תגית: חרבות ברזל

כותרת משנה: סיפור אישי קטן על התיצבות של דור גדול

ב-7 באוקטובר 2023, כשהחלו לזרום דיווחים על המתרחש בעוטף עזה, הבין סרן שחר תורג'מן, מפקד מחלקת סיור בגדוד הנדסה, שפנינו למלחמה. כבר באותו היום גויסו כל אנשי הצוות, שהיו להוטים לצאת דרומה ולהתייצב מול האויב. תחילה, לאכזבתם, הוצבו דווקא בגבול הצפון, אך לאחר מכן נשלחו לעזה. שלושה חודשים אחר-כך נפצע שחר קשה בעת שהצוות, יחד עם לוחמי יהל"ם, התכונן לפוצץ בית חרושת לאמל"ח שהפעיל חמאס מעל לקרקע ובמנהרות תחתיה. הארוע הזה הפך מתוקשר הן בשל חומרתו – שישה חיילים נהרגו, בהם שניים מאנשי הצוות – והן משום שאחד הפצועים האחרים היה עידן עמדי (שנקרא בספר בשם שגיא).

שחר מתאר את פעילות הצוות במשך אותה תקופה. הוא מספר על האנשים השותפים למשימת הריסת המנהרות ומרכזי הפעילות של חמאס, על רוח הצוות ותחושת השליחות והדבקות במטרה, על הכניסה שלוש פעמים ביום ללב עזה כדי לבצע משימה אחר משימה, ועל ההיבטים הטכניים והארגוניים של פעילותם. כעד ראיה הוא מציג תמונה מפורטת של המאמץ ההנדסי הכביר שהושקע בבנית מערך המנהרות, ומפריך (אם מישהו עוד זקוק להפרכה) את האבחנה בין המערך הצבאי של חמאס למערך האזרחי של העזתים, כשפתחי מנהרות לאינספור נמצאו בבתים פרטיים ובמבני ציבור. במשולב עם ההיבטים הצבאיים הוא מתייחס בהערכה וברגישות להתמודדות המשפחות שבעורף. הוא עצמו נשוי, אב לשלושה ילדים קטנים, ובעל קריירה תובענית כמנהל פרויקטים הנדסיים, ואשתו מצאה עצמה מתפקדת כהורה יחיד לילדיה יחד עם הדאגה לבן זוגה.

אחרי שהשתקם מפציעתו, פחות או יותר, החליט לשוב לשרת במילואים יחד עם צוותו, שכמעט כל אנשיו נענו לקריאה. הצורך הנפשי לפעול לא שכך, והאיחוד של הצוות תרם לתהליך ההחלמה מן הפצע שנפער ביחידה באסון שנטל מהם שניים מחבריהם. הצוות עלה לגבול הצפון, נכנס לפעילות בלבנון, ומצא שם תמונה זהה לזו שבעזה – מערך מנהרות שמוקדש להכנה למתקפה על ישראל, בלבו של שטח מאוכלס.

אין בספר פוליטיקה וטוב שכך. יש לשחר דעות מוצקות משלו, כפי שהוא מציין לקראת סיום, אבל פוליטיקה לחוד והתיצבות להגנה לחוד. ובכל זאת, שני נושאים חשוב לו להדגיש לסיכום ספרו. האחד הוא תחושת השחיקה של אנשי המילואים שמשרתים מאות ימים תוך הזנחת חייהם הפרטיים, ואי השוויון בנטל. השני הוא המאמץ הסיזיפי של העורף. המדינה, לתפיסתו, חייבת לחזק את התמיכה באנשים שבעורף, אלה שמאפשרים לחיילים לפעול בחזית, לתועלת כולנו.

שחר כותב בפשטות, בענייניות. ההתיצבות מבחינתו מובנת מאליה, ותיאוריו את אנשיו אכן מספרים על דור גדול, כפי שנכתב בכותרת המשנה לספר. מקצת מן המסופר כאן אפשר לראות בכתבה שבקישור.

