויותיהם של המספרים. עמיחי שלו ניחן בעוז-ביטוי שממחיש היטב את התסכול ואת היאוש של גיבוריו. יחד עם זאת, אני חושבת שדמויותיהם מפוספסות ואינן מייצגות את חווית המהגר, העולה החדש, חסר השפה. נעדרת לגמרי גם סולידריות מחזקת בין העולים לבין עצמם, כמו גם היאחזות בתרבות שממנה באו, תופעה המאפיינת במידה רבה את העליה הזו. ארקדי וחיים, כל אחד לחוד, הם אי בודד.  

כתיאור דחיקתו של אדם נורמטיבי לקיצוניות הספר מוצלח. כתיאור אמין של החברה הישראלית בראשית שנות האלפיים – הרבה פחות. לפיכך, המלצה מסויגת.

עם עובד

2015

בספרו "ברוקלין" תיאר קולם טויבין את קורותיה של אייליש לייסי, צעירה אירית שנשלחה על ידי אמה ואחותה להתגורר בארצות הברית. "לונג איילנד" מתרחש כעשרים שנה אחר-כך. אייליש גרה עם בעלה טוני ושני ילדיהם במתחם ובו ארבעה בתים, שבהם התנחל שבט פיורלו, הורי בעלה, אחיו ובני משפחותיהם. אייליש היא האירית היחידה במשפחה שכל חבריה מוצאם מאיטליה. היא אולי הכלה החביבה על אמו של טוני, כפי שטוען אחד האחים, אבל היא בהחלט מצויה מעט בשוליים, לא לגמרי מבינה את ההווי המשפחתי. היא למדה לחיות עם הביחד ועם הלחוד, ומן הסתם היתה ממשיכה כך עד זקנה ושיבה, אלא שבשורה מפתיעה מערערת אותה.

גבר זועם מופיע בביתה של אייליש, מספר לה שטוני הכניס להריון את אשתו, ושאין לו כל כוונה לגדל את התינוק שייוולד. מיד לאחר הלידה הוא מתעתד להניח את התינוק על סף דלתה ולשכוח ממנו. אייליש מוכנה לסלוח לטוני על הבגידה, אבל מסרבת לכל קשר עם הילד הזר. כשמתברר לה שהמשפחה החליטה מאחורי גבה לגדל את הילד במתחם כאחד משלהם, היא תופסת מרחק. אמה שבאירלנד עומדת לחגוג יום הולדת שמונים, ואייליש מנצלת את ההזדמנות לנסוע לשם. שני ילדיה יצטרפו אליה בהמשך, ולה עצמה אין מושג אם בכוונתה לשוב הביתה. כדי להוסיף על מבוכתה, באירלנד היא נפגשת עם ג'ים, שאתו ניהלה רומן בספר הקודם מבלי לספר לו שהיא כבר נשואה לטוני, ושאותו נטשה בלי לומר מילה. ג'ים, שמאורס לאחרת אך עדיין לא סיפר זאת לאיש, מוכן להשליך את חייו ואת אהוביו למען הקשר עם אייליש.

הדמויות בספר נעות בין אמינות למופרכות. טוני הוא דמות מצוינת, גבר שקרוע בין הנאמנות השבטית לנאמנות לאשתו. ננסי, ארוסתו של ג'ים, גם היא דמות משכנעת ונכנסת ללב, אלמנה שנאבקת על השרדות עצמאית, ולומדת ללא הרף כיצד לנהל את חייה בתיאום עם שלושת ילדיה. גם אייליש רוב הזמן משכנעת. ב"ברוקלין" היא הצטיירה לי כפסיבית ודמותה תוארת בשטחיות כלשהי. ב"לונג איילנד" היא מפגינה, לצד הבלבול המתבקש, בגרות ושיקול דעת, והיא ברורה גם כשהיא הפכפכת ומתלבטת. ג'ים, למרבה הצער, נותר מעורפל. הגבר השקול, האמין, בן הזוג האידיאלי, הבוס האהוד, זה שיודע להקשיב, לתת כתף, הופך את עורו בשניה. זה לא עובד, מבחינתי. הדמויות האחרות שסביב אלה נופלות לעתים לתוך סטראוטיפים, או מקבלות תפקיד מעט מלאכותי בהנעת העלילה (האחים העשירים של טוני ושל אייליש), אך רוב הזמן משתלבות היטב.

