פרשת וינסטון / הווארד פאסט

קפטן בארני אדאמס, לוחם בשורות הצבא האמריקאי בדרום מזרח אסיה, נקרא, אחרי שהחלים מפציעה, לשמש כסנגורו של לוטננט צ'רלי וינסטון, חייל אמריקאי שהורשע ברצח חייל בריטי. למעשה, אדאמס נדרש לספק מראית עין של הגנה. וינסטון אינו כופר באשמה, יש עדים לרצח, וברור שהוא עתיד להיות מוצא להורג, לא רק בשל היותו רוצח, אלא גם למען הרגעת המתיחות בין האמריקאים לבריטים. כדי למנוע כל לזות שפתיים עתידית, המשפט אמור להתנהל על פי כל הכללים, עם תביעה והגנה מוצקות.

וינסטון הוא בבירור חולה נפש, פרנואיד על פי הגדרת רופאו. אבל דוחות רפואיים על מצבו נדחים, והטענה הרשמית קובעת כי ביצע את הרצח בכוונה תחילה ואחרי תכנון מדוקדק, וכי הוא יודע להבדיל בין טוב לרע וכשיר להשפט.

איזו משמעות יש לעוד מוות אחד באוקינוס המוות של מלחמת העולם השניה? למה בכלל להגן על אדם שאוחז בדעות אנטישמיות קיצוניות והוא אכול שנאה? אדאמס, בניגוד לעמדת מפקדיו, רואה חשיבות ערכית ומוסרית בקיומו של משפט אמיתי. הוא אמנם מתעב את וינסטון, משום ש"לוטננט וינסטון היה האח הרוחני של מה שארצי נלחמת בו – בקרב חיים ומוות. בלוטננט וינסטון יש אותו הרכב דברים שהכניס את העולם לגיהנום – בורות, שחצנות, שנאה לכל מה שהוא אנושי, פחד מפני כל מה שהוא אנושי, תאווה לכוח ופחד מפני רדיפה", אבל לתיעוב הזה לא צריכה להיות השפעה כשבאים להחליט אם הוא זכאי למשפט הוגן ככל אדם. "כאן בבית משפט זה, ובזאת אני בטוח, יישפט לוטננט וינסטון מבלי להתחשב בשנאה אליו […] הוא יישפט לפי חוקיה של מערכת משפטים, שבני אדם לחמו והקריבו את נפשם למען השיגה".

הווארד פאסט מתאר את חקירותיו של אדאמס בתקופה הקצרה שהוקצתה לו להכנות, מרחיב בשאלות פסיכיאטריות רלוונטיות, ומלווה את מהלך המשפט עד הכרעת הדין. הוא מתבל ברומן קצרצר שמשתלב בחקירה, אך מרביתו של הספר היא דיון מעניין בשאלת האחריות המשפטית והסמכות הצבאית.

בסרט שנעשה על פי הספר, Man in the Middle, נוספו קישוטים הוליוודיים בדמות רומן ארוך יותר של אדאמס עם האחות שטיפלה בוינסטון, תאונה חשודה של עד מרכזי, והמרת האנטישמיות של וינסטון בעליונות לבנה ושנאת שחורים.

הווארד פאסט, שכתב על מגוון נושאים חברתיים, כתב בכשרון ספר ממוקד ומעורר מחשבה, ולכן מומלץ.

The Winston Affair – Howard Fast

אל"ף

1961 (1959)

תרגום מאנגלית: אדיר כהן

על דמוקרטיות וכיתות מוות / דאגלס מאריי

כותרת משנה: ישראל ועתיד הציוויליזציה

יום אחרי השבעה באוקטובר התארגנה בחופזה הפגנה בניו-יורק. לא הפגנת הזדהות עם קורבנות הטבח. הפגנת הזדהות עם מבצעיו. העיתונאי דאגלס מארי היה המום מן התופעה הזו, וידע "שההפגנות יתפשטו בעולם, שהשאלה איך ישראל תגיב תהפוך לנושא העיקרי, ושגל עצום של הכחשה ישטוף את העולם". הוא היה מוטרד גם משום האכפתיות שלו מן המדינה, אבל גם משום שהוא מאמין "שהמציאות שישראל ראתה בעיניה ביום ההוא היא מציאות שכולנו עלולים להקלע לתוכה מתישהו בקרוב, ויש כאלה שכבר הציצו בה". כדי להבין מכלי ראשון את מה שהתרחש כאן, ואת מה שעתיד להתרחש, הגיע לארץ. בשנתיים האחרונות נכנס לעזה וללבנון, שוחח עם פוליטיקאים ועם אזרחים מהשורה, ביקר פעמים אחדות בכיכר החטופים, שהה בישובים בצפון ובדרום שננטשו בשל המלחמה, ולמד להכיר לעומק את המצב האזורי. מאז ועד היום הוא אחד הדוברים הבולטים והרהוטים והעקביים ביותר לצדה של ישראל, הודף את השנאה, את הצביעות, את חוסר ההבנה.

