תגית: בית לוחמי הגטאות

אניקה ופריצי פאוסט, ילידות 1926, היו בנות חמש-עשרה כשהגרמנים פתחו במבצע ברברוסה יחד עם בני בריתם הרומנים. בעירן רדאוץ שבצפון רומניה, כמו במקומות אחרים במדינה, פרצו פוגרומים, והרומנים אימצו מדיניות שנועדה להשתלט על רכושם של היהודים, לסלק אותם משטחי רומניה, ולהפקיר אותם לגורלם. אביהן של התאומות הצליח לשכנע את אמן לעבור לבוקרשט, יחד אתן ועם אחיהן הבכור, אך בטרם הספיקו האם והבנות להתארגן לנסיעה, גורשו מרדאוץ בנובמבר 1941. יחד עם יהודי בסרביה ובוקובינה רוכזו בשטחי טרנסניסטריה, חבל ארץ ממזרח לנהר הדניסטר, שנמסר לרומנים על ידי הגרמנים, כפיצוי על חבלי ארץ שנקרעו מהם שנה קודם, וכתודה על השתתפותם במלחמה נגד ברית המועצות. האב והאח נותרו בבוקרשט.

חנה מלר-פאוסט, אניקה, מתארת בספר את קורותיה באותה תקופה. היא פותחת בתמונות מילדותה ומנערותה, תמונות של משפחה יציבה וחמה, שעולמה התערער עם פרוץ המלחמה. כשאחיה סמי נעצר, התגלתה לראשונה התושיה שבה ניחנה – כאילו בגרתי פתאם וכל המציאות המרה באה וטפחה על פני. בעוד בני המשפחה המומים ובוכים, רצה אניקה אל האדם היחיד שיכול היה לעזור, קולונל שבתו היתה מיודדת עם סמי. הקולונל הצליח לשחרר את סמי, והנער נשלח אל אביו בבוקרשט. זמן קצר קודם לכן נודע לו שהתקבל לפקולטה לרפואה באוניברסיטת יאסי, אך על הלימודים נאלץ כעת לוותר. אולי היה זה ויתור לטובה, שכן גורלם של יהודי יאסי היה מר (כמתואר בספרו של שלמה ולדמן, "דראקולה לא ניצח אותו").

אותה תושיה עמדה לאניקה גם בהמשך, במסע הרגלי הנורא אל מעבר לנהר, שבמהלכו התמוטטו ומתו רבים מקרוביה, ובאורווה שבכפר שומילובה בה שוכנה יחד עם אמה ועם אחותה, בצפיפות, בזוהמה וללא מזון. קראתי רבות על השואה, על הגטאות ועל מחנות הריכוז וההשמדה, אך הספר הזה אודות טרנסניסטריה חשף בפני פן בלתי מוכר של זוועות. יהודי האזור נכלאו בגטאות ונרצחו ביערות, והמגורשים לכאן – אלה ששרדו את תלאות המסע – הופקרו פשוטו כמשמעו למוות איטי. בלילות נכלאו באורוות, מזון ומים לא סופקו להם, טיפול רפואי נמנע מהם. אלה שיכלו לעמוד על רגליהם יצאו בימים אל הכפר בחיפוש אחר מזון. שיעור התמותה היה גבוה, וה"קברנים" ערמו מדי יום את הגופות בבור סמוך, לאחר שהפשיטו אותן מבגדיהם, וחיפשו עליהן חפצי ערך. אמן של הבנות הצליחה למצוא בכפר עבודה זמנית כתופרת, ובזכותה האכילה את בנותיה, אך לאחר שהגרמנים השתכנו בכפר נסתם מקור הפרנסה הזה. כשאזל המזון כליל יצאה האם לכפר לנסות להחליף טבעת, שהחביאה בשערותיהן של הבנות, תמורת אוכל, הוכתה בדרך, ושבה לאורווה, שם גססה במשך יומיים עד שנפטרה.

