תגית: זוגיות

יוסי, בן זוגה של לאה'לה מזה שנים רבות, ניצב בפני מציאות חדשה. אשתו האהובה שוקעת בדמנציה, והוא נוטל על עצמו את הטיפול בה. יוסי עצמו אינו צעיר, הוא שוכח דברים, אולי בגלל הלחץ אולי בגלל הגיל. הוא נדרש למאמץ גופני שלמעלה מכוחו, אבל הוא נחוש בדעתו להיות הכל בשביל אשתו, בעל ומטפל ותומך, ואולי יותר מכל מגן מפני מבטיהם של זרים שרואים רק את לאה'לה התלותית והשוקעת של עכשו ואינם מכירים את מי שהיתה.

תמר, בתם של בני הזוג, מנסה להיות מעשית בשבילם. היא מוודאת שיחתמו על יפוי כוח מתמשך, היא מצליחה לגרום לאביה להרשות למעריכה של הביטוח הלאומי להגיע לבדוק את התפקוד של לאה'לה, היא משכנעת אותו להכניס למשך כמה שעות הביתה עוזרת שתסייע ללאה'לה בפעילויות שדורשות מאמץ מצד מי שעוזר לה. היא יודעת שבעתיד הלא רחוק תצטרך לעזור לו להבין שאמה נזקקת למקום בטוח יותר מהבית.

בקטעים קצרים, המשולבים בספר, מובעות תחושותיה של לאה'לה, המודעת לעתים לבלבול שבו היא שרויה, ומובעות מעט גם תחושותיה של תמר, שנדרשת להיות מעשית גם כשהיא כואבת. אבל עיקרו של הספר הוא ההתמודדות של יוסי עם המציאות החדשה שלא ביקש לעצמו, אבל שהוא נענה לה באהבה.

"אני מצטער שאני לא מספיק", הוא לוחש ללאה'לה, כשהוא מבין שישנם דברים שהסייעת עושה במקומו ועושה זאת טוב יותר. "מה שאני עושה זה עבודה. מה שאתה עושה זה אהבה. לא אותו הדבר", מנסה הסייעת להרגיע את יסוריו.

שש הנקודות שבשם הספר הן אלה שאותן בוחן הביטוח הלאומי כדי להחליט אם הנבדק זכאי לסיוע כספי או מעשי. אלה הם גם ששת הקודים שמוצא יוסי בספר המנתח את האלגוריתם של האהבה, ספר שאתו הוא מתווכח ללא הרף, אבל גם מסכים לעתים. כך, לדוגמא, כשהוא מוצא בספר פרק בשם "אופטימיזציה של משאבים", התוכן מדבר אליו בהקשר של הכנסת סייעת הביתה. "זה מה שהוא צריך. לא להחליף את עצמו, אלא לקבל עזרה כדי להישאר. כדי להיות שם ברגעים האלה, הרגעים החשובים באמת. אופטימיזציה של משאבים. אולי הסופר המגוחך הזה צודק". ואלה הם גם ששת הקודים שהוא מנסח בעצמו. "הם לא היו קודים של יעילות; הם היו קודים של עקשנות".

"שש הנקודות של לאה'לה" עוסק ברגישות בנושא כואב ומאיים. נראה לי שהספר לא עבר עריכה מקצועית, וחבל. עריכה היתה מנכשת מעט חזרות ומארגנת טוב יותר את זרימת תוכנו. אבל גם כך הוא נכנס אל הלב, מאפיין היטב את הדילמות שבפניהן ניצב יוסי ואת רגשותיו, וכאמור עושה זאת ברגישות.

הוצאה עצמית

2025

"היא כלום בשבילי", כך כתב בן זוגה של המספרת אודותיה לאשה שאיתה בגד בה, ושום דבר לא יוכל לשוב להיות כשהיה מרגע שהמשפט הזה צץ על המסך מולה. אין זמן טוב לגלות משפט כזה, אבל יש זמנים גרועים במיוחד. כשאת מותשת תמידית מטיפול בפעוט ובתינוק, כשחזרת לעבודה במשרה מלאה ואת רוצה להצליח להיות גם אמא במשרה מלאה, כשאת בטוחה שהזוגיות שלך שמחה ושופעת סיפוק הדדי. "לוחות טקטוניים התנגשו, לבה רותחת זלגה ממסך המחשב, קירות רעדו". מה אפשר להציל? מה כדאי להציל?

אינספור יצירות ספרותיות נכתבו סביב המשבר הזה והדילמות שבעקבותיו, אבל מסתבר שבכתיבה טובה אפשר לכתוב שוב על אותו הדבר ובכל זאת אחרת. בפרסומים השונים ובביקורות אודות הספר מצאתי מלים כמו זרם תודעה ואוונגרד, שלמען האמת קצת הרתיעו אותי, אבל לא כך חוויתי את הקריאה. מצאתי בספר כנות חושפנית, נגיעה בלתי מתפשרת בכל מה שמייסר, אומץ להתבונן במציאות גם אם מה שמתגלה מפחיד, יכולת לשקול רגשות מתנגשים, וגם כוח להתרומם בסופו של דבר.

