תגית: מטר

כותרת משנה: נאוה סמל, סיפור חיים

"אשה על הנייר" הוא שם אחד מן הספרים שכתבה נאוה סמל, והבחירה בו כשם לביוגרפיה משקפת את תשוקתה של מושא הכתיבה למילה הכתובה. כילדה וכנערה כתבה נאוה סמל, אז נאוה ארצי, יומנים, שירים, מכתבים, ובהם תיעדה את כל מה שהיה חשוב בעיניה והביעה את הרהורי ליבה. כאשה בוגרת המשיכה לקיים התכתבויות ענפות עם חברים ובני משפחה בארץ ובעולם, ופרסמה ספרי פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים, כתבה מחזות, ליברית לאופרה, מאמרים לעיתונים שונים, והותירה אחריה תיעוד מפורט ומקוטלג של חייה, מקלה מבלי דעת על מלאכתו של הביוגרף העתידי.

נאוה נולדה ב-1954, בת לפוליטיקאי והעסקן הציבורי יצחק ארצי ולמרגלית, שניהם ניצולי שואה, ואחות לשלמה. הילדים גדלו בבית שהשואה נכחה בו, גם אם לא דובר בה כלל, והמונח "דור שני" עדיין לא נכנס ללקסיקון. רבות מן היצירות שכתבה בבגרותה סובבות סביב זכר השואה והטראומה העוברת מדור לדור, וגם בפעילותה שמחוץ לעולם הכתיבה עסקה בין השאר בהנצחת הנרצחים ובהנחלת הזכרון. "כובע זכוכית", שראה אור ב-1985, נחשב לראשון שהתייחס לנושא הדור השני. חלק מספריה לילדים נוגעים אף הם בטראומות ובפחדים שמטרידים את בני הגיל הרך, מטפלים בהם בגלוי ובאופן המעורר הזדהות. ספרים אחרים שואבים מן הביוגרפיה שלה ומחייה הפרטיים, כמו "אוסטרליה" אודות שהות בחברת בנה ובת זוגו ביבשת הרחוקה, ו"פאני וגבריאל" שהוא סיפורם של סבה וסבתה מצד אביה. ביצירתה עסקה גם בנושאים שבלב הזהות הישראלית, כמו "אישראל" שבו שבה אל הנסיון הקיקיוני של מרדכי מנואל נח להקים בית לעם היהודי באי על הגבול שבין ארצות הברית לקנדה.

אודה שאין לי היכרות של ממש עם מכלול עבודותיה של נאוה סמל. קראתי לפני שני עשורים ומעלה ארבעה מספריה. אני זוכרת ש"אוסטרליה" לא היה לטעמי, כבר לא זכור לי למה, וש"צחוק של עכברוש" זעזע אותי ברמה שלמיטב זכרוני גרמה לי לנטוש אותו (אני לא בטוחה שהיום הייתי קוראת אותו, כי עם השנים פיתחתי התנגדות לסיפורים בדויים על רקע השואה. יש בביוגרפיה התיחסות לסוגיה זו, ודעתה של הסופרת היתה בעליל שונה משלי). הסיבה שבחרתי לקרוא את הספר למרות ההיכרות הדלילה הזו היתה הביוגרפיה הטובה שכתב מוטי זעירא על נעמי שמר. כמו שם כן גם כאן, רמת הרכילות הצהובה נמוכה מאוד, וטוב שכך, הביוגרף מוקסם ממושאי כתיבתו, ואם יש איזשהו אזכור שלילי לגביהם הוא אגבי ומינורי (פה ושם, לטעמי, הוא לוקה בהגנת יתר, גם אם אין בכך כל צורך. לדוגמא, לנאוה סמל היה חשוב כנראה להדגיש ולהרגיש שהיא מוערכת בזכות כישוריה ולא בזכות קשריה. אבל גם אם לא זכתה בקדימות בהעלאת מחזות בקאמרי כשנעם סמל היה המנכ"ל, עצם היותה בת של ואחות של ואשה של איפשר לה גישה למקומות ולאנשים שבני תמותה אחרים אינם זוכים להם. אין בזה שום דבר שלילי, כמובן, וה"הגנה" שהביוגרף מספק לה בהקשר מיותרת בעיני. למותר לציין שללא הכשרון המוכח הגישה הקלה הזו לא היתה מסייעת, ותעיד העובדה שלמרבה תסכולה רעיונותיה נדחו לא אחת למרות ההיכרויות האישיות).

מוטי זעירא מצייר את דמותה של אשה חברותית, חמה, מתיידדת בקלות, אנרגטית ושופעת יצירתיות, נאמנה ואהובה. הוא משלב בין סיפור החיים הפרטי שלה כאשה, בת, אחות, אם וחברה, לתיאור יצירתה, מתעכב על הקישור בין האישי לאמנותי, מציג את המוטיבים המרכזיים, מספר על ההצלחות בארץ ובעולם וגם על אכזבות. כמו כל ביוגרפיה טובה, סיפור החיים של מושא היצירה משתלב בזה של החברה שסביבו, ומביא גם מניחוח התקופה.

נאוה סמל הלכה לעולמה בדצמבר 2017 בשל מחלת הסרטן.

בשורה התחתונה, ביוגרפיה מעניינת שעוררה בי רצון לעיין מחדש בספריה.

מטר

2025

להילה ברוש יש רעיון מהפכני, שאותו הציעה בעבודת הדוקטורט שלה – קוצב לב בעל בטריה נצחית, השואבת את כוחה מתהליכים אנרגטיים המתרחשים ברמת התא בגוף בו מושתל הקוצב. מפגש עם אודי לוי, איש הייטק, מרחיב את טווח השימוש של הרעיון. השניים מקימים סטארטאפ בשם אמבדיקס, והמוצר שהם מציעים הוא מעין טלפון סלולרי מיניאטורי המושתל בגוף בתהליך פשוט יחסית. אוזניה המובילה לאוזן מאפשרת למכשיר לדבר אל נושאו.

