קטגוריה: ספרים מומלצים

שלוש מיצירותיו השיריות האיגיוניות (המונח העברי לנונסנס) של לואיס קרול בתרגומו של ראובן וימר נכללות בספר – "צדים את הסנרק", "ג'ברווקי" (מתוך "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם") ו"בנו של הגנן המטורף". היצירות, ובעיקר הראשונה שבהן, זכו עם השנים לתלי-תלים של פרשנויות, בנסיון לחשוף את המשמעויות שטמן בהן הסופר, שהיה, כידוע, גם מתמטיקאי ולוגיקן. היצירות מלוות במאמרי רקע ופרשנות מאת העורך הלשוני והמתרגם אלי גיא, בהערותיו של ראובן וימר לכמה מבחירותיו, בתרגום לפרשנותו של המפטי-דמפטי ל"ג'ברווקי", ובתרגום ליידיש של "ג'ברווקי" מאת רפאל פינקל.

כתיבה איגיונית מציגה הֶלחמי מלים, צירופים אבסורדים, רמזים סתומים, ומעוררת חידות ותהיות. כתיבה זו, כשהיא מורכבת ובמיטבה, "מזמינה את הקורא הותיק לרענן מוסכמות, לשבור פרדיגמות ולנער את האבק מעל תמונת עולמו המאפירה". לואיס קרול עצמו לא טרח להסביר את יצירותיו באמרו: "מדוע איני מסביר את הסנרק? כי איני יכול. איך תסביר משהו שאתה עצמך אינך מבינו?". אליס, כשביקשה להעזר בהמפטי-דמפטי כדי להבין את "ג'ברווקי" אמרה: "איכשהו זה כאילו ממלא את הראש שלי ברעיונות, אבל הבעיה היא שאני לא יכולה לדעת מה הם!". גם אם לא מנסים לפצח את היצירות, הן עדיין מצליחות ליצור תחושה של סיפור ולעורר רגשות.

הנה, לטעימה, בית חוזר מתוך "צדים את הסנרק":

הֵם חִפְּשֹוּ בְּאֶצְבָּעוֹן, בִּזְהִירוּת וּבְתִקְוָה;

עִם מַזְלֵג, כֵּן, הֵם תָּרוּ הֵיטֵב.

בִּמְנָיוֹת הָרַכֶּבֶת אִיְּמוּ עַל חַיָּיו,

בְּסַבּוֹן – וּבְחִיּוּךְ שוֹבֵה לֵב…

מאמר מעניין בספר מתייחס לקשייהם של מתרגמים בבואם להמיר את שפת המקור בשפתם. אלי גיא מציג את הנושא באמצעות שלושה מן התרגומים ל"ג'ברווקי", האחד מנסה לשמר את רוח היצירה המקורית באמצעות תחליפים עבריים בעלי משמעות קרובה, השני מרחיק לקצה השני ומציע יצירה מפורשת כשהוא עוקף את ההלחמים המקוריים, והשלישי צועד בדרך הביניים. החביב עלי, אולי גם בשל טעמים נוסטלגיים, הוא התרגום מן הסוג הראשון, זה של אהרן אמיר, שבחר בכותרת "פטעוני":

בְעֵת בָשָק וּשְלֵי פַחְזָר,

בּאַפְסֵי חָק סָבְסוּ, מָקְדוּ,

אוֹ אָז חִלְכֵן הָיָה נִמְזַר,

וּמְתֵי עָרָן כֵּרְדוּ.

במאמר מוסגר יש לציין שהבית הראשון של "ג'ברווקי", שזהו תרגומו, מתרחק מעט מן האיגיוניות לכיוון הג'יברישיות, בעוד הבתים הבאים בנויים ממלים נהירות יותר. יחד עם זאת, אמיר התאים את תרגומו למשמעויות שהמפטי-דמפטי נתן לבית הזה.

הספר מלווה בתחריטים המקוריים של הנרי הולידי.

הספר מדגים יפה את הקסם שבאיגיון, ובהחלט עושה חשק לקרוא עוד ולרדוף אחר זנבם של הרמזים.

The Hunting of the Snark – Lewis Carroll

דורון ספרים ומנדלי

2012 (1876)

תרגום מאנגלית: ראובן וימר

תחת ההנחה שעלילת הספר והסרט מוכרת, הסקירה כוללת מעט קלקלנים

האם ניתן לכפר על מעשה עוול שחרץ גורלות? בראיוני, סופרת בעלת שם, מסיימת ביום הולדתה השבעים ושבעה את כתיבתו של ספר על הארוע שבצלו חייתה מאז היתה בת שלוש-עשרה. בשנת 1935, בעודה מדמה בלבה כי היא מגנה על אחותה הבכורה ססיליה מפני משהו אנושי או זכרי שאין לצמצמו המאיים על סדרי ביתם, האשימה את רובי, בנה של עובדת משק הבית ובן זוגה של ססיליה, במעשה נורא שארע בביתם, שינתה לנצח את גורלם של השניים, ודנה את עצמה לחיים של חרטה.

