סקירות ספרים

"בחורים כמונו, שעובדים בחוות, הם הבחורים הכי בודדים בעולם", כך אומר ג'ורג', עובד חווה נודד ללני, המתלווה אליו לכל מקום שאליו ילך. "אבל לא אנחנו! ולמה? כי… כי אני – אתה דואג לי, ואתה – אני דואג לך, בגלל זה", משלים לני את דבריו של ג'ורג', כשהוא מתלהב לשמוע – שוב ושוב – את סיפור החלום המשותף לשניהם, חווה קטנה משלהם.

לני הוא גבר גדל מידות בעל מנטליות של ילד ורמת קשב ירודה. הוא להוט ללטף – עכבר מת, שמלת אשה, בד קטיפה, גור כלבים – אבל בגלל כוחו הפיסי, שהוא אינו מודע לו, הוא זורע הרס וגורם נזק, שג'ורג' נאלץ לתקן. חיין של ג'ורג', כפי שהוא עצמו אומר, היו קלים יותר ללא לני, אבל הוא אינו מוותר על הקשר הבלתי ניתק ביניהם. בחלקו בשל תחושת אחריות והרגל אחרי שנות היכרות רבות, אבל בעיקר, כך נראה לי, בשל אותה הבדידות המפחידה. כפי שמציין אחד מעובדי החווה, אליה מועדות פניהם אחרי שלני הסתבך בצרה בחווה אחרת, המראה של זוג עובדים הנודד בצוותא הוא נדיר. בניגוד לעובדים מסוגו, ג'ורג' להוט לחסוך את כספו, ולא לבזבז כל משכורת על משקאות ועל זונות, כדי להגשים את חלומו. לני, מצדו, להוט לדבר אחד בלבד – להיות אחראי על הטיפול בארנבים בחווה שירכשו, שם יחיו על משמני הארץ, ושם ייצא מדי יום לאסוף אספסת עבור הארנבים.

הבדידות, כך נראה, היא מנת חלקן של הבריות בשנות השלושים, אותן שנות שפל קשות בארצות הברית. עובד גידם מזדקן בחווה נאחז ככל יכולתו בקשר עם כלבו החולה, עד שעובד אחר משכנע אותו לאפשר לו להמית את הכלב המתת חסד. הוא מציע לג'ורג' את כל חסכונותיו, ומוכן לעשות כל עבודה שתוטל עליו, ובלבד שיוכל להצטרף לחווה הפרטית העתידית, להיות חלק ממנה. עובד אורווה שחור, שגופו מעוות בשל בעיטת סוס בילדותו, סובל מבדידות איומה בגלל צבע עורו. "הבנאדם צריך מישהו – שיהיה על ידו […] הבנאדם משתגע אם אין לו אף אחד. לא משנה מי, העיקר שיהיה אתך […] אני אומר לך שאם הבנאדם יותר מדי בודד הוא נהיה חולה", הוא אומר ללני על סף בכי. אשתו של אחד מבעלי החווה מסתובבת ללא הרף בין העובדים, לכאורה מחפשת את בעלה ולמעשה מחפשת חברה ואוזן קשבת. בעוד העובדים האחרים נמנעים מלהתייחס אליה כדי לא להסתבך עם הבעלים, לני, למרות אזהרותיו של ג'ורג', נסחף להאזין לה כשהיא מתלוננת: "למה אני לא יכולה לדבר אתך? אף פעם לא יוצא לי לדבר עם אף אחד. אני נורא בודדה".

שירו של רוברט ברנס, "לעכברה", שממנו לקוח שם הספר, כולל את השורות הללו: "המשובחות בתכניות של עכברים ואנשים דרכן תדיר כה הפכפכך, ואין הן מותירות אלא יגון וכאב במקום האושר המובטח". גם תכניותיהם של ג'ורג' ולני תסתיימנה ביגון.

במאמר מוסגר: תפקידו של לני כמאזין לכאורה לאנשים שאין להם מישהו אחר לדבר אתו, הזכיר לי את זה של סינגר, החרש-אילם מ"צייד בודד הוא הלב", שהיווה כותל מערבי עבור אנשים בודדים שרק רצו לדבר אל אדם אחר, גם אם אדם זה לא שמע ולא הבין.

ג'ון סטיינבק, שנתן קול בספריו לאנשים שנפגעו בשנות השפל, עושה זאת גם כאן בספר צנום, המתאר ימים ספורים אך מחזיק עולם ומלואו. טל ניצן, שתרגמה יפה, הוסיפה מאמר אודות האופן בו העלילה נרקמת, ומעניין לקרוא אותו.

מומלץ מאוד.

Of Mice and Men – John Steinbeck

הספריה החדשה

2011 (1937)

תרגום מאנגלית: טל ניצן

בין השנים 1871 ו-1893 כתב אמיל זולא עשרים ספרים שבמרכזם דמויות ממשפחת רוגון-מאקאר, ובאמצעותן תיאר את החברה בתקופתו. ז'רבאז הוא השביעי שבהם.

הספר נפתח כשז'רבאז, צעירה בראשית שנות העשרים לחייה, ננטשת על ידי בן זוגה לאנטיה. כשהיתה בת ארבע-עשרה נולד בנם הבכור, וארבע שנים אחר-כך נולד הבן השני. משפחתה לא היתה מרוצה מן השידוך עם לאנטיה, ובני הזוג עם שני ילדיהם נמלטו לפריז. הם מתגוררים בחדר צפוף במלון מוזנח, ז'רבאז עובדת ככובסת, ולאנטיה עסוק בעיקר במישכון חפציהם כדי ליהנות מחיים של נוחות יחסית. לז'רבאז יש נשמה אופטימית ושאיפות צנועות, "לעבוד, לאכול לחם לשובע, לגור בדירה נקיה, לגדל את ילדיך, ולמוּת בתוך מיטתך". כשהיא מתבוננת מחלון חדר המלון החוצה היא רואה יופי, גם אם המתבונן בסביבה מעיניו של הסופר רואה זוהמה ומצוקה. במעין רמז לעתיד מתאר זולא, כאילו באמרת אגב, את המשפחה שנטשה כשעברה לפריז: "היא, דרך־אגב, דומה לאמא שלה, עמלנית גדולה שמתה מעבודת־פרך, מחמת ששימשה בהמת־משא לאב מאקאר למעלה מעשרים שנה. היא נטלה ממנה את השגעון להתקשר לאנשים; אפילו זה שהיא צולעת קצת קיבלה מהאשה המסכנה, שהאב מאקאר היה מכה אותה מכות־רצח. מאה פעמים היתה זו מספרת לה על הלילות שבהם היה האב חוזר שכּור ומראה אבירוּת כה בּרוּטאלית, שהיה שובר לה את העצמות; ואין כל ספק, שהיא גדלה באחד מלילות האלה, עם רגלה המפגרת".