מעניין, מעורר הערכה ומומלץ.

עם עובד

2025

יוני הרצברג לא היה ערוך למלחמה שפרצה בעקבות טבח שבעה באוקטובר. הוא לא היה ערוך לכאב, ללחץ, להפרת השגרה. מי כן? אבל בעוד מרבית הישראלים מצאו דרך להגיב, להיות שותפים, בין אם באופן אקטיבי בשירות כזה או אחר או באופן פסיבי כצרכני חדשות, יוני רק רצה להסתגר. לא לראות, לא לדעת, לשבת בבית עם פלייסטיישן וסרטים, להתמסטל ולחפש בטוויטר פוסטים משעשעים. אל תבקשו ממנו עזרה, אל תצפו ממנו ליותר מהערה מבודחת ושורת מחץ.

יש ליוני את האפשרות לא לעשות דבר. הוא פרש לאחרונה מעבודה בחברת פרסום, ונטל לעצמו פסק זמן כדי להחליט אם להיות עצמאי או לחפש את העבודה הבאה. השקעה בחברה קטנה שנמכרה ברווח גדול הניבה לו סכום כסף שבזכותו הוא יכול להרשות לעצמו לשבת בבית ברווחה יחסית.

יש ליוני סיבה לבחור להסתגר. כמי שחווה אובדן ושכול, שבעקבותיו משפחתו התפוררה והוא עצמו שקע בעצב תהומי, שהתקפים ממנו עדיין פוקדים אותו, הוא פוחד מכאב, מודע להשלכותיו. הוא מנסה לשכנע את בת זוגו נויה להפסיק לצפות בדיווחים על שהתרחש בדרום באותו יום נורא, אך לשווא. היא מאמינה בחובה לדעת, וגם ביכולת להתאושש. הוא חושש מהשלכות ארוכות טווח עליה ועל שניהם.

יש ליוני גם מודעות עצמית חריפה. הוא יודע היטב מה מניע אותו. הוא הראשון לבקר את עצמו. אין לו יומרות גבוהות, רק תשוקה לשלווה ולשמירה על הקיים.

אבל אין ליוני ברירה. המציאות החדשה נוכחת בכל מקום. נויה מגויסת בצו שמונה ועולה לגבול הצפון. בנו של שכן שהתגייס מבקש ממנו להיות נהג מלווה שלו במקום הוריו העסוקים. האזעקות מקפיצות אותו, ומכריחות אותו לפגוש את שכניו במקלט של הבנין. אפילו ידידו הטוב טוויטר אינו מספק נחמה: החשבונות המשעשעים לשעבר הפכו לזירה של דיווחי זוועות ושל בקשות סיוע והצעות התנדבות. הוא אינו יכול לשאת את הריחוק מנויה, בין השאר משום שזמן קצר קודם לכן נפלה ביניהם מחלוקת מהותית, ואולי גם את העובדה שהיא מגויסת והוא בטל, ולכן הוא מנסה להשתלב בקטנה. הוא מציע את מועמדותו לכתת הכוננות של המשמר האזרחי בגבעתיים, ונדחה. בודק אפשרויות התנדבות, ופוסל. בסופו של דבר הוא נענה לבקשת העזרה של הנער, ומשלב זאת בהסעת מילואימניקים.