מבלי להצביע על כך במישרין, טויבין יוצר הקבלה בין השבטיות של המשפחה האיטלקית בלונג איילנד לשבטיות של העיירה אניסקורתי באירלנד. כאן וכאן החיים מתנהלים לעיני כל, נתונים לבחינה תחת זכוכית מגדלת בלתי חומלת, והחריג עשוי למצוא עצמו מחוץ למעגל. הסופר מתאר את שתי האמהות הדומיננטיות, אמו של טוני שמנהלת את המשפחה ביד רמה, ואמה של אייליש שמשליטה את רצונה בדרכים אחרות. הוא מקביל גם בין שני האחים משני עברי האוקינוס, שמספקים לאייליש, כל אחד בתורו, אמצעים לממש את תכניותיה. בעיני ההקבלות הללו, ועוד כאלו, הן אחד ההיבטים המוצלחים של הספר.

היבט מעניין נוסף הוא המפגש בין האמריקאיוּת לאירלנדיוּת וחווית המהגרים. אייליש לא חדלה להיות אירית, אך סיגלה גם את האמריקאיות, ופרטים קטנים בהתנהלותה – מכונית שכורה לטווח ארוך, בגדים שונים, חיבה למכשירים שמקלים על החיים – מהווים צרימה בהווי המקומי. אחרי שני עשורים מחוץ לאניסקורתי, היא עדיין חלק מן המקום אך גם מעט מחוץ לו, כמו בשבט האיטלקי בלונג איילנד, לנצח בין שתי תרבויות.

למרות הקשר העלילתי, "לונג איילנד" יכול להקרא בנפרד מ"ברוקלין", משום שהסופר משלים את הפרטים הנדרשים להכרת הדמויות. בעיני הוא טוב יותר מקודמו, ובכל זאת בגלל דמותו הבלתי אפויה דיה של ג'ים ובגלל כמה פרטי עלילה שאינם מתיישבים היטב, אסתפק גם הפעם בהמלצה מסויגת.

Long Island – Colm Tóibin

שוקן

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: עדינה קפלן

"מתנה וצלקת" מצרף יחדיו שתי נובלות. הראשונה, ששמה כשם הספר, מספרת על מיכאלה, שתורמת בהתנדבות כליה לילד זר. השניה, "הפי אנד", מתארת תקופה בחייו של רענן, שבה הוא מתנדב בהוספיס. כל נובלה עומדת בפני עצמה, והמשותף ביניהן הוא נסיון להתחקות על סיבותיה של פעולת ההתנדבות.

חיבבתי את הנובלה השניה. רענן, בן שלושים וחמש, מצוי במערכת יחסים ממושכת עם טל, המבוגרת ממנו בשלוש שנים. טל היא ה"גבר" בבית, אם להגרר לסטראוטיפים, רענן הוא הרגיש יותר, החיישני. הוא כמֵה לאהבה, ולמרות היחסים התקינים בינו ובין טל הוא אינו חש שהוא מקבל את מה שהוא מבקש. יתכן שהיה מסתפק בכך, אבל ההתנדבות בהוספיס מפגישה אותו עם איריס, שבערוב ימיה חשה שחיתה חיים טובים עם בן זוגה וילדיה, ובכל זאת מייסרת אותה תחושת החמצה משום שהסתפקה ב"בסדר" ולא הלכה אחר לבה. למה רענן בוחר לבלות שנה בחברת אנשים גוססים? למה נדמה שהוא מוכן לסכן את כל מה שיש לו בשביל להעניק להם "מוות טוב"? רענן מתבקש בינו לבין עצמו לענות על השאלות הללו.

פחות חיבבתי את הנובלה הראשונה. מיכאלה היא אשה תקועה בשלהי שנות הארבעים שלה. שנים אחרי שבעלה בגד בה, אחרי תהליך גירושין שהיא גררה על פני ארבע שנים, אחרי שהוא כבר נישא ולו ולבת זוגו נולד ילד, היא עדיין מתייחסת אליו בינה לבינה כ"גדי שלי", לא מסוגלת להשלים ולהרפות. יש לה כמה גרסאות בתשובה לשאלה למה היא תורמת כליה לזר, למעט התשובה האמיתית: לנכס לעצמה מישהו אחר, "עמית שלי", כפי שהיא מכנה את הילד שמקבל את הכליה. בשונה מרענן, שהוא ברור ואמין ונכנס אל הלב, מיכאלה המשונה נותרת מרוחקת. ה"טריק" של צלקת הניתוח הפוצחת בפעימות בכל פעם שהיא באזור בו נמצא עמית, אינו תופס, מבחינתי. הוא "מחושב" מדי ומרחיק את מיכאלה אפילו יותר.

כושר הביטוי של אודי נוימן נאה, העלילות זורמות בנעימות, ובסך הכל חווית קריאה מעניינת.