אין המדובר רק בבטריה שאינה צריכה הטענה, או בטלפון שאינו הולך לאיבוד. מדובר באביזר שחש את בעליו, שומע אותו ומציית לו, ויכול להביא תועלת באינספור דרכים. שחקנית ששוכחת את הטקסט שלה וחוששת מפיטורים, משתמשת בו כלחשן; פסיכיאטרית יכולה לעקוב באופן רציף אחרי מטופלת סכיזופרנית; חולי סוכרת אינם נזקקים עוד לדקירה יומיומית לבדיקת רמת הסוכר; ועוד. וכל זה בנוסף ליתרונות הפשוטים של עוזרת צמודה בסגנון סירי או אלכסה, ושאר שימושיו הרגילים והמתוגברים של הטלפון.

אבל כמו בכל טכנולוגיה חדשה, שימושיה נתונים בידי המשתמשים, לא בידי הממציא, ותהיינה כוונותיו טובות ככל שתהיינה. כל כך קל בעזרת הציוד החדש לעקוב אחרי מתנגדי משטר, כולל האזנה רציפה לשיחותיהם וידיעה בכל רגע נתון היכן הם נמצאים. קל גם לרמות במבחנים. יצרני הנוזקות כבר עומדים הכן לשבש את פעולת הטלפונים לשם שעשוע או לשם רווח. היצרנים יכולים להגן, פחות או יותר, על פטנט, ולשמור על שליטה בייצור. על השימוש אין להם שליטה כלל.

הספר מורכב מארבעה חלקים המתארים את מחזור החיים של טכנולוגיה חדשה ומצליחה – מתחת לרדאר, אימוץ מוקדם, גידול אקספוננציאלי, התייצבות. בתוך החלקים האלה מתוארים התהליכים הפנימיים – טכניים, פיננסיים, מוסריים – הכרוכים בהתפתחות מרעיון של שני אנשים לחברה הנסחרת בנסדא"ק, וניכר שהסופר בקיא בהם. בין התיאורים האלה מסופרים סיפוריהם של המשתמשים השונים, כל אחד והכיוון שאליו הוא לוקח את היכולות החדשות המוקנות לו. גם להתפתחויות עתידיות ניתן מקום, כמו אפליקציות המותקנות על המכשירים ומעצימות את יכולותיהם, המצאת תחליפים למקלדת ולמסך ועוד.

הספר מוצג כעתידני, אך נדמה שבקצב ההתפתחויות בזמננו מה שנראה עתידני היום הופך למציאות של מחר. כך נחווה גם הספר הזה, כאפשרי בהחלט ולא בעתיד הרחוק. תורמת לחוויה זו הכתיבה הטובה של רוה גיל-מור, שמילא את הספר בדמויות מגוונות מלאות חיים, המציגות שרשרת של פרקי חיים הנקשרים יפה לסיפור המרכזי, והצליח לספר גם את החלקים ה"עסקיים" באופן שיעניין גם את מי שהפן הזה פחות מדבר אליו.

מעניין, מעורר מחשבה, מהנה ומומלץ.

מטר

2026

בילי, נטלי, מרי-אליס והלן הן רוצחות שכירות בשירות ארגון בינלאומי חוץ-ממשלתי המכונה "המוזיאון". הארגון נוסד תחילה במטרה ללכוד ולחסל פושעים נאצים, וכשמספרם של אלה פחת, עבר להתמקד בדיקטטורים, בסוחרי אדם, ובסוחרי סמים או נשק, כלומר, באנשים שחיסולם יביא תועלת לאנושות. הארגון, שהיה מורכב בימיו הראשונים מגברים בלבד, החליט לאפשר לנשים להצטרף לשורותיו, וארבע הנשים הללו גובשו בצעירותן לכלל יחידה עצמאית משלהן. הן מאמינות בשליחות שהוטלה עליהן, רוצחות ללא יסורי מצפון, ואינן חורגות מרשימת היעדים שמספק להן המוזיאון. אלא שכעת, כשהן בשנות הששים לחייהן ועל סף פרישה, מסתבר להן שהן עצמן הפכו יעד לחיסול. מישהו, אולי בתוך הארגון, החליט להפטר מהן, והן רוצות לגלות מי ולמה, וכמובן להציל את עצמן.

בריחה והסתתרות אינן באות בחשבון, גם משום שאין להן רצון לנהל חיי מחתרת, וגם משום שקשה להאמין שאפשר לחמוק לאורך זמן מעיני המוזיאון. לכן, חמושות בכישורים שרכשו עם השנים, הן יוצאות למסעות חיסול, שנועדו להוריד אחד אחד את כל מי שקם נגדן.

מכיוון שזהו ספר על נשים מזדקנות, יש בו ברכיים כואבות ופה ושם קוצר נשימה, שבעיני נראו כמו יציאה ידי חובת דרישת העורכת (שלה הסופרת מודה בסיום) לכתוב על נשים מבוגרות. פרט לכך, זהו ספר פעולה שיחודו בשיטות הפעולה הבלתי שגרתיות של הגיבורות, אבל בסופו של דבר הוא רגיל למדי. כמנהג ימינו, שהגיע הזמן לחדול ממנו, הוא מסופר לסרוגין בהווה ובעבר, ובאופן מלאכותי ההווה מסופר על ידי בילי בגוף ראשון, והעבר מסופר בגוף שלישי.

דיאנה רייבורן כתבה עשרים ושמונה ספרים בשמונה-עשרה שנים (אם לא טעיתי בספירה זהו הספר העשרים ושניים שלה). מצד אחד ניכרת מיומנות בכתיבה, היא זורמת, קריאה, לא מייגעת. מצד שני ניכרת ההסתפקות ב"ניצוצות" אקשן על חשבון סיפור משכנע, וחבל.

