תגית: ידיעות ספרים

חיים סבתו מספר ב"בשפריר חביון" פרקים מחייו לצד פרקים מחיי חבריו ומכריו. הוא פותח בחייו כילד בבית-מזמיל בירושלים, אליה הגיע בהיותו כבן חמש עם משפחתו שעלתה ממצרים (הפרק הראשון זמין באתר עברית); עובר לחוויות שנחרטו בו כלוחם במלחמת יום הכיפורים, שעליהן הרחיב ב"תיאום כוונות"; חוזר לימיו הראשונים כתלמיד ישיבה; מפליג אל סיפור הבריחה מסמר השיער של אחד מתלמידיו מחלבּ שבסוריה, ואל סיפור בריחתה של קרובת משפחה ממצרים בעודה ילדה; משוטט בצפת; מבקר בכפר גלעדי ומתוודע לסיפורו של יעקב אורלנד ולפוגרומים שארעו בטיטייב בה גדל; מתרפק על אוירת העשורים המוקדמים של המדינה, ומתאבל על חבריו שנפלו. כמה חוטים דקים מקשרים בין פרקי הספר, ביניהם דמותה של קריסטינה, האחות הנוצריה שהגיעה מגרמניה, ועברה אפוף סוד; הכמיהה לארץ-ישראל והדרכים-לא-דרכים שבהן פילסו רבים את דרכם אליה (ולכן כל-כך הולמת הכריכה של מהדורת 2014, תמונת עולים על סיפון האניה גלילה); וגם הפיוט "אל מסתתר", ששם הספר נלקח ממנו, פיוט קבלי שנכתב ככל הנראה על ידי אחד ממקובלי צפת, מצא את דרכו אל קהילות ישראל במזרח ובמערב, ונכח בדרך זו או אחרת בארועים המתוארים בספר.

הכתיבה של סבתו נינוחה, והרגש בה מרוסן אך ניכר. כך, לדוגמא, הוא מספר במשפט יחיד את שהותירה בו המלחמה: "שבתי לישיבה, שוקד על תלמודי בימים, ונוראות המלחמה עולים בי בלילות". אין לקוניות בכתיבה, אלא זיקוק של העיקר, לכידה של רגש במלים מדויקות המכיל יותר מכפי היקפן. תיאוריו מפורטים, סבלניים, גולשים לצדדים – לפעמים מילה בתיאור תקופה אחת מוליכה לתיאור תקופה אחרת ודמויות אחרות – והתבוננותו בזולת היא סובלנית, חומלת ומאמצת. "אין לך דבר שאין לו שעה", הוא כותב כשהוא מתאר כיצד מדרש שקרא בספר שרכש באקראי צף ועלה בדברים שנשא עשרים וחמש שנים מאוחר יותר. נדמה שאמירה זו נוכחת גם בכתיבתו, כשפרטים לכאורה בלתי קשורים צצים בפרקים שונים ומקשרים ביניהם.

חיים סבתו הוא רב, אדם ספוג אמונה שהיא בלתי נפרדת מאורח חיים ומאישיותו. כמו בספריו האחרים, גם כאן הוא מתייחס לפן הזה, מתאר את היופי ואת הכוח שהוא שואב מאמונתו, ונמנע לחלוטין מהטפה ומנסיונות שכנוע. הרעיונות שהוא מעלה מעניינים, גם אם לפעמים קשה להסכים איתם (כמו בהסבר שהשואה נחזתה יחד עם הסתר פנים שהתלווה אליה, שאף הוא הוסתר).

אסיים בפסקאות מן הפרק האחרון, המזכירות כמה מן הארועים שבספר:

"שמעתי את יוסף והתמונות התערבבו בראשי. ראיתי מחול בכיכר. חלוצים מרקדי הורה בכותונות פתוחות. רב הלילה, רב שירנו, חסידי צאנז בקפוטות של שבת מנגני אל מסתתר בסעודה שלישית עם האדמו"ר, חבורת הילדים של בית מזמיל עם הרוש וסמאג'ה וקסלסי המפטפטים בקול בשלוליות המעברה, נערי בני עקיבא הרוקדים בערב יום העצמאות בכיכר ציון לנגינת אקורדיאון, ילדים מחלבּ בורחים ברכבת לטורקיה, וזקנים חלבּים מפייטי בקשות של ליל שבת בבית הכנסת עדס בירושלים בשפריר חביון. לרגע אוחזים זה בזה ולרגע מרפים, לרגע פניהם איש אל אחיו ולרגע פניהם אחורנית.

וקריסטינה עומדת בצד מביטה ודמעות בעיניה.

לא שלם היה המחול. חסר. חסר הרבה. איפה שריאל, ושעיה וציון וחקקיאן ובנו של השרברב? איפה כולם?

זכרתי מה שאמר לנו דוד ז'ק במעברה במועדון תקוותנו על ארץ ישראל שנקנית ביסורים, וזכרתי את האנחה ששברה את לב הזקן בצפת".

נכנס אל הלב, מעניין ומומלץ.

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2014

כותרת משנה: פרשיות ריגול במדינת ישראל

במהלך שנות קיומה של המדינה נחשפו, נשפטו ונדונו למאסר כמה מאות מרגלים, ישראלים וזרים. יוסי מלמן ואיתן הבר מספרים בספר זה על עשרים מהם, על האופן בו פעלו, ועל חשיפתם על ידי שירות הבטחון הכללי, השב"כ. כמה מן האנשים בהם מדובר ידועים מאוד, כמו אודי אדיב, מרדכי ואנונו, ועוד. אחרים ידועים פחות, על חלקם לא שמעתי מעולם (או שמעתי ושכחתי). הכותבים מונים שתי סיבות לשוב ולספר אודותיהם: האחת היא העובדה הפשוטה שאנשים, שלא גדלו פה בעשורים הראשונים למדינה, אינם מכירים את הפרשות, והשניה היא היחשפותם של הכותבים למקורות מידע חדשים שהעשירו את הידע.