את כל זה טל כץ מביעה בסגנון כמעט מינימליסטי שיש בו עם זאת עומק רגשי, בדימויים מדויקים ובלתי מופרזים, מתוך הכרה בעוצמתו של הצמצום.

בגרסה המודפסת ניתן דגש לעיצוב, לעימוד ולטיפוגרפיה, כפי שאפשר לראות כאן. בגרסה הדיגיטלית ההיבט הזה נעדר. לא ראיתי במו עיני את הספר המודפס, אבל מבחינתי הטקסט עוצמתי דיו ואינו נזקק לתמיכה.

אין צורך לחוות משבר של בגידה כדי להזדהות עם המספרת, והספר מומלץ בהחלט.

שתים בית הוצאה לאור

2025

כותרת משנה: סיפור אהבה ישראלי

"שדות גולדברג", ששמו מתכתב, כמובן, עם שירו של מאיר אריאל, ולא אכנס לזה, מתרחש במושב בגליל התחתון. דורית גולדברג-רוטשילד, המכונה בפי כל דורה, המספרת בגוף ראשון, היא חלק מקבוצה של שישה חברים על סף גיל חמישים. דורה, שלא נולדה במושב, נשואה לאבינועם, בן שני לחקלאים, ומי שנושא על כתפיו את המשק המשפחתי. חברתה הטובה היא יעלי, הנשואה לברק שמאוהב בה מאז ומעולם. ענבר, אחיה של יעלי, נשוי לעומר, ששינתה את שמה לפארווטי, ושניהם משחררים לאויר העולם ססמאות בודהיסטיות-זניות-רוחְניות. ברקע מצוי כנען, אחיו הבכור של אבינועם, מושא חלומותיהן של בנות המושב והאקס המיתולוגי של יעלי, צייר שחזר מוכה טראומה משירות צבאי, ונעלם אי שם בעולם בלי הסבר, וכמעט מבלי לשמור על קשר. כששלושת הזוגות יוצאים לבילוי משותף על שפת הכנרת, ונסחפים למשחק אמת או חובה, שהופך לגרסה מסוכנת יותר של אמת או אמת טבולה באלכוהול ובסמים, נחשפים מאווים סמויים – משבר גיל הארבעים מאוחר? – וחייה של דורה מקבלים תפנית בלתי מתוכננת.

בקהילה הסגורה של המושב יש חשיבות עצומה להשתיכות ולהמשכיות. דורה, שכאמור נולדה במקום אחר, אינה יכולה להשיב בגאווה לשאלה השגורה "של מי את?", למעט ההשתיכות מכוח נישואים לשבט רוטשילד, מה שמציב אותה במידה מסוימת בעמדת הזרה. כשיחסיה עם אבינועם משתנים, תחושת ההדרה מתעצמת. היא אינה מאמינה שהשינוי יביא לפרידה, אבל אם כן – האם החברים יבחרו צד? האם מתקימות שיחות שהיא אינה שותפה להן? האם היא מדמיינת או שבאמת הנשים סביבה חוששות שאם היא תישאר לבד היא תלטוש עין אל בני זוגן, והן ממהרות לשמור מרחק? הפיטורים שנוחתים עליה במפתיע – ממשרה שהיא לא אוהבת, אבל מחזיקה בה כבר ארבע-עשרה שנים – אינם תורמים לבטחונה העצמי. לצד הדילמות החדשות הללו, החיים נמשכים כרגיל. התארגנויות פוליטיות ברמת המושב והמועצה, שברק שותף להן; מעורבותם של הורים בארועים חינוכיים של ילדיהם; אם שמתייסרת בשל היעלמותו רבת השנים של בנה, שעם הזמן הופך יותר ויותר מיתולוגי ונערץ, ומעמדו המעורער של בנה השני כבן ממשיך במושב; ארועי עבר, כאלה שסופרו וכאלה שלא, שמחלחלים אל ההווה; ילדים שממשיכים לגדול ומבינים יותר מכפי שהוריהם משערים; הערכה עמוקה לעוסקים בחקלאות יחד עם תכניות לשינוי עמוק באופיו של המושב; ועוד.

על כל אלה שני הדר מספרת בסגנון מקורי, סוחף, שנון, עכשווי מאוד. היא עושה שימוש רב בהתכתבויות ווטסאפ רבות משתתפים וכאוטיות, כנהוג בימינו. חלק מן הדמויות המשניות, כמו אביגיל אדרת, זו שמסדרת הכל, וד"ר שגית פיליפס מומחית כף רגל, אינן יוצאות כלל מן המדיה, למעט הגחה קצרה, אל השתתפות פיזית בעלילה, אך די בסגנון כתיבתן ובתוכן ההודעות שלהן כדי לאפיין אותן ברמת אמינות גבוהה. דורה, שהיא נרגנת כלבבי, מודעת לעצמה ברמה סבירה, ומכיוון שאת דבריה היא מפנה אל אדם שאותו אינו מכירה אישית, היא מרשה לעצמה רמת חשיפה וכנות שובות לב.