היתה לבראיוני התחושה הקלושה הראשונה שמעתה לא תוכל עוד להתעסק בטירות ובנסיכות מן האגדות, אלא במוזרות של הדברים כאן ועכשו, של מה שקורה בין בני אדם, בני האדם הרגילים שהיא מכירה, ואיזה כוח יכול להיות לאדם אחד על חברו, וכמה קל לטעות בהבנת הדברים, לטעות לגמרי. שרשרת של ארועים ושל טעויות ופרשנויות שגויות הוליך אל הארוע המרכזי: לולה, דודנית מבוגרת בשנתים מבראיוני התיחסה למחזה שהילדה כתבה בהתנשאות קלה כנוטה חסד; דודניה התאומים הצעירים סבלו ממשבר בשל גירושי הוריהם ושיבשו את תכניותיה ללהק אותם למחזה; רובי הפקיד בידיה טיוטה של מכתב עבור ססיליה, לא זו שהתכוון לשלוח, והתוכן שלה, שלא יועד לעיניה, זעזע אותה; אחיה הנערץ הגיע לביקור, ומאמציה כוונו להרשים אותו; הוריה נעדרו מן היומיום שלה, כרגיל, אמה הסתגרה בחדרה בשל מיגרנה, אביה נותר מחוץ לבית לכאורה בשל עסקיו; ברקע נשמעו דיבורים על מלחמה קרובה. כל אלה ועוד, בצירוף גילה של בראיוני, שהעמיד אותה על נקודת המפגש בין הילדות לבגרות, מסבירים את הלך רוחה ואת מצבה הנפשי ביום בו הצביעה על רובי כאשם, ובכך פירקה את משפחתה. ילדותה הסתיימה […], היא נעשתה לאחת ממשתתפי דרמת חיים שחורגת מחדר הילדים. אפשר אולי להבין את המניעים, קשה, עד בלתי אפשרי, לסלוח לתוצאה.

חמש שנים אחר-כך, המלחמה בעיצומה, רובי מנסה להגיע לדנקרק כדי לחזור לבריטניה, וססיליה עובדת כאחות בלונדון. בראיוני, עדיין אחוזת קסם המלים הכתובות, עדיין מיוסרת מתוצאות מעשיה, מבקשת כפרה. אם תחזור בה מדבריה, אולי לא תוכל לשנות את מעמדו החוקי של רובי, ולבטח לא תוכל למחוק את שלוש שנות הכלא שחווה, אבל אולי תצליח לשקם את משפחתה. היא ידעה מה נדרש ממנה. לא סתם מכתב אלא טיוטה חדשה, כפרה, והיא היתה מוכנה להתחיל. קרוב לששים שנה מאוחר יותר היא כותבת את הגרסה הסופית, האמיתית, זו שתוכל להתפרסם רק אחרי מותם של כל המעורבים.

"כפרה" הוא, בעיני, אחד משני הספרים הטובים ביותר של איאן מקיואן (מבין אלה שקראתי), בשורה אחת עם "על חוף צ'זיל". הארוע המכונן של הספר מתרחש למעשה רק במחציתו, ובכמעט מאתים העמודים שלפניו מקיואן מפרק בסבלנות כל פרט יומיומי קטן לרכיביו הנפשיים, משרטט במדויק וברגישות את עולמם, בעיקר הנפשי, של שלושת גיבוריו, משלב במרקם חייהם את השפעתן של דמויות המשנה ושל רוח התקופה, ומוביל בהדרגה את סיפורו אל שיאו הראשון. בחלקו השני של הספר, חמש שנים אחרי ארועי החלק הראשון, הוא מוסיף ללוות את השלושה, וכעת בצירוף תיאורי המלחמה באירופה וההכנות לפלישה בבריטניה. כל הכאוס של נפילת צרפת, של נסיגת הבריטים ושל יסורי הפצועים, נפרש כאן בחיות מרובה.

אז לא, כנראה אין כפרה, ולא, לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. הדבר היחיד שיש ביכולתה של בראיוני לעשות הוא לכתוב, לנסות להסביר, ולהשתמש בכוחן של המלים כדי להעניק לאהוביה גורל משופר. "מה קרה באמת? התשובה פשוטה: הנאהבים חיים ומשגשגים. כל עוד יש עותק אחד, כתב יד בודד אחד של הטיוטה האחרונה שלי, אחותי קלת הרצון ובת המזל ונסיך רפואותיה לעולם יפרחו באהבתם".

מומלץ מאוד.

Atonement – Ian McEwan

עם עובד

2002 (2001)

תרגום מאנגלית: עתליה זילבר

בלוקצ'יין היא טכנולוגיה חדשה יחסית, ששמה עולה בתכיפות הולכת וגוברת, לעתים בנשימה אחת עם מטבעות דיגיטלים, לעתים בנפרד. ד"ר מילי פרי קיבצה בספר מספר מאמרים, שלה ושל אחרים, המבקשים להבהיר על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על בלוקצ'יין, ומציגה את השימושים האפשריים בטכנולוגיה, שעשויה לשנות את הדרך בה אנו מתנהלים בתחומים רבים.