הסיבות לריגול ולבגידה מגוונות. אחדים, כמו זאב אבני, פעלו ממניעים אידיאולוגים. אבני, קומוניסט אדוק, הודה בבגידה, אך סירב למסור פרטים על פעילותו. רק כשהוצגו בפניו הוכחות חותכות לטיבו האמיתי של המשטר הקומוניסטי, שיתף פעולה. אחרים, כמו נחום מנבר, שמכר לאירנים נשק קונבנציונלי וחומרים ומידע ליצור נשק כימי, פעלו ממניעים של תאוות בצע ושל רדיפת כבוד וכוח. מרקוס קלינגברג, שלדברי הכותבים היה המרגל והבוגד שגרם את הנזק הגדול מכולם, פעל ככל הנראה ממניעים מעורבים. הוא היה אסיר תודה לברית המועצות, שסיפקה לו מקלט בעת מלחמת העולם השניה, והתנגד למונופול גרעיני ומדעי אמריקאי. יחד עם זאת, ככל הנראה נסחט על ידי הסובייטים שאיימו להסגיר את העובדה שלא השלים את לימודיו האקדמאים, עובדה שהיתה עלולה להרוס את הקריירה שלו. צורבים במיוחד המקרים בהם המרגלים פעלו ממש בלב מוסדות הבטחון, ביניהם לוי לוי, שבמשך שמונה שנים שירת בשב"כ כלוכד מרגלים. כמה מן האנשים השתלבו בחברה לאחר ריצוי עונשם, כמו אבני שהפך פסיכולוג ושירת במילואים כקב"ן. אחרים, כמו ואנונו שעזב את הארץ והתנצר, הפנו לישראל עורף.

הספר מתמקד בסיפורים האישיים, אך עוסק גם ברקע הסביבה והתקופה. כך, לדוגמא, היה מעניין לקרוא על ההתנהלות של השב"כ בשנים הראשונות, כששימש גם ככלי פוליטי למעקב אחרי יריבים פוליטיים מבית. בהתחשב במוניטין המקצועי שרכש עם השנים, היה משונה-משהו לקרוא על ההתיחסות החובבנית שלו לאבטחה ולסינון מועמדים לשירות באותן שנים, מה שאיפשר למרגלים לנצל פרצות. למדתי, בין השאר, על מעורבותו של הסוכן הכפול ז'אק ביטון, שכונה "יתד", במבצע הטעיה שהוביל בסופו של דבר להשמדת חיל האוויר המצרי ביום הראשון למלחמת ששת הימים; על "תכנית לוויתן" שכתב יגאל אלון ב-1951, ובה התייחס לאפשרות של תפיסת השלטון על ידי מפ"ם במהפכה צבאית שנועדה להדיח את מפא"י; ועל העובדה שלפחות שניים מן המרגלים היו מעורבים בנסיונות שלא צלחו לשחרר את רון ארד או לפחות לשפוך אור על גורלו. ועוד כיוצא באלה פרטים היסטוריים עלומים יותר או פחות.

להלן עשרים המרגלים המתוארים בספר: אולריך שנפט (גבריאל זיסמן), אברי אלעד, זאב אבני, ז'אק ביטון, לוי לוי, קורט סיטה, ישראל בר, קבורק יעקוביאן, שמואל "סמי" ברוך, משפחת סמואל, אודי אדיב, עבד אל חים קרמאן, יורי לינוב, אברהם מרקוס קלינגברג, יוסף עמית, מרדכי ואנונו, משפחת לומוב, שבתאי קלמנוביץ', שמעון לוינזון, נחום מנבר.

כל אחד מפרקי הספר הוא אמנם דוקומנטרי, אך סגנונם הסיפורי של הכותבים הופך אותם לפרקי פרוזה מותחים ומרתקים.

מעשיר ומומלץ.

ידיעות אחרונות

2002

ג'ים, בוב וסוזן, שני האחים והאחות לבית ברג'ס, גדלו בעיירה שרלי פולז במדינה מיין. ג'ים הבכור, הכוכב הכריזמטי של המשפחה, עזב את המקום, הפך לפרקליט שמטפל בעבירות צווארון לבן, וזכה לפרסום בעקבות משפט מתוקשר שבו הביא לזיכויו של נאשם שהרשעתו נראתה בטוחה. בוב הפך גם הוא לעורך-דין, פחות מצליח, הרבה פחות מפורסם. בניגוד לג'ים, שמנהל חיי משפחה שנראים יציבים, בוב הוא גרוש ללא ילדים, שעדיין קשור נפשית לאשתו לשעבר. על חייו מעיב ארוע טרגי שארע כשהיה בן ארבע: אביהם של הילדים השאיר אותם ברכב, ובוב, שככל הנראה שיחק עם ידית ההילוכים, גרם לרכב להדרדר ולדרוס את האב למוות. סוזן, אחותו התאומה של בוב, היא היחידה שנותרה בשרלי פולז, והיא מגדלת לבדה את בנה זאק אחרי שבעלה נטש. כל השלושה מתכנסים שוב בעיירה כשזאק מסתבך במעשה שטות. הבחור הצעיר גלגל ראש חזיר אל תוך מסגד שבו התפללו מהגרים מוסלמים מסומליה, ופתח תיבת פנדורה של גזענות ושל שנאה.

המעשה של זאק מהווה פתיח לתיאור בעיית ההגירה והיחס לזרים. הסופרת עוסקת בנושא מכמה נקודות מבט, מתייחסת לתלאות הקשות שחוו הסומלים במחנות הפליטים בקניה, מתבוננת ביחס הכפול של רתיעה ואימוץ מצד תושבי העיירה, מספרת על היחסים ההדדיים, או על היעדרם, מנקודות המבט של המהגרים ושל המקומיים, כולל מנהיגי המקום, מבינה את כולם וחומקת מאמירה ברורה (אולי אין זה תפקידה). הנושא הזה לבדו יכול היה לאכלס ספר מעניין, אבל בשלב מסוים מתברר שהוא מהווה רק רקע לסיפור המעניין הרבה פחות של בני ברג'ס. היחסים המוזרים ביניהם נלעסים עד זרא – כולל הדמויות הנלוות של הלן, אשתו של ג'ים, ופאם, גרושתו של בוב – אינם מתקדמים לשום מקום, וגם סוד שחושף ג'ים ברגע של חולשה אינו מצליח להסביר את מורכבותם המתישה. נראה לי שהסופרת ביקשה לתפוס יותר מדי בעלילה אחת, והתוצאה מפוזרת בכל אחד מן התחומים שבהם היא נוגעת.