חובבי מתח לשמו כנראה ייהנו ממנו. אני פחות.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Killers of a Certain Age – Deanna Raybourn

מטר

2025 (2022)

תרגום מאנגלית: יסמין קלין

כותרת משנה: תובנות לחיים של הפילוסופים הגדולים

אריק ויינר הוא סופר ועיתונאי (בין שאר פעילויותיו היה מוצב ארבע שנים בירושלים בשנות התשעים). הספרים שכתב הגותיים, ועוסקים, אם לשפוט על פי שמותיהם, בחיפוש ובחקירה בנושאים שברוח, כמו אושר, אלוהים וגאונות. "סוקרטס אקספרס" הוא ספר מסע, תרתי משמע. ויינר, החובב נסיעות ברכבת, פותח כל פרק בנסיעה שכזו אי שם ברחבי הגלובוס, נסיעה שמטרתה מסע בעולמו של אחד הפילוסופים והעמקה בהיבט אחד מרכזי של משנתו.

כל אחד מארבעה-עשר פרקי הספר מתאר פילוסוף אחד (אם כי כל הפילוסופים מתארחים בפרקים של עמיתיהם) – לא כולם טבועים בזכרון הקולקטיבי כפילוסופים, אך הם כאלה בעיניו של ויינר – ומתמקד בתפיסתו היבט אחד של חיי האדם. "הפילוסופיה שונה ממקצועות אחרים. היא אינה גוף ידע אלא דרך חשיבה – דרך להיות בעולם. היא אינה 'מה' או 'מדוע' אלא כיצד'". את ה'כיצד' הזה, מלידה ועד מוות, הוא מבקש ללמוד. ללמוד לצאת מהמיטה כמו מרקוס אורליוס, לתהות כמו סוקרטס, ללכת כמו רוסו, לראות כמו תורו, להקשיב כמו שופנהאואר, ליהנות כמו אפיקורוס, לשים לב כמו סימון וייל, להלחם כמו גנדי, להיות אנושי כמו קונפוציוס, להעריך דברים קטנים כמו סיי שונגון, לחיות בלי חרטות כמו ניטשה, להתמודד עם קשיים כמו אפיקטטוס, להזדקן כמו דה בובואר, למות כמו מונטיין.

הספר יכול היה להסתכם בדיון אקדמי ברמה כזו או אחרת, אבל הסופר הופך אותו לאישי, כשהוא מקשר בין חייו, מסעותיו, יחסיו עם בתו, ומודעותו לחולשותיו ולפגמיו שלו (שעליהם הוא מספר בכל הזדמנות עד שנוצר הרושם שמדובר בשלימזל ובשלומיאל, מה שככל הנראה אינו נכון בהתחשב בהישגיו, אבל נכון בכל זאת בעיניו). הוא אינו מבקש להקיף את מכלול משנתו של כל פילוסוף, אלא ליטול היבט מסוים שיאיר את ה'כיצד' של חיים משמעותיים, שכן מה שמשותף לכל הפילוסופים שבספר הוא ש"מה שעניין אותם לא היה משמעות החיים אלא איך לחיות חיים עם משמעות".

בהעדר ידע מעמיק במשנות הפילוסופיות, אין לי אפשרות להעריך עד כמה הסבריו ומסקנותיו של ויינר נאמנים לכוונותיהם של הפילוסופים. אבל זה לא באמת חשוב. הכותב הוא אדם סקרן, פתוח, תוהה, וניחן בכשרון לבטא בבהירות את רעיונותיו ואת חוויותיו. התוצאה מעניינת ומעודדת תְּהִיָּה עצמאית מבורכת. "תהייה היא מצב של פתיחות, של נכונות להרחיב את זווית הראייה", כותב ויינר בצדק. לא תמיד קבלתי את תובנותיו, אבל במקרים שלא – נהניתי "להתווכח" עם הכתוב, ובכל מקרה מצאתי את עצמי מהרהרת בו. כל הפרקים טובים ומעניינים, אך אהבתי במיוחד את אלה שעסקו בסטואיות, בספר הכרית, ובזיקנה. נהניתי גם מה"עימותים" בין הפילוסופיה המהורהרת שויינר מנסה להקנות לבתו לשכל הישר והענייני של בתו בת השלוש-עשרה.

קריא מאוד, מעורר מחשבות, פוקח עיניים ומומלץ.

The Socrates Express – Eric Weiner

מטר

2025 (2020)

תרגום מאנגלית: עפר קובר

שחר ונועה עוברים לבית בשכונה חדשה באבן יהודה ופותחים בכך דף חדש בחייהם. נועה היא הנדסאית תוכנה, עובדת הייטק מוערכת ומבוססת. שחר הוא פרסומאי עצמאי, שמוצא את פרנסתו בתחום שהופך, למורת רוחו, לדיגיטלי, אבל בינתים הוא אוהב את עיסוקו. נועה מביאה אל הנישואים שתי תאומות בנות שש, אלה והדר, שנולדו מקשר עם גבר שויתר על אבהותו. יש קצת קשיים של הסתגלות, אבל שחר מתכנן לאמץ רשמית את הבנות, נועה, שסובלת פה ושם מימים דכאוניים, מתמלאת אופטימיות בבית החדש, הבנות מסתגלות אל המסגרת המשפחתית החדשה, יש לזוג הלא כל כך צעיר תכנית ללדת ילד משותף, ונראה שהחיים יחייכו אליהם.

בעוד החיים שכאן נראים מבטיחים, החיים שמעבר אינם רגועים. כשנועה נוסעת לחו"ל למספר ימים במסגרת עבודתה, ושחר נותר לראשונה לבדו עם הבנות, תופעות משונות מתחילות להטריד אותו. בלון הליום יורד מעצמו במדרגות למרות שאין שום משב רוח שיניע אותו, בובות עוברות מן המדפים לרצפה, פעילות בלתי ברורה מתרחשת בלילה בזמן שהוא ישן. שחר, שהוא גבר רציונלי, מוצא עצמו מתמודד עם נוכחות של רוח רפאים, ונעזר במיסטיקנים שבהם זלזל עד כה.