בקצרה, מבלי להכנס לפרטים מקצועיים, בלוקצ'יין היא שיטת אבטחה מתקדמת, שמאפשרת שמירה הרמטית של תיעוד, מונעת כל שינוי בו ולכן חסינה מזיופים, ומתנהלת ללא ריכוזיות. השם בלוקצ'יין פירושו שרשרת של בלוקים: התיעוד נשמר בבלוקים נעולים, וכל בלוק קשור כמו בשרשרת לזה שבא לפניו ולזה שאחריו.

הטכנולוגיה החדשה, כך על פי המאמרים שבספר, מבשרת שינוי משמעותי ברקמה החברתית. היא תשטיח את חלוקת הכוח והתמריצים הכלכליים, תגביר את השקיפות ואת יכולת הניהול העצמי, תאפשר ניהול עסקאות ללא מתווכים, ותעצים את השליטה של האדם על זהותו הדיגיטלית. מאמרים מלומדים טוענים כי הבלוקצ'יין יפתור את בעית הפליטים באירופה, יחסל את בעית הרעב והמים באפריקה, ירחיב את הדמוקרטיה בעולם, יפיל משטרים חשוכים ויביא מזור לתופעת ההתחממות הגלובלית. ועוד כהנה וכהנה.

למרות היותה טכנולוגיה בחיתולים, כבר נעשה בה שימוש, בין השאר בתחום המסחר באמנות ובניהול עירוני. בתחום הראשון יש משמעות רבה למניעת זיופים ולאמון, כמו גם לשמירת פרטיות, ובלוקצ'יין, בזכות ההצפנה ובזכות העובדה שהאמון אינו נסמך על קשר בין-אישי, עשויה לספק מענה. בתחום השני בלוקצ'יין משמשת להגברת שקיפות ולשיפור השירות לתושב. וינה ומוסקבה כבר עושות בה שימוש.

תיאורטית אדם יחיד, או גוף יחיד, ששולט במעל ל-50% מכוח המחשוב של רשת הבלוקצ'יין, עלול להשתלט על שרשרת הבלוקים ולנתב עסקאות כראות עיניו. נדמה לי שהמאמרים אינם מתיחסים לכך. נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא העובדה שהביזור אף פעם לא יהיה מלא. כדי לאפשר לאנשים פרטיים שימוש בטכנולוגיה הוקמו אתרים יעודיים. מישהו מן הסתם מנהל אותם ומחזיק בהם, כך שתיווך עדיין יתקיים. מנקודת המבט של מי שאינה מומחית ורק מבקשת לדעת איך יושפעו פעולות היומיום שלה, נראה לי שהשפעתה מזוית צרה זו היא שולית. ימים יגידו אם הבלוקצ'יין היא מהפכה חברתית מסדר הגודל של האינטרנט. לענין זה אצטט את פרופ' דוד לוי-פאור שכתב אודות הספר: "כרגיל, אפשר שחלק מהניתוחים בנושאים של אימוץ ופיתוח הטכנולוגיה יתבדו, אבל אין לי ספק שבלוקצ'יין והספר הזה, הם בעלי פוטנציאל לתרומה ממשית לעולם משכיל ונועז יותר מהבחינה הטכנולוגית, החברתית והפוליטית". גם הכלכלן אמנון נויבך התייחס לשאלה זו וכתב: "האם טכנולוגיה זו מבשרת מהפכה משמעותית במכלול הפעילויות של החברה האנושית, בסדר גודל של מהפכות טכנולוגיות כהמצאת הדפוס, החשמל, התקשורת, המחשבים והאינטרנט? שמא זה עוד שלב הכרחי בהתפתחות עולם המחשבים והתקשורת הדיגיטלית? אלה הן שאלות שרק העתיד ייתן את המענה להם".

כך או כך, מכיוון שבלוקצ'יין היא תחום מתפתח הצובר השפעה, כדאי להבין במה מדובר, והספר מספק הצצה מעניינת גם לקורא הלא מקצועי.

פרויקט אמנותי מבוסס בלוקצ'יין

הספר זמין חינם ב"עברית".

הוצאה עצמית

2019

ואדים, עולה מברית-המועצות, משורר ולבורנט, מבקש לעצמו הצלחה כמשורר, זוגיות אוהבת, מקום משלו. בסגנון כמו נונסנסי, מתוך נקודת מבטו המעט תמימה ונבוכה של ואדים, לאוניד לוינזון מעביר תחת שבט ביקורתו תופעות חברתיות ופוליטיות. ההווה של הסיפור הוא סביב שנת אלפיים, אך הביקורת עכשווית.

הסופר עובר עם ואדים מארץ מוצאו, שם היה "ז'יד" וסבל מהתגרויות, דרך חבלי העליה, המגורים העלובים שהוקצו לו, הביורוקרטיה והעבודה המונוטונית. ואדים מנסה לשפר את חייו, מעורב בפעילות הועד בבית החולים בו הוא מועסק, משקיע בשיפוץ המבנה בו הוא גר, עובר ברית מילה כדי להרגיש שייך, מנסה לבנות זוגיות, וכל הזמן כותב שירה. אבל, כך נראה, החיים כאן לא נועדו למשוררים, או לאנשים שמבקשים את השקט, את דרך הישר. הוא אינו מבין את הפוליטיקה הישראלית, הולך לאיבוד במבוכי ההסתדרות, מסתייג מאורחות החיים החרדיים, אינו משתלב בתרבות המקומית. בצר לו, ואדים מדבר עם אלוהים. תשובות ענייניות הוא לא מקבל.