חלק גדול מן הספר מוקדש לתיאור ארועי השבעה באוקטובר, ומבוסס על שיחות עם אנשים שהיו שם ועם קרוביהם של נרצחים, וגם על סרטונים שצלמו המחבלים. הנאצים, אומר מארי, ביצעו פשעים איומים, אבל ניסו בדרך כלל להסתיר אותם. אנשי חמאס, לעומתם, התייהרו במעשיהם. העובדה שלמרות שהכל גלוי וזמין אנשים במערב בוחרים להכחיש, או לחילופין להזדהות, מטרידה מאוד. "רבים במערב, שחזרו ואמרו בשנים האחרונות "מאמינים לכל אשה", לא האמינו לנשים שטענו שהן נפגעו בנובה". לא היה שום קמפיין מאורגן עולמי לשחרור החטופים כמו זה שאורגן, לדוגמא, עבור הבנות הניגריות שנחטפו על ידי בוקו חראם. מארי מונה שורה של פיגועים דומים למתקפה בנובה – רצח המוני של צעירים שבאו ליהנות ממופע – וטוען כי בשונה מן התגובה העולמית לנובה, "מעולם לא האשימו את קורבנות מתקפות הטרור".

הספר עוסק בשאלות רבות סביב השבעה באוקטובר, חלקן מקומיות כמו כיצד ארע שהצבא לא הגיע לעוטף במהירות, ולמה התעלמו מהתראות על אפשרות של פלישה, אבל רובן גלובליות. בין השאר מארי מנסה לפצח את העיסוק העולמי הבלתי פוסק במלחמה בעזה – "מה הקשר של הסכסוך הזה אליכם? למה דווקא הסכסוך הזה חשוב לכם כל כך? מתוך כל הסכסוכים המתרחשים בעולם – מסוריה ועד מיאנמר, מסודן ועד אוקראינה – למה דווקא הסכסוך הזה גורם לאנשים ברחבי העולם לשקוע בו, לערבב את עצמם בתוכו, ועוד לנקוט עמדה נגד הקורבן דווקא?". הוא מתייחס לטענות על רצח עם בעזה, והודף אותן; מצביע על האופן בו חמאס ושולחיו עושים שימוש ציני באחיהם למטרותיהם; עומד על חולשתם של כוחות האו"ם; לא מתעלם ממעשיהם של קיצוניים בארץ אך מצביע על ההבדל בין הנצחת רוצחים ברחובות ערים פלשתינאיות ובין גינויים הכמעט גורף בארץ; חושף את תפקידם של רבים מעיתונאי אל ג'זירה בשורות חמאס; ומקדיש פרק לנסיון להבין את האנטישמיות לאורך הדורות והיום. בהקשר אחרון זה הוא מצטט מספרו של וסילי גרוסמן, "החיים והגורל": "האנטישמיות לעולם אינה מטרה אלא תמיד אמצעי – מודד לאמוד בו את הסתירות שאין להן פתרון. האנטישמיות היא ראי לליקוייהם העצמיים של בני אדם, של מערכות חברתיות וממלכתיות. אמור לי במה אתה מאשים את היהודים ואומר לך מה אשמתך שלך", ומגבה את האבחנה הזו בדוגמאות רבות.

באופן מפתיע, מארי, שסוקר בספריו תופעות חברתיות מדכדכות, מסיים את הספר דווקא בנימה אופטימית. הבחירה של ישראל בחיים מול כתות המוות מעוררת בו תקווה עבור המערב כולו. הלוואי שלאופטימיות שלו יש על מה להסתמך.

הערכתי את דאגלס מארי בשני ספרים קודמים שקראתי – "שגעון ההמון" ו"המוות המוזר של אירופה" – כאדם חושב, מקורי, ישר ובלתי מתייפייף. גם אם פה ושם לא הסכמתי עם דבריו ברמה כזו או אחרת, היכולת שלו לרדת לעומקם של דברים והאומץ לא להתיישר עם מה ש"מקובל" הרשימו אותי. קוראים שונים בארץ אולי לא יסכימו עם כמה ממסקנותיו בספר זה (עיתונאי בעיתון "הארץ" התייחס לספר כאל דף מסרים של נתניהו, ובכך העיד על עצמו יותר מאשר על הספר). אבל לדעתי, גם אם מסקנותיהם של קוראים ישראלים אינן מתיישרות תמיד עם כמה ממסקנותיו (לגיטימי, כמובן), חשיבותו כפונה אל קוראים זרים גדולה. אני מניחה שיהיו כאלה שיבחרו לא לקרוא את הספר רק משום שראה אור בהוצאת סלע מאיר (היו כאלה שבחרו לא לקרוא מאותה סיבה את "חטוף" של אלי שרעבי). חבל לדון ספר מראש על פי בית ההוצאה.

ראוי לקריאה ולהערכה.