כמעט עד מחציתו, הספר מתאר את התפתחות ה"יחסים" בין שחר לרוח, ברגשות שנעים בין אימה לדאגה, בין אי אמון להיסחפות אל מיסטיקה, בין צורך להשאר במקום ולברר מה פשר התופעה לפחד שמא הרוח תזיק לבנות שבאחריותו. הוא להוט להפטר מן הצרה לפני שובה של נועה, חרד שמא האופטימיות שלה תתפוגג, והימים הדכאוניים, שאת סיבתם אינו מבין, ישובו.

מיהי הרוח? מה גרם להופעתה? התשובה לכך תגיע בהמשך, ותפתח שורה ארוכה של שאלות קשות ומטרידות. מי יקבל את הרוח אל חייו ומי ינסה לשלח אותה אל עולם שכולו טוב? איך תשפיע הנוכחות החריגה על הנישואים החדשים והבלתי יציבים עדיין? מה מבינות הילדות ומה צריך להסביר להן? לצד אלה תעלינה דילמות של אשמה, של טראומה, של סדרי עדיפויות, של אחריות, אך מחשש לקלקלנים אמנע מלהרחיב אודותן.

מחציתו הראשונה של הספר חיננית. קצת התקשיתי להבין אם הסופר ביקש ליצור אימה או לכתוב פרודיה על ספרי אימה (ופה ושם גם על סיפורי אהבה), אולי שילוב מקורי של שניהם. כך או כך האפקט שנוצר מושך לקרוא הלאה, אינו מפחיד (או למצער לא הפחיד אותי ברמה שתגרום לי להתבונן בחשדנות סביבי), די משעשע ומהנה, ובהחלט מעורר סקרנות לגלות מיהי הרוח, מה היא רוצה מהמשפחה הזו, ואיך הסופר יוציא את גיבוריו מן התסבוכת.

כשזהות הרוח נחשפת, הספר נחלש בעיני. כפי שהזכרתי קודם, הגילוי מציף נושאים רגשיים ונפשיים משמעותיים, אבל הטיפול בהם, לדעתי, שטוח מדי. משהו מן האוירה הקלילה של המחצית הראשונה נותר בסביבה גם כשמן הראוי היה שיתפוגג. אם מדובר בספר כיפי קל, כמצטייר לעתים, הנושאים שעולים בו אינם הולמים את האוירה. ואם מדובר בעיסוק עמוק בנושאים הללו, האוירה והסגנון ממסמסים אותם. התקשיתי להאמין לדמויות, בעיקר לזו שנאבקת יותר מכולם עם רגשות מייסרים. בעיני, ואולי זו רק אני, ההתנהלות של הנוגעים בדבר לוקה בחוסר הגיון על סף אי אמינות.

בזכות המקוריות והחינניות מצד אחד ובגלל החולשה בטיפול בנושאים הכבדים מצד שני, אסכם בהמלצה מסויגת.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

מטר

2025

ילדותה של גוון עברה עליה בידיעה שמותה של אמה כריסטינה קרוב. כשהילדה היתה רק בת שלוש, אובחן אצל אמה סרטן שד. בשמונה השנים הבאות היא נלחמה במחלה, אך זו התפשטה לעצמות ולמוח. גוון ואחיה ג'יימי, המבוגר ממנה בארבע שנים נותרו יתומים. בשנים האחרונות לחייה, כשהרופאים נתנו לה רק שנה, ואחר-כך שנה נוספת, עסקה כריסטינה באינטנסיביות, כפי שעסקה בכל דבר בחייה, בהכנת ארגזים עמוסי קופסאות קטנות ומעטפות לילדיה. בקלטת שמצאו השניים אחרי מותה אמרה בין השאר: "הרעיון הזה צץ לי כשחשבתי על האגדה הרוסית על ואסיליסה, כשהאמא גוססת והיא נותנת לבת שלה בובה קטנה שהיא שמרה בכיס. ואז, בזמנים קשים, כשהיא מתמודדת עם אתגרים גדולים שהיא עדיין קטנה מדי וחסרת ניסיון בשבילם, היא מוציאה את הבובה מהכיס והבובה אומרת לה מה הם הסימנים שיעזרו לה לדעת באיזו דרך לבחור. הבובה מייצגת את האינטואיציה של הילדה, את החוכמה הפנימית שלה ואת האהבה של אמא שלה כלפיה. והבנתי עד כמה הייתי רוצה לתת לכל אחד מכם בובה כזאת שתוכל לעזור לכם כשהבעיות יהיו גדולות מדי, או מורכבות מדי, או כשלא יהיה לכם מספיק ניסיון בחיים כדי לדעת באיזו דרך לבחור". הארגזים מכילים מתנות לימי ההולדת, בצירוף ברכה והסבר על הבחירה, וכן מכתבים לאבני דרך בחייהם העתידיים של ילדיה: המחזור הראשון, קבלת רשיון נהיגה, סיום לימודים, אירוסים, לידת ילד ראשון.

ז'נביב קינגסטון היא גוון, שם שנתן לה אחיה ואומץ על ידי כל מכריה. בממואר רגיש, נוגע ללב וחכם, היא מתארת את משפחתה, את הילדות היחודית שלה ושל אחיה בחברתו של המוות, ואת ההתמודדות המייסרת עם האובדן, ובעצם האובדנים, שחוו. היא מספרת על הרע ועל הטוב, על המריבות התכופות בין ההורים, וגם על הרוך ששרר ביניהם; על חיכוכים בינה, המוחצנת והתזזיתית, ובין אחיה המופנם, וגם על הקשר האמיץ שקשר אותם כל חייהם; על רופאים שהכזיבו ועל רופאים שסייעו; על הרפתקאות ושמחות, וגם על דכאונות וקשיים נפשיים. נוכחת מאוד, וחשובה מאוד, התמיכה השופעת שבני המשפחה זכו לה, מחברים, מקבוצות רוחניות שהאם פנתה אליהן, מאנשי מקצוע שגויסו להכין את הילדים למה שמצפה להם.  