נהניתי עד מאוד לקרוא את הספר, למעט שניים-שלושה עמודים לקראת הסוף. לעומת התנופה הסוחפת של הספר עד כה, העלילה נקטעת בחטף ודועכת בקול ענות חלושה אל תלישות אנמית בלתי ברורה ובלתי הגיונית. למרות זאת, בשל ההנאה שגרם לי עד שם, אני ממליצה עליו.

איור הכריכה הנאה, שתיאורו משולב בעלילה, הוא של לילך ליברייך בן יעקב.

כנרת זמורה דביר

2025

כששרון, אחותו של איתי, עברה לטקסס עם בן זוגה וילדיהם, היא הפקידה בידיו של איתי את אמם. שרון, שהתגוררה סמוך לאם, היתה זו שדאגה לה וסייעה לה על פי הצורך. איתי, שעבד הרחק כרכז חברתי בכפר נוער, היה מנותק יחסית. לא היה לו מושג שאחותו, שאיתה יש לו יחסי אהבה-שנאה, בדגש על החצי השני, מתכננת רילוקיישן. לא היה לו מושג שאמם החלה להדרדר לדמנציה. נרגן, בלתי מרוצה בעליל, אבל ממלא את חובתו, הוא לוקח חופשה ארוכה ועובר לבית אמו בנתניה.

בדירה שהם חולקים כעת מתגוררות שלוש נפשות. איתי, אמו וזושה. אמו היא האשה שהוא אוהב אהבת נפש ושאוהבת אותו לא פחות, אשה חדה, רגישה, אכפתית, אשת שיחה. זושה היא הגרסה התוקפנית שלה, דמות לא מוכרת לו שמשתלטת על האם ללא התראה, אשה בוטה, חסרת סבלנות, מקללת, מתלוננת, מאשימה. זושה דעתנית, מעליבה, בלתי ניתנת לשכנוע ולהרגעה באמצעות ההגיון. האם, בשעותיה הצלולות, מודעת חלקית לקיומה, וחשה בפועל את התנתקותה מעצמה, חרדה מן הריחוק שהיא חשה מישותה, מהדברנות חסרת המעצורים של זו שאיתי מכנה זושה. כשאיתי ייענה להפצרותיה של אמו לקחת אותה לטיול שורשים בהולנד, שם נולדה, תצטרף אליהם גם זו שהוא מכנה זושינקה, גרסת הילדה העולצת והתוססת של האם.

מאז ומתמיד אמרה האם שאם תיקלע למצב רפואי מעין זה, היא מבקשת ש"ישימו לה משהו בתה". כעת, כשהיא מודעת להדרדרות הצפויה לה וכשהיא מגובסת ומרותקת לכסא גלגלים, היא חוזרת על הבקשה.

אורן יעקובי כותב על המשולש המשפחתי בתערובת של טרגיות וקומיות ובכנות בלתי מתפשרת. הוא מתאר את תחושותיו של אדם שחוזה בהיעלמותה ההדרגתית ובדעיכתה של אמו, וגם את תחושותיה של אשה שיודעת את הצפוי לה. הוא כותב על דינמיקה משפחתית של אשה, שנותרה נכה ואלמנה בעקבות תאונה, עם שני ילדיה שהתייתמו ושהתחרו על תשומת לבה ועל אהבתה גם בבגרותם. הדילמה של סוף יזום לחיים נדונה אף היא, ואיתי אמיץ דיו כדי להודות שלפחות פעם אחת תהה אם הוא רוצה "לגאול מיסורים לא אותה, אלא אותי".

נושא האובדן שזור בספר גם דרך עיסוקו האחר של איתי. הוא מספק לאנשים שאיבדו את יקיריהם – ביניהם אלמנת מלחמה ואם לבת שהתאבדה – הזדמנות "להמשיך" איתם את הקשר באמצעות ניהול התכתבויות אתו, המעמיד לצורך הענין פנים שהוא האיש שאבד להם. העיסוק הזה, וגם העימותים והשיחות עם אמו, שהשהות יחד מזמנת להם, עשויים לפתוח לו פתח להתחלה חדשה.

במפתיע הספר מצחיק, אבל הצחוק אינו מכסה על הכאב העמוק, יתכן שהוא אפילו מעצים אותו. יש בו אינספור קיטורים ותלונות, אבל כמו הקשר הסימביוטי בין צחוק לכאב, גם התלונות קשורות לבלי הפרד לאהבה ולמסירות. הסופר מלהטט בכשרון בין הניגודים, מצליח לא ליפול למלכודת ההתחכמויות העודפות, והתוצאה מעמיקה, מרגשת ונוגעת עד מאוד ללב.