On Democracies and Death Cults – Douglas Murray

סלע מאיר

2025 (2025)

תרגום מאנגלית: אלחנן שפייזר

אוצר מילים / שירי לב ארי

"אוצר מילים" הוא אוסף של עשרים ושמונה ראיונות שערכה שירי לב ארי במרוצת השנים עם כותבים שונים, חמישה-עשר מתוכם ישראלים. נמצאים פה סופרים שמרבים (או הרבו) להתראיין ולהביע את דעותיהם בפומבי, ביניהם דויד גרוסמן, עמוס עוז וא"ב יהושע, וכאלה שנמנעים (או נמנעו) מכך, כמו יהושע קנז שאמר "אני לא חייב להתבטא בציבור על ענייני היום והשעה, גם אין לי כישרון לזה ולא מזג מתאים". רובם ככולם מוכרים היטב, מיעוטם מוכרים (לי) פחות. כל אחד מפרקי הספר כולל שיחה עם היוצר, לצד קטעים מיצירותיו.

אודה שדעותיהם של סופרים וסיפור חייהם פחות מעניינים אותי מן היצירות שכתבו, ובדרך כלל אסתפק ביצירה ולא אנסה להתוודע אל היוצר. אין בכך כדי לומר שסופרים אינם עשויים להתגלות כבני אדם מעניינים, אבל מן ההיבט הזה הם אינם שונים בעיני מבני אדם אחרים. הסיבה שבחרתי לקרוא את הספר היא בעיקר בגלל הכללתם של יוצרים כמו אידה פינק, שהבחירה הספרותית שלה לכתוב על השואה בטון מינורי, כמו גם סיפור חייה, מעוררים בי רצון להכיר אותה; אברהם סוצקבר, שספרו "גטו וילנה" הותיר עלי רושם עז; ומרגרט אטווד, אשה חכמה ורהוטה שלדעותיה אני תמיד שמחה להקשיב.

מה ש"הרווחתי" מן הספר, לצד כמה רעיונות שעלו מן הראיונות, והיכרות מעניינת עם מספר כותבים, כמו חיים סבתו, חיים גורי ואוליבר סאקס, הוא בעיקר תאבון לחדש את ההיכרות עם סופרים שאת יצירותיהם קראתי מזמן, ואו ששכחתי אותן לגמרי או שבזמנו לא הצלחתי להתחבר אליהן. עם אלה נמנים דון דה לילו וארי דה לוקה.

בפתח כל ראיון מופיע דיוקנו של המרואיין, מאויר בכשרון על ידי אולגה קונדינה.

שירי לב ארי מובילה שיחות מעניינות, שמשלבות בין מלאכת הכתיבה, הביוגרפיה של הכותב ושאלות חברתיות, והספר מומלץ.

עם עובד

2025

לב בגודל של אגרוף / דורון בראונר

יואב בן השמונה-עשרה להוט להתגייס לשירות קרבי. הימים הם ימי מבצע שלום הגליל, לפני שהשהיה בלבנון הפכה לסיפור רב-שנים, ויואב מקווה להצטרף לכוחות הלוחמים. מי שמסייע לו באימונים המפרכים שהוא מטיל על עצמו הוא אחיו בן השלוש-עשרה נדב. יואב הוא בחור פופולרי, חתיך, נועז, חביבן של בנות הגרעין השוהות בקיבוץ הסמוך לעזה. נדב הוא היפוכו. ילד שמן, דחוי, חולמני במקצת, שמרגיש בלתי רצוי בחברת הילדים, ומוצא שלווה רק בטיפול בסוסים שבאורווה בהשגחת אחיו. הוא נשמה טובה, אינו יכול לעמוד מנגד כשהוא פוגש בעוול, אבל התנהגותו נשפטת כמעט תמיד לחומרה. בין שני האחים, שכמנהג הקיבוץ גדלים בנפרד מהוריהם, שוררת אחווה אמיתית למרות פער הגילים והבדלי האופי.

בעיני הספר הוא מעין איחוד של שני חצאים, שאת כל אחד מהם חוויתי בצורה שונה.

עד בערך מחציתו של הספר נדב מספר על חוויותיו כילד מתבגר בחברת הילדים. הוא מתאר ילד שתמיד נבחר אחרון לכל פעילות, מרגיש כמעט שקוף לחבריו, אינו מוצא שפה משותפת עם המבוגרים בחייו, נטול ידע לגבי ההתבגרות המינית שמעבר לפינה, ונאבק בדימוי גוף שלילי שניזון מגינויים מצד אביו ומעלבונות מצד חבריו. יש ארועים חיוביים בחייו, שבהם הוא זוכה לכבוד, אבל באופן כללי הוא די לבד. ומשום שהוא לבד, הוא שוגה לפעמים, פוגע באחרים, ולא תמיד יודע איך לתקן. כשיואב מתגייס, נדב מקבל את האחריות הבלעדית על הסוסים, מפתח שליטה עצמית על תאוות הזלילה שלו, ומעז לראשונה ליצור קשר עם בת.