"אלוהים, איפה אתה? אני כבר לא יכול להיות לבד. אני עייף! אני עצבני! אין לי תשובה על אף שאלה! למה אתה לא עונה? פגעתי בך? אתה כאן? לאן נעלמת? איך אוכל לדעת שאתה פה? אתה בריא?" "נשבר לי ממך, ואדים!" נשמע קול עייף. "קום!" ואדים קפץ מהספה. "ועכשיו הכה בקיר עם מַטֶּה." "אבל אין לי מטה!" "אז תכה עם הרגל." "איפה בדיוק?" "איפה שאתה רוצה." ואדים רץ לעבר קיר האורווה והכה בו. מהקיר יצאו מים: בהתחלה קילוח דק, ואחר כך זרם עז. "מה עכשיו?" שאל ואדים בדריכות. "מה זאת אומרת? תזמין אינסטלטור!"

האם אפשר להסתפק ביכולת לדעת לבצע בדייקנות פעולות פשוטות? מתחלפות ממשלות, מתפרקות מדינות, מתנגשות ציביליזציות, הקרייריסטים מנצחים ומפסידים, ולך יום אחרי יום יש רומן צנוע עם עצמך. עורך טסט, מקבל תוצאות. ביום המחרת שוב עורך טסט, מקבל תוצאות. מתחיל להיראות כאילו אתה אטלס, מחזיק את העולם על הכתפיים. בקנה מידה צנוע הוא מנסה לשפר את העולם: בחנות ספרים הוא מוצא ספר של פושקין שנמכר תמורת חמישה שקלים, השפלה כלפי הספרות הרוסית, וקונה אותו. "הצלתי את פושקין. העליתי את מדד הרוחניות, לא עמדתי מנגד".

"שלום אלוהים!" כתוב, כאמור, בסגנון קליל לכאורה, על סף השתטות, שעומד בניגוד חריף למסר הכואב, ולפעמים זועם, שלו. לקח לי קצת זמן לקלוט את אישיותו של ואדים ואת אופיו. תחילה הצטייר לי כקורבן חדל-אישים, אבל הוא רחוק מזה. התסכול שלו אינו נובע מחוסר יכולת או מחוסר כישורים, אלא מן הזרוּת, מן הציפיות הגבוהות והלגיטימיות ומהתנפצותן מול המציאות.

לאוניד לוינזון, שעלה לארץ ב-1991, כותב ברוסית. זהו ספרו השני אחרי "ילדי פושקין", שאותו לא קראתי, אבל כעת אני סקרנית לקרוא.

האיור שעל הכריכה הוא פרי מכחולה של אנסטסיה נילסקיה, Anastasia Nilskaya

מיוחד ומומלץ.

Hello God! – Leonid Levinzon

כרמל

2021

עריכה: תלמה פרויד

תרגום מרוסית: חוה ברכה קורזקוב, טניה חזנובסקי, תומר שריג

אריק, שוטר במשטרת לוד, מקבל משימה למצוא את נוח, מנקה רחובות ממוצא אתיופי שנעלם. לא משפחתו מחפשת אותו, לא מכריו, אלא המפקח האחראי עליו בעיריה, המפגין דאגה בלתי-אישית, כאילו נקיון העיר תלוי כולו בנוח המזדקן. המוזרות הזו של המפקח כמו מבשרת את החריגוּת של הדמויות אותן יפגוש אריק במהלך חקירתו.

למרות סיפור המעטפת, זה אינו סיפור בלשי. אריק אמנם אוחז כל הזמן עט ומחברת כדי לרשום תזכורות, הוא להוט למצוא את נוח, והוא שואל אודותיו את כל מי שעשוי לספק רמזים ועקבות, אבל המעטפת היא רק מבוא דרכו מוביל אותנו הסופר, באמצעות אריק, אל אנשי השוליים, אנשים שחוו הגירה ומצוקה, ומצליחים להמריא רק בחלומותיהם.

אריק עצמו הוא איש שכזה. לקראת סוף העשור הרביעי לחייו הוא חי אצל אמו, מנהל שיחות פתוחות עם חתול, ועדיין מתקשה ליצור קשרים חברתיים. בילדותו קינא באלה שהיו להם ביצים לחיות, וגם כעת הוא מרגיש בטוח רק בחברת עצמו: "ראשי נדלק רק כשאני יוצא מהדלת ונכנס לרכב או כשאני מסתגר בחדרי. ואילו כל שאר הדברים המצויים במעברים שבין המקומות הבטוחים שלי נותרים לרוב בדמדומים".