מומלץ בהחלט.

כנרת זמורה

2025

שירה וארז תכננו להקים משפחה. תכניות לחוד ומציאות לחוד. ארז נפצע במהלך שירות מילואים, וכעת הוא מוטל מנותק במיטה בוילה של הוריו. שירה, שממשיכה לגור ביחידת הדיור בוילה, באותו מקום בו חיה עם ארז, קרועה בין הנאמנות לבעל שלעולם לא ישוב להיות האיש שהכירה, ובין הצורך להמשיך בחייה, לעסוק בתיאטרון, אולי להרשות לעצמה אהבה חדשה. הוריו של ארז, מצדם, דבקים בתכנית המקורית של הזוג הצעיר, ולוחצים על שירה ללדת להם נכד מזרעו של בנם.

שירה מקבלת הצעה ללמד תיאטרון בתיכון מקומי, הצעה שמאפשרת לה לעסוק במה שהיא אוהבת וגם להשאר בסביבה מוכרת. לא רק סיפוק מקצועי היא מוצאת בתיכון, אלא גם את עומר, מורה לספרות שנושא שק של כאבים משל עצמו. השניים נמשכים זה לזה גם מכוח אישיותם, וגם בשל אהבתם המשותפת ליצירתו של עגנון (תכלת שחורה, כפי שמכנה עומר את צבע עיניה של שירה, הוזכר ב"הרופא וגרושתו", יצירה של עגנון שעומר ושירה מעבדים למחזה עבור התלמידים). שירה נמצאת במצב בלתי אפשרי: היא נשואה ללא בן-זוג ששותף לחייה. היא מאוהבת ללא יכולת לממש את אהבתה. והיא נתונה למכבש לחצים של חמותה וחמה, שמתמרנים אותה – היא בדורסנות והוא בנחמדות – אל החלטה שהיא לא בטוחה שהיא מסוגלת לקבל.

בדברי התודות הסופרת מספרת כי כתבה את הסיפור בהשפעת פוסט בפייסבוק, שבו אשה, שבעלה נפצע אנושות במבצע צבאי, שיתפה כי החליטה אחרי שלוש שנים להתגרש ממנו. גיבורי המקלדת שמיהרו לגנות את ההחלטה, הכעיסו אותה, והיא החליטה לתת קול לנשים שמצויות במצב הזה. הכוונה טובה ומוצדקת, והלימבו שבו שירה מצויה נוגע מאוד ללב. הביצוע, לעומת זאת, אינו מביע את עוצמת הנושא. אין תחושה שהדמויות כואבות את מצבן או חשות את יסוריו של ארז, לא ההורים, אפילו לא שירה. אין היכרות של ממש עם הדמויות שנותרות פלקטיות למדי. ההחלטות של שירה תמוהות, התנאי שמציב אביו של ארז לוקה בחוסר אמינות, כמו גם האמירות של אמו של ארז בסיום, ולא אפרט מחמת קלקלנים. סיפור שהיה אמור לרדת אל חדרי הלב והנפש נותר, לצערי, אוורירי מדי.

בשל חשיבות הנושא אסכם בהמלצה מסויגת.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

קינמון

2024

בּי אברמוביץ' ניחנה בכשרון אנליטי ובזכרון למספרים, וחלומה היה לזכות במשרת ברוקרית באחד הבנקים הגדולים ולממש את כישוריה. אלא שהשנה היא 1927, והדלתות סגורות בפניה משום שהיא אשה, משום שהיא יהודיה, ומשום שאינה בת החברה הגבוהה. העולם הפיננסי הוא מבצרם של הגברים, ולנשים, מכל הסוגים, שמורים בעיקר תפקידי מזכירות. יחידות סגולה, אם הגיעו מרקע הולם, זוכות לתפקיד בכיר יותר במחלקות מיוחדות שבהן נשים יועצות לנשים. לא עזר לבי כשרונה הבולט, לא עזרו לה גם המלצותיו של מרצה שלימד אותה מחוץ לשעות הלימודים כשנמנע ממנה ללמוד בחברת סטודנטים ממין זכר. לא עזרו לה גם פניותיה ללבן של נשים אחרות, ביניהן מרי וייל אנדרס. היא הצליחה להשיג דריסת רגל בבנק בתפקיד זוטר, זכתה לקידום קל כשיכולותיה התגלו, ואז נעצרה ללא סיכוי לקידום נוסף. משרת החלומות נותרה בגדר חלום.