התרגום של עידית שורר מוצלח והכריכה של טליה בר נאה מאוד, אבל על הספר, לדעתי, אפשר לוותר.

The Burgess Boy – Elizabeth Strout

ידיעות ספרים

2019 (2013)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

כותרת משנה: פרקים מחייו של הילד העברי הראשון

בן-ציון בן-יהודה נולד אל תוך יעוד. כבנו של אליעזר בן-יהודה, מחייה השפה העברית, הוטלה עליו המחויבות להיות הילד העברי הראשון, זה ששפת אמו תהיה עברית, ללא השפעות זרות. בצעד דרקוני נגזר עליו בשנותיו הראשונות בידוד, לבל תגונבנה אל אוזניו מלים לועזיות. למרות שכנער מרד פה ושם – קרא בסתר ספרים בצרפתית, כשל להיות ראשון בכתתו בשפה העברית – הוא נשא כל חייו את הלפיד שהועבר לו, נאם בארץ ובתפוצות בזכות השפה, ועשה שימוש נרחב בעיתונים שערך כדי להפיץ את רעיונותיו, בנושא זה ובאחרים. ב-1942, בעודו בארצות-הברית, כתב את קורותיו, והכתיר אותם בכינוי שהדביק לו ראובן בריינין, "החצוף הארצישראלי", כינוי שמגלם את היותו "ילד רע", כזה שאינו מהסס לפרסם דעות מקוממות ובלתי מקובלות ולהשתלח באחרים.  

השתלחות זו מקנה לפרקיו האחרונים של הספר טעם מריר של סגירת חשבונות ושל התקרבנות, אבל ממרחק השנים ובפרספקטיבה היסטורית אין לזה חשיבות. מעלתו העיקרית של הספר היא בהיותו עדות ממקור ראשון על החיים בארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים. איתמר בן אב"י – השם העיתונאי שבחר לעצמו בן ציון, ובו מיצב את עצמו כממשיכו של אביו – מתאר פכים קטנים וארועים היסטוריים גם יחד, מוליך את הקורא ברחובות ירושלים, מאיר מן הזוית האישית שלו את יחסי הכוחות – ובעיקר את הסכסוכים – בין הקבוצות השונות שהרכיבו את האוכלוסיה היהודית, ומפגיש את הקורא עם אישים שהפכו עם השנים לרחובות.

לצד הסיפורים הללו הוא פורש בהרחבה את משנתו, שהיתה במידה רבה מקורית לזמנה, וכך היא מצטיירת גם היום. בן אב"י היה חסיד של שימוש באותיות לטיניות לכתיבת עברית. מבחינה מעשית הוא סבר שהדבר יקל על מי שרק החל ללמוד את השפה, אך הוא מצא לכך גם צידוק היסטורי. גישה זו זכתה לגינוי כמעט מקיר לקיר. בתחום המדיני הציע מבנה דוגמת שווייץ. הווי אומר חלוקה לקנטונים, נוצרי, יהודי ומוסלמי. במוסלמים הכפריים, אגב, ראה את צאצאי העברים הקדמונים, והציע לכנותם יהודאים או פלשתינאים. במדינה העתידה, כך טען, יהיו לא רק יהודים, אלא גם בני אמונות אחרות, וגם יהודים מזרמים שונים, וגם חסרי דת – "ושום ממשלה עברית במדינה העתידה לבוא לא תעז ולא תרצה להגלותם או להחרימם בשל דעותיהם". בתחום העיתונות קידם עיתונאות מודרנית, שאינה עוסקת רק בעניינים שברובו של עולם, אלא גם ביומיום. שערוריה פרצה כשפרסם בדף הראשון, תחת כותרת בולטת, כתבה על שריפה גדולה שפרצה בירושלים. "כיצד יתכן שבעיתון הנושא את שם בן-יהודה נעשתה השערוריה הנוראה הזאת? לתת מקום בעמוד הראשון לידיעה של מה בכך".

בן אב"י מרבה לספר על חילוקי דעות מרים וסוערים בתוך החברה היהודית, שהביאו בין השאר למאסרו של בן-יהודה בעקבות הלשנה כאילו הוא מורד במלכות, לחרם על המשפחה, ולמכות שספגו בן-ציון הילד וכלבו. לעתים מדובר על נושאים שבאמונה, כמו הסירוב לקבור את אחותו, הילדה הרביעית ששכל אליעזר בן-יהודה, משום שאמה פיזרה פרחים על גופתה, ולעתים על נושאים שבאידיאולוגיה, כמו היחס לשלטון, עתיד הארץ, בחירת השפה. לא נעדר, כמובן, הסכסוך הבין-עדתי המוכר מסיפור אהבתם של איתמר בן אב"י ולאה אבושדיד, שבזכות דודו ברק, נורית הירש ומירי אלוני הפך לחלק מן התרבות. הוא מספר גם על הצלחות, שבחלקן היה מעורב, כמו הקמת נתניה ואבן יהודה, יסוד הנמל בתל אביב בתוך לילה, הנחת בסיס לאחיזה לא רק ביבשה אלא גם בים כפי שחלם מנעוריו, התפשטות השפה העברית כשפת דיבור ולימוד ועוד.

אליעזר בן-יהודה כונה אפיקורס, וניהל אורח חיים חילוני. בנו, שמצהיר על עצמו לקראת סיום כאדם מאמין, טוען כי כמוהו היה גם אביו, וכי מילותיו האחרונות לפני מותו היו "מאמין אני". מן הסתם זכותו של הבן לנכס לעצמו את אביו בכל צורה שיבחר. אני מוקסמת מן התיאור של בן-יהודה הצולל אל כארבעים אלף ספרים וכתבי יד כדי לדוג מלים עבור המילון העברי מתוך אמונה חסרת פשרות בתחית השפה.

הספר ראה אור לראשונה ב-1961, כשני עשורים אחרי פטירתו של איתמר בן אב"י. ירון לונדון ומאיר שלו, שניים מאשפי השפה העברית, כתבו הקדמות מעניינות למהדורה חדשה זו.

מעניין ומומלץ

ידיעות ספרים

2016 (1942)

מיקרו-קוסמוס ישראלי, מורכב מתמונות נפרדות ונארג לפסיפס אחד, מסופר ב"מרחב מוגן". מבנה הספר הוא לכאורה של סיפורים שיכולים לעמוד בפני עצמם, אך נראה לי נכון יותר לתאר אותו כסיפור שלם הנפרט לפרקים המשתרגים זה בזה.