נוח הנעדר מתגורר בבנין ילדותו של אריק, למעשה ממש מול דלת הדירה בה גדל, והחקירה מובילה את אריק אל זכרונות העבר ואל מצוקת ההווה של הדיירים הנוכחיים. בדירה בה גדל מתגוררים שני גברים, אחד מהם שתוי רוב הזמן, הנוברים בגרוטאות שאנשים משליכים, מעין אלטע זאכען. אחד מן השניים לוקח את חידוש הגרוטאות צעד קדימה, ו"כותב" מחדש ספר שהושלך, מבלי להיות מוטרד לרגע מן העובדה שהוא מעתיק את "החטא ועונשו". "האין זה יפה שיש לו לאדם שאיפות", אמרתי לעצמי, "ואולי בעולם מושלם כל אחד צריך שיבנו לו איזה פסל כמו לאותו פושקין בכיכר". בקומה השלישית מתגוררת ציפה הקשישה, מטפלת בפעוטות לשעבר, ניצולת שואה שמתמכרת לאיסוף אבנים (על ציפה כתב הסופר ב-2015 את הסיפור "אבנים"). משפחת עולים נסערת מהיעלמו של משחק אלקטרוני שקנתה הסבתא לנכד בששים שקל, סכום לא מבוטל עבור משפחה שכל הוצאות המחיה שלה מחושבות עד הפרט האחרון. מוזיקאי כושל מקיף עצמו בגזרי עיתונים על אנשים שמזלם שיחק להם במפתיע, והוא מנסה לחזור לעניינים כמנהל של מוזיקאי אחר, כושל אף יותר.

"לא שחסרו לי מילים אי-פעם, כל חיי היו לי עודפים מהן. הבעיה העיקרית שלי היא כיצד לחבר אותן יפה-יפה זו לזו ולהבין מתוך הצירוף את מה שהתרחש", כך מספר אריק על עצמו, וכך מתנהלת עלילת הספר. הצירוף של הארועים אינו רציף ואינו מתגבש לינארית. אריק מנסה למקד את עצמו בחקירה, אבל החיים הנגלים לעיניו מסיחים את דעתו, ומוליכים אותו בשבילים צדדיים. ציפה הדומיננטית משתלטת על זמנו, אוספי הרהיטים סוחפים אותו אל חייהם, אמו מצפה לתשומת לבו, זכרונותיו מציפים אותו. העלילה, כמו מחשבותיו, מתפזרת ומתכנסת, סוטה לצדדים ומתיישרת, מלים וארועים נקשרים אסוציאטיבית ומקרית.

מכיוון שהספר "מתחזה" תחילה לסיפור בלשי, ומכיוון שכתיבה בזרם התודעה מקשה עלי, לקח לי זמן להתחבר אליו. משעה שהחיבור נוצר, הזרימה הבלתי סדירה של העלילה הפכה נוחה יותר לקריאה, והדמויות והסיפור נגעו מאוד ללבי.

בזכות הכתיבה המיוחדת, העין הבוחנת ושפע הרגש, אני ממליצה על הספר.

את הכריכה הנאה אייר איציק רנרט ועיצבה ורה גודמן.

ידיעות ספרים

2021

שני סיפורים שבמרכזם הסתלקות מכונסים בקובץ זה, "האיש שצפה ברכבות" ו"האיש הקטן מארחנגלסק". בראשון גיבור הסיפור הוא זה שקץ בשעמום חייו, ובעקבות ארוע שטלטל אותו בחר בחיים מחוץ לחוק. בשני הגיבור הוא זה שנותר מאחור, טרף לבדידות. השני הוא בעיני הטוב מביניהם, אך בשניהם סימנון מדגים את כשרונו להכנס אל נפש דמויותיו.

"האיש שצפה ברכבות": קייס פופינחה חי חיי שגרה בחרונינגן שבהולנד, נשוי מזה חמש-שנים, אב לבן ולבת, עובד בכיר בחברה המספקת ציוד לספינות. הערב שבו נפתח הספר יכול היה להיות שגרתי ככל הערבים, לולא הלך פופינחה לחפש את המנהל שלו, לאחר שהתגלתה כי ציוד שנועד לספינה מסוימת לא הגיע. לראשונה בחייו ראה את המנהל שתוי, ויותר מזה, האיש התוודה באוזניו כי הוא מחזיק בפילגש באמסטרדם, וכי מעל בכספי החברה, ובדעתו לביים את מותו ולהסתלק. כל מה שפופינחה האמין בו עד אז קרס והתפוגג. "נשארתי נציג מוסמך מתוך הרגל, בעלה של אשתי ואבי ילדי מתוך הרגל, כי מישהו, אינני יודע מי, קבע שככה זה ולא אחרת", כתב מאוחר יותר, והוסיף, "בן ארבעים החלטתי לחיות כמו שמוצא חן בעיני, בלי להתחשב במנהגים, ולא בחוקים, כי גיליתי קצת באיחור שאף אחד לא מקיים אותם ושעד עכשו הוליכו אותי שולל […] ארבעים שנה הסתכלתי בחיים כמו העני הקטן שמצמיד את האף לשמשה של המגדניה ורואה את האחרים אוכלים את העוגות. עכשו אני יודע שהעוגות הן של מי שטורחים לקחת אותן".

פופינחה קם והסתלק. תחילה שם פעמיו לאמסטרדם אל פילגשו של המנהל. כשזו לגלגה עליו, חנק אותה למוות ועבר לצרפת. החירות, היעדר החוקים, התחלפו בהדרגה במשטר זהיר שהטיל על עצמו לבל ייתפס. מתוך הבדידות שכפה על עצמו כשהפך לפושע נמלט, הלך ושקע בפרנויה, והקשר שלו עם המציאות הלך והטשטש. סימנון מיטיב לבטא את המתרחש בתודעתו המעורערת של פופינחה, ומצליח לברוא דמות שאינה מעוררת חיבה אבל בהחלט מעוררת חמלה.