"בכל השנים שבהן היה לי הארגז, מעולם לא התפתיתי לפתוח חבילה לפני הזמן", כותבת גוון, ובכך אפשרה לאמה ללוות אותה בכל תחנות חייה. נדמה שכריסטינה חשבה על הכל. היא לא הסתפקה בהכנת מתנות כדי להיות נוכחת ולהושיט יד מן העבר. היא ניסתה לדמיין את ילדיה כמתבגרים וכמבוגרים, ולדבר אליהם כפי שיהיו אז, לא כפי שהיו כשהכירה אותם בחייה. מכתביה אליהם הם מופת של עידוד ושל הכוונה, בנסיון להעניק להם יותר מסתם זכרון נוסטלגי. כך, לדוגמא, זכתה גוון לקרוא ביום שקבלה את המחזור הראשון, במכתב שדיבר על נשיות, על אימהות ועל עצמיות: "גווני, יש לך מוח משובח. בבקשה תנסי לזכור שכל בן שצריך שתהיי פחות ממה שאת, כדי שהוא יוכל לחבב אותך ולהרגיש איתך בנוח, הוא לא מישהו שראוי לחיבה שלך". בארון כבר המתינו לה התחבושות הראשונות שאמה הניחה שם עבורה. כריסטינה לא היססה להתייחס במכתביה ובקלטות שהשאירה ליחסים בינה ובין בעלה, והֵצרה על שלא יכלה לתת לילדיה דוגמא לחיי נישואים טובים. היא הכינה אותם לאפשרות שאביהם יינשא שוב – "אולי אבא התחתן שוב ומצא יחסים מאושרים יותר, שבהם הוא מרגיש על קרקע בטוחה יותר ופחות מנותק, והצליח לספק לכם דוגמה טובה יותר למה שיכול לצמוח מנישואים". בכל פעם שגוון וג'יימי מבקשים לדבר עליה עם אנשים שהכירו אותה, כולל הפסיכולוגית שלה שמחויב לחסיון, הם מגלים שאמם הקדימה אותם, והורתה לכולם לענות לכל שאלה שישאלו, חשופה וחטטנית ככל שתהיה. היא אפילו לקחה בחשבון שהמתנות שהיא משאירה אחריה עלולות להתקלקל או ללכת לאיבוד, מה שבאמת קרה מספר פעמים, וכתבה: "בבקשה תזכרו, אמנם המתנות האלה יקרות בגלל המשמעות שלהן, אבל הן בסך הכול חפצים". אשה מרשימה באמת, בבית ובחוץ (עמותה שהקימה בגיל עשרים ושלוש, לפני נישואיה ולפני לידת ילדיה, להזנת קשישים עניים קיימת ופעילה עד היום).

באחד ממסריה כריסטינה אמרה שבחרה להנשא לאיש שהיתה בטוחה שיהיה אב טוב, וגוון וג'יימי אכן בורכו גם באב מסור. פיטר היה טיפוס הופכי לאשתו הקפדנית עד פדנטיות, בעל דמיון עשיר, חובב הרפתקאות ומעשי קונדס, ילדותי משהו לעתים, אולי פחות רגיש לצרכי היומיום אבל תומך ללא סייג במשברים הגדולים. הוא התמודד עם דכאון, שילדיו לא היו מודעים לו, קרס תחת משבר כלכלי שהוא ואשתו חוו, אבל למרות הקשיים ולמרות מריבות קולניות שבקעו מחדר ההורים הילדים חוו סביבה בטוחה ואוהבת. אם נותרו משקעים בשל חיכוכים שנוצרו עם השנים, הסופרת, כעת בשנות השלושים לחייה, אינה דשה בהם. "קיבלתם בחיים האלה כמה קלפים מצוינים וכמה קלפים גרועים מאוד", אומר לגוון ולג'יימי דודם. צריכים לנצל את הטובים ולהתמודד עם הגרועים.

קל לגלוש בספר כזה לסכריניות, אבל קינגסטון אינה נופלת לפח הזה. הכתיבה שלה כנה, חשופה, בלתי מתייפייפת. היא כותבת על משפחה אוהבת, על סביבה תומכת, אבל גם על כעסים, על מריבות, על כאבים, ואין אלה סותרים את אלה. אחרי שנים של התמודדות עם ילדות בצל המוות ועם כל מה שצמח ממנה, לטוב ולרע, היא משדרת אופטימיות. דנה אלעזר-הלוי העניקה לספר תרגום נאה ורגיש, והספר מומלץ בהחלט.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Did I Ever Tell You? – Genevieve Kingston

מטר

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

מונה, בת ארבע-עשרה, התייתמה בגיל שבע משני הוריה, ואומצה על ידי דודתה ודודה, בעלי מאפיה. היא אוהבת לעבוד במאפיה, לא מפריע לה להתחיל יום עבודה בארבע בבוקר, והידיעה שאולי תהיה היורשת של המקום ואלה יהיו חייה מעתה ועד עולם נוחה לה. לשביעות הרצון שלה מחייה תורמת גם העובדה שהיא קוסמת. לא בעלת כוחות על, לא שולטת באיתני הטבע, אלא קוסמת "בקטן", קוסמת של לחם. היא יכולה לשכנע בצק לתפוח ולהיאפות כראוי, מסוגלת לגרום לעוגיות ג'ינג'רברד לרקוד להנאת הלקוחות, מצליחה לטפח מחמצת המשמשת, לצד השימושים המקובלים, גם כמעין כחיית מחמד. קסמיה קטנים ובעלי תועלת שולית, ודי לה בכך. היא עצמה אינה מגזימה בתיאור כוחותיה: "ככה זה כשאת קוסמת — כמעט בכל דבר את לא יודעת מה את מסוגלת לעשות עד שאת ממש עושה את זה, ולפעמים גם בדיעבד את לא בטוחה מה בדיוק עשית".

