קטגוריה: ספרים מומלצים

להילה ברוש יש רעיון מהפכני, שאותו הציעה בעבודת הדוקטורט שלה – קוצב לב בעל בטריה נצחית, השואבת את כוחה מתהליכים אנרגטיים המתרחשים ברמת התא בגוף בו מושתל הקוצב. מפגש עם אודי לוי, איש הייטק, מרחיב את טווח השימוש של הרעיון. השניים מקימים סטארטאפ בשם אמבדיקס, והמוצר שהם מציעים הוא מעין טלפון סלולרי מיניאטורי המושתל בגוף בתהליך פשוט יחסית. אוזניה המובילה לאוזן מאפשרת למכשיר לדבר אל נושאו.

אין המדובר רק בבטריה שאינה צריכה הטענה, או בטלפון שאינו הולך לאיבוד. מדובר באביזר שחש את בעליו, שומע אותו ומציית לו, ויכול להביא תועלת באינספור דרכים. שחקנית ששוכחת את הטקסט שלה וחוששת מפיטורים, משתמשת בו כלחשן; פסיכיאטרית יכולה לעקוב באופן רציף אחרי מטופלת סכיזופרנית; חולי סוכרת אינם נזקקים עוד לדקירה יומיומית לבדיקת רמת הסוכר; ועוד. וכל זה בנוסף ליתרונות הפשוטים של עוזרת צמודה בסגנון סירי או אלכסה, ושאר שימושיו הרגילים והמתוגברים של הטלפון.

אבל כמו בכל טכנולוגיה חדשה, שימושיה נתונים בידי המשתמשים, לא בידי הממציא, ותהיינה כוונותיו טובות ככל שתהיינה. כל כך קל בעזרת הציוד החדש לעקוב אחרי מתנגדי משטר, כולל האזנה רציפה לשיחותיהם וידיעה בכל רגע נתון היכן הם נמצאים. קל גם לרמות במבחנים. יצרני הנוזקות כבר עומדים הכן לשבש את פעולת הטלפונים לשם שעשוע או לשם רווח. היצרנים יכולים להגן, פחות או יותר, על פטנט, ולשמור על שליטה בייצור. על השימוש אין להם שליטה כלל.

הספר מורכב מארבעה חלקים המתארים את מחזור החיים של טכנולוגיה חדשה ומצליחה – מתחת לרדאר, אימוץ מוקדם, גידול אקספוננציאלי, התייצבות. בתוך החלקים האלה מתוארים התהליכים הפנימיים – טכניים, פיננסיים, מוסריים – הכרוכים בהתפתחות מרעיון של שני אנשים לחברה הנסחרת בנסדא"ק, וניכר שהסופר בקיא בהם. בין התיאורים האלה מסופרים סיפוריהם של המשתמשים השונים, כל אחד והכיוון שאליו הוא לוקח את היכולות החדשות המוקנות לו. גם להתפתחויות עתידיות ניתן מקום, כמו אפליקציות המותקנות על המכשירים ומעצימות את יכולותיהם, המצאת תחליפים למקלדת ולמסך ועוד.

הספר מוצג כעתידני, אך נדמה שבקצב ההתפתחויות בזמננו מה שנראה עתידני היום הופך למציאות של מחר. כך נחווה גם הספר הזה, כאפשרי בהחלט ולא בעתיד הרחוק. תורמת לחוויה זו הכתיבה הטובה של רוה גיל-מור, שמילא את הספר בדמויות מגוונות מלאות חיים, המציגות שרשרת של פרקי חיים הנקשרים יפה לסיפור המרכזי, והצליח לספר גם את החלקים ה"עסקיים" באופן שיעניין גם את מי שהפן הזה פחות מדבר אליו.

מעניין, מעורר מחשבה, מהנה ומומלץ.

מטר

2026

מה סיכוייו של אדם יחיד להתקיים לבדו על מאדים? מארק וואטני נאלץ לגלות זאת בעל כורחו. המשלחת השלישית למאדים, שהוא נמנה עם חבריה, נאלצה לקצר את משימתה בשל תנאי מזג אוויר קשים במיוחד. הרוח העזה ניתקה ממקומה מכשירים שונים, ומוט, שהיה חלק מאחד מהם, חדר את חליפת החלל של וואטני, פצע אותו, והעיף אותו הרחק מחבריו. נקב בחליפה משמעו מוות תוך דקה, ומשלא עלה בידם של האסטרונאוטים האחרים למצוא אותו בתוך פרק זמן זה, וחלון ההזדמנויות להמריא הלך ונסגר, הניחו שהוא מת ונאלצו להמלט ממאדים בלעדיו. 