"הנשים של וול סטריט" הוא סיפור שוק המניות המנופח שהוביל למפולת הפיננסית של אוקטובר 1929, אשר הותירה רבבות אנשים חסרי כל אחרי שהשקיעו את חסכונותיהם, קטנים או גדולים, בשוק שהבטיח הבטחות שווא לצמוח לנצח. מפולות ותרמיות, כמו זו של ג'וליאן פטרוליום, שהנחיתה מכה אנושה על ג'ייק, אחיה התאום של בי, בישרו את העתיד לקרות כשהשוק התנפח ללא כיסוי. יחידים, דוגמת ג'סי ליוורמור, הצליחו להרוויח הון כשנערכו מראש לבאות, אבל לרוב האנשים לא היה סיכוי להמלט מן הקטסטרופה. זהו גם סיפורן של נשות התקופה, שיועדו לחיים של רעיות ואמהות, בעוד אפשרויות התעסוקה שלהן הצטמצמו לעמדות זוטרות. זהו גם סיפור על הגירה, על השבר שהיא מביאה, ועל המאמץ לבנות חיים חדשים. ולא נעדר גם מקומו של סיפור רומנטי מהאגדות – גבר מושלם מתאהב באשה מיוחדת, וחרף כל המהמורות שבדרך הם זוכים לסוף מתוק.

כפי ששמו המקורי של הספר מעיד, הפתרונות למכשולים מצויים בפשרה. אם נמנע מבי לזכות במשרת ברוקרית, היא מוכנה להיות ברוקרית צללים. אם גם משרה סודית זו נתקלת בקשיים, היא מוצאת אפיק אחר לכישוריה ולמרץ המפעפע בה. אם איש, כולל אחיה וארוסה אנשי הפיננסים, אינו שועה לאזהרותיה מפני המפולת הבלתי נמנעת, היא מחפשת דרך להבטיח את בטחון בני משפחתה מבלי לערב אותם בתכניותיה. אם הקשר האמיץ שלה עם אחיה פוגע בקשר שלה עם ארוסה, היא מתמרנת כדי להיות בסדר עם שניהם. יש הרבה אומץ ונחישות ביכולת שלה להתאים את חלומותיה למציאות ולפעול בהתאם.

אני מחבבת ספרים שמתארים אנשים הדבקים בלהט בעיסוקם, אבל הפעם הלהט לא הצליח לחלחל אלי מבין הדפים. בנוסף, לא השתכנעתי שהסוד של בי וג'ייק, שתופס נתח ניכר מהעלילה, יכול היה להוות מהמורה כל כך חמורה בקשר של בי עם בן זוגה נייט. ובפינת הקטנוניות – הביטוי "תקרת הזכוכית" הוכנס לשימוש במשמעות המוכרת כיום בסוף שנות השבעים, והשימוש בו כאן חורק. יחד עם זאת, הספר, בתרגומו של אילן פן, קריא מאוד, דמויותיו מתקבלות על הדעת, והוא שופך אור על התקופה מזוית מעניינת. הערות המחברת בסיום מתארות את תהליך הכתיבה, ומצביעות, כיאה וכיאות, על ההיבטים האמיתיים והבדויים שבעלילה.

העיצוב המושך של הכריכה הוא פרי מכחולה של טליה בר.

The Trade Off – Samantha Greene Woodruff

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: אילן פן

"הנשים" הוא סיפורן של הנשים בחייו של האדריכל פרנק לויד רייט. את הספר כותב לכאורה טדשי סאטו, חניך (בדוי) של רייט, שהיה חלק מן הצוות בטלייסין שבויסקונסין, מקום שהיה מרכז פעילותו של רייט. טדשי, חסיד נלהב ומעריץ של האדריכל הנודע, מספר על החיים במקום – "מפעל שיתופי דמוקרטי, מלבד האל שבמכונה, ששלט על הכל בדרכו חסרת המעצורים, הרודנית בגלוי" – ושופך אור על דמותו הססגונית והסוערת של רייט. במאמר מוסגר אציין כאן שדמות זו שונה בתכלית השינוי מזו של הווארד רוארק, גיבור "כמעיין המתגבר", שלכאורה מבוססת עליו. ת.ק. בויל נצמד לעובדות היבשות המתועדות ולארועים היסטוריים, אך כפי שהוא מציין בהערה בפתיחה, הספר הוא שחזור דמיוני.

הספר, המתנהל מן הסוף להתחלה, פותח באולגיבנה לזוביץ, אותה פגש רייט ב-1924, כשהיה עדיין נשוי למרים נואל, ואשר היתה לאשתו השלישית. כאילו לא למד כלום מן הביקורת הקשה והנידוי והחרמות שספג החל מ-1911 כאשר קשר את חייו באלה של מיימה צ'ייני בעודו נשוי לאשתו הראשונה קתרין טובין, הביא את אולגיבנה ואת בתה לטלייסין. כמו בשידור חוזר נדונו הוא ובת זוגו לחיים של הסתתרות, לרדיפות של עיתונאים, ולאובדן חוזי עבודה. הפעם גם נאלצו להתמודד עם חמת הזעם, כמעט על סף טירוף, של מרים הנטושה, שעשתה כל שביכולתה למרר את חייהם. אולגיבנה המשיכה לנהל את טלייסין אחרי מותו של רייט כמעט עד סוף ימיה שלה.

