פעם, מזמן, יעל חוותה אהבה גדולה. עמית היה קשוב, אכפתי, עוטף, מביע את אהבתו במחוות גדולות. היום יעל שוקלת להכין לעצמה בחשאי דירה משלה, לארוז את חפציה ולהסתלק מדירתם המשותפת. בכל אותן השנים שבין האהבה ההיא לתכניות האלה היא לא שמה לב לשינויים בהתנהגותו ולהתדרדרות ביחסיהם. איך זה יכול להיות?

"הייתי כמו הצפרדע בסיר, שלא מרגישה איך לאט־לאט הטמפרטורה של המים עולה, עד שהיא מתבשלת ומתה. אני הצפרדע. אני באמת הצפרדע."

הסימנים היו שם: אכזבה קשה שאכזב אותה, שבעקבותיה באה פרידה ממושכת; ביקורות עוקצניות שהעביר על התנהגותה; הימנעות מלשפר את היחס של אמו כלפיה. בדיעבד, גם הטוטאליות של האהבה הגדולה שהפגין כלפיה היתה סימן כזה.

עמית הוא מי שאנחנו מכנים, בדרך כלל בחיבה, "אבא משוגע". טילי, בתם בת הארבע של בני הזוג, היא מרכז עולמו. הוא עבד נרצע לרצונותיה, מבלה איתה מן הרגע שהוא חוזר מן העבודה ועד שהוא משכיב אותה לישון. הוא מעורב בכל הפעילויות שלה בגן. הוא מפנק אותה ללא גבול – מאכיל אותה למרות שהיא כבר מסוגלת לאכול בעצמה, מניח לה לישון במיטתם. יעל מרגישה קצת מחוץ לתמונה, אבל טילי אוהבת גם אותה (אלא אם אביה בסביבה, ואז היא מעדיפה את חברתו), ובכלל, כולם מתמוגגים מעמית, מן הקשר הנפלא בינו ובין בתו.

נדרש משבר שיציב את יעל נוכח המציאות, והוא מגיע בתחילת הספר. יעל נפגעת ממכונית חולפת, כשהיא יוצאת מחנות באזור תעשיה נידח, שם קנתה קונפטי למסיבת יום ההולדת של טילי, כי עמית לא היה מוכן להסתפק בפחות מן הקונפטי המשובח ביותר עבור בתו. עמית כמעט ואינו מגיע לבית החולים, בנימוק שהוא צריך לטפל בטילי שהתאונה של אמה בוודאי קשה לה. הוא גם אינו מסכים להביא את הילדה לבית החולים. כשיעל מציעה שבגלל נכותה הזמנית הם יעברו לישון בחדר האורחים שבקומה הראשונה, הוא עושה את המינימום הנדרש כדי להכין לה מקום שינה בחדר שמחוסר שימוש הפך למחסן, והוא וטילי נשארים בקומה העליונה. תחושת ההידחקות מחוץ למסגרת ה"זוגית" של האב והבת הולכת ומעצימה, וה"צפרדע" מתחילה לסבול מהחום.

אז יעל יודעת שמשהו אינו תקין, אבל אינה מסוגלת לשים ממש את האצבע, לפענח את הסימנים, גם כשהם זועקים. היא לא יכולה להרשות לעצמה להאמין שהיא נשואה לגבר מעורער, והיא לא יכולה להיות היחידה שאינה חושבת שהוא נהדר, אז היא תוהה אם האשמה ביחסים הבלתי תקינים בבית היא שלה. "כשהתבוננה בבתה המשחקת בשלוות בוקר בסלון, חשה כיווץ בשולי הבטן, וחשבה שאולי בעצם זו היא שאחראית למרחק שנפער ביניהן, אולי היא מיהרה מדי להישען לאחור ולתת לעמית להוביל כל הזמן, להחליט כל הזמן, לעשות את כל התנועות האלה שנראו לה מתחשבות, ושנדמה היה לה תמיד שבאות לו כל כך בטבעיות. יכול להיות שמרוב ההישענות שלה – הלכו התנועות שלו והתרחבו, והמקום שהוא תפס הלך וגדל, עד שלה לא נשאר מקום". לוקח לה זמן להפתח ולספר לאחרים את שמתרחש בבית, ולהפנים שהיא צריכה ליזום פתרון.

גם אם היתה נקודה שבה חשבתי שההיסוסים של יעל אינם מתקבלים על הדעת – קל מאוד לשפוט כשאני רק צופה בסיטואציה – אורנה ורכובסקי עושה עבודה טובה בתיאור התהליך הנפשי שיעל עוברת. אין ליעל שום הוכחה שמשהו מיני-פלילי מתרחש בתוך ביתה, והיא נוטה להאמין שמדובר באהבה – או בשתלטנות – חסרת גבולות ולכן מזיקה. אז איפה עובר הגבול בין "תחרות" בין הורים על נפש הילדה לאהבה בלתי בריאה? ואיפה עובר הגבול בין פינוק לגרימת נזק? והאם הגבול הדק שבין משחקים גופניים תמימים פחות או יותר לכאלה שאינם תמימים כלל עלול להיחצות?

הבחירה הזו של הסופרת להלך על הגבול טובה מאוד בעיני. במקרה של ניצול מיני של הילדה, הכל ברור, אין מקום להתלבט, אין שאלות של טובת הילדה, אין סיבה להתרפק על זכרונות האהבה של פעם. ההתמקדות בהרסנות של האהבה הטוטאלית עושה את ההתלבטות של יעל קשה יותר, והאזור האפור הזה שבין נורמטיבי לטאבו מטריד. אהבתי גם את הבחירה שלה לעצור את הסיפור במקום שעצרה, ולא אפרט מחמת קלקלנים. אחרי שיעל עשתה את הבחירה שלה, ברור שלא הגיע סוף פסוק וגם לא סוף מהאגדות. דרך ארוכה עוד מחכה לכל הנפשות הפועלות, אבל כמאמר המשורר, הדרך הזו היא "מסיפור אחר". הבחירה והתהליך שהוביל אליה הם לב הספר.

הערכתי את ספרה הקודם של אורנה ורכובסקי, "כל העומרים שהיו לה", שבדרך אחרת ובמיקוד אחר לגמרי עסק גם הוא, בין השאר, ביחסי הורים-ילדים. "הכלוב של הדובים" בהחלט שומר על רמתו הגבוהה של קודמו.

התחנה

2026