"האיש הקטן מארחנגלסק": ז'ינה, אשתו של ז'ונאס, הצעירה ממנו בשש-עשרה שנים, יצאה ערב אחד מן הבית ולא שבה. כשנשאל למחרת על ידי שכניו היכן אשתו, פלט משום מה "היא נסעה לברוז'". מאוחר יותר, כשענן של חשדות יאפוף אותו, ישמש השקר הזה נגדו ויסבך אותו.

עלילת הסיפור מתרחשת בלבה של צרפת. ז'ונאס, בעל חנות ספרים, הוא מזה שנים רבות אזרח צרפתי, ילדותו הרחוקה ברוסיה כבר נשכחה ממנו כליל וכך גם השפה הרוסית. אבל בעיני מכריו, כך הוא מגלה בעת מצוקה, הוא האיש הקטן מארחנגלסק. המהפכה הרוסית ושתי מלחמות עולם הפרידו לנצח בינו ובין הוריו וחמש אחיותיו, וכל קשר ביניהם נותק – הם שם והוא לבדו כאן. אולי משום היותו כה בודד, ואולי משום אופיו המסתפק בעצמו, הוא נותר, מבלי שהיה מודע לכך, נטע זר. העולם היה גדול מדי עבורו, צרפת היתה גדולה מדי עבורו, ואחרי נדודים מעטים קבע את משכנו במקום בו השתכן עם הוריו בילדותו, בטרם שבו לרוסיה לחפש את בנותיהם. שוב נמצא בלב-לבה של כיכר השוק הישן מימי ילדותו, וכל אחד שם הכיר אותו.

נישואיו לז'ינה ארעו ביוזמתה של אמה של הצעירה, שקיוותה כנראה לגרום לבתה להתיישב במקום אחד ולחדול מלנדוד בין גברים. לזכותה של ז'ינה יש לומר כי ציפיותיה מן הנישואים היו פשוטות, : "לפחות יהיה לי שקט!", ובכנות אמרה לז'ונאס כי "אני לא הבחורה שתביא אושר לאיש כמוך". מדי פעם נעלמה, אך תמיד שבה, וז'ונאס קיבל את פניה בשלווה. הוא לא אמר לה דבר. לשם מה? וכי מה יאמר לה? נהג בה דווקא יתר רוך והתחשבות רבה מן הרגיל.

ההיעלמות שבלב הסיפור שונה. ככל הנראה אין לז'ינה כוונה לחזור, וז'ונאס מוצא עצמו מבודד בתוך אוירה של חשדנות, כאילו הוא עצמו אשם בהיעלמות, ואולי אף איבד את שלוותו ורצח אותה. מעולם לא חש זר, ואילו כעת הוא מגלה שמעולם לא השתלב. החוקר המשטרתי מרחיק לכת ונובר לא רק ביחסיו עם אשתו, אלא גם בעברו כיהודי בתקופת המלחמה: "איך זה שאתה לא נשאת עליך מעולם את הכוכב הזה, ובכל זאת לא הציקו לך?". התנצרותו מרצון, כדי להתחתן כרצון משפחת אשתו בכנסיה וכדי להשתייך לקהילה, נתפסת כעת כמזימה מחשידה.

לא זו בלבד שלא היה עוד בתוך שלו בביתו, אלא גם בעורו כבר לא היה בתוך שלו.

סימנון מספר סיפור של בדידות ושל ניכור, של עולם המסרב לקבל את השונה, ושם למרמס את הפשוט והטהור.

יהושע קנז תרגם בכשרון, והספר מומלץ כמו סיפוריו האחרים של סימנון שראו אור במסגרת זו, ביניהם "השען מאוורטון" ו"מדרגות הברזל".

L’homme qui Regardait Passer les Trains / Le Petit Homme d’Arkhangelsk – George Simenon

עם עובד

2001 (1938, 1956)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז

המבחר שב"הטבוע היפה היותר בעולם" מורכב מכמה מן הסיפורים שראו אור בשלושה ספרים קודמים של גבריאל גרסיה מארקס, "לוויתה של האם הגדולה", "הסיפור העצוב שלא ייאמן על ארנדירה התמה וסבתה האכזרית" ו"שנים-עשר סיפורים נודדים". שבעה הסיפורים שנבחרו משני הקבצים הראשונים תורגמו מחדש בידי טל ניצן, והשבעה הנותרים מובאים כאן בתרגומם המקורי שנעשה על ידי ריטה מלצר ואמציה פורת.

בפרסום לספר נכתב כי המשותף ליצירות שבו הוא הריאליזם המאגי. אין בכך כדי להסביר מדוע דווקא סיפורים אלה ולא אחרים הם שקובצו יחדיו, שהרי המונח הזה יפה לכלל יצירתו של מארקס. אולי מן הראוי היה לרענן את תרגום שני הספרים הישנים (לראשון יש נוכחות קלושה מאוד ברשת, ובוודאי בחנויות הספרים), שנכתבו בשנות השישים, אבל אם כך אולי עדיף היה לתרגמם בשלמותם, ולא ליצור חיבור מלאכותי עם הסיפורים החדשים יותר משלהי שנות השבעים ותחילת שנות השמונים.