למרים, שתיארה עצמה כפסלת אך שום עבודה שלה לא שרדה, מוקדש חלקו השני של הספר. ההיכרות בינה ובין רייט החלה כששיגרה לו מכתב ניחומים בן חמישה-עשר עמודים לאחר שמיימה נרצחה וטלייסין נשרפה. בתוך זמן קצר הפכו היחסים סוערים, לא תמיד לטובה. מריבות הדרדרו לאלימות ולעלבונות, הם נפרדו והתאחדו ושוב נפרדו. האינטנסיביות האובססיבית שלה, שהיתה גלויה מלכתחילה ותודלקה בהתמכרותה למורפיום, לא הרתיעה אותו, אולי אפילו הקסימה, וב-1923 הם נישאו זה לזה ועברו לטלייסין, שאותה היא ככל הנראה לא אהבה. יחסיו של רייט עם אולגיבנה, שהחלו שנה לאחר מכן, היו מבחינתה הכרזת מלחמה.

הפרק השלישי והאחרון מוקדש למיימה, היחידה מארבע הנשים שלא נישאה לרייט בשל סירובה של קתרין לתת לו גט. מיימה, שהרגישה חנוקה בנישואיה, והעדיפה לנטוש את ילדיה כדי לזכות בחופש, זכתה לגינוי מקיר לקיר בשל בחירותיה ובשל יחסיה הפתוחים עם רייט, וכמוה גם רייט עצמו. מיימה היתה פמיניסטית מוצהרת, ועסקה בתרגום כתביה של אלן קיי, אבל לדעותיה על זוגיות לא היה סיכוי מול גל הגינויים שקידם אותה ואת רייט בכל מקום. מיימה נרצחה ב-1914 על ידי עובד ממורמר בטלייסין, ואיתה נרצחו שני ילדיה שבאו לבקר וארבעה עובדים נוספים.

מעט בשוליים, אבל בעל נוכחות דומיננטית למדי, מצוי סיפורו של טדשי, שמייצג את האדריכלים בשאיפה שבאו להסתופף בצלו של האדריכל הגדול, והיו מוכנים לשאת חיי עמל וכפיפות לחוקים מחמירים. טדשי, יליד יפן, שמקדים דברים משלו לכל פרק, מספר גם על גורלו של יפני בארצות-הברית, תחילה כזר דחוי שחלילה ללבנים לחבור אליו, ובתקופת מלחמת העולם השניה כאויב שיש לכלוא במחנות נידחים. כשהוא כותב את הספר הוא כבר סב, ומי שמסייע בעדו הוא בעלה האמריקאי של נכדתו. חילופי הדעות בין השניים מוסיפים לווית חן להערות ה"סופר" בשולי הטקסט.

ת.ק. בויל מפליא להכנס לעורן של הדמויות השונות, בין אם מדובר בטדשי, התלמיד המעריץ, או בכל אחת מן הנשים. למרות החזרתיות המסוימת של יחסיו של רייט עם בנות זוגו, כל אחת מהן שונה לחלוטין מרעותה, ובויל מבטא היטב את האישיות היחודית של כולן, תוך שהוא מאיר את המגבלות שעמדו על דרכן כנשים באותן שנים. זהו אמנם סיפורן של דמויות בחייו של רייט, אבל בסופו של דבר דמותו שלו היא שמתנוססת במרכזו של הספר, רבת פנים, סוערת, מעוררת השתאות והסתייגות גם יחד, ומאוד מלאה בעצמה. באחת מהערות הסופר מסופר כי רייט הצהיר במהלך משפט שהוא האדריכל הגדול בעולם. השופט שאל איך הוא יכול לבסס את הטענה, ורייט ענה: "כבודו, הרי נשבעתי לומר את האמת". מיוחס לו גם הציטוט הבא: "החוקים והכללים נוצרו בשביל האדם הממוצע. האדם הרגיל אינו יכול לחיות בלי כללים שינחו את התנהגותו. קשה לאין שיעור לחיות בלי כללים, אבל זה מה שהאדם החושב, הכן, ההגון באמת נאלץ לעשות".

"הנשים" הוא ספר אינטנסיבי מאוד, סוחף, כתוב בכשרון ומתורגם כהלכה, ואם כי פה ושם הוא גורם תחושה בלתי נוחה של מציצנות, הוא בהחלט מומלץ.

The Women – T.C. Boyle

עם עובד

2012 (2009)

תרגום מאנגלית: ליה נירגד

"מקסיקו" הוא ממואר המתאר שנה בחייה של הסופרת רינת שניידובר. רינת, ילידת מקסיקו, עלתה לארץ עם משפחתה כשהיתה בת ארבע. אחרי מספר שנים חזרה המשפחה למקסיקו. בסיום התיכון עלתה לבדה לארץ. בשנת 2008, כשהיתה כבת שלושים, נסתה לחזור להתגורר במקסיקו, בעיקר מסיבות כלכליות, יחד עם בת זוגה עמית. הספר מתאר בגוף ראשון את התנסויותיה בשנה זו.