לאנטיה, כאמור, נוטש, וז'רבאז נותרת עם שני ילדים לפרנס. זולא מעניק לה כמה שנים טובות עם קופו, גגן האוהב אותה, מוכן להשקיע איתה בחסכונות לעתיד, נמנע מאלכוהול, ומסייע לה להגשים חלום להיות בעלת מכבסה משל עצמה. בתוך סביבה אלימה, שטופת אלכוהול, צרת עין עד עוינות, עניה ורכלנית, ז'רבאז וקופו הם אי של שלווה. הם עובדים קשה, חיים בצמצום בתוך דירה קטנה מאחורי המכבסה, ומרוצים. "ברובע קנו להם ז‘רבאז וקוּפוֹ שם של צמד־חמד, שאינו מעורב ביותר בין הבריות, בלי קטטות ותיגרות, המטייל טיול קבוע באחד בשבת, בסביבות סן־אוּאן. האשה עבדה שתים־עשרה שעה ביום אצל מרת פוקוניֶא, ועוד מצאה לה עתות של פנאי לקיים נקיון קפדני בדירתה, ליתן נזיד לבני־ביתה, בבוקר ובערב. האיש לא היה נותן עינו בכוס. היה מביא הביתה את משכורתו הדוּ־שבועית, מעשן מקטרתו ליד החלון קודם שעלה על יצועו, כדי לשאוף אויר צח. היו מזכירים אותם לשבח על שום הליכותיהם הנעימות". נולדת להם בת, נאנה (שתהיה הדמות המרכזית בספר השבעה-עשר בסדרה), וכשאחיותיו של קופו אינן מוכנות לתמוך באמן שהזדקנה ונחלשה, ז'רבאז אוספת גם אותה אל ביתה.

זולא פרסם את הספר תחילה כסיפור בהמשכים בעיתון לפני שראה אור כספר שלם. באחרית דבר הוא מתייחס לביקורת שלה זכה הספר, ומסביר מה הניע את כתיבתו: "ביקשתי לתאר את התנוונוּתה הפאטאלית של משפחת פועלים, השרויה בתוך האוירה המאולחת של פרברינו. בעטיין של השיכרות והבטלה מתרופפים והולכים קשרי המשפחה, נשכחים והולכים רגשי הלב ההגונים, והפתרון הסופי הוא – חרפה ומוות. זהו איפוא מוסר ההשכל בפעולתו, פשוטו כמשמעו […] הנפשות הפועלות בספרי זה טובות הן ביסודן, הן רק נבערות מדעת ומקולקלות מחמת העמל המפרך והמצוקה שהם מנת גורלן".

התנוונותה של המשפחה החלה כשקופו נפל מגג שעליו עבד ונפצע. ז'רבאז סירבה לשלוח אותו לבית החולים, והעדיפה לטפל בו במסירות בביתם למרות צקצוקי הלשון והגינוי של סביבתה. הטיפול הצליח, קופו שב לאיתנו, אבל התרגל לבטלה, ולא שב להיות האיש שהיה קודם הפציעה. "עליצותו חזרה אליו, להגו השנון נתחדד בשיטוטיו הארוכים. ויחד עם תענוג החיים קנה לו את שמחת הבטלה; רישול הוצק באבריו, שריריו נתלפפו תנומה עריבה ביותר; זה היה מעין כיבוש איטי של העצלוּת, שניצלה את החלמתו כדי ליכנס לתוך עורו ולהקהותו אגב ליטופים". מכיוון שלא שב לעבוד, התרגל להכנס למסבאות ללגום יין עם ידידיו, וההדרדרות לא איחרה לבוא. ז'רבאז, שזולא מתאר כ"נוחה היתה ככבשה וטובה כלחם", לא מיחתה, אלא הוסיפה לראות את הטוב. הוא עדיין אוהב אותה, הוא שותה רק יין ולא יי"ש, הוא אינו אלים, אינו נוהה אחרי נשים אחרות. עדיף לסלוח ולהבליג.

בינתים שב גם לאנטיה לתמונה, נצלן כתמיד, וז'רבאז הפכה מפרנסת יחידה של המשפחה, כולל המסתפח הבלתי קרוא. נקודת אור ומשען בחייה מהווה גוז'א, נפח המאוהב בה. בחברתו היא מוצאת שלווה, הערצה, וגם תמיכה כספית בעת הצורך, אם כי היא מתביישת בצורך הזה. ההגינות המושרשת בה, ואולי גם ההרגל והפטאליות, מונעת ממנה לעשות את מה שטוב בשבילה כשהוא מציע לה את לבו ומבקש לפתוח אתה בחיים משותפים. "זה אי־אפשר, אדון גוּז‘ֶא. זה יהיה רע מאד… אני נשואה, לא כן? יש לי ילדים… אני יודעת היטב שאתה רוחש לי ידידות ושאני גורמת לך צער. אבל יהיה לנו מוסר־כליות ולא נדע אושר… גם אני רוחשת לך ידידות, ואני רוחשת לך יותר מדי ידידות שאניח לך לעשות שטויות. ואלה יהיו שטויות, בלי כל ספק; לא, אתה רואה, מוטב שנישאר כפי שהננו. אנו מעריכים ומבינים זה את זה; זה הרבה מאד; זה חיזק ועודד אותי יותר מפעם אחת. כשנשארים הגונים, במצב שלנו, מקבלים על כך שכר נאה".

סופה של ז'רבאז, כך על פי זולא, בלתי נמנע. שום דבר טוב לא יוכל לצמוח בפרברים המזוהמים שבהם שוכנים הפועלים, הנאלצים לעבוד בפרך תמורת שכר זעום, ומוצאים את נחמתם בשיכרות המולידה בתורה אלימות שמכלה הכל. ז'רבאז, למרות טוב הלב, הנחישות והאופטימיות, נדונה לחוש "נואשת מלהיות אי־פעם מאושרת", וסופה לגווע "מעוני, מזוהמה ומיגיעות חייה ההרוסים".

זולא אינו חוסך בפרטים, ומתאר מצוקה, זוהמה ואלימות ללא כחל ושרק וללא נסיון ליפות או לחוס על הקוראים. קריאה בספר כמוה כשיטוט בגיהינום עלי אדמות. על פי הביוגרפיה שכתב אודותיו אנרי טרויה, ספריו של זולא נכתבו אחרי תחקיר מקיף, כולל ביקורים במקומות עליהם כתב, גם אם הכתיבה עצמה נעשתה בנוחות המירבית של ביתו הבורגני. הוא מתייחס בספר לשלל נושאים, ביניהם שלטונו של נפוליאון השלישי, התיעוש המואץ שבשלו השכר הנמוך של הפועלים הפך נמוך עוד יותר, האלימות הגברית והסכנות שבחייהן של הנשים, והספר נוקב עד מאוד.