בעולמנו, הפוחד מן השונה ודוחה אותו, קוסמים מוצאים עצמם נתונים לחוקים מגבילים, אבל לא בעיר בה מתגוררת מונה. בחצרה של הדוכסית השלטת משרתים כמה קוסמים רבי כוח, ובעיר מתגוררים באין מפריע מספר קוסמים צנועים יותר, המשתלבים באוכלוסיה, גם אם פה ושם יש מי שאינו מרוצה משכנותם.

בוקר אחד, כשמונה פותחת את המאפיה, היא מוצאת שם את גופתה של נערה צעירה מוטלת על הרצפה. כפי שיסתבר עד מהרה, מישהו אינו מוכן להשלים עם נוכחותם של קוסמים בעיר, ומונה עלולה להיות הבאה בתור. מאחורי הקלעים רוחשים משחקי כוח, תאוות שלטון, אינטריגות פוליטיות, ועד מהרה תמצא עצמה מונה מגויסת, עם כוחותיה הצנועים, לתפקיד הגיבורה. מצוידת בבצק, ומתוגברת בנער עבריין, בעוגיה מנחמת, במחמצת זועפת, ובקוסמת משונה שרוכבת על סוס מת, היא תתייצב למלחמה באויבים מבית ומחוץ.

אורסולה ורנון, תחת שם העט ט' קינגפישר, יצרה מה שהיא מגדירה כספר ילדים אפל למדי. הספר בהחלט מתאים לנוער, ואכן יש בו אפלוליות, אבל כקוראת שמזמן אינה נוער אני יכולה להעיד שנהניתי ממנו הנאה מרובה. הדמיון הפורה של הסופרת, המקוריות של העלילה, הדמויות המתוארות היטב, החן הרב של המספרת יחד עם ההומור והמודעות העצמית שלה – כל אלה נארגים יחד לסיפור שכיף לשקוע בו. להנאה הזו תורמות גם הבלחות מעוררות מחשבה, ביניהן השאלה מתי, אם בכלל, עוזבים מקום שבו החיים עומדים בסכנה ממשית – "אז אם לא לעזוב, ולא להתחבא פה לנצח, איזו ברירה נשארה לי?", תוהה מונה כשהיא חשה נרדפת; התהיה על שלטון העובר בירושה למי שלא ניחן בכישורים המתאימים – "יש לי חשד שיש לה פחות כישרון מולד בענייני שלטון מכפי שיש לי באפייה", היא אומרת על הדוכסית שנרדמה בשמירה על העיר שבחסותה; ההכרה בחוסר היכולת לשלוט ברוע ששוחרר – "מה עלה על דעתי? אם את אופה לחם מרושע, הוא לא ישמע בקולך רק כי את מבקשת יפה", היא מבינה בדרך הקשה; ועוד.

גילי בר-הלל סמו חתומה על התרגום, ונדמה לי שעל קסמיה אין צורך להכביר מלים. את הכריכה היפה עיצב מורן דיין מסטודיו גם וגם.

מומלץ.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

A Wizard's Guide to Defensive Baking – T. Kingfisher

מטר

2020 (2025)

תרגום מאנגלית: גילי בר-הלל סמו

למה אנחנו הולכים על שתים, יחידים מבין כל היונקים? מהם היתרונות האבולוציונים של הליכה על שתים שגוברים על כל חסרונותיה? מה קדם למה, מוח גדול להליכה או להפך? איך ההליכה היחודית הזו משפיעה על מי שאנחנו? בכל אלה ועוד עוסק האנתרופולוג ג'רמי דה סילבה בספר מקיף ומרתק זה.

הסופר נוטל את הקוראים למסע בין מאובנים, או ליתר דיוק שברי מאובנים, שכן רק לעתים נדירות מתגלגל לידי החוקרים שלד מלא, או כמעט מלא, של קודמינו, כמו לוסי והילד מנריוקוטומה. העובדה שמדובר בשברים, לעתים מזעריים, הובילה להתמחות, כפי שמסביר דה סילבה: "פליאואנתרופולוגים רבים התמחו בחלק מסוים מאוד של השלד. יש בינינו מומחים לאנטומיה של הגולגולת, השיניים, המרפקים, הכתפיים, הברכיים והירכיים. תחום ההתמחות שלי הוא כף הרגל, ובייחוד — הקרסול. אחת הסיבות להתמחות הזאת היא היות הפליאואנתרופולוגיה מדע של שברים". כמות המידע שניתן להפיק מכל חלקיק שבר כזה עצומה, ודה סילבה מיטיב לתאר את תהליכי העבודה של המומחים. אם לבחור דוגמא אחת מני רבות: אם נשברה עצם ברגלו של אחד ממיני האדם הקדומים, הוא הפך פגיע, נידון למוות ודאי בהעדר יכולת לטפס על עצים או לרוץ בנסיון להמלט מטורפים. כשבמאובן ניכרים סימנים לאיחוי השבר, המשמעות היא שהנפגע חי די זמן כדי להחלים, ולא יהיה זה מופרך להניח שזכה לתמיכה ולהגנה של בני מינו שבלעדיה לא היה לו סיכוי לשרוד. כלומר, חיים קהילתיים, או לפחות עזרה הדדית, היו חלק מן החברה עוד לפני ההומו ספיינס.

המדע מתקדם בדרך של השערות והפרכתן או אימותן. דה סילבה מציג השערות שהועלו במשך השנים, מתקף אותן או מפלס את דרכו לעבר השערות סותרות. גם אם איננו יודעים עדיין את התשובות לכל השאלות, עצם המחקר מספק ומהנה.

מכיוון שאי אפשר להקיף בסקירה את שפע הידע, הנה כמו נקודות מעניינות על קצה המזלג.