ואם כבר פתחתי בנימה ביקורתית, אז עוד ביקורת קטנה לענין הערות השוליים המעטות. ההערות כולן, למעט אלה שמתרגמות מלים משפות זרות, מתיחסות למונחים שקל למצוא בחיפוש עצמאי פשוט. עדיף היה, לדעתי, להחליף אותן בהערות המבארות התיחסויות בתוך הטקסט, שבהעדר הסבר הן נותרות בגדר תעלומה לקורא שאינו בעל רקע תרבותי ספציפי.

ואחרי הביקורת, ובהתעלם ממנה, כתיבתו של מארקס תמיד ראויה מאוד לקריאה, יחודית, עשירה ומהנה. בהכללה, שבעה הסיפורים הראשונים מתרחשים בדרום-אמריקה, כולל במקונדו, והם עתירי פנטסיה, אפופי מאגיה, ונטועים עמוק באמונות המקומיות. שבעה האחרונים הם, כשם הספר ממנו נלקחו, סיפוריהם של דרום-אמריקאים שנדדו מסיבות שונות לאירופה, ואוירתם היא שילוב מוצלח של צבעוניות לטינית עם איפוק וריאליזם אירופי. התרשמתי מאוד מ"שנים-עשר סיפורים נודדים", ושמחתי למפגש החוזר עם נציגים מתוכו.  

בשורה התחתונה, הספר מומלץ בהחלט, וכך גם הספרים שמהם הורכב.

עם עובד

2021 (1962 – 1981)

תרגום מספרדית: טל ניצן, ריטה מלצר, אמציה פורת

בתקופת מלחמת העולם השניה, אחרי כיבוש הולנד, פעלה באמסטרדם קבוצה מחתרתית של סטודנטים, שהתמקדה בהצלת ילדים יהודים. הסטודנטים שכנעו הורים יהודים, שנכלאו והיו מועמדים לגירוש למחנות, למסור לידיהם את ילדיהם הפעוטים, שאותם קל היה יחסית להחביא, ומצאו להם משפחות מאמצות. על פי ההערכות ניצלו בדרך זו על ידי הקבוצה כשלוש-מאות וחמישים ילדים. קבוצה אחרת, שהורכבה מצלמים מקצועיים וחובבניים, תיעדה בחשאי את הכיבוש הגרמני, למרות שהצילום נאסר. אחת החברות בקבוצה, לידיה ואן נובלן-ריזו, תיעדה את היהודים שהובאו אל התיאטרון לפני העברתם לוסטרברוק. עלילת "נערה במעיל כחול" סובבת סביב שתי הקבוצות הללו.

הסיפור – הבדוי – הוא אודות הָנֶקֶה, נערה הולנדית צעירה, שכדי לאפשר לעצמה ולהוריה להתפרנס ולאכול כראוי עוסקת במסחר בשוק השחור. רשמית היא עובדת כפקידה בבית ההלוויות, אך עיקר פעילותה, בשיתוף עם מנהל המקום, היא מכירת מצרכים מבוקשים קשים להשגה. באחד מביקוריה אצל אחת הלקוחות, אשה מזדקנת שנותרה בודדה, היא נגררת בעל כורחה למשימת חיפוש אחרי מרים, נערה יהודיה שמצאה מחבוא אצל הלקוחה ועקבותיה נעלמו. החיפוש יחשוף בפניה את המתרחש בתוך התיאטרון, וישלב אותה בפעילות שתי הקבוצות המחתרתיות. המניע הנסתר של הנקה, שהיא עצמה אינה לחלוטין מודעת לו, הוא לכפר, באמצעות הצלתה של מרים על נפילתו בקרב של בס, בן-זוגה שהתגייס, כך היא מאמינה, רק כדי לשמח אותה.   

אני לא חובבת של סיפורים בדויים על רקע השואה, אבל מוניקה הסה הצליחה להמנע מן הליקויים המאפיינים לעתים קרובות סיפורים מסוג זה. הנקה שלה היא נערה נורמטיבית, עם חולשות ומעלות, קצת אגואיסטית ושקועה בעצמה, קצת פתוחה ואכפתית. הסופרת מציגה דמויות בעלות נפח, לא צבועות שחור-לבן. מכיוון שמרבית הנפשות הפועלות הן אנשים צעירים מאוד, ובוודאי לא אנשי מחתרת מנוסים, לפעמים ההחלטות שלהם אימפולסיביות, מניעים אישיים מעורבים בנושאים הרי-גורל, והם מגששים את דרכם אל הבגרות בעולם שאיבד את מצפונו. גם אם הספר בנוי כעלילת מתח, שבה הנקה מפצחת צעד אחר צעד את תעלומת ההיעלמות, גורל היהודים ופעילות הקבוצות הם בסופו של דבר לבו של הספר.

עוד על שואת יהודי הולנד ועל יחסם של ההולנדים אליהם אפשר לקרוא בספרו של פנחס בר-אפרת, "בין הלשנה  להצלה".