שמו של הספר במקור הוא כשם שניתן למסבאות שמכרו ליקר זול לפועלים בפריז בשלהי המאה התשע-עשרה. שמן של המסבאות לקוח מפועל צרפתי שמשמעותו נוקאאוט, מהלומה מוחצת.

הטקסט במלואו מצוי בפרויקט בן-יהודה.

קשה אך מומלץ.

L'Assommoir – Émile Zola

ספרית פועלים

1958 (1877)

תרגום מצרפתית: מנשה לוין

בספרה הראשון של בלה שגיא, "שבר ענף ירוק", התרחשו הסיפורים, כמשתמע משמו ההולם של הקובץ, סביב שבר שארע בחיי הדמויות. שברים מתרחשים גם בסיפורים שבספר החדש, שבר שנגרם מהגירה, מהורות מאיימת, מבדידות, מאלימות, ממלחמה. הזרות שבשם הספר, כשם הסיפור הראשון בו, נוכחת גם היא במרבית הסיפורים, זרות שנובעת מעקירה, מסודות, מניתוק, מבחירה באורח חיים חדש. כמו בספר הקודם, גם כאן הסיפורים מתאפיינים בכתיבה רגישה, באמפתיה, ביכולת למצוא לעתים את הניצוץ הטוב, החומל, אפילו בלב הרוע והקושי.

בין הדמויות בספר, אשה, שבנה נפטר כילד צעיר, מאמינה שהיא רואה אותו עשור אחר כך; שופטת בדימוס, שמוחה אינו חד כשהיה, סובלת מן הבדידות שנכפתה על הקשישים בימי הקורונה; אדם, שעלה לארץ עם הוריו כילד, בוחר שנים אחר כך לעזוב ואינו מסוגל לספר להם; אשה, שבתה הותקפה מינית על ידי השכן, נאלצת להמשיך לגור באותו הבנין ממש מול דלתו של התוקף; ילדה, שאביה מחנך אותה בקשיחות ובאלימות, יוצאת לחפש בת שנתיים שנעלמה בשכונה, כי היא יודעת טוב מכולם איפה נמצא האיבוד; ועוד.

לא אתאר את כל הסיפורים, בעיקר משום שסקירה אינה יכולה להוות תחליף לקריאתם – וכדאי לקרוא אותם. אציין רק שיש בהם אחד משעשע בחלקו ודי רומנטי, "הזמן שעצר והלב שהמשיך", למרות שהוא מתרחש בחלקו הגדול בשבעה באוקטובר על רקע האזעקות והידיעות הראשונות מן הדרום; ואחד מחמם לב במיוחד, "מתנה רומנטית", אף הוא על רקע המלחמה, ובו אשה נחלצת לסייע לזוג מפונים לחזק את הקשר הזוגי שמאיים להתמוסס בחדר המלון הצפוף שבו שוכנו עם ילדיהם; ואחד, "בסוף, ככה זה גברים וככה זה נשים", שחושף סוד קשה בסיומו; וגם סיפור צובט לב ומעורר חיבה, "להתראות בורחס", על מנהל ספריה שמסיים את תפקידו; ואם אמשיך כך אתאר בכל זאת את כולם, אז עד כאן.

את הסיפור הראשון ניתן לקרוא באתר עברית.

מומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2025

כותרת משנה: סיפורו של הנער איוון פולק שערך עיתון ילדים בגטו טרזין

איוון פולק, שנולד ב-14 באוגוסט 1929 בנאחוד שבצ'כוסלובקיה, נשלח עם הוריו לגטו טרזין ב-1942, אחד מלמעלה משנים-עשר אלף ילדים שנכלאו שם במהלך המלחמה. בטרזין הופרדו הילדים הבוגרים מהוריהם ורוכזו במגורים נפרדים. איוון, ששלח ידו בכתיבה ובאיור עוד לפני המלחמה, ערך בחדר Q609 עיתון שקיבל את השם "קמרד", "חבר". בגליון הראשון כתב, "אני מקווה שהעיתון יהיה לנו בעתיד לחבר אמיתי", וקבע את הלוגו שילווה את עשרים ושניים הגליונות שיראו אור עד ספטמבר 1944 – לב אדום גדול. הכותבים בעיתון היו הוא עצמו וחבריו לחדר, והם גם היו הקוראים של העותק היחיד. אחרי ששמו של איוון נכלל ברשימת הטרנספורטים למזרח, חדל העיתון להתקיים. באורח נס שרדו כל הגליונות, והם מצויים היום בארכיון בית טרזין. רות בונדי תרגמה אותם ב-1997, ואיגדה אותם לספר בשם "קראו לו חבר".

מאיה פולק פותחת את הספר באוירה המזכירה ספרי נוער המתרחשים במחנות קיץ או בפנימיות. לנערים יש כינויים משעשעים שמעידים על הומור פנימי; בחדר, שהוא צפוף ומזוהם למרות מאמצי המדריכים, מתנהלים יחסים שגרתיים בין הדיירים, כאלה שניתן לצפות להם כשקבוצת נערים חולקת חלל אחד; איוון עובר בקפדנות על הגליון האחרון שהושלם, בודק שלא נפלו שגיאות, שהצבעים משביעים את רצונו, שאמו כרכה את הדפים כהלכה, וכבר מתחיל להמריץ את הנערים לספק חומר לגליון הבא. יש תחושה של חבורה מגובשת, עם מריבות וחברויות כמו בכל חברת בני נוער. "מחניים" של פרנץ מולנר עלה בדעתי, ולרגע היה מפתה לשכוח שמדובר באסירים, שחייהם מוכתבים על ידי שוביהם, שהם נאלצים ללמוד בסתר, שהשגת נייר ועפרון היא בשבילם משימה מסובכת, שבטנם הומה מרעב תמידי, ושסכנת מוות מרחפת מעליהם בכל רגע. אבל השִכחה בלתי אפשרית. הסופרת אמנם מגניבה נימה קלילה לתיאורי היומיום, אבל נימה זו דווקא מעצימה את הפער שבין הנסיונות לקיים שגרה מועילה למציאות הבלתי נסבלת שבה חיו הנערים. כחרב מעל ראשם מתנופפות רשימות המיועדים לטרנספורטים, וההמתנה לגלות מי עלה בגורל הפעם מורטת עצבים. על פני השטח הם מתקוטטים בגלל שמיכה שנשמטה מדרגש עליון במיטת שלוש קומות על ראשו של נער בדרגש שמתחת. מתחת לפני השטח שוכנות חרדה מתמדת וציפיה דרוכה לדעת אם זכו בעוד יום עם חבריהם בטרזין.