האיור המוכר של מצעד הקדמה (למטה) משרטט קו ישר של ההתפתחות האבולוציונית של האדם. אבל הלינאריות הזו קיימת רק באיור. הנה השערה שיש לה רגליים: "ההליכה על שתיים לא היתה כלל וכלל צורת הליכה חדשה, אלא זו היתה צורת הליכה ישנה שהותאמה לסביבה חדשה. במילים אחרות, הכיוון של "מצעד הקדמה" אולי צריך להיות הפוך. לא אנחנו פיתחנו הליכה על שתיים מאב קדמון שהלך על מפרקי אצבעותיו, אלא קופי האדם ההולכים על מפרקי אצבעותיהם התפתחו מקופי אדם קדמונים שהלכו (מדי פעם לפחות) על שתי רגליים". וגם "לא היה ולא נברא אב קדמון שפוף שצורת הליכתו וגודל מוחו כאחד היו באמצע הדרך בין קוף אדם לאדם".

ועוד בעניין תהליכים לא לינאריים: "המין שלנו התפתח לא במקום ספציפי ולא בזמן מדויק כלשהו, אלא לאט ובהדרגה, תוך כדי תנועה של אוכלוסיות הומינינים ברחבי אפריקה והחלפת גנים הדדית, שכמה מהם הועילו להישרדותן".

גם התפיסה הפופולרית של התפתחות ההומו ספיינס תוך הכחדת מיני אדם קדומים אחרים היא מן הזן הלינארי, וגם היא מופרכת: "איננו יודעים מדוע כיום יש בנמצא רק הומינין אחד המתהלך זקוף — אנחנו. ידוע לנו שלא השמדנו את הניאנדרתלים או את הדניסובים אלא העמדנו עמם צאצאים והוספנו את הגנים שלהם למאגר הגנים שלנו".

כאמור, איננו יודעים מה קדם למה, אבל אין ספק שההליכה על שתים השפיעה הדדית על התנהלות חברתית. "ההליכה על שתיים היתה שער הכניסה שלנו לרבות מהתכונות שהפכו אותנו לבני אנוש", כותב דה סילבה. לדוגמא, אחד היתרונות של הליכה על שתים הוא היכולת לאסוף מזון בידים. אחת התוצאות האפשריות היא זו: "נקבות ההומינינים מן הסתם ליקטו יותר מזון משצרכו, והתחלקו בו עם חבריהן לקבוצה. הנקבות שהלכו זקופות יכלו ללקט יותר פריטי מזון כגון לטאות, חלזונות, פקעות, ביצים, פירות, טרמיטים ושורשים". וגם משום שתינוקות אנושיים נולדים חסרי ישע, ונאלצים להנשא בידי אימותיהם, "שורשי הצורה הקולקטיבית שבה אנחנו מגדלים כיום את ילדינו ניכרו כבר אצל לוסי ובני מינה". אפשר להניח שגם העובדה שאנו אוכלי כל נובעת מן ההליכה על שתים, שכן "ההליכה הזקופה על הקרקע חשפה אותנו לסכנה, ולא יכולנו להרשות לעצמנו להיות אכלנים בררניים".

ישנן תיאוריות רבות שנועדו להסביר את הסיבות שהביאו להליכה על שתים – יצור כלים, החזקת נשק, איסוף מזון, ועוד. אבל מן הסתם "לא היתה סיבה אחת ויחידה ליתרון הברירתי שהקנתה ההליכה על שתיים לאבות אבותינו. היתה זו חבילת הטבות שהובילה את ההומינינים להליכה זקופה".

מתי וכיצד החלו בני אדם לתקשר באמצעות שפה? "מאובנים בני חצי מיליון שנה שנמצאו בספרד חושפים עצמות לשון אנושיות וגם אוזניים פנימיות המותאמות לזיהוי ולעיבוד קולות מהספקטרום הקולי האנושי".

רובו של הספר מוקדש לחקר ההליכה על שתים באמצעות מידע שניתן להפיק ממאובנים. בחלקיו האחרונים הוא עוסק ביתרונותיה של ההליכה בימינו כמשפיעה על הבריאות הפיזית והמנטלית. בין השאר למדתי על תפקידם של המיוקינים, חומרים המופרשים מן השרירים בשעת פעילות, ויש להם השפעה מיטיבה על טווח נרחב של איברים בגוף. באותו הקשר של פעילות גופנית הוא כותב כי "הליכה משנה את המוח שלנו, והיא משפיעה לא רק על היצירתיות אלא גם על הזיכרון",וגם "מתברר שההיפוקמפוס יכול לחדש את עצמו, ואפילו הליכה יומית בלבד יכולה לעודד את צמיחתו. הליכה יכולה לא רק לעכב כמה מהשפעות ההזדקנות, אלא אף להפוך את כיוונן".

והנה עוד עובדה מעניינת שלא נתתי עליה את לבי עד כה: "ניסויים חוזרים ונשנים שנערכו לאחר מכן אישרו שאנו מיטיבים לזהות חברים ובני משפחה על סמך צורת ההליכה שלהם בלבד. מתברר שיש אזורים של מוחנו שכווננו במיוחד למשימה זו". טביעת צעד יחודית כמעט כמו טביעת אצבע.

את המידע המרתק הזה, ועוד הרבה מסוגו, ג'רמי דה סילבה מספר בלשון נהירה, בלתי דידקטית, מדבקת בהתלהבות. הספר מאיר עיניים ומומלץ מאוד.

First Steps – Jeremy Desilva

מטר

2025 (2021)

תרגום מאנגלית: מיכאל אלעזר

מכולת שמים וארץ מנוהלת בשכונת צ'יקן היל בפוטסטאון, פנסילבניה על ידי צ'ונה, אחת התושבות היהודיות המעטות שנותרו בעיר אחרי שמרבית היהודים עברו למקומות אחרים כדי לשפר את חייהם. מושי, בעלה של צ'ונה המנהל מועדון בעיר, דווקא השתוקק לעזוב, אבל צ'ונה התעקשה להשאר, והוא, כרגיל, הניח את הבחירה בידה.