תחילה נדמה שהספר תופס טרמפ על המלחמה, ומתרכז משום מה בסטלן בטלן שאינו מעורר סימפטיה. ממש לא. ככל שמתוודעים אל יוני, מבינים אותו יותר ומחבבים אותו יותר. ההסתגרות, האנוכיות, הבטלנות – לאלה יש סיבות שמתבררות בהמשך. וחשוב מזה – יוני אינו טיפוס מקובע. הוא אדם שואל, מחפש, תוהה, והחיפוש שלו מוביל אותו אל תובנותיו של הפסיכולוג הנושא שם משפחה זהה לשלו, פרדריק הרצברג (ולא ברור, וגם לא משנה, אם הספר נקרא על שמו של יוני או על שמו של הפסיכולוג. מן הסתם על שם שניהם). הרצברג המקורי, שכחייל במלחמת העולם השניה היה ממשחררי מחנה דכאו, עסק מאוחר יותר בחקר המוטיבציה. הוא התמקד אמנם בתחום העבודה, אך מסקנותיו יכולות לחרוג ממנו, ולפיהן שביעות רצון נובעת ממניעים פנימיים כמו התמקדות במשימה, היענות לאתגר והגשמה עצמית. מסקנות אלה משתלבות באלו של ויקטור פרנקל שכתב על המשמעות ככוח מניע המאפשר לשאת מציאות בלתי נסבלת. "הרצברג" הספר הוא מסעו של יוני אל המשמעות, והוא עושה זאת בחיוך ובדמע, בכאב ובצחוק, ובעיקר בטבעיות ובאמינות מעוררות הזדהות, בודאי על רקע תקופה שבה השאלה הפשוטה אם מותר לומר "יום טוב" היא כל כך נוקבת, ולמשפט "זה לא חטא להיות שמח שאתה בחיים", מתוך שיר של ברוס ספרינגסטין, נדרש זמן רב כדי להתקבל ללא יסורי מצפון.

רם גלבוע משקף בכשרון את שעובר עלינו בשנה וחצי האחרונות, דרמה, טרגדיה, כאב בלתי נגמר, אבל גם נסיון לשמור על שגרה, על שפיות, על שמחת חיים, על נורמליות. נסיון למצוא משמעות בבלגן. הספר עצוב-מצחיק-מר-מתוק, מרתק ומעורר הזדהות, ומומלץ בהחלט.

שתים בית הוצאה לאור

2025

כותרת משנה: יומן לא-הירואי

בין השביעי באוקטובר 2023 למחצית מרץ 2024 כתב דרור משעני יומן אישי בהזמנת כתב עת שוויצרי. במבוא לספר הוא עומד על הפרדוקס שבכתיבה זו: "טקסט אינטימי, שלכאורה אין לו נמען, אבל במקרה הזה נכתב בידיעה מראש שיראה אור ואפילו בשפה שאיננה שפת כתיבתו, לקוראים שחווית המלחמה רחוקה מהם". היעדר האינטימיות, אינו פוגע, עם זאת, ברמת החשיפה שהכותב מאפשר לעצמו למרות הידיעה שהדברים ייקראו.

משעני משוטט במחוזות ספרותיים, בספרי הנביאים ובמחזות יווניים, ומוצא בהם גם מפלט וגם מקבילות לימינו. מסיפור מלחמת טרויה ועד מלחמת חרבות ברזל נמשכת "שרשרת המלחמות הבלתי נגמרת של בני האדם, שהחלה ביום שבו חודדה לראשונה חרב ולא נגמרה אף פעם". מסיפורו של שמשון ועד היום נמשך העימות עם עזה ועולה השאלה כיצד מתמודדים עם יריבים. הסופר עוסק בחשיבותה של היצירה, וגם ביחסן של הבריות כלפיה כשהתותחים יורים והמוזה בכל זאת אינה שותקת, "שואל את עצמו אם יש טעם לעסוק עכשו בספרות ולא מוצא תשובה אחרת מלבד: כן".

משעני משוטט גם במחוזות ארציים יותר. מתמודד עם התנגדות במשפחתו הקרובה לדעותיו הפוליטיות והחברתיות, מתלבט אם למצוא לילדיו מקלט במקום רחוק מכאן, יורד לדרום להתנדב בעבודה חקלאית, סר אל כיכר החטופים, חרד בעת אזעקות, קץ במלל החדשותי, כמו כולם, וכל הזמן מתאבל על גורלם של העזתים.