גליונות ה"קמרד" היו תערובת של ספרות עם תיעוד. איוון שקד על קומיקס בהמשכים שעניינו מירוץ מכוניות. חברו מישה קראוס כתב סיפור בהמשכים ברוח קרל מאי. לצד יצירות דמיון אלה הופיע גם טור קבוע של "תולדות החדר", ולצדו מאמרים המתארים את היומיום של החבורה. ביניהם, לדוגמא, מאמר המפגין הומור שחור ועוסק בהליכה לשירותים (הפישקולונה שאותו פירשו כ"רץ במכנסיים רטובים") בשעות בהן הורשו הנערים לעשות זאת; וגם מאמרים שהופיעו בשני הגליונות שראו אור אחרי טרנספורט שנטל שניים מחבריהם ותיארו את השבר הנורא, לצד דברי תקווה לעתיד. הסופרת הסתמכה רבות על תיאורי הכותבים בבואה לתאר את החיים בחדר ובגטו, ובראה גם תמונות מדמיונה המשתלבות בטבעיות במרקם הכולל.

פרטים קטנים מביעים יגון שקשה לבטא במילים. פרטים כגון זה: "גם את הכרית והשמיכה כל אחד סחב איתו בדרך הארוכה שהשתרעה מהבית לגטו. ראיתם פעם ילד שהוא כמעט בן 14 שקשור לכרית שלו כמו תינוק ואפילו קורא לה בשם חיבה?" הנערים, שנאלצו להתבגר מהר, עדיין היו בכל זאת ילדים על פחדיהם ומריבותיהם וחסרונותיהם, חלקם אהודים יותר, חלקם אהודים פחות, אבל משותף להם הצורך למלא את החיים בתוכן כלשהו שאולי יאפיל על זוועת חייהם. "קמרד", כמו גם השיעורים בסתר עם המדריכים, סיפקו להם מפלט שכזה.

ב-12 באוקטובר 1944 נשלח איוון עם הוריו למזרח. הוא הגיע אל אחד ממחנות קָאוּפֶרינג, מחנה משנה של דכאו, צורף לאסירים שהועבדו בפרך בבניית מפעלים תת-קרקעיים, ולא שרד. ב-19 בינואר 1945 נספה. מן החברים בחדר שרדו רק ארבעה נערים ומדריך אחד. מישה קראוס, אחד מהארבעה, כתב אחרי המלחמה על שעבר עליו באושוויץ לאחר ששולח מטרזין.

איוון פולק לא היה האסיר הצעיר היחיד במחנות ובגטאות שמצא מפלט ביצירה. בחדר אחר בטרזין חי פטר גינז הצעיר בכשנה מאיוון, שערך אף הוא כתב עת, ושהיומן שכתב לפני שנכלא בגטו פורסם אחרי שציור שלו נלקח לחלל על ידי אילן רמון. בגטו וילנה שמואל בק בן התשע לא חדל לרגע לצייר. לעולם כנראה לא נכיר את כל הנערים והנערות שנאחזו בחיים ובתקווה, שבחרו לוגו של אהבה. יבורך כל מי שמציב להם יד זכרון רגישה ומכבדת, כפי שעשתה מאיה פולק בספר זה.

הקומיקס של איוון והסיפור של מישה מצורפים בשלמותם לספר, יחד עם מספר מאמרים. אסיים את הסקירה בקולו של איוון המתאר את העבודה על העיתון, ובהמלצה חמה על קריאת הספר.

איך נוצר "קמרד"

מתקבל על הדעת שבבית קראתם בכתבי עת שונים מדורים על עשייתם ולכן החלטתי, לפי עצת מישקוס, שגם אני אכתוב מאמר כזה. בשעה שבבית עבר כתב העת דרך כל מיני משרדים, בתי דפוס ואולמות, העיתון ’קמרד‘ נוצר בדרך הפשוטה ביותר אצלי על המיטה.

בשעה שבבית היו דרושים לייצור ניירות רבים, צבעי דפוס ומכונות שונות, ללידת ’קמרד‘ דרושים לי שני גיליונות נייר, דיו, עט, עיפרון, מחק וצבעי מים. אך עתה נעזוב סופית את כתב העת בבית ונקדיש את עצמנו בלעדית לעשיית ’קמרד'.

 גלינג-גלינג – אני מתחיל:

השגת החומרים היא אחד משלבי הייצור הקשים ביותר. המצרך החיוני ביותר לכתיבה הוא נייר. לשני הגיליונות הראשונים תרם שולקה את הנייר, לגיליון 3 כבר הייתי צריך לתבוע אותו ממנו, ולגיליון 4 נתן לי אותו רק ברגע האחרון. עבור גיליון 5 מצאתי נייר טוב למדי בתיק שלי. לגיליון 6 כבר לא היה לי נייר. על אף הכול השגתי סוף סוף נייר, אבל הוא צמא נורא והכול נספג בו כמו בנייר סופג.

לגיליונות 7 ו-8 תרם האן את הנייר, וזהו נייר טוב מאוד. נותר לי עוד נייר לארבעה גיליונות ואחר-כך – נראה. את העט הלווה לי שולינה, אבל יש בו פגם אחד – הוא משאיר סימנים בולטים על האצבע והאמה שלי, מפני שהוא סדוק והדיו צובעת נהדר את אצבעותיי. קאמצ‘וס הלווה את המחק, אבל יש לו תכונה מעניינת. כל רגע הוא נעלם לי ואחרי כמה זמן מוצאים אותו או על הריצפה או אצל גרוטה.

את צבעי המים נתן לי בק, את המכחול מישקוס, סרגל מצאתי לא מזמן אצל אבא ומייד החרמתי אותו. עפרונות יש לי מספיק, מפני שמי שמוצא איזשהו עיפרון נותן לי אותו ואומר: "אני תורם אותו ל‘קמרד‘". לייצור אני לא זקוק ליותר, אלא לכמה ניירות משומשים לטיוטות הציורים, וכן, שלא אשכח, לעפרונות צבעוניים שקיבלתי מלקנר. נוסף על כך אני זקוק למנוחה לשם כתיבה, אבל על כך במדור ”כתיבה“. כאן אני מסיים את הקטע הזה.

 על החתום,

זגובנינה (איוון פולק)

בית טרזין

2023

תרגום מצ'כית: ד"ר תרזה מייזלס

שירה וארז תכננו להקים משפחה. תכניות לחוד ומציאות לחוד. ארז נפצע במהלך שירות מילואים, וכעת הוא מוטל מנותק במיטה בוילה של הוריו. שירה, שממשיכה לגור ביחידת הדיור בוילה, באותו מקום בו חיה עם ארז, קרועה בין הנאמנות לבעל שלעולם לא ישוב להיות האיש שהכירה, ובין הצורך להמשיך בחייה, לעסוק בתיאטרון, אולי להרשות לעצמה אהבה חדשה. הוריו של ארז, מצדם, דבקים בתכנית המקורית של הזוג הצעיר, ולוחצים על שירה ללדת להם נכד מזרעו של בנם.