לא התרשמתי במיוחד מחציו זה של הספר. אני מניחה שמדובר בחוויות המתבססות על התנסויותיו של הכותב או על דמויות שהוא מכיר, אבל לטעמי הוא לא הצליח באמת להביא את נפשו של הילד בפני הקורא. הסיפור מסופר מפיו של מבוגר שמאוד רוצה להשמע כמו הילד, וכמעט לחלוטין נמנע מזוית הראיה והתובנות של המבוגר, והתוצאה אינה אותנטית.

לעומת זאת, חציו השני של הספר אמין ועוצמתי. כפי שניתן היה לנחש מראש, גם מבלי להכיר את הביוגרפיה של הסופר, שנפצע קשה בהתקלות עם מחבלים ונותר משותק, יואב לא ייצא ללא פגע מן השירות. כשהבשורה הקשה מתקבלת, עולמו של נדב מתהפך, והוא נדרש להתבגרות מואצת. הסופר מתאר בנאמנות את הקשר האחאי שמקבל משנה עומק וחשיבות, את רוחו הבלתי נשברת של יואב, ובעיקר את ההתמודדות של האח הצעיר עם הפציעה של הבכור, משלב הכאב וההכחשה ועד ההשלמה והפניית המבט אל העתיד. כחברה אנו מקדישים תשומת לב לפצועים, מזדהים עם כאבם של הוריהם, של בני זוגם ושל ילדיהם. פחות מתייחסים להשפעה של הפציעה על אחֵיהם. הבחירה לתאר את המשבר מנקודת הראות של האח מעניקה גם להם קול.

בשל חלקו השני של הספר אני ממליצה עליו.

שתים בית הוצאה לאור

2025

טרנטולה / אדוארדו חלפון

אדוארדו בן השלוש-עשרה ואחיו הצעיר ממנו בשנה נשלחים על ידי הוריהם למחנה קיץ בגואטמלה, ארץ הולדתם. שלוש שנים קודם לכן נמלטו מהמדינה, שהפכה מסוכנת, והיגרו לארצות הברית. כעת, אולי לשם חיזוק שורשיהם של הבנים, שורשים כפולים – גואטמלים ויהודים – הם שולחים אותם למחנה לילדים יהודים. אדוארדו כבר הרחיק עצמו משורשיו, הוא מסרב לדבר ספרדית, מסרב לקיים את מצוות הדת, ואינו מודע למה שיבין עשרות שנה אחר כך: "עכשו אני מבין שההתנגדות שלי לא היתה לדרישות עצמן, בכל אופן לא ישירות, אלא לכל מה שההורים שלי ייצגו, לעולם שלהם באופן כללי". מכל מקום, אין לו יכולת בגילו להתנגד לתכניות הקיץ שהתוו הוריו.

המחנה, שיש בו אלמנטים צופיים, כמעט צבאיים, מתגלה כבעל סדר יום אידיאולוגי, שיישומו עתיד להותיר צלקות בקרב החניכים. הטקסט שעל הכריכה והפרסומים סביב המהדורה העברית נמנעים מלתאר את ארוע המפתח שחווים אדוארדו וחבריו, אבל קשה להגיד משהו משמעותי על הספר מבלי להתייחס אליו (ולעניות דעתי אין מדובר פה בקלקלן שיפגע בחווית הקריאה). סמואל בלום, המדריך הדומיננטי, שמבטיו הרתיעו את אדוארדו ממש מהרגע הראשון (או שזו תובנה בדיעבד), החליט להנחיל לחניכים את חווית השואה בפועל, כי בקריאה ובדיבורים אין, לדעתו, די. מבלי להתריע, מבלי להסביר, מחנה הנוער הופך למחנה ריכוז, כולל מסדר אינסופי, סלקציה בלתי הגיונית, עונשים ללא סיבה, אלימות או למצער כוחנות, ואימה נוכח הטירוף שאין בו שמץ של הגיון. ארבעים שנה לאחר מכן, כשנקרית לאדוארדו ההזדמנות לשאול את סמואל לפשר ארועי אותו יום, הוא עדיין חש בושה וסלידה.

איך מסבירים לילדים יהודים את הגורל היהודי? איזו שיטת לימוד עדיפה בנושא זה ובכלל? פדגוגיה מסורתית או פדגוגיה רעילה אך בלתי נשכחת מבית מדרשו של סמואל? עד כמה ניתן לסמוך על זכרון אישי כשמבקשים לספר על העבר ואולי להפיק ממנו תובנות? בשאלות עיקריות אלה, ובשאלות נוספות המסתעפות מהן ואליהן – ביניהן יחסים בין-דוריים, אהבת נעורים, כתיבה, שורשים ושייכות, אנטישמיות ועוד – עוסק הספר, שהוא צנום יחסית אך מכיל התיחסות מעמיקה לנושאים מהותיים. 

