"ברית האפונים" הוא סיפורם של לב ואנקה מורשטיין, סבה וסבתה של הסופרת, שנולדו בפולין ועלו לארץ ב-1935 אחרי נישואיהם. לב, שעסק מדי פעם בכתיבה, הותיר אחריו יומן, ובהתבסס עליו, על הסיפורים המשפחתיים וגם על הדמיון היוצר, כתבה הנכדה את הספר.

סיפורם של בני הזוג דומה בקווים רבים לסיפורם של רבים מבני דורם: ההתלבטות אם לנטוש את המולדת המוכרת, שבה האנטישמיות הישנה הרימה ראש חדש, לטובת מולדת בלתי מוכרת שהיא אמנם משאת חלום אך בבירור אינה מאירת פנים; נטישת בני המשפחה שנותרו במקומם; קשיי ההסתגלות וקשיי הפרנסה בארץ-ישראל; העימותים עם הבריטים ועם הערבים; הקשר שניתק עם מי שלא הספיקו לעלות ותחושת האשמה. ועדיין כל סיפור הוא יחודי, כל אדם הוא עולם ומלואו, וראויים הסיפורים להכתב ולהקרא.

לב נולד בזֶלְבָה ב-1908, בן למשפחה שהתפרנסה מעבודת כפיים במנסרה. אחרי מות אביו הפך לב למשענת של אמו ושל אחיותיו. בשל בעיות פרנסה, שנבעו בין השאר מדחיקת רגליהם של היהודים, עבר לפינסק, ועבד במספר עבודות, ביניהן ניהול קואופרטיב של חקלאים וגננים יהודים. את מרבית שכרו שלח למשפחתו. בפינסק הכיר את אנקה דולינקו, בת למשפחה מבוססת. השידוך ביניהם נראה על פניו בלתי אפשרי, גם בגלל פערי המעמד, גם משום שאיפותיהם השונות – הוא רצה לעלות לארץ, היא רצתה להשאר – וגם משום שלבו היה נתון לאשה אחרת שהקשר איתה ניתק כשעזבה את פולין לארץ-ישראל בעוד הוא חש חובה להשאר ולתמוך במשפחה. אבל אנקה הציעה לו להנשא, ריפדה את ההצעה בהסכמה לעלות לארץ ובתמיכה כספית של משפחתה, היו ביניהם ידידות ושפה משותפת בעניינים שונים, ועיקשותה ונחישותה הרשימו אותו. חייהן של אחיותיו כבר היו מסודרים והדאגה להן הוסרה מכתפיו ומכתפי אמו, והוא יכול היה לעזוב את פולין. אז הוא נענה להצעה, וגם אם תהה בשנים שאחר כך איך היו נראים חייו לולא הסכים, הוא דבק בבחירה שלו.

קורותיהם של בני הזוג, ושל ארבעה הילדים שנולדו להם, שזורים בקורות הישוב. לא אפרט פה את כל מהלך חייהם, אזכיר רק כמה אישים וארועים על קצה המזלג. אחרי נסיון חקלאי שכשל, הוצעה ללב שותפות במפעל "גלים", מפעל ליצור משקאות מוגזים שהקים יעקב דיטקובסקי, שהיה בין שאר עיסוקים מנהל מחלבת "טרה" ובעליו של קולנוע "לילי" ברמת גן; אברהם קריניצי, נשיא מועצת רמת גן ולימים ראש העיר, הזמין את לב להקים ולנהל בית קפה בבריכת "גלי גיל", מקום שהפך לעסק משפחתי וגם למקום תעסוקה ומפלט לניצולי שואה עריריים; הוא שהה בבריכה בעת שנחטפו ממנה שני שוטרים בריטיים כתגובה על איום להעלות לוחם מחתרת לגרדום; ביולי 1939 נפצע בראשו כשנפל מעגלה בעת ירי בשכונת תל כביר, ונשלח לבית הבראה, מוסד שחלף מן העולם וקצת חבל; ברמת גן הצטרף לב למשמר האזרחי ואחר כך להגנה; וכן הלאה. אנקה התקשתה להסתגל לארץ, לחום, לרעש, למצוקה. מול החולמנות והאופטימיות שלו היא היתה מעשית ונרגנת. פערי האופי גרמו אי הבנות וכעסים ומריבות, ועם זאת הקשר ביניהם נראה שרק הלך והתהדק.

היה לי מעניין מאוד לקרוא את הספר, גם משום הדמויות הנכנסות אל הלב, וגם משום שבנקודות מסוימות השיק לסיפורי חיים שאני מכירה באופן אישי. יותר מכל נגעו ללבי היאוש שחשו עם ניתוק הקשר עם המשפחות בפרוץ המלחמה, ההלם כשנודעו הפרטים על גורל היהודים בכלל ועם גורל המשפחות בפרט, ותחושת האשמה – הבלתי מוצדקת – שאיתה נאלצו לחיות.

בפתח הספר ניתן קרדיט לעורכות, אך לטעמי הספר היה יוצא נשכר מעריכה מהודקת יותר שהיתה משפרת את איכותו הספרותית. אבל גם כך, אפרת מור מילמן עשתה עבודה חשובה בהנצחת סבה וסבתה, ובמתן הבמה והכבוד לדור שעשה היסטוריה, פשוטו כמשמעו. לפיכך, הספר מומלץ.

הנני

2026