אלא שוואטני לא מת. אחרי שאיבד את הכרתו ונפל כשפניו למטה, דמו שלו התקרש ואטם את הנקב. כשהתעורר גילה שנותר לבדו. אספקת המזון, שהיתה אמורה לכלכל שישה אנשים במשך כחודש, תחזיק אותו בחיים במשך מספר חודשים, אבל המשלחת הבאה למאדים עתידה להגיע רק בעוד ארבע שנים. גם אילו יתגבר על בעיה זו, אין לו יכולת לתקשר עם נאסא, משום שמערכות התקשורת נהרסו. וקושי נוסף, האתר המיועד לנחיתת המשלחת הבאה מצוי במרחק מאות קילומטרים ממנו, ואילו הוא תלוי באזור המגורים וברובר שתוכנן לנסיעות קצרות. 

קל מאוד למות על מאדים, אבל וואטני רוצה לחיות ולחזור הביתה. הוא מגייס את כל כישוריו כבוטנאי וכמהנדס כדי לפתור בעיה אחרי בעיה, לוודא שהוא מסוגל לייצר מזון ומים, לחדש את מלאי החמצן, להתנייע ולתקשר. בדומה לריילנד גרייס, גיבורו של "פרויקט הייל מרי", הוא ניחן במוח מדעי, וביכולת לאלתר וליצור פתרונות לבעיות שנדמות בלתי פתירות, וגם ברוח טובה ובהומור שמסייעים לו רוב הזמן לא לשקוע ביאוש, גם כשדברים משתבשים קשות. בשונה מריילנד גרייס, שמבין כי תפקידו להציל את האנושות, וואטני צריך להציל רק את עצמו. האנושות מצדה עוצרת את נשימתה כשמיטב המוחות בנאסא מתגייסים להציל אותו, החל מעובדת זוטרה שהיתה הראשונה שהבינה שהוא חי ועד מנהל הארגון שמתעדף את הצלתו על פני משימות אחרות.

"עלות ההישרדות שלי היתה ודאי מאות מליוני דולרים. הכל כדי להציל בוטנאי מטופש אחד. למה לטרוח? טוב, בסדר. אני יודע מה התשובה. חלק מזה קשור למה שאני מייצג: קדמה, מדע, כל העתיד בחלל שעליו חלמנו כבר מאות שנים. אבל באמת, הם עשו את זה מכיוון שלכל בני האדם יש דחף בסיסי לעזור זה לזה. זה אולי לא נראה כך לפעמים, אבל זה נכון […] כן, יש שמוקים שפשוט לא אכפת להם, אבל הם מיעוט זעום לעומת אלה שאכפת להם. ולכן מיליארדים של אנשים היו לצדי. די מגניב, לא?"

פרקים רבים בספר מסופרים בגוף ראשון על ידי וואטני, המנהל יומן לטובת קוראים עתידיים, בלי לדעת אם ישרוד או לא. בפרקים אלה הוא עוסק מעט במצבו הנפשי, וכשהוא בכל זאת עושה זאת, הוא נוקט בהומור, נמנע כמעט לחלוטין ממחשבות מרות. את רוב זמנו ומשאביו הנפשיים הוא משקיע בפתרון בעיות ובתכנון המעבר לבסיס שממתין למשלחת הבאה. מרתק לעקוב אחרי האופן בו הוא מנתח את המצב ומייצר פתרונות ממה שיש תחת ידו. ייאמר בהקשר זה שכל מה שקשור בהיבטים המדעיים עבר רידוד בסרט שנעשה על פי הספר, ובעוד הספר שומר בקפדנות על היתכנות, הסרט גולש לאמירות בלתי מדויקות (אבל מאט דיימון מושלם לתפקיד).