שירה מקבלת הצעה ללמד תיאטרון בתיכון מקומי, הצעה שמאפשרת לה לעסוק במה שהיא אוהבת וגם להשאר בסביבה מוכרת. לא רק סיפוק מקצועי היא מוצאת בתיכון, אלא גם את עומר, מורה לספרות שנושא שק של כאבים משל עצמו. השניים נמשכים זה לזה גם מכוח אישיותם, וגם בשל אהבתם המשותפת ליצירתו של עגנון (תכלת שחורה, כפי שמכנה עומר את צבע עיניה של שירה, הוזכר ב"הרופא וגרושתו", יצירה של עגנון שעומר ושירה מעבדים למחזה עבור התלמידים). שירה נמצאת במצב בלתי אפשרי: היא נשואה ללא בן-זוג ששותף לחייה. היא מאוהבת ללא יכולת לממש את אהבתה. והיא נתונה למכבש לחצים של חמותה וחמה, שמתמרנים אותה – היא בדורסנות והוא בנחמדות – אל החלטה שהיא לא בטוחה שהיא מסוגלת לקבל.

בדברי התודות הסופרת מספרת כי כתבה את הסיפור בהשפעת פוסט בפייסבוק, שבו אשה, שבעלה נפצע אנושות במבצע צבאי, שיתפה כי החליטה אחרי שלוש שנים להתגרש ממנו. גיבורי המקלדת שמיהרו לגנות את ההחלטה, הכעיסו אותה, והיא החליטה לתת קול לנשים שמצויות במצב הזה. הכוונה טובה ומוצדקת, והלימבו שבו שירה מצויה נוגע מאוד ללב. הביצוע, לעומת זאת, אינו מביע את עוצמת הנושא. אין תחושה שהדמויות כואבות את מצבן או חשות את יסוריו של ארז, לא ההורים, אפילו לא שירה. אין היכרות של ממש עם הדמויות שנותרות פלקטיות למדי. ההחלטות של שירה תמוהות, התנאי שמציב אביו של ארז לוקה בחוסר אמינות, כמו גם האמירות של אמו של ארז בסיום, ולא אפרט מחמת קלקלנים. סיפור שהיה אמור לרדת אל חדרי הלב והנפש נותר, לצערי, אוורירי מדי.

בשל חשיבות הנושא אסכם בהמלצה מסויגת.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

קינמון

2024

אמיל זולא, שנולד בפריז 1840, היה בנו של מהנדס איטלקי – עובדה שהוטחה בפניו בעתיד על ידי מתנגדיו שגינו אותו כזר – ושל אם צרפתיה. בימי חייו של האב, שעל שמו קרוי סכר שבנה בדרום צרפת, ידעה המשפחה חיי רווחה. אחרי מותו נקלעו האם ובנה לקשיים, וסבלו עוני ומצוקה. מכיוון שנכשל בבחינות הבגרות נאלץ להסתפק בעבודות פשוטות, עד שבהיותו בן עשרים וחמש, אחרי נישואיו, התמסר לכתיבה.

כמי שראה עצמו אדם בעל חשיבה מדעית, עבודת היצירה שלו היתה מתוכננת ומובנית. הוא השקיע רבות בתחקירים, והתווה את מהלך עלילותיו הרבה לפני שישב לכתוב בפועל. כשהגיע זמן הכתיבה היה מסוגל לכתוב כמעט ללא תיקונים. כאחד מאבות הנטורליזם כתב על המציאות ללא כחל ושרק, לא בחל בשפה המונית שבה דברו גיבוריו, ותיאוריו את הדלות, את האלימות ואת הגסות היו בוטים ומדויקים ללא נסיון ליפות. "להפנות עורף לרומנטיקה ולתאר את המציאות בצבעיה האמיתיים […] כבר לא היו קיימים נושאים שהיו טאבו, כבר לא היו מלים אסורות מטעמי נימוס". גישה זו הקנתה לו תומכים ומתנגדים, והויכוחים סביב ספריו, בעיקר עשרים ספרי משפחת רומון-מקוואר, הפנו אליו תשומת לב רבה, ותרמו, כמובן, להפצתם. כפי שמציין טרויה, הבורגנים של זמנו יכלו ליהנות מן הקריאה תוך סתימת אפם וגינוי הכותב. הוא הפנה את חיצי ביקורתו אל הכנסיה, אל בעלי ההון, וגם אל האנשים נטולי הכוח. גיבוריו היו עובדי מכרות פחם, זונות, סוחרים זעירים, אך הגיבורה האמיתית היתה המציאות החברתית, בין אם העלילה התרחשה במקומות של מצוקה ובין אם התרחשה בסלונים מעודנים.

הביוגרף אנרי טרויה מתאר את חייו של זולא מלידה עד מותו בחנק בשל ארובה שנסתמה. הוא עומד בהרחבה על הפער שבין האיש ובין היוצר, לעתים גולש מדי, לטעמי, לקביעות פסיכולוגיות בגרוש. הוא מספר על חוג חבריו של זולא, החל מחבריו בתקופת הלימודים, ביניהם סזאן, והמשך בחבורות הסופרים שכונו בהמשך "קבוצת החמישה", ביניהם מופסאן, דודה, גונקור וטורגנייב, ו"האדונים זולא". היחסים רוויי היצרים בין הסופרים מתוארים בהרחבה, בעיקר הקנאה והעוינות שחש אדמונד דה גונקור, שלא היסס להשמיץ את זולא בכל הזדמנות (הוא השווה את עצמו לאמריקו וספוצ'י ואת זולא לכריסטופר קולומבוס, כלומר הוא המגלה האמיתי של הספרות הנטורליסטית, וזולא, שאותו האשים ללא ביסוס בגניבה ספרותית, הוא רק השני). טרויה מתאר גם את חייו האישיים של זולא, את הקשר האמיץ עם אמו, את נישואיו לאלכסנדרין, שהיו ככל הנראה נוחים גם אם לא שופעי אהבה, ואת המשפחה השניה שלו עם ז'אן, פילגשו ואם שני ילדיו.

זולא מוכר, כמובן, גם בזכות מאבקו עבור דרייפוס והמאמר "אני מאשים". הוא שילם מחיר יקר עבור התיצבותו לצד דרייפוס, הועמד למשפט, נידון לקנס ולמאסר, גלה לאנגליה כדי להמנע ממאסר, וגם בשובו לצרפת אחרי שחרורו של דרייפוס המשיך לסבול משנאה. כפי שמציין טרויה בצדק, פרשת דרייפוס לא באמת הסתיימה עם סיום ההליכים המשפטיים. "מי יגאל את צרפת מנוכחותך הרקובה? פרס הוצע לראשך", "חזיר מטונף, מכרת את עצמך ליהודים. אני יוצא מפגישה שבה הוחלט כי תתפגר", "הגורל בחר בי, ואתה, אדוני, תתפוצץ; חומר הנפץ יחסל את אישיותך הנלוזה שהארס שלה מזהם את צרפת שלנו" – אלה הם רק מבחר קטן מדברי השטנה שנשלחו אל זולא. בשל דברים אלה ודומיהם עלתה ההשערה כי מותו של זולא מחנק בשל ארובה שנסתמה לא היה תאונה אלא רצח. השאלה נותרה פתוחה.