"יומני היקר, אתה היחיד שעוד נותר לי. אינני יודעת מי יקרא אותך. גם קשה עלי הכתיבה, אבל עוד יותר קשה עלי השתיקה. אני מקווה שמי שימצא אותך, ימצא את הדרך אל אבא וסמי, כדי למסור אותך לידם, ואתה תספר להם על מות אמנו היקרה בידי המרצחים חודש אחד בלבד לפני שמלאו לה 42 אביבים, ויום אחד בלבד לפני יום ההולדת השש עשרה שלי ושל פריצי שחל בשנים בפברואר. אמא נפטרה על קרקע האורווה בפברואר 1942".

במרץ 1942 נודע לבנות שבגטו ברשד מתנהלים חיים נסבלים יותר, ואניקה החליטה להגיע לשם. בשלב הזה, תשושה מרעב, לא היתה מסוגלת לעמוד על רגליה. בהחלטיות מעוררת השתאות, יצאה לדרכה זוחלת על ארבע. אחרי יומיים בדרך התמזל מזלה, וזוג איכרים טובי לב אספו אותה אל ביתם. היא אכלה לשובע, אספה כוחות, וכשיכלה שוב להלך הסיע אותה האיכר אל הגטו. כאן פגשה קרובה ששיכנה אותה בביתה הצפוף, וחברה אל אשה נוספת שלקחה אותה איתה אל הכפריות כשהיא מעמידה פני צועניה מגדת עתידות. החרדה לפריצי שנותרה באורווה לא הרפתה ממנה, וכשהתאפשר ארגנה את הבאתה אל הגטו.

בנובמבר 1942 נפוצה שמועה שהרומנים מרכזים ילדים יתומים בגטו באלטה, מתוך כוונה להעבירם לבוקרשט ומשם לארץ ישראל. פריצי החליטה לעבור לבית היתומים, ואניקה, שלא האמינה לשמועה, הצטרפה אליה. רק אחרי המלחמה התברר להן שהשלטון הרומני, המאוכזב בשל תבוסות הגרמנים בברית המועצות, נענה ללחצי הקהילה היהודית בבוקרשט, והסכים להחזיר חמשת אלפים יהודים יתומים מטרנסניסטריה. בפועל נותרו הבנות בבאלטה עד השחרור ב-29 באפריל 1944. באוגוסט 1945 התאחדו אניקה ופריצי עם סמי ועם אביהן.

חנה מלר-פאוסט ומשפחתה עברו במהלך התקופה גלגולים נוספים, שלא ניתן לפרט את כולם בסקירה תמציתית. לא אחת היתה רק כפסע בינה ובין המוות, אך בתושיה ובעוצמה נפשית, וגם במזל גדול, מצאה פתח ודרך להתקיים ולשרוד יום אחר יום.

בנוסף לסיפור האישי, המאפשר היכרות עם אישיותה המרשימה של אניקה, הספר סיפק לי הזדמנות להתוודע לשואה שהתחוללה במקום שעל אודותיו ידעתי מעט מאוד. למדתי לראשונה על גטו ברשד, על מאה ושמונים האורוות דוגמת זו שבשומילובה, על גורלם המר של יהודי מרקולשט, ועוד. פגשתי שוב, כמו בכל-כך הרבה מקומות אחרים, את האנשים הקטנים שסייעו לחולל את השואה הגדולה: קו ישיר מחבר בין מנהלת בית הספר של הבנות, שחגגה את ההכרח לענוד את הטלאי הצהוב, ובין מי שכונה "האיש הרע" באורווה, מקורב לראש הכפר, שרדה ביהודים, רכש מונופול על גופותיהם, ושדד את הרכוש הדל שנותר בידיהם. ופגשתי שוב, כמו במעט מדי מקומות אחרים, את האנשים שגילו חמלה ואנושיות.

אני ממליצה מאוד על הספר המרגש הזה, וגם על הסרט "דרך לא ארץ", המלווה את חנה במסעה אל המקומות שתיארה בספרה.

בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד

1985