בפרקים אחרים מתוארות שתי קבוצות של אנשים – מדעני נאסא וחברי המשלחת של וואטני שעושים את דרכם הארוכה לכדור הארץ. הסופר מתעכב על מאפייני הדמויות השונות, אך עיקר הדגש מופנה להיבטים הטכניים. לטעמי, צמצום האישי לטובת המדעי עובד היטב, ומעצים את תחושת ההתמקדות חסרת הפשרות במטרה.

אחרי "פרויקט הייל מרי" קראתי את "ארטמיס", שהיה לטעמי טוב פחות. "לבד על מאדים", לעומתו, הוא ברמתו הטובה של הפרויקט.

מרתק, מציג דמות מעניינת ונאהבת, ומומלץ בהחלט.

The Martian – Andy Weir

מודן והכורסא

2014 (2011)

תרגום מאנגלית: דידי חנוך

כותרת משנה: סיפוריהן של גיבורות מלחמת שבעה באוקטובר

אילה דקל קיבצה יחדיו עשרים ראיונות עם נשים שהשתבצו במערך הלוחם, ולקחו חלק בפעילויות צה"ל, כולל מעבר לגבול, מן השבעה באוקטובר ואילך. כבר החלו להכתב ספרים על המלחמה האחרונה (דוגמת "עכשיו תורנו" של לוחם הנדסה קרבית שחר תורג'מן), והספר הזה יתפוס מקום של כבוד ביניהם. יחודו גם בפן המבצעי, המרתק בפני עצמו, ובאופן בו הגיבו המרואיינות בזמן אמת לטראומת הטבח בעוטף, אבל גם בחוויה השונה של היות אשה במערך שנתפס גברי, שאותה הן מביעות ברהיטות ובכנות.

כפי שניתן לראות ברשימת המרואיינות למטה, הן מייצגות תחומים צבאיים מגוונים ונושאות דרגות שונות. כמובן, כל אחת היא עולם בפני עצמו, ויחד עם זאת, כמה קוים משותפים לראיונות. מוטיב בולט הוא השפעת הדוגמא המשפחתית או החינוך מבית. רבות מן המרואיינות בחרו כדמות לחיקוי אב או סב, וגם אם, ששירתו שירות משמעותי והיו גאים בו, והחליטו לבחור באותה הדרך. חלקן הגדול מדברות על החובה לקחת חלק בהגנה על המולדת, שברוב המקרים הונחלה להן בבית. כולן מכירות במכשולים שעומדים בפני נשים המבקשות קריירה צבאית בקבע או במילואים, ורובן מודעות לעובדה שהן מייצגות לא רק את עצמן, אלא את כלל הנשים. "אם אני אעשה טעות, אפילו טעות קטנה, אז אולי לא ייתנו לנשים יותר לפקד על ספינות. אולי יגידו שזה רק בגלל שאני אישה", אומרת אחת מהן. הן מדברות בגילוי לב על נושאים כמו העדר פרטיות בתנאי שדה, הגיינה ירודה, תפקוד בתקופת מחזור, שינויים בגוף כתוצאה מפעילות מאומצת. אחת מתארת פוסט טראומה, שניה מספרת על פציעה קשה, שלישית על הקושי במציאת בן זוג שירגיש נוח עם חילוף תפקידים. וכולם מדברות גם על הצורך לתת מאה אחוז ולהתעקש ולא לוותר, כי כנשים הן נדרשות שוב ושוב להוכיח את עצמן.

בסופו של דבר, עם כל ההיבטים הנשיים של הראיונות, מה שמתבלט יותר מכל זו המקצועיות, הדבקות הבלתי מתפשרת במשימה, הרמה הביצועית הגבוהה ותחושת השליחות. כפי שאומרת בצדק אחת המרואיינות, "בעיניי השאלה היא לא אם נשים וגברים הם אותו הדבר, כי אנחנו לא. השאלה היא אם אנחנו מצליחות לעמוד במשימה". והן מצליחות.

באחרית דבר עומדת אילה דקל על השינוי שהביאה המלחמה בתפיסת מקומן של הנשים הלוחמות: "המהפכה בתפיסת התפקידים של נשים בצה"ל בכלל ובלוחמה בפרט — ומה שקרה במלחמה הזאת הוא בוודאי בגדר מהפכה — לא התרחשה מתוך תפיסה עמוקה של שוויון שחלחלה בבת אחת בדרגים השונים בצבא, אלא מתוך צורך, מתוך כורח". מה יקרה עם תום מצב הלחימה, עם החזרה לשגרה? כשנשים מהוות כעשרים אחוז מן הכוחות הלוחמים, נראה שאין דרך חזרה.