הסופר מעניק למספר בגוף ראשון את שמו ופרטים ביוגרפיים השאולים מחייו, משלב פרטים היסטוריים ודמויות היסטוריות, ושם בפיו של אדוארדו הספרותי דברים שאדוארדו הסופר אומר בראיונות (לדוגמא שאלה שנשאל על ידי עיתונאי ספרדי: אילו שני ספרים לא קרא אף פעם אבל הכי השפיעו עליו כסופר? תשובתו: התנ"ך והפופול וו, סיפור הבריאה של בני המאיה. "הם חלק ממני, שניהם כתובים אי שם עמוק מאוד בתוכי. הספר של היהודים והספר של הגואטמלים […] שתי היצירות המונומנטליות האלה, שמייצגות ומגדירות את שני העמודים הגדולים שעליהם נבנה ביתי"). כתוצאה מכך הגבול בין מציאות לדמיון מיטשטש, ולולא חיפשתי מעט מידע מחוץ לספר הייתי נוטה להאמין שמדובר בסיפור אמיתי. את התחושה הזו יש לזקוף לזכות הכתיבה האמינה של הסופר, ולזכות היותו של הספר כעין מונולוג חופשי, הזורם לצדדים ושב ומתכנס אל ציר העלילה, כנהוג בסיפור בעל פה. התרגום היפה של מיכל שליו תורם אף הוא לחווית הקריאה הטובה.

זהו הספר הראשון של אדוארדו חלפון שמתורגם לעברית. יהיה מעניין לקרוא ספרים נוספים שלו.

Tarantula – Eduardo Halfon

חרגול ומודן

2025 (2024)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

העיר השחורה / בוריס אקונין

כשנדמה שחייו של הצאר הרוסי בסכנה בעודו נופש עם משפחתו בעיר יאלטה, מזעיק ראש העיר את אראסט פטרוביץ' פנדורין לעזרה. הרוצח הפוטנציאלי, המכונה בפי הבלשים אודיסאוס, אם כי הוא עצמו בוחר בשמות ציפורים כמסווה, הוא טרוריסט חמקמק, אפילו טביעות אצבעותיו אינן מצויות במערכת. פנדורין, שהגיע לעיר בתפקיד רגוע של חבר הוועד המארגן ארוע להנצחתו של צ'כוב, נענה לקריאה. אודיסאוס מצליח לחמוק (לצאר ולמשפחתו שלום), ופנדורין יוצא למרדף, שיוביל אותו אל באקו, העיר השחורה, שכינוייה ניתן לה בשל עסקי הנפט המשגשגים בה ובסביבתה.

העיר רוחשת מאבקים, גלויים וסמויים. דם רע זורם בין הארמנים לאזארים, בין הבולשביקים לתעשיינים ולבעלי ההון. היצרים גועשים סביב העסקים המניבים עושר אגדי. שוחד ודמי חסות הם נוהג נפוץ, אף פעם לא ברור מי אויב ומי ידיד. שביתה מאיימת לשתק את שדות הנפט, ולא תמיד ניתן לדעת מי מלבה אותה. השנה היא 1914, ונדמה שהעולם יושב על חבית אבק שריפה בעקבות רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד. פנדורין מנסה למצוא את אודיסאוס, המכונה גם נקר, בתוך הסבך הבלתי אפשרי של התככים והשנאות. עוזרו היפני המסור מאסה אינו יכול לעמוד לצדו הפעם, ואת מקומו תופס קארה-גאסים האזארי, שודד המקושר היטב בעיר. אשתו של פנדורין שוהה בעיר עם צוות הסרטה; אלמנה מוסלמית מכובדת נותנת בו עינה; אנשי משטרה, אנשי עסקים ודיפלומטים מעורבים בדרכים מפותלות בתסבוכת המקומית. פנדורין נעזר בכישורי הדדוקציה שלו כדי לפלס את דרכו בין כל אלה ולצוד את הנקר בטרם ימיט חורבן על העיר, וכתוצאה מכך על כל מי שתלוי בנפט שהיא מייצרת. הוא נעזר גם בכישורים הפיזיים והמנטליים הפנטסטיים שרכש בשנים של אימון על פי שיטות יפניות, תוצר של התמדה ושל משמעת ברזל (על היכרותו עם השיטות האלה הרחיב אקונין ב"מרכבת יהלום"). אולי נדמה שפנדורין הוא כל יכול, אבל הוא טועה לעתים ונדרש לתקן מסלול, והוא בוחר בחירות שאינן תמיד שקולות אלא מושפעות מן הרגש. בשלב מסוים גורלם של מיליוני בני אדם נתון בידיו, פשוטו כמשמעו, אבל במקום לחוש אל המשימה הוא הולך אחרי משימות שמכתיב לו לבו, מאמין בטעות שיוכל לעמוד בכולן כאחת (או אולי לא ממש מבין את גודל השעה, הבנה שהקורא מבין בחוכמה שלאחר מעשה).