עם עובד

2025

הסקירה כוללת מעט קלקלנים

מלאני בת השש-עשרה, שחיה חיים נוחים של שגרה מבורכת עם הוריה ועם אחיה ואחותה, מצויה בעיצומו של תהליך גילוי עצמי, מודעת לגופה, להתבגרותה, למיניותה. ערב שמתחיל בהסתבכות שלה עם שמלת הכלולות של אמה, ומסתיים בהודעה על אסון שבו נספו הוריה, מסיט את חייה מן המוכר והבטוח. יחד עם אחיה ג'ונתן ואחותה ויקטוריה, היא מופקדת בידיו של הדוד פיליפ, שאותו לא פגשו הילדים מעולם. רמז על אישיותו של פיליפ קבלה כילדה, כששלח לה בובה מעשי ידיו שפניה היו גרסה גרוטסקית של פניה שלה. מאז לא שמעה ממנו.

ביתו של הדוד פיליפ הוא מקום מזרה אימה ורב סודות. הדוד פיליפ, גבר מגודל בעל נוכחות מאיימת, שולט בחיי בני ביתו ביד רמה, תרתי משמע. אשתו מרגרט היא אילמת, אולי מפוחדת מכדי להשמיע קול, ונדמה כי היא נתונה למרותו כליל, להוטה להשביע את רצונו וחלילה לא לאפשר לו למצוא סיבה להתפרצות. יחד אתם מתגוררים בבית שני אחיה של מרגרט, פין ופרנסי, גברים ברוכי כשרונות – האחד אמן רבגוני, השני מוזיקאי – שניהם שונאים את פיליפ בכל לבם, אך מצייתים לחוקיו. פין אף סובל, ללא טרוניה המובעת בקול, מנחת זרועו. למה מסכימים שלושת אלה לחיות בצל קורתו של פיליפ, ולמעשה בצלו? מדוע שני האחים אינם נוטלים עמם את אחותם ומסתלקים? מדוע מרגרט טובת הלב כופפת ראשה בפני רודנות? הסבר בלתי מספק יסופק ממש לקראת סיום, הסבר שאמור, כך נראה לי, להוות גילוי סוד, אך ה"סוד" הזה גלוי לקורא העירני כבר משלב מוקדם.

כל מה שמעניין את הדוד פיליפ הוא עיסוק בבניית צעצועים ומריונטות. את הצעצועים מוכרת מרגרט בחנות הצמודה לדירת המגורים, ועליהם פרנסת המשפחה. המריונטות משמשות להצגות תיאטרון קצרצרות שמציג פיליפ בפני המשפחה, כשמרגרט מוחאת כפיים בהתלהבות ומעודדת את מלאני לעשות כמוה. העיקר שפיליפ יהיה מרוצה.

אל הבית הזה, אפוף הסודות, הסובל מהזנחה ומדלות, ונתון במתח תמידי הנובע מן היחסים שבין דייריו ומן הטרור שמשליט הדוד, מגיעים שלושת הילדים. ג'ונתן, שגם קודם לכן התעניין אך ורק בבנית מודלים של כלי שיט, מוצא כאן כר נרחב לעיסוקו, ובשל כישוריו, כמו גם בשל אופיו המסוגר, הוא זוכה, אם אפשר לכנות זאת זכיה, בחסותו של הדוד. ויקטוריה הילדונת מאומצת בחיבה הולכת וגוברת אל חיקה של מרגרט. מלאני, שמגויסת לסייע בחנות, נותרת להתמודד לבדה עם האימה, עם המסתורין, עם אובדן משפחתה ואורחות חייה, ועם אינספור התהיות והפחדים שמעורר בה ביתה החדש. בתוך אלה היא ממשיכה, מדרך הטבע, לגדול ולהתפתח. נוכחות שני הגברים, ובעיקר פין, מעוררת בה רגשות ויצרים שלא הכירה, והיא מנסה למצוא את זהותה בבית מסוגר ומבודד שבו אין לה אפילו מראה שבה תוכל להתבונן בעצמה.

הספר הוא בעיקרו סיפורה של נערה על קו הגבול שבין ילדות לנשיות, אלא שהנושא הזה שבליבת העלילה אינו זוכה בהזדמנות לבחינה מעמיקה, הולך ונאפף בלבול בשל חריגותם של המעורבים, וגולש עד כדי גרוטסקה של מעין אונס ביזארי אלים. בנוסף, רוב הזמן לא קורה בו בעצם דבר. בין הפרק הדינמי הראשון לפרק הדרמטי האחרון, זהו בעיקר סיפור מונוטוני. הוא הזוי, הוא כואב, הוא מפחיד, אבל במקומות רבים כל מה שחוויתי אתו הסתכם ב"נו, אז?". בעבורי לא די בכתיבה מדויקת ובאוירה אפלה כדי להצדיק את הקריאה.