כך או כך, הראיונות מעוררי השתאות והשראה, ראויים מאוד לקריאה.

להלן שמותיהן ותפקידיהן של המרואיינות, ברגשי כבוד:

סרן קרני גז, מ"פ פלוגת "פרא" (פלוגת הטנקיסטיות — לוחמות שריון) וקצינת אג"ם בגדוד 52

סגן שחר אלטרס, מפלגת טנ"א בסיירת גבעתי

סגן תקוה קלמנטס, מפקדת צוות באיסוף קרבי 

רס"ן נורית רוקח מאירי, מ"פ באיסוף קרבי

סא"ל אור בן יהודה, מג"ד קרקל

סמ"ר שי זלמון, סמלת באיסוף קרבי

סרן ד"ר מ', מומחית ברפואת חירום

סרן רוני רפלד־בלוט, קמב"צית

סרן ראשית פרקש, סמ"פ בפלוגת "פרא", טנקיסטית

רס"ל מנוחה דלס, לוחמת וחופ"לת בחטיבת דניאל

סגן ד"ר עדן יעקב, רופאה קרבית בסיירת נח"ל

רס"ן אור כהן, חובלת, מפקדת דבורה בחיל הים

סרן רינת קהתי לוי, מ"פ חילוץ והצלה

רס"ל מלאני למברסקי, מפקדת בגדוד ברדלס

סגן כיסוף אומרדקר, קש"א בסיירת גבעתי

רס"ר ענבר זמורה, חובשת קרבית  

סרן תמר רבקה קלוס, מפקדת פלוגת ענבר בגדוד מגן שאול

סמ"ר נ', לוחמת באיסוף קרבי

רס"ן נאור מורד, קצינת אג"ם ביחידת חילוץ והצלה

רס"ר א׳, מפקדת פלגת ירושלים, לוחמת איסוף

התחנה בית הוצאה לאור

2025

כותרת משנה: סיפורי אימה ומסתורין

ארבעה סיפורים פרי עטו של אדגר אלן פו מקובצים בספר זה. מאחרית הדבר לספר שכתבה בתיה גור ניתן ללמוד על שורשי היצירות שכתב מי שנחשב, בין השאר, אבי ספרות האימה ואבי המסורת האפלה בספרות האמריקאית. כמו פו עצמו, המספרים בשלושה מן הסיפורים סובלים מסיוטים הנובעים מאלכוהול או מערפול של המציאות ומשיבוש הדעת. היא מצטטת אותו כמי שדיבר על "נסיון נואש לברוח מהזכרונות המענים, מהבדידות העצומה ומורא מאבדון לא מוגדר האורב לי". התחושות הללו מובעות בחדות רבה בסיפורים שבקובץ.

"החתול השחור" הוא סיפורו של גבר שאהב את אשתו ואהב בעלי חיים, אבל משהתמכר לאלכוהול הפך לאלים ולמתעלל והדרדר לרצח. תוצאות אלימותו שבות לרדוף אותו.

"כת"י" שנמצא בבקבוק מתרחש בלב ים, כשסופה אימתנית מטילה את המספר אל מה שנראה כספינת רפאים, שאת סודותיה הוא אינו מצליח לפענח.

"הבור והמטוטלת" הוא תיאור מעורר אימה בפרטנותו אודות אדם המושלך לתא כלא אפל, וחווה סדרה של עינויים נפשיים כשבכל רגע ורגע הוא צופה במוות המתקרב אליו.

"התיבה המלבנית", בשונה משלושת האחרים, אינו סיפור מסויט, אם כי גם בו מתרחשת סופה ימית, המאלצת את המספר ואת שותפיו להפלגה לנטוש את ספינתם. במרכז הסיפור תיבה גדולה, רכושו של אחד הנוסעים, המעוררת את סקרנותו של המספר. הוא עוקב אחרי הבעלים, מעלה השערות באשר לתכולת התיבה, ומגלה בסופו של דבר כמה רחוק היה מלנחש את האמת.