מאחורי דלתות סגורות בבנין אחד ברחוב שלומציון בתל-אביב מתנהלים ספורי חיים מגוונים. בין הדיירים אם צעירה ומותשת מתקשה להתרגל לסדר היום החדש שלאחר לידה; סבתא אבלה על נכדה הטייס שנפל; הורים משתרכים בסופו של יום עבודה עם ילדיהם למופע בחוג בלט; גבר מתקשה ליצור קשרים חברתיים, ומטמין צרור שירים שכתב בסל על סף ביתה של שכנה. יחסים של "שלום, שלום" שוררים בין השכנים, ורק אזעקה המזהירה מפני נפילת טילים מוציאה אותם, חשופים ופגיעים, אל המרחב המוגן המשותף.

אל דמויותיהם של הדיירים מצטרפות דמויות חיצוניות, ביניהן הגנן המסור; המטפלת שפעם היתה דיירת בבנין עד שהסתבכה עם בעלה בשערוריה כלשהי; המנקה של חדר המדרגות, עולה מאתיופיה; אחותה של אחת הדיירות המתגוררת עם משפחתה בשומרון, ומעלימה עין מבגידותיו של בעלה, הקצין המהולל; צעירה שהיתה מאוהבת בטייס שנפל; ואחרות.

הסיפורים נובעים מן הבית בשלומציון ומתכנסים אליו, אך מתרחשים גם מחוץ לו. חלקו הלפני אחרון של הספר, לטעמי החוליה החלשה שבו, מפגיש בניו-יורק שתים מן הילדות שגדלו בבנין, האחת אמנית והשניה סופרת, כשזו האחרונה אמנם מוצאת חיים ושלווה הרחק, אך מתגעגעת עד כלות לנוף ילדותה ולישראליות החמה, הדחוסה, המוכרת.

שם הספר רומז למרחב המוגן בהקשר מלחמות ואיומים, אבל נראה לי שהוא מתייחס יותר אל החיפוש של כל אדם אחרי יציבות, נקודת אחיזה, השתייכות והקשר, שיוצרים מרחב מוגן לנפש.

נהניתי לקרוא את מרבית פרקי הספר, כל אחד בנפרד. לסופרת יש עין בוחנת, רגישות לפרטים, ויכולת ללכוד אותם במלים מדויקות. התרשמתי גם ממגוון הדרכים בהן היא מבטאת כל דמות באופן יחודי לה. הבעיה במכלול, בעיני, היא בגודש. למרות שמדובר בספר קצר יחסית, הוא מבקש להתפרס על קשת רחבה של דמויות, ולשלוח זרועות אל מחוץ ליקום המצומצם של הבנין. לטעמי הוא היה מרוויח מהתמקדות ומהצטמצמות.

זהו ספרה הראשון של עדי זליכוב-רלוי למבוגרים. אשמח לקרוא את הבאים ולגלות אם ההבטחה המגולמת ב"מרחב מוגן" תתממש בהם.

הדברים נכתבים באוקטובר 2023, כשגל התנדבות שוטף את רובנו, וסופרים ומו"לים רבים מעמידים את ספריהם חינם לרשות מבקשי המפלט בקריאה. ספר זה נמנה עם המוצעים לכל דורש. תודה ל"עברית", להוצאה ולסופרת על נדיבותם.

ידיעות ספרים

2019

כשהאחים ארווין ונורמן מונבלום זכו בירושה שהשאיר להם סבם, ארווין בחר לקחת את חלקו במזומן, הקים סוכנות נדל"ן, והשקיע בבתים להשכרה. נורמן העדיף לקבל את חלקו בצורת תשלום עבור לימודים אקדמאים. בגיל שלושים ושתיים, אחרי שהתנסה בשישה תחומי לימוד שונים, והבין שלא יצליח להיות מומחה באף אחד מהם, פרש נורמן מלימודיו. כעת, שנה אחר-כך, הוא עובד כפקיד בסוכנות של אחיו, יושב במשרד מרופט, ואחראי על ניהול ארבעה בתי מגורים מתפוררים במנהטן. פעם בשבוע הוא נוקש על דלתן של כל הדירות שעליהן הוא מופקד, גובה, או מנסה לגבות, את דמי השכירות, שומע את תלונותיהם, המוצדקות מאוד, של הדיירים בבניינים המתוחזקים בקושי, ומנסה לראשונה למצוא את מקומו בעולם האמיתי שמחוץ להרצאות ולספרים.

כשנורמן מתבונן בבבואתו הוא רואה גבר "רזה, כהה, שלֵו באופן אידיוטי, חתום בבועה הרמטית דקה שרק הבהובי צבע חדרו אליה מן החוץ". וכך, בתוך הבועה, הוא מתנהל בעולם. שבוע אחר שבוע הוא נגרר בעל כורחו אל חיי דייריו, ושבוע אחר שבוע הוא מצליח לא לתת לצרותיהם לגעת בו, מסתפק באיסוף דמי השכירות ובפיזור הבטחות שווא לטפל בכל מה שמקולקל. עולם שלם של אומללות ממתין לו שם: זקן יהודי, שכבר חצה את גיל מאה, והוא שיכור, מתפקע מאנרגיה זועמת, וממרר את חיי שכניו בשל הזוהמה שהוא צובר בדירתו ומחוץ לה; שתי אחיות הסובלות בקושי זו את זו, ומאוחדות רק באהבתן לאחיין המתגורר אִתן, גבר צעיר שאותו הן מנסות לשמר כילד מפונק נצחי; בלשן איטלקי בעל גינונים אציליים, שחש רדוף וחולה בשל הקיר הנפוח והרטוב בשירותים; יהודי ניצול שואה, שמנסה למנוע מדודו הזקן והאגרסיבי להשתכן אתו ועם משפחתו; צעיר סיני, שעושה הכל כדי להרחיק עצמו מתרבות הוריו, מנהל חיים מופקרים ומאמץ לשון כנופיות; יהודי מוכר ממתקים ברכבת, שעושה עצמו ליצן בעבודתו למרות הבור השחור שבלבו; חצוצרן לבן ומתופף שחור, החולקים דירה והתנהגות אקסצנטרית, ואינם מסכימים ביניהם על דבר; גבר מזדקן, התלוי לחלוטין בבתו, ומצליח לא לראות את אישיותה האמיתית; גרמניה אנטישמית, שבו-זמנית מביעה את שנאתה ליהודים ומנסה להסתיר אותה; ועוד דמויות, ששונות לחלוטין אלה מאלה, אך כל אחת מהן שרויה בגיהינום משלה, וכולן חולקות מגורים בבניינים מטונפים ומוזנחים, המהווים סכנה לדייריהן. נורמן, שמנסה לשמור על ניתוק, למרות שכל אחד מן הדיירים מבקש למצוא אצלו אוזן, חש כי "איכשהו הוא הושלך לתופת מלאה אנשים".