אנשים רבים, משמאל ומימין, עצרו לרגע בצל הטראומה ובחנו את עמדותיהם. חלקם הקצינו, חלקם התמתנו, לכל כיוון. אני מעריכה עקביות, אבל מעריכה אפילו יותר את החוסן הנפשי הנדרש לבחינה מתמדת של המציאות ולבדיקה חדשות לבקרים של אמיתות שבהן דבקנו. אצל משעני לא היתה עצירה להרהר ולבדוק. מבחינתו אנחנו אשמים – מאז ומתמיד, לחלוטין ולגמרי – במה שקרה ב-7 באוקטובר, והוא בז לכל מי שנטל פסק זמן מן הנחרצות. עופרה עופר אורן, בביקורת (האוהדת ברובה) שלה על הספר, התבטאה בבירור ובמלים נוקבות בנושא זה, וראויים הדברים להקרא.

הסיבה שבגללה לא אמליץ על הספר אינה נובעת מעמדות כאלה או אחרות, שאין להן משמעות ספרותית, אלא משום שלא הבנתי מה טעם ראתה ההוצאה בפרסום. בכל ספר, מכל סוגה שהיא, אני מבקשת ערך מוסף, משהו שיעשיר אותי, שיספר לי על עצמי דבר שלא ידעתי, שיעניק לי זרז למחשבה. כמעט ולא מצאתי דבר מאלה כאן. אין בחוויותיו של משעני דבר יחודי ששווה שיתוף. אני מעריכה את הכנות ואת הנכונות להחשף, אבל במה שנחשף לא מצאתי ענין. כושר ביטוי יש, כצפוי ממי שכתב בין השאר את "שלוש", אבל התוכן? קלוש ברובו, לצערי, ואינו מצליח, מבחינתי, לגעת.

אחוזת בית

2025

עטר מאור, תושבת בארי, מתארת בשורות קצרות, בתמצית מצמררת, את שאינו ניתן לתיאור. כמעט עשרים שעות של שהות בממ"ד עם שני ילדים צעירים, מוכנה למה שיבוא עם סכין מטבח ביד ומחבוא לילדים בארון. בחוץ צעקות, יריות. לא ברור מי חי ומי כבר לא. בפעם האחרונה ששמעה מהוריה הם שכבו בממ"ד בביתם כשסביבם אש ועשן.

ואחרי אותם יום ולילה נוראים של שמחת תורה – יציאה מן הישוב כשבן הזוג נותר להלחם, החיים הרחק מהבית, הרגישות של הילדים, החברים שנחטפו ואלה שאינם.

וגם רגעי חסד. חיילים שנתנו ליבם לפחד של הילד בן השש וחיזקו אותו. ההורים שניצלו. מורות עם לב פתוח בבתי הספר שהוקמו לילדי המפונים. חברים ששוחררו בעסקת החטופים.

לפני כחודש קראתי את ספרו האוטוביוגרפי של שמואל בק, "מצויר במלים". מכל פרקי הספר נצרבה במוחי במיוחד תמונת הילד, רק כבן עשר, הנדחק אל מחבוא צר שהכין עבורו אביו, ושוהה בו לבדו בדומיה במשך שעות כדי להנצל מאקציה. "האם הילדים יישארו שקטים בארון כי אמרתי להם שלא משנה מה הם שומעים – הם שקטים ונשארים בו?", חושבת עטר מאור, כשהיא מתכננת עבור בת השמונה ובן השש את מה ששום הורה אינו צריך לתכנן עבור ילדיו. אף פעם.

הספר הצנום הזה נכתב בשתי שפות, עברית ותרגום מלא לאנגלית עבור קוראים זרים, והוא בבחינת מעט המחזיק את המרובה. אפשר לצעוק את הכאב, לתאר כל פרט מזוויע. ואפשר לתת ביטוי לרוע ולאימה, וגם לתקווה, במילים מזוקקות מלאות עוצמה, כפי שעשתה הכותבת.

את העטיפה מעטר ציורה של זיוה ילין, "העץ הגדול ליד חדר האוכל" מסדרת "לילה בבארי".

שובר לב וחשוב.