אנרי טרויה מצטייר כאן כביוגרף אובייקטיבי. אם כי ניכר שהוא מעריך את זולא הסופר, הוא אינו מאדיר את דמותו, אלא מתאר במידה שווה את מעלותיו ואת חסרונותיו כאדם. ספרותית, לדעתי, הביוגרפיה הזו נופלת מן האחרות שלו שקראתי, אבל היא מעניינת ולכן מומלצת.

Zola – Henri Troyat

כנרת זמורה ביתן דביר

2005 (1992)

תרגום מצרפתית: דלית להב

אופק סביר, בשנות העשרים לחייו, אחרי שירות צבאי שלא הלהיב אותו ועובד בחברת הייטק בתפקיד כנ"ל, מכור בכל לבו לדבר אחד בלבד – משחק פוקר. בדמיונו הוא משתתף בטורניר הגדול מכולם בלאס וגאס, זוכה באליפויות, כולל הכבוד והכסף. במציאות הוא עובר בין פארטיות, מועדוני פוקר מפוקפקים יותר או פחות, ומשפר ללא הרף את הכישורים הנדרשים כדי להיות הגרסה המקצוענית הטובה ביותר של עצמו.

מה יש בפוקר? הנה מה שכתב אליסף דעואל בהדסטארט של הספר: "פוקר הוא משחק עם חוקים פשוטים מאין כמוהם שמנקז אליו עולם ומלואו: חשיבה, אינטואיציה, פסיכולוגיה, מתמטיקה, שפת גוף, התמודדות עם לחץ וכישלון, טלטלות רגשיות וקבלת החלטות. זהו משחק השואב אל תוך חפיסת קלפים פשוטה ומוכרת, כזו שתוכלו לרכוש בכל פיצוצייה, את כל תמצית ההתנהגות האנושית". מפיו של אופק הוא חוזר ומדגיש את ההבדל בין הפוקר המקצועני למשחקי הימורים. בעולמו של אופק להבדל הזה יש משמעות עמוקה: אביו הוא מכור להימורים, שקוע בחובות ומסובך בגינם עם העולם התחתון. אמו של אופק, שנפרדה מאביו בשל התמכרותו, חרדה שמא בנה יידבק בחיידק, והיא תעשה כל שביכולתה כדי למנוע זאת.

אודה שהספר לא הדביק אותי בהתפעמות מהמשחק. למען האמת, אפילו לא ניסיתי לקרוא את ההסברים המפורטים על חוקיו ועל התנהלותו המצורפים בסוף הספר. ויחד עם זאת נהניתי ממנו. בליבתו זהו סיפור על ילד כאפות עם רקע משפחתי מעורער, שאינו מוצלח ביצירת קשרים חברתיים בכלל וקשרים עם נשים בפרט, ושאינו מוצא את עצמו בתוך השגרה המקובלת של עבודה ובילויים. הוא טיפוס מפוחד למדי, לחוץ, לא מאוד בטוח בעצמו. בעולם משחקי הפוקר הוא מצליח להיות אחר. עד לרגע חלוקת הקלפים הוא אופק ה"רגיל", זה שאנשים נוטים לכנות "ילד". כשהקלפים מחולקים הוא ב"זון", הוא "הרוצח השקט", ממוקד, שקול, שווה ערך לאחרים ורוב הזמן אף מתעלה עליהם.

לא הכל תלוי בו. יש אלמנט של מזל במשחק (שחלקו ניתן לשליטה, כדברי תומס ג'פרסון במוטו לספר: "אני מאמין גדול במזל והבחנתי שככל שאני עובד קשה יותר, יש לי יותר מזל"). יש ימים שנדמה שהכל פונה נגדו. יש רגעים שבהם שיקול הדעת משתבש והוא נסחף לשחק נגד הסיכויים ומפסיד בגדול בלי יכולת לשלוט בעצמו. הוא מתנהל כמו ברכבת הרים, רוב הזמן באמצע, לעתים מתנשא למרומים, לעתים גולש לתהומות, לעתים מאבד כיוון. הוא לוקח על עצמו את המשימה להרוויח כדי לכסות את החובות של אביו, מסתבך בעצמו, נחלץ בקושי כדי ליפול שוב, מתאהב ומאבד, ואיכשהו ממשיך לדהור קדימה אל חלומו. גם אם המשחק לא דיבר אלי, הדבקות שלו בו – שלא לומר האובססיביות – והאומץ להאחז במה שמלהיב אותו בהחלט נגעו ללבי. אופק הוא דמות מתפתחת, לא בקפיצות דרמטיות, אלא בעדינות, בשוליים, והוא מספר על עצמו בכנות משכנעת.

"ברור שיבוא אס", ספר הביכורים של אליסף דעואל, נכתב בכשרון ומתוך אכפתיות לנושא וחיבה לגיבור. הוא קריא מאוד, מאזן היטב בין רזי המשחק לרזי הדמויות, מהנה ומומלץ.

את הכריכה הנאה איירה ועיצבה לי קורצוייל.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

קינמון

2025

קורליין, שעברה לדירה חדשה עם הוריה, חוקרת את סביבתה. היא מנסה, בהצלחה מועטה, למשוך את תשומת לבם של הוריה העסוקים בעבודתם, ולכן היא משוחחת עם שתי השכנות מלמטה, שחקניות בדימוס שמתרפקות על עברן, ועם השכן המשוגע מלמעלה שמפעיל קרקס עכברים שאותו אינו מראה לילדה. כשאביה מציע לה להעסיק את עצמה בספירת דברים בבית, כמו חלונות או חפצים כחולים, היא מגלה שמתוך ארבע-עשרה דלתות אחת אינה נפתחת. כשאמה מתפנה לענות לשאלותיה, היא מראה לה שהדלת מוליכה אל קיר לבנים, שככל הנראה נבנה כשדירה גדולה פוצלה לדירות קטנות. אבל כשקורליין פותחת את הדלת בעצמה, היא מוצאת שהקיר נעלם, ומסדרון מוליך אל מעין עולם מראה. בעולם האחר הזה היא מוצאת גרסאות אחרות של הוריה, שפנויים להקשיב לה ומבקשים שתשאר. גם השכנים ידידותיים יותר. לולא הציעו לה ההורים האחרים לתפור כפתורים  לעיניה כדי שתדמה להם, ולולא אחזה בתוך כיסה באבן מחוררת שהעניקו לה השכנות אחרי שהזהירו אותה שסכנה אורבת לה, אולי היתה מהססת בין שני העולמות. אבל היא בוחרת לחזור הביתה. כשהיא מגלה שהוריה האמיתיים נעלמו, היא חוזרת אל העולם האחר במשימת הצלה. מתלווה אליה פה ושם חתול שחור נטול שם, שכמוה יכול לעבור בין העולמות.