בוריס אקונין מחבר בין סיפור מתח בדוי לרקע היסטורי ולארועים שארעו בפועל. את הטעם המיוחד של הספר מעניקות הדמויות היחודיות שבו, המתוארות ביד אמן, כמו גם ההיבטים היפניים שבהתנהלותו של פנדורין, ועובדת היותו בן אנוש על חולשותיו למרות מעלותיו וכישוריו. הכתיבה של אקונין מפורטת, מלאת חיים, שופעת ידע ומידע, ובחלק גדול מן הזמן שנונה ומצחיקה. סיפור המתח רב תהפוכות, מתקבל על הדעת, ומפתיע עד הרגע האחרון ממש. זהו הספר הארבע-עשר בסדרה, שתחילתה ב"עזאזל", אך ניתן לקרוא אותו כעומד בפני עצמו. יגאל ליברנט העניק לספר תרגום זורם וטבעי.

מהנה מאוד לקריאה ומומלץ בהחלט.

Чёрный город – Борис Акунин

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2025 (2012)

תרגום מרוסית: יגאל ליברנט

חופה שקטה / איתן פריאר-דרור

צירוף של מצוקה כלכלית בעברו האחד של העולם עם שגשוג וניצול הזדמנויות חסר-לב מעברו האחר, הוליד בשלהי המאה התשע-עשרה, ואל תוך המאה העשרים, את ארגון צבי מגדל. כשלושים אלף נשים, חלקן ילדות ממש, רובן ככולן מן השכבות הדלות של יהדות פולין, פותו להגר לארגנטינה למטרות עבודה או כנשים נשואות ליהודי מקומי. הן סברו שהן עומדות בפני חיים טובים יותר, שתוכלנה להתפרנס בכבוד ולשלוח כסף למשפחותיהן שנותרו בבית, או שתמצאנה אושר עם בעליהן, ששודכו להן בחופזה, אבל כבר על הספינה נאנסו, נכלאו, הוכו, והושפלו כדי לשבור את רוחן, ובהגיען ליעד מצאו עצמן משמשות כזונות ללא דרך לחמוק.

אני רוצה להאמין שהמשפחות בפולין פעלו בתום לב כשאפשרו לבנות להרחיק מהן, מתוך ידיעה שסביר שלא יתראו שוב. אבל היו שמועות, היו חששות, ובמקרה המתואר כאן היתה בחירה, מן הסתם לא מודעת, להדחיק את העובדה שהבת עולה קורבן. "סכום המטבעות שהוצע לו עבור הבת גדול ממשכורתו השנתית, הרבה יותר גדול, הבטחה לארוחה בכל יום לשנתייםשלוש ועוד. שקית הבד הקטנה לפניו יכולה לגזור את דינם, חיים או מוות ברעב", כך מתוארת התלבטותו של אביה של אסתרה, הילדה-אשה שבמרכז העלילה. לא מְכירה של ממש, רק מוּדעוּת כוססת מבפנים, מתריעה שמשהו אינו תקין, ובכל זאת… כשמגיעות מאוחר יותר ידיעות ברורות על מצבן של הבנות, שני ההורים מעדיפים להעמיד פנים שלא קראו, נמנעים מלשוחח על כך. אין בכוחם לעשות דבר עבור הבת האבודה.

ההורים אולי אינם יכולים כבר לעשות דבר, אבל הנשים עצמן מצאו את הכוח להתאגד, לדאוג זו לזו, להקים בית כנסת וחלקת קבורה עבור עצמן, לייסד קופת צדקה, כשאיש לא רצה בהן מעבר ל"תפקידן", זה שנכפה עליהן ושממנו לא היה להן סיכוי להחלץ, אפילו בתום תקופת השעבוד.

הספר נפתח באותה חלקת קבורה, כשאיזבלה, צעירה מקומית, מדווחת על מציאת שתי גופות, ומתוודעת למיתוסים האופפים את המקום. משם עובר הסיפור אל ג'ולי, שאסתרה היתה דודתה, מבנות המשפחה הבודדות שנותרו בחיים אחרי השואה, והיא להוטה לגלות מה עלה בגורלה, ולבסוף אל אסתרה עצמה. איתן פריאר-דרור מרחיב כאן את הנובלה "ביום הרביעי בלעה אותה מפלצת" שנכללה ב"ומי גר במגדל", ומוסיף היבטים נוספים לסיפור הקשה של ה"פולאקאס", כפי שכונו הנשים שהובאו מפולין. בתוך הפרוזה הסיפורית הוא משלב רקע היסטורי ודמויות היסטוריות, כמו זו של רבי רפאל אנקווה, שהתיר שימוש בפרוכת שהכינו הנשים, למרות שמקורה בכספי זנות, וזו של ברטה פפנהיים שהיתה מראשי המאבק בסחר בנשים.