למרות שמדובר בסיפורים קצרים, כל אחד מהם מצליח לנעוץ חץ של חרדה ושל הזיה בלב הקורא, בזכות התיאורים הישירים והחדים ובשל תחושת הטשטוש האופפת אותם.

מומלץ לקריאה בשעות האור.

The Pit and the Pendulum – Edgar Allan Poe

עם עובד

1997 (1842)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

סיפורו של אולדן פייל, האמריקאי השקט, מתרחש בוייטנאם בראשית שנות החמישים על רקע מלחמת הודו סין הראשונה. הצרפתים מבקשים לבצר את אחיזתם הקלוניאליסטית במדינה; בריטניה וארצות הברית, שחוששות מן הקומוניזם העולה, תומכות בה; ואיש עדיין אינו יודע שהמעורבות האמריקאית עתידה להיות פתח למלחמה ארוכה. גרהם גרין, ששירת ככתב באזור, העניק למספר, תומס פאולר הבריטי, קוים ביוגרפים דומים לשלו, ובאמצעותו הוא מעביר ביקורת על המעורבות הזו ומנבא את ההסתבכות הצפויה.

פאולר השאיר בבריטניה אשה, ואת חייו בוייטנאם הוא חולק עם פואונג, צעירה מקומית שבה הוא מאוהב, עד כמה שהוא מסוגל לכך. פייל האמריקאי, שמגיע למקום לשמש בתפקיד דיפלומטי, מתאהב בפואונג, אך לפני שיתוודה בפניה וינסה לגזול אותה מפאולר, הוא נוסע בעקבותיו אל אחד מאזורי הקרבות להצהיר על כוונותיו. פאולר, המבוגר יותר ומחוספס יותר, יכול היה להגיב בדרכים שונות, אך התמימות של פייל מעוררת בו רגש בלתי מוכר. "זה היה הדחף הראשוני שלי – לגונן עליו. לא עלה על דעתי שהרבה יותר חשוב שאגונן על עצמי. בתמימות יש תמיד הזמנה אילמת להגנה, כשבעצם יהיה חכם הרבה יותר מצדנו לו נדע להתגונן מפניה. התמימות היא כמו מצורע אילם שאיבד את הפעמון התלוי לצווארו, והוא משוטט בעולם ללא כל כוונת זדון". הוא ישקר לפייל וגם לפואונג כדי לשמור אותה לצדו, אבל יחוש חצוי.

הפן האישי הזה הוא רק חלק מן המורכבות של יחסי שני הגברים. באותה תמימות שבה התייצב מול פאולר, ובצירוף בורות וחוסר ראיה למרחק, פייל, המושפע מתיאורטיקן פוליטי שקרא להקים בוייטנאם "כוח שלישי", יתייצב לצד ארגון וייטנאמי טרוריסטי ולא יבין שהוא מנוצל על ידו. הוא מצדו מגיש לארגון סיוע כדי להרחיק את הקומוניסטים, וגם פעולות עקובות מדם שמבצע הארגון כנגד אזרחים תמימים אינן גורמות לו לפקפק. פאולר, לעומתו, רואה את העוול ומבין את השלכות המעורבות האמריקאית המיוצגת על ידי פייל. הספר נפתח בבשורת הירצחו של פייל, ומכאן ואילך נפרשת התפתחות הקשר רב הניגודים בינו ובין פאולר, שבמהלכה יבין האחרון שאינו יכול להסתפק בתפקיד הצופה מן הצד והמדווח האובייקטיבי. "במוקדם או במאוחר," אומר לו תושב מקומי המעורב בפוליטיקה הוייטנאמית, "אדם צריך לנקוט עמדה. אם הוא רוצה להישאר אנושי."

לצד סיפור הכוחות הבוחשים בקלחת הוייטנאמית, ולצד סיפור המשולש פאולר-פואונג-פייל, הסופר עוסק בהרחבה באיוולת וברוע שבמלחמה. תיאוריו, עמוסי גוויות וגופים פצועים, אינם חסים על הקורא, אך נדמה שלא נכתבו במטרה מוצהרת לזעזע אלא במטרה לומר "כך נראית מלחמה, אין בה שום יופי". הוא עוסק גם בזרוּת שבין הוייטנאמים, המיוצגים כאן בעיקר על ידי פואונג התמה, הנכונה בתמימותה לרַצות עד שאפילו אוהביה אינם יודעים את שבאמת בלבה, ובין הזרים הבלתי קרואים. "ידעתי שאני ממציא לה דמות בדיוק כשם שעשה פּייל", מודה פאולר, "אדם לא יודע אף פעם מיהו אדם אחר".