ניל גיימן רקח סיפור פנטזיה, מעין שילוב של מוחם המרושע של האחים גרים עם הנונסנסיות של לואיס קרול ועם הדמיון החינני שלו עצמו. בשל הקלילות הסיפורית והפשטנות הוא יכול להתאים לקוראים צעירים, אבל גם מבוגרים כדוגמת הח"מ ימצאו בו יופי והנאה. בתוך האי-גיון העלילתי גיימן מציג דמויות שלמות, מלאות חיים, בעלות אופי מובחן, שקל להתייחס אליהן לחיוב או לשלילה. בעיקרו, בעיני, זהו סיפור על אומץ להתמודד עם פחדים, על תושיה, וגם על אהבה שיכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, כאן בדגש על אהבת הורים וילדים.

הספר תורגם ב-2003 על ידי ורד טוכטרמן. הילית חמו מאיר תרגמה כעת מחדש. הכריכה והאיורים שמתלווים לטקסט הם פרי מכחולה של אוריין שביט.

בפינת האנקדוטה: בראיון אתו סיפר ניל גיימן שהתכוון לקרוא לגיבורה בשם המקובל קרוליין, אך שגיאת הקלדה שביצע נשאה חן בעיניו, וכך זכתה קורליין לשמה המקורי, וגם להזדמנויות רבות לתקן את אלה שטועים בהגיית השם.

בפינת הסקרנות: בדקתי למה האם האחרת מכונה לעתים בֶּלְדָם. המשמעות המקורית של הביטוי היא אשה מבוגרת, אבל בפולקלור היא עברה הסבה לזקנה מרושעת או מכשפה, מישהי מעין זו שפיתתה את הנזל וגרטל.

חביב, קריא, עתיר דמיון ומומלץ.

Coraline – Neil Gaiman

הכורסא

2025 (2002)

תרגום מאנגלית: הילית חמו מאיר

וינסנט ואן גוך, הצייר ההולנדי, התאבד בשנת 1890 בהיותו בן שלושים ושבע. בימי חייו נמכר ככל הנראה רק ציור אחד שלו, "הכרם האדום", ממש באחרית ימיו, בסכום השווה לכאלף וחמש-מאות דולר של ימינו. בימי חייו נחשב יוצא דופן, שלא לומר משוגע, ועבודתו נדחתה כמעט על ידי כל מי שראה אותה או שמע עליה. אחרי מותו, אלמנת אחיו תיאו, שמת כחצי שנה אחריו, עמלה רבות כדי לפרסם את יצירותיו של גיסה. בעשור הראשון של המאה העשרים נערכה בפריז תערוכה של כמה עשרות מציוריו, והוא החל לצבור מוניטין. ב-1990, מאה שנה אחרי שנמכר הציור הראשון, נמכר "דיוקנו של ד"ר גאשה", בסכום שהוא שווה ערך לכמאה ושבעים מליון דולר של ימינו.

אירוינג סטון, שכתב מספר ביוגרפיות טובות מאוד, מספר הפעם על חייו הקצרים של ואן גוך. נדמה שהמילה הטובה ביותר לתאר את האיש היא אינטנסיבי. הוא נכנס בכל לבו ונפשו וגופו לכל מה שבחר לעשות, בין אם מדובר בהשתקעות באזור העני ומוכה הסבל של המכרות בבורינאז', ובין אם מדובר ביציאה אל השדות של ארל לצייר באור המסנוור ותחת השמש הקופחת. סטון עוקב אחר גלגוליו האמנותיים בכל הטווח שבין רישומי הפחם המוקדמים לתמונות שטופות האור של שנותיו האחרונות. הוא מתאר את התאהבויותיו, את מאבקיו הבלתי פוסקים בסביבה שהסתייגה ממנו, את מאמציו ללמוד ולהשתפר ולהפיק מעצמו את המירב. הוא מרחיב אל דמויות אחרות בחייו, ביניהן הציירים ההולנדים שהשפיעו על עבודתו בשלביה המוקדמים, הציירים האימפרסיוניסטים שפגש בפריז, שהאור וה"מהומה" בציוריהם גרמו לו לפקפק בכל מה שעשה עד אז, ואמיל זולא שכתב את "היצירה" אודות סזאן, ואת "ז'רמינל" אודות כורי הפחם שהיו קרובים ללבו של ואן גוך. הוא מספר על העוני המייסר שחווה רוב חייו, משום שהעדיף להוציא את כספו המועט על צבעים ולא על מזון, ועל התדרדרות מצבו הנפשי עד חיתוך האוזן המפורסם והאשפוז ועד ההתאבדות. דמותו של תיאו אחיו מתוארת באהבה, האח שהיה כל כך שונה מוינסנט בכל הליכותיו, אך תמך בו ללא הרף, ולמעשה קיים אותו ואת אמנותו, ונתן אמון בציירים החדשנים של זמנו.

הסופר, כרגיל, יורד לפרטי הפרטים של חיי גיבורו, גם אם את חלקם הוא משלים מדמיונו. הספר מרחיב דעת בכל מה שנוגע לאמנות של ואן גוך וגם לאמנות תקופתו, מציג דמויות תוססות ומלאות חיים, ונקרא כפרוזה טובה, ומעורר ענין למרות שקורות חייו של הצייר הן כבר מזמן נחלת הרבים.

מומלץ.

Lust for Life – Irving Stone

זמורה ביתן

1987 (1934)

תרגום מאנגלית: משה זינגר

הכרם האדום

גחמה של קצין ס.ס. הצילה את חייהם של ארבעה יהודים. כהנא, המספר את קורותיהם, שופט לשעבר שגופו מעוות בשל תאונה ביום לידתו, ניחן ביכולת לראות מעבר לגלוי לעין; מקס הימלפרב רואה בכוכבים וחוזה עתידות; ליאו ריזנברג הגמד מפגין תעלולים אתלטיים; ואדם ואהן הוא להטוטן. סרן קוהל הבחין בכישוריהם יוצאי הדופן, והטיל עליהם לשמש כליצני החצר שלו, לשעשועיו שלו ושל אורחיו. בהנתן האות הם נכנסים בריצה לחדר בו  יושבים אדוניהם. חבושי בקרעי מדי הפסים הם מפגינים ללא לאות את יכולותיהם, מושפלים עד עפר ונאחזים בכוח בתקווה לשרוד.