ארגון צבי מגדל חוסל ב-1930 בזכות יוזמתה של רחל ליברמן, אחת מקורבנותיו, אך הבושה לא התפוגגה (על מאמצי ההשכחה של הדור הבא של הסרסורים והזונות אני ממליצה לקרוא ב"המשרד למקרים מיוחדים").

"חופה שקטה", על שם החופות החפוזות שנערכו בפולין בין הבנות לציידים, הוא ספר מעניין, נוגע ללב, ומומלץ.

אפרסמון

2025

הנשים של אבא / סביון ליברכט

כשהיה מאיר כבן שבע עזבה אמו האמריקאית את בית המשפחה, ונסעה לשהות עם אביה החולה בארצות הברית. איש לא הסביר למאיר מה קורה, נותר לו רק זכרון עמום של האם נפרדת ממנו באישון לילה בעודו מנומנם. האם לא שבה. האם התכוונה מראש לחזור למולדתה? האם מחלתו של האב, שהאריך ימים ושנים אחריה, היתה צידוק מספק לנסיעה? האם באמת נאלצה להשאר בארצות הברית במצוות הרופא שהורה על שמירת הריון? כך או כך, מאיר נותר עם אביו, המשורר שלא היה מסוגל לפרנס את עצמו ואת בנו, שכל שעניין אותו היתה חברתם של משוררי כסית בראשות אלתרמן, וחברתן של נשים מתחלפות חדשות לבקרים. במשך חמישה חודשים חווה מאיר חיי חסר-בית, מחליף ארבעה בתי ספר בשמות בדויים מאימת המשטרה שחיפשה אותו, נגרר אחרי אביו מביתה של אשה אחת לאחרת, מנסה להרדם למרות הקולות הבוקעים מן החדר הסמוך, ולפעמים מהחדר בו ישן הוא עצמו. בתום חמישה חודשים נקרע מאביו בסצנה שממנה נותרו בזכרונו שוטרים וכתם דם, ונשלח אל אמו, שהפכה זרה לו. אביו, כך נאמר לו, מת. הדמות הדומיננטית בילדותו ובבגרותו היתה של ארני, בן זוגה של אמו הנשוי לאשה אחרת. עשרים ושלוש שנים אחר כך אומרת לו אמו שאביו בעצם חי, שהוא חולה אנוש, ושבכוונתו להגיע לארצות הברית לצורך טיפול וכדי להתאחד עם בנו.

נדמה למאיר שהוא אינו זוכר דבר משבע השנים הראשונות לחייו. הוא כעת עורך וסופר, שכתב ספר אחד שלוש שנים קודם לכן, ואינו מסוגל למצוא נושא מעניין דיו לספר נוסף (וגם את הנושא של הספר היחיד "גנב" מחייו של חבר). הוא מתקשה ביצירת קשרים עם נשים, ומנהל חיים אפורים למדי, לרוב בחברת עצמו. הוא יכול היה לגדול לחיים לא מהוגנים כמו אביו הסורר או לחיים של שליטה וסדר כמו אמו הקפדנית, אבל "קרה לו לא זה ולא זה, והוא נשאב אל הסתמי, אל ההימנעות המבוהלת מכל מגע; לא נקלה ולא מקובל, לא פרוע ולא שקול". כשאמו מספרת לו על שובו של אביו, היא מנסה לראשונה לחקור את מאיר לגבי אותם חמישה חודשים בין עזיבתה להיעלמותו של האב מחיי בנו, וכנראה גם להצדיק את עצמה באוזניו. זכרונות שבע השנים, שנדמה שנמחקו, צפים ועולים במוחו של מאיר, תמונות שלמות, תחושות חיות. מה מתוכן אכן ארע כפי שהוא זוכר כעת? לא ברור. האב לא יגיע בסופו של דבר לארצות הברית. מאיר יטוס לארץ לפגוש אותו, ויחווה תמונת ראי של סיפורה של האם מזוית הראיה של האב. נדמה ששניהם, האב והאם, מנסים לתקן את שקלקלו בחיי בנם, אך בפועל, כך נראה לי, הם בעצם מנסים להנחיל לבן את סיפוריהם שלהם כפי שהם חוו אותם. בשלב כלשהו גם מאיר מגיע לאותה מסקנה. "פתאם תפס ששני הוריו חושקים בילד שבזכרונות יותר משחשקו בילד האמיתי".

לא הכל נאמר, לא כל הסודות נחשפים, ואין בכך כדי לפגום בסיפור. בסופו של דבר, מהו הסיפור האמיתי? מה אנחנו זוכרים ומה אנחנו חושבים שאנחנו זוכרים?

סביון ליברכט מספרת סיפור מעניין ונוגע ללב על נזקיה של הורות קלולקת, ועל תעתועיו של הזכרון.

מומלץ.