"האמריקאי השקט" הוא ספר עוצמתי, רחב יריעה, כתוב היטב ומומלץ.

The Quiet American – Graham Greene

ידיעות ספרים ופן

2012 (1955)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

אליעזר בן-יהודה, נכדו של מי שכונה "מחייה השפה העברית", כותב בספר זה את קורות חייו של סבו. בן-יהודה הנכד, בנו של אהוד שנולד לסבו מאשתו השניה, חמדה, אינו היסטוריון, ואינו מתיימר להיות אובייקטיבי. הוא עוקב אחר חייו של סבו מלידה ועד פטירתו, מסתמך על מאמרים שכתב, על מכתבים שנשלחו ממנו ואליו, על עובדות היסטוריות ועל זכרונות משפחתיים.

פה ושם הפרשנות של הנכד לארועים, או פרטי ארועים מסויימים, שונים מאלה שמצאתי במקורות אחרים, אבל זה לא באמת משנה, בוודאי לא בפרספקטיבה של זמן. תפקידו ההיסטורי של בן-יהודה אינו שנוי במחלוקת, ומפעלו בעל ההיקף המרשים ראוי להערכה.

למרות שסיפור חייו של בן-יהודה מוכר ומצוי גם במקומות אחרים, יש ערך בספר הזה. הן משום שמה שבסופו של דבר נותר בזכרון של רוב האנשים הם כינויו של האיש והשיר שנכתב עליו, למרות שהדרך שעבר מרתקת מכדי לתמצת אותה לשני אלה, ופעילותו חרגה מתחום השפה בלבד, והן משום שסיפורו האישי אינו משקף אותו בלבד אלא גם תהליכים שעברו רבים מבני דורו מן החדר והישיבה בגולה אל החלום הלאומי וישוב הארץ.

הכותב משלב בין האישי לציבורי, בין סיפור האהבה בין סבו לשתי נשותיו (שהיו אחיות) לפעילותו הבלתי נלאית למען הקמת חברה עברית בארץ; בין יחסיו עם אמו ליחסיו עם דמויות היסטוריות ששמותיהן מתנוססים כיום בשלטי רחובות; בין חיי ילדיו (ומותם בגיל צעיר של חמישה מהם) לנסיונות לייסד מערכת חינוך עברית בארץ-ישראל. התוצאה היא גם מעניינת היסטורית וגם מקרבת את האיש אל הקוראים.

ברוח ימים אלה, אי אפשר שלא לצטט מן המאמר שכתב בן-יהודה ב-1879, 'ועוד מוסר לא לקחנו'. הנה קטע רלוונטי ממנו, כפי שהוא מופיע בפרויקט בן-יהודה (בספר הוא עבר עריכה בדילוגים לשפה פשוטה ועדכנית יותר): "כן, בכל עת מלחמה מחוץ, בכל עת אשר אויבי העברים כלם חותתו יחד עליהם לכלותם ולאבדם, – לעת כזאת נראה תמיד כי מפלגות שונות בחיק הלאֹם תלחמנה ותפתלנה אשה את רעותה, קורעות את הלאֹם לקרעים, מרפות את ידיו ונותנות מֹרך בלבו עד אשר יכשל כחו, – עמוד לא יוכל בפני אויבו ויפול לפניו בלא כח והיה מרמס לרגליו. לו נפתלו המפלגות בעמנו רק בעת אשר שלום היה להעם מחוץ, – ובעת מלחמה, בעת אשר האויב פער פיו לבלוע את כל העם כלו, לוא התחברו והתאחדו כל המפלגות יחד לעת כזאת לצאת בלב אחד וברגש אחד בעֹז ובגבורה נגד צר ואויב, – לוא כזאת היתה בנו, כי אז מי יודע, מי יודע אם גדל כה שברנו עתה, אם הגלינו מארצנו הגלת שלימים, אם לא היינו גם עתה עם בארצו –, אולי נכנעים תחת ידי התוגרמים; אך הלא טוב טוב להיות בארץ אחת, ואם גם תחת שבט מושל זר, מהיות מפזרים ומפרדים לכל רוחות השמים בארצות שונות בלי ארץ מולדת, בלי שפה לאֻמית, בלי רגש לאֻמי! אך אהה לשברנו, לא כזאת עשו מפלגותינו מאז ומעולם ראה נראה כי נפתולי-המפלגות וחלוקות הלבבות גדלו וגברו עוד יותר בימי מלחמה, בימי צרה ומצוקה מחוץ, וזאת היא שהיתה בעוכרינו, זאת היא אשר הפליאה אידנו עד מאד!"