קשה לכתוב סקירה על הספר, משום שאישיותה של הסופרת היא במידה רבה נושא מרכזי בו, וכתיבה לגופו של סופר היא גישה שאני נמנעת ממנה. אעקוף את הנושא הזה, ואציין רק שהכתיבה של רינת מצטיינת במודעות חדה, בביקורת עצמית, וברמת חשיפה גבוהה גם כשהתוצאה שלה היא הצגתה באור שאינו תמיד מחמיא. הערכתי את ההיבט הזה של הספר ואת המוכנות לתאר דברים כהוויתם. למרות שהיא מצטיירת כאדם אינטנסיבי מאוד, אדם של קצוות – "את בנאדם טוטאלי שרק יודע לאהוב או לשנוא", היא מצטטת את עמית – היא רואה בבירור, גם אם לעתים בדיעבד, את גווני הגוונים שבין הקצוות, ויודעת לתת להם מלים.

יש בספר כמה וכמה היבטים מעניינים. היחסים בין בני המשפחה המפוצלת בין שלוש מדינות – ישראל, מקסיקו וארצות הברית; היחסים בין בנות הזוג, שנראות כל כך שונות זו מזו; חווית ההגירה, ובמקרה זה הגירה חוזרת ונשנית, שבגינה מתקיימת תחושה מתמדת של שונוּת, של אי שייכות עד כדי נידוי פה ושם; הצצה אל החברה המקסיקנית על פערי המעמדות בתוכה; ועוד. הסופרת מספקת גם מבט אל מאחורי הקלעים של כתיבת ממואר. לדוגמא, היא מתלבטת איך לתאר תהליכים באופן מובנה ומאורגן, למרות שבחיים האמיתיים אין תהליכים לינאריים. האם אין בכך משום עיוות ולמעשה שקר? ועל כך עונה בת זוגה: "זה לא שאת עומדת למבחן בהיסטוריה פה. את בסך הכל מספרת סיפור וכדי שיבינו את הסיפור שלך, את חייבת לסנן את האינפורמציה, ללטש, לעקם".

אהבתי את הרעיון להוסיף בסיומם של כמה מן הפרקים מעין ראיונות קצרצרים עם דמויות שהופיעו בהם. הניגוד בין מה שהסופרת זוכרת כאמת לאמיתה, או בין מה שהיא חושבת שאחרים חשו, למה שהם אומרים באותם ראיונות, מספק נקודה למחשבה על תעתועיו של הזכרון, וגם תזכורת לכך שאנשים, אפילו הקרובים לנו ביותר, אינם ספר פתוח בפנינו.

למרות כל המעלות, אני צריכה להודות שבמשך חלק ניכר מן הזמן הספר נותר מרוחק ממני. אולי בגלל שהאישי בו משתלט על הכללי. אם הייתי מכירה את הסופרת היכרות אישית, אולי הייתי מרגישה אחרת, אבל אני מכירה רק את הפרסונה הספרותית שלה, בעיקר כמי שכתבה את "סיפור הצלחה" המוצלח מאוד. בעוד ב"סיפור הצלחה" הסופרת כתבה כתיבה סובייקטיבית על אדם הבדוי, ואפשרה לאנשים רבים למצוא אזורי השקה אתו, ב"מקסיקו" היא מרוכזת במידה רבה בעצמה, והקוראת הח"מ נותרה חלק מן הזמן בחוץ. "למרות שאני כותבת סיפור אוטוביוגרפי, חשוב לי שכל סצנה תצדיק את הקיום שלה, שיהיה בה משהו שיהדהד אותי, את המצב שבו הייתי נתונה בזמן שחוויתי אותה, וזה קשה כי לפעמים דברים קורים סתם, ואת לא ממש מוצאת בהם משמעות עמוקה או את המורכבות שאת מחפשת", היא כותבת. אני מאמינה שהסופרת מצאה את המשמעויות המבוקשות, אבל מבחינתי לעתים לא מצאתי בסצנות הכתובות נקודות אחיזה, גם אם הערכתי מאוד את כושר הביטוי ואת הכשרון לתת מלים לתחושות. קוראים שונים מן הסתם ימצאו בו נקודות אחיזה משלהם.

אפיק והתחנה

2025

יוני הרצברג לא היה ערוך למלחמה שפרצה בעקבות טבח שבעה באוקטובר. הוא לא היה ערוך לכאב, ללחץ, להפרת השגרה. מי כן? אבל בעוד מרבית הישראלים מצאו דרך להגיב, להיות שותפים, בין אם באופן אקטיבי בשירות כזה או אחר או באופן פסיבי כצרכני חדשות, יוני רק רצה להסתגר. לא לראות, לא לדעת, לשבת בבית עם פלייסטיישן וסרטים, להתמסטל ולחפש בטוויטר פוסטים משעשעים. אל תבקשו ממנו עזרה, אל תצפו ממנו ליותר מהערה מבודחת ושורת מחץ.