"ההתבודדות שלו עכשו היתה תוצאת חילוף החומרים שלו, המצב התמידי הזה של שאיפת השמחה ונשיפת העצבות. בהדרגה סיגל לו נשימות שטוחות יותר, והשתים התמזגו למרבה החסד לכדי שביעות רצון מלנכולית". בתוך המלנכוליה הזו התנהלו חייו של נורמן במשך כשנה. אבל משהו פקע בו – אולי אי אפשר באמת להתנתק כליל – והוא יצא למסע צלב לשפר את חיי הדיירים. נסחף בשגעון לדבר אחד, החל להכנס לדירה אחר דירה ולתקן את כל הדרוש במו ידיו, בסיועו של גיילורד, עובד התחזוקה השחור. אין לו כישורים לעבודות כאלה, אין לו כסף לממן אותן, אבל אין לו גם שום יכולת לעמוד בפני גל הפעילות ששוטף אותו, מבלי שהוא עצמו מבין את מקורו ואת מטרתו. "הם נכנסו לתוכי, ואני לא יודע איך להוציא אותם", הוא אומר לגיילורד כשהוא מנסה לשכנע אותו להצטרף למאמץ המטורף."אני גם לא חושב ששיפרתי את המצב של כל היתר. אבל אני חייב לגמור עם זה ולראות איך כל זה השפיע עלי".

העולם שמתאר וולאנט נטול תקווה, נטול אושר, נטול יכולת לאושר. על כריכת הספר נכתב כי זהו הקומי והאופטימי מארבעת ספריו של הסופר, שנפטר בגיל צעיר, אבל לכנות את העבודה הצולעת של נורמן קומית, או את השחרור הזמני שהוא חווה אופטימי, זו מתיחה בלתי ריאלית של גבולות המונחים הללו. נורמן, גיילורד, והשרברב המסייע להם, חווים אושר משכר ומופלא, כשהם משלימים את עבודתם וספוגים באלכוהול, אבל הם יודעים היטב כי בעצם לא שינו דבר. אולי די להם באותו רגע באשליה, אחת משלושת היסודות שעליהם מדבר שוגרמן: "אומץ, אהבה, אשליה (או חלום, כרצונך) – מי שיש לו את כל השלושה, או שניים מהם, או לפחות אחד – זוכה במה שיש לזכות בו; אלה שאין להם אף אחד מהשלושה הם הכשלונות". לפעמים גם לאשליה זמנית יש ערך.

וולאנט, שהכרתי ב"המשכונאי" הכואב והנוגע ללב, היה סופר מוכשר, בעל כושר תיאור פנטסטי, והתרגום של רנה ורבין עושה לו שירות מצוין. בזכות אלה, או "באשמתם", הספר, שמתאר גיהינום עירוני במירעו, הותיר אצלי מועקה קשה. בכל זאת, בשל הכתיבה הטובה, מומלץ.

The Tenants of Moonbloom – Edward Lewis Wallant

ידיעות ספרים

2019 (1963)

תרגום מאנגלית: רנה ורבין

מיהי מילדרד בוול? תלוי את מי שואלים. הרול ואנר כתב אודותיה ואודות בעלה אנדרו את הספר "ביטחונות", שבו הוא מוצג כאשף השקעות דורסני שזמנו עבר, והיא מוצגת כאשה שאיבדה את שפיותה. אנדרו בוול כתב טיוטה ל"חיי" הביוגרפי, שבו תיאר אותה כאשה שכל מעייניה במוזיקה קלאסית, ואת עצמו כבעל נאמן שסעד אותה עד מותה מסרטן. איידה פרטנצה, שסייעה לאנדרו כסופרת צללים, שאלה את עצמה בזמן הכתיבה מדוע אנדרו מצמצם את דמותה של אשתו, ושנים אחר-כך יצאה לנבור בארכיונים כדי לגלות מי היתה מילדרד באמת. ומילדרד עצמה, כך מתגלה, כתבה יומנים בכתב בלתי קריא, שהופכים את כל מה שסופר עד כה על ראשו. למי מאמינים?

נטיית הלב היא להאמין למילדרד, אבל האמת היא שאין לכך שום סיבה משכנעת. והבעיה מבחינתי כקוראת היא שגם לא היה ממש אכפת לי. חציו הראשון של הספר, הווה אומר הספרים של ואנר ושל בוול, עוסק בהרחבה, ובחזרות מתישות, בהתנהלות העסקית של אנדרו, וגם של אבותיו, באופן בו ניצל הזדמנויות, מוסריות או לא, כדי להגדיל את הונו, ובשכנוע העצמי שלו שמה שטוב בשבילו טוב גם בשביל המדינה והציבור. עד שהגעתי לסיפורה של איידה, שהוא בעיני המעניין והמורכב מכולם, כבר די איבדתי סבלנות, ואילולא ההבטחה הגלומה בידיעה שהספר זכה בפרס פוליצר לספרות (הוא חלק בו ב-2023 עם ספר של ברברה קינגסולבר שטרם תורגם) יתכן שלא הייתי מגיעה עד שם.

איידה, בתו של אנרכיסט ומתנגד נמרץ לקפיטליזם, נקלעת לדילמה כשהיא מתקבלת לעבודה אצל אנדרו בוול, סמל הקפיטליזם. הפער בין ביתה לעבודתה אינו היחיד שאתו היא מתמודדת. היא מתמרנת בין זהותה כאשה לשוביניזם הבוטה של מעסיקה, בין תשוקתה לעצמאות לציפיות הסביבה, בין תשוקת הכתיבה שלה וכשרונה למגבלות שמוצבות לה בתפקידה, בין בדיית הספרות למציאות הנבראת מן המילה הכתובה. בניגוד לדמויות המקובעות שסביבה, איידה היא דמות מתלבטת, מתפתחת, שואלת שאלות ומעזה להתנסות.