Girl in the Blue Coat – Monica Hesse

פן וידיעות ספרים

2021 (2016)

תרגום מאנגלית: גרשון גירון

כותרת משנה: העידן הדיגיטלי – השבר והתיקון

שני משברים פקדו, ועדיין פוקדים, את החברה האנושית. שניהם מתרחשים במקביל, אבל הדיון בהם מתנהל בנפרד. האחד הוא משבר פוליטי, שביטוייו הם קיטוב ושיח אלים. השני הוא משבר פסיכולוגי, שמתבטא בעליה חדה ברמת הדכאון והחרדה. מיכה גודמן קושר את שניהם בגורם אחד – המהפכה הדיגיטלית, וביתר דיוק פלישת הטלפונים החכמים החל מ-2011.

הרשתות החברתיות, והאינטרנט בכלל, פתחו שפע של אפשרויות לידע ולחיבור בין אנשים. למרות היבטים חיוביים רבים של הכלים הדיגיטליים, בפועל כקולקטיב איבדנו שליטה. גודמן תולה זאת במה שהוא מכנה "תעשיית תשומת הלב". אם נתמקד בפייסבוק כדוגמא, "אנחנו לא מקבלים מוצר, אלא נותנים מוצר […] אנחנו המוצר. העיניים שלנו, תשומת הלב העירנית שלו". כדי למשוך את תשומת הלב של המשתמשים, פייסבוק מפעילה אלגוריתם שלומד אותם, ומספק להם את מה שהם מבקשים. וכך מי שמצטייר כליברל יקבל אל הפיד שלו קישורים לדעות ליברליות, ומי שנראה לאלגוריתם כשמרן יקבל דעות שמתאימות לשלו. כל צד יוזן ללא הרף בחיזוקים לדעתו, ללא איזון באמצעות עמדות אחרות, והתוצאה היא קיטוב הולך ומעמיק. כעס ויראלי יותר מאמפתיה, פייק ניוז בדרך כלל מסעיר יותר מן המציאות – וכדי להשתלט על תשומת לבם של המשתמשים יסופקו להם כעס והונאה במידות הולכות וגדלות. מכאן השיח האלים.

המשבר הפסיכולוגי נובע מגורמים רבים, וגודמן מרחיב לגביהם. אולי המשמעותי שבהם הוא התסכול הנובע דווקא מן השפע המוצע לכאורה לבחירה. אדם המשוטט ברשתות החברתיות מודע במידה מוגברת למה שיש לאחרים ומודע מאוד גם לריבוי האפשרויות. ההשוואה המתמדת לאנשים אחרים ולגרסאות אפשריות אחרות של עצמו, יוצרת אדם שאינו שמח בחלקו ואינו מאושר. נהוג להתייחס לחרדת ההחמצה, אבל ההחמצה האמיתית היא של הארועים שאנחנו כן משתתפים בהם, כי אנחנו מוטרדים מן האפשרויות המקבילות שהחמצנו כשבחרנו באפשרות יחידה.  

האם אפשר להפוך את המגמה? גודמן משווה את המהפכה הדיגיטלית למהפכה התעשייתית. אין ספק שזו הביאה איתה יתרונות יקרי ערך, אבל היא גם המיטה אסון חברתי, שהתבטא בשעות עבודה ארוכות, בשכר נצלני, בעבודת ילדים ועוד. בתהליך מתמשך החברות המערבות תיקנו את העוולות ההומניות, ועצרו את ההדרדרות. שילוב של שלושה אמצעים יכול לתקן את הנזקים שגרמה המהפכה הדיגיטלית: רגולציה, תרבות וטכנולוגיה נגדית. רגולציה תרסן את הספקים. תרבות תפתח ותעצים הרגלים בריאים יותר, כמו הטעמת קודי התנהגות שיאפשרו שיח אנושי ושחרור מהתמכרות (זה בסדר לענות על מייל אחרי שעות ולא אחרי דקות; זה לא מנומס להתייחס לכל הודעה שקופצת בטלפון בזמן שיחה עם אדם אחר). טכנולוגיה נגדית תגן עלינו מפני הטכנולוגיה הקיימת: אלגוריתם שיזהה את עמדות המשתמש, ויציג לו מדי פעם דעה מנומקת נגדית; שיבוש הקליטה הסלולרית בחדרי ישיבות ובחלק מן המקומות הציבוריים; מכשיר חכם שיזהה את הרגליו ואת התנהגותו של בעליו, וידע לסנן הפרעות על פי הבנתו – האפשרויות הן אינסופיות, והן עשויות לקרוץ ליזמים, שיפתחו תעשיה שהפעם תרוויח לא מגזילת תשומת הלב אלא מהגנה עליו.

נזקי ההתמכרות למסכים ברורים, והספר מגבה את תחושת הבטן במחקרים. מכיוון שמדובר בהתמכרות, נדרשת גמילה, בדרך זו או אחרת. אני נוטה להאמין שבשלב כלשהו המטוטלת תנוע מן השיתוף המופרז והמזיק אל השאיפה לפרטיות, נקווה שלא מאוחר מדי. קראתי את הספר בענין ובסקרנות, והוא בהחלט ראוי לתשומת לב ולישום.

דביר

2021