יש ליוני את האפשרות לא לעשות דבר. הוא פרש לאחרונה מעבודה בחברת פרסום, ונטל לעצמו פסק זמן כדי להחליט אם להיות עצמאי או לחפש את העבודה הבאה. השקעה בחברה קטנה שנמכרה ברווח גדול הניבה לו סכום כסף שבזכותו הוא יכול להרשות לעצמו לשבת בבית ברווחה יחסית.

יש ליוני סיבה לבחור להסתגר. כמי שחווה אובדן ושכול, שבעקבותיו משפחתו התפוררה והוא עצמו שקע בעצב תהומי, שהתקפים ממנו עדיין פוקדים אותו, הוא פוחד מכאב, מודע להשלכותיו. הוא מנסה לשכנע את בת זוגו נויה להפסיק לצפות בדיווחים על שהתרחש בדרום באותו יום נורא, אך לשווא. היא מאמינה בחובה לדעת, וגם ביכולת להתאושש. הוא חושש מהשלכות ארוכות טווח עליה ועל שניהם.

יש ליוני גם מודעות עצמית חריפה. הוא יודע היטב מה מניע אותו. הוא הראשון לבקר את עצמו. אין לו יומרות גבוהות, רק תשוקה לשלווה ולשמירה על הקיים.

אבל אין ליוני ברירה. המציאות החדשה נוכחת בכל מקום. נויה מגויסת בצו שמונה ועולה לגבול הצפון. בנו של שכן שהתגייס מבקש ממנו להיות נהג מלווה שלו במקום הוריו העסוקים. האזעקות מקפיצות אותו, ומכריחות אותו לפגוש את שכניו במקלט של הבנין. אפילו ידידו הטוב טוויטר אינו מספק נחמה: החשבונות המשעשעים לשעבר הפכו לזירה של דיווחי זוועות ושל בקשות סיוע והצעות התנדבות. הוא אינו יכול לשאת את הריחוק מנויה, בין השאר משום שזמן קצר קודם לכן נפלה ביניהם מחלוקת מהותית, ואולי גם את העובדה שהיא מגויסת והוא בטל, ולכן הוא מנסה להשתלב בקטנה. הוא מציע את מועמדותו לכתת הכוננות של המשמר האזרחי בגבעתיים, ונדחה. בודק אפשרויות התנדבות, ופוסל. בסופו של דבר הוא נענה לבקשת העזרה של הנער, ומשלב זאת בהסעת מילואימניקים.

תחילה נדמה שהספר תופס טרמפ על המלחמה, ומתרכז משום מה בסטלן בטלן שאינו מעורר סימפטיה. ממש לא. ככל שמתוודעים אל יוני, מבינים אותו יותר ומחבבים אותו יותר. ההסתגרות, האנוכיות, הבטלנות – לאלה יש סיבות שמתבררות בהמשך. וחשוב מזה – יוני אינו טיפוס מקובע. הוא אדם שואל, מחפש, תוהה, והחיפוש שלו מוביל אותו אל תובנותיו של הפסיכולוג הנושא שם משפחה זהה לשלו, פרדריק הרצברג (ולא ברור, וגם לא משנה, אם הספר נקרא על שמו של יוני או על שמו של הפסיכולוג. מן הסתם על שם שניהם). הרצברג המקורי, שכחייל במלחמת העולם השניה היה ממשחררי מחנה דכאו, עסק מאוחר יותר בחקר המוטיבציה. הוא התמקד אמנם בתחום העבודה, אך מסקנותיו יכולות לחרוג ממנו, ולפיהן שביעות רצון נובעת ממניעים פנימיים כמו התמקדות במשימה, היענות לאתגר והגשמה עצמית. מסקנות אלה משתלבות באלו של ויקטור פרנקל שכתב על המשמעות ככוח מניע המאפשר לשאת מציאות בלתי נסבלת. "הרצברג" הספר הוא מסעו של יוני אל המשמעות, והוא עושה זאת בחיוך ובדמע, בכאב ובצחוק, ובעיקר בטבעיות ובאמינות מעוררות הזדהות, בודאי על רקע תקופה שבה השאלה הפשוטה אם מותר לומר "יום טוב" היא כל כך נוקבת, ולמשפט "זה לא חטא להיות שמח שאתה בחיים", מתוך שיר של ברוס ספרינגסטין, נדרש זמן רב כדי להתקבל ללא יסורי מצפון.

רם גלבוע משקף בכשרון את שעובר עלינו בשנה וחצי האחרונות, דרמה, טרגדיה, כאב בלתי נגמר, אבל גם נסיון לשמור על שגרה, על שפיות, על שמחת חיים, על נורמליות. נסיון למצוא משמעות בבלגן. הספר עצוב-מצחיק-מר-מתוק, מרתק ומעורר הזדהות, ומומלץ בהחלט.

שתים בית הוצאה לאור

2025