לשמו של הספר – Trust – משמעות כפולה, מן הסתם במתכוון. הוא מעורר אסוציאציות פיננסיות (Trust fund), והוא נוגע בשאלת האמון שניתן, או לא, לתת במְספרים השונים של חיי הזוג בוול. הרנן דיאז ניחן בכשרון לשלב את ארבעת המספרים, כל אחד וקולו היחודי, לכלל עלילה מקורית, אבל לטעמי ההתמקדות, על החזרתיות המרובה שבה, בשוק ההון, משתררת על העלילה, והשילוב בינה ובין "תעלומת" מילדרד מקרטע.

בזכות איידה, ובגלל ההתשה של המחצית הראשונה, זו המלצה למחצה.

Trust – Hernan Diaz

ידיעות ספרים

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

כפיר הלוי, כותב השירים, הסולן והבסיסט של להקת "הגולם מפראג", הבחין בעת הופעה כי אחת הצופות, שאז עדיין לא ידע כי שמה נירית ברנד, מתרשמת מן השירים ה"כבדים" יותר והפופולרים פחות, של הלהקה, ואינה נסחפת עם הקהל למשמע השירים הקלילים יותר שזכו להשמעות רבות ברדיו. כפיר ונירית לא יכלו לדעת שמספר שנים ושני ילדים אחר-כך, ההעדפה שלה תעמוד במרכזה של מחלוקת קשה ביניהם ותסכן את נישואיהם.

כפיר ונירית שונים זה מזה כמעט בכל. היא גדלה בתקוע שבגוש עציון, בת למשפחה דתית-לאומית מרובת ילדים. הוא גדל במשפחה תל-אביבית חילונית בת שתי נפשות אחרי שמטוסו של אביו הופל במלחמת יום הכיפורים כשהילד היה בן שלוש. היא אמנם בחרה להתרחק פיזית ממשפחתה ולנסות להתערות בתל-אביב, אך נותרה מחוברת בכל נימי נפשה לאורח החיים עליו חונכה. הוא מעדיף אלף מונים את החילוניות החופשית המחוברת לשורשים ויוצרת את ערכיה על פני הדתיות הממוסדת והמשועבדת, כשאת המודל הוא מוצא אצל אמו, מורה חילונית לתנ"ך שהצליחה לגרום לאינטליגנטים שבין תלמידיה להתרשם מיפי התנ"ך, בלי להכריח אותם להשכים קום בשבת. היא עובדת במשרה מסודרת כאחות במחלקה אונקולוגית. הוא מוסיקאי ויוצר, הנדרש להיעדרה של מסגרת כובלת כדי להביא את עצמו לכלל ביטוי. אמו סבורה שהחלטתו להנשא פזיזה ומוקדמת מדי. הוריה מתקשים להשלים עם בחירתה של בתם.  

כל הסימנים לאי התאמה, ששניהם חשו בהם מראש ובחרו להתעלם מהם, עתידים להרים ראש בשנים הבאות. אריאל הורוביץ עוקב אחרי הדינמיקה הזוגית, ובאופן מרשים ביותר מצליח לא ליפול לתוך כל הקלישאות האורבות בדרך. הטקסט שעל הכריכה אמנם מצהיר על התהום שביניהם כזו שפעורה עד היום בלבה של החברה הישראלית, אבל ההצהרה הזו, כמו הטקסט כולו, מטעה באשר למהותו של הספר. כפיר ונירית מייצגים את עצמם, לא את המחנות הישראלים, לא רק משום שאינם "צבועים" בצבע פוליטי/חברתי/אמוני מובהק (נירית נוטה לכך, אבל כפיר לגמרי לא), אלא משום שביסודו של דבר הם מתמודדים בעיקר עם דילמות של זוגיות מכל רקע שהוא, הווה אומר קבלת בן הזוג כאדם לעצמו, התאמת עצמך לחיים בשניים, הצבת גבולות לפשרה, ובחירה במחבר על פני המפריד. השאלות הפוליטיות/חברתיות/אמוניות מצויות שם כל הזמן, הן שעשו את השניים למי שהם, ולעתים הן חלק מהמחלוקת, אבל בעיני הן אינן לב הענין, אלא חלק ממרקם החיים של המשפחה ושל המדינה שבה חיה המשפחה.

אי אפשר, כמובן, להתעלם מן הרקע של אופי החיים בארץ. הוא נוכח כאן כל הזמן. ההופעות של הלהקה מושפעות מן האינתיפדה, מאסון התאומים, משורה של פיגועים. השבתות והחגים, בתל אביב או בתקוע, הם נקודות רגישות בזמן, בעיקר אחרי לידת הילדים. המרחק שנפער בין כפיר ונירית מוביל ל"התחזקות" של האחרונה ולהעמקת ההתלבטויות של הראשון. השירים של כפיר, קלים וכבדים, מתייחסים ברובם לתופעות חברתיות ולהתנהלות שכלפיה הוא מפנה חיצים ביקורתיים. כל אלה משולבים לבלי הפרד בעדינות ובטבעיות בסיפור הפרטי של הזוג.

המוזיקה תופסת, מטבע הדברים בהתחשב במקצועו של הסופר ובזה של הגיבור שברא, נפח משמעותי מן העלילה. האלבום הראשון של הלהקה כלל להיטים קליטים, שטותניקים, לצד שירים שקטים, כבדי ראש, בעלי מסר, שנבעו מן הכאב המלווה את כפיר היתום כל חייו. האם הלהקה תמשיך עם הקו הפופולרי כדי לצבור אוהדים והשמעות והכנסות, או שתעדיף על פניהם את המשמעות? נועם, הגיטריסט והמפיק המוזיקלי, מושך אל הקלילות. שטרום, איש חברת התקליטים, מנסה לכפות על הלהקה מוזיקה חדשנית, אלקטרונית, ויחסי ציבור המבוססים על דמות האמן במקום על האמנות. נירית בזה לקלילות, ומסרבת להאזין להסברים על יצירת שם ומוניטין לפני שפונים אל כובד הראש. כפיר, המחפש את קולו ואת יחודו, תוהה אם בכלל נשאר לדור שלהם מה לחדש בתחום.