יותר מדי שאלות נותרות פתוחות. בנוסף לסוד שאינו סוד והוא די תלוש מהעלילה, ולשאלות שהזכרתי בפיסקה השניה, כלומר חידת הכניעות של שני האחים והאחות לשגיונותיו של פיליפ, לא ברור מה הביא את בני המשפחה למצבם, מה עלה בגורלם של ג'ונתן וויקטוריה, מה פשר המשיכה של מלאני לפין פרט לעובדה הפשוטה שהוא נמצא בסביבה, איזה מין בני אדם דואגים קודם לפריטים דוממים ורק אחר כך תוהים לרגע על גורלם של קרוביהם, ועוד. בגלל כל הקצוות הפתוחים והמניעים הלא ברורים, קשה להקשר לדמויות למרות אומללותן ולמרות שהן כולן איכשהו מצטיירות כחיוביות, גם כשהן לא (למעט הדוד, כמובן). אין נקודת אחיזה, רק נזילוּת חמקמקה שיוצרת קושי בפענוחן ומונעת פיתוח רגש של חיבה.

בצד החיוב, אנג'לה קרטר, בקול מקורי, מיטיבה לבנות אווירה, ריבוי האזכורים התרבותיים מעשיר את העלילה, והסיפור הקצרצר המצורף בסיום הוא הברקה. יש לציין לטובה גם את התרגום של מיכל אלפון.

בשל איכות הכתיבה מצד אחד וקלישות העלילה מצד שני, אסכם בהמלצה מסויגת.

The Magic Toyshop – Angela Carter

עם עובד

2025 (1967)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

איימי וילר היא שומרת ראש, חובבת ריגוש וסכנה. משימתה הנוכחית היא להגן על רוזי, סופרת פופולרית שאוליגרך רוסי מאיים על חייה אחרי שהכניסה את דמותו אל אחת העלילות שלה. השתיים שוהות על אי מבודד בחברת עובד יחיד של הסופרת, ונדמה שצפויה לאיימי משימה משמימה למדי. העניינים מתחילים להסתבך כשמסתבר שאיימי עצמה היא יעד להתנקשות, ובמקביל הבוס שלה נעלם, אולי נרצח, החברה שהיא עובדת בה מתחילה לעשות רושם מפוקפק, ובכלל נדמה שיש מי שמבקש לסבך אותה במעשי פשע שלא ביצעה. היא מגייסת לעזרתה את סטיב, אביו של בעלה, בלש בדימוס שנגמל מן האדרנלין של המקצוע, ורק מבקש לשבת בשקט בכפר קטן, לחקור מקרים של היעלמות חתולים וכלבים, ולהשתתף בחידונים בפאב המקומי.

השלישיה הזו – צעירה שהסתבכה, בלש חד שראשו בכפר גם כשהוא פיזית במקומות אחרים, וסופרת מזדקנת אנרגטית – צריכה לחמוק ממתנקשים, לעקוב אחרי שביל הראיות שהותירו רציחות קודמות, ולפענח מי באמת עומד מאחורי שלל השמות הבדויים המניעים את רשת הפשיעה.

ריצרד אוסמן רקח עלילה דינמית, רבת תהפוכות, הנודדת בין מדינות ויבשות. כמו ב"מועדון הרצח של יום חמישי", ניתן כאן מקום של כבוד לגיבורים מזדקנים, שנהנים מן החירות הבאה עם הגיל, ומדגימים כי חדות הראיה וההשתטות אינן נחלתם הבלעדית של צעירים מהם. יש בעלילה מרכיבים עכשווים – משפיענים שנאבקים על דקות התהילה שלהם, בינה מלאכותית בשירות הפשע ועוד – לצד התרפקות על נוסטלגיה, והם חיים בשלום בצוותא.  

העלילה לא תמיד משכנעת, יש לומר, השנינות של הדמויות, שמתבטאות רוב הזמן בשורות מחץ ובקלות דעת תמוהה נוכח הסכנות, מתחילה להתיש בשלב כלשהו, והחינניות של "מועדון הרצח של יום חמישי" התפוגגה חלקית אל כתיבה "סדרתית" יותר. הספר מעניק הפוגה משעשעת למדי, אך מי שמבקש ערך מוסף לא ימצא כאן את מבוקשו.

We Solve Murders – Richard Osman

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: רחל פן