צ'ונה היא טיפוס מיוחד. היא נולדה עם נכות ברגלה, אבל לא הניחה לה להגביל אותה או להגדיר אותה. בעולם של הפרדה גזעית, כשהשחורים נחשבים אנשים סוג ב', היא מתעלמת מהכללים. "צ'ונה לא נמנתה עם אלה ששיחקו על פי הכללים של החברה האמריקאית. היא לא חוותה את העולם כמו רוב האנשים. העולם לא היה מבחינתה ארון חרסינה שאפשר להתפעל בו מהדבר הזה ולא לגעת בדבר ההוא. אדרבה, היא ראתה בעולם מקום שבו כל מעשה בחיים הוא הזדמנות לתיקון עולם". אחד השחורים המקומיים, שמטפח טינה מוצדקת כלפי הלבנים, מרגיש כי "צ'ונה לא היתה אחת מהם. היא היתה האחת ביניהם שקלקלה לו את שנאתו אליהם, ולפיכך נטר לה טינה". היא אינה מהססת לצאת נגד הרופא המקומי בעל ההשפעה ולפרסם שהוא צועד במצעדי הקו קלוקס קלאן. לחנות המכולת שלה אין סיכוי להניב רווחים בשל מדיניות ההקפה שלה. וכשילד שחור, שמשום מה נרדף על ידי השלטונות כדי לכלוא אותו בבית החולים פנהרסט הידוע לשמצה ללא הצדקה ("חרש ואילם זה לא משוגע"), צ'ונה ללא היסוס מחביאה אותו אצלה.

לצדה של צ'ונה מככבים בספר טיפוסים ססגוניים ומעניינים, כל אחד מהם עולם ומלואו. מושי החששן ששואף לשלווה אך מעריץ את אשתו ומכבד את החלטותיה; נייט השרת במועדון שמסתיר סיפור חיים קשה, ושגילה כשעבר מדרום ארצות הברית לפנסילבניה שאין הבדל ממשי ביחס שהוא זוכה לו כשחור – "ההבדל היה שהלבן בדרום ביטא את שנאתו במונחים קצרים, נקיים ומדויקים, ואילו הלבן בארץ החדשה הסתיר את שנאתו מאחורי סיפורי חוכמה ורברבנות מלווים בחיוכים של כנות מעושה ובסיפורים על ישו המשיח ובהבלים אחרים שהוא פיזר לכל עבר כמו קונפטי במצעד של פוטסטאון"; אדי, אשתו של נייט, חברתה המסורה של צ'ונה; ברניס שהיתה חברת ילדות קרובה של צ'ונה, אבל נפגעה עמוקות והסתגרה בתוך עצמה כשהמורה של שתיהן שיבחה את עבודתה של צ'ונה וגינתה את זו של ברניס למרות שהיו כמעט זהות, רק משום צבע העור השונה של הילדות; מלאכי, יהודי נודד, ששינה מספר פעמים את חייו; ד"ר רוברטס, אף הוא נכה כצ'ונה, שהיה מאוהב בה בילדותם, והפך אנטישמי כשנדחה על ידה; דוֹדוֹ הילד החרש המקסים שנלכד ברשת של חורשי רעה; ועוד כהנה וכהנה, מרקם ססגוני ומבעבע של חיים.

צ'יקן היל מורכבת מקהילות נפרדות על פי צבע וארצות מוצא, אך אין מה לדבר על הומוגניות בתוך כל קהילה. בקהילה האיטלקית מבדילים בין נפוליטנים לילידי ערים אחרות ומטפחים דעות קדומות אלה נגד אלה. בקהילת השחורים קיימת אבחנה ברורה בין תושבי צ'יקן היל לבני לואוגוד. ובקהילה היהודית "הקבוצות לא הסתדרו ביניהן. הגרמנים והפולנים בזו אלה לאלה, וכולם פחדו מראש המשפחה הליטאית היחידה". ג'יימס מקברייד, כמו צ'ונה, אינו רואה קבוצות, הוא רואה בני אדם.

הספר נפתח כששרידי גופה מתגלים במהלך עבודות באזור. מכיוון שליד הגופה מצויה מזוזה קטנה, החשד מופנה אל מלאכי, יהודי קשיש שחי בגפו. מי הוא המת? האם מלאכי מעורב? החוקרים לעולם לא יידעו מכיוון שסופה פתאומית באה וסחפה הכל. הקוראים, לעומת זאת, יגלו לקראת סוף הספר במי מדובר. אבל זה אינו ספר מתח שחותר אל פיצוח תעלומה. זהו סיפורם של בני אדם בארצות הברית בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, ובעיקר זהו סיפורם של ערכים, כפי שכותב הסופר באחרית דבר, שבה הוא מספר על סיי פרֶנד, האיש שלו הוקדש הספר שנכתב בהשראתו: "הכול מסתכם בדבר אחד. אהבה. אהבת אדם. והעיקרון האחד שלו הקדיש את חייו: שוויון".

ג'יימס מקברייד הוא בן לאם יהודיה שהתנצרה ולאב כומר אפרו-אמריקאי. את סיפורה של משפחתו סיפר ב"צבע המים". הוא גאה בשתי המורשות שלו, ושתיהן באות לידי ביטוי בספר. למרות הנושאים הקשים והכאב המצויים בעלילה, ולמרות שהסופר סבור ששום דבר מעוולות העבר לא נעלם אלא לבש פנים אחרות, אולי גרועות יותר, הספר שופע הומור, משועשע לעתים, ציני לעתים. בקטעים רבים אפשר כמעט לטעות ולחשוב שנכתבו על ידי סופר יידי של פעם.

לא לעתים קרובות יוצא לי להסכים עם הטקסט שעל הכריכה, אבל הפעם בהחלט כן. הספר סוחף, כתוב ביד אמן, שופע חמלה ודמיון, ונשען על אמונה עמוקה באנושיות, ממש כמובטח.

אסיים במשפט שנשא חן בעיני, עצה טובה לחיים: "אתה יכול לזכור כל החיים את הדברים הרעים שעשו לך. אבל אם תשכח אותם ותמשיך לחיות, זה טוב כמעט כמו לסלוח".

The Heaven & Earth Grocery Store – James McBride

מטר

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: עידית שורר