אחרי השחרור, כהנא, שאינו מוכן עוד לשפוט בני אדם, עולה לירושלים. מקס חוזר למקום הולדתו בתקווה למצוא לפחות את חברתו הנוצריה ולשקם משהו מחייו, אך מגלה שנרצחה בעוון הסתרת יהודים, ועולה אף הוא לירושלים, שם ייפגש עם כהנא. ליאו, שהחזיק מעמד עם חבריו עד תום המלחמה, נהרג בתאונת רכבת בדרך מן המחנה אל החופש. ואדם נעלם. שנים אחר-כך ימצאו אותו חבריו, וילמדו על רגשות הנקם שרדפו אותו וששלחו אותו בעקבות האיש שרצח את אשתו מול עיניו בשל התערבות עם הסרן קוהל.

אביגדור דגן הוא סופר מחונן, לדעתי מהטובים שכתבו פה. בספר צנום יחסית הוא מחזיק עולמות שלמים, מביע כאב תהומי ללא זעקה, מתבונן בגיבוריו בחמלה אוהבת, ועוסק בשאלות רוחניות עמוקות. הוא אינו מתיימר לספק תשובות חד-משמעיות לשאלות אלה, אבל מציע אפשרויות, או למצער מציע את אלו שהמספר חש שלם אתן.

אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא הנקמה. אדם ואהן הקדיש את מרבית חייו למרדף אחר הקצין ולץ שרצח את אשתו. בימים שאחרי המלחמה, כשאלפי נאצים ירדו למחתרת ונפוצו לכל עבר, המשימה לאיתור ולץ נדמתה בלתי אפשרית, אבל שורה של צירופי מקרים הוליכה את אדם בכיוון הנכון, ואלה העניקו לו שלווה ובטחון בידיעה שאלוהים הוא שמנחה אותו. "ולמן הרגע בו התחיל להאמין, ירדו עליו שקט, שלווה ושלום, שכמותם לא ידע מעולם. מעתה לא היה עוד דחוף ולהוט ואנוס על פי רצון הנקמה העמוק שהביאו אל מסע ארוך זה. לא הוא היה הנוקם מעתה, אלא אלוהים בכבודו ובעצמו הוא שהחליט על נקמת דמה של אסתר, ואדם ואהן אינו מעתה אלא כלי בידי שמים".

במהלך המרדף היה אדם נחוש לשים סוף לחייו של ולץ, כראוי לו. אבל כשמצא סוף סוף את הרוצח, גילה שביצוע המשימה אינו פשוט. "מעודו לא הרג איש. ידיו נקיות עדיין. אם יהרוג את ולץ עתה, האם יהיה מאושר יותר? […] האם הוא יכול למדוד עצמו על פי מידתו של ולץ ואחרים כמותו? האם הוא רוצה להשתוות עמו באכזריות? […] ומה אם כל זה איננו אלא נסיון?"

הנושא המרכזי מכולם בספר הוא האמונה באלוהים. להלן מספר ציטוטים בנושאים אלה.

כיצד ניתן להאמין באלוהים, בהשגחתו ובאהבתו בתוך זוועות המחנות? "היו רבים בינינו בגהינום שתחת פיקודו של הסרן קוהל האדיר, שעד הסוף לא משו מאמונתם. והיו אחרים שפנו אל אלוהים לא כל כך מתוך איזו אמונה עמוקה, אלא כנדחפים על ידי חוסר הישע המגשש שבהם […] אלוהים היה חצאיתה של אמא, המקום שם היית בטוח, העץ שהילד הרץ נוגע בו בריצה ואז אסור לתפוס אותו. אלוהים היה קרן המזבח שבה מחזיקים, ואיש לא יוכל לשים יד עליך, מקום מקלט, מפלט, מעגן לספינה בעת סערה, קש שהטובע אוחז בו".

מקס, שהטיח באלוהים אחרי שנודע לו על הירצחה של חברתו, "טוב? צדיק? רחום? לא. אתה רשע. נבל. זד. אני רואה אותך מציץ מאחור; כל כוכב לועג לחוסר הישע שלנו", ממשיך לחפש תשובות גם שנים אחר-כך. "אני יודע שהכוכבים מסתובבים ואני יכול לעקוב אחרי תנועות אצבעותיו של אלוהים בשמים. אני אפילו יודע כמה מן החוקים שהם בתוקף שם. אבל מה בנוגע לחוקים כאן למטה? ואיזה משמעות יש למה שהוא עושה כאן על הארץ?" ביאושו הוא מוסיף: "האם אף פעם לא עלה בדעתך שהוא מחזיק אותנו בדיוק כמו הסרן קוהל, רק לשם שעשוע? אולי אנחנו רק ליצני החצר שלו?"

כמו מקס, גם חבריו מבקשים תשובות, או למצער דרך העוקפת את השאלה. מנחם, בעל המכולת המקומית, מציע את התובנה שקיבל מסבו: "יותר חשוב לדעת מתי שכנך זקוק לעזרה, מלהבין את כל כוונותיו של הקדוש ברוך הוא. אולי הוא עסוק ואין לו זמן לחשוב על האלמנה הזקנה פנקס ברחוב שמעבר לפינה, או אולי שכח לרגע את לוי שאין לו רגליים. אז תכנס אתה בינתים ותעזור כמה שאתה יכול. אלוהים לא יחזיק לך רעה על זה בכלל". כהנא מוצא מפלט ביופי: "ידעתי שלעולם לא אדע – גם אם לעולם לא אחדל לשאול – מה מאחורי כל זה, מדוע סובבים הכוכבים ביקום וכדוריות הדם בעורקי, אבל דבר אחד היה ברור לי אותו רגע: שכל כך הרבה יופי שאין לו שיעור לא יכול היה להווצר בלי שתהיה לו מטרה. ואלה שהורשו לעמוד ולהתפעל מכל היופי הזה, לא יכלו להברא רק לשם שעשוע בוראם. הם לא נועדו לשרת אותו כליצני חצר. יותר מזה לא ידעתי, אבל את זה לפחות ידעתי".

בשולי הדברים כהנא מזכיר כמה מן הדמויות ברחוב הירושלמי, ומשתוקק להרחיב אודותן. "זהו רחוב מלא חלומות, ואין דבר שהיה מהנה אותי יותר מלספר לכם על האנשים חולמי החלומות, ופעם אעשה זאת, אבל לא עכשו, כי עכשו אני מנסה לספר לכם את סיפורם של ארבעת ליצני החצר של הסרן קוהל האדיר לשעבר, ואסור לי לעצור את הזרם ולהציף את הגדות", וגם "באמת שאני חייב לספר לכם יותר על הסבלים ברחוב שלי. יום אחד אספר. אני מבטיח". שנתיים אחר-כך כתב דגן את "רחוב ושמו ממילא" המצוין וקיים את הבטחתו.

אביגדור דגן לא כתב בעברית, אך זכה למתרגמים מוצלחים. את "ליצני החצר" תרגמה יפה שולמית הראבן.

מיוחד ומומלץ מאוד.

The Court Jesters – Avigdor Dagan

ספרית פועלים

1982

תרגום מאנגלית: שולמית הראבן