שתים בית הוצאה לאור

2024

כותרת משנה: מסות מימי מלחמה

עשרים וארבעה כותבים נענו לפנית כתב העת "פנס" לכתוב מסות אישיות על טקסטים ספרותיים שאליהם הם שבים בימים אלה, הימים שאחרי 7 באוקטובר 2023, ודרכם הם מתבוננים אל קרעי המציאות. כמה מהם מבקשים נחמה ומפלט בטקסט, נמנעים מלגעת ישירות באסון. אחרים מחפשים את המלים שתהיינה מסוגלות לתפוס את שהתרחש ומתרחש, או בוחרים להתייחס ישירות וללא מסווה אצמנותי לאשמה ולאחריות. כמספר הכותבים כן מספר אופני ההתמודדות, והמגוון, כך נדמה לי, משקף נאמנה את הלכי הרוח ואת רחשי הלב של כולנו.

לא אזכיר כאן את כולם, אלא אסתפק בדוגמיות מאלה שדברו בשמי או עוררו בי הרהור.

לי ממן כותבת על בחירות הקריאה בימים אלה. כמוני היא פונה אל הישן והמוכר, ונותנת לכך הסבר מדויק: "הפְּנים גדוש וכבד-מועקה מכדי לפנות מקום למילים חדשות, הוא זקוק לטעמים המוכרים שישיבו לו מעט אוויר".

אילאור פורת מתייחס לשינוי שחל בשפה היומיומית, בַּמלים שמשנות משמעות והקשר: "כל מילה וכל סיטואציה נטענת כרגע במשמעויות חדשות ואקטואליות".

נועם תירוש כותב על הבטחון שאבד: "אבל יותר מכול אני חושש מהרגע שבו איאלץ לפתוח את הדלת. חושש מהצעד המהוסס החוצה אל עולם שכבר לא ניתן לבטוח בו".

ז'יל אמויאל כותב על ההכרח במלחמה ברוע למען עתיד ילדינו, וחוזר אל "אשכב לישון בצהרים", מכתבו של סטיבן האגרד לשני בניו, כשיצא להלחם בגרמנים: "ועם זאת: ועם זאת! אנחנו נלחמים על עצם קיומנו: בזה אין לי צל צילו של ספק. וכל הרגשות הנעלים שבעולם לא יועילו לנו כשנשוב לעפר, או כשאנו נהיה עבדים ונשותינו — רכוש של תאוות כוח אכזרית ומעוותת. בעל כורחי אני חש שמוטב לשנוא את הגרמנים ולנצח במלחמה מאשר לאהוב אותם ולהפסיד בה".

רובי נמדר מוצא עידוד דווקא אצל קהלת הנתפס כקודר, ואוחז בפרשנות לפיה קהלת אינו אדם יחיד אלא מקבץ קולותיהם של כותבים רבים: "היופי הזה, שקורן מן הספר באור יקרות, מעודד כעת את רוחי ומזכיר לי שאף על פי שכעת רע מאוד, רע ומר, רוח האדם וחירותה חיים וקיימים לעד"

אריאל הורוביץ מקשר בין פרק אודות מגן אכילס באיליאדה לתמונה שלווה שצולמה ליד קיבוץ מפלסים ב-2021, נורמליות שנרמסה במלחמה: "השדה ודאי נראה אחרת עכשיו. מעליו רועמים טילים ונשמעות יריות. אולי חיילים עוברים לידו בדרכם לעזה. הסתכלתי שוב על האיש בשדה, שמעתי את השקט שסביבו".

שרי שביט כותבת על הספר "חיית החושך" של אורי אורלב, שחווה כילד על בשרו את טראומת השואה: "ספר מקורי, מרגש ורלוונטי בעבור ילדים שחיים בצל מלחמה עקובה מדם ואיבדו את הביטחון הבסיסי שלהם בעולם".

עד כאן על קצה המזלג מתוך מבחר מסות מעניינות, הכתובות מתוך הלב ונכנסות אל הלב. יש משהו מאחד ומחזק בגישוש המשותף אחרי ביטוי למה שקשה לבטא במלים. מומלץ בהחלט.

כתב העת פנס ואפרסמון

2023