אהבתי מאוד את דמותו של כפיר. הוא אדם טוב, גם אם פה ושם טועה. הוא אדם חושב, לא נעול בתוך עמדותיו אלא פתוח להקשבה ולהטמעה של גישות שונות משלו. ובעיקר התחבב עלי בשל מתינותו, שבאה לידי ביטוי בין השאר באמירה "אני תמיד מופתע מזה שדווקא אנשים שמתעסקים באמנות, בדקויות ובניואנסים, כשזה מגיע לפוליטיקה, פתאם הם מאבדים את היכולת לראות גוונים, והכל נעשה נחרץ וברור ושחור-לבן". עלילתית, המשפט הזה נאמר ב-2001, אבל מן הראוי להקשיב לו גם היום.

אודה שפרט לזהות הוריו, לא ידעתי הרבה על אריאל הורוביץ האדם והיוצר לפני שקראתי את הספר. כשחיפשתי שירים שלו ביו-טיוב, מצאתי שהקליט שירים שכתב לכאורה כפיר. הנה שניים שמשחקים תפקיד משמעותי בעלילה – "תודה על החיים" ו"להכנס לנעלי".

זהו ספרו הראשון של הורוביץ, אבל הוא בשל וכתוב במיומנות רבה, מתבונן לעומק בנפשות גיבוריו, בורא דמויות אמינות ומלאות חיים, מעורר מחשבה ואמפתיה, ומומלץ בהחלט.

את הכריכה המושכת איירה ועיצבה טליה בר.

ידיעות ספרים

2023

אמירה היא אשה אפרו-אמריקאית, רווקה בת עשרים וחמש שעובדת לפרנסתה כבייביסיטר וכקלדנית, ומנסה לאתר הזדמנויות לשפר את מצבה הכלכלי. אליקס, המבוגרת ממנה בשמונה שנים, היא אשה לבנה, מבוססת, בעלת עסק מצליח למדי, נשואה ואם לשתי בנות, שאמירה משמשת כבייביסיטר שלהן. באחד הערבים, כשאמירה מוזעקת באופן חריג להסתובב בשעה מאוחרת בסופרמרקט עם בראייר בת השלוש, בתה של אליקס, השומר במקום חושד בה – אולי בגלל צבע עורה, אולי משום לבוש המסיבות והאיפור הכבד שלה – שחטפה ילדה לא שלה. קלי, גבר לבן שנמצא באותו המקום, מצלם את כל הארוע, שנפתר כשאמירה מזעיקה את פיטר, בעלה של אליקס. קלי מנסה לשכנע את אמירה להשתמש בסרטון כדי לתבוע את הסופרמרקט, היא מעדיפה להחליק את הענין ולשכוח שקרה. מפה לשם, אמירה וקלי הופכים לזוג, ובצירוף מקרים מתגלה שלאליקס ולקלי יש עבר משותף, קשר רומנטי בין תלמידי תיכון שהסתיים רע.

אם התיאור שלמעלה נשמע רומן-רומנטי, יש בזה משהו מן האמת. ואם האזכור של צבע עורן של הדמויות מצביע על עיסוק בגזענות, גם זה מדויק. יש בספר אלמנטים שמזכירים את "העזרה", אבל "איזה עידן נפלא" אינו מתרחש בדרום, אלא בצפון הליברלי. כאן הגזענות הלבנה עטופה בכוונות טובות ובאי-מודעות לפריבילגיות. היא באה לידי ביטוי במשיכה של קלי, שהוא טיפוס חיובי בהחלט, לנשים שחורות ולחברים שחורים, כמו גם בפטרונות של אליקס שמבקשת לנהל את חייה של אמירה, כאילו לטובתה. אמירה וחברותיה הן לחלוטין לא העוזרות מן "העזרה", אבל הן מודעות לחשדנות כלפיהן, לאפליה המוסווית, לדעות הקדומות, ועומדות על זכותן להגשמה עצמית בתוך המכשולים. יש משהו מייאש בתיאור של שתי אוכלוסיות החיות זו בתוך זו, וכאילו מתקיימות בתוך מערכות כללים שונות, מדברות שפות שונות.

כל זה נשמע מעניין, אבל הספר סובל בעיני משורה של בעיות. הוא נפתח בצורה מעניינת עם התקרית בסופרמרקט, ועם פליטת פה בלתי תקינה של פיטר בעת שידור חי, אבל מכאן ועד מחציתו בערך הוא מדשדש עם עלילה קלושה למדי. הוא הופך מעט מעניין יותר כשאליקס מזמינה את אמירה להצטרף לארוחת חג ההודיה, וזו מביאה איתה את קלי. כל הרגשות השליליים בין השניים צפים, וכל אחד מהם מנסה להרחיק את אמירה מיריבו. הענין שאליקס החלה לגלות באמירה אחרי התקרית הופך לאובססיה, קלי שוגה כשהוא מנסה לכוון את אמירה לרצונו, והצעירה תצטרך למצוא את דרכה ביניהם או בלעדיהם. בתוך התסבוכת הספר מאבד מיקוד, הופך במידה רבה לסיפור אודות נפשה המסוכסכת של אליקס (מצחיק שהטקסט שעל הכריכה מרמז שהיא מודעת לעצמה), ובסיומו לא לגמרי ברור מה ביקשה הסופרת לספר. האם התהום בין לבנים לשחורים היא נושא הספר, כפי שניתן היה להבין מפתיחתו, או שהיא בבחינת תבלין על עלילה דלילה למדי, כפי שמצטייר בהמשך.

הייתי סקרנית לקרוא את הספר משום שהיה מועמד לפרס בוקר. במהלכו וגם בסיומו לא הבנתי מדוע נכלל ברשימה. הכתיבה של קיילי ריד חביבה, הספר קריא למדי, בעיקר במחציתו השניה, אבל יש בו נסיון להכיל יותר מדי, ולכן מה שיכול היה להיות ממוקד ומעורר מחשבה די מתפספס.