בשל הכתיבה הפשוטה של הספר הוא יכול בהחלט להתאים לקוראים צעירים, אך גם קוראים מבוגרים, שירצו לרענן את זכרונם ולהעמיק את היכרותם עם ההיסטוריה, ימצאו בו ענין.

ידיעות ספרים

2018

חיים סלומון, שנולד בפולין ב-1740, היגר לניו יורק ב-1775, ובעשר השנים שאחר-כך, עד מותו, הקדיש עצמו למלחמת העצמאות האמריקאית. תחילה הצטרף לארגון בני החירות, ובשל פעילותו בו נדון למאסר. בזכות כישורי השפות שלו – הבריטים נזקקו למתרגם שיתווך בינם ובין שכירי החרב הגרמנים שלהם – השתחרר ממאסר, אבל מכיוון שניצל את תפקידו לפעולות חתרניות, כמו עידוד שכירי החרב לערוק, נדון למוות. הוא הצליח לברוח לפילדלפיה, שם הקים עסק כברוקר, והפנה את מלוא מרצו לתמיכה כספית במהפכה. ג'ורג' וושינגטון מצוטט כמי שהורה להפקיד משימה פיננסית של מימון קרב מהותי בידיו של סלומון. רוברט מוריס, שכונה "המממן של המהפכה" ומאוחר יותר כיהן כמפקח על הכספים של ארצות הברית, ראה בו שותף אמין. ג'יימס מדיסון, בימיו הראשונים כחבר קונגרס, כתב על טוב לבו של סלומון שהציל אותו.

הווארד פאסט, שכתב את הספר ב-1941, מכנה את סלומון "גיבור נשכח", אך בשנים שאחר-כך האיש זכה להכרה ולכבוד. פסליו מצויים במקומות שונים בארצות הברית, רחובות קרויים על שמו, ושירות הדואר הנפיק בול על שמו כמי שתרם למהפכה (תמונה למטה). מעניין לציין שפאסט עצמו חש "נשכח" בעת שהספר תורגם לעברית, מכיוון שחברותו במפלגה הקומוניסטית הכניסה את שמו לרשימה השחורה וספריו הוחרמו.

פאסט מתאר את העשור בחייו של סלומון בין מאסרו השני למותו. הספר, על פי הגדרת הסופר, מיועד לקוראים צעירים, אבל הוא עשיר במידע וכתוב מבלי להתיילד, כך שבעיני הוא בהחלט מתאים לקהל מבוגר. אלה ואלה יצטרכו להתמודד עם עברית נאה אך מיושנת (שאני מחבבת). הנה דוגמית המתארת את האסיר הנמלט: "אין-נוע שכב חיים סלומון בגינה, שואל את נפשו לואי ולא יהיה כלב לדרי הבית. הוא האזין לשמוע קול כורז בבית-הסהר, אשר יעיד על היוודע דבר בריחתו, וכיון שלא נשמע ההין למוש. כפו חשה בקלח כרוב, וראש גזר שף אל פניו. הוא התהפך ויקם אט על רגליו, חצה את הגן, יצא בשער בקצה הגן משם ויחמוק לאורך סמטה אפלה, נפתלה שהיתה נהירה לו. בקצה משם עמד השומר בא ברחוב, קורא נים: 'שעה שלוש – והכל כשורה'".

כיהודי סלומון נתקל בחשדנות ובדעות קדומות על כל צעד ושעל, אך לא חדל להאמין באומה האמריקאית. הוא היה פעיל גם בקרב הקהילה היהודית בפילדלפיה, ותרם סכום משמעותי להקמת בית כנסת לקהילה.