כתר

2005

סיפורי ילדים / פטר ביכסל

שבעה הסיפורים הקצרים של הסופר השוויצרי פטר ביכסל, אינם סיפורי ילדים. כלומר, אינם מסוג הסיפורים שהורים יבחרו להקריא לילדיהם. למה הם בכל זאת מקובצים תחת הכותרת "סיפורי ילדים"? כי יש בהם את התמימות הילדותית, את היכולת להתעלם מהמציאות ולהפליג בחלומות, להתעקש על הבלתי האפשרי ולא לחדול לשאול שאלות. את התכונות האלה הסופר מפקיד בידיהם של אנטי-גיבורים, אנשים מבוגרים עד זקנים, אפורים, סגורים בעולמם. בחיי היומיום אולי היינו מגדירים אותם כתמהונים, אבל ביכסל רואה מעבר לתמהונות, מחבב אותם, וגורם גם לקורא לראות את שהוא רואה בהם ואת שהם רואים בעולם. אולי אפילו לקנא בהם במקצת.

אדם אחד, "שלא היה לו עוד מה לעשות, שכבר לא היה נשוי, וכבר לא היו לו ילדים, וגם לא עבודה", רוצה להוכיח לעצמו במו עיניו ורגליו שהעולם העגול, ומתכנן מסע בקו ישר עד שישוב אל נקודת המוצא. איך עושים זאת בעולם שיש בו בתים ועצים ונהרות שאינם מאפשרים הליכה נטולת מעקפים? בהגיון של ילד. איש זקן אחד ש"אין כמעט שום הבדל בינו ובין אנשים אחרים", חש צורך דוחק בשינוי כלשהו, ומכיוון שאין בכוחו לשנות את המציאות, הוא משנה את המילים המתארות אותה. ואיש אחד, שאינו רוצה לדעת דבר, שקוע עד צוואר בלמידת כל מה שניתן ללמוד כדי שיידע מה אינו רוצה לדעת. אלה הן שלוש מן הדמויות כובשות הלב, מכמירות הלב, המאכלסות את הסיפורים הקצרים והממזריים, אם לשאול את הביטוי שבו בחר המתרגם לתאר את הספר.

זהו תרגום שני של הסיפורים (הקודם נעשה על ידי רוני פיסקר ב-1983 תחת השם "מעשיות ילדים"), והוא רואה אור לכבודו של הסופר שהלך לעולמו במרץ השנה. חנן אלשטיין, שתרגומו שוטף ונעים, צירף לספר אחרית דבר, המתארת את יצירתו של הסופר, וכוללת גם את סיפור פגישתם לפני שנים רבות. כדאי לקרוא אותה.

נהניתי ואני ממליצה.

Kindergeschichten – Peter Bichsel

מקום לשירה

2025 (1969)

תרגום מגרמנית: חנן אלשטיין

באגאדובא / טל כץ

"היא כלום בשבילי", כך כתב בן זוגה של המספרת אודותיה לאשה שאיתה בגד בה, ושום דבר לא יוכל לשוב להיות כשהיה מרגע שהמשפט הזה צץ על המסך מולה. אין זמן טוב לגלות משפט כזה, אבל יש זמנים גרועים במיוחד. כשאת מותשת תמידית מטיפול בפעוט ובתינוק, כשחזרת לעבודה במשרה מלאה ואת רוצה להצליח להיות גם אמא במשרה מלאה, כשאת בטוחה שהזוגיות שלך שמחה ושופעת סיפוק הדדי. "לוחות טקטוניים התנגשו, לבה רותחת זלגה ממסך המחשב, קירות רעדו". מה אפשר להציל? מה כדאי להציל?

אינספור יצירות ספרותיות נכתבו סביב המשבר הזה והדילמות שבעקבותיו, אבל מסתבר שבכתיבה טובה אפשר לכתוב שוב על אותו הדבר ובכל זאת אחרת. בפרסומים השונים ובביקורות אודות הספר מצאתי מלים כמו זרם תודעה ואוונגרד, שלמען האמת קצת הרתיעו אותי, אבל לא כך חוויתי את הקריאה. מצאתי בספר כנות חושפנית, נגיעה בלתי מתפשרת בכל מה שמייסר, אומץ להתבונן במציאות גם אם מה שמתגלה מפחיד, יכולת לשקול רגשות מתנגשים, וגם כוח להתרומם בסופו של דבר.

את כל זה טל כץ מביעה בסגנון כמעט מינימליסטי שיש בו עם זאת עומק רגשי, בדימויים מדויקים ובלתי מופרזים, מתוך הכרה בעוצמתו של הצמצום.

בגרסה המודפסת ניתן דגש לעיצוב, לעימוד ולטיפוגרפיה, כפי שאפשר לראות כאן. בגרסה הדיגיטלית ההיבט הזה נעדר. לא ראיתי במו עיני את הספר המודפס, אבל מבחינתי הטקסט עוצמתי דיו ואינו נזקק לתמיכה.

אין צורך לחוות משבר של בגידה כדי להזדהות עם המספרת, והספר מומלץ בהחלט.

שתים בית הוצאה לאור

2025