Such a Fun Age – Kiley Reid

ידיעות ספרים

2023 (2019)

תרגום מאנגלית: גליה וורגן

סריניוואסה רמנוג'ן היה מתמטיקאי הודי בתקופה בה הודו היתה נתונה לשלטון בריטי. לבדו, ללא השכלה מסודרת וללא תמיכה אקדמית, הגיע לתובנות שהרשימו את גודפרי הרולד הארדי, מן המתמטיקאים הבריטים המובילים. הארדי הצליח לארגן את הגעתו של רמנוג'ן לאוניברסיטת קיימברידג', ולימים אמר בצניעות, למרות הישגיו הרבים, כי גילויו של רמנוג'ן היה תרומתו הגדולה ביותר לתחום המתמטיקה.

הספר אמנם נקרא "הפקיד ההודי", על שם העיסוק שממנו התפרנס רמנוג'ן קודם שעבר לבריטניה, אבל הוא גם סיפורו של הארדי, ובהרחבה סיפורה של התקופה. חייו של רמנוג'ן השתנו ב-1913, בהיותו בן עשרים ושש, כשסוף סוף ניתן לו לעסוק אך ורק במתמטיקה טהורה, כפי שביקש לעשות מילדות. העולם עתיד היה להשתנות שנה אחר-כך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. דייוויד לוויט, שניכר כי חקר את קורותיהם של האישים ואת ארועי התקופה לעומק, עוסק בספר בשפע נושאים, ביניהם הפערים התרבותיים בין הודו לבריטניה, שמיררו את חייו של רמנוג'ן; הפציפיזם של הארדי, שעליו שילם מחיר, כמו גם זה של חבריו, שהבולט בהם היה ברטרנד ראסל; מעמדן המתסכל של הנשים הבריטיות, שבין השאר הותיר אותן בשולי האקדמיה; העירוב המזיק של פוליטיקה באקדמיה; הסוד הגלוי של ההומוסקסואליות של הארדי; ההצדקה לעיסוק במתמטיקה טהורה, בלתי ישומית, למרות האיזוטריות שלה ("זו תגלית בעלת חשיבות עצומה עבור כעשרים אנשים", אומר הארדי על תגלית של שותפו, ג'ון אדנזור ליטלווד); ועוד. כל אלה שלובים יחד ברומן סוחף.

הנה שלושה דברים מעניינים (שתי עובדות מהותיות ואנקדוטה אחת) שלמדתי מן הקריאה בספר, השופע נושאים מעניינים רבים.

במשך שנים רבות התקיים בקיימברידג' מבחן הטרייפוז השנתי במתמטיקה, שהניגשים אליו זכו לתארי כבוד על פי הישגיהם בו. נשים לא הורשו תחילה לגשת אליו, וכשכבר ניתנה הרשות – הישגיהן לא נכללו בדירוג. בשנת 1890 עשתה פיליפה פוסט היסטוריה כשהציון שהשיגה היה גבוה משמעותית מזה של הגבר שהוכתר כזוכה במקום הראשון. לא רק הציון שלה זכה להתעלמות, היא, ושאר הנשים, לא היו זכאיות לתואר אקדמי מטעם המוסד. בין השנים 1904 ו-1907 נהגו נשים, שלמדו בקיימברידג', לשוט עם סיום לימודיהן לדבלין (על שם השיט הן נקראו Steamboat Ladies), שם הוענק להן תואר על ידי קולג' טריניטי, שהיה היחיד שהעניק תארים זהים לגברים ולנשים.

המתמטיקה היתה עולמם של הארדי ושל רמנוג'ן. פה ושם הספר מציג נושאים מתמטיים, שאמנם התקשיתי להבין, אבל לא התקשיתי כלל לחוש את ההתלהבות ואת ההתפעמות שחשו המתמטיקאים. הנה ציטוט חלקי מן הדברים שלוויט שם בפיו של הארדי: "זה היה העולם שבו רמנוג'ן ואני היינו המאושרים ביותר – עולם רחוק מדת, מלחמה, ספרות, מין ואפילו פילוסופיה […] שמעתי על מתמטיקאים שנכלאו בשל היותם מתנגדים למשטר או פציפיסטים, ונהנו מהבדידות הנדירה שהעניק להם הכלא […] לוח וכמה גירים. זה כל מה שנחוץ […] לוח וכמה גירים, והעולם הזה, העולם הממשי, הוא שלכם".

הארדי היה אתאיסט מוצהר, שנהג "להערים" על האלוהים שבו לא האמין באמצעות תפילות הפוכות (כשהיה מעונין בגשם התפלל בלבו לשמש, וכיוצא באלה). באחד הימים, כשחשש לצאת לשיט, שיגר לחבריו גלויות ובהן בישר שעלה בידו להוכיח את השערת רימן. על פי השמועה, אחרי מותו של רימן השמידה סוכנת הבית שלו את ניירותיו, שכללו בין השאר את ההוכחה האבודה. הארדי "הניח" שאלוהים לא יאפשר את קיומן של שתי אגדות על הוכחות אבודות, וכך "הבטיח" את עצמו מפני טביעה. הוא אמנם הגיע בשלום ליעדו, אבל היה עליו לטרוח רבות כדי להסביר את התרגיל ולהפריך את תוכנן של הגלויות.

הספר שופע דמויות מן ההיסטוריה של המאה העשרים – אזכיר את ג'ון מיינרד קיינס, ד.ה. לורנס, לודוויג ויטגנשטיין – המופיעות כאן בחיי היומיום שלהן, דמויות בשר ודם, לאו דווקא מתוך ראיית תפקידן ההיסטורי.

רמנוג'ן סבל מבעיות בריאותיות ומקשיי הסתגלות למדינתו החדשה. במהלך כחמש שנותיו בבריטניה היה מאושפז לבדיקות ולהבראה לתקופות ארוכות, ואף ניסה להתאבד. הארדי, על פי גרסת הספר, היכה על חטא: "שברנו את רמנוג'ן, חיברנו אותו בחזרה, ושוב שברנו אותו. עד שסחטנו ממנו את כל מה שיכולנו. עד שהוא לא יכול היה יותר. רק אז שחררנו אותו". בגיל שלושים ושתיים, אחרי שובו להודו, רמנוג'ן נפטר והותיר אחריו שורה ארוכה של תגליות מתמטיות.

"הפקיד ההודי" הוא ספר מרתק, כתוב מצוין, מעשיר ומומלץ מאוד.

The Indian Clerk – David Leavitt

ידיעות ספרים

2008 (2007)

תרגום מאנגלית: ליטל ידין