"חיים סלומון" מצטרף למכלול יצירתו הספרותית של פאסט, שעסקה בחלקה הגדול בהיבטים שונים של ההיסטוריה האמריקאית, לצד ספרים שעסקו בהיסטוריה היהודית. ספר מעניין ומומלץ.

Haym Salomon Son of Liberty – Howard Fast

הקיבוץ המאוחד

1952 (1941)

תרגום מאנגלית: צ. רין

איורים נ. פראנק

כותרת משנה: המרד הגדול ושורשי הסכסוך במזרח התיכון

המרד הערבי הגדול, או בשמו האחר מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, התרחש בארץ-ישראל בשנים 1936 עד 1939. מטרתו היתה להביא באמצעות שביתה, הפגנות ומעשי טרור, לעצמאות מן המנדט, לעצירת העליה היהודית ולסתימת הגולל על התכניות להקים פה בית לעם היהודי. אורן קסלר טוען בספר זה כי המרד היה "ההתלקחות המשמעותית הראשונה" שאירעה בין שתי התנועות הלאומיות, ותוצאותיו השפיעו השפעה מהותית וארוכת טווח על מה שמתרחש כאן מאז ועד היום.

מן הצד הערבי המרד "היה כור ההיתוך שבו התגבשה הזהות הפלסטינית", אך בו בזמן "טלטלות של סכסוכים פנימיים וסגירת חשבונות קרעו לגזרים את המרקם החברתי הערבי דחקו לשוליים את הגורמים המעשיים והמתונים לטובת הקיצוניים […] יכולת הלחימה של הערבים נשחקה, כלכלתם נהרסה ומנהיגיהם המדיניים הוגלו". מן הצד היהודי "החלו מנהיגי הציונות לזנוח את אשליותיהם בדבר ההסכמה שבשתיקה של הערבים, והתעמתו לראשונה עם ההבנה המטרידה, שהגשמת חלום הריבונות עלולה לאלץ אותם לחיות לנצח על חרבם", והמסקנה הובילה להנחת היסודות לצבא יהודי, וגם לצמיחת טרור נגדי. מן הצד הבריטי, שלוש שנות הדמים הביאו להחלטה להפסיק את "הניסוי הציוני" ולסגור את שערי הארץ דווקא בשעה שיהודי אירופה נזקקו נואשות למקלט. ההשלכות של התוצאות הללו על כל היבטיהן מהותיות.

קראתי כמה וכמה תגובות לספר, ועלו בהן טענות מטענות שונות. האם ניתן לקבוע ששורשי הסכסוך נטועים בארוע אחד, משמעותי ומתמשך ככל שהיה? האם הבחירה לספר את ההיסטוריה באמצעות מספר דמויות משקפת את המציאות כפי שהיתה? האם בחירה בדמויות אחרות היתה מציגה מציאות שונה? מה באשר לעובדה שהכותב אינו היסטוריון אלא עיתונאי וסופר? יחד עם זאת, תגובות רבות, כולל אלה שהעירו לגבי המתודה, ציינו את הנהירות שלו.

מכיוון שגם אני איני היסטוריונית, אין לי כלים לשפוט את מסקנות הכותב. עובדה זו לא גרעה כלל מן הענין הרב שמצאתי בספר. האמנם במרד נעוץ שורש הסכסוך? מבחינתי כקוראת בלתי מקצועית, השאלה הזו משנית. הארועים מרתקים, ניכר שהסופר ערך מחקר מעמיק (כולל שימוש במסמכים שהסודיות הוסרה מהם בעשור האחרון), ואופן הכתיבה התיעודי-סיפורי שלו מגיש את ההיסטוריה בדרך ברורה, קריאה מאוד ומעוררת ענין. עוד יצוין לזכותו, כי בנושא כל כך טעון הוא מקפיד על כתיבה נייטרלית,

ויחד עם זאת, וזו אינה אשמת הכותב, כמובן, הספר די מדכדך. שוב ושוב, אז והיום, כל נסיון הידברות, כל תקווה למצוא פתרון לסכסוך, מתנפצים מול קיצוניות.

מומלץ.

Palestine 1936 – Oren Kessler

שוקן

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי